שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן לד
סוגיא דהיו בה מומין ועודה בבית אביה כתובות דף ע"ה
(א) הרמב"ם פרק חמשה ועשרים הלכה וא"ו מהלכות אישות, בא על אשתו כמה ימים וכו' אין שומעין לו, חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו, וכתב הרב המגיד ולפי דבריו הסוגיא שבפרק המדיר גבי אוקימתא דרבא וכו' כמשמעה בבירור שאין אומרים חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו להוציא ממון מן הבעל, מפרש רבינו שדוקא בלא בעל או שלא שהה, והנה הרב הכסף משנה הקשה ל"ל שהה וכו':
ונ"ל להוכיח דעת רבינו דבבעל מוציאין ממון, דהנה התוס' בדף ע"ה ע"ב בד"ה מי ששנה זו לא שנה זו הקשה, דא"כ אמאי נקט ברישא עודה ברשות אב וסיפא נכנסה לרשות הבעל, איפכא ה"ל למיתני דהוי רבותא טפי, ועל תירוץ התוס' עיי"ש. הקשו המפרשים דמה"ת למצוא פלוגתא חדשה דלא מצינו בהדיא, וי"ל דהנה הרש"ל הקשה אמאי לא תירץ הש"ס כחד תנא, ולימא ר' יהושע הוא דבסיפא הוי הטעם מכח ס"ס דילמא אחר אירוסין ודילמא מחל לה יע"ש. ובס' פ"י, וי"ל דהנה ביבמות דף ל"ז ע"ב איתא, ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וכו' אמר להו ספק, ממה נפשך אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו, ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפליג אבוכון בהדאי, ר"א א"ר קם דינא וכו', והנה דעת הרשב"א בחידושיו ליבמות וכן מביא הרב המגיד בהלכות נחלות דעת הרשב"א, דאפילו לא פליג עדיין היבם עם הספק ולא עמדו עדיין בדין, מ"מ כיון דהוי הדין כן אפילו לא עמדו בדין הוי כאילו עמדו בדין וזכה, ולא אמרינן אח"כ ממ"נ דהוי כאילו לא הוי כן כלל המעשה, וא"כ לפי"ז י"ל דר"א דאמר מי ששנה זו כו', ס"ל כר"א א"ר דקם דינא, וא"כ כיון דאם הוי קודם אירוסין, רק [דיתחייב משום] דהוא מחל והוי קידושין מחדש, והוי כמ"ש התוס' לעיל (א) דהוו רק השתא חופה עיי"ש, וא"כ (ב) והוי רק השתא חייב [ולא מקודם] ואם הוי בתר אירוסין והוי מכבר חייב, וא"כ אם הוי הלכו לב"ד לאחר אירוסין, הוי הדין דפטור הבעל, דאז לא הוי ס"ס, והוי כאילו כבר נפסק הדין כן, תו לא מצרפינן השתא דניהוי ס"ס, וא"כ לפי"ז תקשי אם מביא הבעל עדים דבאירוסין היו המומין, נמי יהא פטור, וא"כ הא הוי כאילו כבר נפסק, ותו לא מהני להצרף דניהוי ס"ס (ג) ומ"ה לא תירץ ר"א כן, כקו' מהרש"ל וכר"י מכת ס"ס, אך עכ"פ קודם דמייתי הבעל ראיה דראו המומין בעודה ארוסה, והוי שפיר ס"ס דילמא הוי לאחר נשואין או דמחל, וא"כ לא הוי כאילו נפסק הדין דאמרינן דילמא הוי לאתר נשואין או דמחל לה, וא"כ ל"ק קו' התוס' דלתני התנא אפילו נכנסה לרשות הבעל נמי על האב להביא ראיה, דז"א דבסיפא דנכנסה לרשות הבעל לא הוי הדין כן כל כמה דלא מייתי הבעל ראיה דראו באירוסין, ומתורץ קו' התוספות הנ"ל:
(ב) ובזה א"ש דאמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא ואית דגרסי רבה עיי"ש בפ"י [אך הקשו המפרשים האיך שייך המימרא זו לכאן] וי"ל דה"פ (ד) דבאמת הוי הפי' דבכה"ג הוי ס"ם (ה) רק דקשה דהא אין הספיקות שוין דאם הוי קודם [אחר] אירוסין הוי שלה הכתובה דהוי השתא ע"י החופה נשואה ואם הוי [מקודם רק] מחל לה הוי רק ארוסה. והוי הכתובה של אבי'. וא"כ לפי הך דעה דלא כתבינן בכה"ג הרשאה בהלואה שלא הוי מעולם ברשות התובע. וא"כ בלא"ה פטור (ו) וע"ז בא רבא לתרץ דהנה הש"ך מביא בשם ר' יוסף אבן פלאט (ז) דחנוני לא מיפטר מטעם שא"י אם התחייבתי לך. משום דהוי הטעם דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא וכאן הא בודאי חייב או לפועלים או לחנוני. ולא שייך מרא קמא: והנה אם נימא דברי גרוע בלא"ה לא מהני אפי' להחזיק יע"ש בתוס' ב"ק דף ל"ה ע"ב. ואך ע"ז בא רבא לומר דאם ליכא חזקה דממונא אזלינן בתר חזקת הגוף וא"כ כיון דכאן בלא"ה צריך וחייב לשלם כמו שם או לחנוני או לפועלים וכאן או לאשה או להאב. וא"כ תו ליכא חזקת מרא קמא וכס' הר"י אבן פלט ואזלינן בתר חזקת הגוף וצריך לשלם לאשה דהיי נשואה משום דהוי המומין לאחר אירוסין:
(ג) והנה מזה מוכיח הרמב"ם דינו דבביאה מוציאין ממון. דהנה הר"ן כתב (ח) [דהא ביאה רק אירוסין עושה] וארוסה לי"ל כתובה. וכתבו הם דכיון דהוי ברשות הבעל והוי ארוסה ונשואה בב"א עיי"ש בר"ן והוא הר"ן כתב עוד שם דקידשה בביאה לא הוי בעילת זנות (ט) דהא לא אמרינן דבביאה אם קידשה דצריך דוקא לכתוב כתובה מקודם עיי"ש והא"ז לא ס"ל כסברת הר"ן דגם באירוסין צריך למיכתב לה כתובה מקודם הביאה הא לא"ה הוי באמת איסור ורק דרב מנגיד אפילו כתב כתובה קודם ביאה. והנה דעת הרמב"ם דעיקר החופה הוי דוקא יחוד הראוי לביאה. הא ל"ה לא מהני חופה. והנה הרמב"ם כתב דאסור להתייחד קודם כתיבת הכתובה והנם הדין דאפילו בלתי דלא כתב לה כתובה. רק אפילו כתב לה רק דכיון דלא מצי לטרוף ממשעבדי הוי בעילת זנות. ואם מצי ליטעון פרעתי הוי בעילת זנות (י) ומכ"ש בהך דהוי [נימא דאין מוציאין ממון אפילו בבעל וא"כ] הא מן הדין אין יכולה לגבות. אע"ג דבאמת מחל לה. ולפ"ז בכאן אפשר דהוי האשה יודעת בעצמה דהוי מומין מקודם. וא"כ אם תודה אי אפשר לגבותה דילמא לא מחל לה. וא"כ לא סמכה דעתה כלל. דהא לא מצי למיגבה. והוי אסורה להתייחד וא"כ לא הוי חופה כלל לשיטת הרמב"ם. אך באמת מכאן מוכח הרמב"ם דבביאה בודאי שרי ומוציאין ממון. וא"כ שרי להתייחד דממ"נ דאם יבעול ויהא בודאי מחל לה תהא שפיר מצי למיגבה הכתובה ולא הוי יחוד דאיסורא. ושפיר מוכח דעת הרמב"ם:
(ד) ולפ"ז מתורץ עוד מה שפסק הרמב"ם גבי קידש על תנאי ובעל דצריכה גט מספק והקשה הרשב"א דהא משמע בש"ס דודאי קידושין הוי. מדמצריך ליה עם קטנה שלא מיאנה והגדילה דאיתא שם לרב דאין צריכה גט משני. וי"ל דהנה בתוס' דיבמות דף ק"י ע"א בד"ה בההיא קאמר רב כו' כתבו דאין למתוק הגירסא זו דהא למ"ד בהמדיר קידשה ע"ת ובעל ד"ה צריכה הימנו גט ואפ"ה פליגי בקטנה. וכתב רש"ל יש לי תימא גדולה דהא להך מ"ד וא"כ הפלוגתא הוי רק בנכנסה לחופה ולא נבעלה. וא"כ האיך מדמה לקטנה דשם איירי בבעל. וי"ל דה"פ דהנה באמת דהוי הפי' דנכנסה לחופה ולא נבעלה ושם לא ס"ל הסוגיא בהה"א דהוי הפי' דאם מתל חל הקידושין למפרע רק מהשתא (כ) וקשה הא הוי יחוד דאיסור דהוי בלא כתובה אלא ע"כ ס"ל לרב דאם בעל הוי ודאי קידושין וא"כ אפילו כתובה צריך למיתב. וא"כ לא הוי יחוד דאיסורא. ושמואל ס"ל דלא הוי כלל ספק והוי ודאי אין צריכה גט דס"ל דביאה לא הוי ודאי וא"כ לא מצי לגבות הכתובה אפילו בביאה. והוי החופה לא מהני להיות אפילו ספק קידושין דכיון דבביאה לא מצי לגבות הכתובה וא"כ הוי יחוד דאיסורא. ולא הוי חופה ואין כאן ספק, ומתורץ שפיר בזה קושית התוס' ביבמות בדף ק"י בד"ה והא איפלגי בי' חדא זימנא עיי"ש ומיושב דע"כ לא הוי אפילו ספק כנ"ל, והנה באמת הרמב"ם ס"ל דאמרינן דחל למפרע וכמו דמשמע בכאן במסקנא במאי דקאמר בההוא קאמר רב משום דאיכא תנאי והפי' שחל למפרע [ושפיר לא הוי אלא ספק]:
והנה באמת קודם דהוי מסיק הך חילוק דהוי למפרע וכמו דסוגיא דכתובות דליכא שם הך סברא דהוי למפרע. וא"כ ע"כ אם אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי הפי' דודאי הוי קידושין דאם הוי ספק [ועיין לקמן בד"ה והנה י"ל] קשה הא הוי קידש בלא עדים דכיון דלא הוי עדים. ובשלמא אם הוי ודאי הוי אנן סהדי וכמו דכתב הב"ש בסימן מ"ה היכא דהוי חזקה הוי כמו עדים, אך אם הוי ספק איך הוי עדים וכמו דמביא הב"ש בסימן ל' ס"ק ט' בשם הג"א דאם הוי כת אחד מסופק אם קרוב לה או לא דהוי בלא עדים ואין מקודשת כלל ע"ש, וצריך לחלק [בין שאר ספק קידושין] דבשלמא בשאר ספק קידושין דהם ראו העדים דקידשה אך דמסופקין בדין אם הוי מקודשת ושפיר עכ"פ ראו העדים, ומשא"כ אם לא ידעו אם הוי קרוב לה או לו, וא"כ לא הוי כלל התחלת קידושין, וא"כ בכאן נמי דלא ידעינן אם הוא רצה ואמר כלל לקדשה וא"כ הוי כמקדש בלא עדים ולא נהוי אפילו ספק קידושין, א"ו משום דהוי ודאי דבעל לשם קידושין והוי החזקה כמו עדים, אך לבתר דמסקינן ביבמות דהוי התנאי ומחל למפרע וא"כ שפיר הוי רק ספק ומיושב הרמב"ם, וא"כ הסוגיא דכתובות ל"ק (ל) דכיון דשם לא ס"ל דחל למפרע וע"כ דהוי ודאי כנ"ל וביבמות (מ) עכ"פ צריך לומר הצריכות הכי, דבאמת הוי מקשה מנכנסה לחופה בלבד (נ) וע"ז אמר הש"ס משום דאיכא תנאי ר"ל דבביאה הוי למפרע וא"כ הוי בביאה ודאי משום דמחל למפרע ובעי ליתן הכתובה, וא"כ בנכנסה לחופה לבד, ממילא א"ש, דאפילו בחופה דלא מחל למפרע הוי עכ"פ ספק מכח חופה, ואין צריך יותר לומר דחופה ג"כ למפרע חל רק דמהשתא חל. וג"כ הוי ספק אם רוצה דיחול למפרע. רק בביאה אמרינן דרוצה לחול בשביל דלא יהא בעילת זנות אפילו בכתובה משום דהא הוי בעילת זנות בלא הכתובה. הן אמת דהפוסקים ובס' א"ז כתב דמאי דאינו מגיע הכתובה לא הוי זנות דמקפיד הוא על כך דכיון דהוא לא גרם. ואך אפ"ל דאפ"ה הש"ס מצי למיעבד בודאי מזה צריכותא אהדדי. ומשא"כ בחופה בלבד בודאי אין רוצה למפרע בשביל הכתובה רק דהוי ספק. ומהשתא עכ"פ לא הוי ביאה דאסורה והוי ספק קידושין. ושפיר מתורץ הרמב"ם דפסק בביאה ג"כ רק ספק וכדלעיל [וזה עיקר התירוץ על סוגיא דכתובות]:
והנה י"ל דהסוגיא דיבמות א"ש כמ"ש לעיל לישב קושית מהרש"ל וגם הרמב"ם כנ"ל. והסוגיא דכתובות הוי באמת כיון דלא ידעינן שם הך סברא דהוי למפרע. דאל"כ אין צריך לצריכות, אחר' רק כמו דאמרינן ביבמות וכמ"ש התוס' בכתובות יע"ש היטב. וא"כ אביי דאמר לא תימא כיון שכנסה אחולי אחליה ואפילו בלא ביאה. וא"כ עכ"פ ע"כ הוי הפי' דבביאה הוי ודאי וכדלעיל. דאם בביאה לא הוי ודאי ואפילו אם הוי כן דכיון דכנסה אחולי כו' מאי הוי דהא הוי ספק ומספק לא מצי למיגבה הכתובה והוי חופה דאיסורא. אלא ע"כ דהוי כוונתו למחול כו' וגם בחופה הוי ודאי. או דהוי עכ"פ בביאה ודאי וא"כ אמר אביי דבכנסה לא אמרינן כן כו' אך מביאה דהוי ודאי ומזה לא חזר כלום אביי וא"כ שפיר מצריך. וביבמות הוי הפי' כמ"ש לעיל דהוי הפי' דרק בביאה אמרינן דמחל לה למפרע והוי ודאי בביאה למפרע. ומגיע הכתובה בשביל דלא יהא ביאת זנות. דהא ג"כ בתקנתא דרבנן בלתי כתובה הוי בעילת זנות:
והנה דעת הרמב"ם הוי הכי. דבכל התנאים אמרינן דכוונתו כן אם ירצה דימחול וכמ"ש התוס' ומשא"כ במומין כיון דהתנה וא"כ הא הוי חזקה דאין אדם מפייס במומין. רק דהוי כנגדו החזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. וא"כ מסתמא בשעת קידושין אמרינן דכוונתו היה שלא לפייס במומין. דהא אז לא הוי כנגדו חזקה. וכה"ג מצינו הטעם דאין פותחין בנולד. כתבו התוס' במס' נזיר דמסתמא אין כוונתו שיהא כך ולא התנה על זה. וא"כ במומין היכא דהתנה על מומין לא מהני למפרע רק מכאן והלאה יתחילו הקידושין. אך רק בסתם הוי מקודשת מספק הואיל ולא התנה אמרינן דהוי מסופק התנא אם הוי חזקה דאין מפייס במומין. וא"כ מ"ה א"ש דאמרינן דהוי חזקה כנגד אין אדם שותה בכוס כו' אין אדם מפייס במומין ואי אפשר להוציא ממון. וא"כ כ"ז דלא בעל. לכאורה הא למפרע לא אמרינן דילמא באמת הוא מקפיד במומין וא"כ לא הוי התנה מעיקרא כן, אך רבא מתרץ אם אמרינן דמתניתין אתיא כר"ט דלא אמרין דיו היכא דמיפרך ק"ו (ס) והרמב"ם פסק כתירוץ דר"א וכמה שאכתוב לקמן אם ירצה השם:
והנה באמת דהתוס' הקשו דכתובה לי"ל לארוסה, והנה באמת התוס' רק לשיטתם מקשו כן. דהנה באמת הא איתא בגיטין דף (ע) דאם בשעת מעשה היתה ראוי, שיחול הגט אפילו בגט דאין צריך לחזור וליטול ממנה וליתנו מחדש. רק שיאמר הרי את מגורשת עיי"ש. ומועיל משום הנתינה שהיה מקודם. וא"כ בכאן אמאי לא הוי מכח כתובה ראשונה אך דהוי פסול הכתובה ראשונה דהוי מוקדם והוי כשטר מוקדם אך לשיטת הרמב"ם דארוסה בלא"ה אין גובה הכתובה ממשעבדי. ואם כן לא הוי מוקדם ושפיר הוי הפי' בר"א דמחל ומכח כתובה ראשונה. ואם כן כללא דמילתא הוי הכי לדעת הרמב"ם כל התנאים שבעולם הוי אם מחל חל למפרע ובודאי מגיע הכתובה. ובמומין הוי הפי' בר"א או ברבא ס"ל כמ"ד חופה קונה ואפילו ארוסה לי"ל כתובה הוי עכ"פ הכתובה ראשונה לשיטת הרמב"ם דכיון דארוסה אין טורף ממשעבדי לא הוי פסול כמו שטר מוקדם וא"כ הוי יחוד דהיתרא דאם יהא בועל מיד יהא בודאי מקודשת וכתובה בעי וכדלעיל. והכתובה הוי כתובה ראשונה דהא אם הוי בעל מיד וארוסה בודאי לי"ל כתובה ממשעבדי רק מב"ח. וא"כ ליכא מוקדם וא"כ הוי חופה דהיתרא דהא מיד יכול לבעול: ומשא"כ השתא דכתב הרמב"ם אם בעל דאפילו לזמן מרובה אם טוען אחר זמן מרובה לאחר הנשואין וא"כ הוי כתובה ראשונה בפסול דהוי מוקדם. והרמב"ם הא ס"ל לפסק הלכה דארוסה לי"ל כתובה ואמאי גובה בכאן הכתובה. וע"ז אמר אם שהה. והנה הב"ש מביא בשם הגה"מ דאמרינן עידי יחוד הן עידי ביאה אע"ג דלא ראו עדים היחוד רק אם דרין כדרך איש ואשתו הוי עידי יחוד וא"כ הוי חופה [לאחר הביאה] ושפיר מגיע הכתובה [דהוי נשואה ע"י החופה] זה כוונת הרמב"ם ומתורץ הכל:
והנה למ"ש לעיל דהוי הפי' בר"א דע"כ מכח חופה קונה דא"ל דכוונתו אם יקפיד נהוי דוקא התנאי וא"כ לא שייך קם דינא. דממ"נ כ"ז דלא מקפיד עדיין חייב הכתובה וא"כ לא הוי פסק דין עדיין לפטור. וכאילו נפסק לא שייך כס' הרשב"א. וא"כ דע"כ מכח חופה. וע"ז בא רבא לומר לא תימא כדלעיל:
(ה) ולפי הא דלעיל י"ל קושית התוס' בדף ע"ו ע"א בד"ה ומודים ר"מ לחכמים במומין הראויין לבוא מבית אבי'. והקשו התוס' דלהאי גירסא משמע דחכמים מייפין כח הבעל טפי מר"מ דקאמר ומודה ר"מ לחכמים וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה לפמ"ש לעיל זה הוי רק אם אמרינן דארוסה אי"ל כתובה. ומשא"כ אם נימא דכתובה לארוסה לי"ל רק לבתר נשואין רק היכא דהוא כותבה. וא"כ ל"ש נפסק הדין דנפסק רק דמאי דכתב לה לא מהני אך עכ"פ לבתר נשואין דהוי ס"ס דילמא מחל ואת"ל לא מחל דילמא הוי אחר אירוסין ומגיע עכ"פ כתובה השתא מן התורה דע"ז לא שייך דהוי כנפסק. דהא בלא כתובה דכתב לה בלא"ה לא מגיע לה הכתובה מן אירוסין רק השתא שנשאת מגיע לה מדין תורה וע"ז לא נפסק דהא האשה בא לתבוע בלא הכתובה רק מדין תורה והנה אפילו אם ארוסה אי"ל כתובה נמי י"ל דאפילו למ"ד דכתובה הוי מן התורה י"ל דבארוסה לא הוי מן התורה ולחד דעה הוי ודאי כן דכתבו דהיכא דמנהג לכתוב ולא כתב אזי אין מגיע לארוסה וכו' יע"ש היטב. וא"כ שפיר שייך לר"מ דהוי ס"ס ולא שייך קם דינא לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא בכתובות דף נ"ו ע"ב ומשא"כ לרבנן דהוי לארוסה כתובה רק מדרבנן ורבנן תיקנו גם בארוסה וא"כ מיד שנתקדשה מגיע מדרבנן הכתובה וא"כ שפיר שייך קם דינא. ונמצא דאפילו לר' יהושע הוי לר"מ מגיע הכתובה. וכל התירוצים של רבא ור"א כדי לתרץ אליבא דר"ג. כמו שפירש"י דרבא בא לתרץ אליבא דר"ג דהלכתא כותי' וא"כ אליבא דר"י הוי לר"מ גרע כח הבעל מלרבנן. ומתורץ שפיר קושית התוס':
[ו] ומתורץ ג"כ קו' התוס' בד"ה ואמאי מנה לי בידך תימא דאמאי מקשה לר"א טפי מכל הני אמוראי וכו' ומתורץ. דה"פ דהנה באמת אפילו אם אמרינן כשיטת התוס' לעיל בדף ע"ג דהוי כוונתו באם שיהא החופה אח"כ וימחול יהא הקידושין חל מהשתא בשעת קידושין. והנה הראב"ד כתב דאם רוצה למחול התנאי צריך למחול בפני עדים דוקא. ואך אם אמרינן דבחופה בודאי מתל. אזי ודאי אין צריך עדים. והנה נמצא לפי"ז אם אמרינן דכוונתו הוי מעיקרא כן ודאי דאם יכנס לחופה יהא מוחל אזי אין צריך עדים. הא לא"ה בעי עדים. וא"כ לפמ"ש התוס' דחזקה דאין אדם מפייס במומין עדיף מן אין אדם שותה בכוס רק דמצרף לחזקה ראשונה דבעל צריך דוקא לשני חזקות ולאשה כל אחד מן החזקה מועיל (פ) וא"כ הוי קידושין בלא עדים דבשלמא היכא דהוי חזקה מועיל כמו עדים וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ב ומ"ה אך דכיון דחזקה דאין מפייס עדיף יותר מאין אדם שותה קשה:
אך י"ל דהנה הש"ס מקשה בקידושין בדף ס"ד מהיכן יליף דבעינן עדים דיליף דבר דבר ממון מה שם הודאת בע"ד כמאה עדים ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ותירץ הש"ס משום דמחייב לאחריני. וא"כ בכאן הא לא מחייב לאחריני דבלא"ה לכ"ע אסורה. משום דאוקי על חזקת הגוף דעדיף מחזקת פנוי' או דאסורה לכ"ע מכת ס"ס וא"כ שפיר מהני בלא עדים. אך אם הוי מומין דאין ראוין לבוא ברגע חדא. וכמו דכתבו כה"ג התוס' ופוסקים גבי נגעים דהוי כמו דחסר ואתאי במס' נדה. וא"כ הוי בשעת מעשה דקידשה חב לאחרים ולא מהני בלא עדים דהוי חב לאחרים. דהא דילמא יבדוק מיד ויהא יודעין עכ"פ דהוי הקידושין אח"כ. ורק כל זה אם אמרינן דהוי ספק אם התנה כך אם ירצה לכנוס לחופה יהא מוחל בודאי ואם כן כיון דהוי ספק ואין יודעין העדים אם כוונתו כך והוי בלא עדים ולא מהני אך (דצ"ל דהא) באמת אין חב לאחרים וכדלעיל (צ) והנם יש לומר דבאמת זה גופא הוי ספק אם אמרינן יוכיח סופו על תחלתו דאמר השתא דגבי חופה מחל. וא"כ הוי ג"כ לא מקפיד בשעת קידושין. והנה אע"ג דהתנה י"ל איגלאי מילתא למפרע דכוונתו על כך אם יכנס לחופה. אך דהוי ספק אם אמרינן יוכיח סופו על תחלתו ויע"ש בחולין דף ל"ט ע"ב (ק) ואפשר דנוקי בסתם ואך ה"פ מודה ר"מ במומין הראוי לבוא מבית אביה ר"ל דאם יבדוק מיד וידעינן דראוי לבוא מבית אביה דלא אפשר ברגע חדא וא"כ שפיר הוי חב לאחרים דכיון דהוי בשעת מעשה חוב אם יבדוק. וא"כ כך הוי הפי' לרבא ולר"א דאמר תברא הוי פשיטא דאי"ל דהוי ספק אם הוי כוונתו בשעת קידושין דלר"א תיקשי אפילו לפי תירוץ התוס' ולפמ"ש א"ש ואך לר"א דאמר מנה לי בידך כו' ואין הטעם מכח מחילה אזי פריך שפיר ומתורץ קו' התוס':
ומתורץ ג"כ הא דלא מוקי כר"י והוי הטעם מכח תרי חזקות נגד חזקה (ר) אך משום דהוי קשה דהא הוי קידושין בלא עדים (ש) אך (ת) כמ"ש לעיל משום דלא הוי במקום דחב לאחרים אך (א) דקשה דהא כתב מהר"ם מפדאוה דכל זמן דלא ראו המקדש והמתקדשת את העדים אינה מקודשת דאין כוונתו של המקדש לקידושין רק משטה וא"כ לפי"ז ממ"נ הא לא כיוון המקדש [עכשיו במאי דכנסה] להיות קידושין דממ"נ אם יהא עדים דהוי מומין מקודם שנתארסה לא הוי קידושין. ואם לא יבאו עדים והוי חזקת הגוף ואוקמינן בחזקת הגוף ויהא מקודשת לו מקודם ותהא אסורה בלא"ה לכל העולם מכח דאוקמינן אחזקת הגוף וא"כ לא נ"מ וא"כ הוי כמו דלא ידעו המקדש והמתקדשת דלא הוי קידושין דכיון דלא נפסד מידי דבלא"ה תהא אסורה לכל העולם מכח קידושין ראשונים וא"כ מ"ה לא הוי קידושין דכיון דאין נ"מ וא"כ מאי מהני הך חזקה דאין אדם שותה בכוס דכיון דלא הוי קידושין ואך אם הוי אמרינן דבאמת נגד חזקת הגוף הוי חזקת פנוי' והוי אין מקודשת מספק רק (ב) מכח ס"ס תהא דהוי מקודשת. וא"כ שפיר מהני. דכיון דלא שייך דיהא חב לאחרים דכיון דבלא"ה תהא אסורה לכל העולם מכח ספק דהוי ס"ס והוי מהני כמו עדים (ג) ומ"ה אמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל וכו' וא"כ כיון דנגד קידושין (ד) עדיף חזקת הגוף מחזקת פנוי', והוי כמו לא ראו המקדש והמתקדשת לעדים דלא היה כוונתו בודאי לקידושין. דאנן סהדי. דכוונתו שלא יהא קידושין ע"ש (ה) וא"כ לר"י לא מקודשת כלל ולא מהני לצרף לחזקות ומשא"כ לר"ג אזלינן בתר חזקת פנוי' נגד חזקת הגוף וכמ"ש מהרש"א וכן הר"ש במשניות וא"כ הוי קידושין דהא אסורה לכל העולם ע"י ס"ס ולא מקודם וא"כ הוי נ"מ בקידושין ולא הוי משטה. ושפיר הוי לאשה תרי חזקות וזה א"ש:
ומתורץ קו' המהר"ם שי"ף הא דאמר רבא סיפא כאן נמצא כאן היה והקשה דרא אדרבה בסיפא אפי' לא הוי כאן נמצא דמביא עדים משנתארסה היו המומין ואפ"ה צריך ליתן הכתובה משום חדא במקום תרתי עיי"ש. ולפמ"ש א"ש הפי' דבסיפא כאן נמצא וכאן הי' ונמצא דבאירוסין י דאם מביא ראיה דמן אירוסין והוי הדין דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ולא הוי מקודשת לר"ג רק מכח הס"ס ושפיר לא שייך לענין קידושין משטה והוי מקודשת וכדלעיל. וא"כ הוי שפיר חרי חזקות לאשה לסייע ולבעל חדא חזקה והוי חדא במקום תרתי כנ"ל:
והנה מ"ש לעיל ליישב קו' התוס' דמקשה דוקא לר"א ולא לשאר אמוראי כנ"ל והנה עי"ל דאפשר דהא בקידשה סתם התנא מסופק אם הוא חפץ ואינו מקפיד. ואם הוי נמי חזקה דאין מפייס במומין או לא. אך דלא מצי לאפוקי ממון דלמא הוי חזקה דאין מפייס במומין. ואך עכ"פ הוי ס"ס ספק לתנא וספק דילמא הוי מומין אח"כ. אך לענין ממון לא מהני ס"ס אך לענין קידושין מהני' ס"ס ושפיר הוי כמו עדים דכיון דלא הוי חב לאחרים דהוי (ו) אסור מכח ס"ס כנ"ל. אך דילמא יבדוק מיד וא"כ הוי חב לאחרים אם יבדוק מיד ולא יהא קידושין וכדלעיל משום דאין ראוין לבא ברגע. חדא ומיושב קו' התוס' (ז):