שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן כא
הנה בגנזי הכ"ק מרבינו זקה"ג זצ"ל מצאתי אגרת כ"ק מהגאון בעל ח"ד זצ"ל (שבסוף תשובה זה אתן מקומו עם הערותיו על היתרא שרבינו דבר בקדשו בהיכלו. וחתרתי ביגיעה רבה ברובי תורתו שת"י למצוא הדברים שנאמרו בע"פ למען דעת שתורת אמת היתה בפיהו ארזים לא עממוהו ומצאתי רק סיומא דמלתא. ועגמה נפשי על החסרון שלא יוכל להמנות. כי גם גוף המעשה איך הי' יבצר ממני. אמנם ראה ד' בעניי כי גם ראשה כתב פז הושב לי. יען המו"ל ספר איגרא רמה חלק ב' דף י' הדפיסו זאת לחידושיו מס' מכות. שם שטחו שטוח מלא שבושים ולא הרגישו את סיומם שם שזאת התורה כתב רבינו לתשובת שאלה ואראה שהעתיקו לא ע"י סופר אחד. ע"כ חיברו הענינים יחד בלי מוקדם ומאוחר כי לא ידעו מה היא ואנכי בעזהי"ת שמתי עיוני להגות סיגים מכסף. ולחבר הדברים שנאמרו שם בס' איגרא רמה אל מם בהשאירו אצלי דבר דבור אל אפניו. והנה היום לפניכם השו"ת כולה על מלאת תלי"ת יען שגוף השאלה כמו שהיא בס' נתיבות המשפט סי' ל"ו. הבאתי הלום ביתה. וז"ל השאלה:
(א) גט אשה שחתמו עליו שני עדים. ואשתו של אחד מהן היתה שני בשני עם העד השני והם גופם היו עדי מסירה. והיא נשאת בגט זה והיו לה בנים משני.
תשובה הנה הרי"ף כ' בתשובה. שנים החתומים על השטר ונמצא אחד מהם קרוב והשני רחוק כו'. ושניהם באו להעיד אלא שלא הי' יודע בקרבתו. שעדותו של שני כשר. והרא"ש הקשה עליו (א) מן הבה"ג וז"ל קאמרו רבנן דשטר דחתימו עלי' סהדי ואישתכח חד מינייהו קרוב או פסול. ניהו דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משביעין ליה אפומא דההוא עד כשר. והא דלא מיפסל בצירופו דעד פסול דאמרינן רווחא שביק למאן דקשיש מיני' ואתי פסול וחתים. ומשמע דדוקא לא נפסל הכשר במאי שנמצא חתום עם פסול אבל אם העידו ביחד נתבטל כל העדות הכשר ומקשה המע"מ אמאי לא הביא השגה מרי"ף עצמו. שכתב וחזינן לגאון וכו' דבעדות בשטר אמרינן רווחא שביק וכו' משמע אבל בעדות בע"פ נתבטל כל העדות ע"ש. וי"ל דהנה הרא"ש (ב) כ' בדעת הרי"ף דאפילו לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו. מ"מ לענין מתנה או מכר אם מכר או נתן אותו קרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטל זיכוי החתימה. ורש"י ז"ל לא פי' כן ע"ש ברא"ש. והנה בזה מחלוקת הטור ורב"י בדעת הרא"ש. אם ס"ל כן לפסק הלכה כרי"ף דמוכר יכול לחזור קודם שבא לידו או לא (ג) וי"ל דמוכח כהטור דס"ל להרא"ש כרש"י לפסק הלכה. דהנה איתא בסנהדרין (ד) האי מתנתא דהוו חתימו עלה תרי גיסי כו' א"ל זיל קניא בעדי מסירה, ואותבי' אביי דהא מודה ר"א במזוייף מתוכו. והנה קשה לפי מה דפסק הש"ך סי' ט"ל ס"ק מ"ב דאם לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו בעינן דוקא שימסור בפני הנך עדים דחתמו. ואם לא כן חוששין דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. ודלא כשיטת הסמ"ע עי"ש היטב. וא"כ על מה לא מקשה אביי הא ע"כ נמסר גם בפני הנך דחתמו והוה ראיי' והגדה דהא חתמו בהשטר והוי הגדה על המסירה וא"כ הוה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ובפרט לפמ"ש הרא"ש הובא בח"מ סי' נ"א גבי עד אחד בחתימה ונמסר לפני עד אחד דאמרינן מסתמא גם נמסר בפני אותו העד שחתם. בודאי קשה דהא מסתמא נמסר לפני עדי חתימה והוה נמצא קרוב או פסול דעדות כולה בטלה. אך אם אמרינן עדיו בחתומיו זכין אין צריכין להיות נמסר בפניהם ולכך לא מקשה אביי כן דהוא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו. אך אם אמרינן דאם מכר לאחר לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין אזי צריך שימסור בפניהם דוקא. וא"כ שוב תקשי קושיא הנ"ל (ה) אך לשיטת הרי"ף ל"ק דהא בעינן שידע ויכיר הכשר בפסולים. ובכאן לא מבעיא דאפשר דעדי מסירה אינם מכירים דהן קרובים ומסתמא אמרינן דאינם מכירים ומה גם דאיפשר דידע שהן קרובים ולא ידעו דהן חתמו א"ע על הך שטרא וא"כ לא ידע אם הם מכוונים להעיד. ואם לא כיוונו להעיד אינם ראוים להצטרף עם הכשרים וא"כ שפיר דלא פסול. וכמו שאכתוב לקמן אי"ה ד"ה וא"ש מ"ש לעיל (ו) אך לשיטת הרא"ש דפליג על הרי"ף וא"כ קשה כנ"ל.
ואפילו לפי שיטת הרא"ש במס' מכות דף ו' דבעינן תרוייהו ראיה והגדה (ז) משום הא דבעינן דיהא אצל המסירה הוא משום דשטר חשיב הגדה (ח) וכמ"ש הש"ך שם וא"כ הוי כאילו העידו דהוו אצל המסירה [וא"כ] הוי ראיה והגדה כאחת אלא ע"כ כהטור, דהרא"ש סבירא ליה כשיטת רש"י דאין זו סברא דהוה חזרה אם מכר לאחר וא"כ לא צריך להיות העדי החתימה בשעת המסירה. ואין לומר דלמא ס"ל [לאביי] כר' יוסי (ט) דדוקא בדיני נפשות אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ק זה אינו דא"כ אם אביי ס"ל כר' יוסי יש לפסוק הלכה כאביי נגד ר' נחמן שם דפסק דלא כר' יוסי. דהוה בתרא. וכמ"ש הרא"ש (י) לענין עדיו בחתומיו זכין לו. דהלכה כאביי נגד רבה. דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתרא. וכן כתבו התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב גבי ייאוש בד"ה ר' יוחנן. ואלא ע"כ מוכח דלא ס"ל כן לרא"ש לפסק הלכה רק כרש"י ז"ל:
(ב) והנה לרבינו ירוחם דס"ל דבאמת ס"ל להרא"ש כשיטת הרי"ף [הקל"ד] וי"ל כן, משום דהנה מתוס' מכות (כ) ע"ש משמע דבנמצא אחד קרוב או פסול לא נתבטל העד אחד לענין שבועה. והנה נ"ל אפילו לאותן הפוסקים דס"ל דבטל לגמרי. ואינו חייב שבועה מ"מ טעמם דהא נ"מ [בצירופם] לענין ממון משא"כ היכא דאין נ"מ לענין ממון כלל. דהיינו בעדי מיתה להתיר אשה בודאי לא פסילי. דהא עיקר הטעם דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה משום דהוה צירוף דנצרפו יחד עם הפסול. משא"כ היכא דא"צ לצירוף. שוב מצאתי בתשובת שבות יעקב שכתב כן:
והנה עוד יש ליתן טעם. דאע"ג דנאמר דנמצא אחד מהן קא"פ מתבטל אפילו דא"צ שבועה נגד אחד מ"מ הסברא שכתבתי יוכל להיות אמת. דבשלמא לענין שבועה דהא אמרינן דמש"ה צריך לישבע נגד עד אחד. דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה. וכן איתא להדיא הלשון בהרמב"ם ה' עדות פרק ה' ה"ג וז"ל. וכ"מ שעד אחד מועיל כו' חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף עם אחר והתחייב זה הנשבע ממון על פיו ע"ש. וא"כ כיון דהשני העדים לא הוו מחייבין ממון דהוה נמצא כו'. וא"כ משו"ה לא מחייב אחד מהן שבועה. וכן בקידושי אשה, דלמ"ד דמועיל ע"א הוי הטעם כמ"ש הפוסקים דכיון דעדות ע"א מועיל לשבועה. וא"כ בכה"ג דאין שני עדים מחייבין ממון ג"כ ע"א אינו מחייב שבועה. הא בנידון שכתבנו יכול להיות דמודים לזה:
והנה באמת בתשובות מוהר"ם מפאדווה ובתשובות ב"י איתא דגם בקידושין אפילו לאותו דעה דעד אחד בקידושין מהני. מ"מ אם נמצא קרוב או פסול בטלה עדותן. וכ"ז דלא כתשובת שבות יעקב הנ"ל. אך לפמ"ש נוכל לומר דבכה"ג מודים. וכ"מ בתשובת מוהרי"ט גבי עד המסייע פוטר משבועה. והנה בתשובות ב"י מבואר כן גבי היכא דמכחיש אהדדי לא שייך לומר נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וז"ל דפשיטא דקרא במקיימי הדבר מדבר ולא במכחישי הדבר אלמא דהוי הפי' במקיימי הדבר ס"ל דהכשרים עם הפסולים יהא מקיימי הדבר. וא"כ הוי כמ"ש לעיל א"ש. דהיכא דאין צריך לצירוף לא הוו הם מקיימי הדבר ביחד דאין צריך להם במקום דמועיל ע"א כנ"ל:
והנה יש ראיה ברורה מהתוס' כתובות דף ל"ג ע"א ד"ה ונתרו בהו שכתב וז"ל דאפילו מעידין מאה כל אחד תוך כדי דבור של חבירו חשובין כולן תכ"ד של ראשון. ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כדאיתא במכות ע"ש בתוס' ולכאורה קשה האיך מוכח נהי דהתו' בכאן לא ס"ל לסברת התוס' במכות דף וי"ו ע"א ד"ה אמר רבא דכ' שם לענין קרוב או פסול. דאפילו נמצא לאחר כ"ד עדותן בטלה רק דכאן ס"ל שצריך לומר גם לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול בתכ"ד כמו דאיתא בתוס' סנהדרין דף ל"א ע"א ד"ה שב"ש ג"כ כהתוס' דכאן ואפשר לומר דהתוס' בכאן ס"ל כשיטת הרמ"ה שכתב הטור בשמו הביאו הסמ"ע סי' ל"ו ס"ק ד'. אפילו אם לא כיוונו להעיד נמי פסול ומשו"ה בעי תכ"ד. אך מ"מ קשה הא כל אחד מה דאמר תכ"ד של ראשון בטל הוא [והוי פסול] ובטל העד השני דהוה בתכ"ד [והוי הוא פסול] ובטל העד השלישי בתכ"ד (ל) א"ו צ"ל סברת התוס' דכיון דלא הוי הך פסול מגופו. רק דהוא פסול מכח נמצא אחד מהן קרוב או פסול לא הוי דין פסול ממש דנימא גביה נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה:
(ג) ויש להסביר סברת התוס' ע"פ שני טעמים חד טעם הוא כמ"ש המרדכי (מ) דמשו"ה [מהני סילוק] ולא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ בתחלה מדין נוגע משום דלא הוה פסול לו לעולם. כי אם לדבר זה בלבד. ע"ש במרדכי [וגם כאן כן] והנה המל"מ (נ) מסתפק היכא שאינו פסול לכל העולם אלא לאיש אחד בלבד אם אמרינן בזה דכל העדות בטלה ומדברי המרדכי שהבאתי דכיון דאינו פסול אלא לאותו דבר בלבד לא אמרינן נמצא אחד מהן כו' (ס)
ועוד טעם לפמ"ש בתומים דהיכא דאין הפסול מגופו רק מכח דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה כ"ש כאן דהוי הפסול רק מכח נמצא אחד מהן קא"פ ואפילו להתוס' דפליגו (ע) שפירשו (פ) מטעם טריפה והוה נמצא אחד מהן קא"פ כו' (צ) מודים בכאן דלא הוה פסול בגופו. וכ"מ ממ"ש המל"מ שם גבי הנותן שכר להעיד. דלא שייך בו נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וא"כ לפ"ז לא שייך לומר כאן בנ"ד נמצא אחד מהן קא"פ. מחמת דכל אחד ואחד לא נפסל רק בשביל חבירו וא"ש דברי התוס'. ובזה א"ש מה דהתוס' מייתי ראיה מנמצא קא"פ ולא מייתי מדין הזמה דצריך להיות בתכ"ד אך לפמ"ש א"ש. דהנה הפרישה כ' היכא דנמצא אחד מהן קא"פ הוי עדות שא"א יכול להזימה משום דאין הזמה עד שיזומו שניהם והיכא דנמצא אחד מהן קרוב או פסול תו אין יכול להזים שניהם דבפסול לא שייך דין הזמה וממילא לא שייך גם לגבי חבירו ע"ש (ק) וא"כ ניחא דבאמת לזה שפיר שייך הך סברא. דכיון דבמה שהגיד תכ"ד של הפסול לא הוה נתקיים דין הזמה בזה העד. משום דהוא העיד בתכ"ד ואין עדי הזמה נפסלין עד שיזומו כולו. וכן כל אחד לחבירו וחבירו לחבירו משום דאמרינן דעכ"פ בחבירו לא נתקיים דין הזמה. משו"ה מייתי התוס' מנמצא אחד מהן קא"פ דשם לא שייך זה:
ולפ"ז נראה לי לומר דין חדש דבשני קרובים דכל אחד כשר בפני עצמו לא שייך לומר בזה (ר) נמצא אחד מהן קא"פ. וכמו דלא אמרינן גבי עד אחד בשבועה משום דא"צ לצירוף. וכמו שמביא הכנה"ג. הכי נמי הכא דהא עיקר הטעם [דפסול] משום דצריך לצירוף [וא"כ בכאן בתרי גיסי] כל אחד מעדי המסירה לא צריך לצירוף הפסול. דבשלמא אם זה שיעיד עוד דהיינו הכשר הוה צריך לכל אחד ואחד מהקרובים שיעידו עמו הוה שפיר נמצא כו' בכאן הא הוא א"צ לצרף לו רק אחד. וכל אחד ואחד כשר וא"כ הא אינו אפשר שיהי' נפסל רק אם יצרף להשנים ואזי הוה נמצא פסול והוא באמת א"צ לשניהם וכל אחד ואחד מהני תרי גיסי אפילו נפסל כל אחד מכח הצירוף מ"מ לא מיקרי פסול מחמת עצמו לבטל עדי מסירה כדברי התוס' בכתובות לעיל. וא"כ לא הוה דין נמצא אחד כו' משו"ה א"ש גבי תרי גיסי דחתמו. ולא קשה מכח נמצא אחד מהן קא"פ ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל ונמצא אם לא נימא כשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר בהפסול הוה קשה קושיא הנ"ל ועל כרחין צ"ל כמ"ש תירוץ הנ"ל:
(ד) והנה לפי סברת הראב"ד (ש) דמשו"ה היכא דלא אמרינן פלגינן דיבוריה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. משום דהא אם הוי שני עדים אחד כשר ואחד פסול אמרינן נמצא כו' ובטל כל העדות מכ"ש בעד אחד שמעיד על שנים והוא פסול לאחד דבטל גם להשני ע"ש. וא"כ לכאורה קשה מה פריך הש"ס (ת) ממתניתין דהרגתיו לא ישא את אשתו. והא לאחר תנשא האמר ר' יוסף פלוני רבעני לרצוני רשע הוא כו' ולא מהימן. וקשה דלמא ס"ל לר' יוסף כר' יוסי במס' מכות דרק בדיני נפשות אמרינן נמצא כו' ושפיר אמרינן עדות שבטלה כו' משא"כ בעדות איסור כמו בהרגתיו דהוה לענין דרישה וחקירה כמו דיני ממונות. כדאיתא בשו"ע אה"ע סי' י"ז וסי' מ"ב לענין גיטין וקידושין (א) אך י"ל דהא טעמא דר' יוסף דס"ל דרק בדיני נפשות אמרינן נמצא כו' ולא בד"מ הוא כמ"ש התוס' במכות דף וי"ו ע"א בד"ה א"ר יוסי משום דבד"נ שייך ומה שנים כו' אבל בד"מ לא שייך ומה שנים כו' דהא לא בטל העדות האחד לענין שבועה. וא"כ לפ"ז לא שייך לומר בעדות אחד דאמר שני דברים (ב) דכיון דא"צ לצרף כלל עדותו שפסול לה לעדותו שכשר לה. וא"כ לא שייך בטלה כולה. א"ו דס"ל לר' יוסף דאמרינן גבי פלוני רבעני דבטלה כולה ע"כ לא ס"ל כר' יוסי רק כרבי שם. ולרבי אפילו לענין שבועה בטלה וכמ"ש בס' כנה"ג בשם תשובה אחת יעו"ש. ומשו"ה מקשה הש"ס שפיר לר' יוסף:
וא"כ לפ"ז הא ר' אלפס פסק (ג) כר' יוחנן גבי עדות שמעידים על שני דברים. כהא דכתב כל נכסי לשנים והיו העדים קרובים לזה ורחוקים לזה. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וא"כ ע"כ ס"ל דגם לענין שבועה בטלה כולה דאע"ג דא"צ לצירוף פסול וא"כ ע"כ צ"ל דהיכי דלא ידע הכשר מהפסול לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. כי היכא דלא תקשי קושיא הנ"ל מסנהדרין. אמאי לא פריך אביי מכח נמצא אחד מהן קא"פ. אך הא הגאון שהביא הרי"ף דהוא רב האי גאון פסק כר"ל דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ שפיר לשבועה לא בטלה. ומשו"ה אליביה ל"ק מסנהדרין דאיכא לתרוצי כדלעיל (ד) ומשו"ה מקשה הרא"ש רק מבה"ג. דשם איתא להדיא דאם לא שביק רווחא לא מהני כלל אפילו לשבועה. וא"כ שפיר תקשי מסנהדרין ומ"מ לא ס"ל כהרי"ף דאם אינו מכיר הפסול לא נתבטל. א"כ בודאי מוכח דחולק על הרי"ף ושפיר מקשה הרא"ש. וע"כ צ"ל כשיטת רש"י דאין מועיל מה שמכר לאחר קודם שבא השטר ליד ראשון. ומתורץ קושית המע"מ הנ"ל:
(ה) ואין להקשות (ה) א"כ אמאי אמרינן בש"ס מכות שם. מה יעשו שני אחים כו' [הא לא נתבטל עדות הכשרים. ז"א דבאמת] הא שם הפי' דהוה רק שלשה ולא נשאר רק אחד. וכן פי' רש"י שם להדיא. ואדרבה דכי דייקית בלשון רש"י נראה כוונתו כמ"ש. דמעיקרא כ' רש"י לא בטלה עדות האחרים כו' ואח"כ נקיט רש"י דמה יעשו שני אחים. שראי עם שלישי מן השוק באחד כו'. וכן פי' הר"ן. והוא כמ"ש דדוקא, שלשה אבל ארבעה כשרים:
אך מהרמב"ם פ"ה מ"ה עדות הלכה ד' שכ'. מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו העם כשהרג זה את זה כו'. ולכאורה סותר את מה שכתבתי. אך י"ל דבאמת עיקר הטעם דבע"א לא נתבטל לענין שבועה. משום דלא שייך צירוף וכמ"ש הרי"ף דהיכא דלא ידעו הכשרים מהפסול אמרינן אם היו יודעים לא היו רוצים לצרף עם הפסול. וכ"כ הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ט' מה יועיל כוונתו להעיד. וכ"מ מתוס' סנהדרין דף ט' ד"ה בזמן דכתבו. וז"ל כיון דבשעת ראיה רואין יחד ונתכוונו להעיד. דהוה הפירוש כיוונו להעיד עם הכשרים בצרוף. וא"כ אם לא בעינן כיוונו ואין צריך לכוון א"כ באמת גם ע"א נפסל לשבועה אע"ג דא"צ לצירוף. וכפי הלשון שכ' הש"ך מה יועיל כיווני. וא"כ שפיר כ' הרמב"ם מה יעשו כו'. אם הוה אמרינן דא"צ כיוונו וא"כ לא צריך צירוף. א"כ מה יעשו שני אחים אפילו בכלל העם. אבל באמת לפי המסקנא לפסק הלכה דבעינן כיוונו אין נפסל עד אחד היכא דמהני ע"א:
והנה בתשובות ב"י סימן יו"ד איתא בהדיא וז"ל ואף אנו נאמר דטעמא דכל העדות בטלה משום שנתייחד עמהם קרוב או פסול ונתכוון עמהם לכל דבריהם אלמא דוקא היכא דבעי להעיד ביחד ומשא"כ בע"א וזה דוקא אם בעינן כוונה [אבל אם לא בעינן כוונה כמו דהוי ס"ל בה"א שפיר מקשה דיש לפסול אפילו היכא דלא בעי להעדות] וא"כ א"ש מ"ש הרמב"ם הנ"ל דמה יעשו שני אחין אפילו בכלל העם:
ובמה שכתבתי לעיל מתורץ ג"כ קושית המהרש"א דהקשה בתוס' מכות שם ד"ה שמואל אמר הלכה כר"י. דכ' ואפילו אירע לאחר כדי דיבור מ"מ עדותן בטלה. משום דמקשינן שלשה לשנים כו' והקשה המהרש"א. מנא להו להתוס' לפי המסקנא דמתרץ הש"ס דמקיימי הדבר אפשר דבעינן תכ"ד. וי"ל דהנה באמת האיך אמרינן בש"ס מה יעשו שני אחין. והקשו בתוס' לא יעידו בב"ד. ותירצו דזימנין דלא ידעו זה מזה. ויעיד האחד אע"פ שכבר העיד אחיו בב"ד ע"ש. והנה אם נימא דלמסקנא בעינן תכ"ד א"כ לא שייך לומר דלא ידעו זה בזה דהעיד. אך דהוה אפשר [הפי' דמה יעשו] היכא דהוו מאה דהעידו תכ"ד. וא"כ זמנין דלא ידעו מזה דהעיד מקודם. אך לפ"ז הוה הפי' בש"ס מה יעשו שני אחים. דהוה באמת עדים יותר משנים. ולפמ"ש לעיל [בכגון זה] לא נתבטלו הכשרים כיון דא"צ לצרוף (ו) אך באמת דכיון [דנימא דבעינן תוך כ"ד ע"כ משום] דפי' במקיימי הדבר דצריך לילך לב"ד ויקיים הדבר יחד הכשרים והפסולים וכמ"ש התוס' שם. ומשו"ה בעינן דוקא תכ"ד ולא הוה הפי' במקיימי הדבר דבא הכתב להפקיע עושי הדבר. רק דעושי הדבר פסול משום דאין בא להעיד ולא הוה מקיימי הדבר וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ו (ז) וכמו כן הוא ברא"ש הפי' מקיימי דבר אלא א"כ בא לב"ד להעיד עם אחרים. ומשו"ה היו בעינן תכ"ד. ולפ"ז כיון דבעינן במקיימי הדבר הכשרים והפסולים. וא"כ ע"א לשבועה או שנים קרובים זה לזה עם עדים אחרים דא"א למצוא דלא הוי שנים בלאו הכי [בלאו צירוף הפסול כדלעיל כגון] זאת לא הוה הפסול במקיימי הדבר לפני ב"ד. וזאת לא פסול. וא"כ האיך שייך מה יעשו שני אחים. אלא ע"כ דליכא רק שלשה וא"כ לא שייך דלא ידעו זה מזה. כיון דבעינן תכ"ד א"ו דא"צ תכ"ד ומתורץ קושית המהרש"א הנ"ל וא"ש דברי התוס':
והנה אי"ל דלמא באמת הקושיא הוה רק משלשה עדות ומקודם העיד האח הקרוב ואח"כ השני הרחוק ואח"כ בא האח השני להעיד וראה רק את הכשר שהעיד קודם לו. דז"א דהא הרמב"ם פסק (ח) דבדיני נפשות בעינן דוקא דהעידו בבת אחת. ומשו"ה [פסק כן] בהא איתא בסנהדרין (ט) ואח"כ מכניסין (י) ובש"ס שם כמאן דלא כר"נ כו'. [רש"י] ד"ה לימא מתניתין דלא כר"נ. דהא מתניתין קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחלה כשבודקין כל אחד בפ"ע שמעו דבריו של זה בלא זה. וא"כ בדיני נפשות שפ' הרמב"ם דבעינן שיעידו בבת אחת אזי צריך העד הראשון להיות שם בעת שהעיד השני. וכיון דבא אחיו וראה שם את אתיו וא"כ ודאי יהא מסופק דלמא העיד מכבר. אך בהרבה כתי עדים שפיר אפשר דאיירי דהלך לו האח הראשון מקודם ולא נמצא בב"ד וא"כ לבתר דמשני במקיימי הדבר והיינו במקיימי הדבר יחד בשניהם בין הכשר והפסול וא"כ בע"א (כ) וא"כ מקשה שפיר כמש"ל:
או י"ל דהפי' דכיון דאמרינן דבעינן הגדה בב"ד א"כ קשה מה מקשה הרוג יציל כקושית התוס' ד"ה שמואל אמר. וע"כ צ"ל דזה הפי' במקיימי דבר דקאמר הש"ס (ל) א"כ כי אמרינן דהא דבעי הגדה הוי מיקרי זה במקיימי הדבר. וא"כ ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם הנ"ל דבעי שישמעו יחד כל אחד העדות של חבירו. וא"כ אם העד השלישי העיד בב"ד ולא שמע כי העיד עוד אתר אין זה במקיימי הדבר. דכיון דאין ראוי לצרף ולקיים הדבר. דבעי דוקא שנים. וע"כ צ"ל דעד השלישי אחא לב"ד בהתחלת דיבור העד השני. ושמע כי אמר העד השני עדותו. ואזי שפיר הוה במקיימי הדבר. וא"כ הא אין מצטרף לפסול העדות הכשרים. רק אם העד השני העיד בתכ"ד של [ראשון] והעד השלישי בתכ"ד לעד [השני] ואזי דוקא מצטרף לפסול העדות. וא"כ באמת זה הדרך רחוק במציאות. דיבא העד [השלישי] בהתחלת העד השני. והתחלתו. הוה תכ"ד לעד הראשון. ויצמצם שלא ידע מה שכבר העיד הראשון (מ). וע"כ דלא בעינן תכ"ד, ומרש"י דמשמע דקאי אף לענין קרוב או פסול כדאיתא בתוס' שם ד"ה אמר. א"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דכיוון להעיד בלחוד מהני. וכן הגדה בלחוד מהני. ורק בהגדה צריך תכ"ד וא"כ למאן דס"ל דלא בעי כוונה להעיד לא בעי הגדה בב"ד ג"כ. ומשו"ה שפיר קתני. מה יעשו שני אחין. דכיון דעכ"פ הוו ממקיימי הדבר והוו הלכו לב"ד להעיד אי לאו דהוו פסולין להעיד. אבל באמת א"צ כוונה להעיד. ורש"י דכ' תכ"ד לפי פסק הלכה דבעינן או כיוונו להעיד או דבעינן הגדה בב"ד. ומשו"ה כ' רש"י תכ"ד דקאי אף לענין קרוב או פסול. אם הפסול מכח הגדה בעי דוקא תכ"ד:
או י"ל כמ"ש התומים דאפילו להך דעה דס"ל דבעי הגדה וכיוון להעיד ג"כ. זהו דוקא לרבי דבעי כוונה להעיד. אזי בעינן הגדה ג"כ. דמה מהני מחשבה ומשו"ה בעינן דוקא הגדה בב"ד. אבל לר"י דלא ס"ל דבעינן כיוונו להעיד אזי לא בעינן הגדה, וא"כ מקשה שפיר מה יעשו שני אחין, ורש"י כ' לפסק הלכה בעינן כיוונו והגדה תכ"ד, אך התוס' לא ס"ל כן לחלק בין רבי לר"י, וס"ל דלכ"ע בעינן הגדה ג"כ תכ"ד ומשו"ה מקשה שפיר:
ומזה ג"כ ראיה למה שכ' בדעת הרמב"ם דאם לא בעי כיוונו להעיד אזי לא צריך ג"כ הך סברא דבעינן דיעיד הכשר עם הפסול ויועילו דיהא ע"י עדותן ביחד תתקיים העדות, ואך לפסק הלכה דבעינן כיוונו להעיד אזי שפיר בעינן דוקא דיהא ראוי לצרף (נ) דעיקר [הטעם דבעינן] הכוונה להעיד היא דכיון דבעינן דיהא צירוף [המועיל בעדותן] וכמ"ש לעיל ע"ש היטב:
וא"כ א"ש מ"ש לעיל לדברי הרי"ף דבעינן שיכיר הכשר והפסול (ס) מ"מ אם לא ידעי דכבר חתמו וא"כ אם לא כוונו להעיד אפילו נימא דזה (ע) הוה ג"כ פסול במה שנצטרף עם הפסול ומיקרי גם זה נמצא אחד מהן קא"פ. אך לענין זה [לזה קרובים] הא אם לא ידע דכיוונו להעיד. א"כ הוה לא ידע דהוה פסול. ובשלמא בשאר פסולין אע"ג דלא ידעו דכיוונו להעיד. אך מ"מ ידע דהוה פסול. אך (פ) לענין כיוונו דהוי רק פסול מחמת כיוונו להעיד וא"כ אם לא כיוונו להעיד לא הוה פסול כלל והוה לא ידע דהוה פסול. [אם לא ידע דכיוונו להעיד] ורק הוה ידע דכל אחד להא פסול שאינו ראוי להצטרף רק עם עד אחר ולא זה לזה. וכל אחד ואחד בפ"ע כשר באמת וא"ש הכל. ועל מה שכתבתי דהיכא דהוה הפסול משום עדים קרובים זה לזה לא אמרינן נמצא כו' ליפסול הכשרים אין להקשות מהא דאיתא ברמב"ם ומבואר בחו"מ (צ) שטר שהיו עליו עדים רבים כו' או שהיו שנים קרובים זה לזה כו' אלמא דפסולין אף הכשרים. דיש לומר כפי מ"ש הש"ך (ק) וז"ל דאע"ג דהעליתי דבהגדה לחוד לפני ב"ד לא נצטרפו כו' וגם כיון דאין העדים חותמין על השטר אלא מדעת המתחייב שאמר להם כתבו וחתמו. א"כ חתימתן על השטר הוה צירוף לענין מעשה השער. כיון שצורפן יחד לחתום על שטר אחד. וא"כ שם לענין השטר הוה ודאי פסול ולא שייך הסברא דלעיל דהא א"צ לצירוף דהא המתחייב צירפן יחד לחתום על שטר אחד ושפיר נתבטל השטר:
והנה יש עוד ראיה לסברא הנ"ל משום דהנה הרמב"ם בפי' המשניות שלו כתב דבעינן דוקא שיהא כולן רואין זא"ז. ולכאורה קשה לפמ"ש הפרישה דאם הוה אחד קא"פ לא הוה עדות שאתה יכול להזימה. משום דאין הזמה עד שיזומו כולן. אלמא דכיון דאין בהן דין הזמה אע"ג דמזים לכולן לא הוי הזמה אפילו באותן שיש להן דין הזמה. וא"כ מפני מה לא מהני למיהוי עדות אחת לענין הזמה אפילו לא ראו רק מקצתן. וא"כ בזו מקצת העדות שראו זא"ז לא הוה דין הזמה דהא בטלה כולה ולא הוה גם בשאר דין הזמה כיון שבהן אין דין הזמה. אלא דנ"מ [אם יהא כולן רואין זא"ז כדי] דיהא בטלה כולה (ר) תיפוק ליה דאפילו מקצתן רואין זא"ז נמי בטל. דהא אלו שראו זא"ז פשיטא דנעשו פסולין מכח נמצא כו' וממילא כולן בטלין מכח נמצא כו' וכמו שהקשו התוס' בסנהדרין דף ל"א בד"ה וב"ש כו' פ"ש. וכן קשה. ממאי שהוכרחו התוס' (ש) בד"ה אמר רבא. דאם עד מכאן ועד מכאן רואין המתרה או המתרה רואה אותן מצטרפין להיות עדות אחת וכו' דהמתרה מצרפן כמו מקצתן רואין אלו את אלו דמתניתין ע"ש. וא"כ האיך מייתי התוס' ראיה ממתניתין דשם במתניתין הוה זה שרואה פסול משום דמיצרפי. (ת) אלא ודאי היכא דלא הוה פסול בגופו. אלא בשביל זה נמצא אחד כו' לא הו"ל דין בנמצא א' מהן קא"פ שיהא בטלה כולה. וכן בד"ה הוא והן נהרגין כ' דהמתרה מצרפן כדקתני רישא בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. ומה ראיה מייתי. דשם במתניתין הוה דזה העד שראה הוה פסול. ומשא"כ במתרה [לא שייך] דהוה [פסול. דמתרה שאמרו] אפילו ע"פ עצמו ע"ש. א"ו כדין הנ"ל דזה לא הוה כדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול:
ועוד יש ראיה לדין הנ"ל דאל"כ תקשי לשיטת הראב"ד שהביא הרא"ש במכות גבי אלעאי וטוביה קריבי דערבא הוו. דאמרינן דפסולין ללוה ג"כ והקשה הראב"ד דנימא פלגינן דיבורא ומתרץ דפלגינן דבורא הוא רק היכא דמעיד על עצמו דהוה בעל דבר שאין זה עדות כלל. אלא כמי שאינו דמי שאין המעיד על עצמו נקרא עד פסול ופלגינן דיבורא משא"כ היכא דמעיד על אחרים דהוה במקיימי דבר ולא בתורת בעל דבר. והפסול משום קורבא לא אמרינן פלגינן דיבורא אלא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ [מה משני הש"ס במקיימי דבר כו' הא] עדיין יכול לפסול [העדות ולהציל] דיעיד [הרובע] דרבע לרצונו ואמרינן פלגינן דיבורא [והוה עד לגבי הנרבע] או דיאמר [נרבע] פלוני סתם והם ראו באותו זמן עם עדים הללו [הכשרים ואם נימא] דנמצא אחד מהן קא"פ בטלה כולה [בכאן נמי] הוה בטלה עדות אחרים. להעיד [להנרבע] ומשום [דעל פיהם] הוה [הרובע] רשע (א) נמצא קרוב כו' ובטלה כולה. וא"כ נפסלו כל העדים האחרים על [הנרבע] ממילא בטלה ג"כ עלי' [דרובע] דהוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (ב) א"ו כדאמרן דכיון דלא בטלה רק מכח נמצא קרוב כו' לא הוה כמו עדות פסולין דתתבטל כל העדות (ג):
וכן יש עוד הוכחה [לסברא הנ"ל] דהנה באמת לפמ"ש התוס' (ד) על קושיתם שהקשו מה מקשה הש"ס נרבע יציל הא אמרינן בסנהדרין פלוני רבעני לרצוני נאמן על הרובע מטעם פלגינן דיבורא וכתבו דהיינו [היכא דליכא עדים אחרים אבל בכאן] דיש עדים אחרים (ה) קשה א"כ דכל עיקר הקושיא הוא משום דנעשה פסול ע"פ העדים. האיך נעשה פסול הא אם נרצה לפסלו לעדות הרובע [מחמת דהוא נפסל ע"פ העדים] אזי שפיר אמרינן פלגינן דיבורא (ו) ואך דנאמר דאין עדותן מועיל (ז) וא"כ פסול (ח) כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול (ט) א"ו דאין הדין כן דכיון דהא דאינו ראוי לעדות שיפסלו אותו אע"ג דפלגינן דיבורא [של העדים לענין זה] דפסול [הנרבע] וא"כ אמאי אין מועיל עדותן של הכשרים על זה שיפסל הוה רק מכח נמצא אחד מהן קא"פ וא"כ הוה כסברת הראב"ד [דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא משום] דהוה נמצא א' מהן קא"פ בעדות אחד, וא"כ (י) שוב לא אמרינן נמצא כו' דליפסל עדותן לענין פסול הנרבע (כ):
) [א"ה
ראה זה מצאתי בכי"ק של
רבינו בסוגיא דעדים שאמרו עוד
ראיי' לדין הנ"ל לכן מצאתי נכון
לפני להציגה פה. וז"ל שם: והנה על הך קושיא לפי סברת הרמב"ם דעדות שאתה יכול להזימה בעינן רק לגוף העדים ולא שיכחיש גופו של עדות דהלוה או ההרוג הי' עמנו. לכאורה קשה האיך כשר פלוני רבעני לאונסי הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא אם יזומו ממילא יתכחש גוף העדות וכן מצאתי אח"כ קושיא זו בס' של הגאון מוה"ר חיים יונה ז"ל:
וי"ל משום דהנה באמת אפילו אם אמר פלוני רבעני לרצוני הא הוה לרבא פלגינן דיבורא (א) דלא הוה בתורת עדות וכמ"ש הריב"ש והובא בש"ע חו"מ (ב) משום דבעינן מקיימי הדבר ולא בעושי דבר (ג) והנה באמת לפ"ז. אם אמרינן דהוה עדות שא"א יכול להזימה וא"כ צא משכחת לעדות שלו קיום בשום אופן כלל, וא"כ הוה תמיד פסול לעדות וא"כ הדר הי"ל אינו מקיים הדבר כיון דלא מצי למצוא דיהא כשר והוה אמרינן [גם ברבעני לאונסי] פלגינן דיבורא ואין נאמן על עצמו. וא"כ שפיר הוה עדות שאתה יכול להזימה דהא אפשר דאמת דהוא רבע איש אחר ומיירי דעד השני לא אמר עליו רק סתם שראה דנרבע ולא ידע מי הוא. ואין לומר דהא בעינן דעדים יהיו רואין זא"ז] בדיני נפשות [והכא לא ראו את הנרבע דהוא עד השני י"ל דמשכחת דרואין את המתרה או המתרה רואה אותן ולא ראו זא"ז, או דכיון דהוא הנרבע אמר דראה את העד השני מהני אע"ג דעד השני לא ראה אותו ולא גרע מרואין את המתרה (ס) דבאמת גם ר' יוסף ס"ל פלגינן דבורא והא דאינו נאמן ברבעני לרצוני הוא רק משום דס"ל לר' יוסף דאדם נאמן על עצמו וא"כ הוה רשע ורשע פסיל לעדות. ומתורץ שפיר קושיא הנ"ל. ונמצא לפי התירוץ הנזכר לעיל מוכח מכאן דין דהיכא דלא משכחת כלל הך עדות לא שייך נמצא קא"פ כו'. ויש ראיי' לדין שכתבתי בגיטין (ע):
(ז) והנה על ראייתי מהני תרי גיסי אין להשיב דמיירי דהזמין עדים כשרים למסירה, דז"א דהא כיון דהדין דעדי חתימה צריכין להיות אצל המסירה דאל"כ חוששין דלמא כ' ליתן בניסן כו' והוה כמו דהגידו בב"ד על זה וא"כ בשעה שצוה להם לחתום הוה כאילו צוה להן להעיד ע"ז דנמסר בפניהם ויראו דנמסר בפניהם וא"כ גם להפסולין הזמין. וא"כ כיון דהזמין לכשרים ולפסולים בודאי לא מהני. וא"ש הראיי' שכתבתי, גם קושיתי מתרי גיסי אין ליישב דמשו"ה לא פסול מטעם נמצא כו' משום דאמרינן רווחא שביק ולא כיון אחד מהן להעיד ומשו"ה לא מיפסל. דלמולי חתם. דז"א דלא מבעיא לשיטת הסמ"ע (פ) דבשני עדים לא אמרינן רווחא שביק. א"כ לא שייך זאת אלא אפילו לשיטת הש"ך ג"כ אין לומר כן. דהא גבי [שטר] מתנה לא מועיל עד אחד כלום. וא"כ לא שייך למלויא חתם כדי שלא יפסול מטעם חלק. הא בלא"ה אין מועיל עד אחד כלום. ואי"ל דאעפ"כ דלמולי חתמו ר"ל אם יבוא עוד אחד ויעיד דנמסר בפניו ובפני העד החתום. דז"א דכיון דחתם העד הכשר והוה שביק הריוח כמו שהיה לא נפסל השטר וכמ"ש הש"ך (צ) גבי שעור ריוח בין עד לעד. דאין לחוש דלמא יזייף ויבא עד אחד ויעיד בשקר ויפסול לגמרי השטר. וא"כ גם בכאן במתנה. הריוח לא פוסל משום יבוא ויזייף דסוף סוף מחדש לא יבוא אלא עד אחד. ובהלואה שפיר פוסל חלק מחשש דיבוא עד שקר ויחייבו שבועה ושטר הלואה לא יהא נפסל לגמרי מכח עד אחד:
והנה היכא דהוה שטר ראיי' לא מיקני בעדי מסירה לחוד. ומשו"ה שפיר ראייתי מהני תרי גיסי על הסברא שכתבתי לעיל. וע"ש היטב. ולא מצי לאוקמי שם בשטר קנין דמיקני בעדי מסירה לבד. דשם המעשה היה רק לראיי' (ק):
ועל מה שהקשיתי מתוס' כתובות. אין להשיב דטעמא של התוס' משום דבשעת ראיי' עדיין לא הוה פסול השני. ובעינן דיהא פסול ג"כ בשעת ראיי' דז"א. חדא דהנה התוס' בסנהדרין דף ל"א ע"א בד"ה שב"ש כו' ובב"ב דף מ"א ע"ב ד"ה נחלקה עדותן הקשו. הא הוה נמצא קא"פ. חזינן אע"ג דנפסל אח"כ בשעת הגדה ולא נפסל עדיין בשעת ראיי' א"ו כיון דהצירוף היה בשעת ראיי' אע"ג דלא היה עדיין פסול בשעת ראיי' עדותו בטלה:
ועוד מוכח זה מתוס' דמכות ד"ה אמר רבא, שכ' דגבי הזמה אם נמצא כת אחת זוממין דפסולין מכח נמצא כו' אע"ג דבשעת ראיי' אכתי לא הוו פסולין. אלא ע"כ אע"ג דבאמת משקרין ולא הוה ראיי' כלל רק דבשעת הגדה הם אמרו בתכ"ד דראו בבת אחת אע"ג דבאמת משקרין ולא ראו מצטרפין לפסול. ומכאן קשה ג"כ עמ"ש בס' שב יעקב הטעם הואיל דנצרף לפסול הוה אל תשת רשע עד. ובאמת מוכח מתוס' סנהדרין ומתוס' דמכות הנ"ל שהבאתי דאע"ג דלא נעשו פסולין בשעת הגדה כגון שבאו לאחר כדי דיבור. הואיל ונצטרפו יחד עכ"פ בשעת ראיי' (ר) ועפ"ז ג"כ לא נוכל לדחות ראייתי דלמא הוה הפסול לבסוף ובשעת הגדה לא הוו עדיין עדים הראשונים פסולים, דכיון דנצטרפו אע"ג דהיו הפסולין חתמו לבסוף מ"מ הוי פסולין כל העדות דכיון דהוה הכל עדות אחת דאמרו תכ"ד וכמו אם בראיי' לא הוו עדיין פסולין. רק כיון דראו בבת אחת ונצטרפו יחד והוה עדות אחת. ה"נ כן היא בהגדה אע"ג דלא הוו בשעת מעשה פסולין דכיון דהוה עדות אחת דהעידו תכ"ד שניהם ביחד ונפסלו, אח"כ כולן פסולין:
והנה מה שכתבתי לעיל [אות ג'] סברת התומים דהא דפסול מכח עדות שא"א יכול להזימה לא אמרינן גבי' נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה. ולכאורה לפי מה דאמר רמי בר חמא סנהדרין דף כ"ח ע"א וכן היא שיטת הירושלמי. דהא דקרובים זה לזה פסולים לעדות אחרים הוה מכח שא"א לקיים בהם דין הזמה, וא"כ מה פריך הש"ס מה יעשו שני אחין כו' דהא האחין הוו רק פסולין מכח עדות שא"א יכול להזימה אעפ"כ עדותן בטלה מכח נמצא א' מהן קא"פ. והנה אם נימא דהוה הטעם מכח עדות שא"א יכול להזימה וא"כ אם יש ארבעה עדים וכתובים שני קרובים אהדדי וא"כ מצי להעיד הקרוב עם אחד הכשר והקרוב השני עם עוד אחר כשר לאחר כדי דיבור ולא תליא בהו הזמה כיון דלאחר כ"ד א"צ שיזומו כולם, אך באמת מתלמודא דידן לא משמע כן דהוי הטעם מכח עדות שא"א יכול להזימה רק מכח רבויא דקרא כמ"ש הר"ן בכתובות, והנה י"ל דבאמת הוה מצי רבא (ש) לאקשויי ממס' מכות כנ"ל אך דהקשה ממתניתין דב"ב, אבל באמת י"ל דלאתקשי ממתניתין דמכות דהא באם יעידו שני אחין. אזי הוה ליה על שניהם שם פסול משום עדות שא"א יכול להזימה. א"כ אפשר לומר דבאמת משו"ה נקיט רש"י במכות גבי נמצא שני אחין דאזי השלישי פסול ולא נקיט כל העדות פסול, דכיון דהוה הפסול מכח עדות שא"א יכול להזימה לא נפסל השאר ורצה לתרץ אליבא דרב"ח דלא תקשי. אבל מ"מ מחוורתא מה דכתבתי באופן ראשון למה נקיט רש"י דוקא שלישי. ע"ש לעיל [אות ה']:
(ח) והנה יש עוד היתר משום דלדעת הרמב"ם (ת) והרי"ף דס"ל דעדי חתימה לחוד מהני. ועדי מסירה לחוד ג"כ מהני. והנה בש"ס דהדין דנמצא קא"פ עדותן בטלה איתא במקיימי הדבר הכתוב מדבר. והפי' משום דראוי לקיים הדבר ע"פ עדותן. וא"כ בכאן הנך עדים הקרובים זה לזה בלא"ה גם אם לא הוו קרובים הוו אין ראוי לקיים הדבר ע"פ עדותן שמעידין על המסירה. דהא העידו מכבר בב"ד. דהם הוו עדי חתימה (א) בשלמא בעדות אחרת שייך שפיר מקיימי הדבר (ב) דאי לא היו קרובים או פסולין או דהתורה לא היה פסלה לקרובין ופסולין הוו שפיר מקיימי הדבר. משא"כ בנ"ד ממ"נ גם אם לא הוו קרובים. אי דהתורה לא פסלה לקרובין ופסולין ג"כ לא הוו מקיימי הדבר. דהא מכבר העידו בב"ד בחתימתן וא"צ לעדות שלהן השתא במסירתן. ואלא [הא דצריך עדי מסירה] משום דהן פסולין מכח קורבא ולא מהני עדות חתימתן שלהן וא"כ השתא נמי לא מהני. וא"כ סוף סוף לא הוו מקיימי הדבר וא"כ לא פסול ע"י זה:
אך באמת י"ל דאעפ"כ הוו מקיימי הדבר. דנ"מ אם לא יהא הגט בפנינו (ג) אך בלא"ה נאמנת האשה לומר גרשתני ושוב ליכא נ"מ אך מ"מ נ"מ שלא בפני בעלה דאינה נאמנת לומר כו'. ואם הבעל בפנינו אם מודה לומר גרשתי את אשתי גם שניהם אינם נאמנים עיין אה"ע סי' י"ז בב"ש ס"ק ב' ואיכא נ"מ. ושפיר הוו מקיימי הדבר. אך זה אינו חדא דמשמע בס' שב יעקב דאם אין השתא נ"מ אע"ג דנ"מ לכשיכפור הבעל בחר השתא אזלינן. כמו דכ' גבי קידושין דהוה הדין דאם שניהם מודים מהני עד אחד. אע"ג דאם יכפור צריך שני עדים אמרינן כיון דהשתא אין נ"מ בעדותן. אע"ג דבשאר עדות ונמצא א' מהן כו' פסול עד אחד לשבועה משום דנ"מ לממון. אך לענין קדושין דכיון דמודים השתא ליכא נ"מ. אע"ג דנ"מ אם תתקדש עוד לאחר. ע"ש היטב:
(ט) והנה נוכל לומר לפמ"ש הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ב דגבי קדושין מהני אם ראו החפץ דהיה אצל הבעל ושמעו שאמר הרי את מקודשת לי ואח"כ ראו החפץ ביד האשה דהוה אומדנא דמוכח ומהני. וה"ה בגירושין דבזה דמי קידושין לגירושין ע"ש בב"ש סי' ק"ל. וא"כ עכ"פ על זה שנמסר הגט מיד הבעל אין צריכין להעיד (ד) ועי"ז לא הוו במקיימי הדבר. וא"כ הוו רק הכשרים דהעידו שראו הגט שנמסר מיד הבעל ואח"כ ראו אותו ביד האשה. ומה דהם הקרובים ראו אח"כ לאחר המסירה את הגט אצל האשה לא פסלו דעל זה לא כיוונו להעיד. והעדים הקרובים דהוו הם עדי חתימה לא פסלו במה דראו המסירה ג"כ דלשיטת הרמב"ם הנ"ל סגי בחדא. ואין צריכין להעיד רק דראו הגט אצל האשה, ובשעת מעשה הכירו את הגט בטביעת עין אצל האשה ובודאי דמיד הבעל נפל ליד האשה. ואע"ג דלא ראו שנמסר מיד הבעל הוה מהני. ועל זה דנמסר מיד הבעל לא הוו מקיימי הדבר. דעל זה לא נ"מ ולא צריכין לעדי החתימה. להעיד על מסירתו מיד הבעל ממ"נ וכמש"ל. והפסולין שראו שנמסר מיד הבעל אינם פוסלין לעדות שמעידין הכשרים ולענין שראו שנפל ליד האשה אינם צריכין ג"כ רק שמעידין עכ"פ העדים הכשרים שראו אח"כ ביד האשה קודם שנטלו המסדר. והגם שראו הפסולין ג"כ אח"כ (ה) דבעת ההוא תו לא כיוונו להעיד דהא א"צ עוד לזה. כל כמה דלא ידעו דהוה פסול. וכל זה הוא דלא כש"ך (ו) דס"ל דכשרין שלא כיוונו להעיר הגם דפסולין ג"כ לא כיוונו מ"מ פסול. אך הא הש"ך עצמו הביא שם שהלחם משנה חולק ע"ז וכן דעת הכ"מ דלא כש"ך. והוא דין חדש למצוא ברמב"ם מה שאין לו שורש בש"ס.
אך בנ"ד איכא לספוקי, דלמא גרע משום דהוה רק קורבא דאישות וא"כ שפיר מצי למצוא שיהא ראוי לקיימו ע"פ עדותן על המסירה. אם אח"כ קודם המסירה תמות אשתו או יגרשה ויהא כשר. והוה ראוי לקיימו אם לא היה לו גם השתא בשעת המסירה קורבא דאישות כמו דהוא השתא דבאמת לא מתה ולא גירשה. אך אם אמרינן כסברא דלעיל דראוי לקיים הדבר. הפי' אם פסלה התורה קרובין או פסולין. ואין הסברא דאם לא היו קרובים, א"כ אין חילוק בין קורבא דאישות לקורבא דגופא. וצ"ע כי מזה נוכל למצוא היתרא:
והנה לפי הך דעה (ז) דס"ל דאין מועיל אם נתן גט ולא אמר לה הרי את מותרת כו'. א"כ בודאי שייך הך סברא דע"ז לא הוה מקיימי הדבר. דע"ז הגמר דאמר הבעל הרי את מותרת לכל אדם הוו הם הכשרים עדים דאמר כך (ח) וסגי במה דראו הגט אח"כ ביד האשה מקודם שנטל הרב המסדר הגט ממנה. אך אפילו לדעת הרמב"ם (ט) דהוה גט אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה וגירושי' [אפילו לא אמר כלום] (י) מ"מ נמי א"ש דהא עכ"פ אין מעידים הפסולים ע"ז דאמר ה"ז גיטך, דאין נ"מ דהא לזה דאמר ה"ז גיטך עדיין צריכין דיהא ג"כ רואין הגט ביד האשה ובזה לחוד [מה שראו הגט ביד האשה] סגי. אם הוו עדי חתימה. וא"כ בזה דאמר לה הרי את מותרת לא הוו הם מקיימי הדבר והוי רק עדותן של הכשרים עדות. וא"כ לאחר שהפיל הגט בידה קודם שנטלו המסדר הוה עם הא דאמר לה הרי את מותרת מהני. כמ"ש הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ב בקידושין דמהני ידיעה בלי ראיי'. ה"נ בגיטין. וכמו דמדמה הט"ז בסי' ק"ל גיטין לקידושין לענין קידושין בפני עד אחד, ה"נ בגט לענין אומדנא, ובמה דראו הפסולין גם כן הגט לאחר כך לא כיוונו להעיד, וכמש"ל ע"ש, אך זה דוקא אם אמרינן פלגינן דיבורא דעדות הכשרים. והא דלא אמרינן כן גבי כתב נכסים לשנים (כ) היינו משום דאחי לאחלופי בשטרות דעלמא, או כמש"ל דכיון דאין הפסול רק משום נמצא א' מהן קא"פ, לא פסלינן לאותה עדות דהוה כשר, ובכה"ג פלגינן דיבורא (ל):
והנה אפילו לפי פסק הראב"ד דלא פלגינן דיבורא היכא דלא הוה בע"ד. י"ל משום דעכ"פ הגיד כאחת (מ) ומשא"כ היכא דא"צ כלל וכלל לצרף [את הדבור הראשון להעדות] לא מועיל צירוף [הגדתן לפסול את כל העדות]:
והנה באמת אם הבעל יהא מודה אזי בודאי א"צ לעדות דהא דהבעל אינו נאמן הוה משום דאי גירשה קלא אית לה. משא"כ הכא דבאמת אית לה קול דהא הוה ברבים עכ"פ אין אנו צריכין להנך הפסולין שראו אח"כ ביד האשה. ועוד אפשר לומר דלא שייך יחוד עדים הכשרים עם הפסולים כיון דבזה דשמעו הכשרים דאמר הרי את מותרת לא נצרפו עם הפסולין ובמה דראו [הפסולין] הגט ביד האשה אין מספיק [צ"ל אין מסייע] לעדות זו שהעידו הכשרים על המסירה. וא"כ לא שייך לפסלו, וזה צ"ע והנה יש לעיין דבאמת יש דעות דאפילו שלא בפניו נמי נאמנת האשה. והנה בזה הוו שני דעות אם שמצטרפין אם לא הכיר בפסולין. וכן יש דעות דדוקא בעינן הגדה בב"ד והנה הש"ך בי"ד סי' רמ"ב ובחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט כתב דבאיסור דאורייתא דכיון דאין מסכימים מטעם אחד לא חשבינן רובא. וצ"ע:
(י) והנה עוד יש היתר. אם נימא דכתב יד סופר וע"א כשר וכפי שיטת ר"ח (נ) אה כן אם נימא דעדי חתימה לבד ג"כ מהני וא"כ בודאי כשר ע"פ כתב סופר ועד אחד ולא שייך נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה. דהא כל אחד מעדי חתימת הגט הוה עיקר הראיי' שלו מעשה החתימה ובשעה שחתם זה לא חתם זה והוה כמו ראה כל אחד בפ"ע. ואם לא ראו בב"א לא אמרינן נמצא אחד מהן קא"פ כו' וא"ל דמה שצוה הבעל לחתום. זה הוה ראיי' כאחת ואז הוי שניהם יחד ונצטרפו. ז"א דהא ע"ז א"צ שני עדים דזה הוה חומרא בעלמא (ס) וסגי דיצוה לו בינו לבין עצמו ואם יצוה לכל אחד מהן בפני שני עדים. אין זה מועיל יותר כלום. דאעפ"כ צריך עוד אחד [לזה שצוה] להעד לחתום על הגט ובמה שמצוה לכל אחד בפני שנים אין מועיל יותר כלום:
והנה זה בודאי אמת אפילו למאן דפליג וס"ל דגם היכא דמהני עד אחד נמי אמרינין נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה מ"מ בכאן לענין עד אחד וסופר. אפילו שמעיד עד השני שראה ג"כ בשעה שצוה לו לחתום לעד הראשון. מ"מ לא שייך גביה נמצא כו'. דממ"נ אם יעיד העד הראשון ויעשה ויחתום. דהוה כמו שהעיד. א"צ לזה השני עוד שיעיד שצוה לו להראשון דמה שאנחנו עושים הוה רק חומרא בעלמא. ואם לא יחתום הראשון מה מהני עדותו של שני במה שהיה אז כשצוה לראשון. בשלמא בשאר עד אחד הוה עדותו עכ"פ מהני לענין זה. שאם הוא לבדו יעיד והוה קרוב נמי הוה מועיל עדותו אי לאו דהוה קרוב. משא"כ הכא. וא"כ בכתב הסופר ועד אחד תו לא מצי השני לפסול. דהוה כמו דלא ראו בבת אחת עדותן. האי דכל אחד חתם בפ"ע ואין יכול לפסול השני. דהא לכל אחד צוה בפ"ע לחתום. ומה שגם הוא שמע בשעה שאמר לעד השני. זה אינו מועיל כלום. וא"כ הוה כל אחד העיקר מה שצוה לו וזאת לא הוה ראו כאחת. ולא שייך נמצא אחד מהן קא"פ. ומשו"ה להך שיטה דס"ל כתב סופר ועד אחד כשר. ודעה זו היא סברת ר"ח גאון. ועיטור. והטור ואם ס"ל לפסק הלכה דעדי חתימה לבד ג"כ מועיל לא שייך בכאן נמצא אחד מהן קא"פ והוה כשר הך גט:
והנה י"ל אפילו להנך דפליגי וס"ל דבעינן דוקא עדי מסירה ולא מהני החתימה (ע) ובאמת קשה הא איתא בב"ש סי' (פ) דהיכא דהוה חזקה הוה כמו עדים ומייתי ב"ש שם דהא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. אלמא דחזקה הוה כמו עדים. וכן איתא גבי אם לא קריא (צ) דכיון דהבעל נאמן שגירשה מכח החזקה דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי הוה כמו עדים (ק) וכן איתא בהרא"ש (ר) גבי עד אחד בכתב וע"א מעיד דנמסר. דלגירסת מהרש"ל (ש) דזה מיקרי עדי מסירה דזה שחתם הוה כמעיד על המסירה גם כן ואם כן הוה כמו עדים (ת) ואמאי לא מועיל עדי חתימה לבד וע"כ לפמ"ש לעיל הראיה מהנך תרי גיסי הוה או כגירסת מהרש"ל בשיטת הרא"ש. דלדידיה ל"ק דלא בעינן דליהוי עדי חתימה בשעת המסירה. דלגירסת ב"י לפי דברי הטור דדוקא אם נוכל לומר שהיה עד החתום בשעת המסירה אע"ג דאין אנו יודעין שהיו. אמרינן מסתמא היה בשעת המסירה רק היכא דבודאי לא היו אין מועיל וא"כ לגירסת ב"י דאמרינן חזקה דמסתמא היה בשעת המסירה ע"כ הטעם משום דבעינן דליהוו עדי חתימה בשעת המסירה. וא"כ קשה קושייתי הנ"ל מהנך תרי גיסי וע"כ מוכח סברתי הנ"ל [באות ב] או דמוכח סברא הנ"ל לתרץ הקושיא מהנך תרי גיסי וע"ש לעיל היטב. אך דבאמת הא אין דבר שבערוה פחות משנים. אך דחזקת אנן סהדי הוה כמו עדים וא"כ זה הוי רק משעה דאנחנו ב"ד רואין או סהדי הגט אזי הוי חזקה כמו אנן סהדי ומגורשת. אך מקודם אינה מגורשת וא"כ האיך יכול לגרש אח"כ כיון דהוא אמר סתם דגירשה מעתה והגט אינו מתחיל השתא. בודאי זה פשוט דאין מצי לחול אח"כ. וכמו דאיתא בכתובות דף נ"ט ע"א גבי דאמרה לכי מיגרשה. מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש. וכן איתא גבי קדשה באבנים סי' ל"א ס"ק א' בב"ש גבי אם שמו אח"כ ע"ש היטב. ומשו"ה ס"ל דלא מהני בלא עדי מסירה. אך לפ"ז י"ל דאם באמת אמר מקודם הרי את מותרת לכל אדם כדין והעדים לא שמעו זאת רק באו אח"כ וראו איך שנמסר לה הגט ולא שמעו מקודם כי אמר לה ה"ז גיטך. או שהיו עסוקין באותו ענין בודאי מהני. דהא כי ראו השתא הוי חזקה דמסתמא נמסר כדין ואמר לה ה"ז גיטך או שעסוקין באותו ענין והוי חזקה דהוו עדים ובאמת מתחיל ג"כ הגט בשעת נתינה והוה שפיר מגורשת. וא"כ לפ"ז מתורץ הא דהקשה הרשב"א לפי הנך דסברי דבעינן דוקא עדי מסירה מה דאיתא את שהעדי הגט נקרין עמו. דהא ממ"נ הא בעינן עדי מסירה. ולפמ"ש א"ש. דנ"מ דהו"ל עדי מסירה אך דלא שמעו דאמר לה ה"ז גיטך בשעת מעשה. או שעסוקין באותו ענין ולאח"כ באו עדים וא"כ לפמ"ש לעיל דבכאן עכ"פ אין עדים צריכין להעיד דשמעו דאמר ה"ז גיטך וא"כ לא הוו בזה מקיימי הדבר. דע"ז לא צריך להעיד. וא"כ לא נפסלו עכ"פ הכשרים במה דהעידו דשמעו דאמר לה ה"ז גיטך כו' ואח"כ דראו הגט בידה לאחר המסירה ומהני לפי שיטת הב"ש בסימן מ"ב באומדנא לבד. ועל זה לא כיוונו הפסולין להעיד דראו הגט אח"כ. וכשר הגט:
ועוד יש ליישב קושית הרשב"א הנ"ל דנ"מ אם אמר ה"ז גיטך לאחר שלשים יום ולאחר ל' יום בשעה שחלין הגירושין ראו העדים הגט אצל האשה.
ועוד י"ל דנ"מ דהנה באה"ע (א) פסק להלכה. דאם לא אמר לה הבעל כלום ה"ז פסול וכמ"ש הרמב"ם (ב) וכתב הב"ש שם דהוא רק פסול ולא בטל. משום דלשון הגט הוא לשון הבעל ומדאורייתא כשר רק דפסול מדרבנן ע"ש. ובאמת אם ליכא עדי חתימה ע"ז וגם אין כתב יד הבעל פשיטא דלא מהני ובטל לגמרי וכמו בשטר הלואה דאם הוי כתב הסופר ולא הוי חתימה יד הלוה אין הלוה מצי להתחייב בזה (ג) ומשום זה שפיר בעינן עדי חתימה גם אם יש עדי מסירה ובליכא עדי חתימה גם הרמב"ם מודה דבטל לגמרי ומשו"ה בעינן עדי חתימה. ולפ"ז שפיר מתורץ קושית הרשב"א:
(יא) והנה לפמ"ש לעיל מוכח כתב יד סופר וע"א. והנה באמת לפמ"ש הש"ך (ד) עכ"פ השטר בטל אע"ג דלא כיוונו להעיד. הן באמת סברתו של הש"ך דהוה כמו מזוייף מתוכו וא"כ הוה רק פסול דרבנן ואם ניסת לא תצא:
והנה לכאורה לפמ"ש הש"ך דאפילו לא כיוונו להעיד השטר פסול [משום מזוייף מתוכו ולא אמר] משום דמעידים ביחד על זה שראו שנמסר ליד הבע"ד ועל זה דנמסר לא מהימנו. וא"כ דלמא נפל השטר מן העדים או שהשליכו אותו. וכסברת הרי"ף דכל כמה דלא נמסר ליד הבע"ד לא אמרינן כמו שנחקרה. אך דהש"ך לשיטתו מקש השפיר. משום דהוא ס"ל דאם הוו ביחד אזי הכשרים אינם רוצים להיות עם הפסולין ביחד וא"כ ע"כ צ"ל דכל אחד חתם בפ"ע ונמסר ליד הבע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דהוה מכח מזוייף מתוכו. ובזה יש לכוון גירסא שלנו בירושלמי לא כגירסא של הש"ך (ה) דהפי' הא חתמו זה בלא זה כשר אפילו הפסול לבסוף. משום דאמרינן דהראשונים הכשרים חתמו מקודם וכבר מסרו ליד הבע"ד א"כ לא ראו בבת אחת רק כל אחד בפ"ע. וא"כ הגדה הוי כל אחד בפ"ע בשעת מסירה. אך באמת עכ"פ בשעה שחתמו הראשונים עדיין לא חתמו הפסולין ובשעת מעשה הוו עדותן כשרים דלא נפסלו מהפסולין. ומה שהגידו בעת ההוא הוה בכשרות דהוה הגדה עוד קודם שחתמו הפסולין:
והנה באמת אע"ג דלפי סברת הרמ"א באה"ע (ו) בשם תשובת הרשב"א דהוכחה אין מועיל בגיטין וקדושין. מ"מ בודאי אם בתוך כדי דיבור של הנתינה ראו כ"ע מודו דמהני וכדאיתא בב"ש (ז) דכיון דקבלה לשם קידושין א"צ ליטול מחדש. וא"כ לפמ"ש [באות י'] בשיטת הרא"ש דמודה דאם תכ"ד או שעסוקין באותו ענין מהני. וא"כ אפילו לא שמע דאמר לה ה"ז גיטך מ"מ הוי עסוקין באותו ענין. וא"כ אם מיד דעסוקין באותו ענין ראו הגט בידה מהני ואפילו למאן דפליג על המרדכי מ"מ בעסוקין באותו ענין מהני וא"כ לשיטת הר"ח והעיטור והטור דסברו כתב יד סופר וע"א מהני. פשיטא דמהני ואפילו למאן דפליג וסובר דכתב יד סופר וע"א לא מהני. מ"מ לא הוי נמצא אחד כו' לפי הסברא דהוי הפי' דוקא במקיימי הדבר [שנתקיים הדבר ע"פ עדותן כנ"ל] כיון דמהני מסירה מיד הבעל מהני אפילו לא אמר נה ה"ז גיטך וא"כ לענין האמירה דאמר לה ה"ז גיטך לא נצטרפו וא"כ מהני מה דראו אח"כ בתכ"ד או בעסוקין באותו ענין ומקודם שמעו דאמר הרי את מותרת. ומהני אפילו לסברת הרשב"א:
והנה באמת בדינא דמרדכי (ח) דאם ראו אח"כ החפץ אצל האשה ומקודם שמעו שאמר הרי את מקודשת דהוו קידושין משום דהוה הוכחה. ולהרשב"א דס"ל דאינה מקודשת הוי הטעם דלא מהני הוכחה ע"ש, ולא אמרינן דהא בלא"ה דכיון דאם לא הוו ראו החפץ בידה אח"כ לא הוו קידושין רק משום שראו אח"כ ובעת ההיא אינו מקדש יש לומר כיון דבעת ההיא דאמר הרי את מקודשת הוה ספק לעדים אם יתן לה וכמו שכתבת בתשובה (ט) בענין חליצה דהיכא דהוה ספק לעדים אע"ג דהספק הוה עוד קודם דנודע דהוי קידשה האב לא הוה מקודשת כי קידשה עצמה בו ביום רק דמכח שקדשה אביה נולד הספק וא"כ בשעת מעשה לא ידעו העדים אעפ"כ לא הוי מקודשת אלא ע"כ צ"ל דכיון דעכ"פ ראוי להסתפק אע"ג דבדינא אין מועיל בלא זה המעשה דנעשה אח"כ דקידשה אבי' ג"כ. והכא נמי כיון דאמר לה הרי את מקודשת וא"כ הוי הוכחה דרצה לקדשה אע"ג דבדינא אין מועיל מ"מ כי ראו אח"כ מצרף ומועיל. אע"ג דבעת ההיא הוה אחר כדי דיבור ולא עסוקין באותו ענין. וס"ל להמרדכי דאעפ"כ מקודשת ולהרשב"א אינה מקודשת. אבל בתכ"ד או דעסוקין באותו ענין לכ"ע גם להרשב"א מקודשת וא"כ כמו כן מהני בגיטין וכמ"ש לעיל, ובעסוקין באותו ענין הוה ספק ובתכ"ד בודאי מהני:
(יב) והנה יש להביא ראי' כסברת הב"י דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה. משום דהנה בש"ס (י) איתא דבגיטי נשים ישחרור עבדים כשר אחד מהן קא"פ ודוקא כשר לבסוף ע"ש. ובירושלמי איתא דלמ"ד אין עדי הגט חותמין זה בלא זה אפילו חתם הכותי לבסוף כשר. וכן הוא להדיא ביו"ד סי' רס"ז וכן היא כוונת הרמב"ם כמ"ש התומים. וא"כ קשה האיך שייך לומר דאי לאו דהוה כותי חבר לא הוה חתם עם העד הפסול דהא נמצא א' מהן קא"פ כל העדות בטלה ולא מהימן הכשר ג"כ. וא"כ האיך שייך לומר דאי לאו דכותי חבר כו' דלמא גם זאת מה דאמר דחתים הפסול עם הכשר ג"כ הוא שקר אלא ודאי צ"ל כסברת הב"י דבפסול דרבנן לא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה:
אך י"ל קושית הלח"מ על הרמב"ם (כ) דכ' והוא שיהא הכותי חבר ולא כ' כמו דאיתא בש"ס דחתים ישראל לבסוף כשיטת תלמודא דידן שם בגיטין דדוקא חתים ישראל לבסוף. וי"ל דהנה באמת אפשר לומר דהטעם דש"ס דילן דלא ס"ל כירושלמי דאפילו חתים כותי לבסוף מ"מ כשר משום הסברא דלא הוו מחתים עמו הוי משום דלא מהימנא ע"ז שצוהו לחתום עמו דהוי נמצא אחד מהם קרוב או פסול. וא"כ לא שייך סברת הירושלמי דלא חתם א"ע עם עד הפסול כו'. אך אם חתום הכשר לבסוף מהני מכח דלא הוי שבק למחתים מקמי'. בלא הך טעמא דירושלמי דלא חתים עם הפסול. אך דלכאורה באמת כיון דאמרינן פלגינן דיבורא א"כ הגע עצמך אם הוא בעצמו קרוב לאחד מהצדדים כשר לדבר השני ומכש"כ אם אפילו באמת אמר לשני עדים בב"א דיחתמו וא"כ ניהו דלא מהימן על השני היינו על מעשה הגט מ"מ ע"ז שאמר לו לחתום אמאי לא מהימן דהא ע"ז אן נ"מ בעדותן. דהא כ"א חתם בפני עצמו ומאי איכפת לן במאי שצוה לו לחתום בפני השני. דהא זה שצוה לו לחתום בפני השני הפוסל זה אינו מעלה ומוריד. דהא חתימתם הוו בפני עצמו יהא יודע השני שציוה לו לחתום או לא, ומאי מועיל מה דהשני ידע. דממ"נ אם לא יחתום העד הכשר. מה מעלה ומוריד אם השני יאמר בע"פ. וא"כ הוי שפיר החתימה בכשרות. וזה לא מהימן דמסרו אח"כ. ועכ"פ ע"ז מהימן דשפיר צוה לו לחתום וחתמו א"ע. וא"כ שפיר שייך אי לאו דכותי חבר לא הוי חתים א"ע עמו. דכיון דהוי פסול רק האי סוגיא (ל) קאי לרב יוסף דלא סבירא ליה פלגינן דיבורא (מ) ומשום הכי דוקא בסופו ומשא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד פלגינן דיבורא. וכפי שמוכח מהסוגיא (נ) דהלכה כרבא דפלגינן דיבורא דהא גזלן פסול לעדות אשה. וכרב מנשה. וא"כ ע"כ כרבא דפלגינן דיבורא וא"כ שפיר אין צריך לחתום דוקא בסופו. ומתורץ שפיר קושית הלח"מ הנ"ל.
והנה באמת י"ל הרמב"ם דכתב (ס) גבי כלכם אם נמצא אחד משנים הראשונים פסול. הרי זה גט פסול משום גזירה אטו שאר שטרות ולא הכשירו בגט שעדיו רבים. אלא מפני שעידי המסירה הן העיקר. והקשה הפ"י (ע) שהרמב"ם ז"ל גופיה פסק בפ"א מהל' גיטין דאף מאן דאמר עידי מסירה כרתי מודה דכשר נמי בעדי חתימה לחוד. וכן הקשה כיון שנתכוון הפסול לשם עדות. פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים. א"כ ואף בדאיכא עידי מסירה לפסול. דה"ל מזייף מתוכו. וי"ל משום דהנה התוס' (פ) הקשו דהכא משמע דלבסוף לכ"ע כשר. ובברייתא גבי שטרות איתא דוקא ראשונים ע"ש וי"ל דבאמת לפמש"כ לעיל מכח פלגינן דיבורא כנ"ל. דנמצא אפילו באמר כתבו נמי אמרינן פלגינן דיבורא דאם קרב בעדות דבר אחד אעפ"כ כשר להשני ומכש"כ בכאן דלא שייך נמצא אחד מהן קא"פ דבטלו העדות אע"ג דשמעו בב"א דאמר כתבו דאמרינן פלגינן דיבורא אע"ג דאי אפשר למפלג דיבורא. וא"כ לפ"ז מיושב קושיות הפ"י (צ) דהקשה על שיטת הש"ך דכתב (ק) דאפילו היכא דאמר לחבורה אנשים שיחתמו שנים מהן ונמצא ביניהם קא"פ דנתבטלו כל העדות ובש"ס משמע דבלא כלכם לא פסול משום נמצא כו' ואך אם אמר כלכם אזי מצרף להדדי. ונוכל לומר כסברת הש"ך. דמש"ה בטל השטר משום דהוא רצה שיהי' כולם משום עדות ומצרף להדדי. אך באמת אם נימא דבהגדה לחוד בטלו העדות וא"כ הא הגידו ביחד. אך באמת מש"ה כי חתים א"ע הכשר מקודם. אז הוי כמו שנחקרו עדותם משעת חתימה. וכמאן דפליג על שיטת הרי"ף (ר) וא"כ כבר העידו מקודם. ומש"ה כי חתם הפסול לבסוף בוודאי כשר הגט רק אם חתם הפסול בראשונה דאז הוי הגידו ביחד וע"ז אמר רוחא שבק. וא"כ לא הגידו ביחד. זו הוו שפיר בגט. משא"כ בשטרות דהא ראו הלואה ביחד אם כוונו להעידו ונפסלו מקודם [בשעת ראיי' הלואה ביחד] ומש"ה פסול [אפילו חתם הפסול] לבסוף. ואין צריך [לומר דנפסלו מטעם הגדה] הנה בדיני ממונות הגם שיכול לצוות לעדים לחתום שטר שמחייב עצמו בכדי. כמבואר בח"מ סי' מ"ם. מ"מ כיון שנכתב ונחתם שראו הלואה וע"ז אין עדותן מהני דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול. והוי מיחזי כשקרא:
(יג) אך באמת קשה גבי כלכם דכיון דצריך לכולם או משום עדות או משום תנאי, לא שייך זאת וא"כ צריך כ"א להעיד שחתם האחר ג"כ. דאל"כ לא מהני חתימתו. כיון דלא נתקיים התנאי וא"כ הוי שפיר הגדה וראיה בב"א. דצריך להעיד דגם השני חתם א"ע וראה דהשני חתם א"ע. דמשום הכי בכלכם צריך להעיד דחתם זה בפני זה וצריכין לחתום זה בפני זה. ומשו"ה כתב הרמב"ם דבאמת מש"ה לא נפסל. משום דבאמת עידי מסירה העיקר והא דמהני עידי חתימה הוא כמ"ש הר"ן דהוי הם גופא עידי מסירה. ונמצא ניהו דבאמת לא מהני חתימה שלו כלום דלא נתקיים התנאי. אך עכ"פ זה האמת דהוי הגט אצל הבעל ונמסר. ומש"ה הוי מגורשת בעדי מסירה. וא"ש דברי הרמב"ם כשיטת הר"ן:
ויש להסביר יותר סברא שכתבתי כיון דכלכם הוי תנאי. וצריכין להעיד גם ע"ז דנתקיים התנאי. דאל"כ הא באמת לדעת הרמב"ם (ש) היכא דהוי תנאי קודם החתימה לא הוי כריתות. וא"כ למ"ד עידי חתימה כרתי אינו רשאי להתנות שום תנאי קודם החתימה. אך בכאן דכיון דהעדים רוצים לקיים מיד התנאי ולחתום והם ראוים (ת) וכס' רש"י בגיטין דף כ"ד. וא"כ עכ"פ צריכין להעיד גם ע"ז דקיימו התנאי וחתמו כולם. או לפי חד דעה דבכל קיום התנאי בעינן עדים. אך עכ"פ משום זה דלהוי כריתות צריכין להעיד ע"ז דנתקיים התנאי כפי דעת הרמב"ם. א"כ אתי שפיר דברי הרמב"ם כמו שכתבתי. דאי לאו עידי מסירה הוי פסול הגט מכח נמצא אחד מהן קא"פ:
והנה אם נימא דאין כוונת הרמב"ם כמו שכתב הר"ן. רק דבאמת מועיל עידי חתימה לחוד ומסירה לחוד א"ש ג"כ. משום דבאמת הא תקינו רבנן דלהוי עדי חתימה לכתחילה. וא"כ אמרינן דמסתמא עשה כדין. כי היכי דתקנו רבנן: ואמרינן דמסתמא הוי עידי מסירה. וסברא זו מוזכר כמה פעמים בספר ב"ש ובש"ע ח"מ [ועיין לעיל אות י'] וכמ"ש הרא"ש שטר שחתום בו עד אחד דמסתמא נמסר בפניו. אך דבאמת קשה אמאי לא גזרינן דלמא ימסרו בפניהם. וכמו דגזרינן בערכאות של ישמעאלים דפסלו רבנן. אע"ג דהוי עידי מסירה דלמא ימסרו בפניהם. ניהי דכאן ליכא חשש דלמא יסמוך עליהם. דהא עדותם אמת, רק דלא עשו כאשר צוה. ולא נתקיים התנאי. וא"כ שפיר מצי לסמוך. עכ"פ קשה אמאי לא ניחוש דלמא אתו לממסר בפניהם והוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול, אך מוכרח כמש"ל [אות ח' ע"ש] דלא שייך לומר כן דממ"נ לא שייך נמצא כו'. דהא לא הוי במקיימי הדבר. דהא אם הם הוי כשרים. או דהתורה לא הוי פסלה לקרובים. אזי א"צ לשום עדות על המסירה. דבדיעבד כשר בעדי חתימה לחוד. ואין לומר דנ"מ דאשה תהא נאמנת דאם לא יהא עידי מסירה לא תהא אשה נאמנת שלא בפני בעלה. הא ע"ז כתבתי דשפיר בלא"ה נאמנת האשה היכא דהגט בידה דהיכא דהוי עדות מעליא על החתימה אמרינן דעכ"פ נמסר כסברת הב"ש הנ"ל וא"ל דנ"מ אם יאבד הגט דלא שייך סברת הב"ש דז"א דעכ"פ אין צריך לראות דנמסר מן הבעל רק שראו ביד האשה וכמ"ש לעיל [באות ט'] ועוד כל כמה דלא נפל מיד האשה לא צריכין לעדותן ולנפילה לא חיישינן וכפי ס' השב יעקב, הנ"ל גבי קידושין בע"א. כיון דלע"ע כל זמן דלא כפרו אין נ"מ בעדותן ומהני ע"א ואין מצרף לפסול:
כללא דמלתא. דמאי שהקשה הפ"י דהוי מזויף מתוכו. י"ל דהפי' דבאמת לפי מה שכתבתי לעיל וא"כ ע"ז הוי עכ"פ עדותן אמת דהוי הגט אצל הבעל ונמסר. דהא עדי המסירה לא נפסלו דהא לא נצטרפו. רק דהעדי חתימה לא מהני. דהא לא הוי כריתות כ"ז שלא נתקיים התנאי ולשיטת הר"ן מהני מטעם עדי מסירה. אך גם בלא שיטת הר"ן א"ש. משום דלא שייך למגזר אטו דלמא יסמוך עליהם. דבאמת דמסתמא נמסר בפניהם. וכמו שכתב הרא"ש המובא בח"מ סימן נ"א גבי ע"א בשטר ונמסר בפני ע"א. דאמרינן מסתמא נמסר גם בפני העד החתום. וכן כתב גבי כותבין גט לאיש בלא אשה. ולא חיישינן דלמא לא ימסור תיכף. דמסתמא ימסור בפניהם. או יתנו ליד שליח בפני עדי המסירה והעדי המסירה לא נפסלו משום נמצא כו'. משום דלא הוו מקיימי הדבר כמו שכתבתי לעיל. דממ"נ דאם הם היו כשרים וכו'. או דהתורה לא פסלה וכו'. וא"ל דנ"מ אם נפל הגט ליד האשה והיו צריכין לעדי המסירה. די"ל כמו שכתבתי לעיל דלאו כללא כייל הרשב"א דאומדנא לא מהני. דבמרדכי משמע דגם אם לא ראו אח"כ גוף הקדושין רק שמעו שאמר הרי את מקודשת והיה אצלו הטבעת והוי האשה ג"כ שם זו אצל זה. אע"ג דלא ראו החפץ מיד תוכ"ד אצל האשה רק אח"כ. משמע נמי דהוי אומדנא ומהני. וא"כ עכ"פ לענין זה. דכיון דמהני עדי חתימה ג"כ ולא צריכין לעדי מסירה רק שראו אצל האשה בכדי דלא יהא חשש דלמא לא ניתן להאשה כלל אך ע"ז שפיר מהני אומדנא אפילו לסברת הרשב"א. דכיון דעדים החתומים הם המתירין. וא"כ עי"ז דראו הנתינה לא נצטרפו. ולשיטת הרמב"ם מהני הנתינה בלא אמירה כלל דהרי זה גיטך. רק דהוי פסול דמדרבנן ולא שייך למגזר אטו פסולי דרבנן. וסברא זו מוזכר בספר פ"י בסוגיא דעד כותי עש"ה. ועוד דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא כו' דנתבטלה כל העדות. וא"כ גם בזה לא נתבטלה עדותן. ובשלמא לענין מזויף מתוכו שפיר מקשה הפ"י דהא הוי מזויף מתוכו דאם יסמכו ע"ז הוי פסול דאורייתא ושפיר גזרו רבנן משא"כ בהא:
ומה שכתבתי לעיל להכשיר גם אם נימא דלא שייך אומדנא רק אם אח"כ ראו הגט אצל האשה ואזי אין נ"מ בעדותן וסברת [נ"ל דצ"ל ולסברת] המרדכי דמהני אומדנא [פשיטא דכשר] אך אם אמרינן דהוי אומדנא אפילו אם לא ראו הגט אח"כ. וא"כ שפיר נ"מ עכ"פ עדותן שראו הפסולים. היינו דשמעו דאמר הרי את מותרת. והוי נ"מ אם יפול הגט מיד האשה. אך לשיטת הרמב"ם באמת אין צריך למסירה כלל. וא"כ אתי שפיר דמהני אמירה לענין אומדנא. והנה לפי מה שכתבתי א"כ אין צריך לומר גבי ראשונים דלמילוי חתמו. רק דשבק רווחא. וא"כ חתמוהו הכשרים מקודם וראיה לא הוי בב"א. והגדה ג"כ הגידו הכשרים מקודם בשעת חתימה. וא"ש הרמב"ם הנ"ל ומתורץ שפיר קושית הפ"י:
(טו) והנה מה שהקשה התוספות (א) וא"ת למאן דאמר משום עדות. דדעת בעל השטר להחתים עדים. והם חתמו לפי דעתו. אמאי תלינן בשאר שטרות שחתמו למילוי נשיילינהו, כי היכא דשיילינן התם למחזי אתיתו ע"ש. וי"ל לפי שיטת הרי"ף דלא אמרינן דעדות בשטר כמו שנחקרו. ועדותן בטילה [מטעם מפי כתבם] רק אם מסרו ליד הבע"ד. דאזי יגבה עם השטר. דמסתמא נעשה כדין. וכן כתב הפ"י בכתובות דף כ' בתוספות בד"ה ור' יוחנן וכו' כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל שיעשה ויגרש את אשתו מסתמא נכתב ונחתם כדין. וכן בדיני ממונות. ולפ"ז מתורץ קושית התוספות. האיך תלינן דלמילוי דהא שיילינן למחזי. וי"ל משום דבאמת כיון דתלינן דלמילוי. אזי אין מקיימין השטר רק מעדות של מטה [נ"ל דר"ל הכשרים] וא"כ לא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד דממ"נ בשעה שחתמו קודם המסירה לא הוי נחקרה ולאחר המסירה הא הב"ד לא קיימו מכאן. רק מן החתומים הראשונים וא"כ אם הם ראו החתימות של האחרונים. ואח"כ חתמו הם כשהיה ביד המלוה לא עשו שום מעשה. דכיון דאין מקיימין מן הראשונים רק מן אחרונים. וא"כ לא הוי הגדה. ולא מיפסל רק בחרתי ראיה והגדה. דהא למילוי משמע דרשאי לחתום שלא מדעת הלוה לפי חד דעה. משא"כ בגט לא שייך לומר רווחא שביק. דהוי פסול מכח חתימה בפסול. אם חסר עדיין לחתום ולמלאות. כמו מחוסר קציצה. דהוא פסול. והוי כמו מזויף מתוכו. דלמא יסמוך רק על עדי החתימה בלתי עדי המסירה. דמהני לפסק הרמב"ם דחדא מהני. או עדי מסירה או עדי חתימה, ולאו מטעם דהוי הם גופא עדי מסירה. דא"כ פסול מכח מחוסר לאחר החתימה. ובזה מוכח כשיטת הרמב"ם. ומתורץ דבכאן לא שייך רווחא שביק לאחר החתימה:
ולפי פירוש זה מיושב ג"כ הרמב"ם (ב) שכתב ולא הכשירו בגט שעדיו רבים אלא מפני שעדי המסירה הן העיקר. מה שהקשה עליו הפ"י. דהא אם נמצא קרוב או פסול בראשונה צריך לומר דלרווחא שבק. וא"כ הוי מחוסר מעשה. אך דעדי המסירה הם העיקר וכסברת הר"ן דהוי הם עדי המסירה. ולא קפדינן על מחוסר מעשה ומתורץ קושית הפ"י על הרמב"ם:
ובאמת אם נימא דלא כסברת הרי"ף דסבירא ליה, דרק לאחר שנמסר ליד הבע"ד אמרינן כמו שנחקרה עדותן אך מקודם מסירה. נמי. אזי לא שייך סברא הנ"ל דהוי עדות על המסירה. רק דמיד נגמר משעה דחתמו. ובוודאי דלא ימסרו למלוה או לאשה בלא דעת הלוה או הבעל. וא"ש הרמב"ם:
והנה אפ"ל דבסופו וודאי כשר. דאפשר דלא ידעו הכשרים דהפסולי' חתמו. וכשר לדעת הפוסקים. [מובא לעיל אות א']. ובראשונים לא שייך זאת הסברא. אך מספק כיון דאין מקיימין דאמרינן דלמא למילוי חותמין. ולא הוי כמו שלא העידו. ולא הוי הגדה כלל. אך בגיטין לא שייך למילוי. וא"כ שפיר מקיימין. ומש"ה מספק הוי פסולים כמו סברת הקושיא שבתוס':
ועוד יש לומר. דאם לא רווחא שבק ומסתמא הראשונים כיוונו לעדות א"כ בגיטין לא שייך רווחא שבק ופסול:
והנה יש להביא ראיה דבפסול דרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' דהנה לס' הש"ך (ג) אפילו למאן דמכשיר כתב סופר וע"א. דוקא בגיטין ולא בשאר שטרות ע"ש. וא"כ מה פריך (ד) גבי ע"א כותי [מ"ש גיטין משאר שטרות דהא י"ל] דמש"ה כשר בגט דהא באמת איכא כתב סופר וע"א והוי רק פסול דרבנן. ובפסול דרבנן מהימן הכותי כמ"ש הפני יהושע יע"ש היטב. אך מ"מ יש לפסול משום דכותי פסול [ויפסלו הכשרים ג"כ] מכח נמצא אחד מהן קרוב או פסול. אך י"ל דמשום הכי כשר בכותי. ממ"נ אם ידע מהכותי דחתם בפניו בוודאי לא חתם את עצמו עמו אי לאו דהוי כותי חבר. ואלא דחתמו זה בלא זה. וא"כ לא ידע מהפסול. ולדעת הרי"ף (ה) לא שייך נמצא אחד מהן קרוב כו' ומשא"כ בשאר שטרות דלא כשר מכח כתב סופר וע"א וכסברת הש"ך הנ"ל [וא"כ מה מקשה הש"ס] אלא ע"כ דבפסול דרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב כו'. וא"כ [אין לומר כנ"ל דא"כ] מה רבותא דעד כותי דנקט דכיון דאצ"ל מכח אי לאו דכותי חבר (ו) וכל הפסולין דרבנן הוי צריך להיות כן דיהא כשר. ואמאי לא נקט כל הפסולין דרבנן ואין צריך באמת לומר כלל מכח אי לאו כותי חבר כו' דכיון דכתב סופר וע"א כשר. ממילא כשר כותי וכל פסולי דרבנן וא"כ שפיר מקשה הש"ס אך אם אמרינן דבפסולי דרבנן נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלו כל העדות. אזי שפיר נקט כותי דוקא משום הך דיוקא דאמרינן אי לאו דכותי חבר מש"ה נקט דוקא כותי (ז) ומש"ה מוכח דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב כו':
והנה עיקר הראי' להרב בעל העיטור דהא פסק לפסק הלכה דכתב סופר וע"א כשר וכס' ר"ח גאון והוא גופא פסק דבעינן דיכיר בפסולין כס' הרי"ף וא"כ מנלן דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה. דלמא הוי הטעם משום דממ"נ כשר כנ"ל. ובאמת אין הטעם [משום דאין חותמין אלא זה בפני] זה. אלא ע"כ דבפסולי דרבנן לא פסול מכח נמצא כו'. וע"כ מיירי דהסופר הוי קרוב או פסול (ח):
והנה הראיה שהבאתי מהש"ס דגיטין בדף יו"ד דבפסולי דרבנן לא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב כו' כנ"ל דבאמת קשה לפי סברת העיטור מה מקשה הש"ס. הא יש חילוק, די"ל דבגיטין כשר מכח כתב סופר ועד. וא"כ לא פסול רק מכח נמצא אחד קרוב כו', וא"כ ממ"נ כשר כנ"ל. דא"ל. ניהו דלשיטת ר"ח והעיטור נמי עכ"פ פסול מדרבנן. מ"מ כיון דבאמת הא כתב סופר וע"א הוי רק פסול מדרבנן וחם נשאת לא תצא ואם כן באמת הא כתבו התוס' והרא"ש בפרק קמא דגיטין דהבעל לא חשיד לחתום עדים פסולים, וא"כ לענין הכותי נמי נימא האי סברא אלא ע"כ דהוי הכותי חבר. וכמו דאמרינן על הע"א דלא הוי מחתים עמו. ולמה לא נימא כן על הבעל. אך באמת זה אינו. דהא אם לא הוי רק ע"א כשר, אז הבעל לא נזהר לשמרו דכיון דאין כשר. וא"כ חיישו שפיר רבנן דלמא הוי הכותי שקרן. וא"כ לא נשאר רק ע"א. והבעל לא נזהר לשמרו ואח"כ מצאו האשה וחתמה ע"א פסול. וסברא כזו איתא בתוס' גיטין דף ב' ע"ב. אך באמת כי אמרינן כתב סופר וע"א כשר בדיעבד. וא"כ הבעל נזהר כיון דבדיעבד לא תצא. וא"כ על הבעל שפיר שייך החזקה דלא הוי מחתים עדים פסולים והכותי בוודאי הוי חבר. ומש"ה הוא כשר אפילו לכתחילה. ואך מכח נמצא אחד כו' וא"כ שפיר הראי' כנ"ל:
(טז) והנה מה שהקשה בפ"י (ט) מה מקשה הש"ס מה אירי' גיטין אפילו בשאר שטרות נמי. אמאי לא מוקי בעדי מסירה. והוי רק מדרבנן. ובפסולי דרבנן מהימן הכותי. וכמו דאיתא בסוף פרק דם הנדה במתניתין. ובאמת עכ"פ איכא החשש דלמא יסמוך ע"ז ואם משקרים הוי פסול דאורייתא ובוודאי אין הקושיא של הפני יהושע דכיון דהוי רק חשש דרבנן תו אין לחוש שמא יסמוך דא"כ בלא"ה הוי מצי להקשות בלא המתניתין מכל פסולי דרבנן. אך באמת בלא"ה [דנוקי בעידי מסירה] הוי מצי להקשות, אם נימא דכתב סופר הוי פסול דרבנן ובדרבנן מהימן כותי וכמו שהביא המתניתין דשם. ומש"ה כשר בגיטין משום כתב סופר ובשטרות כתב סופר לא מהני כמו שכתב הש"ך חו"מ (י) אך אפילו אם נימא [כסברת הסמ"ע שם] דגם בשאר שטרות מהני כתב סופר לגבות מב"ח. אך אעפ"כ לא שייך לומר דהוי מדרבנן. דהא באמת שיעבודא לאו דאורייתא. וא"כ כי פסול מדרבנן הוי פסול מדאורייתא הא עיקר טעמא דרבנן דגובין ממשעבדי משום דשטרי אית ליה קלא ולא היה לו למזבן. וא"כ כיון דלא הוי רק כתב סופר ומדינא דאורייתא לא גבי ממשעבדי. אזי שפיר קנה הלוקח:
אך באמת בלא"ה אם לא נוקי בעדי מסירה לא קשה דאם הכותי הגיד שקר. וא"כ כשנצטרף בהגדה נפסלו גם עדות של הסופר וע"א. מכח נמצא וכו' דהא ליכא למימר דלמילוי' חתים הכותי. דלכתחילה בעינן שני עדים. וא"כ אם הוא משקר הוי פסול מדאורייתא. אך א"כ ממ"נ. אם ידעו מזה [דיחתום הכותי] לא הוי חותם וישבוק דיחתום הכותי מקמי'. א"ו דהוא חבר. ואלא דלא ידעו א"כ לשיטת הרי"ף לא נצטרף. וא"כ אפילו אם הוא משקר עכ"פ מן התורה כשר. וא"כ ממ"נ כשר [בגיטין] ובשטרי מקח ומתנות (אפילו) אם נימא (כהסמ"ע) דכתב סופר הוי עכ"פ כמו כתב יד לא מכשירינן פסול כותי וע"א דכיון דעכ"פ מדרבנן פסול א"כ לא מועיל כלום הע"א. ולא הוי כמו שנחקרה בב"ד. כיון דאין עדותו מועיל כלום. דהא העיטור והריב"ש ס"ל כמו שהביא הש"ך סימן נ"א דע"א בשטר אינו מועיל כלום. ומה שא"כ לענין גט הוי שפיר ע"א כמו שנחקרה בב"ד. לענין דאם ניסת לא תצא (כ):
והנה בכאן יש לומר דמהני שיזכה לה הגט [ע"י אחר שתהא מותרת לבעלה מכאן ולהבא] דהא עיקר החשש [דאמרינן דהוי חוב לאשה הוא] משום דטב למיתב טן דו כו', וא"כ בכאן שנשאת מכבר ויש לה בעל אחר בוודאי הוי זכות לה. ומה דמסופק הרש"ל מכח סברת הרי"ף כבר כתב ג"כ בס' ש"י דזה פשוט להתיר ומכש"כ כאן:
(יז) ונידון בעדות פסולי דרבנן. ליכא היתר. מכח דפסולי דרבנן אם נשאת לא תצא. ליכא ספיקא בזה דבזה לא אמרינן אם נשאת לא תצא. והא ראיה בתשובות הרשב"א דכתב דהוי בטל לגמרי. ואמאי נימא דהוי הדין כמו נשאת בגט שאין בו זמן וא"כ בוודאי לא בטל לגמרי א"ו דהוי חילוק. וע"ש היטב בגיטין דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה שלשה גיטין כו'. דאמאי לא אמרינן בג' גיטין פסולין דהוי בטל לגמרי אלא משום דע"כ דהכי תקנו רבנן דיהא לא תצא, ושם הכי הוי תקנה ובעדים פסולים לא הוי התקנה או דיש חלוק בין אין בו זמן ואי כתב בכתב ידו לעדי פסולין מדרבנן. וע"ש היטב בתשובות הרשב"א סימן אלף קס"ו:
והנה אין להתיר מכח מה שכתב בתומים סימן ל"ו דכתב אם לא הכיר בהפסול וגם לא העיד בב"ד בוודאי לא בטלו משום נמצא. אך זה בדיני ממונות או בדיני איסור אבל בכאן בפרט לגודל חומר א"א אי אפשר לסמוך עליו: