שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן טז
שאלה
אחד נשלח מאשה עגונה לחקור על בעל נעוריה מה מעשיו, ובא וגילה לאחד בסוד שמת, וכאשר תבעוהו לב"ד ואמר שאינו יודע, ואח"כ העיד ע"פ חרם שמת. והגיד שמו ושם עירו:
תשובה
(א) וי"ל דשומעין לעדותו שהגיד בשניה. ואין בזה משום חוזר ומגיד. כמבואר בפוסקים דכשאמר בתחלה אינו יודע מועיל אמתלא להגיד עדותו פעם שנית וכמבואר בש"ע חושן משפט סי' כ"ט:
אמנם יש לעיין בדבר. דלכאורה בנידון דידן יש ביה משום חוזר ומגיד. אף דנתן אמתלא. דהנה מבואר בב"י הטעם למה מועיל אמתלא באמר קודם איני יודע. ופי' הב"י הטעם כיון דלא הגיד קודם שום הגדה והיה שב ואל תעשה. לכך מועיל אמתלא ולא הוי כחוזר ומגיד. והנה בנידון דידן כיון דקודם הגיד בסוד לאחד בהיתרא דהאי איתתא. וא"כ כשהגיד בב"ד שאינו יודע בטל עדותו הראשון שהגיד בסוד. דהא אם לא הגיד בב"ד שאינו יודע הוי סגי להתיר האשה בעד מפי עד שהגיד לו קודם בסוד. אבל השתא שהגיד בב"ד שאינו יודע ביטל דבריו הראשונים כיון שהיה חוץ לב"ד. א"כ תו לא היה שב ואל תעשה. כי בדבריו שאמר שאינו יודע בטל עדות שלם. וא"ל דמ"מ לא מיחשב כ"א שב ואל תעשה. אף דביטל עדותו מ"מ הא העדות ג"כ בא ממנו ולא מאדם אחר ובטל עדות של עצמו. ונימא דמיחשב שב ואל תעשה. ולהוי מהימן אח"כ בנתן אמתלא להעיד לפני ב"ד. בהיתרא דאיתתא. אמנם לאו סברא היא דמה לי עדות של עצמו או של אחר. והגע עצמך אם עדים העידו על תוב דאחד. ואח"כ העידו על הפרעון. ונימא דיכולין לחזור מן העדות של הפרעון. דלא מיחשב כ"א לשב ואל תעשה משום דגוף החוב צמח ע"י עדותן. וזה בודאי אינו מסתבר. וא"כ הדרא קושיתי דלא יהיה נאמן לחזור ולהגיד אף דנותן אמתלא. וע"פ שמבואר בהרשד"ם (א) לא קשה. אמנם כעת אין הספר לפני:
(ב) אמנם יש ראיה מש"ס דשבועות. דבמה שהגיד בב"ד שאינו יודע לא בטל דבריו הראשונים שהגיד בסוד. בשבועות (ב) אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד א"כ מוכת בפירוש. דלא בטל עדות הראשון שאמר לדידה במה דאמר לפני ב"ד שאינו יודע:
(ג) עוד נראה לומר בהיתרא. וקודם נקדים מה שאמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. שתמהו עליו. אמאי הרמב"ם משמיט האי דינא דר' פפא דהכל מודים בעד מיתה שהוא פטור. ולא הביא רק דברי ר' פפא האחרונים. דהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב. ונ"ל דהנה יש להקשות על דברי רב פפא הללו. הא מבואר בגמרא (ג) דאם אמרה האשה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא עיי"ש באבעי' ברש"י ובהר"ן ומבואר בש"ע בא"ע (ד) ומבואר דבאם עיקר תביעתה ליקח הכתובה. אינה נאמנת וידוע פלוגתא דר' שמעון ורבנן (ה) בקנס ובושת ופגם דבאם העיקר משום קנס. אינו חייב קרבן שבועה. עיין בפי' המשניות להרמב"ם בשבועות שם. א"כ כאן בדברי רב פפא. הא ע"כ צ"ל דהיא תובעת העד שיעיד לה. דהא אין עובר על אם לא יגיד רק כשיש תביעה מבעל דבר עצמו. וצריך להיות עיקר התביעה מכח הכתובה. דבלא"ה אינו חייב קרבן שבועה. דלא הוי תביעת ממון. א"כ אמאי אמר הכל מודים בעד מיתה שהיא פטור. היכי דאמר לדידה ולא אמר לב"ד. דאינו מזיק לה. דהיא בעצמה נאמנת הא כיון שהיא תובעת כתובתה בב"ד. שוב אינה נאמנת. וצ"ל דמיירי שהיה התביעה חוץ לב"ד. וגם שלא בפני עדים. ושפיר אינו מזיק לה העד במה שכובש עדותו. דהיא בעצמה תהיה נאמנת כיון דלא תבעה כתובתה. לא לפני ב"ד ולא בפני עדים. אמנם לפ"ז קשה. הא מבואר בכסף משנה פרק א' מהלכות עדות. דזה תלוי בזה. דהיכי דיכול לחזור ולהגיד. אינו חייב קרבן שבועה בעדותו זה. כיון שיכול לחזור ולהגיד וה"ה להיפך. א"כ כאן בדברי רב פפא בלא"ה אינו חייב קרבן שבועה. כיון דיכול לחזור ולהגיד. דהא טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (ו) פירשו משום דאין אדם משים עצמו רשע ובלא"ה היה לנו להאמין לעדותו שהגיד פעם שניה. רק מחמת אין אדם משים כו' וכעת משים עצמו רשע במה שאומר שבפעם ראשונה עבר על אם לא יגיד אמנם בנידון דרב פפא. כיון שלא היה תביעה לפני עדים רק לפני העד בינו לבין עצמו וכנ"ל. וידוע דהיכא דיכולנו לומר פלגינן דיבוריה כמו בפלוני רבעני אמרינן פלגינן דיבוריה. וא"כ שפיר יכול לחזור ולהגיד ושומעין לעדותו ואי משום אין אדם משים וכו'. אמרינן פלגינן דיבוריה ואין שומעין לזה שאמר שהי' תביעה. וכיון שלא היה תביעה לא עבר על אם לא יגיד. ואינו רשע. ושפיר מהימן בעדותו השניה. וכבר אמרנו דהיכא דיכול לחזור ולהגיד אינו חייב קרבן שבועה וא"כ אפי' היכי דלא אמר לדידה ג"כ פטור. וקשה על רב פפא. וצ"ל דרב פפא אינו סובר דפלגינן דיבוריה. אבל הרמב"ם לשיטתיה דפוסק פלגינן דיבורי'. להכי משמיט דינא קמא דרב פפא והרמב"ם מיירי דתביעה היה בב"ד:
(ד) וע"פ דברינו הנ"ל. דהא בהא תליה. דהיכא דאינו חייב קרבן שבועה. יכול לחזור ולהגיד. א"כ בנידון השאלה דידן יכול לחזור ולהגיד אף בלא אמתלא:
דהנה מבואר בהרמב"ם (ז) ותמהו על הרמב"ם דהא בדינא בתרא דרב פפא. אף דלא תפסה המטלטלין. הא משועבד מטלטלין מתקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים ובשלמא הש"ס מוכרח לאוקמא בתפסה מטלטלין (ח) ותירצו דכיון דבלא תקנת הגאונים הוי כפירת קרקע. ואינו מחוייב קרבן שבועה לא אלים תקנת הגאונים לחייב קרבן שבועה עיין מה שכתבתי לקמן ביאור הדברים. א"כ בנידון דידן, היכא דלא כתב בכתובה בפירוש דתגבה מטלטלין אגב מקרקעי, רק נכסי דאית להון אחריות ודלית להון מדינא דאורייתא, ואף שמשועבד לדינא דידו מטלטלין. כיון דמדאורייתא הוי כפירת קרקע, ואינו חייב קרבן שבועה, א"כ ממילא יכול לחזור ולהגיד דהא בהא חליה וכנ"ל:
(ה) ולפי דברינו הנ"ל בישוב הרמב"ם. דלמה לא מייתי דינא קמא דרב פפא. מיושב ג"כ הא דמבואר (ט) דאם אמרה לפני ב"ד תנו לי כתובה (י) דאינה נאמנת לענין גביית הכתובה, אבל נאמנת להתירה לשוק, וקשה מנ"ל הא (כ) וע"פ דברינו הנ"ל מיושב, דהא ע"כ דינא דרב פפא מיירי, דתבעה להעד חוץ לב"ד, ואף לא בפני עדים, וא"כ קשה, אף אם היה מעיד לה, לא היה נאמן להתירה לשוק, כיון דיאמר האמת שהיא תבעה לפניו הכתובה, ובהיא תובעת הכתובה אפי' העד אינו נאמן, וכמבואר בש"ע אה"ע (ל) משום דטעמא דהעד נאמן, משום דהאשה דייקא ובתובעת כתובתה תו לא דייקא, אמנם י"ל דמ"מ היה נאמן אף דהיה מגיד האמת שהיא היתה תובעת להעיד על הכתובה, מ"מ היה נאמן בעדותו משום מגו, כיון דלא היה עדים בשעת תביעה, דאי בעי לא הגיד שהיא תבעה הכתובה והיה נאמן, אך קשה הא לא אמרינן מגו להוציא מחזקת א"א, וכמבואר בתומים בדיני מגו בשם הכנה"ג, ומהכא מוכח דלענין היתר לשוק, נאמנת אף בתובעת הכתובה, ולא צריכין לעדותו רק לענין הכתובה, ושפיר אם היה הגיד היה נאמן במגו:
(ו) עוד אמרתי בישוב אחר, על דברי הרמב"ם שהשמיט דינא קמא דרב פפא, דהנה על קושיתינו הנ"ל, דהא ע"כ מיירי בתובעת הכתובה, וא"כ אמאי פטור, הא איהי לא מהימנא, יש ליישב ישוב אחר, דהנה דרב פפא סובר (מ) דאינו נוהגת אלא בראויין להעיד, לאפוקי מלך, אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי, ורבנן היא דפסלוהו, וכיון דמדאורייתא כשר הוי כראויין להעיד, ועיי"ש בתוס' ד"ה ורבנן הוא דפסלוהו כו', דאזלינן בתר כל החומרות לרב פפא וחייב, ועיין לקמן ביאור דברים הללו. וא"כ בכאן אף דהיא תובעת הכתובה מה דאינה נאמנת היא מדרבנן, משום דתו לא דייקא, ומ"מ לא הפסידה דהיא היתה נאמנת ג"כ מדאורייתא להפוסקים דע"א נאמן בעדות אשה מדאורייתא, משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי, וזה שייך לרב פפא, אבל להרמב"ם דפוסק כרב אחא בר יעקב דאמר לאפוקי משחק בקוביא, לא שייך דינא קמא דרב פפא, והרמב"ם אינו יכול לנקוט האי דינא רק בתבעו בב"ד:
(ז) וע"פ דברינו הללו דע"א נאמן בעדות אשה מדאורייתא, דהוי מילתא דעבידא לגלויי נאמן אפילו בא בשכרו, כדאיתא בב"ש סי' ק"כ ס"ק ה', ושם בבכורות (נ) משמע, דאף דהוי איסור תורה (ס):
עוד נראה לי בהתירא דהאי איתתא דכיון דהגיד בשלישית לפני ב"ד בחרם, א"כ שומעין לעדותו בשניה, ואין בזה משום חוזר ומגיד, דהא טעמא דאינו חוזר ומגיד משום דאין אדם משים עצמו רשע, וא"כ י"ל בכל מקום היכי דהעיד בשני' ע"פ החרם, א"כ ממ"נ הוא רשע, שעבר על החרם, ומפני מה אינו חוזר ומגיד, משום דאמרינן אם אמת כדבריו האחרונים, א"כ עבר עבירה בעדותו הראשון, ואין אדם משים עצמו רשע, אלא ע"כ אמרינן דעדותו הראשונה האמת, אבל היכי דהגיד בפעם שנית ע"פ חרם, א"כ אף דהגיד בפעם ראשון האמת, מ"מ הוא רשע שעבר על החרם פעם שנית, אמנם במקום אחר (ע) חדא דהא ממ"נ הוא רשע ופסול השתא לעדות, ובשעה שהגיד עדותו בפעם שנית אחר החרם, א"כ כבר הוא רשע ממ"נ ורשע פסול לעדות, ועוד דכיון דלא מתקיים עדותו השניה כי אם מחמת החרם, תו לא כוי עדות כלל כמבואר בש"ך סי' קכ"ו עי"ש היטב:
אבל בנידון דידן בעדות אשה אף שהוא רשע הא פסול מדרבנן ככר כאן לעדות ואף שאין מתקיים עדותו כ"א ע"פ החרם, מ"מ סמכינן עליה בעדות אשה דסמכינן אפי' בעדות מפי כתבם, ובעד מפי עד, ומפי פסול מדרבנן הנראה לפענ"ד כתבתי דהאי איתתא מותרת אם מספיק עדות העד שהגיד אח"כ, וגם ע"פ שהגיד מקודם בסוד להתירה, דכאן לא הוי רק פסול מדרבנן, דעבר עבירה שאין בה מלקות פסול רק מדרבנן דאם לא יגיד הוי לאו הבא מכלל עשה ואין בה מלקות:
(ח) עוד ישוב אחר אמרתי על הרמב"ם שהשמיט דינא קמא דרב פפא, דהנה קשה מהא דרב פפא דסובר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא לא, דכיון דמדאורייתא חזי, ורבנן הוא דפסלוהו, קשה כאן להפוסקים דע"א נאמן בעדות אשה מדאורייתא, מכח מלתא דעבידא לגלויי, אבל בעד מפי עד או האשה עצמה שאמרה ע"פ העד נאמנת רק מדרבנן, וכן מבואר בתשב"ץ עיי"ש, א"כ אמאי באמר לדידה ולא אמר לב"ד [פטור], הא הוא כשר מדאורייתא. והיא אינה נאמנת מן התורה ורב פפא אזיל בתר תרי חומרי וכמבואר בתוס' דף ל"א ד"ה ורבנן היא דפסלוהו, וצ"ל דרב פפא סובר כהפוסקים דע"א אינו נאמן בעדות אשה מדאורייתא, רק מדרבנן וכמ"ש בתשב"ץ דתליא בפלוגתא דרב ושמואל:
והנה נראה לומר טעמא דהרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב, לאפוקי משחק בקוביא, ואמאי אינו סובר טעמא דרב פפא, כיון דמדאורייתא חזי ליחייב, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דהוא משחק בקוביא א"כ ממילא פסול מדאורייתא, דסובר דגם בדיני ממונות צריך עדות (פ) שאתה יכול להזימה והנה התוספות מקשין במכות (צ) במעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה וחלוצה הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ותירצו משום דלוקין דעבר על לא תענה והוי יכול להזימה, והנם הירושלמי והתוס' הביאו במכות (ק) ובכתובות (ר) על הא דלוקין על לא תענה, ולא הוי לאו שאין בו מעשה, משום דבדיבוריה קא עביד מעשה דהב"ד פוסקין ע"פ עדותו, א"כ בכאן, כיון שהוא משחק בקוביא פסול מדאורייתא, משום דהוי אין יכול להזימה, דאם יבואו עדים ויזימו את העד המשחק בקובי' לא יתחייב לשלם, מכח אשר זמם, דהא אין עדים זוממין משלמין עד שיוגמר הדין. וכמבואר בהרמב"ם פרק כ' מהלכות עדות, דגם גבי ממון יוגמר הדין בעינן. ובכאן אין יכול להיות גמר דין דהא הב"ד אין פוסקין על זה, דהא פסול מדרבנן, ואי משום דמ"מ הוי יכול להזימן. דלוקין על לא תענה וכתירוצו של תוס' הנ"ל הא בכאן אין לוקין. דלא שייך לומר דבדיבוריה קעביד מעשה. דהא לא איתעביד כאן מעשה בדיבוריה. דהב"ד לא יפסקו על פיו והוי לאו שאין בו מעשה. להכי פסק הרמב"ם כרב אחא בר יעקב. דהרמב"ם סובר דבדיני ממונות בעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימה, ורב כפא ע"כ סובר דאין צריך בממון יכול להזימה:
(ט) ע"פ זה מתורץ. הא דהשמיט הרמב"ם דינא קמא דרב פפא. דכיון דהרמב"ם סובר דע"א נאמן בעדות אשה מדאורייתא. הדרה הקושיא הנ"ל לדוכתי' דהיכא דאמר לדידה ולא אמר לב"ד. יתחייב משום דהוא נאמן מדאורייתא. והיא אינה נאמנת רק מדרבנן. ולא שייך כאן עדות שאי אתה יכול להזימה. כיון דהאשה לא הגידה כלל:
(י) ביאור דברי הנ"ל (באות ו') בישוב השני על הרמב"ם. דהנה קשה קושיא הנ"ל הא דאמר רב פפא היכי דאמר לדידה ולא אמר לב"ד פטור, הא מיירי בתובעת הכתובה. וא"כ היא אינה נאמנת. והעד יהיה מהימן לדעה ראשונה בש"ע (ת) ונ"ל דהנה רב פפא דסובר לאפוקי מלך. אבל משחק בקובי' כיון דחזי מדאורייתא לא אזלינן בתר דרבנן. רק בתר דאורייתא ולא ננקוט סברת תירוץ התוס' שבד"ה ורבנן הוא דפסלוהו. ובכאן היא היתה ג"כ נאמנת מדאורייתא. וכסברת הפני יהושע בכתובות (א) דלא כהתשב"ץ וסובר דהיא נאמנת ע"פ העד ג"כ מדאורייתא ורק מה שהיא אינה נאמנת. מחמת שתובעת הכתובה. אינה רק מדרבנן. ומשום דלא דייקא קנסוהו רבנן, וא"כ מש"ה פטור. כיון דמדאורייתא לא הפסידה. דהיא ג"כ נאמנת מדאורייתא. ורב פפא סובר דאזלינן רק בתר דאורייתא. ואין אנו צריכין לתירוצם של התוס' דף ל"א בד"ה ורבנן כו' משא"כ הרמב"ם דפוסק דלא כרב פפא. ולא אזלינן בתר דאורייתא. להכי משמיט דינא קמא דרב פפא:
(יא) והנה לפי מה שכתבתי לעיל די"ל דהרמב"ם סובר כרב אתא בר יעקב. משום עדות שאי אתה יכול להזימה. י"ל דהרמב"ם סובר ג"כ דאזלינן בתר דאורייתא, ומתורץ עליו קושית הלחם משנה הנ"ל דמכח תקנת הגאונים משועבד מטלטלין. דהא כיון דאינו רק מדרבנן. לא אזלינן בתר דרבנן רק בתר דאורייתא, וכס' רב פפא:
(יב) בהא דכתבתי לעיל כיון דלא כתיבה בכתוב' מטלטלי אגב מקרקעי. מבואר בכנסת הגדולה. דאף דנכתבה נכסי דאית להון אחריות ודלית להון אחריות. מ"מ לא משתעבד מטלטלין כל זמן שלא נכתב מטלטלין אג"ק בחיי ובמותי. ובתומים מביא סברת תוס' דאף אם נכתב בחיי ובמותי לא משתעבדי מטלטלין. כל זמן שלא נכתב בכתובות שלנו מטלטלי אג"ק. וא"כ נוכל להצטרף הך דעות בהתירא דאיתתא הנ"ל:
(יג) והנה לפי דעת התשב"ץ אפילו לענין כתובה נאמן ע"א כמו דאיתא שם. וכן לסברת הפנ"י שכתבתי לעיל. דאפי' האשה עצמה נאמנת, וכיון דנאמנת לענין איסורה נאמנת נמי לענין כתובה כדאיתא במתניתין (ב) משטר כתובתה נלמד שכך כתבה לה וכשתנשא תטול כתובתה ומשמע אע"ג דלא נשאת עדיין דהא משמע מן הדין מיד שהתיר לה הב"ד אע"ג דלא נשאת עדיין צריך ליתן לה הכתובה מכח לשון הכתובה. וא"כ א"ש מש"כ לעיל ליישב ע"פ סברת הפנ"י. (ג) (יד) ואף על מה שכתבתי לעיל מכח דהוי דאורייתא הא דע"א נאמן וא"כ חייב קרבן שבועה מכת דאורייתא הא כתובה דרבנן לפי פסק הרמב"ם אפי' כתובת בתולה די"ל לפי מה דאיתא (ד) גבי מעמד שלשתן כיון דהפקר ב"ד הפקר הוי מקודשת דאורייתא עיי"ש ה"נ הכא לענין כתובה דרבנן משא"כ לענין עדות דהוי רק אם אמת [עדותן] ומן התורה לא מהימנינן לי' ולא שייך בכה"ג הפקר ב"ד היה הפקר בימים הקדמונים דהא אם הוי שקר בודאי לא מגיע לה הכתובה. ומתרץ שפיר דוק ותשכח ואתי שפיר מה שכתבתי לעיל:
(טו) או י"ל דבאמת פסקינן בש"ע (ה) דלשון שנהגו הדיוטות לכתוב אע"פ שלא נכתב כאלו נכתב דמי וא"כ כיון דהוי תקנת חכמים ממילא נושאה על דעת כן וא"כ חייב מן התורה אך זה דוקא אם אמרינן דארוסה אית לה כתובה ממילא נתחייב מן התורה ומכח הקדושין נתחייב בדבור בעלמא כמו בשטרי פסיקתא בכתובות דאמר רב גידל עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה:
והנה הבאר היטב באה"ע סימן י"ז סעי' קטן ק"ח דעתו דכשהוא בעיר צריך לשלוח אחריו. וא"כ לא שייך תירוץ הר"ן דתירץ בשבועות דהיכי דאמר לדידה אינו חייב קרבן שבועה דאפי' אם באמת מכתיש אותו הוי הדין דראשון נאמן, אך אעפ"כ פטור מקרבן שבועה דלמה השביע אותו כלל יע"ש. אך אם אמרינן דצריך לבוא לב"ד העד הראשון אם הוי בעיר. וא"כ שפיר צריך להשביע אותו כדין דצריך [לבוא] ואמאי פטור מקרבן שבועה אך דהקו' הוי דאם הדין כן. אך מ"מ היכא דבא לב"ד ואמר להד"מ וא"כ הוי אי אפשר (ו) והוא יודע באמת דאמר לה דמת בעלה ואזי יכולה אשה יילך לב"ד ותאמר דמת בעלה ומפי אחר שמעה יסברו הב"ד. ולא תאמר כלל דשמעה ממנו. אך אם הוי הכחשה דחשבינן כאילו אמר דשקר אמר מקודם וא"כ אינה יכולה לעשות כן משום הא דכן הוא הדין דיכול לחזור ולומר דשקר העיד ואמאי פטור מקרבן שבועה, וא"ש הוכחה שכתבתי לעיל (ז) דזה לא מיקרי חזרה כל זמן דלא אמר העד בפירוש דשקר אמרה בשמו מקודם וחוזר, ומה דאמר אינו יודע לא מיקרי חזרה, וא"ש הוכתה שכתבתי לעיל יע"ש היטב: