שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן ג
(א) אודות השאלה כפי שמבואר בשאלה באריכות עתה נבוא לבאר. ומקודם נביא מה שכתב הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב וראיה דס"ת. והנה הגם שהט"ז מחלק בין היכי שיש חזקה. דבחזקה לא אמרינן מתוך שנאמן עליו כו' ואי משום הא לא אריא. דהנה הר"ן כתב בנדרים דף צ' ע"ב. משום דהא מילתא דטמאה כו' כסיפ' לה. תקנו משנה ראשונה דליהמנה וכו' (א):
ואך באמת הא איתא במסכת יבמות (ב) אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דהוי נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו (כו') ואמר רנב"י (הכי קאמר ליה) דלדבריך כותי וקשה אמאי לא מהימן דאי לאו דקושטא קאמר לא הוי אוסר על נפשו, ולא אמרינן מתוך שנאמן על עצמו:
ולכאורה נ"ל כך דהא באמת כיון דהוי ליה בידו נאמן. כיון שהיה מכבר בידו וכרבא דס"ל כן וכן הלכה (ג) ואך דכיון דלא א"ל בפעם הראשון תו אינו נאמן. וא"כ משום מאי אינו נאמן משום דהוי אומדנא דלא אמר בפעם הראשון. וא"כ כיון דאיכא אומדנא להיפוך. אזי שפיר מהימן. משא"כ שם ביבמות. ומשו"ה לא קשה קושית הט"ז ג"כ מקדשתיך. ונמצא מכאן קשה. ולמ"ש הט"ז ביו"ד (ד) בהלכות בכור דמביא ראיה מס"ת דכיון דמפסיד נאמן הנכרי, ומיבמות משמע להיפך וכמ"ש. ואפ"ל לחלק בכה"ג [וגוני] אחריני ומ"מ בנדון שלפנינו אפשר דעכ"פ שייך מסל"ת, דהא הוי אומדנא והוי כמו מסל"ת. אך דהוי גיזם בכאן. אך ע"ז כתב בתשובת הרב ב"י וכמ"ש הרב המאור הגדול הנ"ל. דאם לא חזר לאחר העינוי מהני. אך הא כיון דמכבר הודה (ה). וא"כ הא כיון דהוי בפני ישראל. ולא הוי מסל"ת. אפילו אם שאל כותי לכותי דכיון דלא שייך הך סברא דלא יאמר שקר להרוג א"ע כיון דכבר הודה. ואך הא הגזלן אמר אח"כ בלא שאלה כלל. לפני האשה:
הגם דאיתא בתשובת מהר"י בן לב בח"א סי' ו'. מובא בק"ע אם ראה א"י יהודי הולך אחריו ולא הוי כמל"ת. מ"מ הא איתא בתשובת הרב הגדול ב"י מובא בק"ע סימן קפ"ה. יש לחקור אי חשבינן גילוי דעת הא"י לחומרא כלו' שראה הא"י שרוצים לשאול אותו וכו' ונראה דכיון שהסיח לפי תומו ולא אמר רק מת לחוד אך אמר שאר דברים ג"כ שפיר חשבינן מל"ת:
אך דעדיין יש לפקפק. מהא דאיתא בק"ע מתשובת מהריב"ל חלק שלישי סימן ס'. ואם בא לבית ודבר אל האשה. יש להחמיר כאלו אמר לאשת פלוני. וא"כ בכאן שדבר לאשה לא חשבינן מסל"ת כן היה נ"ל:
(ב) ועתה נלך אל מ"ש הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב הנ"ל. בסיומא דשריותא. עוד יש למצוא היתר איך שהובא בש"ע מחפשין אם לא יצא אחר וכו', וכן הביא מתשובת מהריב"ל חלק ג' וכן בתשובת ב"י. ובאמת אין משם ראיה גמורה, משום דשם ידעינן עכ"פ דהוי מאותו עיר. וכאן מי יודיע דילמא מעלמא ומאי הוי דלא שכיח עכ"פ לא אפשר לחפש כל עלמא:
(ג) אך מצאתי תקנה. ע"פ מה דאיתא בתשובת החכם צבי סימן קל"ד בסופו. וז"ל וממילא למדתי מדברי תשו' הרא"ש ענין מועיל מאד. לנידון שלפנינו והוא פתח פתוח לרוחה וכו'. ומכ"מ נקטינן מינה. דאפילו ביוסף ב"ש דחיישינן דלא הוי סימן מובהק. מ"מ באתרא דלא שכיח שיירתא מפחד ששעת חירום היה וכו' וא"כ סמכינן על רושם מצח אף שאינו סימן מובהק, ולא חיישינן לאחר כיון שלא הוחזק וגם אין שיירות מצויות וזה כדאי להתיר:
(ד) והנה הא דחיישינן לשאלה כתב הב"ש (ו) דהא כיון דסימנין דרבנן אין צריך לומר רבותא הוא שאלה דחוששין. אך ממילא חוששין לשאלה ולא הוי רבותא דלא עדיף מסימנים דלא מהני (ז). וא"כ היכי דלא שכיח שיירות שפיר מהני סימנין, דשאלה הוי כמו סימנין דרבנן ולפי ס' הח"צ מהני. והנה למ"ד סימנין דאורייתא שפיר חוששין לשאלה מן התורה:
(ה) אך נ"ל בס' הח"צ. הטעם משום דבאמת אמרינן בב"ב (ח) דרוב וקרוב רוב עדיף. ומקשה הש"ס מהא דוהיה העיר הקרובה וליזיל בתר רובא דעלמא, ותי' הש"ס דיושבת בין ההרים. ופי' רש"י ז"ל שאין דרך רוצחים לבוא ממקום אחר כאן וא"כ זהו ס' הרא"ש והח"צ. דבאמת דכיון דידעינן דאותו האיש הלך למקום. שקרוב אל המקום שנהרג, והוי קרוב, והוי אמרינן דבודאי הוא זה. אך דאזלינן בתר רובא דרוב עדיף מקרוב. וא"כ כיון דלא שכיח הוי קרוב בלא רוב. וודאי קרוב עדיף. ורק דהוי מדרבנן. דאפי' קרוב לא מהני. דהא באמת רבנן אסרו במים שאין להם סוף. אע"ג דהוי רובא וכמ"ש התוס' מס' ב"מ בדף כ'. ומכ"ש דאסרו קרוב דלא עדיף כמו רובא. וא"כ הוי סימנין דרבנן ומהני בחשש דרבנן כן הוי הטעם של הרא"ש והספר הח"צ. ומכ"ש אם נצרף ס' המביט בתקנות עגונות אות רכ"א. דהיכי דהלך בדרך זה ולא נמצא הוי יצאה מאיסור דאורייתא, וא"כ הוי בדרבנן שפיר מהני אפי' סימנין דרבנן. וא"ל דילמא ה"ל סימנין דאורייתא וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. י"ל דכיון דהוי השתא ספיקא בדרבנן אזי הוי ספיקא לקולא. וא"כ דילמא באמת לא חיישינן מדרבנן לשאלה רק דהוי כמו סימנין:
(ו) ואך הא הפ"י הקשה. על מה דהקשה הש"ס ביבמות בדף ק"כ ע"א ורמינהו מצאו בין כליו הרי זה יחזיר אלמא סימנין דאורייתא ומקשה שם בספר פנ"י דילמא משום דהוי החשש דשני יב"ש דרבנן ומהני סימנין דרבנן ולבסוף העלה שם הפנ"י, דאפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנין:
אך י"ל קושית הפנ"י הנ"ל. דהנה התוס' כתבו בגיטין (ט) דלר"מ דבעינן מוכח מתוכו לא מצי להתגרש היכי דהוי שני יב"ש. ולכאורה קשה מהא דאיתא בגיטין בברייתא בדף כ"ז ע"ב איזהו שלא לאלתר. אחרים אומרים כדי לכותבו ולקרותו. וא"כ לרבה דס"ל דאין החשש רק היכי דהוחזקו. ואחרים הא הוי ר"מ. וא"כ ממ"נ בהוחזקו בלא"ה פסול. אלא לכאורה מוכח מכאן דלא כשיטת התוס' רק כשיטת הרי"ף והרמב"ם דאין צריך מוכח מתוכו. אך הנה איתא בב"ש (י) הא דנוטלין עידי חתימה (כ) ומסירה ולא הוי חצי דבר. משום דבאמת בחד סגי וא"כ בכאן הא זה דוחק. דאיירי דעדי הגט לפנינו ולא זוכרין אם חתמו עוד על גט אחר או לא. דהא עיקר דלא חיישינן אם יכתוב עוד ליוסף בן שמעון [אחר] זה הוי רק מדרבנן. אע"ג דהוחזקו ושכיחי שיירות. וא"כ פריך שפיר דבשני יוסף ב"ש שפיר קשה. דממ"נ דבאמת מן התורה לא חיישינן לשני יוסף ב"ש. הא מדרבנן חיישינן דילמא איתרמי ונכתב עוד ליוסף ב"ש. וא"כ אם האמת כן והוי העדות בפנינו ואמרו דבאמת חתמו עוד על גט של יוסף ב"ש. ואזי הוי חשש מדאורייתא:
והנה לכאורה קשה. בהוחזקו שני יב"ש אמאי הוי מגורשת היכא דאין עדי חתימה בפנינו ויגרש בעדי מסירה אחרים. הא הוי חצי דבר לר"מ, דבאמת עדי מסירה לחוד לא מהני לר"מ: ועדי חתימה לחוד ג"כ לא מהני דמנא ידעינן דהוא מסרה אך באמת הא הוי כולה דבר. דהא אשה בעצמה נאמנת לומר שבעלה מסר לה ותכבוש את הגט. ואשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכן כתב בס' פני יהושע (ל) אך בכאן תו לא מהני כלום דהא ממ"נ אם יבואו העדים לפנינו ואומרים דבאמת חתמו עוד על הגט ליוסף ב"ש האחר. א"כ הוי שפיר חצי דבר דהא האשה בעצמה לא ידעה. וא"כ אפי' אם האמת כן דהוי הך גט לא ליוסף ב"ש האחר. רק ליוסף ב"ש זה לא מהני. דהא לשיטת הרמב"ם פ"ח מה' עדות בעינן שיהא ראוי להעיד בע"פ וא"כ שפיר לא מהני סימנין. אם הוי מדרבנן דהא אפי' אם האמת כן מ"מ הוי הגט פסול ובאמת לשיטת הרמב"ם דבעינן דיהיו זוכרין צ"ל דלא גרס (מ) בתירוץ דר' ירמיה דאמרו מעולם לא חתמו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש. רק דהרמב"ם גרס לגט זה. דאל"כ אם לא גרסינן זה. הוי כמו דאין זוכרין ולא מהני כלל עדותן. והארכתי בזה (נ) אלא ע"כ דסימנין דאורייתא וא"כ אפי' אם יעידו דעוד חתמו על גט אחר. מ"מ תהיה האשה נאמנת לומר גרשתני אם תכבשה והאשה יודעת בעצמה ע"י סימנין. ומשו"ה הוי ע"כ סימנין דאורייתא וא"כ באמת באיסור דרבנן מהני סימנין אם הוי דרבנן:
(ז) ובזה אתי שפיר בב"מ (ס) דמעיקרא פשט דסימנין דאורייתא מאלא הא דתנן מצא תכריך וכו' ה"נ דניחא לי' ללוה וכו' ואח"כ קאמר רבא את"ל סימנין דאורייתא וכו' ופריך הש"ס הא פשיט לי' כו' ומשני משום דא"ל כדשנינן. ומאי כדשנינן אך ה"פ באמת מעיקרא הוי ס"ל דבאמת לא מהני בדרבנן כלל. רק מכח דניחא ליה למוצא אבידה. וא"כ נ"מ אפילו באיסור דרבנן לא מהני סימנין, רק דשם דניחא ליה אזי מקשה שפיר ממצא ג' שטרות. וכי ניחא ליה ללוה כו' אבל אח"כ אמר דבאמת בלא אומדן הדעת תקנו רבנן מסברא דסימנין נהוי מהני באיסור דרבנן עכ"פ. ואתי שפיר הא דקאמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן לחד לישנא. ומאי [דקאמר הש"ס] כדשנינן ר"ל. דהא ממצא קשור בכיס מוכח דסימנין דאורייתא. וע"ז אמר כדשנינן ביבמות אביי שם יעיין שם (ע):
(ח) ובזה שפיר מתורץ. הא דהקשה הרשב"א בגיטין (פ) מפני מה אמרינן דר' זירא פליג על רבה. ואפי' לא הוחזקו (צ) דפליגי אפילו לא הוחזקו כיון דאמרו [שניהם] ברד לישנא וי"ל לפמ"ש לעיל דהנה באמת מה שהקשתי לעיל לשיטת התוס' דבהוחזקו בעינן לר"א עידי מסירה ולר"מ אינה מגורשת. האיך אמרו (ק) אחרים דהם ר"מ כו'. אך י"ל דבאמת הא הרמב"ם (ר) פי' מצאו בדלוסקמא דאם מכירו אם יש לעדים בו סימן מובהק דבעינן הכירו לגט וגם סימנין. הא הכיר לחוד לא מהני וח"כ משו"ה בעינן דוקא הוחזקו דבלא הוחזקו לכ"ע הוי החשש. אפי' בביירות מצויות מדרבנן ומהני מכירו לחודיה דהא משום עיגונא נאמן ע"א באיסור דרבנן ולא חיישי בדדמי. ומשמע ממתניתין דהכירו לא מהני. וע"ז צ"ל דמכירו משו"ה לא מהני משום דהוחזקו. וג"כ הוי מן התורה ומשו"ה לא מהני ע"א וכן הא דמייתי רבה ראי' משטר חליצה הוי גם כן מ"ה לא מהני ע"א ואחרים באמת דאמרו שלא לאלתר. הוי נ"מ היכי דאין מכירו הכי מתורץ לרבה. ומשא"כ לר"ז דס"ל (ש) דרוב וקרוב קרוב עדיף יע"ש. דפריך לרבי חנינא דס"ל דרוב עדיף. וא"כ בהוחזקו נמי הוי מדרבנן. ואפ"ה לא מהני ע"א. וא"כ תקשי ליה מאחרים דהוחזקו הא לא הוי מוכח מתוכו. וללישנא (ת) דלא פליג (א) אמרינן דקבלו התירוץ מרב חנינא בב"ב שם:
(ט) ובזה מיושב שפיר. הא דאמרינן דבעינן שלא עבר אדם אחר. דהקשה הרשב"א הא אעפ"כ לא חשיב שיירות. ולפמ"ש א"ש דבאמת הוי הטעם אי ליכא שיירות הוי קרוב עדיף. וא"כ באמת כ"ז דלא ראינו דעבר אדם אחר. ומשו"ה לא חיישינן רק אם הוי רובא. וכי חזינן ניהו דליכא רובא. אבל מ"מ ג"כ קורבא ליכא. דהא השני שעבר הוי ג"כ קרוב:
(י) ובזה מיושב קושית הב"ש בסי' קל"ב סעיף ד' ס"ק י'. דמכאן מוכח דאם עבר אע"ג דלא שכיח פסול. דעכ"פ לא הוי קרוב דגם השני מיקרי קרוב:
(יא) והנה לפי סברת הח"צ. א"כ בלא"ה גבי לוה ומלוה. כיון דמלוה יהיב סימן ולוה לא יהיב סימן. וא"כ בכאן הוי כמו דלא שכיח שיירות, דהא ליכא ספיקא רק בין לוה למלוה. ולא בין אחרים וא"כ שפיר מהני סימנין לכ"ע ומאי מקשה (ב) מלוה. אך דבאמת א"ל כן. דזה נפשט היכי דלא שכיח שיירות. וא"כ מה אמר את"ל סימנין דאורייתא דהא הוא רוצה לומר רבותא שלו סימנין ועדים. ושם ליכא ספק רק לבין הנותן סימנין. לבין [זה] המביא עדים. וע"ז הוי ודאי דאורייתא אך י"ל זאת דעכ"פ לבעלי הסימנין בלא"ה מן התורה לא יהבינן ליה. ואתיא שפיר כדשנינן:
(יב) אך לפי מ"ש לעיל. דהוי הפי' מכח קורבא א"ש. דלא קשה לשיטת הח"צ מה פשטו מלוה דלא הוי שיירות מצויות ובודאי מהני סימנין. די"ל דעכ"פ קורבא לא שייך בזה וכמ"ש לעיל ליישב קושית הב"ש. ומוכרח כמ"ש לעיל:
(יג) ונחזור לענינא דידן. דבאמת מהני בכאן [סימנין] דהוי רק מדרבנן ובדרבנן מהני סימנין. ואפי' אם נימא כסברת הפנ"י. דלא מהני סימנין בחשש דרבנן. וא"כ בכאן בשאלה ממ"נ לא מהני דאם הוי סימנין דאורייתא. וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה. ואלא דסימנין דרבנן לא מהני לפי סברת הפנ"י. י"ל דבאמת כמו שכתב הב"ש. דהא איכא עוד סי' בגוץ וארוך והוי ס' דרבנן כאיזו מהתירוצים שבש"ס להלכתא ושפיר מהני:
ועוד לפי מה ששמעתי מר' דוד כ"ץ. דמצאו ציצית אצלו ובציצית פשוט דלא חיישינן לשאלה. וכמו דאיתא בק"ע בתשובת מהרי"ט סי' קפ"ג:
(יד) והנה מסכים אני להרב המאור הגדול להתיר את האשה הזאת. חדא דהא בכאן יש אומדנות מוכיחות וא"כ איתא אם שואלו ישראל ואיכא אומדנות אם ניסת לא תצא. וא"כ מהני מה דשאל לו העכו"ם אפי' בפני ישראל. וא"כ כיון דהוי מדרבנן לא חיישינן לשאלה. ועוד כמ"ש הרב המאור הגדול המפורסם אב"ד דק"ק קיטוב בשם משפטי צדק ס"ק נ"ד. ועוד דהוי שנים. ועוד כמ"ש הרב הנ"ל. דגיזם ומש"ה לא פחד דכיון דדיניהם הוי שלא יענו אותו ובצירוף כל אלו שריא להנשא:
והנה הא דניכר דהוי בודאי ישראל מכח זקן. הוי ג"כ מכח רובא הוי רק מדרבנן. ומהני סימנין:
והנה לפי סברת החכ"צ א"ש נמי כדשנינן. דהיינו בכל אבידה. דאע"ג דהוי כמו שיירות מ"מ ניחא לי' לבעל אבידה ובשטרות הוי משום דליכא רובא. ובכאן אם היכי דאיכא שיירות הוי מדרבנן לא הוי רבותא כולי האי. משום דהא בלא"ה לא יהבינן לבעל הסימנין: