אור ברסלב
שות רבי משולם איגרא אבן העזר › סימן ד

שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא

אבן העזר · סימן ד

סימן ג

נראה בעליל כי פלפול זה הנמצא בחדושיו ליבמות, עולה בקנה אחד עם תשובתו להגאון הקדוש מהר"מ מקאסוב זצ"ל, בשנוים מועטים, ולחיבת הקודש לא מנעתי מלהציגו כאן.

(א) במסכת יבמות דף ק"ך ע"א למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' והקשה הפ"י דהא התוס' כתבו דשני יוסף בן שמעון הוי רק מדרבנן ומ"ה מהני סימנים דרבנן. וי"ל דהנה הרמב"ם כתב (א) דבאם אין זוכרין לעדות לא הוי עדות. דבעינן דיהא ראוי לעדות. וכו' והנה דעת הפוסקים דאפי' עדות שבשטר כשר מה"ת. מ"מ אלם פסול (ב). דבעינן דיהא ראוי להגיד וא"כ קשה דכיון דבאמת הוי מן התורה חוששין. דלמא ליוב"ש האחר ג"כ נכתב הגט אע"ג דידעינן דהוא [כתב] ליוב"ש זה גט אך מדרבנן חוששין דלמא היה לו גט ליוסף ב"ש האחר. וא"כ מאי אמרת דיהני סימן עכ"פ מדרבנן. והנה איתא בפוסקים (ג) דכשר העדי מסירה אחרים אע"ג דהוי דבר ולא חצי דבר. מ"מ הא כיון דכשר בחדא. לר"א בעדי מסירה ולר"מ בעדי חתימה. הוי דבר שלם. והנה באמת שם בהך ברייתא בגיטין דף כ"ז ע"א תנן המביא וכו' מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול. ורמינהו מצא גט כו' (ד) איכא דאמרי והיא שהוחזקו הוא דלא ליהדר ושם בברייתא איזהו שלא לאלתר כו' אחרים אמרו כדי לכותבו ולקרותו. ומכאן קשה על מה שכתבו בתוס' שם (ה) דלר"מ. דבעינן מוכח מתוכו לא מצו לגרש. היכי דהוחזקו שני יוסף ב"ש. דהא לחד דעה (ו) לא חוששין [רק] אם הוחזקו וא"כ קשה היכי דהוחזקו. בלא"ה לא הוי גט. וא"כ קשה הא בשני יוסף ב"ש צריך בודאי עדי מסירה. וא"כ הוי חצי דבר. וא"ל דבאמת הוו הנך עדים לפנינו א"כ קשה נשיילינהו. אם חתמו עוד על גט ליוסף ב"ש אחר. וזה הוי דוחק לש"ס לומר דלא זוכרין זאת. אך לפי מ"ש הפנ"י מתורץ. ועוד דאי אפשר לומר דאין זוכרין. דא"כ לשיטת הרמב"ם לא הוי גט. דהא כיון דלא זוכרין לא הוי בחקירות ודרישות וכמ"ש:

(ב) והנה במ"ש בחדושיי לגיטין. דלהרמב"ם צריך לגרוס דוקא (ז) לגט זה. דאל"כ כיון דאינו מזכיר למי לא הוי גט. דהא אינו יודע ולא הוי ראוי להעיד בע"פ. כיון דאינו זוכר במאי דנוגע בגוף הדבר. והוי דאינו זוכר לחקירות. וא"כ צ"ל דבאמת אין העדים לפנינו. וא"כ קשה ממ"נ אם חיישינן דלמא הוי באמת כתב עוד ליוסף ב"ש הוי חצי דבר:

(ג) אך י"ל דבאמת הוי דבר שלם. דהא האישה בעצמה נאמנת לומר דגרשה בעלה. וא"צ לעדי מסירה דרק תכבוש את הגט תהא נאמנת. אך בכאן דנפל. וא"כ אפי' אם הוי האמת דהוי הגט של בעלה. מ"מ הא לא עדיף מאם לא הוי ידעינן רק ע"י עדים הללו. לא מהני משום דהוי חצי דבר. ומכ"ש אם היו העדים לפנינו דלא ידעו. רק דאמרו דחתמו עוד על גט ליוסף ב"ש דלא מהני. וא"כ לא הוי גט אפילו הוי זה הגט שלה. ומשו"ה לא מהני סימנין ופריך שפיר. א"ו דהוי סימנין דאורייתא ומתורץ שפיר קושיית הפנ"י:

(ד) והנה זה דוקא להרמב"ם. שכתב דבמאי דהוי גוף הדבר תלוי הוי כמו דרישות וחקירות ולא מהני אם אינו זוכר. יעו"ש בהלכות עדות וע"ש היטב בחדושיי לגיטין. ובאמת בלא"ה זה דוחק לאוקמי דעדים לפנינו ואינן זוכרין אלא ודאי איירי דעדי חתימה אינן בפנינו ומש"ה שפיר מיושב קושיות הפ"י. הנ"ל:

(ה) ובזה מתורץ מה דהקשיתי לשיטת התוס' מאחרים דהוי ר"מ דהא דפליגי [האחרים] היינו משום דהוי דרבנן. ונאמן ע"א בדרבנן משום עגונה. וא"כ הא דנקט בסיפא דאם הכירו מיירי דוקא דמצאו בדלוסקמא (ח) ואמאי לא מהימן וא"כ פלוגתא דאחרים אם לא הכירו. ומשא"כ לר' זירא דס"ל דרוב וקרוב קרוב עדיף. וא"כ הוי ג"כ בהוחזקו רק מדרבנן. ואמאי לא מהימן. אלא עכצ"ל דהוי בדדמי (ט) וא"כ שפיר תקשה. ומשא"כ ר' זירא דס"ל בב"ב דהקשה לר' חנינא שם. וא"כ תקשי אמאי לא מהימן ע"א ג"כ בהוחזקו ועכצ"ל דאמר בדדמי ומש"ה שפיר תקשי לאחרים דהוי ר"מ. אלא ודאי צ"ל דס"ל דא"צ הוחזקו. והא דמספקא ליה להש"ס לר"ז אפשר משום דקבל ר"ז לסברת ר' חנינא. וס"ל באמת דרוב וקרוב רוב עדיף. ומתורץ קושיית הרשב"א (י) דהקשה אמאי רצה לומר דפליג ר"ז ארבה וס"ל דאפילו בלא הוחזקו. משום דהוי קשה. הא אם בעינן הוחזקו. האיך ס"ל לאחרים כמה הוי לאלתר, הא לר"מ לא שייך הוחזקו ואחרים היינו ר"מ. אך לרבה הוי התירוץ. הא דבעינן הוחזקו. היינו דבלא הוחזקו הוי רק מדרבנן. ונאמן ע"א משום עגונה ונאמן השליח וא"כ תקשי דמשמע במתניתין דע"א אינו נאמן דקתני בסיפא דמצאו בדלוסקמא [דהפי']. אם מכירו ומשמע הא בלא"ה לא מהימן. ואחרים הוי הפי' אם לא הכיר השליח. ומשא"כ לר"ז הוי הוחזקו ג"כ מדרבנן דרוב וקרוב הוי רוב עדיף:

(ו) וא"כ אתי שפיר מה שפסק הח"צ בסי' קל"ד בסופו. דהיכי דלא שכיח שיירות. מהני סימנים דהוי מדרבנן. דהא אזלינן בתר קורבא. וא"כ הוי החשש רק מדרבנן ומהני סימנין דרבנן דאל"כ לא הוי שייך כלל ראיית הח"צ דיליף מתשובת הרא"ש דפסק שם. דמהני בשני יוסף ב"ש. ובאמת חילוק גדול יש בזה. הא לפי חד דעה בשיירות מצויות בלא הוחזקו. לא חיישינן ולא מהני רק. סימנין מובהקים וכן איתא כמה דעות. דשמו ושם אביו מהני. ולא מהני סימנים רק דהוי הטעם כמ"ש. וא"ל דהא משמע מקושיית הש"ס ביבמות דאפי' בחשש מדרבנן לא מהני סימנין דרבנן. וכדהקשה בס' פנ"י. י"ל כמ"ש לעיל לתרץ. ועוד דהוי ספק מדרבנן. ואמרינן דלמא הוי באמת סימנין דאורייתא. ושפיר מהני והוי ספיקא דרבנן לקולא:

(ז) והנה בנ"ד דאירע המעשה דהוי סימנין בבגדים. וחוששין לשאלה. ולפי מ"ש הב"ש דהפי' דאם הוי סימנין דרבנן. דא"צ לומר שאלה דבלא"ה לא מהני כיון דהוי מדרבנן. וא"כ ממ"נ לא מהני אם ס"ל כסברת הפנ"י דאפי' בחשש דרבנן לא מהני סימנין דרבנן וא"כ ממ"נ אם הוי סימנין דרבנן לא מהני אפי' בחשש דרבנן. לפי תירוץ הפנ"י על קו' שלו. ואלא דהוי סימנין דאורייתא. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. וא"כ ממ"נ אסורה. וי"ל דעדיין הוי ספיקא. דלמא באמת הך תירוץ דחיישינן לחיורי וסומקי וא"כ אין מוכרת לומר דחיישינן לשאלה. וא"כ דלמא באמת סימנין דאורייתא. והוי בדרבנן. והוי ספיקא לקולא וא"כ שפיר שריא האשה להנשא. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל לתרץ קושיית הפנ"י ואצ"ל כתירוץ שלו דאפי' הוי החשש מדרבנן נמי ל"מ סימנין רק כמ"ש כבר בשו"ת דבאמת אפי' סימנין דרבנן מהני בחשש דרבנן. והא דאפשוט ממצא שטרי חוב. לא איפשוט רק אם נימא דתקנת חכמינו ז"ל הוי משום דאנן סהדי ואזי לא מהני אפי' בחשש דרבנן. וע"ז שפיר איפשוט ממתניתין דמצא ש"ח. וכי ניחא ליה ללוה. משא"כ אם נימא בלא טעמא דניחא רק מדרבנן מהני ואז לא איפשוט ממתניתין. ומש"ה אמר רבא את"ל וכו' דמשמע דעדיין מספקא ליה דאפשר דהוי מדרבנן ומהני. בלא טעם כלל ומהני בחשש דרבנן:

(ח) ובזה מיושב. לפימ"ש לעיל מכח קרוב. הא בעינן דלא עבר אדם שם, משום דבאמת הוי הטעם מכח קרוב. ובעינן דוקא לרוב. וא"כ מש"ה צריך דוקא לעמוד [ולראות]. דאל"כ ניזיל בתר רובא. וא"כ אם עמד וראה שאדם אחד עובר. וא"כ ליכא רובא. עכ"פ ליכא קורבא ג"כ. ומש"ה בעינן שלא עבר אדם. ומתורץ שפיר מה שהקשה הב"ש בסי' קל"ב סעיף ד' סק"י, דכיון דעבר ליכא קורבא. ומש"ה אם עבר אפי' לא שכיח שיירות. ולא הוחזק חוששין ומתורץ שפיר:

(ט) ועוד יש להתיר בכאן. ניהו דנימא דמאי דגיזם לכותי הוי כמו בגמר דינו לעינוי. ופחד ואמר ומה שאמר אח"כ דכיון דשאל לו כותי אחר בפני ישראל. דלא הוי מסל"ת. ניהו דתו אינו מפחד. וכמ"ש הרב ב"י ולמה לא אמר דמכח עינוי אמר. מ"מ לא הוי מסל"ת. דכיון דעל הנפשות לא שייך דלמאי חייב עצמו כיון דכבר אמר מ"מ לא הוי מסל"ת. אך אח"כ כי אמר בפני א ה בלא שאלה. אע"ג דבשו"ת בן לב סי' וא"ו בחלק הראשון כתב דאם ראה כותי דהיה הולך אחריו ל"ה מסל"ת. כ"ש בפני האשה מ"מ הא בתשובת הרב ב"י בק"ע סי' קפ"ה משמע. דאם אמר אריכות דברים מהני. וא"כ ה"נ הכא דמהני ושריא להנשא:

(י) והנה על הך חשש דלמא הוי עכו"ם. הנה כיון דלא הוי רובא דאין לעכו"ם זקן. והוי חשש כמו במים שאל"ס דרבנן אחמרו ולא אזלו בתר רובא וכמ"ש התוס' במס' ב"מ דף כ' ע"ב בד"ה אסורא ממונא כו' דחייש בכאן למעוטא ולא אזלינן בתר רובא כמו במשאל"ס יעו"ש היטב. אך לפי מ"ש מהני סימנין כיון דהוי רק חשש מדרבנן. והנה מכ"ש לפי מה ששמעתי מר' דוד כ"ץ מקהלתינו בע"פ שה"ל בגד של ציצית ובודאי לא הוי עכו"ם וא"כ בכאן נמי עדיף דלא חיישינן לשאלה וכמו דאיתא בק"ע סימן שפ"ב בתשובת מהרי"ט דלא חיישינן לשאלה דציצית ומכ"ש כאן דהוי כמה וכמה אומדנות דמוכח דשריא האשה זאת לינשא לכל מאן דיתצבין. ויעו"ש בפוסקים דמה שהרמב"ם מפרש אם מכירו דהוי הפי' דאמר סימנין בכלי וגם מכירו ושפיר פירשו יעו"ש היטב וא"כ אלמא דמכירו לבד לא מהני וא"כ א"ש מ"ש לעיל ליישב קושי' הפנ"י יעו"ש היטב:

(יא) והנה מאי דחילק הטו"ז ביו"ד סימן קכ"ז ס"ק ד' בחזקה לא מהני אומדנא [משום מה] דהקשה מאומר לאשה קדשתיך כו' אך באמת אומדנא גדולה מהני אפי' בחזקה. וכמ"ש הר"ן (כ) דמ"ה הוי לפי משנה ראשונה אשה מהימנא לומר טמאה אני לך אפילו דלא מצי לאוסרה לבעלה, מ"מ מכח אומדנא. דמסתמא לא אמרה שקר מהני אפי' במקום חזקה:

(יב) אך באמת בלא"ה קשה. הא איתא ביבמות (ל) גבי לדבריך עכו"ם ואין עדות לעכו"ם. אלמא דלא אמרינן מגו דמהימן. וצ"ל דילמא אינו מקפיד ע"ז והא על (מ) קפידא גדולה. ועי"ל (והוא העיקר) דבאמת היכי דלא מהימן מטעמא דבדין לא מהימן. לא מהני אומדנא, והא שם הדין דאם אמר ליה בפעם הראשון מהימן, והוי השתא הטעם משום דלא א"ל בפעם [ראשון] ונוטה הדבר דהוא שקר, וא"כ איכא אומדנא להיפך ג"כ משא"כ שם דהוי מן הדין לא מהימן, וא"כ מ"ה נ"ק מקרובין דאינו אסור. ואך מהר"ן (נ) לכאורה קשה ועכצ"ל התירוץ הראשון:

(יג) והנה איתא בתשובת בן לב בחלק ג' סי' ס'. ואם בא לבית ודבר אל האשה יש להחמיר כאלו אמר לאשת פלוני. אך מ"מ יש לצרף מה שכתבתי לעיל ע"פ תשובת הח"צ:

ועיין ביו"ד הלכות בכור סי' שט"ז דמביא הט"ז ראיה מהך דס"ת דנאמן. היכי דמפסיד ולפי מ"ש לחלק רק דשם נאמן כיון דהוי בידו]. ורק דלא אמר בפעם הראשון, והוי אומדנא להיפוך:

(יד) וא"ל לפמ"ש לעיל ליישב קושיית הפנ"י. דהא דמקשה ממצאו בין כליו. וזה התירוץ הוי דוקא לשיטת הרמב"ם דס"ל. דאם אין זוכרין לא מצי להעיד בע"פ והוי השטר כחרס. וא"כ מ"ה אפילו באמת בשעה שחתמו מהני עדותן. מ"מ כיון דאם יעידו השתא לא מהני. דהא הוי חצי דבר בשעה שמסרו לידה דהוי חצי דבר. לא מהני דבעינן דיהא ראוי להעיד:

(טו) והנה לכאורה קשה לפי סברת הח"צ. מאי פשיט הש"ס דסימנין דאורייתא מהא דלוה. הא באין שיירות מצויות שפיר מהני סימן. וא"כ בשלמא בכל אבידות שבעולם שפיר הוי דרבנן. דהא הוי רובא דעלמא ושיירות רות מצוות. משא"כ בשטרות דלא הוי רק ספק בלוה ומלוה ולא הוי שיירות מצויות:

(טז) והנה לפי מ"ש לעיל א"ש. דעיקר הטעם הוי מכח קורבא. וקורבא לא שייך בכאן. אך באמת הרבותא דבעי רבא לומר. אע"ג דהוי סימנין דאורייתא. מ"מ עדים עדיפי והנה אם נימא דהיכא דשיירות מצויות וא"כ ליכא רבותא דבלא"ה לא מצי ליטול הבעל סימנין רק לבעל העדים. וא"כ שפיר ע"ז דבשיירות מצויות לא נפשוט והא דאמר [הש"ס] כדשנינן. ר"ל מכח כל אבידה דמחזירין אפי' בשיירות מצויות. וע"ז אמר כדשנינן דניחא לבעל האבידה וא"ש את"ל סימנין דאורייתא דאין ודאי דסימנין דאורייתא בשיירות מצויות וא"ש כדשנינן דאמרינן בש"ס:

(יז) ובזה מיושב קושיית התוס' ביבמות דף ק"ב. דאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן היכי משני דמצא בין כליו ולפמ"ש א"ש. דדוקא סימנין דרבנן היכי דשיירות מצויות ומוקי מתניתין באין שיירות מצויות ואפי' ראה דעבר אדם אחד מיקרי אין מצויות וכמו שהקשה הב"ש:

תוכן העניינים

שות רבי משולם איגרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה