אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן יב

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן יב

סימן יא

מה מאד דרכי להתרחק ולישב כמטחוי קשת מלהכניס ראשי בדבר השאלות אלו אשר קוטב סובב על גודל החומר א"א. ועתה שראיתי בצרת האשה האומללה הלזו הנעצבת בזה על בעל נעוריה שיצא עליו קול שנהרג זה כמה שנים והיא יושבת שוממה וטפלי תלוי בה והנה הארץ אשר נעשה בה מעשה ההריגה היתה תח"י ממשלת ישמעאל שדרך המוצא הרוג בממשלתו היה מסתיר הדבר בתכלית הסתירה. כי כשנודעו הדברים היה מגיע לאוצר המלך ממדינה ממון סך מסויים הנקרא דמי ההריגה ע"כ כל מוצאו היה משליכו למים. להיות מכוסה מן העין ולבו לפומא לא גליה לדבר בו פעמים. ולא היה באפשרי למצוא תעלה לאשה הנאסרה בכבלים. אך עתה שגברה יד הקיר"ה ונעשה הוא מושל בארץ ההוא התחילו המון העם לספר בדבר המתים בין החיים. והזדמן הדבר ששמעה האשה הנ"ל בספר לה שהתחיל לצמוח ולהתגלות. ויהי כצעקה האשה במר נפשה להזדקק על הדבר לשמוע ולהבין אולי תוכל להעלות עזר למכתה. לא יכולתי להפליגה בדברים ועשיתי זאת לגבות העדות לפני שלשה. ואמרתי להוציא חלק אי אפשר אין לי טוב כי אם להציע הדברים ולאחוי קידה לפני שר התורה. נגד פני המנורה, להאיר דברי העדים ומעט הנופך הנוסף מדעתי הקלושה. והוא יבין בשמועה על בירור הדברים להקימה כיד ה' המשכיל עליו:

וזה דבר העדים, והנה הדבר הראשון אשר העיד העד ה"ה המרומם התורני מוהר"ר יהודא ליב איך ששמע מישמעאל אחד דבר המת. ואף שלפ"ד לא הייתי צריך לכתוב דבר ההוא כי לכאורה אין בו תועלת העדות כלל ואין לדיין לעשות זאת לקבל עדות שאין מועיל כלל. אך מאחר שנכתב כאן דברי עדות המועילים אמרתי אכתוב דבריו כמו שאמר אולי יצטרך דבר זה לאיזה אומדנא:

וזה דבר הגביית העדות שהועתק אות באות

מגוף הכתב. במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא כד אתא לקדמנא ה"ה המרומם כבוד מוהר"ר יהודא ליב במוהר"ר יצחק אחי אם של האשה הנ"ל ואמר לנו בזה הלשון. איך האב גיהערט מפי ישמעאל א' ער איז גיקומען צו מיר אין כפר אריין האט ער מיך גיפרעגט ווארום נעמט דיא אשה קיין מאן ניט האב איך אים משיב גיוועזין זיא טאר קיין מאן ניט נעמין ביז עדות וועלין זאגין וויא ער איז נהרג גיווארין האט דער ישמעאל משיב גיוועזין ווען איך זאל קיין מורא ניט האבין העט איך דיר דער ציילט וויא דיא זאך האט זיך גיפירט ער האט זיך גיזוכט איין אורט וויא ער זאל דאם וואסער פריט אריבער, אזויא האבין ג' גזלנים אים באנעגינט אין האבין אים אוועק גיפירט אין חאשטש אריין אין האבין איין מאל אויס גישאסין האבין זייא גישריגין בקול יללה האבין זייא נאך אמאל אויס גישאסין אין זייא אריין אין איך האב גיזעהין אין דער נאך בין איך אוועק גיגאנגין אין בין ווידער גיקומען אויף דעם אורט וויא מען האט זייא ממית גיוועזין האב איך זייא ניט דער ווישט דער נאך בין איך גיזעסין אין איין כפר דאס אנדערע יאר איז צוא מיר גיקומין אין קרעטשמיע אריין דער גזלן וואם יענער ישמעאל האט מיר אויף אים גיזאגט וואם ער האט אים בעצמו ממית גיווען. האט ער מיר גיזאגט בזה הלשון, ווייל איך וועל לעבין וועל איך אלץ זארגין אויף דער זאך וואס איך האב גיטאן. האב איך אים גיפרעגט וואם איז דיא זאך האט ער מיר משיב גיוועזין פין וועגין חתן ר' בער, האב איך אים גיזאגט ר' בער איז דוך מיין ברודער האט ער מיר משיב גיוועזין וואס פרעג איך נאך דיר, וואם קענסטו מיר דען טאן. האט ער מיר דער ציילט איך האב זייא גיפינען אויף דעם ברעג פון דעם וואסער פריט טויט אין איך האב זייא דער קענט איינער האט גיהעסין ר' פייטיל דאם איז גיווען חתן ר' בער אין דער אנדערער איז גווועזין הבחור דוב בער האב איך זייא גישטיפט אויף דעם וואסער זייא זאלין אוועק שווימען צווייא דרייא מאל האב איך זייא אלץ אוועק גישטיפט זענין זייא צוריק גישווימין צו דעם ברעג, אין עם איז מיר איין חידוש גלייך זייא האבין זיך ניט גילאזט. צוא דעם דריטען מאל זענין זייא שוין אוועק גישווימען. כל זה מדברי העד הראשון הנ"ל כל הנ"ל העיד בפנינו חתומים מטה ה"ה מוהר"ר יהודא במוהר"ר יצחק הנ"ל היום יום ג' כ"א אלול תק"נ לפ"ק.

הק' ישראל במה' יעקב

מנחם נחום בהתורני מוה' ישראל

שמואל במוה' אברהם

עוד הגיד לפנינו ב"ד הח"מ ה"ה מוה' דוב בער במוה' יצחק אבי האשה האיך שתיכף אחר ששה ימים מיום השמועה בא אליו אגרת מכפר א' מיטאק מאיש א' ששמו ר' זכריהו איז גישטאנין אין דעם בריוויל בזה הלשון איר ר' בער זאלט קומין צוא פארין להכפר שלי ווארים א"י פין מיין כפר האבין גיפונן אייער איידים פייטיל שווימען אויף דעם וואסער מיט נאך איינים. אין בין גיפארין אין דעם כפר הנ"ל חוקר ודורש צו זיין רעכט, האב איך דיא א"י ניט דער ווישט אין דער היים זייא זענין אנטלאפין גיווארין פין דעם כפר. נאר דער יהודי ר' זכריהו האט מיר גיזאגט אז דיא א"י האבין אים דער ציילט מיר האבין גיפונען דעם פייטיל דעם איידים פין ר' בער בולייוויניצער גיהרגית אין דעם וואסער פריט ווארים דיא א"י האבין אים גיקענט פין לאנג ער פלעגט גייען אויף דיא דערפיר מיט סחורה קרעמירייא. דיא א"י האבין מיר דער ציילט מיר האבין אים גיפינין גאר פריש גלייך ער וואלט הערשט נהרג גיווארין. ער איז גיווארין גישאהין אין האט גיהאט איין שטאך אין הארץ אויך. אזויא האט מיר דער ר' זכריהו דער ציילט וואס דיא א"י האבין אים דאם אלץ גיזאגט אין דער ציילט גם דער ר' זכריהו האט מיר דער ציילט אז דיא א"י האבין אים דער ציילט אז דיא א"י האבין איני מקבר גיוועזין. כל הנ"ל הוגד לפנינו הב"ד ח"מ ולראי' באנו עהח"ת יום ה' פרשת ויגש שנת תקנ"א לפ"ק.

נאום דוב בער במוה' דוד זצ"ל

נאום אפרים במוה' ישכר בער זצ"ל

ונאום יוסף שלמה בהרבני מוה' יהודא ליב יצ"ו מוויעלקאניטש

כל זה נגבה ע"פ ב"ד ונעתק אות באות מהגוף ג"ע אשר ת"י והנה מכח הא"י הראשון שאמר להר"י הנ"ל דבר פשוט שאין בדבריו ממש כלל מחמת שלשה דברים. א' שאין מיקרי מסיח לפ"ת מאחר שהר"י הנ"ל הקדים לו שצריך עדות בדבר. וגם זה נסכם מכל הפוסקים היכא דהזכיר הא"י שם אשת פ' לא הוי מסיח לפ"ת דדוקא גבי מי איכא בי חיואי דלא מזכיר שם אשת המת. אבל הכא עיקר דבריו ויסוד היה שאמר בשעה זו על זו האשה למה לא תנשא ומה גם הדבר השלישי שהרי לא סיים מה נעשה בסופם כי לא ראה רק תחלת המעשה. שהגזלנים הכניסו לרובה מהקנה השריפה. אבל כמה וכמה יש שמתרפאים ממכה זו. וכמעט רובם לחיים וזה אין צריך לפנים. אך בא"י השני הגזלן הלז המבואר בדברי העד שהוא התחיל לדבר בעצמו ואמר אוי לי מה שעשיתי עם איש פ' חתן ר' בער ואחר שאמר שר' בער הוא אחיו התחיל להסתתר הדברים ומגלה טפח ומכסה טפחיים ולא הזכיר לו המיתה עצמו האיך היה. אך התחיל מסוף המעשה. והנה אף בתחלה היה מקום לפקפק אם זה נקרא מסיח לפ"ת מאחר שהזכיר לו שהוא אחיו כמבואר בקונטרס העגונות בשם הרר"י בן לב בסוף חלק א' דכיון שאמר לו שהוא אחיו הוי כאילו שואל אותו אם לא שמעת ממיתתו מ"מ בכאן שתחלה התחיל הא"י לדבר בעצמו מדברי המת ואף שהאמירת אחיו הוי כשאלה לא גרע ממה שמבואר בש"ע סעיף פ"ו א"י שהסיח לפ"ת אע"פ ששאלו אותו אח"כ נקרא מסיח לפ"ת. והר"י בן לב הנ"ל איירי שמקודם שהתחיל הא"י לדבר אמר לו שהוא אחיו ואף שלכאורה י"ל שהפוסקים לא קראו בתחלה למסיח לפ"ת אלא א"כ התחיל ואמר מעשה המיתה עצמה ומדברי ש"ע נראה כן שכתב אח"כ בדקוהו עד שיפרש כל המאורע:

וכן משמעות מדברי האשר"י סוף יבמות שכתב בזה הלשון שמעינן מינה דהיכא דמתחיל הא"י מסיח לפ"ת אע"ג דמהדרין ומגילינן למילתא מיניה שפיר מיקרי מסיח לפ"ת ולישנא דהדר משמע שכבר אמר והדר מגילינן מיניה כדי לידע בטוב המאורע. ודברי הרש"י בגמרא כיון דחזיתינהו בכיא אמרו לו א"י חבירינו כתב רש"י בלשון זה והיינו מסיח לפ"ת דקודם ששאלוה התחילה לומר משמע דהתחלה לדבר בעלמא לא לגוף המיתה הוי התחלה. אך הש"ע הכריע כמשמע מדברי הרא"ש אבל בנ"ד שלא הזכיר הא"י דבור מגוף המיתה מקודם שהזכיר לו הר"י שהוא אחיו אפשר בכי האי גוונא לא חשיב מסיח לפ"ת אף שהא"י התחיל בו מקודם. לפי פסק מהר"י בן לב:

אך לפי דעתי הקלושה נראה דהחילוק בנידון דידן לדברי מהר"י בן לב דשם איירי שהלכו שניהם יחדיו ופגעו בהא"י ותיכף התחיל היהודי לומר להא"י הנה היהודי השני שעמו הוא אחיו של פ' ובזה נתן הא"י בדעתו למה היה לו להזכיר שהוא אחיו של פ' אם לא לחקור על הדבר וא"כ ההתחלה היה לא מצד האחוה אלא מצד הזכרת שם פ'. ואולי באופן אחר הזכיר לו שם פ' מקודם באופן שיהיה המשמעות שחוקר על הדבר ודאי נמי לא מהני אבל בכאן ששם האחוה שהזכיר לו לא היה מקום להחקירה שתידוק מיניה הא"י שרוצה לחקור ממנו ואדרבא הא"י נתן בדעתו ע"ז כאילו הוא מיירא אותו על דבר המעשה שעשה והשיב לו שאין הוא מתיירא ממנו ובאמת כך היה במדינה זו שאף אם היה יהודי ידע בטוב שהוא הרג אותו לא היה יכול לעשות לו כלום. ומהגם שהא"י סבר שהוא מבין מדבריו דבר ההריגה שאמר לו מה אתה יכול לעשות לי בשביל זה א"כ ודאי אין מקום כלל לומר שהא"י גילה אח"כ ממיתה כמעיד בדבר מחמת חקירתו כיון שסבר שהוא ידע כבר מזה:

ובאמת שאפשר שזו היא טעם הסברא לזו מדין הנ"ל כשהתחיל במסיח לפ"ת אף ששאלו אותו אח"כ אף דודאי מיירי שמוסיף באלה הדברים אחרונים על הראשונים דאל"כ למה לנו דבריו האחרונים ואעפי"כ מהני. מהטעם שהא"י אין משים על לבו דבר החקירה מכח המת מאחר שכבר הזכיר מיתתו. ובדעתו שכל דבריו חוזר על המסיח הנ"ל וא"כ בדעת הא"י הדבר תלוי וכל היכא דחזינן דבדעתו שכבר גילה הענין אף שלפי דת"ק אין מועיל מ"מ הוא לא יהב דעתיה להעיד העדות הנ"ל כ"א לסיים דבריו הראשונים על המסיח לפ"ת הראשון. והרא"ש דכתב דמהדרינן ומגלינן דמשמעות מיניה דוקא כשהדר ואמר אבל אם עדיין לא הזכיר המיתה לא מהני היינו דידע הא"י דלא אמר אבל לא היכא דסבר שאמר. מכל הנ"ל נראה דאמירת הא"י השני יהיה נחשב למסיח לפ"ת ואף שלכאורה יש עוד לפקפק עוד בדברי הא"י הנ"ל שלכאורה היו דבריו האחרונים כסותרים הראשונים. שמתחלה הי' בדעתו כמגלה שהוא עשה מעשה הרציחה בעצמו. ואח"ז אמר שמצא אותו מח. ואף שלכאורה אין לי בזה שום קפידא דלא גרע זה מזה שמבואר בש"ע מאחד אומר מת ואחד אומר נהרג אעפ"י שהמה מכחישים זה את זה. הואיל לשניהם שאינו קיים האשה מותרת שלפי דברי הראשונים והאחרונים האשה מותרת אך בכאן אין מקום לזה דהא כיון דשמע מיניה דהא"י שהוא היה ההורג ואח"כ חזר בדבורו א"כ ע"כ יש איזה כוונה ויש לא"י טעם לדבר על מה שחזר מדבריו הראשונים, וא"כ כשיש להא"י שום טעם לדבר לא מהימן כמבואר בש"ע סעיף י"ד. במה דברים אמורים. כשלא היה שום אמתלא בדבריו כהאי דאמר לישראל קטול אספסתי' ושיידא להוואי' וכו'. וא"כ דבריו האחרונים אין בהם כדאי לכמוך מחמת שהוא היה מתכווין בדבר לאיזה טעם שיהיה דכוונתו מוכח מתוך דבריו:

ואף שהב"ח בתשובה סימן נ"ז כתב שמספיקא לא תלינן דלדבר אחר נתכוין, מ"מ בכאן שמוכח מתוך דבריו שיש איזה כוונה על מה שחזר א"כ בערמה דבר דבריו האחרונים ואין לנו לסמוך עליו. ודבריו הראשונים באמת לפי דת"ק אינם מועילים מאחר שלא סיפר בפירוש מה שעשה לחתן ר' בער הנ"ל וא"כ לכאורה היה מקום לפקפק על אמירת הא"י הלזה אם יחשב להיות נאמן בדבר זה:

אך שבאמת לפי הכלל כל היכא שנוכל לתרץ דברי העדות שלא יהיו כסותרים זה את זה נוכל לתרץ אף בדבר רחוק קצח וכאן יש מקום קרוב לתרץ דבריו שלא יהיו כסותרים דבאמת כן דרך אותם הנהרגים מקנה השריפה אין נופלים במקום המעשה אשר נעשה בגופם כי אם רצים והולכים כ"א לפי גודל המעשה הנעשה בו. וגם אפשר בכאן ג"כ אירע המעשה בכך שלא מת תח"י של הרוצח כ"א בא עד שפת המים ושם מת ומצאו הגזלן הלז שיצא אחריו ועשה בו המעשה האחרונה שספר והמעשה האחרונה היא אמת. אך אם נאמר כך יש מקום לפקפק מצד אחר. כי הנה התרומת הדשן מביא בשם א"ז שפסק כהר"ן ור' שמחה דכשהא"י אומר שמצא מת לא מהימן בטביעת עין לחוד כי אף שט"ע עדיף מסימנין כמבואר בגיד הנשה. מ"מ הא"י לא יהב דעתיה כי לא מתכוין להעיד. ואף שהאחרונים חלקו עליו וכתבו שנתפשט ההוראה בישראל בלי שום פקפוק לסמוך על א"י בט"ע כמבואר בתשובת מהר"ם פאדווי ובתשובת ר' אליהו מזרחי, וגם בק"ע הביא בשם מהר"י בן לב והכל יעידון ויגידון שכך דנין בישראל. מ"מ בנ"ד כמו שנזכר לעיל רוצים לתרץ דבריו כנ"ל שהא"י בעצמו הוא ההורג והוא המוצאו גרע טפי. דדמי למה שמבואר בש"ע ומביאו רמ"א בסעיף כ"ח דמי שראה הטביעה אינו מעיד במסיח ל"ת שהוא זה דמאחר שראה הטביעה סבור שהוא זה. וגם בכאן שהא"י הנ"ל הרג אותו בעצמו סבור שהוא זה וא"כ הכא הדין נותן שאין נאמן בט"ע לחוד. ואף דברי רבינו אליהו מזרחי דכתב. דכשישראל היה אוהבו של הנכרי והנכרי קבר אותו. אמרינן דודאי דקדק יפה בט"ע לידע שזה הוא אוהבו כדי לקבור אותו ולא אמרינן דטעה בט"ע וא"כ הכא נמי דמה שהטריח הנכרי והשליך אותו למים הוא מחמת שהמים לים מכסים מעשיו הרעים שעשה שהרג אותו בכדי שלא יוודע הדבר. וא"כ נאמר ג"כ שדקדק בזה דאל"כ למה היה לו לטרוח בהשלכתו למים:

אך אפשר שזה הטעם די להסיר תלונת א"ז שכ' שאין שום ט"ע מועיל בכותי אבל מזה שראה הטביעה דגרע טפי שאף בישראל לא מהני. אפשר שאין בזו הסברא כדאי להנצל מזה שכ"כ גדול כח הדמיון שלו שסבר שזה הוא ועושה מעשה רב. בהשלכתו למים בלי עיון היטב ובאמת אין זה הוא. וא"כ לפי הנראה שאין בהיתר זה לבד די היתר אם לא בהצטרפות עוד דברי הא"י שאמרו בפני מוהר"ר זכריהו הנ"ל. ואף שלכאורה היה נראה שמכח הגדות הא"י אלו יש בדבריהם לבד די היתר שאמרו שהכירוהו במים והזכירו אותו ואמרו שהוא חתן ר' בער וקברו אותם ועשו זאת ודאי למען טובת ר' בער. וזה הוא ממש סברת רא"ם הנ"ל שכ' דבאוהבו שהא"י וודאי דקדק בט"ע בשביל טרחתו:

וגם עבור החשש שלשת ימים אין כאן כי במים מצאוהו. ולא חיישינין לשמא אשתהי מקודם כי בזה שלא היה נחבל בפניו. ובפרט שגופו וצורתו היה שלם עליו כמו שאמרו הא"י שהיה (פריש) בזה ודאי כל הפוסקים מסכימים לסמוך על דעת ר"ת ואין להאריך בדבר הפשוט לכל, ע"כ אפשר שהיה די בהגדות הא"י אלו להתיר האשה. אך מחמת שראיתי בכמה תשובות שלא רצו לסתור דברי א"ז שמביא תה"ד דגבי כוחי לא מהני ט"ע כ"א שעשו אותו סניף לדבר אחר כשיש עוד צד להיתר אז לא מחמירינן לעשות כדברי א"ז, גלל זאת אמרתי שיש בכאן צדדים ע"י צרוף שני הא"י המגידים. כי הובא בק"ע אף במקום דלא מהני ט"ע דהיינו כשראו הטביעה אבל בשני עדים מהני ט"ע. ומדברי מהר"י בן לב שהובא בק"ע בחתיכה רל"א משמע דאף בשני כותים מהני פ"ע אף במקום דלא מהני. ואף שמדברי מהר"א ששון הובא דלא מהני בשני כותים ט"ע. במקום דלא מהני, אך לדעתי הקלושה דבריו אינם מובנים לי כי אין לי הס' מהר"א ששון לעיין בעצמו. כי במקום דלא מהני ט"ע לישראל כגון שראה הטביעה הוא מטעם שאמר בדדמי ומאיזה טעם בשנים מהני הלא אין זה מטעם חסרון האמנה לאחד. אלא מטעם שאמר בדדמי. וא"כ לי אחד או שנים. אלא על כרחך שמצד הסברא שאין כת הדמיון כ"כ גדול לטעות בשנים. וכששנים אומרים שהוא זה ודאי כך הוא:

וא"כ לפ"ז מה לנו לחלק בין שני יהודים או א"י. דבדבר התלוי בהאמנה שייך לחלק בין יהודי לכותי אבל בדבר התלוי בחוש הדמיון שאמרנו שאין שנים טועים בדבר אחד כך אין לנו לתלות הטעות ע"פ הכרת הכותי כע"פ הכרת ישראלים. אם לא נאמר שמהר"א ששון סבר כא"ז. אבל אין משמע כך דלמה לו לתלות במקום שאין מועיל ט"ע דהיינו בראו הטביעה. אלא ודאי לא סבר סברת הא"ז. ומהני ט"ע של הכותי אלא במקום דלא מהני גם בישראל:

וא"כ מה חילוק יש בין אם שני המכירים הם ישראלים או א"י א"ו הסברא שאמרינן דכששני ישראלים מכירים ודאי כל אחד אומר כפי הנדמה לו. ואין לומר שהוא סומך על שמיעה של חבירו ולא מדקדק בט"ע שלו כי לא יעשה כן בישראל. אבל בכותי אמרינן שהשני לא דקדק בעין לראות יפה רק סומך על שמועתו של חבירו וכפי דבור ששמע מחבירו גם פיו שוא ידבר. ואין נותן ט"ע בו. וג"כ לפי סברא יש חילוק גדול לאמרו. הני מילי דלא מהני שנים כותים דוקא כשהם שניהם יחד דכל אחד שומע מחבירו. אבל בנ"ד שאחד לא ידע מחבירו והכיר ג"כ שזה הוא ואז הוי הכרתם כמו שני ישראלים המכירים במקום דלא מהני ט"ע. וא"כ יש לומר אף אלו החוששים לסברת הא"ז בכאן אין לחוש עבור שנים המכירים זה שלא בפני זה ובהצטרפות ג"כ הסברא הנ"ל שהם קברו אותם ובודאי עבדו בשביל יקרא דחיי ודאי דעתם היה שיחזיק להם טובה וזה הכל אחר הכרה השלימה שהיה בהם לידע בתחלה מי ומי הם. וכשהכותי עושה דבר שניכר שנתנו בהם עיניהם לראותן יפה יהיה מכח מה שיהיה אפשר דגם הא"ז מודה. וגם עוד הצטרפות שכאן היה הכרה לשני האנשים שנתוועדו יחד מביתם ומצד הסברא דבר רחוק לזה שיזדמנו על עת הלז שני אנשים אחרים שעל שניהם יטעו הכותים ודומה לזה כ' הפוסקים גבי סימנים שאינם מובהקים דבשנים או שלשה סימנים שאינם מובהקין סמכינן. ויהיה לדברי הא"ז ט"ע דנכרי כסימן שאינו מובהק ע"כ ראוי לעשות סניף הצטרפות לדבר לומר דבזה בנ"ד אף לדברי א"ז מותרת ע"פ הכרת הט"ע של העכו"ם אלו. ועוד קצת הצטרפות המנין של שני האנשים שהיו ביחד הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכל הכותים אמרו מנין השנים. וע"כ נלענ"ד להלכה ולא למעשה עד שיבוא מי' ששל"ם בדבר ויפסוק הלכה למעשה. כה דברי אסקופה הנדרסת לפני הדום רגלו ומבקש אהבתו תמיד ומצפה לראותו ולזכות לדבר אתו פא"פ אודות כמה דברים הכמוסים בלבי זה כמה ולכבוד אלקי ישראל ולטובת אחינו ב"י. ולתשובתו אני מצפה ועומד. ויש לי עוד לשאול בשאלה אחת במים שאין להם סוף. אך לא רציתי להטריח את הצדיק בפעם אחת כ"כ. ומהגם אפשר שאבין דבר מתוך דבר כי שם אין היתר רק ט"ע לחוד של הכותי בלי שום הצטרפות. ולפי דעתי הואיל והפלוגתא זו בגוף העדות לא אמרינן בי' הספק מחמת פלוגתא להקל. עד שאראה מכתבו הקדוש ואיך שיהיה דעתו נוטה אז אכתוב לו בעזהי"ת מה דעתי בזאת השנית:

והנה קצרתי בדברים ולא כתבתי כ"א ראשי הדברים ככתב העולה על שולחן של רבנים ועל גודל ענותנותו בטוח אני בו בצדיק שלא ישליך דברי אחר גיוו ויכנסו דברי באזניו להשיב שולחו דבר. ולהקשיב דברי הקטן כמוני ואשרי לדור שגדולים נשמעים לקטנים. האל הטוב ימלא לבו לכל הטוב:

כ"ד הכותב בידים שניות.

הק' חיים במו"ה שלמה זללה"ה טירא חבטו"ב:

הוכפל בקשתי שלא להיות לו לטורח להזדקק לדבר כי בו הדבר תלוי. אם הוא יסתלק מדבר זה אף אני אסתלק לגמרי מחוות דעתי עוד והשאר העני' העגונה אשר שמרה לשוא זה תשע שנים בכבלי העיגון. ע"כ בקשתי שטותה לפני רם ונשא לשים לבו הטהור לכל הדברים המבוארים ולא יהיה לו למשא כי שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל:

כ"ד הק' חיים הנ"ל.

א"ה תשובה ברורה על שאלה זו לא מצאתי, אך בין כתבי יד קדשו של הגאון זקני וצ"ל ראיתי עלה אחד שדבר בקדשו מענין הזה ונראה ממנו שציין לעצמו על השאלה הנ"ל לכן הנני מעתיקו כאן הזהב:

והנה בנידון מה שבאמת מחולקים הפוסקים אם בשני כותים אמרינן דאמרו בדדמי והכריע מעכ"ת כהסוברים דלא אמרינן בדדמי ובאמת הב"ש מביא ראיה מש"ס דבשני עדים שאינם כשרים אמרינן בדדמי. ע"ש בסי' י"ז ס"נ ס"ק קנ"ג. מדהביא הרא"ש ראיה דבשני עדים לא אמרינן בדדמי. מסוגיא דיבמות דף קט"ו. והא מאה נשים כעד אחד דמי. משמע דאם הוו כשני עדים לא אמרינן בדדמי. ומוכח דבפסולי עדות אמרינן בדדמי אפילו בתרי משום דהוו כחד ע"ש:

אך [יש להתיר משום] מה דכתבו הפוסקים היכא דנפסל בו שאינו יכול להתנצל כגון וקברתיו. אזי שפיר לא אמרינן בדדמי. ואכתוב טעם וראיה על זה. דהנה הלח"מ הקשה וכן הב"ש שם בס"ק קמ"ג. לשיטת התוס' דבעיית הש"ס דעד אחד במלחמה הוא משום דחיישינן דמשקר כיון דל"ש דייקא ומינסבא. איך יתירו שני ת"ח ע"פ ע"א אף שאומר סימנים דלמא משקר ואינו מת וחזא הסימנים בחיים. וי"ל משום דהנה לכאורה קשה. הא מים שאין להם סוף הוה רק אסור מדרבנן. אע"ג דהוה רובא דרוב הנטבעין למיתה. מ"מ אסור מדרבנן משום דהוה מיעוטא דשכיח. וא"כ עכ"פ לא גרע מפלגא ופלגא דהא הוי הדין לר"מ דס"ל סמוך מיעוטא לחזקה הוה פלגא ופלגא עכ"פ ע"ש ביבמות דף קי"ט ע"ב. וא"כ באמת לדידן עדיף רובא. ורק משום דהוה מיעוט דשכיח סמכינן לחזקה והוה רק פלגא ופלגא וליכא עכ"פ חזקה דאיסורא. והנה הדין דהיכא דלא אתחזיק איסורא ע"א נאמן. וא"כ מה פריך הש"ס ותסברא הא מים שאין להם סוף אסור. אך י"ל דאפשר דלא הוה שהה עד שתצא נפשו. וא"כ הוה אסור מן התורה ולא הוה פלגא ופלגא והוה חזקת איסור בשלמא ע"ז דנטבע במים עכ"פ הוה שפיר נאמן ע"א. דהא על זה מהימן ע"א. דע"ז הטביעה שפיר שייך דייקא. דעכ"פ דייקא דנטבע. רק היכא דידעה דנטבע לא דייקא יותר. שסוברה דודאי מת כמו במלחמה. אבל על הטביעה מ"מ דייקא. דאל"כ לא הוה כמלחמה. דל"ש לומר משום דסברה כיון שנטבע בודאי מת רק היכא דידעה שנטבע: אך דאפשר דלא שהה עד שתצא נפשו. אך היא גופא קשה מנ"ל להקשות והסברא כו'. דלמא איירי דידעינן דנטבע ושהה עד שתצא נפשו בלא עד. ורק מ"מ במים שאין להם סוף אסור מדרבנן. וע"ז מועיל הגדת העד שראה אותו מת. ועו"ק לפמ"ש הפ"י בקידושין דף ס"ג ע"ב. דהיכא דבלא"ה בלא העד איתרע החזקה שפיר נאמן ע"א כיון דהוה בלא"ה רק ספק ע"ש. וא"כ היכא דנטבעה הספינה הא הוה הדין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. וא"כ בלא"ה איתרע החזקה ושפיר נאמן ע"א. ומה מקשה הש"ס ותסברא וכו':

אך י"ל. משום דהנה הפוסקים כתבו. דבטביעה אותן שראו הטביעה אין נאמנים אח"כ על שראוהו מת. ולחד דעה אפילו אותן שלא ראו הטביעה אמרו בדדמי. ע"ש בב"ש ס"ק צ'. וא"כ שפיר מקשי הש"ס. דאמאי נאמן. אך הא הב"ש כתב בס"ק קנ"ד. דאם אמרו מת בודאי נאמן. וכתב הב"ש דהוה כמו קברתיו. היכא דאמרו דהכירו היטב. וע"ש היטב. וא"כ אפשר דאיירי בכאן דאמרו דניכר היטב א"כ עדיין מה מקשה הש"ס אך הנה גבי ע"א דנאמן לומר קברתיו. לכאורה נמי קשה אמאי נאמן. וכתב הב"ש בס"ק קמו הטעם משום דבע"א לא חיישינן דמשקר אלא בדדמי. ובקברתיו לא שייך בדדמי. ולהך טעמא גם במלחמה נאמן. אך איכא עוד טעם דעה אחרת דס"ל דבמלחמה אינו מועיל קברתיו ע"ש בב"ש ס"ק קמ"ו. ובמלחמה דאינו נאמן יש שני טעמים. טעם אחד משום דאין דרך להמתין במלחמה משו"ה אינו נאמן לומר קברתיו. ולהך טעמא בטביעה היכא דאמר קברתיו נאמן. אך יש עוד טעם דאין נאמן במלחמה קברתיו. דמחמת שחזק בלבו שמת משקרת ואומרת קברתיו. ולהך טעם גם בטביעה אינו נאמן. ע"ש בב"ש ס"ק קמ"ו. וא"כ לטעם זה לא שייך סברת הב"ש בס"ק קנד הנ"ל דהיכא דאמר דהכירו היטב נאמן כמו בקברתיו. הא גם בקברתיו אינו נאמן. וא"כ שפיר קשה קושיית הש"ס דהא איתא בי"ד סי' קכ"ז דהיכא דהוה ספק אזי אין אשה נאמנת. דנשים דעתן קלות. וא"כ שפיר מקשה האיך התירו לשני ת"ח ע"פ נשים:

אך י"ל דהנה התוס' מקשים ביבמות דף קט"ו. ד"ה דאי בעי אמרה כו'. אמאי לא מהימנא במיגו דהוה אמרה מת על מטתו. ותירצו התוס' נהרג אטו מת לא אמרינן. ופי' הב"ש דכוונת התוס' משום דהוה אמרה מת במלחמה כד שתוכל להתנצל ולומר סבור הייתי שמת א' נהרג במלחמה וכו'. אבל אם תאמר מת על מטתו אין יכולה להתנצל ולומר סבור הייתי וכו'. וא"כ אין זה מיגו. וא"כ ע"כ בקברתיו שפיר יש לו מיגו דהוה אמר מת על מטתו. וא"כ בכאן לענין טביעה הוה ג"כ מיגו דהוה אמרה דלאחר שנטבע עלה חי והלך ואח"כ מת. וכה"ג שפיר מהימן דהוה כמו מת על מטתו. וכדאיתא בתשובת מבי"ט מביאו בק"ע ובבה"ט ע"ש. משום דהוה לאחר כך חי. וא"כ הכי פריך הש"ס ותסברא כו' אי אמרינן דמשו"ה אין ע"א נאמן במלחמה מטעם דאשה דיייקא ומינסבא. ובמלחמה לא דייקא ומים שאין להם סוף הוה כמלחמה. וא"כ לא שייך מיגו. דהא אם לא אמר דעלה ממים חי כמו דאמר השתא. והוה לא דייקא. והוה אמרה דמסתמא מת. אך אם הוה אמר דעלה חי ואח"כ מת אזי דייקא !באמת לא מינסבא דהא דייקא. וכל זמן דלא ידעה לא מינסבא. וא"כ האיך שייך מיגו ושפיר מקשה הש"ס !תסברא. וע"ז משני שאיירי דאמרי דוה ליה סימנים. וא"כ לא שייך בדדמי. דממ"נ אם ראו אותן הסימנים קודם הטביעה וא"כ הוו בודאי הן [השני תלמידי חכמים] ואם לא ראו הסימנים קודם הטביעה א"כ האיך אמר בדדמי דהא בודאי לא הוו הן הת"ח. דכיון שלהם שראו יש סימנים. ולב' ת"ח שנטבעו לא ראו סימנים. וא"כ לא שייך בדדמי. ושפיר נאמן. והא דנאמן שראה הסימנים לאחר מיתה הוי רק כנ"ל דכיון דלא שייך בדדמי א"כ ממילא נאמן. דלא גרע עכ"פ הך רובא נגד החזקה והמיעוט דלא עדיפי מפלגא ופלגא משו"ה נאמן. ומתורץ קושית הלח"מ וב"ש הנ"ל. היוצא לנו מכל אלו דהאיך דהוה אומר מת בברור ל"ש לומר דאמר בדדמי דסבר דמת. ורק לפי השיטה דלא מהני עד אחד משום דמשקר ומשו"ה מסיח לפי תומו מהני:

והנה יש עוד היתר בנ"ד. דהנה באבן העזר פסק דשני סימנים שאינם מובהקין מצטרפין אע"ג דלא הוו אלא סימנים אמצעין. והנה רושם בגופו הוה סימן אמצעי וא"כ הא דאמר. כפי שנעתק בג"ע. שאמרו א"י כן לר' זכריה שמצאוהו "געשאססען". ער האט גיהאט איין שטאך אין הערץ. כמו שאמר הראשון "געשאססען". וא"כ ניהו דהא"י הראשון לא הוה מל"ת: מ"מ כיון דשני הא"י אמרו דמצאו שני יהודים ויש להם סימן של "שיסען" שכן אמרו לר' זכריה והא"י הראשון שאמר לר' יהודה שהוא מכירם בשני סימנים. אחד מהם חתן ר' בער ועוד יש סימן מן "שיסען" והוה כמו דאמר סימן שיש להם רושם בגוף וגם מנין שנים הנרצחים. ועוד הא"י דאמר לר' זכריה שמצאו יהודים ובשניהם הוו הסימנים רושם שנים. וא"כ מה בכך דזה הא"י שאמר לר' יהודה לא הוה מל"ת. מ"מ לא יהא כמוצא אבדה דאמרו הבעלים בעצמן סימן אף דלבעלים בודאי לא מהימנינין. מ"מ כי הוה אח"כ בהכלי שמצאו סימן כמו שאמרו. אמרינן דבודאי זה הוה שלו. וא"כ גם בנ"ד כי אמר דהוה סימן בהאנשים הללו. והן חתן ר' בער והשני. מה בכך דלא הוה מל"ת. וא"כ אח"כ דאמר הא"י לר' זכריה דמצא בשני סימנים א"כ לא שייך לומר בדדמי. דטעו שאין זה חתן ר' בער. מ"מ כיון דעכ"פ יש בו הסימנים כמו שאמר הראשון אמרינן שזהו. ושני סימנים אמצעין הוו כסימן מובהק:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה