אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן יא

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן יא

חידושים מכת"י

(א) גיטין דף מה ע"ב. המוציא את אשתו משום שם רע כו' וכל הסוגיא. והקשו הפוסקים על הרי"ף דכתב לתרתי מתניתין והשמיט אוקימתא דרבא בדף מו ע"ב דאוקי לרישא בכפלי' לתנאה ולסיפא בלא כפלי'. ועוד קשה דבאמת הרי"ף כ' בתשובה דאין צריך כלל לכפול התנאי בגיטין וקידושין רק מטעם חומרא. הובא בהרב המגיד בפ"ו מאישות ה' י"א:

וי"ל דהנה הב"י הקשה אמאי לא מוקי רישא דאמרו חכמים לא יחזור בדא"ל משום זה אני מוציאך. משו"ה חיישינן לקלקולא. וסיפא בדלא אמר בשביל זה אני מוציאך. וי"ל דהנה באמת התוס' כתבו (א) דמשמע דגילוי דעת הוי מהני רק משום דברים שבלב אינם דברים הא בעינן תנאי כפול. ותירצו דגילוי דעת בלי תנאי עדיף טפי ועוד כתב הרשב"א בשם י"א דכיון דאמר תנאי ולא אמר כדין תנאי גרע טפי וע"ש היטב (ב). אך באמת לאותן פוסקים דס"ל דמעכשיו אין צריך לדין תנאי וא"כ ל"ק (ג):

והנה המל"מ מסופק שם בהלכה ב'. בתנאי דלשעבר אם הוי כמו מעכשיו וא"צ לדיני תנאי. והנה מה דהקשה המל"מ מסוטה (ד) ל"ק כפי מ"ש הלחם משנה דר"מ לא ס"ל דבמעכשיו לא צריך לדיני תנאי. ושם הסוגיא אזלא לר"מ. ועוי"ל דסוגיא שם לא ס"ל דיש חילוק במעכשיו. משא"כ לפסק הלכה (ה). אך באמת הא הרמב"ם כתב בפ"ו מה' אישות ה' י"ח [ושם הרב המגיד כתב הטעם] אמאי לא צריך במעכשיו דין תנאי. דבמעכשיו אם נתקיים התנאי הוי הגט למפרע כאילו לא היה תנאי ע"ש. וא"כ כאן באילונית. דהא אילונית אין צריכה גט רק משום דהוי ספק. וא"כ אם הוא התנה על מנת שתהא אילונית לא שייך זאת. דממ"נ אם הוי אילונית א"צ גט. וא"כ אם היא אילונית אינו רוצה לגרש וא"כ לא הוי כמו מעכשיו. והפ"י כתב בקידושין, אפילו למ"ד דלא בעי כפול אך כיון דשאר דיני תנאי בעינן לא מהני גילוי מילתא בלא תנאי (ו). ואך לפי מ"ש המהר"ם מלובלין בתשובה דהוי התנאי ע"מ שתחזור וישאנה. והוי לכאורה כמו מעכשיו. וכמו דאיתא בגיטין בדף פ"ד ע"מ שתנשא לאחר אך הא עיקר הגט ויצאה והיתה שתהא ראויה לקדש לאחר. וח"כ ממ"נ הא אי אפשר לקדש לאחר. דאם תתקדש לאחר הוי מחזיר גרושתו. ואסור להנשא לבעל. וא"א לקיים התנאי. אך אי אמרינן כר"י בן כיפר (ז) דמחזיר גרושתו מן האירוסין מותר. וא"כ שפיר הוי הגט דתתקדש לאחר מקודם ואח"כ יגרש. ויקויים התנאי כשמחזירה. וכן כתב בספר פ"י בגיטין דף פ"ד. וא"כ י"ל דבזה פליגי ר"י ורבנן בכאן. דר"י ס"ל מחזיר גרושתו מן האירוסין מותר כר"י בן כיפר וא"כ הוי כמו מעכשיו ומהני גילוי מילתא בלא אמירה כלל (ח). ורבנן ס"ל דאסורה אפילו מחזיר גרושתו מן האירוסין. ואך דוקא לאביי הוי התירוץ כן ומשא"כ לרבא דס"ל קידושין שאינם מסורין לביאה לא הוו קידושין. וכאן לא הוו כלל ראויה לקידושין. דהא לא הוי ראויה לביאה. דאם יבוא עליה השני תהא אסורה לבעלה משום מחזיר גרושתו (ט). לא מבעיא לשיטת רש"י גבי קידושין שאין מסורין לביאה (י) ומחייבי לאוין ל"ק. כמו"ש הפ"י (כ) דהוי גזרת הכתוב. אך גם לשיטת התוס' דלא מיקרי קידושין שאין ראוין לביאה רק היכא דהקידושין גורמין האיסור ע"ש. מ"מ הא בכאן הקידושין גורמין האיסור דאל"ה הוי פנויה ולא הוי ביאה כלל באיסור. ולא מבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל (ל) בדף פ"ד. דלא אמרינן דהוי בטל הקדושין בלא הגט כדי דיהא הגט ויהא קיום התנאי. גם לשיטת ר"י. מ"מ ממ"נ הוי קדושין דאינם ראויין לביאה. דעל ידי הביאה יתבטלו הקדושין. וא"כ משו"ה דוקא רבא לשיטתיה דס"ל קדושין דאין מסורין לביאה לא הוו קדושין (מ) ומשא"כ לפסק הלכה כאביי ביע"ל קג"ם דהוו קדושין א"צ לתרץ בדכפליה. ובזה הוי הפי' דאמר רבא והכא בדלא כפליה לתנאה. אבל גם רישא איירי בדלא כפליה. אך רישא הוי תנאי לשעבר דהוי כמו מעכשיו וא"צ כפילא. משא"כ הכא ממ"נ אם הוי אילונית א"צ כלל גט כנ"ל. וא"ש דלא אמר רבא דרישא הוי בכפליה לתנאה. ומתורץ שפיר הרי"ף דהשמיט תירוץ רבא לפסק הלכה כנ"ל. אע"ג דס"ל להרי"ף דלא בעי תנאי כפול. אך עכ"פ שאר דיני תנאים בעינן בלא מעכשיו רק כפל הוא דאמרינן אין צריך דמכלל לאו אתה שומע הן. אבל שאר דיני תנאים תנאי קודם למעשה בעינן. וא"כ גלוי מלתא בלא אמירה עכ"פ לא מהני. וכ"כ הפ"י בקדושין דאם בעינן שאר דיני תנאים לא מהני גלוי מלתא כנ"ל. דהא בעינן תנאי קודם למעשה אלמא דלא מהני גלוי מלתא וכן לר"י דלא בעי כפילא אך עכ"פ בלא אמירה לא מהני רק במעכשיו כנ"ל:

(ב) והנה הרי"ף כתב אומר לה שתיקתך יפה מדיבורך והוסיף הרי"ף דהשתא היא דאיברות. ופי' הרמב"ן במלחמות דאמת אילונית אין לה רפואה רק דהוי עכ"פ חולנית אחר דאינה מוליד והשתא היא דאיברת ע"ש. אך דקשה למה הוסיף הרי"ף מה דליתא במתניתין:

וי"ל משום דהנה התוס' הקשו בד"ה אומר לה כו'. אם נימא דהוי דין גמור דהוי תנאי גמור. מה מהני דאומר לה אטו אם הוא שותק אנן מי שתקינן ע"ש. וי"ל דהנה לפמ"ש הב"י א"כ הך סוגיא הוי שלא אליבא דהלכתא אך להלכתא הוי התירוץ. כאן באמר כאן בלא אמר כנ"ל. אך באמת עכ"פ לא הוי תנאי כלל רק ע"כ משום במעכשיו א"צ לדיני תנאי (נ) אך אם אמרינן כסברת המל"מ דתנאי דעבר לא הוי כמו מעכשיו וצריך דיני תנאי כשאר תנאים. (ס) אך אם התנה על מנת שאין עליה נדרים ואח"כ מחל אפילו נמצא עליה נדרים הוי מקודשת. וכתב הר"ן (ע) וכן הביאו הב"ש הטעם דכל מידי דמתנה לטובתו הוי כוונתו דוקא דיקפיד כשישמע אך אם ימחול הוי מחילה. וא"כ כל התנאים דעבר הוי כמו להבא דהוי אם לא יקפיד אחר כך כשיוודע דלא הוי שם רע אמת או דהחכמים יכולין להפר. אך זה דוקא היכא דהוי לטובתו משא"כ היכא דלצעורי קא מכוון. אי אפשר למחול (פ) וא"כ משו"ה אמר אילו היו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשך. וא"כ הוי לטובתו ושפיר הוי התנאי דבידו או דיקפיד או דלא יקפיד וא"כ הוי כמו מעכשיו ואין צריך לדיני תנאי. ומ"ה אומרים לו שתיקותיך כו' וא"כ הוי רק לצעורי דכיון דאין יכול להיות אשתו וא"כ לא יכול למחול והוי תנאי לשעבר ולא מעכשיו ולא מהני בלא דיני תנאי. ואך אכתי ה"ל לטובתו דפטור מכתובה וא"כ שפיר יכול למחול דכ"ז דלא גירש פטור מכתובה וא"כ דילמא תמות מקודם ויפטור מכתובה. אך בכתובה בלא"ה פטור משום דהוי אילונית וע"ז אומר לה שתיקותיך יפה מדיבורך דאם הוי הדין דמגיעה הכתובה הוי לטובה ולא בעינן דיני תנאי. אך היא גופא תקשי דהא ממ"נ הוי התנאי לטובה דאם לא הוי התנה הוי צריך לשלם הכתובה. וע"ז אמר הרי"ף דבלא"ה פטור מכתובה דהשתא הוא דאיברית. אך שתיקותיך יפה מדיבורך דזה הוי לטובתך. דאמרינן דפטור אתה בלא"ה מכתובה מכח השתא הוא דאיברות. וא"כ א"ש דאי לאו דאמרו רבנן דפטור מן הכתובה הוי הגט בטל ושפיר מתורץ הרי"ף:

(ג) והנה בס' א"ז מקשה בכתובות דף ע"ד ע"ב דמתרץ שם הש"ס על הא דמקשה שני ברייתות אהדדי דאם קידשה ע"מ שאין בה נדרים והלכה אצל חכם והתירה ומתרץ הא כמ"ד אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד והא כמ"ד רוצה ומייתי מתניתין פלוגתא דר"מ ור"א והא ר"מ הא ר"א [והקשה הא"ז] ולמה מייתי דר"י דאמר נדר ברבים לא יחזיר וכו' ואמר שם טעמא דר"י עיי"ש:

וי"ל משום דהנה התוס' (צ) וכן הוא בס' א"ז בשם הריטב"א הקשו דאם מצי להתיר החכם ע"י שליח וא"כ מאי אמרו אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הא מצי להתיר ע"י שלית ותי' הא"ז דאפ"ה אין רוצה להתבזה לפני ב"ד גם ע"י שלית. וא"כ קשה מאי דמייתי ראיה דר"מ ס"ל דרוצה שתתבזה בב"ד דילמא באמת אין רוצה שתתבזה בב"ד רק דר"מ ס"ל דעכ"פ דהא מצי להפר ע"י שליח [וע"י שליח רוצ'] ור"א ס"ל דאפילו גם ע"י שלית אין רוצה שתבזה. אבל מ"מ בעצמה אין רוצה שתתבזה אפילו לר"מ. וא"כ מ"ה לכ"ע דאם הלכה בעצמה כמו דאיתא בברייתא דהלכה בעצמה לב"ד לכ"ע אינה מקודשת. וע"ז מייתי ראיה דהנה התוס' הקשה (ק) דעכ"פ על דעת רבים לכ"ע אין יכול להפר ואמאי חוששין על דעת רבים לקלקולא. ולא חילקו דע"ד רבים יכול לחזור ותי' שם בס' פ"י דהא שלום בין איש לאשתו הוי מצוה ויכול להפר לדבר מצוה. והנה זה בודאי דלא מקרי מצוה רק לעשות שלום שבין איש לאשתו. משא"כ אם איש אחר אין רוצה לישא לזו האשה בנדרים. זה בודאי לא מיקרי מצוה. וא"כ אין יכול להפר ע"ד רבים בזה. והנה איתא בנדרים דבעל יכול לעשות שליח להפר. אך אם לא שמע הבעל עדיין אין יכול לעשות שליח מי איכא מידי דאיהו לא מצי להפר ושליח מצי להפר (ר) וא"כ לפי"ז מוכת דע"כ ר"מ ס"ל דרוצה שתתבזה אשתו בעצמה בב"ד דאל"ה קשה לר"מ אמאי לא חילק כמו דחילק ר"י בין נדר רבים ללא נדר ברבים ה"נ ה"ל לר"מ לחלק להיפוך דבע"ד רבים שרי. וח"ל משום דהוי מצוה בין איש לאשתו. קשה עכ"פ אם תלכה היא בעצמה לא הוי מצוה דהא בלא"ה יהא גט דאין רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וא"כ בין כך ובין כך הוי גט וא"כ תו ליכא מצוה רק כמו איש אחר אם אינו רוצה לישא לה. ורק ע"י שליח הוי מצוה וא"כ מי איכא מידי דבעצמה לא הוי היתר וע"י שליח יהא היתר. א"ו דס"ל לר"מ דגם בעצמה רוצה שתתבזה בב"ד. וא"כ עיקר זה הוכחה הוי מן ר"י דחילק בין נדר ברבים ה"נ ה"ל לר"מ לחלק להיפוך כדכתבו התוס' בגיטין כן כנ"ל. אך זה דוקא אם נימא דהוי הטעם לר"מ דס"ל דברבים יכול להפר. רק ע"ד רבים והוי מצוה. ואך אם נימא דטעמא דר"י באמת משום פרוצות דברבים הוי פרוצות ולא מוכת כלל והוי אמרינן דהא דלא חילק ר"מ באין צריך חקירת חכם משום דזה דכיון דבעל יכול להפר מיד לא הוי פרוצות או דלא הוי מדקדק כלל בר"מ מדלא חילק להיפוך. אך לפי דמוכח הוי ע"כ דטעמא דר"י דס"ל רק משום דאין לו הפרה ברבים ומייתי הטעם ושפיר מתורץ קו' הא"ז:

(ד) והנה עי"ל קוש' הא"ז הנ"ל. משום דהנה התוס' הקשה בד"ה אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך וא"ת ואמאי לא אמרינן אם הוא שתק אנן מי שתקינן. ועוד אמאי באילונית פליגי רבנן ואליבא דר"י דוקא אמר ושם גבי לא היה לה בנים לכ"ע הוי חוששין בלא אמירה אם לא מכח השתא הוא דאיברות. וי"ל דהנה אם אמרי' דחילק בין גילוי מילתא דאין צריך לדיני תנאי ובין אמירה דכיון דירד לדיני תנאי אמאי לא אמר כדין (ש). והנה לענין תנאי ומעשה בדבר אחד לא שייך זאת דמאי ה"ל למיעבד. וא"כ ממ"נ או דאין צריך דוקא דיהא תנאי ומעשה בדבר אחד בכ"מ ואם צריך דיהא דוקא תנאי ומעשה בדבר אחד גם בגילוי דעת בלא ירד לדיני תנאי נמי בעינן כן. וא"כ מ"ה באילונית הא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דאם הוי אילונית אין צריך גט. ועיקר הטעם (ש) משום דהוי תנאי הסותר למעשה (ת) ומ"ה לא מהני כלל בדין תורה. רק אם אמר הוי לעז בעלמא. וע"ז כיון דשתק לא הוי לעז. משא"כ שם אע"ג דאין לה בנים בעי גיטא ג"כ ולא הוי תנאי הסותר ומהני גילוי דעת בדין גמור ואין צריך אמירה ואנן לא שתקינן אע"ג דהוא שתק ומתורץ שפיר קושי' התוס':

והנה י"ל דקדוק הלשון דאמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק. ול"ל לומר דר"י אדר"י קשיא רק דרבנן אדרבנן וכן בתירוץ. ופ"ה שראיתי כן לדקדק הגם דהוי שמביא כ"פ בש"ם כן. מ"מ נוכל לומר דה"פ דבאמת לכאורה י"ל דל"ק דרבנן אדרבנן דבאמת טעמא דרבנן דלא מהני תנאי [גבי אילונית משום] דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דאילונית אין צריך גט ור"י ס"ל דגם אילונית צריכה גט מכח אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהוי פלוגתא דרבנן ור"י ומ"ה הוי תנאי מהני דלא הוי בדבר אחד. אך הנה י"ל קושי' הב"י דהקשה אמאי לא מוקי בלא אמר די"ל דהנה הש"ך מביא בח"מ בהלכות (א) דאמר ישא את בתי ויטול ארבע מאות אע"ג דלא הוי כדין תנאי וכתב הרמב"ן דלא בעינן דיני תנאי רק דלא אתי דבור ומבטל מעשה רק בדיני תנאי משא"כ במתנת שכ"מ דהוי רק דבור ואתי דבור ומבטל דבור וכן כתב הפ"י הטעם גבי נדרים ושבועות דאין צריך לדיני תנאי משום דהוי רק דבור בעלמא. וכן איתא ביו"ד סימן ר"כ סעיף ט"ו בהגהת רמ"א דלא בעינן תנאי כפול דלא גרע מכוונת הנודר והוי כמ"ש הפ"י הנ"ל. והנה הגט הוי רק דבור ואפילו לאחר החתימה אבל קודם החתימה הוי ודאי רק דבור. והנה הרמב"ם כתב דקודם התורף אין רשאי להתנות כלל שום תנאי משום דלא הוי ברירה והוי ספק אצל הסופר אם מגורשת (ב) וא"כ בשלמא אם אמרינן דוקא אם אמר והוי רק קודם נתינה אמר ולא הוי תנאי כדינו דאמר רק למילתא ולא לתנאי. משא"כ אם הוי אומדנא וגילוי מילתא אך גילוי מילתא הוי ג"כ קודם הכתיבה וקודם הכתיבה אין צריך כלל לדיני תנאי ומהני גילוי מילתא בדין כמו גבי מתנת שכ"מ דמהני אומדנא וא"כ מאי מהני דאומרים לו עכ"פ איכא אומדנא דאין צריך כלל לדיני תנאי. קודם הכתיבה והוי הכתיבה שלא לשמה. ותקשי קושי' התוס' כיון דהוי הדין ולא לעז בעלמא רק מן הדין מהני ומאי מהני דאומרים לו א"ו דלא הוי כלל אומדנא ומתורץ קושית הב"י:

והנה כ"מ בהרב המגיד דכתב בפרק במיני הלכה י"ז דכתב שם ז"ל וכבר נתבאר דהמתנה בדבר שאי אפשר לקיים כאינו תנאי. והמעשה קיים כאילו לא התנה שאינו אלא כמפליגה בדברים (ג) הא משמע דשאר דיני תנאים לא צריכין [קודם הכתיבה] מדלא כתב בכל דיני תנאים. וע"כ משום דהוי רק דבור. רק זה דהוי אי אפשר לקיימו דהוי מפליגה בדברים ודעתו ג"כ אין לזה ואפילו בדבור לא מהני. אך בסימן קמ"ז מביא הטור תשובת הרא"ש דגם קודם כתיבת התורף בעינן תנאי כפול והוי סותר לזה. וי"ל דשם קאי הרא"ש רק בכתיבה בגט קודם התורף דהוי ליה זכות בגט כן כתב שם הרא"ש להדיא בטעמא וא"כ לפ"ז אם לא הוי כפל ואח"כ דמגרש ונתנה לה ובנתינה לא מהני בלא כפל ולא ה"ל זכות משא"כ הרב המגיד דקאי להרמב"ם ולהרמב"ם אפילו בע"פ פסול דלא הוי לשמה וא"כ אין חילוק. דלא הוי לשמה דהוי דבור ודבור וכדלעיל. שוב אח"כ מצאתי במכתב אליה שדייק מהרב המגיד כדלעיל. והנה מ"ש לעיל דעכ"פ קודם הכתיבה הוי דין גמור. [ולא לעז בעלמא] והנה אם נימא כמ"ש הפ"י דכיון דהוי רק גילוי מילתא אפילו דהוי דין גמור מ"מ מהני מאי דאומרים לו דודאי לא הוי מחשבה שלו וליכא כלל אומדנא (ד) וא"כ שפיר מצי לומר דאומרים לו קודם הכתיבה וא"כ לא הוי גילוי ואומדנא כלל. אך עדיין קשה מאי מהני דהא הוא מגלה ג"כ קודם הכתיבה. אך דאומרים דודאי אין דעתו כן דהא אסורה לו דילמא הוי כוונתו באמת להתנות כן בשעת נתינה תנאי גמור וא"כ יהא שרי לחזור דלא מהני כלל מידי ואח"כ חוזר ולא התנה. אך דל"ק דאם אמרינן דתנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני וא"כ בשלמא בשעת כתיבה דלא גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר וא"כ אפילו הוי בדבר אחד מהני דכיון דלא גמרינן כלל רק דהוי דבור ודבור אך בשעת נתינה לא מהני וא"כ שפיר יהא מהני ואמרינן דאינו רשאי לחזור ולא הוי תנאי מעליא כלל. וזה הפי' דבאמת בשלמא דרבנן ארבנן בלא"ה ל"ק דהוי אמרינן כדלעיל דפליגי בתנאי ומעשה בדבר אחד אך דקשה מאי מקשה דר"י אדר"י. דהא אפ"ל דאיירי בלא אמר ואמירה היכא דצריך כגון לעיל במוציא משום שם רע ונדרנית דלא הוי בלב מהני רק אמר ואמירה ג"כ לא מהני כיון דלא אמר בלשון תנאי. רק באילונית דלא צריך כלל לאמירה רק בלב מהני משום קודם הכתיבה דהוי דבור ודבור ורבנן לא ס"ל בלב בלא אמירה דמהני. אך דא"כ תקשי מאי מהני מאי דאומרים לו דהא הוי הדין כן וא"ל דאומרים לו קודם הכתיבה מאי מהני דילמא כוונתו להתנות כן בתנאי גמור ויהא רשאי להחזיר ושפיר קשה דר"י אדר"י אך דאם סברא דתנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני. וא"כ דילמא לכ"ע ס"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד לא מהני ושפיר מהני מאי דאומרים לו כנ"ל ומאי מקשה דר"י אדר"י אלא ודאי דס"ל דאין סברא רק דתנאי ומעשה בדבר אחד מהני וא"כ קשה דרבנן אדרבנן:

ולפ"ז עוד מיושב קושי' הא"ז דלעיל דהוי אפ"ל דילמא גם ר"א ס"ל דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד רק דמ"ה יחזיר בחקירות חכם אי לאו דגזר זה מפני זה משום דמאי מהני מאי דאומרים לו וכקו' דלעיל. אך באין צריך חקירת חכם שפיר מהני. אם ס"ל כמו ס' המל"מ דמאי דאסור מדרבנן אי אפשר להתיר וא"כ כיון דאסור מדרבנן אע"ג דהוי השתא רק יום שמעו מ"מ אי אפשר להפר אך מ"ה מביא זה דר"י וא"כ תקשי בנדר ע"ד רבים שפיר מהני תקנת חכמים דתו ליכא מצוה ואי אפשר להפר דכיון דליכא מצוה שבין איש לאשתו כנ"ל וא"כ שפיר הועילו. א"ו דס"ל דאין אדם רוצה שתתבזה בב"ד:

או י"ל דה"פ דהוי אפ"ל דמאי מהני דהא הוי קודם הכתיבה וכדלעיל והוי דין גמור. וא"ל דאומרים לו קודם הכתיבה. דילמא כוונתו להתנות בתנאי גמור רק דזה הוי רק בהתרת חכם ומשא"כ מאי דאיו צריך רק הבעל והנה רש"י כתב שם בנדרים (ה) בדברי ר"מ (ו) דכיון דיודע שיש נדרים דמפר דממ"נ ה"ל להפר מספק. וא"כ ממ"נ אם הוי ספק לו לא ה"ל להפר דלא הוי השתא יום שמעו והוי להפר ביום שמעו אלא ע"כ דהוי ודאי [קיום הנדר מדלא הפר] וא"כ בכאן נמי לא הוי בודאי כוונתו להתנות כלל דלא הוי יודע משום ספק. ועי"ל דבאמת אם הוי לי' ודאי לא שייך דלא הוי לשמה. דהא הוי לשמה דהא לא הוי לי' אצלו שום תנאי רק ודאי לשמה. ובזה מתורץ קושית התוס' עוד דאנן מי שתקינן כו' משום דבשלמא באילונית דאצלו הוי ודאי אילונית ולא ספק דכך אמר וא"כ עכ"פ הוי הכתיבה לשמה דבודאי בדעתו לשמה. משא"כ שם בבנים. הוא גופיה אפשר דמסופק וקשה מן הכתיבה כנ"ל:

(ה) ובזה מתורץ הרמב"ם דכתב (ז) משום דתנשא לאחר ותהוי צנועה תחתיו כו' ולא כתב דימצא בדאי השם רע וכמו דאיתא בברייתא. והנה י"ל קושית התוס' ביבמות בדף כ"ה ע"א בד"ה ואכתי מי דמי כו' דהקשה התוס' דהא בברייתא איתא או משום קלקול או משום פריצות ולא הוי הטעם כלל משום שם רע עיי"ש:

וי"ל דה"פ בברייתא דפריצות. דבאמת מפני מה אסרו להחזיר. וע"ז אמרינן משום שלא תהא בנות ישראל פרוצות בזנות ובנדרים לפיכך אומרים לו אמור לה משום כו' וא"כ כיון דאומרים לו משום פרוצות. וא"כ כיון דאמר לה אסור להחזיר בנדרים משום קלקול דכיון דהוי אמירה לכ"ע חיישינן לקלקול ורק זה שפיר בנדרים דהא הוי מעכשיו וגילוי מילתא מהני ואין צריך לדיני תנאים ושפיר יכול לקלקלה אם תלכה לחכם ותפר. משא"כ במוציא שם רע הוי על לעבר (לחוד) ועבר לא הוי כמו מעכשיו ולא הוי כלל מהני בלא דיני תנאי (ח) וא"כ אמאי לא יחזיר רק ע"כ דה"פ דכיון דהדין דאומרים לה בשביל זה אני מוציאך ותקנת חכמים הוי אזי שפיר הוי אסורה לנצח כמו הוציאוה ב"ד. דהא הדין דיאמר לה בשביל זה אני מוציאך והוי שפיר ע"י זה דהדין דיהא נימא כן בשביל זה אני מוציאך נתחזק קלא ומ"ה מדמי ר"נ. משא"כ הרמב"ם דפסק שם כפי דיחוי (ט). וא"כ אדרבא אמרינן דקי"ל בקלא וליתא ואמאי אסור להחזיר וא"כ ע"כ אין הטעם רק בשביל קלקול וא"כ קשה כנ"ל הא הוי לעבר. ע"ז אמר הרמב"ם תנאי דלהבא דתהא צנועה תחת בעלה השני והא דאמר ר"מ כן שיהא הדברים בדאין יהא מתורץ אי"ה לקמן (י):

(ו) והנה הרמב"ם דפסק דבאילונית הוי מהני אע"ג דלא אמר. כן כתב הרב המגיד (כ) והקשה הפ"י עליו וא"כ מאי פריך דר"י אדר"י דבכאן עדיף טפי דהוי אפילו בלב מהני והוי גילוי מילתא ולחד תירוץ התוס' עדיף טפי מתנאי שלא כדין. ואך דה"פ דהרמב"ם כתב דאומרים לו גמור בלבך ובהש"ס דידן ליכא זאת רק ממילא גמר בלבו. אך דבאמת בתרווייהו הוי להרמב"ם אומדנא מהני רק דאומרים לו קודם הכתיבה גמור בלבך לגרשה בלי שום תנאי דאם יהא ירצה להתנות איזו תנאי אזי לא מהני כלל הגט אפילו נתקיים התנאי משום דלא הוי ברירה והוי ספק גירושין זה הפי' ברמב"ם. אך דזה דוקא בתנאי דלהבא וכמ"ש הרב המגיד הטעם דהוי אגיד בי' משא"כ בתנאי דלעבר לא שייך זאת דלא הוי אגיד וא"כ שפיר יכול להתנות על תנאי דעבר וא"כ לא מהני מה דיאמרו לו מפני מה צריך לגרש בלא תנאי. רק דבאילונית שפיר מהני מה דאומרים לו קודם הכתיבה. וא"ל דה"ל בלבו להתנות תנאי גמור כדין וא"כ יהא רשאי להחזיר. ז"א דהא אילונית הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ולא מהני כלל תנאי בשעת נתינה וא"כ א"ש הרמב"ם דבאילונית בלא אמירה נמי אינו רשאי להחזיר ושם גבי שם רע דוקא אמירה. וא"כ א"ש דר"מ דס"ל יש ברירה הוי הפי' אע"ג דלא עבד כדיני תנאי דלא צריך לדיני תנאי אע"ג דהוי לשעבר. משום דעכ"פ קודם הכתיבה אתי דבור ומבטל דביר וא"כ אם לא נתקיים התנאי אין מגורשת מכח הכתיבה לא הוי לשמה. וא"ל דיאמרו לו קודם הכתיבה דאין רשאי להתנות שום תנאי משום דא"כ אפילו נתקיים התנאי ג"כ לא מהני (ל). משום דלר"מ מהני דהא ר"מ ס"ל ברירה. משא"כ הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן ברירה שפיר לא מצי להיות בלב שום תנאי וע"ה כתב הרמב"ם דהתנאי הוי אם תהא צנועה דהוי להבא ומעכשיו. ואין צריך כלל לדיני תנאי:

ובזה מתורץ גם הא דמקשה דר"י אדר"י ומתורץ קושי' הפ"י דלעיל משום דלר"י הא לחד דעה בש"ס דס"ל לר"י יש ברירה. וא"כ אי אפשר לומר קודם הכתיבה גמור בלבך דמשום. דאם יהא תנאי בלבך לא הוי הגט אפילו נתקיים התנאי משום דאין ברירה כנ"ל הא לר"י ס"ל ברירה. וא"ל דמאי מהני מאי דיאמרו לו קודם הכתיבה. דילמא הוי כוונתו אח"כ. ע"ז אמרינן ג"כ ברירה דכיון דלא התנה לבסוף דאמרינן הוברר הדבר דגם מעיקרא לא הוי בדעתו להתנות על שעת נתינה. דכיון דלבסוף בשעת נתינה לא התנה וכן לר"מ שכתוב לעיל הוי ג"כ הפי' דכיון דלבסוף לא התנה כן. אמרינן דגם מעיקרא לא הוי דעתו להתנות על שעת נתינה:

והנה הכפות תמרים כתב בסוכה דגם דעת הרמב"ם ואביי ורבא כלם ס"ל דבעינן דתנאי לא יהא סותר המעשה רק דמתרצינן דבור אם תחזיר לי הנייר דכוונתו מעכשיו יהא הגט עיי"ש ומ"ה א"ש מ"ש לעיל:

ונמצא לפ"ז היוצא לנו דבאמת אין דעת הרמב"ם דאם לא אומר משום זה אני מוציאך יהא אסורה משום פרוצות אין זה טעם הרמב"ם. רק דעת הרמב"ם דמ"ה צריך לאמר לה משום כו' משום פרוצות וממילא כיון דאמר הוי חוששין לקלקולא ומ"ה אסורה משום קלקול ודוקא באמר:

ובזה א"ש דמייתי תניא כותי' מר"מ דהא גם במתניתין ע"כ טעמא דר"מ רק משום קלקולא. רק [דצ"ל כנ"ל] דהוי סבור דרק לר"מ [חיישינן לקלקול] ומשום קודם הכתיבה דהוי דבור ומהני בלא דיני תנאי רק אומדנא. דהא לר"מ דס"ל ברירה לא מצי לומר דאין רשאי להיות תנאי בלבו מקודם הכתיבה כנ"ל דהא לר"מ מצי להיות וא"כ אם לא אמר אמרינן דהא דאין רשאי להחזיר הוי מכת הכתיבה הוי קשה. ומשא"כ לפסק הלכה דהוי פסקינן דאין ברירה והוי לא חוששין מכח הכתיבה. דאומרים לו קודם הכתיבה דאין רשאי להיות שום תנאי קודם הכתיבה. ובשעת נתינה אע"ג דאמר מ"מ בלא דיני תנאי הוי. ואיירי דאמר מסתמא משום דגם ללישנא קמא צריך לומר לה הוי יודע משום שם רע אני מוציאך משום פרוצות רק דאין אסור להחזיר בשביל זה וכמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם כן הוי דעת לישנא קמא. ולישנא ב' ס"ל דדוקא לר"מ חוששין לקלקולא משום הכתיבת הגט ולא לפסק הלכה דפסקינן א ברירה. וע"ז מייתי ראיה דאיתא בברייתא ויאמר אילו היו נותנים כו' ומשמע דוקא אם יאמר הא אם מחל אינו כן דהוי לטובתו וא"כ הוי מעכשיו אפילו דלשעבר הוי התנאי כמו להבא דהיינו אם יקפיד כנ"ל (מ) א"כ במעכשיו אין צריך לדיני תנאי והכל כדלעיל:

(ז) והנה מה שהקשו על הטור דהשמיט הך דין דאם כנס אין מוציאין מידו. וי"ל דהא אם התרה בו אמרינן דהוי כלכתחלה ואסור ובכאן הא אומרים לו הוי יודע דאסורה לחזור וא"כ יוציא דהוי לאחר התראה. ואך הסוגיא דיבמות דף כ"ה קאי משום פרוצות ואין צריך לאמור לו דאסור להחזיר ולא הוי התרה בו. משא"כ לפסק הלכה דפסקינן כלישנא דקלקולא וכמ"ש הרב המגיד הטעם דהסוגיא דמקשה דרבנן אדרבנן קאי משום קלקולא וכן הסוגיא גבי נדר ברבים ורבנן כתבו התוס' בחד תירוץ דקאי למ"ד משום קלקולא וא"כ אם אומרים לו הוי לאחר התראה ומש"ה אם כנס יוציא ומיושב הטור:

והנה הא דהקשה הב"י על תשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן קמ"ז דהא להרמב"ם במעכשיו אין צריך לדיני תנאי. י"ל דהא הטעם כמ"ש הרמב"ם פרק ששי מהלכות אישות משום דאם נתקיים התנאי הוי כאילו לא הוי תנאי ונתגרשה למפרע. ומשא"כ בכאן ממ"נ אם אמרינן דהוי שיור בגט ואין מגורשת. וא"כ הוי נתבטל ע"י זה הגט והוי מעכשיו כתנאי אם לענין זה וצריך לדיני תנאי:

והנה מהריב"ל אמר דאם כתבו העדים ולא ידעו דיתנה קודם כתיבת התורף לא פסול מהריב"ל חלק א' כלל ד' ומהרי"ט פקפק על זה ואמר מה יועיל דכיון דעכ"פ קודם כתיבת התורף התנה כן.

(ח) והנה עי"ל הפי' בתניא כותי' ולתרץ קו' התוס' דמר"מ דמתניתין מוכח אדרבנן. דה"פ דבאמת הוי קשה ליה דרבנן דאילונית וא"כ מוכח דלא ס"ל הטעם דקלקול רק משום פרוצות. ותירוץ דרבא דצריך לאוקמי' בתרי טעמי רישא בדכפלי' וסיפא בדלא כפלי' זה לא רצה הש"ס לאוקמי בתרי טעמי כמו דאיתא בסוגיא הש"ס דאוקמי' בתרי תנאי ולא בתרי טעמי (נ) ורק דמצי לתרץ כאן באמר כאן בלא אמר ומסתמא אמר משום תקנת חכמים לאמר בשעת מעשה [ולא הוי תרי טעמי]. או דזה דוחק לאוקמי' רישא דכפלי' לתנאי רק בכאן באמר משום זה וסיפא בלא אמר. אך א"כ קשה ממ"נ אם ס"ל דתנאי ומעשה בדבר אחד מועיל. וא"כ מאי מהני מה דאומרים לו שתיקותיך כו' דילמא כוונתו להתנות כן וא"כ עכ"פ קשה מכתיבה דהא הוי שלא לשמה כנ"ל. ואפילו אם נימא דגם בכתיבה בעינן דיני תנאי. רק הא גילוי מילתא הוי כמו תנאי ואין צריך לדיני תנאי. ואלא דאין מועיל תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ גם לגילוי מילתא אינו מועיל וכמ"ש לעיל דלענין זה אין חילוק לענין תנאי ומעשה בדבר אחד בין גילוי מילתא [דמאי ה"ל למיעבד] כנ"ל (ס) וע"ז מביא ברייתא דדוקא אם הוא אינו מוחל וכדלעיל וא"כ א"ש דאם אין אומרים הוי לטובתו והוי כמו מעכשיו. משא"כ אם אומרים ולא הוי לטובתו וצא מהני מחילה ולא הוי כמו מעכשיו וזה מוכח מלשון הברייתא דדוקא דיאמר אילו היו נותנים כו' הא אם הוי מחל מועיל וא"כ הוי לטובתו להבא וכו' כנ"ל:

(ט) והנה עי"ל הרמב"ם דפסק כר"מ דבעינן תנאי כפול ואפ"ה כתב גבי מוציא שם רע ונדרנית אפילו בלא כפלי' לתנאי דאין רשאי להחזיר די"ל קו' התוס' דכיון דהוי הדין כן דמהני כמו תנאי ומאי מהני דאומרים לו דהוי יודע דאין רשאי להחזיר. וי"ל דבאמת ה"פ דהא צריך לומר משום זה אני מוציאך קודם שנתנו הגט. וא"כ הא דבעינן דיני תנאי הוי משום דלא אתי דבור ומבטל למעשה. וא"כ כיון דאמר קודם נתינת הגט משום שם רע ומשום נדר הא לא"ה הוי אפילו נותנים לו מאה מנה לא היה מגרשה וא"כ אינו רוצה כלל לגרשה וא"כ נתבטל הגט והגט קודם הנתינה הוי אמירה בעלמא ושפיר נתבטל אפילו לאחר הכתיבה דהוי דבור ודבור וזה הוי בדין. ומ"ה אומרים לו. והנה הר"י קורקס כתב בהלכות תרומות היכא דבלא"ה צריך לתרום לא אמרינן אתי דבור ומבטל דבור. וא"כ כיון דאומרים לו דאסור להחזיר וא"כ כיון דהדין דאסורה להחזיר. וא"כ לפי מחשבתו דאפילו יהא בתנאי ואח"כ נמי הוי הדין דאסורה לו וצריך לגרש כדין וא"כ כיון דבלא"ה צריך לגרש כדין וא"כ הוי כמו תרומה דצריך לערות זאת עשי' ובכה"ג לא אתי דבור ומבטל דבור (ע) וא"כ ה"פ דאמר רבא והכא בדלא כפלי' לתנאי ולא אמר רישא בדכפלי' לתנאי. אך דגם רישא בדלא כפלי' לתנאי. אך ברישא הוי הכי הפי' אי לאו דאסור להחזיר הוי עכ"פ ביטול על הגט דהוי דבור ודבור משא"כ באילונית הא הוא סבור דהוי ודאי אילונית וא"כ לפי דעתו לא אמר דבטל הגט דהא הוי לשמה והוי הגט דהא בדעתו דהוי ודאי אילונית (כנ"ל אות ד') ומתורץ שפיר קו' הש"ס. ואך הרמב"ם דפסק דכאן מהני בלא אמירה. ומכח קו' התוס' דגבי אין לו בנים אמרינן אנן מי שתקינן וא"כ באילונית אין צריך כלל לדיני תנאי רק גילוי ואומדנא מהני. וברישא גבי מוציא אשתו משום שם רע הוי משום דגט הוי בטל אי לאו הדין דאסורה לחזור לו וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם:

(י) והנה אע"ג דהדין הוי דאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידו. הא זה משמע דעכ"פ אם לא קידשה מחדש בודאי אסורה לו. והא ראיה דלא הקשו (פ) רק מה הועילו חכמים בתקנתן. הא זה ל"ק דחכמים אסרו דהוי עכ"פ אסורה כמו אם הוי גט ועיין במהר"ם שיף בגיטין זה לא מצו חכמים לתקן דהוי גט בכ"מ אך זה מצי לתקנו דהוי אסורה לו רק אם קדשה מחדש ויהא אמת השם רע זה רק דקדשה מחדש ע"ז אמרינן אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידו וכה"ג מביא בשם הראב"ד ביבמות דף כ"ה יע"ש בהרשב"א והרמב"ן ליבמות היטב:

והנה לפמ"ש לעיל א"כ באילונית אין צריך לומר לו גמור בלבך משום דבזה קודם הכתיבה לא חוששין דילמא הוי כוונתו להתנות תנאי גמור. דלא הוי מהני תנאי גמור כלל באילונית משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהא עכ"פ מן התורה אין אילונית צריך גט ואפילו אם נימא דמדרבנן אילונית צריכה גט מ"מ בכה"ג הם אמרו והם אמרו דהוי גט לגמרי וכמ"ש מהר"ם שיף דה"ל לתקן כן. רק דהוא מתרץ דאין להם [כח לתקן כן] וכ"ז אם הוי מדאוריתא משא"כ אם הוי רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו. וכן ברואה דם מחמת תשמיש (צ) נמי אפ"ל כמ"ש מהר"ם שיף דבאמת הא דחוששין גבי וסת ולא אמרינן דהשתא הוא דאיברת משום דהוי טען אילו הייתי יודע דיש לה' רפואה כו'. זה הוי רק לעז ולא מן הדין וא"כ כיון דהוי לעז ולא מן הדין לא שייך קודם הכתיבה כנ"ל דכיון דאמרינן כן דאסורה לא אתו להוציא לעז:

והנה לפי ס' הרמב"ם א"ש דס"ל דהוי הדין דאומרים לו אמור לה מפני זה אני מוציאך. וא"ש מ"ש לעיל דהוי עיקר החשש דפסול ובטל הגט וא"כ אומרים לו מקודם דאסור להחזיר ותו לא הוי ביטול וכס' הר"י קורקס דלעיל (אות ט') ואפילו בל"ז י"ל דהא מנא ידעינן דיאמר כן לה בשעת מעשה דיהא נימא לו מקודם וא"כ מוכח כס' הרמב"ם דהוי הדין דיהא נימא לה מפני זה אני מוציאך. וא"כ מ"ה אומרים לו מקודם ודע שאין אתה רשאי להחזירה. ואפ"ל (ק) דשמעינן דאומר זה מקודם וא"כ בודאי יהא אומר זה אח"כ או דחוששין כיון דשמעינן דאומר זה מקודם דלא יהא נימא אח"כ. אך עדיף טפי לדעת הרמב"ם דהוי עכ"פ לכ"ע משום פרוצות צריך לומר לה כך משום זה אני מוציאך רק דאין אסורה משום פרוצות רק בשביל קלקול והכל כדלעיל:

והנה בלא"ה א"ש משום דהב"י בא"ע כתב בסימן קמ"ג כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה כל המתנה בתחלת המעשה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר התנאי אמרינן על דעת הראשונה וכו' ועיקר דכיון דעכ"פ לה אמר כן והוי תנאי גמור:

ולפי מ"ש לעיל י"ל הא דגבי וסת לא אמרינן השתא הוא דאיברות וגבי לא היו לה בנים אמרינן השתא הוא דאיברות. והנה באמת אם נימא כמ"ש לעיל אות ב' דכונתו דיקפיד כשישמע. וא"כ ממ"נ [גבי בנים] מאי הוי לטובה שלו וא"כ הא כיון דלא מהני רק מה דהוי לטובה שלו הא לא"ה לא הוי כמו מעכשיו. וא"כ כ"ז דלא תלד לא יודע דהוי בת בנים. ואלא כשילדה אם יהא נשאת לאחר ואסורה לו בלא"ה כדין סוטה דהוי דעה בש"ע א"ע דאם נשאת בטעות ג"כ אסורה לבעלה הראשון מדרבנן ורק שתלד באנוסה ובפנוי' והוי אונסא דלא סליק אדעתי' והוי הדין בש"ע חו"מ והוא בכתובות דף ב' דאונסא דלא סליק אדעתי' מסתמא לא מתנה על זה משא"כ בוסת שפיר משכחת דיתקן הוסת קודם דיהא נשאת לאחר ויהא לה רפואה ומש"ה שפיר לא מהני גבי וסת השתא הוא דאיברות:

שו"ת מהגאון הק' בעהמ"ח סידורו של שבת

בעזה"י יום ה' פ' ויגש תקנ"א לפ"ק

אל ארז אשר בלבנון. גודל ענפי צלו להתלונן. פריו נמצא כזית רענן. יפה תואר נוה שאנן הוא ניהו כבוד הרב הגאון המפורסם אור העולם. אספקליא המאירה. מנורה הטהורה. נהירין ליה שבילין דאורייתא כאור הבהיר. צבי עטרת תפארת ישראל מחצבת סנפירין נ"י ע"ה פ"ה כבוד שמו נודף משמן המורק מוהר"ר:

משולם יצ"ו נ"י. לא ידעך עד ביאת ינון שמו אב"ד ור"מ דק"ק טיסמניץ והקרייז סטאניסלאווער:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה