שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן לה
(א) כתובות דף ט' ע"ב אמר רב יהודא אמר שמואל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא כו' אבל בגליל מצי טעין והקשו בתוס' דילמא ביהודא נאמנת כשאומרת שבא עלי' באירוסין אבל לא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי גם בגליל נאמנת וי"ל דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין, בין שאמרה שבא עליה באירוסין בין שאומרת פתח נעול דביהודא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מיגו והקשה המהרש"א דלפמ"ש בתוס' לקמן דלא אמרינן מגו להוציא מאי איכא למימר עיי"ש:
וי"ל דהנה התוס' בד"ה לא דקא טעין כו' הקשו. דליהמנוה לדידה במיגו דהוי טוענת מוכת עץ אני תחתיך. ותירצו. או משום דהוי מיגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. או משום מיגו להוציא עיין שם. [ונמצא דהא אם אמרינן הך התירוץ דלא אמרינן מיגו להוציא. וא"כ אין צ"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה והך חזקה [דאין אדם טורח] עדיפא [ממיגו] ואדרבא י"ל להיפוך דהך חזקה גרוע (א) והא ראיה דאינו נאמן רק משום דכתובה] מדרבנן והם אמרו והם אמרו (ב) הא [אם הוי כתובה] מן התורה לא (ג) א"צ לומר דאלומי' רבנן בכאן לחזקה דהכא. וא"כ כיון דבאמת הדין דיהא האשה נאמנת לומר דהוי עד השתא בתולה יהי' הטעם מה שיהי' [גם בלא מיגו] ורק דמ"ה מהימן הבעל מכח חזקה דאין אדם טורח כו' וא"כ כיון דמיגו אמרינן נגד חזקה ואזי הוי החזקה כמאן דליתא וא"כ ממילא נאמנת האשה גם בלא המיגו כיון דנסתלק החזקה:
והנה אם אמרינן הך תירוץ של התוס' משום מיגו במקום חזקה וא"כ ל"ש תירוץ התוס' דביהודא נאמנת במיגו דהא לא אמרינן מיגו במקום חזקה. י"ל דהכי נמי ל"ק. דהנה לכאורה מאי מקשו התוס' מכאן אבל כשטוענת בתולה הייתי. בגליל נמי נאמנת. ואמת לכאורה י"ל על קושית התוס' [דל"ק] דהא א"כ (ד) תהא נאמנת במיגו דהוי אמרה עדיין עד השתא בתולה הייתי ואין צריך לתירוץ של התוס' אך דקו' התוס' מכח דהא הוי מיגו להוציא ולא אמרינן. דהא באמת לא נאמנת בגליל שבא עלי' באירוסין רק מטעם מינו. והוי מיגו להוציא וע"ז תירצו התוס' שפיר דמסתמא בכל ענין כו' ול"ק קו' מהרש"א מכח מיגו להוציא. וכדלעיל מכח דרק לחזקה מיגרע. ומשא"כ אם נימא הך תירוץ דמיגו נגד חזקה לא אמרינן אזי אין צריך לשום תירוץ. דהא ל"ק קושית התוס' הלזו כנ"ל משום דא"כ תהא נאמנת בגליל [גם כשאומרת שבא עלי' באירוסין] במיגו דהוי עד השתא בתולה. וא"ל דמיגו הוי נגד חזקה. דהא השתא בעי לסייע לשמואל דאמר נאמן הבעל משום החזקה. וא"כ אם נימא [כקו' התוס' ואפשר] דלא כשמואל. וא"כ לא ס"ל להך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וא"כ לא הוי מיגו במקום חזקה:
(ב) ובזה מיושב מה דהקשה התוס' בזה שם. אבל קשה דמייתי מדיוקא והוי ליה לאתויא מרישא דאלמנה מן האירוסין כו' ויש להן טענת בתולים. וע"כ לענין כתובה איירי דלאוסרה בלא"ה נאמן גם מן הנשואין כדמוכח לקמן דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה. והקשה הפ"י דלפי שיטת התוס' לקמן בדף י"ב ע"א בד"ה וניחוש שמא תחתיו כו' לא הוי הך קושיא רק לרב אשי ודילמא לא ס"ל לרב יוסף דמקשה תנינא כרב אשי. והנה הפי' בקושיא שלו (ה) הוי הכי. דבאמת [מאי ראיי' התוס'] דילמא מן הנשואין לא נאסרת על בעלה. ושפיר תלינן בבעל הראשון רק דקושית הש"ס הוי שם כמ"ש רש"י דאמאי לא מפסדת לכתובה דעי"ז יטעה ולא יבוא לב"ד ובאמת אם יבוא לב"ד דילמא יהא בירור ע"י עדים דזינתה תחתיו ולא מבעל הראשון. וא"כ באמת [ע"כ קושית התוס' רק] לרב אשי [דלדידיה ע"כ] צריך לתרץ כשקידש ובעל לאלתר. וא"כ ע"כ אין נ"מ לאוסרה ומה שא"כ למאן דלא ס"ל כרב אשי [זו הוא קושית הפ"י] ובאמת לפמ"ש לעיל ל"ק. דהא כיון דכמו שתירץ התוס' [על קושיא הראשונה] דהוי הפי' דס"ל לר"י דמשמע ליה בכל ענין לא מצי טעין דביהודא נאמנת מטעם מיגו. וקשה קושית המהרש"א הנ"ל דהא הוי מיגו להוציא. וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דאין הבעל נאמן רק מטעם חזקה. וא"כ אתי מיגו ומגרע לחזקה. וא"כ כיון דאין נאמן רק מטעם חזקה. ע"כ ס"ל כמו רב אשי דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דאין לה כתובה כלל. דאל"כ לא שייך חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון דלא הוי מקח טעות. וכמ"ש התוס' בדף י' ע"א בד"ה חזקה כו'. וא"כ ע"כ צריך לתרץ כמו רב אשי לקמן בדף י"ב ומקשה התוספות שפיר:
(ג) אך י"ל קושית התוס' לקמן בדף י' ע"א בד"ה חזקה אין אדם טורח וכו'. [דהקשו התוס' למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כחובה מנה ל"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דלא מפסיד הסעודה כיון דלא הוי מקח טעות עי"ש] וי"ל משום דהנה לעיל בדף ט' ע"א בד"ה ואב"ע וכו'. [הקשו התוס' על הא דפריך הש"ס ואמאי ס"ס הוא. הא ספק אונס כמאן דליתא ולא נשאר אלא חד ספק וכו'] וי"ל דהאי רובא דרוב ברצון אינו רוב גמור ובמקום ס"ס מצטרף עיי"ש. ולכאורה מנלן זאת למקשן. וי"ל משום דהנה התוס' שם הקשה באותו דבור אכתי איכא ס"ס ספק מוכת עץ. וי"ל דמדלא טענה אין להסתפק בכך דאם איתא דהוי מוכת עץ הוי טענה יע"ש. והנה לקמן בדף י"ב ע"ב אמרינן עד כאן לא אמר ר"ג אינה נאמנת מטעם מיגו. ואו מכח חזקה דאוקמה בחזקת הגוף דלא נבעלה עד השתא. והנה לכאורה מאי חזקה שייך דאוקמינן על חזקת הגוף דילמא [באמת לא נבעלה עד השתא והוי] תחתיו [ורק] דהוי ברצון. וחזקת היתר לבעלה לא מהני לענין ממון. כמו חזקת פנויה דכתבו התוס' לקמן בע"ב לענין חזקת פנויה דלא מהני (ו) דהא עד שלא אירסתיך זאת לא הוי טענת ברי של הבעל וכמ"ש מהרש"א יע"ש היטב. אך י"ל דבאמת הוי לענין זה שפיר ס"ם. ספק אחד דילמא מוכת עץ. ואת"ל דרוסת איש דילמא באונס. ול"ש על זה מ"ש התוס' לעיל בד"ה אי למיתב לה כתובה. דזה לא הוי ס"ס לענין הכתובה. דנהי דבאונס דילמא מקודם [נאנסה עיי"ש. דז"א] דזה כתבו התוס' רק לר"י דלא סבירא ליה חזקת הגוף ומשא"כ לר"ג הוי ס"ס דהא לענין מקודם הוי שפיר חזקה גם כן. דעד השתא הוי בתולה. והנה אם נימא דרוב הוו ברצון (ז) וא"כ שפיר תקשי דילמא הוי ברצון [כקו' הנ"ל] וא"ל [כתירוץ הנ"ל מכח] ס"ס הא הוי רוב ברצון, ועכצ"ל כתירוץ השני [של הש"ס] מטעם מיגו יע"ש היטב, אע"ג דגם תחתיו מוכת עץ אינה נאמנת מ"מ טענה מעליותא הוי יע"ש, או דרובא דברצון לא הוי רוב גמור כס' התוספות:
[ד] וא"כ הש"ס מקשה שפיר ואמאי ס"ס הוא ממ"נ אם סבירא ליה דרוב דברצון הוי רוב גמור (ח) וא"כ תיקשי הך ס"ס (ט) דילמא אינו תחתיו או מוכת עץ תחתיו. וא"ל כתירוץ התוס' משום דלא טענה כן דז"א דממ"נ [לא טוענת כן] דיראה לומר מוכת עץ תחתיו דהא ע"כ [הפי' בהספק של מוכת עץ היינו] תחתיו חדא דהוי זה טענה מעליותא מלומר מעיקרא וכמו דאיתא לקמן. אפילו אם מוכת עץ מעיקרא כתובתה מאתים. ועוד דמקודם מוכת עץ הוי הכל רק חדא ספק דמקודם ומה לי דרוסת איש מקודם או מוכת עץ מקודם ורק נשאר דילמא תחתיו או מקודם וא"כ הוי ע"כ הספק השני מוכת עץ תחתיו וא"כ ל"ש מדלא טענה דהא יראה לטעון כן דאם תטעון תהא מפסדת הכתובה דמשום מאי תהא נאמנת דא"ל משום חזקת הגוף. הא דילמא ברצון. וא"כ לא הוי חזקה כנ"ל. וא"ל דהא משום מיגו נאמנת. דהא כיון דטענה מוכת עץ אני תחתיו לא אי"ל מיגו. דהא זה טענה עדיפא. וא"ל דתהא נאמנת במיגו דעדיין הוי בתולה. דז"א דהא השתא רוצה את לומר. דמדלא טוענת כן תהא נאסרה על בעלה באם טוענת בתולה הייתי. וא"כ תהא מפסדת הכתובה (י) ולא חשיבא מיגו (כ) דאמרינן דאינה רוצה שתהא נאסרת על בעלה (ל) והנה התוס' כתבו בד"ה נאמן להפסידה כתובתה מיהו בירושלמי משמע דלר"א אין נאמן להפסידה כתובתה. וא"כ שפיר הוי ס"ס ול"ש מדלא טענה כן דהא מ"ה לא טענת כן כי היכי דלא תהא מפסדת לכתובתה ואכתי קשה מכח ס"ס דמוכת עץ. א"ו ע"כ צ"ל דרוב ברצון לאו רוב גמור, וא"כ אם הוי טוענת כן מוכת עץ תחתיו לא הוי מפסדת הכתובה משום דאוקמה על חזקה חזקת הגוף וא"ל דילמא רצון [כנ"ל דהא] הוי ס"ס (מ) וא"כ כיון דע"כ צ"ל דרובא דברצון לא הוי רוב גמור ומקשה הש"ס שפיר דהא ממ"נ הוי ס"ס ספק באונס ספק אינו תחתיו. ומשא"כ לשמואל דאמר ר"נ אמר שמואל דנאמן להפסיד כתובתה א"ל דבאמת הך רובא דברצון הוי רוב גמור (נ) וא"ל א"כ כדלעיל הוי ס"ס מכח ספק מוכת עץ תחתיו. י"ל כמו שתירץ התוס' הנ"ל דמדלא טענת כן. וא"ל כנ"ל דתהא מפסדת הכתובה מ"ה יראה לטעון כך (ז"א) דהא השתא נמי מפסדת הכתובה, דהא לענין כתובה הוא נאמן מכת חזקה. וא"ל דעכ"פ לענין מנה דהשתא אינה מפסדת רק מנה, דהא באמת לענין מנה בלא"ה אין מפסדת דהוי ס"ס לענין מנה כיון דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וא"כ הוי ס"ס דילמא אין תחתיו. ואת"ל תחתיו דלמא מוכח עץ ואת רוצה להפסידה רק משום דילמא תחתיו ברצון. והוי ס"ס ע"כ לעניין מנה (ס) וא"כ מתורץ קושית התוס' הנ"ל בדף יו"ד בד"ה חזקה כו'.
(ה) וא"ל דא"כ לפי"ז דאמרינן באמת דרוב ברצון הוי רוב גמור וא"כ ליכא ס"ס אפילו באשת ישראל וקבלה קידושין יותר מבת ג' לשמואל למאן דסבירא ליה כנסה בחזקת בתולה כו' כתובתה עכ"פ מנה. וא"כ תקשי מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה ואי למיתב לה כתובה כו' גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך דאיכא למ"ד מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה וכתבו התוס' הטעם דאי"ל מנה מכח ס"ס דילמא לא תחתיו ודילמא באונס עיי"ש (ולפי הנ"ל) הא הוי רוב ברצון רוב גמור [ולא הוי ס"ס] וי"ל דהא הפ"י כתב לקמן דמאן דאזיל [בממון] בתר רובא וכן אליביה הוי ברי ושמא ברי עדיף דברי ושמא הוי כמו רוב וא"כ נגד רוב דברצון מועיל עכ"פ גם לר"י ברי שלה דעדיף משמא דהוי ג"כ כמו רוב. ונשאר ס"ם לחוד בלא רוב ובלא ברי ושמא. ולשיטת התו' מוציאין ממון בזה בס"ס אך לעיל [שפיר אמרנו] כי תהא האשה טוענת מוכת עץ אני תחתיך (ע) וא"כ נגד רוב ברצון ליכא ברי ושמא דהא לא טוענת הברי דהוי אנוסה תחתיו. ועוד דאם נעמיד לרוב נגד ברי ושמא וא"כ לא נשאר כלל זכות להאשה. דעכ"פ לענין מאתים ליכא ס"ס רק ברי ושמא וא"כ הא מוקמינן נגד הרוב והוי הכל ברי ושמא ורוב אוקי זה נגד זה והוי הכל כמאן דליתא כלל לא ברי ושמא ולא רוב ולא תהא נאמנת שתטול מאחים וא"כ מתורץ שפיר קושית התו' בד"ה חזקה אין כו', וממילא מתורץ קושית התו' הנ"ל דאמאי לא מוכח מרישא דאלמנה מן אירוסין. דאפ"ל כמ"ש הפ"י דבאמת רב יוסף לא ס"ל כרב אשי וא"כ איכא לאוקמי לאוסרה וא"ל כנ"ל דא"כ לא שייך חזקה דכיון דאין מפסיד הסעודה י"ל [כנ"ל] דהא נאסרת על בעלה וא"כ שפיר מפסיד לסעודה דהא רוב דברצון הוי רוב גמור ולא הוי ס"ס ואסורה אפילו לבעלה [ישראל] אע"ג דלא קידש פחות מג' שנים ומתורץ: