שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן כ
סוגיא דסימנים
יען כי בתשובות לתק"ע ולגיטין נבארו הרבה בדברי רבינו וצ"ל בעניני סימנים לכן הצגתי פה.
ב"מ דף כ"ח. אלא הא דתנן מצא תכריך וכו' אלא אמר רבא סימנים דאורייתא. והנה רב אשי מספקא ליה (א):
וי"ל משום דהנה הש"ך הקשה (ב) על הא דהש"ס אמר בדף כ' ש"מ קשר הוי סימן האיך מוכח לשיטת הרא"ש. דהא אדרבה עיקר המסקנא הוי מנין סימן ולמאי משני הא תני ר' חייא וכו' יע"ש וי"ל משום דהנה אפילו לפי המסקנא הוי קשה אם מכריז סתם שטרות מצאתי הוי כאילו מכריז שלשה. דהא אם לא הוי שלשה לא הוי מנין סימן. ואם כן לענין מאי יכריז. ואם כן כמו בשנים לא הוי מנין סימן דמיעוט שטרות תרי. הכי נמי שלשה (ג) אלא ודאי דהוי קשירה גם כן סימן. וא"כ אפשר דהוי רק תרי ודילמא אכריז משום קשירה. והוי שפיר מנין סימן. וא"כ ע"ז שפיר מתרץ. הא תני ר' חייא כרוכין וכרוכין הוי סימן. וא"כ שפיר הוי מניין סימן. והנה (ד) דהא נקב בצד אות פלוני בודאי לא מהני דשניהם יכולין לידע (ה) דלפעמים שא' לא דקדק בהן. ואפילו אמר א"י א"ל דחיישינן לקנוניא. או בזה שפיר חיישינן לקנוניא לכ"ע וכמ"ש לקמן בשם א"ז וכן כתב התומים. והנה בזה מיושב מה שהקשה בס' אבן העוזר דאם נימא דשני סימנים [אמצעים] מהני מן התורה דהוי כסימן מובהק מאי פשיט רבא מכאן דסימנים דאורייתא דהא בכאן הוי שני סימנים (ו) [ולפי הנ"ל] י"ל א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא סימן מנין לא הוי סימן. דכיון דבעי שני סימנים ע"כ הוי ג', א"ו דקשירה או כריכה לחוד מהני. והוי שפיר מניין סימן דאפשר דיכריז בשביל קשירה. וא"כ מוכח דסימן א' מהני:
והנה מאי דהקשה המע"מ על הרא"ש וכן קשה על התוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב שהקשו ממצא פירות בכלי אמאי לא חוששין לשאלה ולא הקשה ממצא בחפיסה (ז) י"ל דבאמת הוי הפי' דגם בחפיסה אפ"ל דבאמת איירי דהוי ג' והוי המנין סימן רק דהפי' [דלמה לי בחפיסה] כמו דפירש הרא"ש דע"י הקשירה אינו מייאש ה"נ ע"י החפיסה אינו מייאש דכיון דאי אפשר להתפרד. והנה [מ"ה] אפ"ל דבאמת זה אינו סימן כמ"ש התוס' ומאי דאמר בחפיסה הוי דדרך הוא להניחו בחפיסה רק דמנין הוי סימן כנ"ל:
וא"כ שפיר פריך הש"ס ג"כ בכאן אלא הא דתנן מצא תכריך כו' וא"ל משום דהוי שני סימנים סימן דקשירה וסימן דמנין וכמ"ש בס' אבן העוזר. דז"א דא"כ עדיין קשה הא בודאי יודע דהוי תלתא דאל"כ ליכא סימן כיון דצריכין שני סימנים קשר ומנין. אך דמנא ידעי דהוי תלתא דילמא הוי סימן נקב יש בצד אות פלוני. אך דבאמת בשביל זה מייאש נפשיה דהא לא מהדרינן דזה יודע הלוה והמלוה. ומה דלוה אומר א"י ע"ז שפיר הוי חייש לקנוניא. רק מאי דמועיל אפילו אינו בפניו ע"ז לא שייך קנוניא וכמו דאיתא בס' א"ז יע"ש היטב. דוק ותשכח:
אך זה ניחא דאם הוי החשש גם בשביל פירעון שפיר קשה (ח) משא"כ אם הוי החשש רק משום דילמא כתב ללות ולא לוה וא"כ שפיר מועיל נקב בצד אות פלוני אם יודע דהא מנא ידע (ט) ורב אשי סובר דהחשש הוי רק משום שמא כתב ללות ושפיר שייך לשנוי' משום דהוי שני סימנים ורבא לא ס"ל כן, ומתורץ שפיר קושית אבן העוזר הנ"ל. והנה רבא דאמר את"ל סימנים דאורייתא כו' (י) [וקשה] דהא נפשוט [ממתניתין דמצא תכריך כו'] י"ל דה"פ (כ) דהא היכא דהוי חשש מדרבנן דהיינו בשני יוסף ב"ש הוי מהני סימנים דרבנן. אך מ"מ מוכח דכיון דמחזירין, ע"כ אין הטעם מכח אומדנא דחכמים ז"ל אומדין דעתו דניחא לי' שהוי שלו (ל) רק בשביל הוא בעצמו התקנה ניחא להם לחכמים, ומ"ה מהני אפילו [במצא תכריך כו' כיון דלא הוי החשש רק] בדרבנן ומ"ה א"ש דהא מייתי מעיקרא ראיה מיבמות (מ) ושם לחד לישנא בבכורות הוי הפי' דהוי אפילו אינו ניכר בחוטמו הוי רק מדרבנן כמ"ש הפ"י בגיטין (נ) וע"ז שפיר פשיט דעכ"פ מדרבנן מועיל (ס) דהיכא דהוי רק החשש מדרבנן עכ"פ מועיל:
והנה לפי"ז י"ל דלפי מ"ש המבי"ט דהיכא דנאבד באותו דרך שהלך ואח"כ נמצא באותו דרך ההרוג דהוי דאורייתא שרי רק מדרבנן ומדרבנן מהני סימן דכיון דכבר נפשוט דאין הטעם משום דניחא ליה רק משום אומדן הדעת וא"כ בדרבנן דהיינו דהיכא דחשש הוי מדרבנן מהני סימנים אפילו באיסורא וכן כתבתי בתשובה לצרף להיתרא:
והנה בזה א"ש מאי דכתבו התוס' ביבמות (ע) ולפי המסקנא דלא חיישינן לשאלה א"ש עיי"ש (פ) דה"פ דבאמת אם אמרינן לחלק בין איסורא לממונא בשאלה וע"כ ג"כ צ"ל הטעם מכח דניחא ליה, וא"כ קשה דבשלמא נגד סימנים שפיר שייך דאמר הבעל אבידה דכ"ע לא ידעי סימנים דידי' רק הוא ומ"ה ניחא ליה, משא"כ לענין שאלה דכיון דהוא ידע דבאמת שאל מאיש אחר וא"כ גם המשאיל יודע הסימן בהכלי, וא"כ דילמא המשאיל יאמר אותו סימן ומ"ה לא ניחא, וא"כ מ"ה כתבו התוס' דלפי המסקנא באמת לא חיישינן לשאלה דכי היכי דלא תקשי על מאי דאמר רבא הטעם דכ"ע לא ידעי סימנים ומ"ה ניחא ליה כו' וא"כ כיון דזה הוי החילוק שבין ממונא לאיסורא וא"כ קשה בשאלה דל"ש זאת כנ"ל, ע"ז אמר התוס' דבאמת כי אמרינן הך טעמא הוי לפי המסקנא דאין חוששין לשאלה, ובזה נדחו דברי הב"ש בא"ע סימן י"ז דכתב אם סימנים דרבנן ממילא חיישינן לשאלה ובאמת כ"מ בהרא"ש כמ"ש הב"ש ובזה א"ש:
והנה באמת אם אמרינן דחוששין לשאלה, וא"כ ע"כ לפי האמת ג"כ הפי' דמצאו בחפיסה [דל"ש ניחא ליה ללוה], רק דכי היכי דלא נהוי יאוש דלא נתפרד והוי מנין סימן כנ"ל:
ובזה י"ל הא דהקשה התוס' בב"מ דף כ"ז ע"ב רק על מאי דפריך הש"ס וניחוש לשאלה, וא"ת וניפשוט דסימנים דאורייתא ואמאי לא הקשו התוס' בלא"ה, די"ל (צ) דהתם הוי החשש רק מדרבנן לשני יוסף ב"ש ומ"ה מהני, משא"כ כיון דפריך הש"ס וניחוש לשאלה, דהא באמת התוס' כתבו ביבמות דגבי ממון בודאי לא חיישינן לשאלה וא"כ מאי פריך דנימא מ"ה דכיון דהוי שאלה רק חשש דרבנן דבממון לא חיישינן ומ"ה לא חייש כאן לשאלה דכיון דהוי החשש דשני יוסף ב"ש מדרבנן ובדרבנן לא חיישינן לשאלה (ק):
והנה באמת לפי ס' הש"ך וכן הנ"י דכל מה דיכול לברר בהכרזת האבידה צריך לברר כדי שירגיש הבעל האבידה ובלבד שישאר סימן, וגם לפי ס' הח"צ מודה בכאן שצריך להכריז מצאתי שטרות בכלי פלוני והוא יתן סימן בכלי ונמצא דכל כמה דלא הכריז מצאתי בכלי ע"כ לא מצא בכלי וא"כ ליכא סימן רק שטרות וא"כ יודע דע"כ הוי שלשה וליכא סימן ושפיר מתורץ כמ"ש לעיל:
והנה הא דהקשה המע"מ הנ"ל אמאי לא מייתי ראי' מהא דלוסקמא דמהני ולא חיישינן לשאלה ובכאן גבי שטרות ל"ש דניחא ליה לבעל האבידה, י"ל דבאמת הא מכאן מוכיח הרמב"ם שיטה שלו דפסק אם כבר הוחזר השטר לא חיישינן לא לשמא כתב כו' ולא לשמא פרע וא"כ לפי שיטת הרמב"ם זה דאם תפס מהני. והנה כליו של אדם היכא דיש לו רשות להניחן הוי הוא מוחזק וכמ"ש הש"ך בסימן צ"א. והנה בהמשאיל והמשכיר כתב הרמב"ם דעיקר מוחזק מיקרי המשכיר או המשאיל. וא"כ הוי כאילו הוא מוחזק. ומ"ה שפיר לא הוי חשש דשאלה. דעכ"פ נהוי דשאל ללוה מ"מ עכ"פ מיקרי מוחזק ותו לא הוי חשש כלל דהא מיד שמצא הוי שפיר משתמרת עכח מי שמצא וברשותו נמי קנה דכיון דרשאי לעמוד שם הכלי והוי מוחזק ולא חיישינן לכלום. ועיקר קו' התוס' מפירות בכלי מפני שבש"ס אוקי היכי דאישתייר מידי חייב להכריז בכולה. והיכא דלי"ל אוגני אפילו בלא שייר וקשה היכי דליכא אוגני הא על כל פנים לא הוי מוחזק. וא"ש ומתורץ קו' המע"מ וכן הרמב"ם מוכח מכאן. דהא קודם שמצא בודאי לא הוי משומר לדעתו יע"ש בסימן שי"ג היטב. והנה הא דארנקי וכיס לא משאיל אינשי. כתב הב"י דלפי האמת שפיר חיישינן דכיון דאיכא תירוצים אחרים בש"ס י"ל כיון דלפעמים משאיל אמרינן דשפיר חיישינן יע"ש היטב (ר) והנה התוס' כתבו בגיטין דף כ' דהא דאמר שהיה מונח בכלי לא חשיב סימן מובהק. וא"כ גבי שטרות [שמצאן בחפיסה] אם נימא דאפילו סימן אמצעי לא חשוב מה שאומר שהיה מונח בחפיסה וכמו שמסופק הב"ש (ש) או דנימא דלא הוי סימן מובהק אבל סימן אמצעי חשיב עיי"ש וא"כ [בסימן אמצעי דמהני מדרבנן] רק דהוי הטעם דשפיר אומדנא אמרינן (ת):
והנה אם נימא דגם מדרבנן חיישינן לשאלה משום דלא שייך כ"ע לא ידעי כנ"ל. רק דשם בפירות הוי הטעם ג"כ מכת מוחזק כנ"ל. והא דאיתא לפניו [שאינו מונח בהכלי דלא שייך מוחזק כנ"ל י"ל דהא] הוי לחד תירוץ בש"ס דהפי' בדבר ארוך וא"כ קצת מזה הפירי מונח בכלי ושפיר חשיב מוחזק. אך לפי תירוצים אחרים שבש"ס קשה דמשמע לא מטעם מוחזק כנ"ל וגם לא שייך מדרבנן דהא קשה כמ"ש (א) דהא ידע דהוא שאל הכלי מאחר והמשאיל ידע ג"כ, ולא ירצה בזה דלא יהא ניחוש לשאלה וע"כ צ"ל רק כתירוץ זה (ב) ובאמת משמע בסוגיא דיש עוד תירוצים אחרים. וא"כ משמע דאין זה התירוץ עיקר ומ"ה תריץ התוס' דלפי המסקנא א"ש דמשני בכלי דחורי וסומקי אזי אמרינן דבאמת לא חיישינן לשאלה ואתי שפיר שאר תירוצים נמי:
והנה אפ"ל כנ"ל בשאלה אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא. אך דהפי' שם בפרי מכח מוחזק דהא בפירי בודאי אם תפס הוי מהני אפילו לאותו דפליג גבי שטר על הרמב"ם הנ"ל. משום דהוי ללוה חזקת מרא קמא. וא"כ כיון דבאמת חיישינן אפילו מדרבנן. וא"כ תקשי במצא בחפיסה דא"ל דאמר סימן דמצא בחפיסה דהא ע"ז בודאי סימן לאו דאורייתא (ג) וא"כ ל"ש דניחא ליה. וע"כ צ"ל דאמר סימן בהכלי דבאמת אפילו אם אמרינן סימנים דאורייתא עכ"פ מאי דאמר דהוי בכלי מצאה זה בודאי לאו דאורייתא כנ"ל וא"כ במאי דאמר סימן בכלי קשה אמאי לא חייש לשאלה וא"ל מדרבנן לא חיישינן לשאלה דהא לא שייך לא ניחא ליה וע"כ צ"ל דזה ג"כ הוי הפי' באמת מנין הוי סימן אך דזה מצא בתפיסה אמר הש"ס בשביל זה דאין צריכין כרוכין דלא מייאש דלא מפזרי מאהדדי. וא"כ א"ש מ"ש לעיל דפריך שפיר ש"מ קשר הוי סימן וכן מתורץ קו' אבן העוזר דשפיר פשיט רבא ממצא תכריך כו' כנ"ל משא"כ אביי לשיטתו דס"ל דלא חיישינן לשאלה דיחיד (ד) ולא פשטינן:
והנה אם נימא כיון דרבא ס"ל סימנים דרבנן ממילא חיישינן ג"כ לשאלה כמו שכתב הב"ש וכן הרא"ש. והנה קשירה כתב בס' א"ז דלא הוי סימן בלתי תלתא וא"כ תרי סימנים ליכא בלתי שלשה. דכיון דכלי הוי רק כמו סימן אחד דחיישינן לשאלה והוי כמו סימן דעלמא ולא הוי שני סימנים (ה) והנה להרמב"ם דס"ל דלא חיישינן לשום דבר אם הדרא [השטר כנ"ל] ומ"ה ל"ק דניחוש לשאלה כנ"ל דהא הוי מוחזק וכמ"ש לעיל (ו) וזה הטעם של רב אשי דלא בעי למיפשט מכאן משום דבאמת לא חיישינן לשאלה בכאן כנ"ל (והשתא אין צריכין לומר כנ"ל דרב אשי לא חייש לפירעון. ומ"ה פסק כן הרמב"ם דבאמת גם רב אשי חייש לפירעון וכפי פסק הלכה:
והנה לפימ"ש לעיל דרבא מוכת דחיישינן לשאלה ול"ק קו' התוס' מפירות בכלי די"ל על קו' התוס' דאפשר דאיירי בכלי דאין חיישינן לשאלה כמו כיס וארנקי ומתורץ שפיר כמ"ש לעיל יע"ש היטב. מס' ב"מ דף כ' ע"ב
והנה י"ל קו' הש"ך וכן הוא קושית האסיפת זקנים. דמאי פריך ש"מ קשר הוי סימן דילמא הא הפי' דהוי מנין סימן. וכן כתב הרא"ש דרק עיקר המניין הוי סימן. וי"ל משום דהנה אם נימא דלשאלה חיישינן. אך בברייתא ע"כ הוי רק הטעם משום סימן דנקט תלתא, וא"כ באמת המקשן לא ידע דהוי כריכה או אגודה סימן רק המניין. אך דמוכרח עכ"פ דהוי קשר סימן דאל"כ הא בודאי לא הוי מניין סימן דהא כיון דמכריז ע"כ הוי תלתא. וא"כ כמו בשנים לא הוי מנין סימן דמיעוט שטרות תרי. ה"נ שלשה א"ו דהוי קשר סימן וא"כ אפשר דהוי רק תרי והוי שפיר מנין סימן. וע"ז משני הא תני רבי חייא תלתא כרוכין זה בזה והוי כרוכין סימן וא"כ שפיר הוה מנין סימן. וע"ז מקשה הש"ס דכיון דכרוכין הוי סימן. וא"כ ע"כ הא דתני אגודה הוי ג"כ סימן וא"כ היינו כרוכין. ומתורץ קו' הש"ך בסימן ס"ה דהקשה דלמה קתני וכמה אגודה דהא עיקר מנין הוי סימן ולא קתני או תלתא עיי"ש. אך באמת שאלה הוי סימן וא"כ בתרי הוי סימן וכמ"ש בספר אבן העוזר. אך מנין דכיון דרצה להתיר עגונה בו אלמא דהוי סימן מובהק. וא"כ מהני כרוכין או אגודה בצירוף סימן בכלי. ומה דמונח בחפיסה לא הוי סימן דדרך הוא כן כקו' התוס'. וא"כ באמת עיקר הסימן הוי בברייתא רק מנין דלא איירי כלל דיש סימן בחפץ ומונח כלל בחפץ. אך דעכ"פ עשה פעולה דאזי הוי סימן מנין דלא ידע דהוי תלתא דאפשר דיש תימן בכלי. אך לפי פסק הלכה דפסקינן דלא חיישינן לשאלה דיחיד כמו דלא חיישינן לנפילה דיחיד והנה לשון רש"י דמשמע דלפי' צ"ל סימן דמנין וכרוכין עיי"ש בד"ה כרוכין. א"כ שפיר קשה הא מנין לא הוי סימן כנ"ל דיודע שבודאי הוי שלשה. וא"ל דכרוכין לחוד בלא מנין נמי הוי סימן. וא"כ או דצ"ל דהפירוש במה דנקט שלשה דאו שלשה הוי סימן וא"כ לענין מאי נקט אגודה. אלא ע"כ צ"ל דעיקר סימן הוי מנין בכרוכין או דהוי אגודה אע"ג דלא אמר האיך הם קשורים. וכן במתניתין אם הכרוכין הוי סימן ואגודה לא הוי סימן. והא קתני מצא בתפיסה ואם נימא דהפי' הוי כלי עם הסימן דכרוכין וא"כ אגודה קשה א"ו דהוי רק סימן מנין עם הכלי. אך לבתר דתריץ דבאמת הוי סימן אגודה ג"כ דהוי הפי' כרוכין וא"כ פריך שפיר היינו כרוכין. ותירץ הש"ס דזה רמי חד אחבריה וכו' וא"כ או דהפי' דבאמת כרוכין ואגודה הוי סימן לחוד ומנין הוי סימן בלחוד. או דהפי' דבאמת לא הוי כלל סימן דכרוכין ואגודה רק דסימן מנין אך דבמתניתין הוי הפי' במאי דנקט אגודה דהוי מהני ע"י צירוף דהכלי דהוי שני סימנים ומנין הוי סימן בלחוד וא"כ א"ש במתניתין דאו כרוכין מהני ע"י צירוף הכלי או אגודה ע"י צירוף כלי וא"כ שפיר הוי מנין סימן דלא ידעי דהוי תלתא ואתי שפיר הכל.
והנה על המתניתין לחוד לא הוי מצי להקשות דהוי אמרינן דבאמת במתניתין הוי הפי' רק דע"י ט"ע וכס' הרא"ש, אך דר"ח דנקט דוקא תלתא דהוי שלשה מניין אלא ע"כ דלא רצה לינקוט רק דבר דמחזיר ע"י סי' אלמא דקשר הוי ע"כ סי' דאל"כ הא ידע תלתא: יבמות דף קי"ז ע"ב
והנה הא דנקט התוס' וכן פירש"י דמייתי ראיה דאיסורא בלא הוחזקו מממון דהוחזקו ולכאורה אין פי', וי"ל דבאמת הא דכתב המבי"ט דכיון דבדרך זה הלך ואבד זכרו, ואח"כ נמצא הרוג תלינן מן התורה שזה הוא (ז) והוי מן התורה שרי, וכן הא דרוצה להתיר ע"י אומדנא עיי"ש הוי הכל באמת מוכרחת דלא כתשובת מבי"ט, דאל"כ מאי כתבו התוס' בכאן וע"כ איירי בלא הוחזקו דהא רבא חייש לקמן גבי תנין מנהרדעי ולפי סברת המבי"ט ל"ק דבכאן הוי מן התורה [שרי דידעינן שבדרך זה הלך מקורטבא והוי] רק מדרבנן מ"ה לא חיישינן. וא"ל דג"כ אם הוי הפי' הוחזקו וא"כ (ח) אבד זכרו של יוסף ב"ש אתר עדיין י"ל לפי מ"ש הב"ח סימן י"ז סעיף י"א דהשני הלך מכבר וא"כ כבר אבד זכרו וע"ז שמצאו מת רק השתא מת והוא אבד זכרו מכמה שנים [ולא חיישינן להשני] ועוד דאפשר דהשני הלך בדרך למרחקים והוא שם. וזה אפשר דבאמת תי בדרך ובמקום רחוק שהלך רק דתשובת מבי"ט הוי הפי' דהוא רצה לחזור מן הדרך לביתו וא"כ כיון דלא חזר מיקרי אבד זכרו (ט) א"ו דתוס' לא ס"ל לס' מבי"ט. אך דזה נ"ל (י) דהוי כמו שכתב הב"ש דסימנים למ"ד דהוי דרבנן וא"כ ממילא חיישינן לשאלה דכיון דמדאורייתא חיישינן אפילו בדרך רחוק. וא"כ הוי דינא דמבי"ט כמו סימנים דלא סמכינן. וא"כ הוי הפי' (כ) דבאמת שם גבי ממון הא דלא חיישינן לשני יוסף ב"ש אע"ג דהוחזקו וע"כ משום דבאמת הוי חשש רחוק והוי כמו שאלה וא"כ מה לא חיישינן לשני יוסף ב"ש בממונא דהא מדרבנן מהני סימנים באבידה. וה"נ הכא דכיון דהוא בודאי חייב וא"כ לא הוי מוחזק ודמיא לאבידה ושפיר מהני סימנים וא"כ אם הוי סימן אפילו היכא דהוחזקו מדמהני בממון כנ"ל וכאן הוי עוד אומדנא דלא הוחזקו והוי כמו שני סימנים (ל):
ושפיר מתורץ קושית הפ"י בגיטין דף כ"ז דמקשה על שיטת הרי"ף דהוא כתב לדרב אשי דוקא סימנים מובהקין וכתב להא דרבא ביבמות דמייתי ראיה מחאבו בר נאני עיי"ש. וי"ל דבאמת לא מצי לאתויי ראיה מחאבו בר נאני דהא כמו דלא חיישינן לשאלה ה"נ לא חיישינן דשם הוי רק ראיה דאמאי לא אמרינן דילמא מסר לאידך חאבי בר נאני ולא חיישינן וע"כ משום דהוי כמו אבידה כיון דלא הוי מוחזק דעכ"פ חייב ובאבידה לא חיישינן למכר גם כן וכמו דאיתא בס' אסיפת זקנים למס' ב"מ דלא חיישינן למכר באבידה וכו' וא"כ רק דמייתי ראיה דעכ"פ דמאי דלא חיישינן לשאלה הוי כמו סימן. וסימן מהני שם דכיון דהוי בודאי חייב לאיש אחד ומהני כמו באבידה וכמ"ש לעיל יע"ש היטב, וע"ז מייתי ראיה דמאי דמוכח הוי כמו סימן וא"כ בכאן דהוי ס' דתשב"ץ דמבי"ט מהני ג"כ חדא דס' התשב"ץ ומבי"ט כיון דנאבד ובדרך זה הלך. ועוד דהא לא הוחזקו והוי כמו שני סימנים. משא"כ שם בגיטין לא שייך ס' התשב"ץ והמבי"ט וא"כ אפשר דהיכא דבאמת הוחזקו לא הוי כמו סימן ונשתייר רק סימן אחד וא"ש ומתורץ קושית הפ"י על הרי"ף דמ"ה לא מהני בכאן דהוי רק סימן אחד ומ"ה בעי מובהק כיון דלא הוי רק סימן אחד.