אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן יג

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן יג

סימן יב

השאלה מובן מתוך התשובה

(א) נידון השאלה הנה באמת בהך עדות תיוהא קא חזינא הכא כיון דיש הכחשה בדרישות וחקירות: הא' מה שאחי הבעל מכחיש באמרו שמהחוטם קצת נחסר ממנו. והנה הרמב"ם כתב דבדיני נפשות אם יש שלושה או ארבעה עדים. ואחד מכחישם בדרישה וחקירה עדותן בטלה. ובדרישות וחקירות. דיני ממונות שוה לדיני נפשות. וא"כ נתבטלו שני העדים הנשארים. ועוד יש בכאן הכחשה. שאחד אומר שחצי הפרצוף היה למעלה מן המים. וגם הוא מכחיש בחקירות. וא"כ לפי דברי הרמב"ם כל העדות בטל. והנה זה פשוט דבודאי להחמיר גם אחי של בעל יוכל להכחיש. ואף לפי דברי חכם אחד בתשובת ב"י דעדות המכחישין זא"ז אם לא היה בתוך כדי דבור לא נתבטל עדות הראשונים הא התם היינו טעמא כיון דכבר הכשרנו עדים הראשונים האיך נוכל אחר כך לפסול במה דאיכחשו בחקירות. כיון דלא הוה תרי כנגד תרי. אבל בנ"ד הנך עדות שאחד מהם העיד. שחצי פרצוף היה למעלה מן המים. והב' שהעיד שנחסר קצת מן החוטם. שעדותן אינו מועיל ע"פ דין להתיר. העידו מקודם בזמן מהעדים המועילים להתיר. והנה הב"ש כתב בסי' י"ז ס"ק כ"ה וזה לשונו. גם יש לומר כאן די אם עד אחד מעיד שאינו חי. לכן אפי' אם מכחישין זה את זה בחקירות. מ"מ אחד אומר אמת שאינו חי היא מותרת. משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים. וכן ראיתי בתשובת פי משה עכ"ל. אך באמת ליכא לדברי בית שמואל. שהא איתא להדיא בחושן משפט וכתב הסמ"ע דאפילו שבועה אינו צריך. וכן הוא בב"י לדעת הרמב"ם ז"ל. אלמא אע"ג דלענין שבועה מועיל ע"א אעפ"כ כי אכחוש בחקירות עדותן בטלה. וא"כ לפי דברי הב"ש כיון דהך חילוק דהואיל שמועיל ע"א ליתא כמו שכתבתי. וא"כ לא התיר הש"ע רק באחד אומר מת ואחד אומר נהרג. דזאת לא מיקרי הכחשה בחקירות כ"א בבדיקות:

(ב) אך יש בכאן צד להיתר. כמ"ש הרב ב"י בתשובה שלו בדיני קידושין. דאע"פ דשוה דיני ממונות לדיני נפשות בדרישות וחקירות. מ"מ בדיני גיטין וקדושין. אם יש שני עדים כשרים והשלישי מכחישן בדרישות או בחקירות. אין עדותן בטלה בדיני גיטין וקדושין. אך באמת הרב ב"י אפשר אמר זאת להחמיר. ולא להקל. היינו דניהוי מקודשת וצריכה גט. וגם הכחשה בסימנים. אע"ג דלא הוי דרישות. כיון דאינו מועיל. מכל מקום לדעת הרמב"ם כיון דהוי בגוף הדבר. הוי כמו דרישות וכן משמע בחלקת מחוקק:

(ג) והנה יש לי ראיה. דאין חילוק בין צרה המכחיש או שעד אחד מכחיש. ולא נתבטלה העדות. והנה מקודם יש ליישב קושית התוספת. והוא קושית הרשב"א ביבמות בדף קי"ח בחדושיו. ותוס' ד"ה טעמא דאמרה לא מת. וא"ת וכו' ולר"י נמי אשמעינן דר"מ מודה בהא. ויש ליישב דלכאורה הוי התירוץ [הש"ס] ג"כ קשה דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה. היא קא מכוונה. ולכאורה קשה למה עדיף יותר משותקת. דהא [בשניהם] אין צרה מעידה לחברתה. ובתוס' ד"ה סד"א גם רש"י ז"ל מיישבים זה. ונראה לי דהכי פרישו. דהנה לקמן במתניתין איתא היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט. רבי עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה וכו'. וא"כ הוי ספק לר"ע וכ"כ המל"מ (ב) א"כ לפי זאת הסברא (ג) דאפי' לר' מאיר דאמר צרתות שמכחישין זא"ז אתת אומרת מת. ואחת אומרת נהרג. הרי זה אסורין. ובאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת אפי' ר"מ מודה. נראה דהיינו טעמא. דבאמת גבי צרה הוי ספק. וא"כ מש"ה היכי דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג אסורין מספק. אך התוס' כתבו [בד"ה] בת ישראל לחלק בין תרומה דאורייתא לתרומה דרבנן. וכן המל"מ יעו"ש והתוס' כתבו בסוטה דף ל"א ע"ב דלעולא אפילו בבת אחת אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוי כשנים. ואין דבריו של אחד במקום שנים רק מדרבנן אסורה להנשא לכתחלה. וא"כ גבי לא מת. כיון דמן התורה אמרינן דאפי' הצרה תהיה נאמנת להכחישה. מ"מ הא אין דבריו של אחד במקום שנים. והוי רק אסורה מדרבנן. ובדרבנן שפיר אמרינן דאין הצרה נאמנת. כמו גבי תרומה דרבנן. דאם אשה א' מעידה שמת צרתה אוכלת בתרומה דרבנן. ולא בתרומה דאורייתא. משא"כ בא"א מת וא"א נהרג דלא שייך לומר. כ"מ שהאמינה התורה וכו'. דהא כל אחד בא להתיר. והוי כל אחד כב'. וא"כ הוי ספק מן התורה ואסורה להנשא מספק. כמו שהדין גבי צרה שמעידה חבירתה. אסורה לאכול בתרומה דאורייתא מספק ואפי' לדברי הרב ב"י דסבירא ליה דהכחשת ע"א אינו מועיל להכחיש לשנים. מ"מ כאן כל אחד הוי כשנים:

אך באמת הנה יש ב' טעמים להתיר אשה עפ"י עד אחד, דעה אחת סוברת דמן התורה נאמן ע"א. ודעה אתת סוברת שתקנת חכמים היא דנאמן [כמ"ש התוס'] דאין זה עקירת דבר מן התורה. כיון שדומה הדבר ראוי להאמין וכו' עכ"ל התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א. והנה השתא קיימינן אליבא דרבי יוחנן. והנה איתא בירושלמי. ומביאו הרא"ש [בסופ"ק] דמכות ובהגהות אשרי מסכת גיטין (ד) כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה. רבי יוחנן אמר מאחר שפסולין לזה פסולין לזה. וא"כ לכאורה קשה האיך האשה מעידה לעצמה. והוי לה דין ע"א כמו דאיתא בש"ע. הא כיון דאינה נאמנת להעיד לצרתה דתישתרי צרתה. וא"כ לר"י הנ"ל דאיתא בירושלמי הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כיון דאינה נאמנת על צרתה. אינה נאמנת על עצמה ג"כ. כמו שם בשני בני אדם:

אך י"ל. דבאמת גבי אשה דנאמנת לעצמה הוי הטעם דרבנן האמינוה מתוך תומר שהחמרת עלי' בסופה. וכמו שכתבו התוס' ביבמות הנ"ל דנכרין דברי' דאמת אומרת. ומשום הכי האמינוה רבנן. והנה התוס' כתבו בסוטה דף לא ע"ב בשם הירושלמי (ה) דבעידי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה כו' מפני שרגלים לדבר. וא"כ בכאן הא רבנן האמינוה. משום דהוי רגלים לדבר: דנכרין דברי אמת לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו':

וא"כ היוצא לנו מזה. דהא דאשה נאמנת על עצמה כשיש צרה. הוי רק מדרבנן וכיון דהנאמנות שלה הוי רק מדרבנן. מסברא וכיון דנאמנת מסברא כתב הש"ך דלא שייך כ"מ שהאמינה תורה ע"א הוי כשנים כל זמן שלא היתורו' כמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז. דכיון דבזה דרבנן הימנוהו. בעינן רשות ב"ד. נמצא תו ליכא למימר האי טעמא שכתבתי לעיל. דמשום הכי אינה נאמנת צרתה להכחישה כשאומרת לא מת. אע"ג דהוי ספק משום דכ"מ שהאמינה תורה כו' דהא הא דאשה נאמנת כשיש צרה הוי רק מדרבנן. ובדרבנן לא אמרינן כנ"ל:

אך באמת כיון דאי לית לה צרה. שפיר נאמנת מן התורה. והא בכאן בלא"ה צרתה אסורה מכת דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. כיון דהוא עצמה אומרת לא מת. ואפי' אם היו שני עדים אומרים מת הוי אסורה מטעם דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. וכן איתא בתוס' וביבמות. וא"כ לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה וכו', וא"כ נאמנת מן התורה. וא"כ שייך לומר כל מקום שהאמינה תורה וכו' והוי רק איסור דרבנן. ומשום הכי [אינה] הצרה יכולה להכחישה מספק, אך הא באמת הדין היכא דשוי' אנפשה חתיכא דאסורא אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת. והצרה הא אינה מעידה לחבירתה. א"כ אפי' נתנה אמתלא לדברי' אינה מועיל עדות של חבירתה להתירה. וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דהוי עדות שבטלה מקצתה. ואינה נאמנת מן התורה. אפילו על עצמה. וא"כ לא שייך כ"מ שהאמינה תורה וכו':

אך התבואות שור כתב. דלא שייך אמתלא להתירא אלא א"כ בשטת מעשה שאוסרת על עצמה תהא ניכרת האמתלא. וא"כ הא רש"י ז"ל פי' דמה דתימא כיון דאתיא [ומערערה] גליא אדעתה דלצעורא לצרה קאתיא ולעגנה כו'. וא"כ נכרת בשעת מעשה האמתלא. וא"כ כיון דניכר האמתלא בשעת מעשה אזי לא אמרינן דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא. ומהני האמתלא שלה להתיר. רק דבאמת אין עדותה של הצרה מועיל. וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה וכו'. ואינה נאמנת מן התורה. ולא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה לע"א. וא"כ שפיר יכולה הצרה להכחישה מספק כך הוי סד"א, וקמשמע לן, דזה לא הוי אמתלא טובה או משום כיון דאומרת ברבים לפני ב"ד לא מהני אמתלא, כמו שמוזכר בפוסקים סברא זאת וא"כ הוי עיקר התירוץ כקושית התוס' דרבותא הוי דהך דאומרת מת שריא להנשא, ובאמת בזה פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר, דלר"י לא מהני אמתלא זו, וא"כ לא הוי עדות שבטלה וכו', ולר"א מהני אמתלא זו וא"כ הוי עדות שבטלה מקצתה כו' ואסורה מספק.

(ד) היוצא לנו מזה עכ"פ להך דעה דסוברת דבבת אחת לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה וכו' (או נימא דלא כס' ב"י הנ"ל ואחד המכחיש שנים ולא לגמרי רק בדרישות מצי לבטל) וא"כ תקשי קושי' הנ"ל, אמאי אחת אומרת מת, ואחת אומרת נהרג תנשא, הא יש לאסור מספק, וכמו שסבר ר"ע דאין דרך זה מוציא מידי עבירה, רק שאסורה בתרומה ואסורה להנשא אלא ודאי. דבעדות נשים להתיר אינם מתבטלת ע"י הכחשה בדרישה וחקירה, והטעם נראה לי, דאם מכחישין זא"ז בדרישות והוי גזירת הכתוב דעדותן בטלה, כמו גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטלה והנה בעדות נשים הוי כל הפסולין כשרין להעיד וגם כותי כשר. היכא דמסיח ל"ת, דהטעם הוא [דפסול] משום דחשדינן דמשקר, אבל כל הפסולין משום גזירת הכתוב, כשרים בעדות אשה להתיר. וא"כ מה דפסול מחמת נמצא אחד מהן קרוב וכו', או מחמת שהוכחשו בדרישות כשרים בעדות נשים:

וא"כ מכאן ראיה דבעדות אשה אם הוכחשו בדרישות כשרים, [ואם אחת אומרת לא מת הוי הטעם כמ"ש לעיל דאין דבריו של א' וכו']:

אך מה שעומד לנגדי. הוא מה שכתב הבית שמואל דאם א"א מת וא"א נהרג. זה לא מיקרי הכחשה בדרישות. וא"כ אין ראיה ממתניתין אך מה שכתב הב"ש. דזה דעת הרב ב"י בש"ע. זה אינו. דהא הרב ב"י כתב בתשובה. דאחד אומר שמת באונקנע ואחד אומר מת במקום אחר שעדותן קיימת. ומייתי ראיה ממתניתין דא"א מת וא"א נהרג. והמקום הוי ודאי דרישות ואפילו הכי כתב הרב"י בתשובה דעדותן קיימת:

הדרן לענינינו. הנה לדעת הרב ב"י. הוי הכחשה בדרישות כשרה, אך שאר הפוסקים חולקים עליו. אך יש עוד קולא, דלדעת הרב ב"י אפי' בעדי קידושין דפסלינן הכחשה בדרישות, מ"מ אם שנים מעידין בכשרות, ואינם מכחישין [זא"ז] והג' מכחישן, כשר בדיני איסור [והיתר] וכאן, הוי [ג"כ] רק ע"א המכחישן, ואפי' המכחישין הם שנים בכאן, מ"מ אין שניהם מכוונים בהכחשה אחת אלא כ"א מכחיש בהכחשה אחרת:

אך עדיין היה לבי נוקפי בזה, רק לפי מה שכתב לי רמכ"ת באגרת השנית אשר העדות המכחישין לא הגידו כדת בב"ד, והאגרת הזאת נאבדה ממנו, מצורף לזה דדעת הרמב"ן ז"ל, דבדיני ממונות לא פסלה הכחשה בדרישה, כיון דאין צריך דרישה וחקירה, ודעת חכמי לוני"ל להכריע דעכ"פ אם יש שנים כשרים זולת השלישי המכחיש, עדותן כשרה בדיני ממונות, כיון דא"צ דו"ח והכי נמי בעדות אשה כיון דאין צריך דרישה וחקירה כשר, ובהצטרפות כל אלה יש לצדד להקל:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל. דמשו"ה יש ראיה לפסק הש"ע דא"א מת וא"א נהרג דמצרפין עדותן, דע"כ אין הטעם מכח דאין צרה נאמנת להכחישה, דהא הוי הדין דהוי ספק, ומספק הוי הדין דלא תאכל בתרומה, ואם נתקדשה מקודשת מספק, וא"כ משום הכי הוי מספק הכחשה והא דהדין דאם אשה אחת אומרת מת, והצרה אומרת לא מת לא מועיל [הכחשתה] הוי הדין מכח דכ"מ שהאמינו לע"א הוי כשנים, אפי' בבת אחת, אע"ג דהפוסקים כתבו רק בזה אח"ז, והתירוה לינשא היינו משום דאע"ג דאמרינן עד אחד נאמן מן התורה, מ"מ בעינן רשות ב"ד כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ז ע"ב שם, הא דצריך בע"א (ו) רשות ב"ד, משום דלפעמים אין עד אחד מהימן (ז) יעיי"ש היטב בתוס' ובלחם משנה בהלכות גירושין, וא"כ מש"ה כ"ז שלא התירוה ב"ד לא מועיל, וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז:

אך בודאי זה דבעי רשות ב"ד, זה לא הוי רק מדרבנן, וא"כ כיון דרק מדרבנן, בעינן התירוה ב"ד ומדאורייתא אפי' בלא התירוה הוי כשני עדים, וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן, ובדרבנן אמרינן דאין צרה מכחשת, וכמו שכתב המל"מ בהלכות גירושין, אם כבר הותרה מן התורה, יעיין שם היטב, ויש ראייה לפסק הש"ע הנ"ל:

(ו) והנה מ"ש לעיל ליישב דברי הפוסקים (ח) דפסקו כר"י ור"ש דהוי כר"י וכתבתי דהקושי' (ט) הוי רק לרבי יוחנן דס"ל דבכותב לשני בני אדם ועדים קרובים לזה ופסולין לזה כו' והנה זה התירוץ מספיק דעכ"פ להנך דעות דפוסקים דלא כרבי יוחנן גבי שטר: דהיינו רב האי ורבינו אפרים והרמ"ה, והנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקו שם כר"י. ובאמת י"ל הכי דהך סגיא קאי לשיטת הירושלמי, דס"ל דפלוגתא דר"י ור"ל שם דמיא לפלוגתא דאביי ורבא [גיטין ד' ח']. ולא ס"ל הטעם משום קיום, ומשו"ה מקשה שפיר, משא"כ אנחנו לפסק הלכה פסקינן כרבינו יואל והרא"ם, דסבירא להו, דרק בשטר הוי הטעם משום דאתי לאחלופי, הא לאו הכי לא נתבטל עדותן, לא קשה קושיא הנ"ל, והרמב"ם והרי"ף פסקו כרבא דס"ל דנא כשיטת הירושלמי דלא דמי, וא"כ לא קשה קושי' הנ"ל וכמ"ש לעיל (י) והנה הא להך דעה דס"ל דלשיטת הרי"ף אין חילוק בין בע"פ בין שטר, (כ), רק גבי קיום הקילו והוא תירוץ הרשב"א והר"ן והעיטור, וא"כ הוי כמ"ש לעיל, דהפירוש הוא משום דהרי"ף מוכיח דהלכה כר"י, משום דכיון דהלכה (ל) כרבי יהודה (מ) דאם הוכחשו בדיני ממונות עדותן בטנה, וא"כ תיקשי [קו' הש"ס] טעמא דאשתקה, וע"כ הוי כר"י, דאשמעינן כר"מ דמודה בהא, וסיפא לא איירי בצרה. ודלא כשיטת הירושלמי, רק דאין האשה יכולה להכחיש צרה:

ובזה מיושב הא דנקט הרי"ף הך קושיא שבש"ס טעמא דאשתקה והתירוץ (שבש"ס). ולכאורה הא אין נ"מ לדינא, אלא דמכאן מוכיח הרי"ף דהלכה כר"י וכמ"ש לעיל יע"ש היטב (נ):

(ז) והנה באמת. הא דאמרינן דמן התורה עד אחד נאמן, הוא כמ"ש הפנ"י, דהוי להיתר ע"א נאמן באיסורין, ובאמת בלא"ה אין נאמן עד אחד לנחלה (ס) והנה הוי כיון דבטלה לענין ממון בטלה לגמרי והקרא (ע) משכחת באם ליכא ממון וליכא צרה, או דנ"מ לענין שאר איסורין והיתר:

והנה באמת א"ל דהפי' הכי. דבאמת כיון דפסקינן דאמרינן פלגינן דבורא ואם קרוב לאחד נאמן בע"פ, רק בשטר בטל מכת מזוייף מתוכו, ושפיר אמרינן דאין אשה יכולה להכחיש עד כשר, ורבותא הוי לר"מ דסבירא ליה [בגיטין דף ט'] באמת דלא אמרינן פלגינן דבורא, וכיון דפסלה לאחד פסלה לכולם, והוי רק מהימנת מדרבנן. ובדרבנן הוי ספיקא לקולא. והנה אע"ג דהוי רק מדרבנן, מ"מ הך סברא שייך דוקא לזה דאומר מח, ולא לזה דאומר לא מת. ואפ"ה מכחישה, והנה כמו דאיתא בגיטין [הנ"ל] דר"מ ס"ל דלא אמרינן פלגינן דבורא ואע"ג דלמסקנא לא מוכח מר"מ שם, דסבירא ליה פלגינן דבורא [או לא] מ"מ נוכל לומר דס"ל פלגינן דבורא, ושם לאו כרות גיטא אפי' במקום דלא שייך פלגינן דבורא, וא"כ שפיר הוי רבותא, דסד"א דהוי אמתלא, ור"מ לא ס"ל פלגינן דבורא, וא"כ אתי שפיר דפסקינן דלא כר"י דירושלמי, דתליא בפלגינן דבורא, רק דס"ל דפלגינן דבורא, ושם הוי הטעם מכח מזויף מתוכו, והוי הכל חדא התירוצים הנ"ל: ור"ט א"ל דאיירי בתרומה דאורייתא, הא בדרבנן הוי ספיקא לקולא, וכמ"ש המשנה למלך יעיי"ש היטב, וא"ש דברי הרי"ף מה דמביא הך סוגיא דסד"א וכמ"ש לעיל:

(ח) והנה לפי שנכחשו העדות [בהשאלה דידן] אם הוי אמרינן דאם דומה הכחשות לבדיקות או לדרישות. והנה בכאן לא שייך דתבעו שני מנים (פ).

והנה אם אמרינן דגיסו אינו נאמן גם לחומרא. הוי שנים במקום אחד אך היכא דאתי לידי חומרא בזמן. זה שפיר נאמן וא"כ הוי הכחשה. אך יש לעיין אם נמצא א' מהן קרוב או פסול ולחד תירוץ בתוס' (צ) היכא דמכחשו אהדדי לא שייך נמצא אחד מהן קרוב או פסול אך הכנה"ג כתב דאין סומכין על דעה זו להלכה:

והנה עוד בעדות נשים לא שייך לומר נמצא קרוב או פסול עדותן בטלה, דבאמת הא דגזרה התורה [דקרוב פסול] הוי כמו שאר פסולין. ובעדות נשים הא באמת כשר פסולין. מלבד הפסול בעבירה. ועוד דכיון דאשה עצמה אמרה גם כן דראתה וזו נאמנת לא מתורת עדות. ולא שייך נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וכמ"ש התוס' ביבמות (ק) לענין פלגינן דיבורא והוא לסברת הראב"ד טעם אחד (ר) וצריך לעיין גבי אם צרות מכחישין זא"ז זאת אומרת נהרג זאת אומרת מת. יע"ש היטב:

(ט) והנה לפמ"ש דלא שייך נמצא א' מהן קרוב או פסול דבכאן (בעדות אשה) קרוב או פסול כשר. וא"כ היכא דהוי עד אחד כשר. ואחד פסול דמכחיש [אחד לחבירו] וא"כ הוה כאלו שניהם פסולין. דהוי הדין דלכתחלה לא תנשא:

ובזה יש לישב קושית התוס' (ש) דבאמת בב"א בלא"ה פסול מכח נמצא א' מהן קרוב או פסול. רק שם בעגלה ערופה (ת) הוי כמו קרוב וכשר אך בכאן הוי רק מדרבנן וכשיטת הרמב"ם ובדרבנן תו לא אמרינן כתירוץ התוס':

(י) ולכאורה מ"ש הב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ה עיין שם. הנה באמת הא איתא בב"י לדעת הרמב"ם להדיא. וכן בסמ"ע חושן משפט סימן ל'. דאפי' שבועה אין כאן בעד אחד בהכחשה. וכן מ"ש הב"ש דדעת הש"ע דזאת לא הוי הכחשה בגוף הדבר ובאמת דעת הרב ב"י אינו כן. דהוא כתב בתשו' בדיני חליצה ויבום סי' א'. דאם אחד אומר דמת באונקיא וא"א אומר מת במקום אחר דלא הוי הכחשה. ומייתי ראי' ממתניתין באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דשרי' להנשא. אע"ג דבמקום הוי בודאי דרישות וחקירות. ואפ"ה דעת הרב ב"י דלא הוי הכחשה:

והנה דעת הרב ב"י דאם שנים אמרו עדותן בלא הכחשה והשלישי הוכחש אע"ג דבדיני נפשות זה פסול. כמו דאיתא ברמב"ם ודיני ממונות שוי' לדיני נפשות בדרישות וחקירות מ"מ בעידי קדושין הטעם דלאיסור אין מתבטלין השנים ואמרינן אין דבריו של אחד במקום שנים והרב ב"י כתב זאת בהלכות דשייך לדיני קידושין ועיין שם היטב:

(יא) והנה אם נימא מה דאיתא בירושלמי דהיכא דהוי רגלים לדבר לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. וא"כ לא שייך לומר. רק דאם אמרינן דייקא ומינסבא. וא"כ הוי שפיר רגלים לדבר מכח דדייקא ומינסבא. ואך אם אמרינן מכח דהוי מילתא דעבידי לגלוי' לא משקרי אינשי ואמר עדות אמת אבל מ"מ אפשר לומר דלא מיקרי רגלים לדבר בגוף העדות. וא"כ באמת א"ש הרמב"ם גם כן. דפסק כר"י ולא כר"א דהוי סתם מתניתין כר"מ. וכיון דע"כ להרמב"ם דס"ל דהוי מכת מילתא דעבידא לגלוי' לא משקרי אינשי. וסבירא ליה דגבי בע"פ לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה. ורק גבי שטר משום דאתי לאחלופי וכמו שכתבתי לעיל ודלא כהירושלמי דמדמה להדדי וא"כ לשיטת הרמב"ם הוי רבותא במתניתין דע"כ צ"ל הטעם לר"י מכת דייקא ומינסבא ולא מכח מילתא דעבידא לגלויי, בכדי דלא תיהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וא"כ הוי רק מדרבנן. וא"כ לא שייך כ"מ שהאמינה תורה לע"א כו' כיון דהוי רק מדרבנן. ושפיר שייך סד"א כמו דאיתא בש"ס. דסלקא דעתך אמינא דהוי אמתלא טובה דהוי ניכר האמתלא בשעת מעשה. ומשו"ה פסק כן הרמב"ם משום דמוכח מכת הסלקא דעתך דאיתא בש"ס וכמ"ש לעיל יע"ש היטב:

(יב) והנה אפשר לומר דלענין מילתא דעבידא לגלויי ג"כ שייך גבי עד השני דמכחיש ואמר לא מת. דממ"נ אם באמת לא הוי אצל המיתה. וא"כ הוא ירא דילמא יבואו שני עדים כשרים ויאמרו דמת, ואלא דהוה אצל המיתה ובודאי לא היו שם עוד עדים אחרים ומשו"ה הוא לא ירא והוי לא עבידא לגלויי. וא"כ בלא"ה פסול מכח נמצא אחד מהן קרוב או פסול דכיון דהוי העד השני השתא פסול במה דאמר השתא שקר גמור וא"ל דילמא איירי באמת דהוי אצל המיתה. רק דאפשר דהוא לא כיון להעיד. די"ל דבאמת כמ"ש לקמן דמסתמא אמרינן דכיון להעיד הא כתב הריטב"א דהוי הטעם דלא יקום לממון אבל קם לשבועה. וא"כ משו"ה לא שייך לענין שבועה לומר דנמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה לשבועה. וא"כ לא שייך היקש לדיני ממונות. ומש"כ לענין איסור. גם ר"י מודה דהוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ולרבי יוסי אע"ג דלא כיונו להעיד ועוד כיון דהדין כרבי דבדיני ממונות ג"כ פסול נמצא א' מהן קרוב או פסול לא רצה לאוקמי סתם מתניתין. דלא יסבור כן דהא אומר ר"י הלכה כסתמא דמתניתין וכן לענין כוונה להעיד דהא רבי יוחנן ע"כ ס"ל כשמואל (א) לפסק הלכה. דלא בעינן כוונה להעיד דמפני מה סבירא ליה דגבי שטר אם הוי קרובים לאחד ולא לשני פסולין והרא"ש כתב הטעם דהוי כמו נמצא אחד קרוב הא לא כיון להעיד לקרוב. וכן גבי עבד ואשה פסק הרמב"ם גם כן:

(יג) והנה מ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם (ב) דבמילתא דעבידי לגלוי' וא"כ בעד המכחיש הוי גם כן הך סברא דממ"נ או דירא דילמא יבואו שני עדים המכחישים וכמו דכתבו לענין גירושין. דירא דילמא יכחישוהו ה"נ בכאן יש להאמין ג"כ לעד האחד. דירא דילמא יכחישוהו אם לא היה אצל מיתה ואלא דהי' אצל המיתה. א"כ הוי נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואין לומר דילמא לא כיונו להעיד דהא כתב הש"ך בסי' ל"ו אם הכשרין ג"כ לא כיונו אזי אם נמצא אחד מהן קרוב כו' פסול כל העדות ועוד דהא כתב התומים דהיכי דלא ידע העדות דהוי פסול העדות אמרינן דמסתמא כיון להעיד. ומכ"ש דצריך לומר דאיירי דוקא בכה"ג דכשר כיון להעיד. והפסול יהא לא כיון. וא"כ באמת מספק הוא ג"כ פסול להעיד דילמא גם הפסול בשעת ראיי' כיון להעיד. וכמו דכתב לענין ההולכין לחופה דצריך להזמין עדים כשרים אע"ג דלא העידו כלל בתר הכא מכ"מ מספקינן באם הקרוב לא ידע דהוא פסול ודילמא בשעת ראייה כיון להעיד עי"ש היטב:

והנה בודאי רבי יוחנן סבירא ליה דלא כשמואל לפסק הלכה. רק כרב נחמן. דגם בממון פסול נמצא א' מהן קרוב (ג) דהא פסק רבי יוחנן דשטר דנמצא בו קרובים לאחד פסול כל השטר. והנה הטעם כמו דאיתא ברא"ש במסכת מכות דהוי כמו נמצא א' מהן קרוב או פסול דעדותן בטלה. עיי"ש היטב. וא"כ אלמא דבממון ס"ל ג"כ לפסק הלכה דפסול. וא"כ לא מוקמינן לסתם מתניתין דלא ס"ל דנמצא קרוב עדותן בטלה ואם כן לא הוי לפסק הלכה דרבי יוחנן ס"ל דהלכה כסתם מתני' וא"ש מ"ש לעיל לתרץ הרמב"ם דהוא ס"ל לפסק הלכה דהטעם הוי מכח מילתא דעבידי לגלויי' ולא ס"ל כירושלמי דיכול עד פסול להכחיש הכשר. רק דגם לעד דאומר לא מת הוי ג"כ ממ"נ או דהוי מילתא דעבידא לגלוי' או דהוי פסול מכח נמצא א' מהן קרוב כו' עדותו בטלה וכמ"ש לעיל ולא ס"ל דהוי עיקר הטעם מכח דייקא ומינסבא וא"ל א"כ הא לא מועיל עדותן דצרה. דהרמב"ם ס"ל לפסק הלכה דבעדות בע"פ לא נתבטל להעיד לכשר. ודלא כירושלמי דמדמה להדדי וכמ"ש לעיל. עיי"ש היטב ומתורץ הכל:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה