אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן יד

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן יד

סימן יג

להאיר עיני המעיין תשובת רבינו דלעיל העתקתי פה מחדושיו ליבמות דף קי"ח ע"א.

תוס' ד"ה טעמא דאמרה לא מת כו'. וא"ת כו' הא לא מת אצטריכו ליה לאשמעינן שאע"פ שמכחישה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחבירתה דהא אצטריך דפליג ר"מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעינן דר"מ מודה בהא וי"ל משום דהנה באמת לכאורה תי' הש"ס קשה. דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה קא מכוונה. וכי גרע מאם שתקה דאין צרה מעידה לחבירתה. והתוס' לקמן בד"ה סד"א מתרצו זה. אך י"ל דהנה ר"ע אומר (א) אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה. ולר"ט שרי. וכתבו התוס' (ב) דרק בתרומה דרבנן אבל לא בדאורייתא דהוי ספק. וא"כ לפ"ז באמת מ"ה הוי הדין דיכולה הצרה להכחישה מכח ספק. אך אם אמרינן כדעולא דאפילו בב"א אמרינן דהאי דאמרה מת נאמן כבי תרי ואין יכול להכחישה עוד ע"א רק מדרבנן אסורה לעולא לכתחלה להנשא. וא"כ בדרבנן שפיר י"ל דמותר מכח דבתרומה דרבנן לא מצי הצרה להכחישה. ואך לענין הכחשה שפיר דאומרת אחד מת ואחד נהרג. ולא שייך לומר דע"א נאמן כבי תרי. ולא מצי ע"א להכחיש בחקירות שנים. וכמו דאיתא בתשובת ב"י ומביא בתומים. דהא כל אחד ואחד בכאן להיתרא וכל אחד ואחד נאמן כבי תרי. וא"כ שפיר הוי הכחשה. משא"כ לענין לא מת הוי מן התורה אין דבריו של אחד במקום שנים:

אך באמת קשה (הא איתא ביבמות (ג) פלוגתא בהרגתיו אם אמרינן פלגינן דיבורא. הא הרשב"א כתב היכא דהוי דבור אחד לא אמרינן פלגינן דיבורא). וכמו שהביא בהג"א דגיטין (ד) הירושלמי דר"י ס"ל דבכותב לשני בני אדם והיו העדים קרובים לזה וכשרים לזה דמתוך שפסולין לאחד פסולין לשני ג"כ ור' יוחנן גופיה ס"ל הכי יע"ש היטב וא"כ כיון דאין עדותה של זו דאומרת מת מועיל לצרה א"כ ליבטיל ג"כ לדידה (עיין לקמן ד"ה כללא דמילתא) אך באמת נוכל לומר דהיא מהימנת עכ"פ מדרבנן מתוך חומר שהחמרת בסופה. וכמו דאיתא דעה בש"ע [אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ז ל"ח] דהיא אין לה דין [עד] נגד עד כשר לומר כ"מ שהאמינה אפילו אם באשה מעלמא נאמנת באם באה מקודם אפילו נגד עד כשר מ"מ באשה לעצמה אין לה דין ע"א. וא"כ באמת אשה עצמה נאמנת מכח מתוך שהחמרת עליה. וא"כ כיון דנאמנת מכח דיש לה נאמנות אפי' בלא דין ע"א:

והנה יש שני טעמים להתיר האשה. א' מן התורה וכמ"ש הפנ"י בכתובות וא"כ ל"ש לומר פלגינן דיבורא כמ"ש התוס' ביבמות (ה) לחלק לר"י דאמר לא פלגינן דיבורא וההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך כו'. וחי' התוס' דלאו מטעם עדות נאמן. וא"כ ל"ש בטלה מקצתה. וכן איתא בירושלמי ומביאו התוס' בסוטה [דף ל"א ע"ב ד"ה הא חד וחד] דגבי סוטה כיון דרגלים לדבר לא שייך בטלה מקצתה, וא"כ כיון דאינה נאמנת מתורת עדות. ושפיר אע"ג דאין נאמנת לצרה נאמנת על עצמה. וא"כ כיון דלא נאמנת מתורת עד חן התורה. רק דרבנן (ו) מכח הטעם השני. דרבנן הימנוה במלתא דעבידא לגלוי' או דדייקא ומנסבא, וא"כ ל"ש כ"מ שהאמינה התורה. כיון דלא מהימנת מן התורה, וא"כ שפיר מצי להכחיש הצרה, דעכ"פ הוי ספק:

והנה כמ"ש המל"מ בהלכות (ז) דאם קדשה לאחר הוי ספק מן התורה יעו"ש שנסתפק עוד באיסור דהוי רק מדרבנן אם צרתה מהימנה:

אך באמת אם לא ה"ל לאשה צרה שפיר מהימנת מן התורה, וא"כ כ"מ שהאמינה התורה לעד אחד הוי כשנים וא"כ כיון [דהצרה] אוסרת על עצמה, ושויא אנפשה חתיכה דאיסורא באומרת לא מת ובלא"ה אסורה, ול"ש פלגינן דיבורא (ח) אך באמת הא אמתלא מועלת לגבי שויא אנפשיה חתיכה דאסורא ואך [בכאן] דלא מהני אמתלא, [משום] דהא בלא"ה אין צרה מעידה לחבירתה וא"כ הוי עד ועד ולא מהני אמתלא, דהא בלא"ה אין צרה מעידה לחבירתה, וא"כ שפיר אינה מהימנא מן התורה (ט) אך התבואות שור כתב דלא מהני אמתלא רק היכא דלא אמר בינו לבין עצמו רק בפני רבים שהיה מקום לאמתלא מיד, וא"כ הפי' בתירוץ [הש"ס] דהא דאמרה תמות נפשה והוי מקום לאמתלא, וא"כ שפיר הוי לא שייך לומר דנאמנת מן התורה, משו"ה א"ל דאשמעינן דמדרבנן לא מצי הצרה לאוסרה דז"א דיהא תנא דמותרת בתרומה דרבנן, ולמה נקט הכחשה כיון דאין נאמנת על צרתה ליהוי מהני אמתלא, וא"כ שפיר לא מת אצטריך לאשמעינן כקושית התוס', להתיר הצרה עכ"פ ומתורץ שפיר קושית התוס' הנ"ל, דעכ"פ מה דאמרינן דבהא מודה ר"מ, הוי הפי' משום הך סברא שבתוספות דאינה מועלת אמתלא, כיון דבלא"ה אין עדותה של הצרה מועלת לחבירתה, וח"כ משו"ה אסורה להנשא, וא"כ כיון דלא מועיל העדות לחברתה דתיהני אמתלא, א"כ לא פלגינן דבורא, כיון דהוי הכל בדבור אחד וקמ"ל דזו לא הוי אמתלא טובה או דכיון דהוי ברבים לא מהני אמתלא ול"ש פלגינן דבורא, דהא לא מצינן למפלגי', דבשלמא שם שייך לומר דאחר הרג ולא הוא, והוי שפיר פלגינן דבורא, ומפסקינן לדיבורא דהרגתיו, וכמ"ש הרשב"א לענין אני זניתי עם אשתך, והך תירוץ קאי לדעת התוס' בסוטה דף ל"א ע"ב, דעולא אפי' בב"א אמר כ"מ שהאמינה התורה לע"א הוי כשנים רק מדרבנן אסורה יעוי"ש היטב, והרשב"א לא נקט הקושיא רק [כקושית התוס' בלשונם] דרצה לומר דגם בזה אפי' ר"מ מודה, והנה כן איתא בח"מ (י) דהא דהאשה עצמה נאמנת [לעצמה] ולא בעלה [משום] מתוך חומר שהחמרת וכו':

והנה באמת מאן דא"ל דבאמת ר"מ פליג (כ) וע"ב צ"ל דא"כ תקשי טעמא דאמרה הא אשתיקה [כו'] י"ל דהוי טעמא דמאן דאמר דלא הוי הכחשה משום דסובר דבעדות אשה לא נפסל בהכחשה [דדו"ח] וכס' הרמב"ן דדמי לדיני ממונות ובדיני ממונות לא פסלה הכחשה בדרישות וחקירות, וא"כ הוי שפיר רבותא דאפי' לא מת דהוי הכחשה [לד"ה] אעפ"כ לא מהני, וכס' הרמב"ן דעיקר הוי כמו [סברת] חכמי לוניל, דהכריעו דהוי מה דהכחיש כאילו אמר את אמרת שקר, וא"כ נשאר רק ע"א, וא"כ ממ"נ לא הוי הכחשה אם אמרינן דהוי ספק אפשר דמצי להכחיש וא"כ מועיל עדותו דאמר להתיר ג"כ:

ואך לפי פסק הלכה דפסקינן כרבי יהודה, דבדרישות וחקירות נתבטל נמי בדיני ממונות, וע"כ צ"ל על קושית הש"ס הא אשתיקה וכמ"ש לעיל, וא"כ מוכרח דרצה לומר דר"מ מודה וכקושית הרשב"א והתוספות דאשמעינן דר"מ מודה בזה, וא"כ תיקשי (ל) ע"כ צ"ל דלא איירי בצרה, ובאמת אין אשה יכולה להכחיש עד כשר ודלא כירושלמי, ומשו"ה אתי שפיר דברי הרי"ף דפסק כר"י ור"ש דלא הוי סתם מתניתין [בתרא] כר"מ, וכמ"ש הרא"ש יעו"ש היטב (מ) והשמיט הרי"ף מ"ה הירושלמי, ור"מ ס"ל דבאמת לא מת לא הוי הכחשה:

והנה זה שכתבתי לעיל הוא התי' לשיטת הרמב"ם דלא פסק כר' יוחנן [בירושלמי] שהובא בהג"א בגיטין גבי חתמו לשני ב"א, והיו פסולין לזה וכשרין לזה, ורק גבי שטר ולא בע"פ כמו דאיתא בש"ע (ועיין לעיל בתשובה בד"ה והנה ומ"ש לעיל ליישב דברי הפוסקים) (נ) משא"כ הרי"ף דפסק כן לשיטת הר"ן והרשב"א והעיטור אליבא דהרי"ף דס"ל דשיטת הרי"ף אפי' בע"פ. והנה לשיטת הרי"ף צ"ל כמ"ש לקמן, דמוכח כיון דבעינן דרישות דלא יכחשו אהדדי בדרישות, דאם מכחישין זא"ז בדרישות בטלה, וא"כ הוי החילוק בין אם מכחיש דאמר לא מת לא נתבטלה, ובמכחיש בדרישות נתבטלה [וכמ"ש לקמן], משום דהפי' בשלמא המכחשת ואמרה נא מת, א"כ הוי מן התורה כ"מ שהאמינה לע"א כו', רק מדרבנן לא תנשא לכתחלה, וא"כ שפיר אמרינן דצרתה לא יכולה להכחישה, וכמו דאכלה בתרומה [דרבנן] וכמ"ש המל"מ אם יצתה מחזקת איסור דאורייתא שפיר צרה מעידה, משא"כ במכחישה בא' אומר מת וא' אומר נהרג, דל"ש כ"מ שהאמינה כו', דכך הוי עד שאומר מת כמו עד האומר נהרג דמהימן מן התורה [דלכל] אחד שריא להנשא ונאמנת. ולחברתה הוי ספק, ועכ"פ הוי תופסין קידושין מה"ת, ומשו"ה אסורה להנשא מספק, ומ"ה אצטריך לא מת לאשמעינן הך סברא דר"מ מודה, וכמ"ש לעיל דהפי' סד"א הוי הכי ר' יוחנן דאשמעינן דר"מ מודה, ובזה פליגי ר' יוחנן ור"א, דלר"י לא מהני אמתלא, וא"כ בלא"ה אסורה. אפי' אם היו שני עדים להתירה, מ"מ שויא אנפשיה חד"א, וא"כ ל"ש עדות שבטלה כו', וא"כ שפיר נאמנת מן התורה, והוי כ"מ שהאמינה תורה לע"א כמו שנים, ואסורה רק מדרבנן, ובדרבנן שפיר הוי ספק ולא מועיל לאיסור מה שאמרה צרתה לא מת, ור"א ס"ל דשפיר הוי אמתלא, ואפ"ה אסורה הצרה להנשא, משום דאין עדותה מועיל לצרה, ושפיר הוי עדות שבטלה מקצתה ואינה נאמנת מן התורה, ושפיר מספקא מועיל הצרה להכחישה ומ"ה פליג ר"מ:

ואך א"כ לר"א תיקשי. טעמא מת הא אישתיקה כו', ולא שייך תירוץ הש"ס, דמי גרע מאישתיק. הא אין עדות הצרה מועלת, וע"כ ה"א דבאמת מספקא החברתה אסורה אם מכחיש צרה, וא"ל הא אתיא כר"י ור"ש. ואינו מועיל מספיקא להכחיש. די"ל דהם ס"ל דלא פסול כלל הכחשת עדות בדרישות. כיון דא"צ דו"ח בעדי מיתה להתיר. וכמ"ש הרמב"ן בדיני ממונות. וא"כ לפי פסק הלכה דפסקינן כר' יהודה, דעדות המכחישין בדרישות גם בדיני ממונות בטל העדות. א"כ קשה טעמא דאשתיק, ובלא"ה הא מוכח דמספיקא לא אסר א' אומר מת וא' אומר נהרג, א"ו כר"י אשמעינן דר"מ מודה בהא דא' אומרת מת וא' אומרת לא מת דשריא להנשא (זאת אומרת לא מת) ומ"ה פסק הרי"ף כן, ודלא כירושלמי דס"ל דאשה יכולה להכחיש לעד כשר:

כללא דמילתא, יש שני טעמים להתיר ע"א באשה שמת בעלה, א' סוברים דהוי מן התורה, וכמו שהביא הפנ"י (ס) דאיתא בספרי לא יקום ע"א לממון, אבל קם לעדות אשה, ועוד יש דעה דס"ל דהוי מדרבנן, וכתבו התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א בד"ה מתוך חומר וכו', דייקא ומנסבא לא הוי רק מתקנת חכמים, נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי וכו' ונאמן ע"א בכך מן התורה, אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן, ואין זה עקירת דבר מן התורה. כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו כו', וא"כ א"ש כמו שכתב הרמב"ם לחלק דיש ע"א דנאמן מן התורה ויש ע"א דהוי רק (ע) מדרבנן ה"נ בכאן באמת גבי אשה עצמה. היכא דהוי צרה. באמת אין מהימן רק מדרבנן דדבר הגון הוא. כמ"ש תוס' הנ"ל. וא"כ הוי כמו רגלים לדבר. ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה מדרבנן, וא"כ הוי רק נאמנת מדרבנן, ול"ש כ"מ שהאמינה, ואתי שפיר מה שכתבתי לעיל:

והנה בזה שכתבתי לעיל, א"ש עכ"פ הא דכתב הרא"ש ומביאו בש"ע [סי' י"ז] דאם ע"א אומר מת וא' אומר נהרג, דשריא להנשא והקשו הפוסקים (פ) האיך ילפי מצרה, ולפי מ"ש א"ש (הוא ס"ל דאין אומרים כ"מ שהאמינה בב"א או דלא כס' ב"י. דע"א אינו מועיל להכחיש שנים. רק דדמי לגמרי לדיני נפשות) וא"כ קשה אמאי אין מכחשת דהא הוי ספק, דילמא אמרה אמת, וכמו דאיתא לר"ע דאין דרך זו מוציאה מידי עבירה, אלא ע"כ דלא שייך בכה"ג דנתבטלה העדות מכח דאחד מהם נתכחש בחקירות. דזה הוי הטעם דהוי בשביל זה גזה"כ דהוי כולן פסולין, או דהוי הטעם מכח נמצא אחד מהם קרוב או פסול. וכאן הא גבי עדות אשה כשרין כל הפסולין, רק היכא דחשדינן דהעיד לשקר, ונכרי ג"כ כשר במסיח לפי תומו, וא"כ הכחשה הוי כמו פסולין דבגזה"כ דהוי פסולין (צ) ובעדות אשה הוי הכל כשרים [ובעדות דאחד אומר לא מת, הוי הטעם דבאמת הא דבעינן דוקא דהב"ד התירו, משום דבע"א בעינן רשות ב"ד. וזה הוי רק מדרבנן, דאע"ג דע"א נאמן מן התורה, צריך רשות ב"ד מדרבנן כמ"ש התוס' פ"ז ע"ב ואתי שפיר פסק הרא"ש והש"ע, ור' יוחנן דביה קיימין דהוא תירץ דר' מאיר מודה, הוא גופיה ס"ל בירושלמי (ק) אם כתב לשני בני אדם כאחד והעדים קרובים לזה וכשרים לזה נתבטל כל העדות דפסולין לאחד פסולין לשני ג"כ, וא"כ לר"י לא נאמנת האשה עצמה רק מדרבנן, וכמ"ש לעיל יעו"ש היטב:

ואע"ג דבש"ע חושן משפט סי' נ"א איתא דבע"פ [כ"ע] מודו דלא נתבטל השני ג"כ, באמת לשיטת הרשב"א הוי ג"כ בעדות בע"פ נמי הכי, דאם נתבטל האחד נתבטל השני וכמ"ש התומים יעו"ש היטב דהק' הרשב"א על הרי"ף מקיום וא"כ אתי שפיר מ"ש לעיל יעוי"ש היטב:

והנה הטעם של רבי יוחנן בירושלמי, הוי מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ היכא דהוי רגלים לדבר להאמין, לא בטלה כולה, ור"י דלא ס"ל בהרגתיו פלגינן דבורא, אין הטעם מכח בטלה מקצתה, רק אינו נאמן והא ראיה דלא פסקינן כר"י:

והנה באמת אם נימא דהטעם דרבנן הימנוהו מכח מילתא דעבידא לגלויי או דרבנן הימנוהו מכח דדיקא ומנסבא, וא"כ הוי כמ"ש התוס' בסוטה (ש) דכיון דהוי רגלים לדבר דמשו"ה הימנוהו, לע"א לא שייך מן התורה בטלה מקצתה, וא"כ עכ"פ כיון דאינו נאמן מן התורה, וא"כ בב"א לא אמרינן כ"מ שהאמינה נאמן כשנים, דכיון דבכאן הוי רגלים לדבר, הוי רק מדרבנן, ובסוטה הוי מן התורה, וא"כ א"ש מ"ש לעיל, דבצרה כיון דלא שייך דהימנוהו מן התורה, דכיון דאין נאמנת לצרה, הוי רק מדרבנן מכח מילתא דעבידא לגלוי', וא"כ משו"ה הוי ספק דילמא האשה הצרה אמרה אמת ושפיר קמ"ל דזאת לא הוי אמתלא דניכרת בשעת מעשה:

והנה מ"ש הב"ש באה"ע סי' י"ז סעיף ט', הואיל דכאן ע"א מהני אם ע"א מעיד שאינו חי לכן אפי' אם מכחישים זה את זה בחקירות מ"מ ע"א מהה אומר אמת שאינו חי הא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים. ובאמת הא איתא ברמב"ם להדיא וכן הוא בשולחן ערוך חו"מ סי' ל"א שני כיתי עדים המכחישות בדרישות אין מגיע אפי' שבועה דאורייתא אם בא אחד מכת זו ואחד מכת זו בעדות אחרת אין כאן עדות ואע"ג דאית בהו חד דכשר אין צריך לישבע נגדו שבועה דאורייתא יעו"ש היטב:

והנה בסוטה (ת) דקאמר הש"ס אלא כולה בפסולי עדות גבי שנים אומרים נטמאת כו' [הוי הפירוש] דהיינו השני עדים ראשונים היו קרובים, והנה בתוך כדי דבור הוי כמו נמצא אחד מהן קרוב או פסול כן אם הוי פסול בהכחשה (א) ואך דכיון דכבר נתקבל עדותן, וא"כ הא הדין דעדות מה שאין נ"מ בשעת אמירה רק אח"כ נ"מ, לא מועיל עדותן [זאת מביא רבינו הגאון במ"א בשם מהרדשד"ם] וא"כ הראשון שפיר נ"מ בעדותו ועד השני נפסל, ועד שאומר לא נטמאת עדיין לא נתקבל, רק השתא רוצה עוד לקבל עדותו מחדש, וא"כ הוי רק לאחר כדי דבור דהא בשעת מעשה דהעיד העד השני לאחר כדי דבור, וא"כ אין נ"מ בעדותו של השני, ואלא דנתבטל העד הראשון וא"כ כבר נפסל, וא"כ אין נ"מ בעדותן רק השתא דהעיד ע"א דלא נטמאת, וא"כ צריך להעיד מחדש, והוי לאחר כדי דבור. וא"כ מכבר נתקבל העד הכשר. ולא מהני מאי דאיכחוש ליה מקודם העד הראשון כיון דהוי קרוב או פסול, והשתא אתי העד אחד הכשר, וא"כ הוי הפי' דשנים אומרים נטמאת הוי קרובים, וא"כ אשמעינן דבר חדש, דבכה"ג הוי ג"כ נאמנים השני עדים פסולין וכמו סברת הירושלמי דבכאן לא נפסל בהכחשה דהא הוי הדין כמו דהוי קרוב או פסול. ובאמת כשר בכאן קרוב או פסול:

ובזה מיושב קושית התוס' (ב) דלמה נקט תרוויהו בסוטה, ובאשה שמת בעלה. ולפי מ"ש א"ש, דכאן אשמעינן רבותא דשנים קרובים דאמרו נטמאת, ועד כשר אומר לא נטמאת דאינה שותה, מכח כ"מ שהאמינו לע"א כשנים, ובאמת י"ל דעד השני פסול לגמרי מכח הכחשה, וכמ"ש בתומים יעו"ש וא"כ לא נשאר רק עד הראשון קרוב או פסול, ועד שאומר לא נטמאת הוי כשר ואפ"ה אינה שותה. וע"א וע"א בב"א הוי שני עדים, הן שיאמר נטמאת הן שיאמר שלא נטמאת, ומשו"ה שותה ומתורץ שפיר קושית התוס':

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה