שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן ב
תקנות עגונות
במותב תלתא בי' דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה הנגיד מוהר"ר דוד במו"ה יצחק הלוי מפה ק"ק יצ"ו וסיפר לנו ב"ד הח"מ כל הדברים אשר אמרו הערלים הרוצחים ע"פ שאלת האדון קרייז קאמיסר שלנו ומהור"ר דוד הנ"ל היה מתורגמן מלשון יונית ללשון דייטש. היות שיצא קול על שלשה א"י המכונים בשמם אחד קיראק ואחד פינטאק ואחד שטופאנאק שהם יודעים מן מו"ה ליבל מק"ק קיטיבע בעל של האשה העגונה מרת חייצי' בת כמה"ו מאיר מק"ק הנ"ל אשר זה לערך שנה וחצי אשר נעלם ולא ידע אנה הוא ושלח האדון הנ"ל אחריהם והביאו אותם לקהלתינו ושאל בראשונה את הא"י שטופאנאק אם יודע מה מן היהודי ליבל מק"ק קיטיבע ולקח אותו בדברים קשים ורכים והטיל מעט איומים ופחדים עליו וגזם לו שיעשה לו כקש אם לא יאמר האמת ותיכף התחיל הערל להגיד ולספר כל המעשה באריכות. איך שבליל שבת היה עם היהודי בצוותא חדא אצל א"י אחד ולנו שמה ובמוצאי שבת גם כן הלכו יחד אל ערל אחר וגם כן לנו שמה ויהי ממחרת ביום א' נפרדו זה מזה זה בכה וזה בכה כל אחד לדרכו ויהי כחצות היום הנ"ל הלכתי להקרעטשמי ומצאתי שמה את היהודי הלזה נושא ונותן עם השענקיר קיראק הנ"ל עבור כבשים שהיה ליהודי הנ"ל למכור ולא יכלו להשוות עצמן עבור הכבשים הנ"ל ונתאחר שם היהודי עד סמוך לערב ושמעתי שהיה מתפלל ואחר זה עלה על הסוס שלו לילך לו למקום אשר ילין שם. ויהי בצאתו מן הבית חוצה הלך השענקיר הנ"ל אחריו ויהי כרחקו מעט זה מזה התחיל השענקיר לצעוק אחריו שימתין עליו עד בואו ועמד עצמו והמתין עד בואו וגם א"י אחר פינטאק הנ"ל בא מן הצד ובקרבתם תיכף חטפו אותו והתחילו לחנוק אותו והכו אותו על ראשו עם הקרדומות ונפל מת. ואני בראותי שהא"י השענקיר הלך אחר היהודי לא הוטב הדבר בעיני והלכתי גם כן לראות מה צורך הליכה זו ובאתי קרוב להם וראיתי איך שהוא נופל לארץ מת והם עדיין לא האמינו בו שמת והכו אותו עוד על ראשו והתחילו לפתות אותי גם כן ותיכף נטל השענקיר הנ"ל את הכיס עם המעות אשר הי' עליו והלך אל ביתו בכדי שלא להניח את השענק והיי"ש. ואני והא"י השני פינטאק לקחנו אותו על סוס שלו והעלינו אותו אל אחד מן ההרים ושם השלכנו אותו אל תוך בור אחד עם הבגדים אשר עליו דהיינו פעלטץ עם שטיוול וכסינו מעט עפר עליו וחזרנו. וביום הנ"ל נאספנו אנו השלשה יחד וחלקנו המעות אשר נטל השענקיר בינינו ואחר זה הלכתי לק"ק קיטיבע אצל אשת היהודי הנ"ל כי מכיר הייתי אותו ואותה שתתן לי שק קמח ועוד איזה דברים (ומסר לי סימן שאומר לה בכדי שתאמין לי) כי כך דברתי עם בעלה ההרוג הנ"ל בעודו בחיים חיותו יום אחד קודם הרציחה ומסר לי סימן שאומר לה בכדי שתאמין לי ועשיתי כן אחר מותו והכינה הקמח וגם שאר הדברים אשר אמרתי לה ליתן לי וחזרתי בי שלא ליקח אצלה בהקפה ביוקר מאחר שאז היה לי מעות מה שנטלתי חלק מן מעות היהודי הנ"ל וטוב לי ליקח בעד מעות בזול. כל הנ"ל הגיד הא"י שטופאנאק הנ"ל לפני האדון קרייז קאמיסר:
ואחר זה ציוה האדון להביא השני א"י האחרים הנ"ל ושאל אותם מקודם בדברים רכים שיגידו האמת ולא רצו להודות אף דבור אחד רק שאומרים לא ידענו מאומה מן איש היהודי הלזה וצוה האדון להא"י הראשון שיגיד להם פא"פ והגיד גם כן כבתחלה כהנ"ל ועדיין לא שבו מקשיותם וצוה להכותם והוכו מכה רבה לכל אחד יותר ממאה מכות ובין כל מכה ומכה שאל מאתם שיגידו האמת להנצל מן מכה הזה ולא רצו רק כאשר הרבה להם המכות אז אמרו אם הא"י שטופאנאק מגיד כן יהי' כן. והתחיל האדון לשאול מאתם אם אתם אמרו יהי' כן ספרו נא לי המעשה. וחזרו ואמרו לא ידענו מזה המעשה כלל רק אם הוא אומר יהי' כן. וכך ביום שני גם כן צוה להכותם ולא רצו להודות כלל:
אחר זה צוה המושל אל הא"י הראשון אשר הגיד שילך עם יהודים מקהלתינו למקום אשר אמר שקברוהו שם להביא אותו אל תוך העיר והלך עם היהודים למקום אשר אמר ומצאו אותו שם ממש באותו מקום אשר אמר בלי שום שינוי מקום כלל ומצאו אותו רק עצמות יבישות בלי שום כסוי בשר כלל עליהם רק כל האברים מצאו בלא שום בשר ומצאו גם כן השטיוול שם הכל כאשר אמר הא"י כן מצאו אותו והביאו אותו אל העיר וכאשר הביאוהו שלח האדון הנ"ל אחר שני הא"י הנ"ל אשר לא רצו להגיד וקרא ראשונה לפניו את הא"י קיראק והתחיל לדבר עמו דברים רכים שיגיד ולא רצה להגיד וצוה שיטול הראש בידיו וכאשר נטלו נאנח ושאל האדון מאתו משל מי הראש הלזה ואמר של היהודי הנ"ל ואמר האדון מי הרגו ואמר כמדומה לי שהא"י הראשון הוא הרגו באיזה אומדנות אשר אמר וצוה האדון להובילו מעל פניו וקרא להא"י פינטאק ואמר לו גם כן שיגיד והתחיל אז הא"י הנ"ל להגיד רואה אני שאין עוד מקום להסתיר הדבר הגיע העת שיגולה הדבר וסיפר אז המעשה כך היה שסמוך לערב ביום א' הלך לקנות טוטין אצל השענקיר ובהליכתו בא עליהם כאשר עמדו על נפש היהודי הלז והוא מונח לארץ וכאשר ראו הא"י הנ"ל את הא"י פינטאק התחילו לפתות אותו. כל זה הגיד הא"י פינטאק בלא שום הטלת פחד עליו. וכאשר שמע זה האדון שלח שנית אחר הא"י קיראק הנ"ל וצוה לשני הא"י הנ"ל שיגידו לפניו כל המעשה והגידו פא"פ וכששמע הא"י קיראק כל הנ"ל התחיל גם הוא לומר שוב רואה אני שאין מקום לי להנצל ויעבור עלי מה שהי' כבר הי' וה' אינה לידינו אנו השלשה הא"י הנ"ל היינו באותו מעשה והמתנו אותו ואני נטלתי את הכיס עם המעות אשר הי' עליו והלכתי לביתי להקרעטשמי והשני א"י הנשארים הלכו וקברו אותו במקום אשר נמצא:
אחר זה ביום המחרת אחר הודאה זו שלח הא"י קיראק אחר מו"ה דוד הנ"ל והתחיל לבקש לו בזה הלשון אני לא נטלתי מן מעות הרציחה הנ"ל רק שמונה ועשרים אריות ועכשיו שמעתי שצוה האדון ליקח כל אשר לי ויגיע יותר מסך מאה וחמשים אריות לכן בבקשתי שתלך אל האדון קרייז קאמיסר לבקש מלפניו שיניח לנפשות ביתי רק פרה אחת חולבות ויחוס מעט על נפשות ביתי אם אנכי חטאתי הם מה חטאו. כל זה הגיד ובקש מן מוהר"ר דוד הנ"ל מעצמו:
אחר זה באותו יום הנ"ל צוה האדון עוד להביאם לפניו ושאל עוד מאתם שיספרו כל אחד המעשה ואמר האדון להם אז בזה הלשון עתה הברירה בידכם כעת תגידו או לא תגידו אין אני מכה אתכם עוד כמאז ומקדם רק אשאל אתכם ושאל אותם והגידו כלם זה שלא בפני זה איך שהם שלשה הרגוהו ושנים מהם קברוהו הכל כמתחלה:
אחר זה הלכה האשה העגונה הנ"ל לתוך בית המאסר אשר הא"י שטופאנאק אסור שם וכאשר באה היא התחילה לדבר עמו מקודם. התחיל לומר להאשה שפכנו דמי בעלך אך כמעט מאד נהניתי על זה שיצא לאור כי מאד הי' לי כבד הדבר על לבי וכמה פעמים בא אלי בחלומי ובקש ממני שאניח אותו לביתו:
כל הנ"ל הגידו ה"ה הנגיד מוהר"ר דוד במו"ה יצחק הלוי הנ"ל והאשה אשת ההרוג הנ"ל והא"י אלו הם יודעים אותו מכבר וגם אשתו וגם בכל פעם כששאל האדון מאתם אמרו בפירוש ליבל מק"ק קיטיבע. כל זה הגיד מו"ה דוד הנ"ל. ולראי' באנו עה"ח ביום ב' כ"ו אייר תקנ"א פה ק"ק וויזניצא: נאם:
נתן בהרבני המנוח מ"ו
מרדכי זצללה"ה מפה ק"ק הנ"ל. נאם
צבי במהו"רר
יקיתואל סג"ל זצ"ל. נאם הצעיר
יוסף צבי במוהר"ר
אברהם עיבר מק"ק קאסיב. לכבוד אדומו"ר ע"ר נ"י ע"ה פ"ה כבוד הרב הגאון מופת הדור..
הנני שולח לכבוד מעלתו העתק מג"ע בעיגונא דאיתתא אחת מפה ק"ק יצ"ו אשר הלך בעלה לכפרים שבהרים אשר לא עבר בהם זולת אנשי ק"ק יצ"ו כמה אנשים אשר יש להם מו"מ עם א"י ומצד אחר אין לשם עובר ושב והאיש הלז המנוח הרבני ליבל מפה הלך שמה תמיד למו"מ ודרכו להתעכב שלשה או ארבעה וחמשה שבועות ובתחלת חורף שנת תק"נ נסע שמה עם שותפים שנים ושלשה למו"מ ויהי כאשר פירש מהם שמה בכפרים כדרכם שמה שמחפשין כ"א למקום שידו מגעת אצל א"י שהם דרים מפוזרים ומרוחקים זה מזה וביום השלישי שפירש מהם ולא בא ויתמהו האנשים והתחילו לחקור ולחפש בכפר ושלחו לעיר וידעו תיכף שנהרג באומדנות המוכיחות שהי' לו לבא וליסע לביתם כדרכם על יריד וגם אין לו משם דרך לילך בהרים ושום הירהור שילך משם למקום אחר וידעו באומדנא שנהרג והתחילו לחקור אצל איזה א"י לן ואחר החקירה הי' אומדנא על א"י ואחר כך נמצא סוס שלו תועה בדרך כי הי' מתייראין להחזיקו פן יכירו שמה יהודים והבריחו הסוס לשדה והיה תועה בדרך והוחזר לאשתו:
בתוך משך הזמן כמה פעמים הי' אשת הר"ר ליבל הנ"ל הסכינה עצמה ג"כ ליסע שמה בהרים לחקור שמה וכששמעה האשה הנ"ל הקול על א"י הנ"ל הלכה אל האדון דכפר אשר נאבד שמה בעלה הוא כפר של בוקווינא ויש שמה קאמיסר וואליק ותפס הא"י וכיסה הדבר והוציאם לחפשי ועתה נתברר הדבר באר היטיב ונשמט מג"ע שנמצא שמה בקבר חתי' בגדיו בלוי' כאשר הגידו הא"י שנקבר בבגדיו רק שבלו ואין ניכר מהם זולת המנעלין שהם שלמים אך אין בהם סימן ועתה בקשתי ממעלתו יעיין בהאי מילתא ויכתוב לי דעתו וגם אני אי"ה אעיין ואחפש עד מקום שידי מגעת והי' בזה שלום. כ"ד או"נ דש"ת בלב ונפש חפצה. הק':
מנחם מענדיל אב"ד פה ק"ק קוטב בעזה"י
אל פאר המעלות ראש גולת לו עשר ידות בחכמה ובדעת ה"ה אהו' ידיד נפשי וידיד ה' הרב הגאון האמתי מופת הדור נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר:
משולם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק טיסמניץ וגליל סטאניסלאב.
ע"ד עיגונא דאיתתא אשר כבר שלחתי למ"כ פא"מ ג"ע מב"ד דק"ק וויזניצא ונחסרו שמה כמה דברים הנצרכים לשאלה זו כאשר נתוודע לי אחר החקירה ואבאר לקמן:
והנה היתר של אשה זאת תלי' באשלי רברבי הראשון הוא תשובת מהרי"ק והובא בב"י בקיצור ובמהר"ם מלובלין כתב באריכות וז"ל נ"ל ע"ד שכ"מ שהדבר מוכיח שאין מתכוון לא להתיר ולא להעיד מקרי מסי' ל"ת ושרי' איתתא דע"כ ל"פ בגמרא אלא במתכוין להעיד וכו' אבל היכי דפשיטא דאינו מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאם הי' יכול לכפור ולהשמט ולומר שלא הרגו שהי' עושה, ופשיטא הוא שאם לא הי' אמת שהרגו לא הי' אומר שהרגו כדי לחייב ראשו למלכות ומדהודה בכך ודאי קושטא קאמר ואין לך מסל"ת גדול מזה דהא ליכא לספוקי במתכוין לא להתיר ולא להעיד ר"ל (שדוקא) דבמתכוין להעיד כיון שרצונו להעיד אמרינן שהוא משקר כי פיהם דיבר וכו' כדאיתא בתשב"ץ ובמל"ת שאין רצונו לשום דבר ואין שום אמתלא לומר שהוא משקר אמרינן דקושטא קאמר כדאי' בהגמ"י והובא בב"ש כמה פעמים דאין מבטלין המסל"ת ברוב אמתלא וחשש אם לא שהוא מוכח כההיא דאספסתא וערכאות כדאי' (ביבמות קנ"א ע"ב) ובהודאת הרוצח אף שהוא מתכוין ולכך משקר כיון שהוא מתחייב בראשו לפני השופט ואף שמהרי"ק סובר דכותי השואל מכותי חיישינן דילמא מתכוין להעיד כמו בישראל השואל מכותי אבל ברוצח לא חיישינן כלל ובתשובת הראנ"ח הובא בק"ע כתב דהוראת מוהרי"ק הוא תמוה ולא נמצאת לזולתו לא הבינותי תמיהתו כי דברי מוהרי"ק לע"ד נכונים וברורין הלא לפי"ד הג"א בגיטין בשמעתתא דערכאות כתבו דמדאורייתא א"י כשר לכל עדות זולת גזלנים ושקרנים וכן בתשב"ץ בשם גליון תוספת שפסולין מחמת פיהם דבר שוא וכן מוכח ברש"י בגטין דערכאות הנ"ל פסולין לגט משום וכתב ונתן שאין בכלל כתיבה עי' בספר פ"י שכתב דרש"י ס"ל דמדאורייתא כשרים אף לגטין זולת מטעם וכתב. וא"ל לפ"ז אמאי לא הוזכר בגמרא שיהיו ערכאות כשרים לעדות אשה שמת בעלה גם אם פסולין מדאורייתא לכל עדות דלא כרש"י מ"מ הא בעדות אשה כשרים כל הפסולין זולת א"י משום שקרנות וערכאות לא מרעי לנפשי' י"ל דלא אמרי' בערכאות דלא מרעי נפשי' אלא בדברים הנעשים ונגמרים בוועד שלהם ועל מי שנדון בוועד שלהם אינם מטעם דאי' בגמ' וש"ע ומה שמעיד שראה שמת לא שייך לומר לא מרעי' נפשי' והנה אף שרבים חולקים על הג"א ורש"י וסוברים דא"י פסולין מדאורייתא אף דלא משקרים זולת בשטרות הכשירו חכמים ערכאות מ"מ כאן בעדות אשה שמת בעלה בודאי טעם דא"י פסולין משום פיהם דבר וכו' כלל והיכי דמוכח דלא משקר יפה כתב מוהרי"ק דסמכינן עלי' הלא גמרא ערוכה בגטין גבי עד אחד דאינו (נאמן) לאיסור כשאינו בידו ואמרו שמה גבי ס"ת האי דאמר ס"ת שכתבתי גוילין שלה לא עבדתים לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ופירש"י דבודאי אינו לצער אח חבירו כיון שיודע שיפסיד שכרו קושטא קאמר ואף שהקשה שמה הט"ז בסי' קכ"ז סק"ד מהיא אומרת קדשתני דלא אמרינן דנאמנת לאסור קרובותי' עליו הואיל ונאמנת לגבי עצמה לאסור בקרוביו ומתרץ שמה יש חזקת פנויה א"כ כאן נמי יש חזקת א"א הלא חזקת דייקא מרעא לחזקת א"א. ועוד בקושי' רצה הט"ז לחלק דשמה הבעל מכחיש ולכך לא מהני ודחה דגם בעלה בלא זולת באיני יודע הוי כמו מכחיש ע"ש. אבל בנ"ד כיון דעד אחד מהימן באיני יודע כדאיתא ביבמות זולת כותי דמשקר והואיל שיש הוכחה שאינו משקר יש לסמוך עליו ואין לך הפסד גדול מזה שמפסיד נפשו בעדותו יש להאמינו גם להתיר (וגם העידו על עצמם) מה שכתב הראנ"ח שמוהרי"ק הוא יחיד בדין זה הלא עתה אנו רואין שנמשך אחריו הרב ב"י בתשובתו ומהר"ם מלובלין ומ"ב ותשובת אמונת שמואל והרב השואל שמה וכן הביא בתשובת א"י איזה תשובות ריב"ל ח"א וח"ב וכלם כוונו לדבר אחד דהרוצח נאמן כשהודה קודם יסורי' ועינוי, וגם כשהודה בתוך עינוי הורה בתשובת ב"י להתיר כשלא חזר אחר עינוי ועוד איזה אומדנות ע"ש וכן הורה בא"י בתשובה להתיר אפי' בכה"ג אם יש שם אומדנות ובתשובת מוהריב"ל חולק על הדין של מוהרי"ק שלא להתיר עפ"י הודאת הרוצח מסברא דנפשי' כי אף שהודה שהוא הרגו יש לחוש שמא מאימת היסורין הודה כאשר הובא בק"ע:
ולכאורה דבריו תמוהין מנ"ל לבדות אמתלא וחשש בלי שום רגלים והוכחה לדבר כדאי' בכל הפוסקים כאשר הבאתי לעיל שאין לבטל שום מסל"ת מחמת אמתלא שאינו מוכיח וכן פסק הב"ש כותי מסל"ת על אחד שנהרג בערכאות אין לחוש שמא שמע מערכאות כי אין לחוש לשום חשש זולת כשיש רגלים לדבר וכן הובא במהר"ם מלובלין בשם ת"ה כשכותי מסל"ת על אחד שמת והוא אחר ג' ימים אין לחוש שמא אומר מחמת שראה אותו אחר ג' ימים זולת שדנין כפי הגדתו ולא חיישינן לאמתלא בלא הוכחה ומכ"ש בנידון מוהרי"ק שהרוצח הודה שהרג בלא עינוי שהדעת נותן שלא היה לו להודות ע"ע קודם עינוי דבר של שקר לחייב א"ע מאימת יסורין עד שלא יתייסר כדאי' בתשובת ב"י הובא במהר"ם מלובלין ומה ראה על ככה מוהריב"ל מסברא דנפשי' ובפרט במקום עיגון שכתב הט"ז שבעיגון מיתת הבעל שנעלם ולא נודע איה איפה מקרי הכל מקום סכנה ואין לחוש לשום חשש. אך י"ל לפי סברתו של מוהריב"ל דכאן אצל הודאת רוצח מוכח ג"כ שמחמת יסורין הודה דאל"כ למה לו להודות מי הכריחו להודות להתחייב בראשו הגם שנאמר שאין כוונתו להתיר או להעיד מפני מה הודה לחייב ע"ע ע"כ מוכח שהודה מפני אימת היסורין שלא יתייסר וכיון דמוכח שהודה מפני אימת יסורין י"ל שהודה על שקר כמו על אמת כן הוא סברת מוהריב"ל אבל סברת הב"י שעל שקר בודאי לא יודה קודם העינוי לחייב בראשו על חנם והנה במהר"ם מלובלין סי' ק"י בהודאת הרוצח מתרץ זה החשש של מוהריב"ל בסוף התשובה מתחלה הביא דברי ב"י הנ"ל שאין לחוש שיודה קודם העינוי בדברי שקר ולבסוף כתב עפ"י הג"מי שאין לשום אמתלא שאינו מוכח ובנידון דידן אינו מוכח שהודה מאימת יסורין שנוכל לומר שהודה מפני שאינו יכול לכפור שמצאו בידו סחורה והסוס והעגלה של הנהרג ולכך הודה:
ולכאורה דבריו צריכין ביאור מה שכתב ובנידון דידן אינו מוכח שהודה מחמת עינוי כנ"ל מה לו לדחוק שנוכל כו' מה"ת נוכיח שהודה מחמת עינוי אך כוונתו כפי דברינו שלכאורה יש הוכחה שמחמת אימת יסורים הודה דאל"כ למה לו להודות לכך כתב שאין כאן הוכחה שנוכל לומר מפני שראה שאינו יכול לכפור לכך הודה. אבל מפני הסברא כדברי ב"י שבודאי לא יודה קודם העינוי. וזה ג"כ כוונת מוהרי"ק דלעיל שכפל בלשונו מתחלה כתב אבל היכי דפשיטא דאינו מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאי יכול לכפור ולהשמט שהיה עושה ומסיק ופשיטא הוא שאם לא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו לחייב ראשו למלכות ובודאי קושטא קאמר וכו' והי' די בזה ולמה הקדים אנן סהדי אם היה יכול לכפור ולהשמט שהיה עושה אך בצחות לשונו רוצה נדחות סברת מוהריב"ל שלא תאמר שמא מחמת אימת יסורין הודה אף על שקר דאל"כ למה הודה לחייב בראשו וע"כ מחמת אימת יסורים וא"כ נוכל לומר שמא הודה גם על שקר לזה הקדים אנן סהדי שמחמת אימת יסורין לא היה מודה קודם יסורין לחייב עצמו אם היה יכול לכפור אך שלא יכול לכפור ולהשמט כי בשאלת מוהרי"ק גם כן לא יכול להשמט כאשר הובא אחר כך בתשובת מהר"מ מלובלין דברי מהרי"ק שנמצא ביד הרוצח כליו וספריו של הנרצח ע"ש:
וכאן בנידון דידן באשה זו אשת ר' ליב מפה ג"כ לא היו יכולין הרוצחים להשמט ומפני כך הודו ולא מפני אימת יסורים היינו הראשון שטופאנאק שהודה קודם העינוי ג"כ לא יכול להשמט ולכפור היות שנשמט מגביית העדות כנ"ל שקודם הודאתו הודית אשתו של א"י והגידה סימניו שהוא היה בין הרוצחים עפ"י הכאה וגם השפחה משרתת הגידה סימניו נכרין שהוא היה בין הרוצחים אף שלא בבירור אך הגידו לו בפניו ולא יכול להשמט ולכפור ואף שיש לבעל דין לחלוק הלא מבואר בג"ע שגזם לו הקאמיסר בפי' על היסורים אם לא יודה ולכך אפשר שהודה הנה גיסו של הנהרג ה"ה מוהר"ר אלי' שוחט (העיד) שהגידו הרוצחים כלם שהי' שבועה ביניהם שלא יגידו וכן הגידו השנים אחרונים לפני אדון לבסוף כשהודו בעת העינוי ולאחר העינוי ושאל אותם למה לא הודיתם בעת העינוי והכאה שהכתי אתכם ותיכף אחר הכאה והשיבו שהי' שבועה ביניהם שלא להודות אף אם ייסרו אותם ועכשיו שראינו שאין להשמט מוכרחין אנחנו לומר האמת וגם ידוע כאן שהיו בטחונם עפ"י דינא דקיר"ה שלא לענות רוצח כי אם שיודה בעצמו ואין להאריך זולת תוכן הדברים שהראשון הודה מפני הגדת אשתו והשפחה שהגידו בפניו ושנים אחרים מפני הגדת הראשון אחר שבירר דבריו עפ"י סימניו מקום הקבר והביא עצמות הנהרג והגיד הסימן ובדעתם הי' שבודאי לא ימצא הקבר ועצמות הנהרג ומיד שהביאו העצמות שוב לא יכלו להכחישו והודו בע"כ ואף גם זאת בשנים אחרונים שבשעת הכאה שהכה אותם מכת מות לא רצו להודות מפני השבועה ואחר ב' ג' ימים אחר הכאה כשנמצא ההרוג הודו מוכח דקושטא קאמר כאשר הובא בבאר היטיב ס"ק צ"ד בשם משפטי צדק דבכה"ג גם מוהריב"ל מודה להתיר. עוד אי' בא"ש ובמהר"ם מלובלין היכא דיש אומדנות המוכיחות יש להתיר בנידון הודאת הרוצח ולצרוף האומדנות מה שנמצא מהסחורה של הנרצח בגד הרוצח כנ"ל להודאת הרוצח והדין עמהם דאי' בש"ע בשם מהרא"י היכא דיש אומדנות המוכיחות אם נשאת לא תצא והיכא דאם נשאת לא תצא אינה אסורה לכתחלה רק מדרבנן וכיון דהוי מדרבנן נמצא היכי דמספקינן אם הוי מסל"ת או לאו הוי ספק דרבנן ולקולא כמו שמבואר בדברי רמ"א שכתב אי מספקינן אי הוי מסל"ת או לאו הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אבל כאן אינו אלא מדרבנן כו'. וכן פסק הט"ז היכי דהוי ספק מסל"ת ויש אומדנות מוכיחות דנין להקל ומתירין ובנ"ד בשאלה של אשה זו נשמט שמה מגב"ע איך שהאשה אמרה שיש לו על השטיוול בענדליך של צמר וכן נמצאו וגם הכירה בט"ע חתי' בגד של צמר שהיה כרוכים על רגלו בתוך השטיוול אמרה בב"ד שהכירם בט"ע בודאי שהמה מה שנתנה לו קודם נסיעתו בו ביום וגם סימני מקום קבר שהגיד הערל הוא אומדנא מוכח כדאיתא במהר"ם מלובלין סימן ק"ל גם בגדים שהי' לבוש בנסיעתו אפאנצן של סירק כמנהג דפה ופעלץ וקאפטין נמצא הכל עמו בקבר בלוי' חת"י והלא חששה רחוקה שימצא אצל אחר ג"כ חמשה דברים כמותם כדאיתא בפוסקים שזה אומדנא המוכח גם זה שהכירה בט"ע חת"י בגד שעל רגלו. זולת זה העיד שותף אחד משותפין שהיה ג"כ בעת שנמצא הנהרג והכיר בט"ע חת"י בגד מאפנצין של הנהרג ועוד אומדנא גדול המוכח שהכבשים הנזכרים בגב"ע מב"ד שעמד על המקח הא"י קיראק ביום א' קודם הריגת של ר' ליבל ביום המחרת מהריגה הלך הא"י קיראק להא"י שהיה אצלו הכבשים ואמר לו בשם ר' ליבל שצוה ליתן לו הכבשים ואמר שיבא ר' ליבל בו ביום אחריו תיכף ושחטם תיכף בו ביום. ועתה נתברר אחר הודאת הא"י מקום הריגתו ששחט את הכבשים במקום הרציחה שהיה קרוב למקום דירתו כדי לכסות דם הנהרג. כן הגיד מוהר"ר אלי' גיסו של הנהרג. נוסף לזה האומדנא של הסוס שהיה תועה בכפר שהלך שמה הנהרג. וגדולה מזו שידוע היה לכל שותפיו של הנהרג שר' ליבל הלך בעת שפירש מהם לא"י שטופאנאק ותיכף שנעלם ר' ליבל נחשד הא"י אחר שנעלם ר' ליבל הנ"ל:
והנה בק"ע הובא בשם המבי"ט אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום פלוני ואחר כך באותו הדרך נמצא הרוג אחד דמדאורייתא תלינן שזה הוא הנאבד דאי איתא שהנאבד ניצול היה נודע מקומו ע"ש. וכן בנידון שנאבד הר"ר ליבל בכפר זה הידוע פה כאשר הלך לא"י הנ"ל וביד הא"י נמצא הרוג שהוא הראה מקום הקבר והעצמות תלינן ג"כ מדאורייתא שזה הוא ומחמת אומדנות הו"ל ג"כ מדאורייתא הוא זה כנ"ל ואם נשאת לא תצא. ובספק מסל"ת יש להתיר האשה כנ"ל מכל הני טעמים. גם בלא"ה מחולקים הפוסקים המ"ב והט"ז פסקו במקום שיש מחלוקת פוסקים בעיגונא יש לסמוך אמקילין אע"פ שהוא יחיד והח"מ ס"ל דוקא רבי' המקילין הולכין אחריהם וכאן המחמירים הם מהריב"ל והראנ"ח והרש"ך והרשד"ם ורבים המקילין כנ"ל ראוי לסמוך ולהתיר האשה הזאת:
עוד יש למצוא היתר איך שהובא בש"ע סעיף י"ט אחד יצא עמנו מעיר פלוני מחפשין באותו עיר אם לא יצא אחר משם אלא הוא מתירין את אשתו ופי' בב"ש אם עדים מעידין שהיה מאנשי עיר אזי מחפשין וכו' ואיתא בק"ע תשובת מהריב"ל חלק ג' סימן י"ח בסוף דבריו וז"ל ולפ"ז בנידון דידן סגי אם לא יזכור אדם אחר שנאבד. מדאורייתא האשה זאת תהיה מותרת וכן בתשובת ב"י בק"ע וז"ל יש לשאול כל איש ואשה מהקהל אם זוכרים מיום היותם בסופיאה אם נאבד משם יהודי בסימן זה הבלתי מובהק ואם יאמרו שלא נאבד א"כ הוא בודאי בעלה של זאת וכו'. וא"כ הנה העידו יהודים שהיו בעת הוצאת עצמות מהקבר עדיין היה חצי זקן דבוק בלחי התחתון שערות ארוכות כמו שהי' לר' ליבל ומעורבים בטיט ועוד הגידו שראו נגד השמש והיו שערות צהובות (געל) כמו של ר' ליבל ועכ"פ ניכר שההרוג היה יהודי כי לא נמצא א"י מגודל זקן מעוטא דמעוטא ודבר זה ידוע לי היותי כאן כמה שנים כי אין יהודי ממקום אחר הולך לכפרים שבהרים הסמוכים לכאן כי אם יהודים דפה עשרה או שנים עשר הנקובים בשמותם או מק"ק וויזניצא וכן חקרתי היטיב לאנשי העיר ההולכין שמה ואמרו שאין עובר ונוסע שמה ממקומות אחרים בשנים הללו רק זה כמה שנים בהיות שמה ראנדארס יהודים היו נוסעים לשם פעם אחת בשמיטה מאנשי ק"ק קאליש לקנות סירקאש אבל בלא אנשי"ק מעולם לא נסע שמה מחמת דרכים מסוכנין ומקולקלין ובעתים הללו בודאי אין עובר לשם ממקומות אחרים זולת מכאן ומוויזניצא ולא נחסר מכאן ומוויזניצא אדם אחר בתוך אותו שנה וחצי שנהרג ר' ליבל הנ"ל ומקודם אין לחוש אולי בא שמה יהודי ממקומות אחרים הלא האשה הכירה חתי' בגד שעל רגליו והבענדליך והשותף הכיר חתי' מאפנצין שהיה לבוש בעת שנסע מכאן זולת דחיישינן לשאלה וא"א זולת משנה וחצי אחר שיצא ר' ליבל מכאן ובתוך זמן אין לחוש כי לא נסע בודאי איש ממקום (אחר) לכפרים במשך זה. אם בזה כדי להתיר סניף לצרף להודאת הרוצחים ולהתיר. ובלא"ה כדי וראוי להתיר עפ"י תשובת הנ"ל אך מיראה הוראה אני ולא הרמותי ידי להתיר עד שיסכים רופא"מ אם יוכשר בעיניו ואצפה עד עת בא דבר קדשו אלי. ואליו בקשתי לעיין במילתא דא וימחול על כבודו הרמה ויכתוב תשובה ע"י מוקדם והי' בזה שלום לו ולזרעו: כ"ד הק': מנחם מענדיל אב"ד פה ק"ק קוטב
תשובת רבינו להרב הגאון הנ"ל