שות רבי משולם איגרא· רבי משה משולם איגרא
אבן העזר · סימן א
דין דמעוברת ומניקת חבירו
הרמב"ם כתב בהלכות גירושין פרק י"א (א) הטעם דמעוברת חבירו לא ישא משום דחסה. ומקשים המפרשים הא זה הטעם אידחי' בש"ס (ב) [אלא הטעם משום סתם מעוברת למניקה קאי עיי"ש בלח"מ]. וי"ל ומקודם נתרץ גם הסמ"ג דכתב הטעם ג"כ משום דחסה וקשה עליו ג"כ כמו על הרמב"ם:
וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות סוטה (ג) דאם הבעל בא ביאה אסורה מימיו אפילו ביאה אסורה מדרבנן אין המים בודקין את אשתו. וכתב הראב"ד הא דלא כהלכתא ופי' המל"מ [דהכי קשה ליה להראב"ד] דהא מעוברת חבירו ומינקת חבירו שותות לרבנן. אע"ג דבאמת הא בעינן שיקדים שכיבת בעל לבועל וא"כ אין הבעל מנוקה מעון מביאה אסורה מדרבנן עיי"ש. אך י"ל משום דהנה ביבמות בדף נ"ח ע"א אמר רב עמרם הא מילתא כו' ואנהרינהו לעיינין ממתני' כו'. יש חופה לפסולות. ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה האי ארוסה היכא משקה לה כו' ומתרץ ר"פ בע"ב האי תנא הוא דאמר אין מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה. והקשה רש"י והא איתא שלא שטיתי ארוסה משמע דהוי הסתירה כשהיא ארוסה עיי"ש. וי"ל משום דהנה התוס' בד"ה ונקה האיש מעון כו' מקשים וא"ת ואמאי לא תירץ דלא ידע הבעל דנסתרה דהא כי מתרץ ע"י גילגול ע"כ צ"ל דלא ידע הבעל חשיב מנוקה מעון עיי"ש:
וי"ל משום דהנה הפ"י כתב בכתובות דף מה ע"א שאני מוציא שם רע דחידוש הוא כו' ולא אמרינן דהוי חידוש דהא נכנסה לחופה וכתב הפ"י דכיון דזינתה מקודם חופה הוי חופה בטעות עיי"ש. ולכאורה קשה הא חייבי לאוין אם לא הכור הוי קידושין. אך י"ל דהנה הב"ש כתב בסימן קי"ז ס"ק ח' וכן איתא בתוס' (ד) בשם הירושלמי דאם זנתה תחתיו הוי מאוסה בעיניו ואין צריך לגרשה כו' עיי"ש וא"כ מ"ה הוי חשוב שפיר סמפון. והנה הר"ן כתב [החילוק בין חייבי לאוין לסמפון] דבשלמא באיסור חשיב שמא יתפייס משא"כ במומין אין אדם מתפייס במומין וא"כ חשיב בכאן (ה) כמו סמפון. והנה מש"ה מיושב קושית התוס' דלא מצי לשנויי דלא ידע דא"ב לא חשיב נשואה דהא הוי כמו סמפון דכיון דלא שייך נסתחפה שדהו בכה"ג וא"כ לא שייך לומר דלא ידע. דא"כ עדיין לא הוי נשואה, משא"כ בכאן דמשני ע"י גילגול וא"כ הא כתבו התוס' ביבמות בדף נ"ו ע"א בד"ה מת ונפלה לפני יבם כו' דהוי הדין דסמפון לא מבטל הקידושין רק אם נתודע אח"כ הסמפון יעש"ה וא"כ שם דהוי ע"י גילגול לא הוי נתודע לעולם דאפילו אם יבדקו המים מ"מ אפשר דהוי ע"י הסתירה דאח"כ נטמא וא"כ כיון דלא ידע מהסמפון לא נתבטלו הקידושין. משא"כ בכאן כיון דיבדקו המים וא"כ נתודע הסמפון ונתבטלו הקידושין דהיינו החופה. וא"כ ממ"נ לא יבדקו המים דאם יבדקו המים וממ"נ לא הוי נשואין ואין המים בודקין כי אם נשואה (ו):
אך עדיין קשה דהא באמת בכאן אמרה שלא שטיתי ארוסה ונשואה. וא"כ [ע"כ דאיירי דהוי] הדר נסתתר בנשואה לאחר שנתקנאה ונסתרה. וא"כ אפילו [דהש"ס] עדיין לא ידע מהגלגול מ"מ הא הב"ש כתב בסימן קי"ז ס"ק ח' אע"ג דהדין דמספק כגון בסוטה אסור להתייחד עמה ואמאי לא אמרינן כוון דמאוסה בעיניו בודאי לא יבא עליה וכתב הב"ש משום דמספק לא מאוסה בעיניו. והנה הרא"ש ביבמות פרק החולץ דף ל"ו ע"ב ס"ל [דלא כהב"ש] רק דבספק נמי מאוסה עיי"ש (ז) וא"כ שפיר הוי כאילו לא נתודע דהא אע"ג דיבדקו המים מ"מ נשאר עדיין בספק ולא ודאי דאם אפילו יבדקו המים מ"מ נשאר רק ספק דדילמא הוי הבדיקה על הקינוי והסתירה של אחר הנשואין וא"כ כיון דלא נתברר בודאי והוי הסמפון כאילו לא נתודע עדיין. וא"כ לא הוי סמפון כלל נתודע ולא בטלה להחופה (ח) אך הא הרמב"ם פסק דגבי אילינות אם בשעת הקינוי עדיין לא הוי לי' בנים אפילו הוי לי' בנים מאשה אחרת בין קינוי לשתי' מ"מ כיון דכבר אידחו. וכן אם בשעת קינוי ראויה לשתיה כגון שהיה לו בנים אע"ג דמת הבן ואין ראויה בשתיה מ"מ שותת דעיקר אזלינן בתר שעת קינוי (ט). וא"כ מש"ה [הכא] הא בשעת הקינוי שהיא בארוסה נדחה מלשתות דאין ראוים בעת ההוא בקינוי הלז לשתות דממ"נ אם ישתה השתא וא"כ אם יבדקו המים ואזי נתודע שינתה באירוסין וא"כ הוי נתודע הסמפון ונתבטלו הנשואין וא"כ לא הוי תחת אישך וא"כ ממ"נ לא יבדקו המים וא"כ נדחה מלשתות רק אם יקנא אח"כ לאחר הנשואין וא"כ קינוי הזאת של אירוסין נדחה מלשתות. וא"כ כיון דהש"ס לא ידע עדיין מגלגול א"כ תו לא מצי להשביע שלא שטיתי ארוסה (י). ומ"ה משני ר"פ האי תנא הוא דאמר אבל מקנא כשהיא ארוסה להשקותה כשהיא נשואה וא"כ לא נדחה בשעת הקינוי מלשתות דנ"מ בהך קינוי לשתות כשהיא נשואה. וא"כ הוי עי"ז הפי' דשותה כקושית התוס' דאיירי דלא ידע בשעת מעשה מהסתירה וא"כ הוי מנוקה מעון כיון דלא ידע. וא"ל כנ"ל דא"כ הוי נתבטלה החופה דהוי סמפון. דהא קשה כנ"ל הא לא נתודע הסמפון. וא"ל הא נדחה בשעת הקינוי. דהא באמת לא נדחה בשעת מעשה [היינו] בשעת קינוי דנ"מ דישתה לאחר נשואין וא"כ השתא דאיסתתרה לאחר הנשואין לא נתודע הסמפון דהוי ספק דבספק לא מאוסה. (ואפי' למ"ש הרא"ש הנ"ל מ"מ כיון) דאפשר דהא דיבדקו המים הוי מכח דהשתא לאחר הנשואין נטמאת ולא מקודם הנשואין ולא הוי ודאי דנטמאת קודם הנשואין ולא נתודע הסמפון (כ) ומתורץ קו' רש"י הנ"ל:
ובזה מיושב קושית המל"מ הנ"ל (ל). ובזה מיושב נמי קושית התוס' (מ) דמקשים דאמאי קתני בסוטה טעמא דרבנן דמעוברת ומניקת חבירו שותה משום דיכול להפרישה ולכונסה משמע דא"צ גט ובאמת צריך גט עיי"ש. ובאמת י"ל משום דבאמת על קושית המל"מ הנ"ל. י"ל דאיירי דלא ידע דהוי מניקת או מעוברת חבירו וא"כ מש"ה חשיב מנוקה מעון דכיון דלא ידע מאיסורא לא חשיב אינו מנוקה מעון וכקושית התוס' הנ"ל. וא"כ כיון דע"כ דאיירי דלא ידע דאם הוי ידע בלא"ה לא יבדקו המים משום דאינו מנוקה מעון. ובשוגג מוכח כפי הך דעה דאין צריכה גט רק פרישה. כפי הך דעה דפסק (נ) וכפי סברת הב"ש (ס) דמגי' כן אמאי דמביא בש"ע [רק] דבשוגג אין מוציאה בגט (ע). ומיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל:
והנה למאי דמשני (פ) ע"י גלגול ומכאן יליף גלגול (צ) וקשה איך יליף מכאן גלגול דילמא איירי דלא ידע ולא הוי נדחה בשעת קינוי דנ"מ להשקותה לאחר הנשואין בקינוי של השתא [כנ"ל והאיך מוכח גלגול] וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש התוס' דאפילו לא ידע חשיב אינו מנוקה מעון. וא"כ קשה גבי מעוברת חבירו ומניקת חבירו קושי' המל"מ הנ"ל. וע"כ צ"ל (כך) דהנה באמת קשה ביבמות דף נ"ח מאי פריך והא בעינן קדמה שכיבת בעל לבועל דילמא איירי דמקודם הוי אשתו ולאח"כ גירשה ואירסה וא"כ הוי מקודם קדמה שכיבת בעל לבועל. אך צ"ל דס"ל כהירושלמי (ק) דחופת אלמנה לא מהני (ר) וא"כ הוי עדיין ארוסה (ש). ואך בזה פליגי דבש"ס דכתובות משמע דהוי חופה באלמנה וכמ"ש הפ"י בדף נ"ט ע"א בכתובות וא"כ מש"ה במעוברת חבירו ומניקת חבירו איירי שפיר דנשא מקודם ואח"כ גירשה וזינתה והוי נתעברה והוי קדמה שכיבת בעל לבועל בנשואין הראשונים (ת) אך א"כ מוכח דבזינתה ג"כ לא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם הוי נשאת לאחר גירושין הוי מחזיר גרושתו מן הנשואין דאסור בלא"ה. אך אם נימא דבאמת בזינתה לא הוי תקנה (א) קשה. אך י"ל דאיירי בהוכר עוברה (ב) דגם בזינתה אסורה. כמו לשיטת הרשב"א בגירושין (ג). אך ממעוברת חבירו קשה דהא הטעם דמעוברת למניקה קאי וכאן הא לא הכיר [בה ואפילו מניקת מותר]. וע"כ צ"ל דהוי במעוברת הטעם משום דחסה ואסור אפילו בזנות. וא"כ הסוגיא (ד) קאי אליבא דמאן דס"ל דלא ידע הוי מנוקה מעון וא"כ הוי התירוץ הראשון על קושית המשנה למלך. משא"כ לפי [האמת] דיליף מכאן גלגול. וע"כ צ"ל דהוי הפי' על קושית המשנה למלך דהוי גירשה ואח"כ זינתה דבאמת אע"ג דלא ידע לא חשוב מנוקה מעון ואם כן מוכח הטעם דחסה ומתורץ הסמ"ג הנ"ל:
ולפ"ז י"ל ג"כ הרמב"ם דנקט טעמא דחסה. אע"ג דבאמת הרמב"ם פסק דמעוברת חבירו שותה סתם דמשמע אע"ג דלא הוי נישאת לו מקודם. משום דהנה הפירוש המשניות להרמב"ם (ה) כתב הטעם בכ"מ דמ"ה אינה שותה משום דהוי לא יחזיר עולמית ולפיכך הוי אצלו עובר עבירה כמו נתינה וכו' והקשה המל"מ אע"ג דממ"נ אותו הביאה היה לו שעת הכושר בהיתר אם המתין וכו':
ובאמת י"ל דה"פ דבאמת אם ס"ל דחופת אלמנה לא מהני או דחופה פסולה לא מהני וכפי איבעיא דהוא בש"ס ולפי שיטת הרמב"ם בחופת נדה לא מהני. וכמו שחילק הלח"מ אע"ג דפסקינן דיש חופה לפסולות מ"מ לקנין לא הוי קנין. והנה באמת אע"ג דמשמע בש"ס דמ"ד יש חופה לפסולות מהני לקניין ג"כ וכמו דמייתי רב הונא (ו) ראיה מתנא תונא אמן כו' ומשמע דהוי קנין. י"ל לפי המסקנא לא הוי כן רק דכ"ע הוי ספק אם קונה בחופה לפסולות. וא"כ בכאן (ז) ממ"נ אם הוי קונה [לא מועיל רק] בכסף או בשטר או בביאה. ואם הוי קנין בביאה א"כ הא אין חופה. או משום לפסולות לא מהני חופה (ח). ואלא צ"ל דהוי הקנין בכסף או בשטר ואחר כך הוי הביאה [והוי שפיר נשואה]. וא"כ מיד שקידש תו לא הוי שעת הכושר דהא לאחר הקידושין הוי עבירה ואסורה לעולם לר"מ (ט). והנה אע"ג דבאמת הא הרמב"ם פסק דבקידושין בלא נשואין אין צריך להוציא דוקא בגט (י). י"ל דטעמא דהרמב"ם כסברת הר"י דאורליניש (כ) משום דבלא"ה אסורה לבעלה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. משא"כ לר"מ דאסורה לעולם משום קנס מאי מהני. ומ"ה מחקינן בתוס' הנ"ל אפילו לר"מ יע"ש היטב:
והנה אם נימא דאין חופה לפסולות וע"כ הוי רק הטעם (ל) משום עבירה דאינו מנוקה מעון. דא"ל כמו שפי' רש"י בסוטה דף כ"ו דכי תשטה אשתו בראוי לאישות. דהא באמת בדאורייתא לא משכחת כלל הך דרש דראוי לאישות. דבלא"ה הא אין הבעל מנוקה מעון. וא"ל דנ"מ לכהן שגירש את אשתו ולא שייך דבעינן שקדמה בעל לבועל. דהוי קדמה בנשואין הראשונים והשתא החזירה דלא הוי ראוי לאישות. קשה הא אין חופה לפסולות וא"כ לא הוי תחת אישך. ואך אם ס"ל דיש חופה לפסולות וא"כ שפיר שייך הך דרש דראוי לאישות מן התורה כגון כהן שגירש לאשתו והחזירה ונכנסה עמו לחופה. וא"כ הוי הפי' שפיר דהוי טעמא דר"מ במעוברת ומניקת חבירו משום דבעינן דראוי לאישות. אך [אם נימא כן דאם] ס"ל דיש חופה לפסולות דהוי איבעיא דלא איפשטא וא"כ הוי הטעם גבי אלמנה וגרושה מכח אין ראוי לאישות אע"ג דכהן שגירש לאשתו והוי מנוקה מעון וא"כ גם מעוברת חבירו הוי ג"כ הך טעמא דראוי לאישות אע"ג דהוי מנוקה מעון דהיינו הוא עצמו לאחר שגרשה החזיר לאחר שזינתה וע"כ צ"ל הטעם משום דחסה וכנ"ל ומתורץ ג"כ הרמב"ם דנקט טעמא דחסה:
והנה בש"י כתב לתרץ הא דלא משני הש"ס (מ) על המתנת ג' חדשים נמי משום מעוברת חבירו ומניקת חבירו. ותי' אחד משום גרושה דבגרושה לא הוי אסור מניקת חבירו כך תי' גדול אחד. והש"י תירץ דנ"מ בצימוק דדים. ובאמת על כולם קשה. א"כ תיקשי קושית התוס' (נ) דאמאי לא בעי ג' חדשים וג' ימים. ולא שייך תי' התוס' דכל כך לא יהא נשתהה שלא יהא ניכר. דהא מאי הוי דאמרינן דיהא ניכר עכ"פ הוי מעוברת חבירו. וא"כ באלמנה ובלא צימוק דדים תקשי קושית התוס' דימתין עוד ג' ימים. א"ו (ס) דכיון דלא הוי ודאי מעוברת חבירו מספק לא גזרינן כן וכדאיתא ברשב"א בחידושיו ליבמות:
והנה בזה שכתבתי לעיל ליישב קושית רש"י דמאי שלא שטיתי ארוסה. וקושית התוס' בלא ידע כנ"ל. נוכל ליישב הא דאמר אביי בכתובות בדף עב ע"א אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום דכנסה אחולי אחליה לתנאה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובאמת מנ"ל לאביי זאת. אך י"ל דבאמת כיון דיליף מכאן דסוטה גלגול בכ"מ. וקשה האיך מוכיח מכאן גלגול דילמא איירי דלא ידע וכקושית התוס' וע"כ צ"ל כנ"ל משום דהוי סמפון. וקשה אם הוי סמפון. אם אמרינן כיון דכנסה אחולי אחליה לתנאי משום דאין תנאי בנשואין וא"כ לא שייך סמפון א"ו הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושם לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דהא בלא"ה הוי בעילת זנות משום דהוי סוטה. וא"ל הא רב אי"ל דיש חופה לפסולות וא"כ לא מוכח גלגול. י"ל חדא כמ"ש רש"י בקידושין דף כ"ח דהוי דוחק לומר שבא עליה ארוסה בבית חמיו. ועי"ל דלפי שיטת הרמב"ם דלקנין לכ"ע אין חופה לפסולות. ומ"ה הוי ג"כ אליבא דרב הא דמוכח גלגול:
ובזה י"ל ג"כ הרמב"ם (ע) דבאמת לפמ"ש לעיל בפי' המשניות הוי דוקא אם נימא דעכ"פ לקנין אין חופה לפסולות. או אליבא דשמואל דס"ל אין חופה לפסולות. וא"כ קשה בסוגיא דיבמות דס"ל דלרב אפילו לקנין יש חופה לפסולות דכיון דאמר רב ששת ותנא תונא ואנהרינהו לעיינין ממתניתין הרי דס"ל דאפילו לקנין יש חופה לפסולות וא"כ תיקשי דמעוברת חבירו. אך לכאורה באמת א"ל דאיירי בלא ידע וכמ"ש לעיל דכיון דהסוגיא ס"ל דלא ידע חשוב מנוקה מעון. אך י"ל דבאמת איירי דהחזיר לאחר שנתעברה מזנות דאחר. וא"כ מוכח דהטעם דחסה וכפי שכתב הרמב"ם:
ומאי דק"ל להמל"מ מבא על ארוסה דחשוב אינו מנוקה מעון. יש לחלק בין זמן דבא ממילא משא"כ היכא דמחוסר מעשה דהיינו ברכות. ושם א"צ גט במעוברת ומניקת חבירו:
והנה י"ל דה"פ בהפירוש המשניות להרמב"ם משום דהנה באמת אף על גב דאין חופה לפסולות לקנות מכל מקום בנדה הוי איבעיא משום דבנדה יש היתר. וא"כ ה"פ דבאמת בזה הוי הטעם של רבנן ור' מאיר דלר' מאיר הא כיון דאין היתר והוי אין חופה לפסולות ולרבנן הוי כמו חופת נדה דכיון דיש היתר וכמ"ש דאיירי בשוגג ולרבנן אין צריך רק להפריש ולר' מאיר הוי ליכא היתר. ואם כן שפיר כתב הרמב"ם הוי אצלו עובר עבירה כמו נתינה ר"ל כיון דאין חופה לפסולות וע"כ צ"ל נבעלה וא"כ הוי עובר עבירה. ואך אכתי תקשי הא בעינן קדמה שכיבת בעל כו' וע"כ צ"ל דהוי מעיקרא כנסה וא"כ הוי קדמה שכיבת בעל לבועל דהא ראיה לזה דזה מיקרי קדמה שכיבת בעל דהדין דמצי להתנות (פ) על נשואין ראשונים (צ). וא"כ כמו דהדין בנשואי אחיו דמיקרי נשואין של אחיו הראשון קדמה ומכ"ש נשואין גופא שלו ועוד דהא אם לא מיקרי בנשואין הראשונים קדמה האיך מצי להתנות. וא"כ קשה כנ"ל האיך הוי מעוברת רק לאחר שנתגרשה ממנו. וע"כ בזנות הוי רק לאחר שהכירה הולד אסורה וא"כ במעוברת לא שייך זאת א"ו כמו שכתב הרמב"ם דהטעם משום דחסה ויע"ש לעיל היטב. והוי תליא בהך פלוגתא אם לא ידע מאיסור אם מיקרי מנוקה מעון: