אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן יט

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן יט

סימן יח

גיטין דף כ"ז סוגיא דשיירות מצויות וכו':

(א) הרמב"ם בהלכות גזלה ואבידה פרק ח"י דין ז' מצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה וכו' והשיג הראב"ד אמר אברהם פסקא למילתא דהא בעי לאלתר. א"נ בשלא הוחזקו וכו'. ויע"ש בהרב המגיד וי"ל משום דהנה הרמב"ם בהלכות גירושין פרק שנים עשר דין ה' אמר הבעל גרשתי את אשתי אין נאמן וכו' וחוששין שמא מתכוון לקלקלה או שמא בגט בטל וכו'. ולכאורה קשה דהא באמת איתא בירושלמי ומביאו הרא"ש בריש מס' גיטין דאין הבעל חשוד לקלקלה. וגם כן קשה הא מפני מה מהימן דאם אמר דיש לו בנים וכו' דילמא מכוון לקלקלה. וי"ל דהפי' בהרמב"ם דהנה הב"י מביא דעת הרא"ש דגם דעת התוס' דעיקר דוקא עדי מסירה ולא מהני עדי חתימה לחוד רק דכיון דרואין אנחנו עדים חתומין אמרינן דבודאי הוי עדי מסירה כדין. אך אם כתב על דבר שיכול להזדייף דכיון דעשה וכתב על דבר שיכול להזדייף שלא כדין אזי צריך להביא עדי מסירה. והנה להרי"ף והרמב"ם מהני עדי חתימה לחוד והנה באמת הוי הטעם דמ"ה אין הבעל מהימן לומר גרשתי וכמ"ש הרשב"ם והתוס' בב"ב דף קל"ד משום דאי איתא דגירשה קלא אי"ל למילתא. אך דהא קלא כתבו התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב משום דעדי מסירה מפקי לקלא, ואך (א) דילמא באמת גירשה בעדי חתימה לחוד ומ"ה ל"ל קלא, ואך הא אפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם הוי עיקר עדי מסירה ולכתחלה צריך דוקא עדי מסירה וכיון דהוא עשה שלא כדין אמרינן דילמא לקלקלה מכוון (ב) או דבגט פסול גירשה:

(ב) והנה בכאן אם הוי ס"ל להברייתא דמצא גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר כו' עדי חתימה כרתי ואיירי הברייתא בהוחזקו. וא"כ תקשי קושית הש"ס (ג) דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. וא"ל כתירוץ הש"ס דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה עדיין קשה קושית הש"ס ומ"ש משט"ח דחיישינן להכי ולא אמרינן דהלקוחות יאמרו. וא"ל כתירוץ הש"ס דבשט"ח לא מסקו אדעת' הלקוחות לומר אייתי ראיה דאמרי כיון דאהדרו ליה לגבות בודאי קי"ל לרבנן שפיר. אבל בגט יאמרו אייתי ראיה דיאמרו הא דאהדרו לה לראיה שתנסבא בי' עיי"ש דהא כיון דהוחזקו שני יב"ש. וא"כ ליכא היתר לאינסובי על הך גט. רק כי יברר בעדים דגירשה דאמרינן דילמא לא זה הגט הוא שלה והבעל לא נתנו לה רק דיוסף ב"ש אחר וצריך להביא ראיה והשתא [כי אהדרו לה הגט] ג"כ אינה מגורשת (ד) ולמה נתנו לה הגט א"ו לטרוף ולא יאמרו אייתי ראיה כמו בשט"ח ואפילו אם איירי בלא הוחזקו שני יוסף ב"ש נמי לא א"ש אם נימא דמגורשת מכבר דהבעל מהימן לומר גרשתי (ה) א"כ מאי רבותא איכא דמחזירין הגט הא שריא להנשא אפי' בלא הגט והפרי תטרוף רק מכאן ולהבא ובלא הגט ג"כ הוא הדין כן. וכמ"ש התוס' בד"ה האמר תנו כו' כה"ג. וזה לא הוי רבותא דלא נימא שמא כתב ליתן בניסן כו' כמ"ש בס' א"ז למס' ב"מ דזאת לא חשיב רבותא ובזה מיישב שם קושית התוס' עי"ש. ועוד דכתב הריטב"א דבאמת גם בלא נפל צריכה להביא ראיה אימת מטי לידה וא"כ לא הוי רבותא. א"ו דס"ל עדי מסירה כרתי וא"כ לא מהימן לומר גרשתיך דמשום דהו"ל קלא למילתא. וא"כ צריך הגט להיות מגורשת מהשתא. ושפיר שייך תירוץ הש"ס דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה. ושפיר שייך רבותא דמותרת ע"י הגט:

ובזה מיושב קו' הא"ז ומהר"ם שיף דמקשו מאי פריך על הך ברייתא בזמן שהבעל מודה יחזיר ואפילו לזמן מרובה כו' דילמא הוי הטעם מכח ס"ס דילמא מכבר נתגרשה. ואת"ל דאין נתגרשה מכבר כמו שאומר הבעל והאשה, מ"מ דילמא הוי הגט שלה. ולפי הא דלעיל ניחא דכיון דע"כ מוכח דס"ל להברייתא עדי מסירה כרתי כנ"ל. ומ"ה לא מהימן הבעל לומר גרשתי מכבר דאם הוי גירשה הוי קלא אך (דתאמר) לס"ס שפיר מצרף. והנה איתא לקמן שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו. אר"י דלא כר"א דאי ר"א האמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי באיזו מהן מגרשה ופירש"י ואין זו נתינה לשמה, וא"כ בכאן נמי לא הוי ס"ס דילמא לא גירשה באמת מכבר והוי רק השתא [הנתינה לגירושין], רק דעדי מסירה לא ידעו דילמא באמת הוי זה לא גט שלה ומגורשת מכבר והו' בכאן כמו נתערבו ומתורץ קו' הא"ז והמהר"ם שיף:

ומיושב הרמב"ם הנ"ל דלשישתיה מחזירין אפילו לזמן מרובה משום ס"ס וא"ל כנ"ל] הא הרמב"ם הא פסק כאביי שם דפסק מתניתין דאין צריך נתינה לשמה. וא"כ מ"ה גבי איש ואשה דמודה הבעל נותן לה הגט מכח ס"ס, ורק גבי שליח דלא שייך ס"ס בעינן לאלתר ומ"ה השמיט בהלכות גזלה ואבידה:

(ג) ולפ"ז י"ל הא דהקשה בס' א"ז על הך תירוץ דרבי ירמיה דאמרו עדים מעולם לא חתמנו כו' דגם להך לישנא דגרס מעולם לא חתמנו רק על גט אחד ולא זה, דהא כיון דהבעל אמר דהם חתמו לו והעדים מכירין דזה הוא הגט שלו שחתמו עליו. ואמאי איכא חשש דעדים כעדים דהא הם מעידין דזה הוא ח"י, וי"ל משום דהנה לר' ירמיה ע"כ הברייתא כמ"ד עדי חתימה כרתי. דהא ר"י גופיה אמר לקמן גבי שנים ששלחו שני גיטין הא לא ידעו כנ"ל וא"כ תקשי מנא ידעינן דזה אבד גט. והוי רק משום דבעל אין חשוד לקלקלה. ודילמא באמת גירשה מכבר וא"כ לא הוי קלקלה. ואך א"כ ממ"נ מגורשת או השתא או מכבר, ורק לר' ירמיה קשה הא השתא לא ידעו עדי מסירה באיזו מהן מגרשה. אלא ע"כ צ"ל כמ"ד עדי חתימה כרתי. וא"כ תקשי הא כתב הרמב"ם דעדים דאין ת"י יוצאין ממקום אחר ובאו ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל מעולם אין אנו זוכרין המעשה דהוי כחרס. וא"כ האיך יכול לגרשה השתא דכיון דעדים. לא ידעו לאיזו מהן חתמו. וא"י אם מגרשה אם הוא הגט שלו. וא"כ בכאן הוי כמו אין כ"י יוצא ממקום אחר דהא ה"ל מיגו דהוי שתקי ולא אמרו מעולם לא חתמנו והוי הדין דאין נותן לה הגט זה. אך הנה התוס' כתבו בכתובות דף ח"י ע"ב דלעולם לא אמרינן בעדים מיגו דהוי כמו מיגו במקום עדים רק הך נגד קיום כיון דתוכ"ד אמרו אנוסין היינו והוי לא מועיל הקיום וא"כ ל"ק. וא"כ שפיר אמרינן דהוי עדים כעדים ואע"ג דלא חייש לחתימות כחתימות עכ"פ נגד הקיום שפיר הוי מיגו דאין זוכרין ולא חשיב קיום וא"כ כיון דלא חשיב קיום ועדים כעדים אתרמי וא"כ מכאן ראיה להרמב"ם דכתב אם אין זוכרין לא מהני ושפיר מתורץ קו' הא"ז דלעיל:

(ד) והנה י"ל הא דהקשה המהרש"א לפי מה דאיתא בתוס' ומשמע דר"ז לא דייק לשון ונמלך א"כ מאי קאמר האמר תנו כו' ודילמא לאלתר (ו) דילמא לא הוי דיוק (ז) וי"ל דהנה עוד הקשה התוס' ואמאי לא מוקי רבה בשיירות מצויות ולא הוחזקו. וי"ל משום דהנה באמת התוס' הקשו (ח) דילמא הא דקתני ונמלך היינו משום דאם הוי ידעינן דהוי הגט אצל האשה הוי נותנין לה לראיה אע"ג דאין הגט שלה. ומ"ה קאמר ונמלך שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן לה עדיין ומ"ה אין מחזירין אפילו אמר תנו משום דילמא אין זה גט שלו, וי"ל דהא הרי"ף והרמב"ם ס"ל עדי מסירה כרתי ואפ"ה מועיל ג"כ. עדי חתימה ג"כ. וכתב הר"ן דמועילין מטעם עדי מסירה דעדי חתימה הוי הם עדי מסירה דהא הם מסרו לו הגט והדר הוי השתא הגט ביד האשה וא"כ העדי חתימה הוי הם העדי מסירה. והנה לפ"ז בהוחזקו שני יוסף ב"ש לא הוי עדי חתימה עדי מסירה דמנא ידעו דזה הגט דמסרו להבעל דילמא הגט שכתבו להבעל לא נמסר. רק יוסף ב"ש האחר מסר להאשה אשת יוסף ב"ש אחר זה הגט. וא"כ לא הוי הם במקום עדי מסירה רק במקום עדי חתימה לחוד וא"כ צריך ג"כ עדי מסירה הא לא"ה לא מגורשת. וא"כ תקשי דנקט (ונמלך והיינו) דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן ומשמע אם ידעינן דנתן לה הוי מגורשת דהיינו אם ראו עדים הגט ביד האשה הוי מגורשת אע"ג דלא ראו בשעה דמוסרו לה. או דנ"מ עוד אם האשה נתנה סימנים אמצעים בהגט. דהא הרא"ש כתב בפרק אלו מציאות בדף כ"ח דהיכי דאשה אומרת סימנים אמצעים אע"ג דלא הוי מדאורייתא מהני וכתב הרא"ש ז"ל הטעם דהאשה דאומרת לבעלה גרשתני נאמנת. רק דכיון דאיכא גט מסייע אינה נאמנת דמעיזה. וכיון דה"ל ג"כ סימנים מסייעין לאשה נאמנת עיי"ש, וא"כ בכה"ג לא שייך דילמא לא נתן לה (ט) אך באמת מן הדין אפ"ה אין נאמנת דהוי החשש דנתן לה הגט. רק שמא נתן לה בלא עדי מסירה ובהוחזקו לא הוי הם העדי חתימה במקום עדי מסירה כנ"ל. אך דבאמת בהוחזקו שני יוסף ב"ש ל"ק דבאמת אפילו איכא עדים דראו הגט בידה. מ"מ נכלל שפיר בהך חשש דנקט במתניתין דשמא כתב ליתן ונמלך ולא נתן דאפשר דזה הגט מה שבידה הוי גט של יוסף ב"ש האחר. וגט שהוא אמת של בעלה לא נתנו רק כתב ליתן ולא נתן דאם הוי נתן לה הוי בודאי נמסר לפני עדי מסירה. וכן אם האשה אומרת סימנים בגט בלא"ה נאמנת האשה דהא האשה אומרת דנתן לה בעדי מסירה כדין. וא"כ אם הוי בלא עדי מסירה לא הוי מגורשת כלל וא"כ בודאי אמרה האמת דחזקה דאין מעיזה וסימנים מסייעין דהיינו דראו הגט עם סימנים כזה ביד בעלה. אך אם לא הוחזקו קשה דהא אנחנו אומרים דילמא לא זה הגט שלה. אך של יוסף ב"ש אחר. וא"כ הך עדים חתמו באמת על שני יוסף ב"ש וא"כ הוי הוחזקו אצל העדים שחתמו. וא"כ לא הוי הם במקום עדי מסירה. וא"כ לא הוי מגורשת אפילו ראו אצל האשה הגט מ"מ לא הוי במקום עדי מסירה ובמתניתין לא שייך לומר על הך טעמא דילמא כתב ליתן ולא נתן דהפי' [אפילו ראו אצל האשה] ולא משום דהוי זה הגט שנמצא רק של יוסף ב"ש האחר. זה לא שייך דממ"נ אם זה הגט דראו ביד האשה הוי זה הגט של הך דנמצא השתא. וא"כ הוי כמו דלא נפל כלל דהא ידעינן רק מן האשה זאת וא"כ לא חיישינן ליוסף ב"ש עוד השני כיון דלא הוחזקו וא"כ כיון דלא הוי רק יוסף ב"ש אחד והוי עדי חתימה במקום עדי מסירה וכס' הר"ן דלעיל. ואלא הגט דראו ביד האשה לא הוי גט זה [דנמצא וכיון דאמרת דזה הגט של יוסף ב"ש אחר] וא"כ הוי ע"כ גט של בעלה אצל האשה. וא"כ עכ"פ לא הוי הך חשש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן דהא אמרת דהוי גט של בעלה בידה. אך זה החשש הוי ג"כ שייך מ"מ דילמא הוי באמת אין זה הגט שהיה ביד האשה נפל וא"כ עכ"פ הוי אצל העדים הוחזקו וא"כ לא הוי הם במקום עדי מסירה וא"כ הוי אין מגורשת אפילו היכא דלא שייך הך טעם דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן וא"כ תקשי אמאי נקט במתניתין הך הטעם דילמא כתב כו'. ומשמע היכי דליכא הך הטעם מגורשת. ובאמת הא אין הדין כן דאפילו היכא דלא שייך הך טעם נמי אין מגורשת. א"ו דליכא חשש כלל בלא הוחזקו [וא"ש]. וא"כ בלא יתור דנמלך נמי מוכח דלא הוחזקו לא חיישינן. אלא ע"כ דאיירי בהוחזקו ובהוחזקו ל"ק וכדלעיל (י):

וא"כ ה"פ דמ"ה הוצרך ר"ז לומר ודילמא לאלתר. דבאמת ר"ז לא ס"ל כלל דונמלך מיותר. אך עכ"פ בלא הוחזקו עכ"פ מוכח דלא חוששין כנ"ל. ולחד לישנא אמר ר"ז דפי' בלא הוחזקו באין שיירות מצויות הא בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו חוששין ובהוחזקו לחוד כתב הרא"ש דג"כ חוששין (כ) ומ"ה אמר דהפי' דלאלתר איירי וא"כ (ל) לא הוי רק החשש דילמא לא בא לידה הא לשני יוסף ב"ש לא חיישינן לאלתר (מ):

(ה) והנה י"ל הא דהקשה הרשב"א מנ"ל לאיכא דאמרי דפליגי רבה ור"ז כיון דתרוייהו אמרי חד לישנא וכן לשון דהקשה המהרש"א וכדלעיל וא"כ כיון דר"ז לא ס"ל דונמלך מיותר למה לו לומר בלאלתר הא לא מוכח כלל וכן לתרץ קו' התוס' בד"ה האמר תנו כו' דמאי פריך הש"ס על ר' ירמיה א"ה מאי למימרא דילמא קמ"ל דלא חייש שמא כתב ליתן בניסן והוי תקשי משום פרי עיין שם:

וי"ל משום דהנה הרמב"ן מביא בשם ר"ח דהא דמקשה בגיטין בדף י"ח וליחוש שמא פייס וא"כ נתבטל הגט והקשה הא קיי"ל דאין הגט בטל וכר"נ לקמן (נ) וכתב הר"ח דלא אמרינן דלא בטל רק היכא דחתמו אזי לא יכול לבטלו. ומשא"כ היכא דלא חתמו עדיין לא הוי מעשה. והנה הרשב"א כתב בגיטין דף ד' דאמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו והקשה התוס' שם האיך שייך מזייף מתוכו לענין שלא לשמה ותירץ הרשב"א דכיון דע"י עדי חתימה הוי מוכח דאמרינן דמסתמא נמסר כדין והוי כמו תורף ופסול בשלא לשמה ולהרב אלפס א"ש בפשיטות דכיון דעדי חתימה מועילין ג"כ כמו עדי מסירה והוי כמו תורף הגט ובעי לשמה והקשה שם מערכאות לקמן דהיכא דחתומין ישמעאלים בשמות מובהקין אמאי כשר, ותירץ הרשב"א דכיון דעל ישמעאלים לא סמכינן ולא מהני והוי כמאן דליתא דבטיוטא חתמו משא"כ בכתיבת הגט שפיר פסולין ישמעאלים ממ"נ אם הוי כמאן דליתא לא הוי כתב כלל. ומ"ה פסול כתובה בישמעאלים עיי"ש. וא"כ לפ"ז שפיר הפי' דונמלך דאפילו אם הוי זה הגט והבעל מצוה ליתן לא מהני משום דילמא נמלך מקודם ומ"ה נפסל וא"כ בהוחזקו דהא עדי חתימה לא הוי במקום עדי מסירה ולא מוכח כלום דאפשר דאין זה יוסף ב"ש ומכ"ש לפמ"ש לקמן דבכה"ג הוי מפי כתבם לשיטת הרי"ף. וא"כ הוי כמו טיוטא בעלמא וכמאן דליתא והוי כמו בלא חתימה ויכול לבטל וא"כ מ"ה אפילו אם אמר תנו אין נותנין וכיוצא בו כתב הב"ח גבי עדיו בחתומיו זכין לו דילמא ע"י נפילה בטל זיכוי החתימה יע"ש היטב. וא"כ לא מוכח מונמלך דהאמר תנו נותנין. אך דהיא גופא תקשה דלמה ליה זה הטעם מכח ביטול תיפוק ליה דילמא לא הוי הגט שלו רק של יוסף ב"ש השני ועכ"פ מוכח דלא חיישינן וע"ז אמר ר"ז [לעולם חיישינן והא דאמר הטעם מכח ביטול הגט] דנ"מ לאלתר ולאלתר הוי רק החשש שמא ביטל ולא שני יוסף ב"ש. אך א"כ תקשי בברייתא אמאי מהדרינן לאלתר ולא חוששין דילמא ביטל לגט. אך דילמא הברייתא איירי בלא הוחזקו [ומועיל עדי חתימה ואין יכול לבטל] ובהוחזקו בלא"ה לא מחזירין בשביל ביטול. אך א"כ עכ"פ מוכח מתניתין דהאמר תנו נותנין עכ"פ בלא הוחזקו. ע"ז אמר דילמא לאלתר אזי מחזירין בלא הוחזקו דוקא דבלא הוחזקו הוי שפיר מעשה ולא שייך ביטול. וא"כ מתורץ (ס) דמ"ה ע"כ מוכח דפליג ר"ז על רבה דקשה לר"ז [אמאי לא הקשה ממתניתין] דונמלך מיותר. וע"כ צ"ל דהוי הפי' בשביל ביטול כנ"ל וקשה מברייתא דברייתא ע"כ אתיא כר"א דס"ל עדי מסירה כרתי וכדלעיל באות ב' [דאל"כ עדיין תקשי כדלעיל] הא לשעבר הוי הבעל נאמן דמגורשת דכיון דלא שייך דה"ל קלא למ"ד עדי חתימה כרתי [וליכא רבותא ואי בהוחזקו] וא"כ דילמא כתב ליתן בניסן קשה כקו' הש"ס ולא שייך תירוץ הש"ס דיאמרו אייתי ראיה כנ"ל. אלא ע"כ עדי מסירה כרתי וקשה דילמא בטל לגט. א"ו בלא הוחזקו (ע) ולהך לישנא דר"ז ס"ל כרבה וצריך לומר דלא דייק ונמלך. וא"כ זה חשוב לש"ס דוחק דהוי ר"ז לא דייק ונמלך ומוטב נימא דפליגי. ועי"ל דהך לישנא דש"ס הא אמר תנו נותנין קאי אם הוי ר"ז כרבה. ואם נימא דר"ז לא ס"ל כרבה אין נותנין באמר תנו רק בלא הוחזקו דמועיל עדי חתימה ולא מהני ביטול. ובזה מיושב קושית התוס' הנ"ל הא דפריך לר' ירמיה מאי למימרא דילמא קמ"ל דלא חיישינן דילמא כתב כו' משום פרי. דבאמת הרי"ף והרמב"ם ס"ל דמהני עדי מסירה לחוד ועדי חתימה לחוד ואם נימא דלא כטעם הר"ן. רק דכל אחד מהני לר"א והקשו עליו הפוסקים מהא דשנים ששלחו שני גיטין דעכ"פ לר"י דמתרץ דלא כר"א ואמאי נהוי מהני עדי חתימה. ותירץ הרמב"ן בס' מלחמות הנ"ל בפרק המגרש דבאמת לר"י לא מהני עדי חתימה לחוד יע"ש היטב רק לאביי. וא"כ באמת לפ"ז י"ל דמ"ה לרבה ור"ז לא חיישינן דילמא נמלך ונתבטל הגט לגמרי דהא מהני עדי חתימה לחוד. וא"כ גם לר"א מהני עדי חתימה לחוד ואפילו בהוחזקו ולא ס"ל כתוס' דעכ"פ בעינן מוכח מתוכו וא"כ לא מהני ביטול. ואך לר' ירמיה קשה אמאי בהוחזקו איתא בברייתא דמהדרינן ולא חיישינן דילמא ביטל לר"א. דהא לר' ירמיה אליבא דר"א לא מהני כלל עדי חתימה לחוד. וברייתא ע"כ אתיא כר"א וכדלעיל. אלא ע"כ דס"ל אין לבעל פירי משעת חתימה וע"כ העדים מועילין לענין פרי ולא הוי כטיוטא בעלמא וא"ש ומתורץ קושית התוס'. אך על הרמב"ן קשה דהוא מביא שם ראיה לדברי הרי"ף (פ) מן הא דר"י אמר הא דלא כר"א (על הך משנה) ואמאי לא מוכיח (דמתניתין דלא כר"א) מן כתוב הגט בשני דפין (צ) ולכאורה הא לר"י גם הוא מודה דלא מהני עדי חתימה (ק) ועדיין תקשי לר"י גופא:

(ו) והנה י"ל הא דכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ג' דין ט' ודין י' אם שיירות מצויות בלא הוחזקו הוי דוקא לאלתר דלא שהה אדם שם. ואם שיירות מצויות והוחזקו אזי הוי דוקא לאלתר דלא עבר אדם שם עיי"ש ויש להביא ראיה לדבריו. דהנה הפ"י הקשה דהא משמע ביבמות (ר) דרבא ס"ל דבממון לא חיישינן אפילו אם שיירות מצויות והוחזקו אלמא דהא דחיישינן באיסור א"א הוי רק מדרבנן וא"כ אפילו אם סימנים דרבנן כיון דהוי החשש רק מדרבנן ואתו סימנים דרבנן ומפקי מידי חשש דרבנן:

וי"ל דהנה התוס' הקשו אמאי לא פשיט מכאן בב"מ דף כ"ז דאם קשור בטבעת בכיס ובארנקי דמחזירין דאלמא סימנים דאורייתא וכדמוכח ביבמות (ש) וכן הקשה התוס' ביבמות דמסיק שם רבא דכ"ע סימנים דרבנן ואמאי מחזירין יע"ש דהתוס' תירצו דמיירי דהוי הוא עצמו מצאו ומ"ה נאמן במה דאומר דמכיר בט"ע שהוא שלו. והקשה הפ"י דלפ"ז מאי פריך על מה דמסיק דחיישינן לשאלה ואלא כיס וארנקי וטבעת ניחוש לשאלה דהא הוא עצמו מצאו והוא אומר דלא שאל דיודע בעצמו וכמ"ש התוס'. וע"ק דהוי תירוץ חדש לרבא אמאי לא אמר זאת הש"ס:

וי"ל דהנה הח"צ בשו"ת סימן קל"ד כתב דסימנים אפילו הוי דרבנן עכ"פ הוי כמו שני יוסף ב"ש ולא הוחזקו יע"ש היטב. והנה באמת לפי דס"ל להרא"ש דבמיתה לא חיישינן לשיירות מצויות בלא הוחזקו. וא"כ קשה אמאי לא מהני סימנים אך אם ס"ל כמ"ש הרמב"ן ביבמות דף קט"ו לחלק בין כאן נמצא וכאן היה הא לא"ה גם במיתה חיישינן אזי א"ש. והנה גם לשיטת הרא"ש ג"כ [י"ל דעיקר החילוק א גט למיתה הוי ג"כ] רק היכא דידעו דה"ל בכאן גט לבעל זה. וכן בכה"ג במיתה (ת) וכן לס' הפ"י דהוי הכל מדרבנן ע"כ רק דידעו דה"ל בכאן גט זה וכן במיתה ובכה"ג במיתה לא חיישינן וא"ש ול"ק. אך לפ"ז קשה לפי שיטת הרא"ש דס"ל דבשיירות בלא הוחזקו חוששין וכן הוחזקו בלא שיירות חוששין. וא"כ מאי מקשה ביבמות על מתניתין דאין מעידין כו' אע"פ שיש סימנים כו' מדאמרינן דאע"פ שיש סימנים הוי לא מהני אלמא סימנים דרבנן. ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' ודילמא שם איירי בהוחזקו בלא שיירות. ומ"ה כיון דאיכא סימנים (א) והוי לא הוחזקו ולא שכיח שיירות אזי מ"ה מחזירין. משא"כ גבי מיתה הוי כמו שיירות מצויות כמ"ש התוס' (ב) וא"כ מ"ה לא מהני סימנים דהא אפילו דהוי [ע"י הסימנים] כמו לא הוחזק ועדיין הוי שיירות מצויות ומ"ה לא מהני. ולקמן אי"ה מתורץ. אך לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם דהוחזקו בלא שיירות לא חיישינן ל"ק דממ"נ אם איירי בשיירות מצויות אזי אע"ג דהוי ע"י סימנים כלא הוחזקו מאי הוי הא שיירות מצויות חוששין אע"ג דלא הוחזקו ואלא דלא שכיח שיירות וא"כ למה צריך סימן דהא הוחזקו בלא שיירות לא חוששין וא"כ יש ראיה מכאן לרמב"ם ורי"ף דהוחזקו בלא שיירות לא חיישינן ואך רבא באמת ס"ל דבשיירות מצויות בלא הוחזקו ליכא חשש ורק היכא דידעינן דהוי שם במקום ההוא כמו שם גבי שני יצחק וכן גבי גיטין כאן אזי לא חוששין הא ל"ה חוששין ל"ק (ג):

או י"ל הכי דבאמת י"ל קו' הפ"י דלעיל כיון דהוחזקו ושיירות מצויות הוי רק חשש מדרבנן וא"כ אפילו סימנים דרבנן נמי מהני דעיקר דמהני סימנים הוי משום דהוי כלא הוחזקו וכמ"ש הח"צ וא"כ אם הוי סימנים דרבנן הוי מדרבנן כלא הוחזקו ואם הוי סימנים דאוריתא הוי מן התורה כלא הוחזקו, ומ"ה אם הוי סימן דאורייתא מהני סימנים דהא לא הוחזקו ומ"ה מהני סימנים גבי מיתה וכמ"ש הרא"ש דבמיתה מהני שיירות בלא הוחזקו דהא הסימן עשאו לא הוחזקו אך כאן גבי גיטין (ד) מאי מהני. אך י"ל דה"פ דבאמת קשה קו' הא"ז והמהר"ם שיף דלעיל דילמא משום ס"ס ומאי פריך הש"ס על הברייתא בזמן שהבעל מודה כנ"ל. אך דלא חשיב ס"ס דאם איתא דגירשה קלא אי"ל למילתא ובכה"ג לא אמרינן דהוי ס"ס וכמו דכתבו התוס' בכתובות דלא חשיב ספק אונס דה"ל קלא יע"ש היטב. אך דילמא גירשה בלא עדי מסירה ולא ה"ל קלא רק [הא דלא מועיל מאי שאמר גרשתי הוא] מטעם של הרמב"ם דילמא רוצה לקלקלה ושפיר חשיב ס"ס. אך בהוחזקו לא מהני עדי חתימה כלל לר"א וכדלעיל לשיטת הר"ן דלא חשוב הן עדי חתימה במקום עדי מסירה. וזה לא אמרינן דילמא הו"ל לעדים סימן מובהק. זה לא הוי ס"ס דהא דילמא לי"ל סימן בגט ולא הוי ספק שקול וכן כתבו התוס' בכתובות ד"ט ע"ב בד"ה אי למיתב לה כתובה וכו', והנה אם הוי סימנים דאורייתא ושפיר חשיב הן במקום עדי מסירה. דהא ע"י סימנים תשיב כלא הוחזקו. וא"כ שפיר הוי הם במקום עדי מסירה. וא"כ שפיר חשוב ס"ס ודילמא ע"י עדי חתימה בלחוד גירשה. אך אם סימנים דרבנן לא מהני דעכ"פ הוי שיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו. וא"ל דהוי ס"ס דז"א דה"ל קלא וא"ל דהוי עדי חתימה הם העדי מסירה קשה הא כיון דהוי סימנים רק מדרבנן והוחזקו הוי [מדאורייתא]. והשתא דנפל ומצאו הוי רק החשש מדרבנן משום דהוא אבדו ומה"ת דניחוש דמאחר ג"כ נפל. משא"כ בקודם נפילה דכיון דהוי הוחזקו וחוששין דילמא במזיד כתב יוסף ב"ש השני לאשת אחר והוי חשש דאורייתא ולא מהני סימנים כלל (ה) וא"כ מתורץ קו' הפ"י הנ"ל (ו) ולאביי דס"ל ביבמות דף קט"ו דחשש הוי מן התורה (ז) אפשר דס"ל דעדיף סימנים מן לא הוחזקו, ואך לרבא (ח) הוי הפי' לר"א דהוי סימנים כמו דלא הוחזקו וא"כ מתורץ קו' התוס' הנ"ל לרבא דמסיק כ"ע ס"ל סימנים דרבנן אמאי מחזירין במצאו בין כליו דהתירוץ לדידי' כקו' הפ"י הנ"ל דאפילו אי הוי סימנים דרבנן ג"כ מהני משום דאין החשש רק מדרבנן ושם ביבמות הוי הקושיא [דמוכח מכאן סימנים דאורייתא] רק לאביי דס"ל דהחשש הוי מן התורה ומשא"כ לרבא ורבא גופי' הא גם בגיטין ס"ל לרבא דלא הוחזקו לא חוששין דהא מייתי ראיה מגט שם ביבמות דף קט"ו עיי"ש רק אנחנו פוסקין בגט דלא כרבא. ואו דהוי הפי' בכאן אם הוי סימנים דאורייתא והוי כלא הוחזקו ואזי הוי מוקי לשיטת הרא"ש באין שיירות מצוית וע"י סימנים הוי לא הוחזקו כיון דקיי"ל דסימן מהני (ט) ולהרשב"א הפי' ברמב"ם כמו שיטת הרא"ש דהוחזקו לבד חוששין (י) ואו י"ל דהפי' דבאמת לא מהני בכאן סימנים משום דהוי כלא הוחזק (ולא) שיירות מצויות וברייתא אפ"ל דהטעם מכח ס"ס ודלא כר' ירמיה דבעי עדי מסירה לידע באיזו מגרשה. רק דקשה אמאי לא מוקי באין שיירות מצויות רק דא"כ קשה ע"ז לא צריך נמלך כדלעיל דממילא מוכח אם לא הוחזקו ואין שיירות מצויות אם חוששין קשה למה נקט הך טעמא דכתב ליתן. ת"ל דילמא בלא עדי מסירה נתן לה הגט דאז לא הוי העדי חתימה במקום עדי מסירה. אך דעיקר אם הוי משכחת דאשה תהא נאמנת כדלעיל והוי שפיר נ"מ ומשא"כ אם האשה אינה נאמנת ואם ראו אצל האשה הגט, י"ל דלא אמרינן דחוששין מכח נפילה רק כמ"ש הש"ך בסימן מ"א ס"ק י"ט היכא דצריך לבא מכח הגט ומשא"כ אם יש עדים דראו ואין צריך לידי הגט וא"כ ל"ש חשש דשמא כתב כנ"ל ועי"ל דחוששין דילמא באמת כתב יוסף ב"ש השני שני גיטין ועל אחד עשאו קנוניא עם אשת השני וא"כ נכלל בהך טעמא דילמא כתב ליתן ולא נתן כמו בהוחזקו דחיישינן דילמא רק יוסף ב"ש השני נתן לה הגט. רק מכח הסימן כנ"ל דהא אפילו הסימן לא מהני מ"מ האשה נאמנת. ומ"ה לא מוקי כן משום דהוי תקשי אם סימנים דרבנן ואיכא נ"מ ולמה נקט נמלך א"ו בהוחזקו ושכיח שיירות וע"י היתור מוכח דבשיירות מצויות איירי. וא"כ מיושב הא דהקשה הלח"מ על הרמב"ם דלפי השיטה אם נימא דהרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא ולמה לי דנקט דוקא בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק הא בלא"ה מהני. ולפמ"ש לעיל מתורץ דהרמב"ם איירי בגט הנשלח ע"י שליח וא"כ לא הוי כלל ס"ס ולא מהני סימנים דעכ"פ הוי כשיירות מצויות ולא הוחזקו. או י"ל דה"פ אם הוי ס"ל סימנים דאורייתא הוי מוקי בלא הוחזקו דזה גופא הוי רק כמו סימן [דהא הסימן לא הוי אלא כמו] לא הוחזקו [וכיון דהוי] לא הוחזקו [והוי סימן ג"כ] לא חיישינן דהוי כמו שני סימנים אמצעים ולא חיישינן. וכמו דעת הרמ"א בהרא"ש דלא חיישינן לשני יוסף ב"ש וגם לשני עיירות בשם אחד. והנה בש"ס איתא ואפילו שהה ויש בו סימנים דאמרי נקב בצד אות פלוני. ולא מהני סימן אמצעי משום דשהה. וא"כ אם הוי הוחזקו והוי הוחזקו ושיירות מצויות וא"כ אם הוי סימן הוי כלא הוחזקו. עדיין תקשי בשיירות מצויות לחוד ג"כ חייש. ומ"ה דוקא בסימן מובהק:

ונמצא היוצא לנו. דהוי סימן כמו לא הוחזקו וא"כ שפיר מאי דאמרינן נקב בצד אות פלוני דאמר אפילו שהה. ומ"ה בעינן דוקא סימן מובהק משום דאם שהה אזי חוששין בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו וא"כ לא מועיל סימן אמצעי דהא הוי ע"י הסימן כמו לא הוחזקו ובשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו אם שהה חוששין. ואח"כ כתב [הרמב"ם] מצאו קשור בכיס ובארנקי ואפילו לזמן מרובה דמשמע סימן אמצעי וכמו דמוכח מכאן ביבמות דסימן אמצעי מהני. וא"כ זמן מרובה הוי ג"כ אם עבר אדם. דס"ל כהך מ"ד דבעינן לא עבר אדם מעולם ולא בעינן שהה. אזי בעינן דוקא שיירות והוחזקו וכפסק הרמב"ם דלעיל. ואם נותן סימנים והוי שיירות ולא הוחזקו ולא חוששין דכיון דלא שהה רק עבר. והוי כפסק הרמב"ם דלעיל ומתורץ הרמב"ם דלעיל:

(ז) והנה י"ל קושיא דלעיל על הרא"ש מאי פריך ביבמות דילמא איירי בהוחזקו ולא שכיח שיירות ומ"ה מהני סימנים. וי"ל משום דהנה הרשב"א הקשה מאי מהני הוחזקו ושיירות כיון דהוי רק הוחזק אחד הדר ה"ל נפילה דיחיד. וי"ל משום דהנה הרי"ף כתב (כ) דאם הוי ח"י עדים בידם לא אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד כיון דהוי בידם שלא ליתנו ובשלמא אם נתנו לאדם אחד ודילמא הוא יתבע או דיעשה כמו שנחתם. ומשא"כ בזה דהוא ביד העדים דבידם שלא ליתנו לא אמרינן דהוי כמו שנחקרה. ולפ"ז בהוחזקו (ל) לא אמרינן דהוי כמו שנחקרה ויע"ש בספר פ"י בכתובות בדף כ' דכתב דכל כמה דלא אמרינן כמו שנחקרה אמרינן דילמא לטופס בעלמא כתב הך גט וכן אמרינן בריש גיטין רק בעדים לא שייך כן ומ"ה באמת כתב סופר לא מהני דילמא לטופס בעלמא כתבו רק עדים הוי כמו שנחקרה עיי"ש וא"כ בהוחזקו דלא הוי כמו שנחקרה שפיר אמרינן דרק לטופס בעלמא כתבו וא"כ אפילו ליכא רק שני יוסף ב"ש דכיון דהוי כתבו לטופס בעלמא וי"ל דילמא נתן לאדם אחר ורק בלא הוחזקו והוי כמו שנחקרה דהא שפיר מועיל עדותן. וא"כ מ"ה כי הוחזקו ולא הוי כמו שנחקרה והוי שפיר נפילה דרבים ומיושב קושית הרשב"א:

ובזה מיושב הרי"ף (מ) דבאמת הפ"י כתב דנפילה דיחיד לא הוי רק הכי. דיוסף ב"ש יאבד וימצא יוסף ב"ש. זה הוי נפילה דיחיד. וא"כ שם בב"מ כתב הרי"ף לשון לא מהדרינן גט וא"כ מיירי אם מצאו אחר ולא הוי נפילה דיחיד וכמ"ש פ"י דהא לא מצא יוסף ב"ש האחר. וא"כ מ"ה בשיירות מצויות לחוד אע"ג דלא הוחזקו חוששין ומשא"כ בכאן בגיטין דלא כתב זה הלשון ואיירי דהשליח גופא מצאו וכמו שפירש הרמב"ם. וא"כ הוי נפילה דיחיד דיאבד יוסף ב"ש וימצא השליח של יוסף ב"ש: ויע"ש בגיטין בדף ס"ג בס' פני יהושע ועל זה בעינן הוחזק וא"כ לא הוי כמו שנחקרה וחוששין דילמא העדים כתבו לטופס בעלמא והוי נפילה דרבים. והא דבעי הרמב"ם תרתי [סימן בהכלי ומכיר אח הגט בטב"ע] והקשה עליו הר"ן. אך י"ל דכמו דמצינו דין לענין אם נטבע במים דאמרינן מי שראה הטביעה אולי אמר בדדמי ואין מועיל רק ט"ע עם סימנים שאין מובהקין היינו סימנים אמצעין ה"נ הכא כיון שהשליח מצאו:

ובזה מיושב קושיא הנ"ל על הרא"ש, דבאמת אפ"ל הא דמהני בין כליו היינו משום דהוי נפילה דיחיד דיאבד יוסף ב"ש בין כליו של זה. והנה אם הוי הוחזקו לא שייך דהוי נפילה דיחיד דהא אפשר דעדים כתבו לטופס בעלמא וכדלעיל, ואך אפ"ל דברייתא אתיא כמ"ד עדי חתימה כרתי ומ"ה הוי שפיר כמו שנחקרה דכיון דנ"מ בעדותן אפילו אם הוי עדי מסירה, ולהרא"ש א"כ אם בהוחזקו איירי ע"כ כמ"ד עדי מסירה כרתי דהא לא הוי מוכח מתוכו וא"כ הוי נפילה דרבים כנ"ל וא"כ לא מהני סימנים ג"כ אלא ע"כ בלא הוחזקו ומקשה הש"ס שפיר:

ומ"ה הרי"ף והרמב"ם דפסקו כמ"ד עדי מסירה כרתי השמיטו זה משום דהוי בלא"ה נפילה דרבים בהוחזקו. ובלא הוחזקו א"ש ג"כ. משום דלכאורה קשה לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דהוי הפי' בש"ס ביבמות בכאן נמצא וכאן היה ומ"ה תבו בר נאני מוציאין משום דהוי כאן נמצא. וכן גבי תרי יצחק הוי כאן נמצא וכאן היה ולפי"ז אפילו מצאו בלא כליו רק גם בקרקע הא הוי כאן נמצא וכאן היה. רק בשיירות מצויות לא שייך זאת דבשלמא שם אמרינן דאולי לא בא לידו השט"ח מן איש אחר. משא"כ בכאן הא עכ"פ הוי שיירות מצויות ובאין לכאן בני אדם אחרים. והנה אפילו למאן דלא ס"ל שם לס' הרמב"ן מ"מ הא איתא ביו"ד בסימן רצ"ד סעיף י"א ובט"ז ס"ק י"ז דשם דכאן נמצא כו' עדיף מקורבא דמוכח. וא"כ בכאן בלא הוי הוחזקו בודאי אמרינן דהוי שלו. אך דהיכא דהוי שיירות מצויות והוחזקו והוי מן התורה ושם ביו"ד הנ"ל גבי (יין נסך) (נ) הוי רק איסור דרבנן אבל הכא הוי איסור תורה וא"כ הא יש בכאן שיירות חיישינן. וא"כ לפ"ז מתורץ עכ"פ לטור דקאי בשיטת הרא"ש דהוחזקו לחוד מהני משום דכאן ע"כ איירי בשיירות מצויות, דאל"כ אזלינן בתר קורבא דנמצא ומתורץ לכ"ע דכיון דאין כאן רוב ועיין לקמן בד"ה עוד י"ל:

ובזה מתורץ אמאי לא מוכח מהך ברייתא דרובא עדיף מקורבא דמוכח מדבעינן דוקא נמצא בין כליו משום דכיון דשכיחי שיירות ובאין לכאן, והוי ג"כ כמו הם הוי מבתוכן (ס) ול"ש קורבא. אך לשיטת הרמב"ם דכיון דהוי לא הוחזקו אזי שפיר אזלינן בתר קורבא דהא מי יימר דהוי עוד יוסף ב"ש. ולא שייך דהוי רובא דעדיף מן קורבא דז"א דרוב לא הוי שני יוסף ב"ש רק דאפשר אך עכ"פ לא הוי רוב (ע):

(ח) והנה עי"ל הרמב"ם דלעיל דבהלכות גזלה ואבידה השמיט דוקא לאלתר. משום דהנה י"ל על הא דאמר ר"ז דילמא לאלתר ובהברייתא לא תירץ לאלתר [כמו שהקשו התוס'] וי"ל משום דהנה הת"ח וכן הפ"י כתב דפי' דקתני סתמא יחזיר. ולא קתני יתן בתורת שליחות אלמא דמגורשת מכבר (פ) והנה הת"ח כתב דגט מסייע ומ"ה שפיר מהימן הבעל אפילו על למפרע ולכאורה איך שייך הגט מסייע, דרק היכא דידעינן דה"ל גט אבל בכאן מנא ידעינן דנתן לה גט אחר בלא זה הגט אם הוי אין שלה עכ"פ. ואך ידעינן דה"ל גט לבעל. רק דפי' דמ"ה מחזירין ונאמן על למפרע כמ"ש הפ"י דכיון דאין מחוסר מעשה וראוי ליתן הגט מיד שתתגרש. והנה הפי' מכח דנימא פלגינן דיבורא ולכאורה איך שייך פלגינן דיבורא ונתן לה הגט עכשיו שתתגרש קודם הא הוי הגט מוקדם. והנה להך שיטה דלא אמרינן אייתי ראיה רק בנפל הא בשאר גיטין אמרינן מסתמא ביום שנמסר נכתב. וא"כ ה"ל מוקדם ולא שייך לומר פלגינן דיבורא. אך דאולי הוי גט אחר ואין זה שנפל וגט השני שלו נכתב בהך יומא וכן פלגינן בכה"ג בכדי דתהוי מגורשת ועוד דאם הוי ספק לאיזו דבור פלגינן והוי ספק אם פלגינן להך דיבור בגט זה והשתא גירשה ולא בגט זה רק בגט אחר שזמנו בהך יומא או בגט זה וא"כ הוי פסול ולא כלום הוא פלגינן בכדי דתהוי מגורשת ועוד דהוי ספיקא דרבנן לקולא (צ) והנה הך הגט שלה היכן ע"כ נפל דהא ראינו הגט ביד הבעל והיכן הוא הגט שלו אלא ע"כ דהוי עבר אדם או שהה [ואחר מצאו] ומ"ה ברייתא לא מצי לאוקמי כן בלאלתר. והנה [א"ל דבלאלתר ל"ש חששא דפירי] דגם בלאלתר משכחת פירי דראינו דלא עבר אדם או לא שהה ואפשר דהוי כמה ימים.

והנה באמת הוי הפי' רק דאמרינן פלגינן דיבורא ואין זה גט שלו רק של יוסף ב"ש אחר (ק) וא"ל דילמא הוי הגט שלו והוי ליה שני גיטין חד מוקדם וחד שאינו מוקדם וגירשה בשאינו מוקדם (ר) י"ל דאמרינן בב"מ דף ט"ז ע"ב אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק ה"ז יחזיר ולא חיישינן לפירעון דאם איתא דפרעיה מקרע הוי קרע ליה אע"ג דאין מודה. וא"כ בגט לא חיישינן לדילמ' בגט אחר גירש דא"כ הוי זה קרע. דהא הדין דבגט גובה אפילו אם יש כתובה וא"כ הוי מקרע קרע רק אם כתב ליתן שפיר חיישינן דילמא רוצה עדיין לגרש וא"כ אם משום דאמרינן מכבר גירש בגט אחר לא מהני (ש) וא"כ ש"מ דאיירי בהוחזקו רק שאין שיירות מצויות, ומתורץ הקו' אמאי לא מוקי ר"ז הברייתא בלא הוחזקו וע"כ בהוחזקו לר"ז. אך אם אמרינן דפלגינן דיבורא ואמרינן דהוי אמת דגירשה בגט אחר וזה הגט אין שלו רק של יוסף ב"ש אחר ואפילו אין שיירות מצויות מ"מ אמרינן דילמא לא ה"ל גט בכאן מעולם רק גירשה מכבר קודם בא לכאן והוי כמו שיירות מצויות וכמ"ש התוס' במס' ב"מ בדף י"ח ע"י בד"ה נפק דק ואשכח כו' דשם גבי תרי יצחק לא שיין לחלק בין שיירות מצויות דלעולם יש להסתפק וכו' ה"נ בכאן:

והנה אע"ג דר"ז אמר שם במס' ב"מ דאמר ר"ל אף אנן נמי תנינא דלא חיישינן לפירעון דתנא כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ותירץ ר"ז בשטרי חלאטאתא. ר"ל דסיוע שמביא דחה והדין יכול להיות אמת דלא חיישינן לפירעון. ובזה מיושב הא דהקשה הא"ז ומהר"ם שיף דרש"י כתב דעל הברייתא לא מצי לאוקמי לאלתר דאמאי לא חילקו בין לזמן מרובה ללאלתר והקשה המהר"ם שיף וא"ז דאלא בשיירות מצויות אמאי לא חילקו (ת) ומתורץ דזה ממילא ידעינן מהא דהוי הדין דאין צריך לחזור ולגרש מחדש וע"כ מכת פלגינן דיבורא. ולא שייך רק אם שיירות מצויות חוששין לשני יוסף ב"ש ומיושב נמי הא דאמרינן דפליג ר"ז טל רבה משום די"ל דר"ז סבירא ליה ג"כ דלא אמרינן מקרע קרע וכמו דדחה הסיוע בב"מ בדף ט"ז ע"ב הנ"ל וא"כ קשה אמאי לא מוקי הברייתא בלא הוחזקו א"ו דלא בעי הוחזקו.

ובזה מתורץ עוד הרמב"ם דלעיל פרק ח"י מהלכות גזלה ואבידה דלא כתב חילוקים בין לאלתר כנ"ל דהנה הא"ז ומהר"ם שיף הקשה דילמא הטעם בברייתא בזמן שהבעל מודה יחזיר משום ס"ס. והנה איתא במס' ב"ב גבי ההיא דלחיש אין שטרא זייפא כו' וס"ל שם לר"י דלא אמרינן מיגו ופי' התוס' שם משום דהוי לא מהני מיגו רק דהאיך דיאמר תחלה בשקר (א) אזי מהני מיגו ואך לא אם הוי בא לב"ד בשקר (ב) לא שייך לומר (ג) דהוי מזויף ויכול לזייפו (ד) דילמא לא יכול (ה) ובכה"ג לא אמרינן מיגו דהיכא דצריך לשקר בתחלה עיי"ש, וכאן אם לא הוי טען דכבר גירשה לא הוי מהימן במיגו דגרשתי דהא לא אמרינן מיגו וכמ"ש הר"ן והריטב"א במס' ב"מ דלא אמרינן מגו דהוי טען כולה שלי ולא יטול רק חצי אך עכשיו דכבר טען כן דגירשה מכבר. וא"כ כיון דרוצה ליהמן לי' מכח דפלגינן דיבורא וא"כ המיגו לא ה"ל רק דהוי נותן השתא הגט והא לא מהני רק מטעם ס"ס דילמא גירשה מכבר אע"ג דהוא שקר דהוא לא גירשה בהך גט המוקדם רק עכ"פ כיון דטען כן דגירשה מכבר בהך גט והוי ס"ס דילמא באמת כן דגירשה בהך גט. וצריך דוקא מקודם ליטעון שקר דאם הוי מודה דלא גירשה בהך גט רק בזמן מאוחר לא ה"ל מיגו כלל ולא הוי מהימן. וא"ל דה"ל מיגו לומר דהוי גירשה אח"כ ואין הגט זה שלו ויהא נאמן במיגו דהוי אומר דהגט זה שלו, די"ל דהנה הר"ן וכן הריטב"א כתבו במס' ב"מ דמ"ה לא אמרינן מיגו דהוי בעי טען כולה שלי דלא אמרינן מיגו דיטעון טענה גדולה ואפ"ה אינו נוטל רק חצי ואין זה חשיב מיגו משום דעדיף טפי דיטעון חצי כל טענתו, ומשא"כ דיטעון יותר ולא יהא שקיל רק חצי ומ"ה גבי דרבה א"ש דאמרינן מיגו דאי בעי כופר בכל דאזי הוי פטור מכולה וא"כ לפי"ז לא הוי מהני דממ"נ אם הוי טען רק דהשתא גירשה ואזי אם אמרינן דאינו נאמן רק מטעם ס"ס וכאן לא הוי ס"ס דכיון דהשתא גירשה וע"כ צ"ל דאין בגט זה מגורשת משום דהא הוי הזמן מקודם וא"כ לא הוי הגט זה שלה דהא הוא לא ה"ל בודאי עוד גט משום דאם איתא כן הוי מקרע קרע בשביל דלא תהא מצי האשה לגבות כתובה בגט והוי כמו מיגו נגד השטר דאיתא בש"ע חד דעה דלא אמרינן משום דהוי חזקה אם איתא דפרעו שטרך בידי מאי בעי ה"נ בכאן ורק באין כ"י יוצא ממקום אחר הוי מיגו דשתקי וכן איתא בש"ע חו"מ אם הודה בע"פ וכפר בשטר אין נאמן במיגו. ורק דנימא מיגו דהוי טען דגירשה בגט זה ולמפרע גירשה ובכה"ג לא אמרינן מיגו דדמיא להא דהר"ן והריטב"א רק מכח דהוא באמת השתא טען דגירשה מכבר וא"כ מוכרח לשקר ובכה"ג לא אמרינן מיגו לר"י וזה הוי מ"ה מקשה ר"ז ולא שייך תירוץ הא"ז ומהר"ם שיף מטעם ס"ס (ו). ומשא"כ הרמב"ם דפסק דאמרינן מגו בכה"ג וכמ"ש הש"ך בסימן פ"ג דהא דהוי מסופק לן ואמרינן דבזוזי הלכה כר' יוסף לא הוי בשביל זה הטעם רק מכח מיגו להוציא ומ"ה לא חילק בהלכות גזלה ואבידה פרק ח"י בין לאלתר

ולפ"ז י"ל הא דכתבו התוס' ביבמות בדף קט"ו ע"ב דמדמה ממון דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו (דמנ"ל זאת) דהוי הפי' הכי דבאמת הא מוכח מהך ברייתא דגט דבזמן דהבעל מודה דיחזיר דממ"נ אי איירי בלא הוחזקו ולא שיירות מצויות והוי פשיטא וכמ"ש המפרשים. ואלא בשיירות מצויות ולא הוחזקו או הוחזקו בלא שיירות מצויות. ולהרא"ש הוי גרע הוחזקו בלא שיירות מצויות משיירות מצויות ולא הוחזקו. וא"כ ממילא שמעינן דעכ"פ בשיירות מצויות ולא הוחזקו לא חוששין. ואו לפמ"ש לעיל בלא"ה לא מצי להיות דאיירי בהוחזקו ודילמא ביטל לגט אך ע"כ דבשיירות מצוית ולא הוחזקו לא חיישינן. אך דילמא הוי הפי' בברייתא דמחזירין הוא דאמרינן דמגורשת מכבר דנאמן הבעל לומר גרשתי ואמרינן פלגינן דיבורא (ז) ואך על זה שפיר מביא ראי' משטרי דחאבו בר נאני דכיון דבממון לא חיישינן אפילו הוחזקו ושיירות מצויות וא"כ עכ"פ מן התורה ליכא חשש אפילו בשיירות מצויות והוחזקו ג"כ וא"כ ל"ש פלגינן דיבורא (ח) דהא ממי הוי גט זה (ט) וא"כ עכ"פ לא מהימן דכבר גירשה. וא"כ (בלא הנ"ל) אפ"ל דאיירי בלא הוחזקו ולא שכיח שיירות וא"ל מאי קמ"ל. י"ל דלא חייש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אך (להנ"ל שפיר מוכח) דקשה הא באמת הוי הפי' דמגורשת מכבר ולא בהנתינה של השתא וכמ"ש הת"ח וע"כ קשה כנ"ל הא הוי מוקדם וע"כ צ"ל דהזמן הוא בהך יומא וא"כ ליכא רבותא. ואך אם נימא פלגינן דיבורא לא הוי קשה אך דבאמת לא אמרינן פלגינן דיבורא משום דהוי בדרך רחוק. דמסתמא הוי הך גט ולא אמרינן דה"ל עוד גט אחר וממילא מוכח:

והנה לפי"ז שפיר י"ל הא דכתב הרמב"ם בהוחזקו ושיירות מצויות בעינן דלא עבר ובשיירות מצויות ולא הוחזקו הוי כדי שלא שהה. משום דקשה אמאי לא מוכיח ממתניתין ר"ז וא"ל דמתניתין מצי איירי לאלתר כתי' הש"ס הא ונמלך הוי יתור ואך דאפ"ל משום דמתניתין דילמא בלא הוחזקו ואך הברייתא ע"כ בהוחזקו וכדלעיל (י) וכל זה אם נימא דר"ז כרבה ס"ל ואך אם ר"ז סבירא ליה אפינו לא הוחזקו חיישינן אם שיירות מצויות. ולפ"ז (כ) שפיר שייך פלגינן דיבורא אפילו בלא הוחזקו דהא לענין פלגינן דיבורא הוי הכל כמו שיירות מצויות וכדלעיל וכמ"ש התוס' בב"מ בדף ח"י בד"ה נפק דק ואשכח כו' גבי תרי יצחק, וא"כ א דהחשש הוי ג"כ בלא הוחזקו בשיירות מצויות וא"כ ה"נ י"ל פלגינן דיבורא אפילו הוי איירי בלא הוחזקו בשיירות מצויות (ל) וא"כ עדיין תקשי [מאי פריך מהברייתא] דיהא מוקי בלא הוחזקו בכאן. אלא ע"כ צ"ל הכי דבמתניתין הוי הפי' לאלתר ובכאן דאמרינן פלגינן דיבורא לא מצי איירי הברייתא בלאלתר כדלעיל כיון דלא מצינן לתלות זה הגט ביוסף ב"ש אחר וא"כ קשה ל"ל ונמלך על לאלתר במתניתין. אלא ע"כ דמתניתין אתי להורות דלא הוי החשש בהך לאלתר דלא עבר רק כדי שהה. ולאפוקי ממ"ד דלאלתר הוי כדי דלא עבר, וא"כ ממילא דפסק הלכה הוי כן דכיון דסתם מתניתין הוי רק כדי שלא שהה. ומשא"כ באם ר"ז ס"ל כרבה לא מוכח פסק הלכה כן לר"ז דאפ"ל כנ"ל [דמ"ה לא מקשה ממתניתין] דבמתניתין מצי לאוקמי בלא הוחזקו ומשא"כ בברייתא. וא"כ מ"ה אם הוי שיירות ולא הוחזקו [ואם חיישינן משום דר"ז פליג ארבה] וע"כ ס"ל לסתם מתניתין לר"ז כמ"ד דלא שהה (מ) (מ) והנה מה דהקשה הב"ש (נ) על הרא"ש ורמ"א דכתבו אם הוי נכתב שם העיר בגט דמהני ולא חיישינן לשני יוסף ב"ש והנה בש"ס לא משמע כן (ס) וכן הקשה בס' פ"י אמאי לא חילקו בין נכתב שם העיר בגט. וי"ל משום דהנה התוס' בדף פ' בגיטין כתבו בשם ר"ת מאי דאין צריך לכתוב אמרינן דעדים לאו על זה חתמו וכמו דאמרינן דאין מעלין משטרות ליוחסין והנה התוס' הקשו בכתובות (ע) וא"כ אמאי גבי שני יוסף ב"ש אמרינן דיכתבו כהן לסימן מאי מהני. ותי' התוס' דכיון דהוי הוחזקו שפיר מעידין דהוי סימן ולפי"ז בהוחזקו הוי מעלין משטרות ליוחסין. וכאן לכאורה ג"כ קשה הא לא צריך שם העיר וכן גבי מוקדם הקשה הב"ש נימא דלאו אכולי מילתא כו' אך י"ל כמו שתי' התוס' דכיון דהוחזקו או עכ"פ אצל העדים דידעו הוי הוחזקו שפיר מעידין עלי' וא"כ שפיר מהני. ולפי"ז מתורץ מאי דהקשה הב"ש מאי ראי' מייתי מרבה כנ"ל וי"ל דה"פ דשם גבי גיטי מאונין וחליצה ע"ז כיון דב"ד יהבה לה. זאת לא חיישינן דהאשה תמסור לאשה אחרת. ומ"ה הוי הדין להא דדייק הש"ס מדתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה הא גדולה מצי לגרש דשני יוסף ב"ש מוציאין שט"ח על אחרים [ולא נ"מ בשם העיר] וא"כ לא שייך כמ"ש התוס' דבהוחזקו שפיר מעידין. דבכאן (לענין גביי' אין נ"מ דהא) ממ"נ קודם דנכתב שם העיר לא מצי ליטול בהך שטר ואח"כ ג"כ שנכתב שם העיר לא מצי (פ) ומאי שייך דמדקדקו בשלמא שם [שכתבו התוס'] גבי שני יוסף ב"ש ע"י הך סימן כהן מצי לגבות. ומשא"כ בכאן (צ) וא"כ קודם נפילה לא הוי צריכין רק השתא צריכין וא"כ לא הוי סימן אפילו כתב שם העיר אלא ע"כ אפילו לא כתב שים העיר מהני ולא חייש לשני יוסף ב"ש ומייתי רבה שפיר ראיה. אך תקשי מנ"ל דרבה ס"ל כמ"ד דאין מעלין משטרות ליוחסין (ק) אך דבאמת קשה קו' הפ"י אמאי לא תירץ [רבה על הקושיא דמתניתין וברייתא] לחלק בין נכתב שם העיר אם לא אך י"ל דהוי הפי' דבאמת בגיטין אם בפני הנך עדים מסר היוסף ב"ש הגט לאשתו וא"כ תו לא צריך לעדים להעיד על העיר מאי חשש איכא דהא האשה בוודאי לא תתן לאחר וגם לא תתן לפקדון וכמו דאיתא ביבמות דף קט"ז דמ"ה [לא חיישינן בשט"ח אם] אין צריך בש"ח כתיבה ומסירה רק [אם בעינן כתיבה חיישינן דילמא] בתורת מכר נתן ולא כתב עיי"ש וא"כ לא צריך בכאן שם העיר. אך בשלמא קודם שנתן הגט לאשתו הוי שפיר חשש. דילמא יתן יוסף ב"ש לאשת של יוסף ב"ש האחר והוי שפיר נ"מ דמעידין על העיר ומשא"כ אם כבר מסר. וא"כ דילמא באמת מסר יוסף ב"ש לאשתו בפני עדי חתימה ולא דיקדקו על העיר אך א"כ ממ"נ ממי נפל הך גט רק מאשתו של יוסף ב"ש. דהא האשה לא מפקידה אצל אחר. בשלמא על הבעל חיישינן לדילמא שלח. והנה הירושלמי הקשה אם פסול להיות שליח ומתרץ דילמא שלח כדי שיתן לישראל והישראל נהוי שליח. והנה הרשב"א כתב דזה הוי רק נפילה דיחיד דילמא הך יוסף ב"ש ומאי מהני שיירות. אך דהוי כתבו הפוסקים דילמא נתן ליד אחר להיות שליח. ומשא"כ באשה לא שייך זאת וא"כ לא מהני שיירות מצויות. וא"כ א"ש דקודם דחילק הך חילוק בין שיירות מצויות. והוי ס"ל דגם בלא שיירות מצויות חוששין באמת לא מהני כלל העיר דאמרינן דילמא מן האשה נפל ועדים לא דיקדקו על העיר אך לבתר דמסיק בשיירות מצויות וא"כ אפילו למאן דס"ל שיירות מצויות לחוד מהני. עכ"פ מהני שם העיר:

והנה מאי דכתב הד"מ (ר) וכ"מ בש"ס. ר"ל דהנה הסמ"ע והב"ח השיגו על הב"י ומה ענין עיר שנכתב השטר לעיר דשם הלוה והמלוה. והנה הרב רמ"א בתשובה סימן צ"ה כתב דס"ל לב"י דמסתמא שם דהוי הלוואה שם הוי דר הלוה. יע"ש היטב ומכאן מוכח דקשה דלמה נקט חיישינן לשני שוירי והוי שני שוירי ושני יוסף ב"ש הא הוי החשש אפילו לא הוי שני שוירי. מ"מ דילמא מילי מסר להעדים וכמו דאמר רבא ביבמות. ואפילו לאביי שם איירי דאתו עדים ואמרי כל ההיא יומא הוי גבן ומשא"כ בכאן דילמא אתו לכאן. אלא ע"כ צ"ל בשלמא דשם כתוב בגט אנא חנאני מנהרדעי ומשא"כ בכאן אמרינן מסתמא בכאן הוי שם הבעל דר בהיכי דנכתב וכן מוכח דאמרינן מ"ד דילמא אתרמי עדים כעדים אלמא אע"ג דר' ירמיה ס"ל דאפילו לא הוחזקו חיישינן מ"מ כולי האי לא חוששין ה"נ כן שם העיר דלא חוששין וכן מה"ת דפליגי והוי כמ"ש הרשב"א וא"כ לענין שם העיר נוכל לומר דמודה לרבה:

(יא) והנה מהך סוגיא דב"מ דף י"ט דמשני דהלקוחות יאמרו אייתי ראיה מוכח דמהני אם יתן ע"י שליח גט שנתאחר לאחר החתימה קודם הנתינה. (ש) דהא מאי הוי דיאמרו אייתי ראיה עכ"פ מכבר נפסל א"ו דכיון דהשתא לבתר נפילה מהני ומכ"ש בשליח דהוי בידו ליתן להשליח דלא נקרא שם פסול עליו:

(יב) והנה עי"ל קושית התוס' על הא דפריך הש"ס מאי למימרא אר' ירמיה דילמא אשמעינן דלא חיישינין דילמא כתב ליתן בניסן והוי החשש משום פרי, משום דהנה דאפ"ל דהפי' דונמלך משום דס"ל אין לבעל פירות משעת חתימה ונמלך בטל וכמ"ש הרשב"א. וא"כ עכ"פ נ"מ אם אמר תנו נותנין ע"י שליח. ואך דלר"ז הוי הפי' לאלתר ומשכחת לאו בהך יומא. אך בהברייתא קשה לפי"ז ע"כ צ"ל בהך יומא והש"ס דמקשה ולא רצה לאוקמי' בהך יומא משום דקאי הסוגיא למ"ד דבעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ בלא"ה בלא הגט נאמן א"ו דחילוק הוי הואיל ואינו נאמן למפרע וא"כ ע"כ איירי לאו בהך יומא ומשא"כ לר"ז. וא"כ פריך לר"י בדרך ממ"נ אם לא ס"ל כדלעיל קשה מתניתין ובמתני' ליכא רבותא וכמ"ש התוס' דהשתא הוא צוה ליתן. א"ו דבמתניתין הפי' כדלעיל דנתבטל מכח פירי. וא"כ ע"כ ס"ל אין לבעל פירות משעת כתיבה וחתימה:

(יג) והנה הירושלמי כתב דאולי הוי גט פסול לבעל וממנו נפל עוד ונאבד הכשר ונמצא הפסול. ולכאורה כיון דהוי מקוים או כמו שנחקרה והוו מן התורה קיום לא הוי חשש. והנה מוכח ממס' ב"מ גבי אין חייב מודה דלשמואל חוששין למזויף ולא פסקינן כן רק במקיום מהני אפילו בנפלה. ואך י"ל דה"פ דירושלמי ס"ל דמצי לבטל הגט כמו רב ששת ומ"ה שפיר דילמא הוי פסול. והנה הפני משה כתב הפי' בירושלמי דס"ל דאין יכול לבטל. אך דאין הפי' כן דהא דאיתא שם בהמביא גט הדא פליגי על ר"י דמבטל בדברים. שם הוי הפי' דמשמע דוקא בפני השליח יכול לבטל דהגיע בשליח או שליחו הגיע בשליח אזי יכול לבטל אבל שלא בפניו לא והוא ר"י אומר בדברים אפילו שלא בפניו [ע"ז קאמר הירושלמי דפליגי על ר"י] וכן אח"כ בהלכה ב' דב"ד אמר. ולית פליגו על רשב"ל דיכול לבטל שלא בפניו ותירץ דכח ב"ד יפה יע"ש היטב. וא"כ לא מוכח מן הירושלמי דס"ל דאין יכול לבטל הגט וכמ"ש בס' פני משה רק דשם הוי הפי' דהוי אין צריך ב"ד רק לענין שלא בפני השליח יכול לבטלו. אך דמדאמר הירושלמי דילמא גט פסול נפל מוכח אדרבה להיפוך דיכול לבטל הגט וכדלעיל:

והנה אפ"ל דלרבא הוי התירוץ דסימנים עם לא הוחזקו הוי כמו שני סימנים אמצעים דמהני והמקשן דהקשה ביבמות לא ס"ל כן וא"כ א"ש לרבא דמסיק סימנים דרבנן ואפ"ה מהני קשור בכיס ובארנקי עיין לעיל אות וי"ו והנה עי"ל דלא כתב הרמב"ם הך דמצאו בין כליו, לפמ"ש לעיל אות ז' וא"כ אם הוחזקו ושיירות מצויות הוי נפילה דרבים ולא מהני בין כליו ולא הוחזקו הוי רק החשש מדרבנן, והנה הרמב"ם פסק גבי יין נסך (ערלה) דהיכא דנמצא בתוך השדה דאזלינן בתר קורבא וא"כ בכאן לא הוחזקו דהוי רק חשש דרבנן הוי כמו יין נסך (ערלה ומהני אפילו על קרקע, ועי"ל לפמ"ש לעיל אות ויו וא"כ הוי הפי' לזמן מרובה רק שעבר אדם ולא שהה וא"כ אי איירי בהוחזקו אזי הפי' עבר אדם וא"כ בשהה אפשר דחיישינן אפילו לנפילה דיחיד ובין כליו, דלא מצינו בברייתא רק בנפילה דעבר אדם והפי' כדלעיל וא"כ להרמב"ם בהוחזקו מיקרי נפילה דרבים וחיישינן אפילו רק בעבר. ובשהה בלא"ה לא נמצא בברייתא, ועי"ל דעכ"פ אם לא הוחזקו אזלינן בתר קורבא דכיון דלא הוי רוב כנ"ל אות ז' רק אפשר דהוי יוסף ב"ש, והא ראיה לשיטת הראש גרע יותר הוחזקו שני יוסף ב"ש משיירות מצויות בלא הוחזקו ומשא"כ בהוחזקו ומצויות והוי כדלעיל דאפשר דהוי אצל אדם אחר הך גט בכתבו עדים להתלמד וכדלעיל אות ז':

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה