אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק ג › יורה דעה

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק ג · יורה דעה

אורח חיים

סימן א

בענין עוף שצוארו מלוכלך בדם והעור ג"כ נקרע ראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תניינא ח"א סי' פ"ה שאמר השוחט דאין למכרו לגוי דחיישינן שמא יתרפא ואינו ניכר וימכרנו הגוי לישראל, והשיב לו הגאון הנז' דאין לחוש לזה כיון דעתה ניכר שהעור קרוע ואנחנו דנים כפי מה שהוא לפנינו ואין לנו להוסיף החשש שמא יתרפא, דכל שלפנינו אין מכשול מהיכא תיתי להחזיק רעותא וכמות שהיא עכשיו דיינינן לה, ואמר השוחט שראה בתב"ש סי' כ"ג בסופו דיש לחוש לכך, וכתב הגאון שראה שם ולא מצא שים משמעות כזה ולא קאי התב"ש אלא במקום שאין ניכר ולא בניכר, ופלפל הגאון שם קצת בזה ובסו"ד כתב לעיין בהגהות אשרי בחולין פרק השוחט אות ט' ובש"ע כ"ג דמשמע קצת דאף בניכר לפנינו אין למכור וצ"ע עכ"ד ע"ש:

והנה באמת מסתמות הפוסקים מוכח דאיירי בחששה כזו אפילו בניכר, גם עוד מצינו כמה דברים שנאמרו במה אשה דמשמע דחוששין על דבר שיוולד אח"כ אע"פ שעתה לא נעשה, ואע"פ דאפשר שלא יהיה נעשה דאיתא התם לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' וקאמר התם בגמרא דף נ"ו דילמא מתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאותינהו ד"א ברה"ר ע"ש, וכן אמרו שם בדף נ"ח ולא בזוג שבצוארו מטעם דילמא מפסיק ואתי לאתויי ועוד גזרות כיוצא בזה דנמצא אע"ג דהשתא באשר הוא שם אין כאן חשש עכ"ז תוששין פן יתחדש איזה דבר אח"כ, והיינו דמתרמי לה טבילת מצוה וחשו לה כן ה"ה הכא בענין עוף אע"ג דעתה ניכר קריעת העיר ולא יבשל בו ישראל עכ"ז חוששין פן יתרפא וישתנה מראהו שאינו ניכר ויבשל בו ישראל, וא"ת אין מביאין ראיה מדיני שבת דהתם משום חומר שבת נחתו חז"ל לגזור גזרות וחשו חששות אע"פ דבאשר הוא שם אין להם מציאות עכ"ז חשו פן יוולד ויתחדש דבר אחד שיהיה ממנו מכשול ולכן אסרו להרים המכשול אע"פ שאינו עתה במציאות לפנינו אבל בשאר מילי שאנחנו באים לדון בם ולחוש משום מכשול אם במציאות שהיא לפנינו ליכא חשש מכשול דהא ניכר העור קרוע אין לנו לחוש שמא יתרפא ולא יהיה ניכר:

הנה נראה לי בס"ד להוכיח לנ"ד מהא דאיתא בגמרא דשבת דף צ' ע"ב דאוסר ת"ק ליתן לתינוק תגב טמא לשחוק בו ומפרש בגמרא דילמא אכיל ליה ומקשי בגמרא אי הכי אפילו טהור נמי ומתרץ דחייש ת"ק דילמא מיית ואכיל ליה ע"ש, נמצא אע"ג דהתינוק אינו אוכל חגב חי ואין כאן מכשול עכ"ז חוששין דילמא מיית ואכיל ליה ולהכי לא יתן לו חגב חי דחוששין שמא ישתנה הדבר ממה שהוא עתה לפנינו וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דעתה רואין העור ניכר וליכא מכשול חוששין שמא ישתנה הדבר שיתרפא ולא יהיה ניכר:

ועוד נמי יש להוכיח לנ"ד דחוששין גם בניכר משום דילמא מתרפא אח"כ ואינו ניכר כמ"ש בגמרא דקמא דף ק"ה דקאמר התם אמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, בעי רבא נשבע עליו מהו, פירוש לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה, או"ד כיון דאי מגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה, ומסיק מלתא דאבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה דאמר רבה שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה, פירוש חייב קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון שהרי פטר עצמו בשבועה מגניבה ואבידה שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזרנו, אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאי מגניב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא קא כפר, הכא נמי אע"ג דעפרא בעלמא הוא, כיון דאי מגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא השתא נמי ממונא קא כפר ליה ע"ש. נמצא דאפילו לענין חיוב קרבן להביא בעזרה מחייבין ליה מעתה משום אולי אח"כ ישתנה הדבר ויתחדש דבר אחר דהיינו שיגנב, אע"ג דבאשר הוא שם עדיין לא נגנב וקאים לקמיה ולא כפר מידי כדי שיתחייב קרבן שבועה על כפירת ממון, ועל כן ה"ה בנ"ד עבדינן תקנתא שלא למכרו לגוי משום דילמא יתרפא ולא יהיה ניכר ויבשל בו ישראל, אע"ג דעתה לפנינו ניכר וליכא מכשול:

ובכן מצינו בגמרא דשבועות דף נ"ו ע"ב דא"ר יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בקרבן שבועה אבל בשטר פטור, וא"ר פפא מ"ט דר"י עדים עבידי דמייתי הילכך מהניא ליה כפירתו אם ימותו העדים שטר הא מונח ע"ש, וקי"ל כר"י, הרי אע"ג דהשתא עדים קיימים הם אפ"ה אין אנחנו דנים באשר הוא שם אלא דנים כך כיון דאם ישתנה הדבר שימותו העדים מהניא ליה כפירתו, להכי מביא השתא קרבן על שבועתו, וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דעבדינן תקנה שלא למכור לגוי משום שמא אח"כ יתרפא ואינו ניכר, ואע"ג דהשתא ניכר לפנינו. וזה ברור:

סימן ב

שאלה פה עירנו בגדד יע"א דרכם להשליך הושטין של הבהמות ואין אוכלים אותם והנה אשה אחת עניה באה לשאול אם מותר לה לקבץ הושטין שמשליכין אלו העוסקין בצלי אש בחניות למכור כי משם תוכל לאסוף לה כמה ושטין שיהיה בהם שיעור גדול שמספיק לה לבשלם בקדרה, ויש בני אדם שאמרו לה מאחר שדרך העולם להשליך אותם ודאי יש בהם איסור, ולכן באה לשאול על הדבר הזה:

תשובה. פשוט וברור דאין בושט שום איסור והרי הוא כשאר בשר, אך מה שדרכם להשליכם מפני שאין להם חשיבות מחמת שאין בהם שמנונית בשר כלל, והרי הם מן בני מעים שאמרו עליהם בגמרא דנדרים דף נ"ד ע"ב היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר ואוכליהון לאו בר אינש, ר"ל הוא הדיוט, וכנז' בהרא"ש שם, וכתב רבינו המאירי ז"ל שם וז"ל ולא אמרו קרביים לאו בשר ואוכליהון לאו בר אינש אלא דרך צחוק לומר שאין מחזיקים כלל, אי נמי לענין הדין שאם התנה להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרביים ומיניהון ע"כ, וכן אמרו בגמרא דשבת דף קכ"ב א"ל רבא טוי לי בר אווזא ושדי בני מעים לשונרא והיינו טעמא משום דלא חשיבי והנה זה הושט הוא גרע מן בני מעים ולכן דרך העולם להשליכו ולאו משום איסורא כלל, וזה ברור ופשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ג

שאלה. הנה שמענו מן ת"ח אחד ההוא אמר שחליבה ראשונה ושניה שתהיה מרחלים או עזים אחר לידתם יש חשש בחלב ההוא לאכלו משום דם, יען כי מקודם היה דם ונהפך לחלב, ולכן חזינן בפעם ראשונה ושניה מראה החלב אינו לבן גמור אלא נוטה לירוק דהיינו גוון שקורין בערבי אצפ"ר, ומזה מוכח שהדם עדיין לא נהפך לחלב גמור, ככה אמר לנו אותו חכם ולכן רצינו לדעת אם יש ממש בדברים אלו ואם צריך לפרוש מן החלב הזה של פעם ראשונה ושניה שיהיה אתר הלידה יורינו ושכמ"ה:

תשובה. לפ"ד השואל שהמראה הוא נוטה לירוק שקורין בלשון ערבי אצפ'ר אן בזה חשש כלל ועיקר, ולא מצינו לשום פוסק שחשש בזה, ורק מצינו שאסרו האחרונים חלב שנמצא בו דם וכמ"ש האחרונים בשם הרב נחלת שבעה על דם הנמצא בחלב והרב חנוך בית יהודה בסי' ל"ח נשאל בדם הנמצא בקדרה או בכלי שנחלב לתוכה חלב מבהמה מה דין החלב והכלים והביא שם דברי הרב נחלת שבעה ז"ל הנז' וכתב וז"ל וגם נ"ל לדינא דכל מראה אודם היוצא מן הבהמה וחיה אסור משום דם וכו' ומינה חלב שנוטה לאדמימות אסור אע"פ שאינה כדם ממש כ"ש בנ"ד שבשולי הכלי מתמלא דם ממש אלא בחליבה מתערב ומאן יאמר שקודם החליבה לא היתה החלב בפ"ע בכחל וגם הדם עומד ממש בפני עצמו ואיך יבא לכלל היתר בחליבה כשנתערב הדם, על כן החמאה ימכור לנכרי וכו' וכן כלי חרס ימכר וכו' ע"ש, הרי שגם הרב חנוך בית יהודה לא חשש לאסור אלא חלב שנוטה לאדמימות אבל בנידון השאלה אין החלב נוטה לאדמימות אלא הוא גוון ירוק שקורין בערבי אצפ'ר אין בזה חשש וחומרא כלל:

וראיתי עוד שם בסוף התשובה הגה"ה מן בן הרב המחבר ז"ל שכתב וז"ל, ויש ראיה לאסור ממ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד שדרשו רז"ל על הקב"ה שברא מדם נדה של אשה שהוא טמא ברא חלב כשתתעבר ותלד, וא"כ יש לומר ה"ה בבהמה כך וכיון דיש דם בחלב או אדמימות מוכת דעדיין לא נשתנה הדם לחלב לגמרי, על כן יש לאסור משום דם ממש וחיוב כרת, ואפילו בספיקא יש להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא ועל זה י"ל אם כולו הפך לבן טהור הוא משא"כ אם עדיין לא נהפך כולה ללבן ומעורב דין ברחמים עכ"ל ע"ש, הנה מה שדבר בזה הוא דרך דרשות ועכ"ז גם לפי דבריו אין לאסור אלא ביש דם בחלב או אדמימות אבל מראה ירוק לית לן בה:

ועל זה אין צריך להביא ראיות, אך עכ"ז אביא ראיה להתיר במראה ירוק ממ"ש בש"ע בהלכות נדה סי' קפ"ח ס"א שפסק מרן ז"ל כל מראה אדום בין אם הוא כהה הרבה או עמוק טמאים וכן כל מראה שחור, ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק אפילו כמראה השעוה או הזהב וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים וכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה וכן מראה שקורין בל"א בלויע בכלל ירוק הוא ע"כ, ועיין ש"ך סק"ד שכתב כמראה השעוה או אתרוג או חלמון ביצה כן הוא בפוסקים וכן העתיקו האחרונים הרי אפילו בדם נדה הותרו כל מראות הנז"ל שהם מראה שעוה וזהב ואתרוג וחלמון וכיוצא, לכן גם זה החלב שנוטה לירוק שהוא אצפ'ר אין בו חשש כלל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ד

שאלה. אשה אחת היתה מבשלת חמאה שיעור קב אחד בתוך הקדרה על האש והיתה רותחת ונפל בתיך החמאה תרנגולת קטנה ומתה בתוכה ובאה לשאול על החמאה והקדרה מה דינה ומה תעשה בה, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. נראה ודאי כי החמאה אסורה באכילה משום בשר בחלב, אך מותרת בהנאה, כי בשר עוף בחלב מותר בהנאה, והקדרה בעיא הגעלה. מיהו אין להתיר החמאה בהנאה כי אם לעשות בה צורך מלאכה או שאר הנאה שאינה של אכילה, אבל למכרה לנכרי לאכילה אסור משום דאיכא בחלב פליטת איסור אבר מן החי, ודבר זה ממש מצאתיו מפורש יוצא להדיה בתשובת הגאון חתם סופר יו"ד סי' נ"ד שכתב וז"ל, עובדא ידענא בפ"פ דמיי"ן יע"א פרח תרנגולת לתוך קלחת חמאה רותחת על האש ומתה בתוכו, והורה גאון אחד ומהולל מאד שאסור החמאה אפילו לגוים ושפכוהו בחוצות, ולבסוף הזכירוהו דבשר עוף בחלב מותר בהנאה ובתוך כדי דיבור השיב הגאון זצ"ל דאה"נ בהנאה מותרת ולמכרה לגוי אסורה משום פליטת אבר מן החי דאסור לבני נח, והיה נראה לעין דתחלת ההוראה לא היה מטעם אבר מן החי וכשגגה יצאה מלפני שליט, אך לא יאונה לצדיק כל און הזמין לו השי"ת תירוץ לשזביה מכסופא, מ"מ נלמד דגם בחי שייך פליטה, ותלמידי הרבני המופלג הביא ראיה ברורה מדברי המן הרשע שאמר אם נפל זבוב בכיסו של אחד מהם זורקו וכו' ומדרש זה הביאו הרא"ש בסוגיא דעכברא בשיכרא ע"ש עכ"ל. הרי שני גאונים גדולים ס"ל בפשיטות דאסור למכור לגוי משום פליטת אבר מן החי, ועיין להגאון יד אליעזר סי' קכ"ה שכתב יפה דנו ויפה הורו גאוני ישראל הנז' דבעל חי מפליט ומבליע ע"ש:

מיהו הגאון פלתי סוף סי' פ"א ס"ל שהרוטב של אבר מן החי מותר לבני נח, ודרשה דטמאים לאסור צירן ורוטבן לישראל נאמר ע"ש, ונראה דאין לסמוך על זה, דהא תרי אשלי רברבי הנז' ס"ל להפך, גם מפסוק ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ליכא הוכחה די"ל היה חלב שחוטה דליכא איסור אבר מן החי דניתר בשחיטת האם, ועיין בספר יושב אהלים למהר"א ענתב ז"ל בפרשת וירא שכתב מדי עוברו בצפת תוב"ב שנת תקס"ה הקשו לו רבני הישיבה בבכורות דף ז' אמאי לא הביא מקרא הכתוב קודם שהוא פסוק ויקח חמאה וחלב וכו' ותירץ שני תרוצים ע"ש, והרב ערך השלחן בסי' ס"ב אות ט' הביא דברי הפלתי הנז' וכתב דלפ"ז אפילו המחהו לא הוי כממש ומותר לגוי, ואע"ג דבן נח מוזהר על בשר מ"ה בכל שהו לא אמרינן הרוטב לא גרע ממשהו, דא"כ קשא לר"ש דאמר כל שהוא למכות ל"ל הנך דרשות דפרק העור והרוטב המרבין השותה עכ"ל, ואשתמיט מניה דברי הרשב"א שכתב דע"כ טעם לא גרע ממשהו, ומה שעשה סמוכין משום דקשה לר"ש וכו' יש ליישב, ואין זו קושיא כאשר יראה הרואה:

והנה בספר מלא הרועים דף ד' ע"א אות כ"א נסתפק אי בן נח מוזהר על טעם כעיקר באיסורין שלו, כגון שנפל כזית אמ"ה ונתן טעם במאכל וסילקו הכזית אי מוזהר עליו, וכתב דנראה לו שזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והתוספות, כי הרמב"ם בפ"ט מה"מ ס"ל בן נח נהרג על חצי שיעור, ומדברי התוספות בחולין דף ל"ג בד"ה אחד נכרי נראה דס"ל דאין בן נח צריך שיעור, וכתב הרשב"א בחדושיו לחולין בסוגייא דזרוע בשלה דלמ"ד מין במינו במשהו, אזי במינו ודאי טעם כעיקר, דע"כ לא גרע טעם ממשהו ולפ"ז לדעת הרמב"ם דס"ל ב"נ נהרג על חצי שיעור דהיינו אף על משהו ודאי לדידיה לא גרע טעם ממשהו, אמנם לדעת התוספות דב"נ צריך שיעור אין בן נח מוזהר על טעם כעיקר עכ"ד ע"ש, ולפ"ז מוכרח לומר דסברת הרמב"ם הפך דברי הגאון פלתי ע"פ דברי הרשב"א שכתב טעם לא גרע ממשהו ולכן בנ"ד אסור למכור לגוי. ושו"ר להגאון מהר"א מלובלין ז"ל ביד אליהו סי' מ"ה שנשאל ביד אדם שנקטע מן החי שנפלה לתוך רותח ולא היה ששים, והעלה דאסור ליתנו לגוי, הרי גם הגאון הנז' ס"ל דאמרינן טעם כעיקר גבי בני נח, וכל דליכא ששים אסור לבני נח משום אמ"ה, וזה הפך ס' הגאון פלתי ז"ל:

והנה בענין פליטת אבר מן החי כהא דנ"ד, וכנדון שהביא הגאון ח"ס הנז"ל דהוי כרותחין אין ספק דודאי איכא פליטה מן החי, אך בפליטה על ידי כבישה יש להסתפק, וכן מצאתי להגאון חק"ל יו"ד ח"א דפשיטה ליה דיש פליטה ברותח ונסתפק בכבוש שכתב וז"ל משום די"ל דאין כח בכבישה להפליט בדבר שיש בו רוח, וכן הדעת נוטה דאם שהה אדם במים כמה ימים אינו פולט טעם במים עכ"ל, וא"כ לדידיה ס"ל בפשיטות כה"ג דנ"ד דהוא ברותחין איכא פליטה מן החי, ברם בדין עכברא שנפל לשומן שהביא הגאון ח"ס דס"ל בפשיטות שיש פליטה מן החי גם בכבוש בצונן ומדמי לה לפליטה ע"י רותחין לא ס"ל להגאון חק"ל כן:

ושו"ר להרב ארץ צבי ביו"ד סי' ל"ב שהביא ראיות דהחי אינו מפליט ע"ש, והרואה יראה שאין מכל מה שהביא שום ראיה לזה, ואח"ז הביא דברי הגאון ח"ס הנז' ומה שכתב בזה ע"ש, גם אח"ז בא לידי שואל ומשיב תליתאה לפי שעה ושם בח"א סי' מ"ג הביא דברי גאון אחד גדול בדורו שהורה בדג חי שמפליט ומבליע, והביא עוד שם דברי הגאון נו"ב סי' צ"ח שכתב ראיה דחי אינו מפליט ומבליע מהא דסי' פ"ג, והוא דחה ראייתו והביא ראיה מחולין דף ח' וסו"ד כתב דיש ראיה מבכורות דף וא"ו וכו' והניח הענין בצ"ע ע"ש. נמצינו למידין דאיכא עוד פלוגתא בין אחריני גאוני אשכנז ז"ל בענין זה והגאון מהרי"ש הגם דנטה דעתו כנו"ב דס"ל אין החי מפליט אח"כ חזר בו ועודנו מסתפק בדבר, והגאון שזכר מהרי"ש בתחלת דבריו פשיטה ליה דהחי מפליט אשע"כ ודאי נראה להחמיר בד"ז:

אח"ז חזר השואל ושאל אם מותר למכור החמאה הנז' לישראלים העוסקים במעשה הבורית שקורין צאבו"ן לערבם עם החלב או לאו, והשבתי דאסור לפי שגם בחלב נוהג דין בישול בשר בחלב, ועיין להגאון חיד"א במחב"ר סי' פ"ז אות ט"ו מ"ש מהרב סולת למנחה כלל פ"ה, ובסו"ד כתב זאת תורת העולה דהנרות שעירבו הגוים חמאה בחלב וקנו ישראל אסור להדליקם וטעונין קבורה וכהוראת הרב הגדול מהרח"א ז"ל ע"כ ע"ש, ועיין להגאון כנפי יונה על יו"ד סי' פ"ז מ"ש בזה, ועיין לשואל ומשיב קמא ח"ב סי' קצ"ג שנשאל ג"כ בזה והביא דברי הרב סולת למנחה וכתב דלא נהירא דבריו ואסיק דחלילה להקל בזה ע"ש:

הנה כי כן בנדון השאלה למכרו לישראל שיערבו אותו בחלב שעושין בו בורית אסור, דהרי הם מבשלים בידים את החמאה עם החלב, מיהו כל זה הוא אם יערבו אותו בחלב ומתבשלים יחד על האש קודם שיניחו דברים הפוגמים אותם, כי ידוע במעשה הבורית פה עירינו שמערבים בהם סיד, וגם נותנין מין שקורין בערבי קל"י ואלו הם פוגמים את החלב שלא יהיה ראוי עוד לאכילה, והם מערבים אלו עם החלב בהיותו על האש, ועל כן אם יהיו נזהרים לבלתי יערבו בו החמאה, כי אם רק עד אחר שיניחו עם החלב את הסיד ואת הקל"י הנז' וירתיחו יחד באופן שיהיה החלב נפגם, ואח"כ יניחו החמאה, נראה דשרי. כי הן אמת שבב"ח אפילו שלא כדרך הנאתן חייב, משא"כ בשאר איסורין, היינו דוקא אם אחר שנתערב ונעשה בב"ח מניח בו דבר הפוגמו כדי להתירו בכך, וכאשר כתבתי בזה בתשובה אחרת בס"ד, ועיין הרמב"ם הלכות מ"א פרק י"ד הלכה י"א ופרק ט"ו הלכה למ"ד, ועיין מרכבת המשנה שם מה שציין על מהרלב"ח סי' פ"ח דף קי"ב ושם בתשובה אחרת הבאתי בס"ד דברי כו"ף ודברי חק"ל ז"ל בזה, אבל אם כבר הבשר נפגם בהיותו בפ"ע ואח"כ עירב בו חלב ובשלו, וכן אם החלב נפגם בפ"ע ואח"כ ערב בו בשר ובשלו אינו חייב, וזה ברור:

ולכן נראה דאם יזהר ישראל לבלתי יערב החמאה בחלב על האש כי אם עד אחר שיפגום החלב כולו באותו הסיד והקל'י שמערבין בו על האש שמרתיח ונפגם דשרי בזה, דהשתא כיון דחד מנייהו פגום בהיותו בפ"ע, והשני הבא אח"כ אינו מקבל ממנו טעם לשבח ה"ז מותר, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

אמר המחבר בעת הזאת שאני שולח תשובותי אלו לבית מערכת הדפוס בא לידי ספר שדי חמד להגאון מהר"ר חזקיה מדיני זלה"ה, ועברתי לראות בספרו הנחמד הנז"ל, וראיתי באסיפת דינים מערכת הדל"ת אות ז' בדג חי שנפל לתוך קלחת של בשר רותחת וכו' שאסף וקבץ דברי האחרונים ז"ל שאין נמצאים אתנו שדברו בענין זה, ויש לפלפל בדבריהם ואכמ"ל. ונ"ל בס"ד מה שכתבתי הוא נכון בעזה"י:

סימן ה

שאלה. מאחד דחיל חטאין מעיר סנגפור יע"א ה"ה היקר עבדאלא מאיר נר"ו, סחורה של תערובת חָלָב בחֵלֵב אשר כתבתם לנו מקדמת דנא אסור לבשלו מן התורה ואם בשלו לוקה עליו הנה בעתה באנו להסתפק אם זו התערובת הניחה בחום השמש עד שנמס ואח"כ מערב בו שמן אחר טוב שאין בו תערובת כדי להשביח הסחורה הזאת של התערובת הנז' אי שרי, או"ד גם בכה"ג חשיב בישול ואסור:

גם יש להסתפק אם הניח תערובת של חלב וחלב תוך מים רותחים ונפשרו ואח"כ יערב בהם שמן אחר טוב אי שרי מאחר שלא בישל התערובת הנז' ע"י האור אלא הניח בהם מים רותחים, או"ד גם בזה חשיב בישול כיון שהמים יס"ב:

גם יש לי לשאול עוד אם הסחורה של תערובת הנז' נבאשה ונתעפשה ורוצה לבשלה פעם שנית על האש שנותן בה מים ומלח דוקא כדי שיסיר ביאושה ועפושה אי שרי. גם יש לי לשאול אם אחד עירב חָלָב וִחֵלֵב ובשלם יחד ע"י מים ומכר הסחורה של תערובת זו ונשאר לו קצת ממנה אם מותר למכור השאר, וגם יש לי לשאול חם מותר לישראל לקנות סחורה של תערובת הנז' מן הגוי כדי למכרה במקום אחר ולהסתחר בה:

ועוד יש לי לשאול על בשר וחלב דאסור בהנאה אם להשליכו בים כדי שיאכלוהו הדגים, או בעי קבורה דוקא. גם רצוני לדעת למה לא ישליך אותו בדרכים ויאכלוה הכלבים על הכל יורנו המורה ושכמ"ה:

תשובה. על השאלה הא' הנה קי"ל באיסור שבת דבישול בחמה לא חשיב בישול ומותר לבשל בחמה כדאיתא בגמרא דשבת דף ט"ל ע"א א"ר נחמן בחמה כ"ע לא פליגי דשרי ע"ש וכן פסק מרן ז"ל בשה"ט א"ח סי' שי"ח ס"ג ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיחמו מותר ע"ש, ומפורש הטעם התם משום דבישול בחמה לא מקרי בישול והשתא הדברים קל וחומר אם בשבת שהוא איסור סקילה קי"ל הכי כ"ש בב"ח שהוא איסור לאו ועוד דהוא חידוש דיש להקל בו כמ"ש מרן ז"ל בב"י א"ח סי' תל"ט גבי קבוע שהוא חידוש הקלו בספק גרוע וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' ק"י, ועוד נמי יש להחמיר בשבת לחייב אע"פ שאינו דרך בישול משום דמ"מ מלאכה הוא עושה ומלאכת מחשבת אסר רחמנא בשבת וזה הוא מתכוין למלאכה משא"כ בב"ח דהאיסור הוא דוקא בדרך בישול ועיין מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' ק"ה סעיף א' מ"ש בספק כבוש ע"ש:

וראיתי להרב פר"ח ז"ל בסי' פ"ז סוף סק"ב שכתב בש"ס דילן בפרק כירה אסיקנא דהמבשל בחמי טבריה בשבת לא מחייב משום מבשל, וה"ה לענין בישול בב"ח דלא אסיר מן התורה עכ"ל, וכן כתב הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל שם ס"ק י"ג ע"ש, נמצא הפר"ח משוה דין בישול בב"ח עם דין בישול בשבת ובאמת כן משמע נמי מדברי הרב המגיד ז"ל דהא כתב על דין בב"ח דבשבת מבואר דבחמי טבריה פטור ע"ש, ועל כן שפיר אנחנו באים ללמוד לנ"ד מדין השבת דכמו דקי"ל גבי שבת מותר לגמרי כן הוא בב"ח מותר לגמרי:

ומ"ש הרב פר"ת ז"ל בסוף סק"ג ליכא לאוכחי מהך דשבת לאיסור בב"ח ע"ש, הנה לא פקפק הרב ז"ל אלא בדין המעושן דיליף מדין שבת לענין בב"ח להחמיר לחייבו משום בישול, ועל זה שפיר קא מותיב די"ל שבת שאני, אבל בב"ח דהאיסור הוא משום בישול י"ל דפטור משום דלא חשיב זה בישול, אך ענין דנ"ד גבי בישול בחמה אנחנו למידין להקל בב"ח כמו שמצינו דמותר בשבת בהא מודה הרב פר"ת דילפינן מדין שבת לבב"ח מכ"ש, ולהכי לא פקפק על מ"ש הפר"ח בדין המבשל בחמי טבריה דמדמי לה לדין השבת וכמ"ש הרב המגיד ז"ל והיינו משום דבזה ילפינן להקל והוי מכ"ש, וכן הגאון פלתי ז"ל ס"ק י"ב לא פקפק אלא בדין המעושן דמדמי ליה הפר"ח לדין שבת לחומרא וגם על זה סיים צ"ע, גם הגאון ישועות יעקב סק"ח לא פקפק בדברי הפר"ח ז"ל אלא בדין המעושן, וכן הרב מעשה רוקח בה' מ"א פ"ט דין ואיו לא פקפק אלא בדין המעושן, גם בדברי הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר אות י"ב מפורש להדיה דדוקא למילף בב"ח חומרא מדין השבת לא ילפינן די"ל שבת שאני אבל למילף קולא ילפינן שפיר משום דכ"ש הוא ע"ש. והנה כי כן הגאון מש"ז ז"ל בס"ק א' שנראה בתחלת דבריו דאין למידין בב"ח משבת בין לקולא בין לחומרא כל זה הוא נגד דברי כל הגדולים הנז"ל, ועוד הוא עצמו חזר ותבריה לגזיזיה מדברי הרב המגיד ז"ל ועל כן בנ"ד שפיר ילפינן לקולא מדין השבת דחוס השמש לית ביה איסורא כלל ומותר להניח תערובת זו בחמה עד שנימס ולית לן בה:

ועל שאלה הב' להניח בתערובת זו של חָלָב וחֵלֶב מים רותחין שהיס"ב אי חשיב זה בישול או לאו, הנה מצינו למור"ם ז"ל בהגה"ה סי' פ"ז סעיף וא"ו שכתב דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה, ופירשו הש"ך והפר"ח דהיינו דוקא כשהדיחם במים רותחים שהיס"ב וערבם כך רותחין הא לאו הכי אינו אסור בהנאה שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכו', וכתב הרב כרתי ס"ק ט"ז דהיינו כלי ראשון ויס"ב דהוי בישול ע"ש וכ"כ הרב שפ"ד ז"ל דברור הוא דכשהיס"ב בכלי ראשון מקרי מבשל הא כלי שני אף דמפליט ומבליע לא מבשל ושרי בהנאה עכ"ל, נמצא דאין איסור בישול אלא דוקא אם הדיח כלי בשר או להפך בכלי ראשון העומד על האש שהיס"ב ואח"כ בעודו יס"ב עירה המים מכלי ראשון של הבשר לכלי ראשון של חלב בעודו יס"ב, דדוקא בכהאי גוונא איכא איסור בישול בב"ח דיאסר בהנאה:

ועל כן בנידון השאלה הב' הנז' שהוא מערה מים רותחין שהיס"ב לתוך התערובת הזאת של חָלָב וחֵלֶב שאינם על האש והם צונן אע"פ דאלו המים יס"ב עכ"ז הם באים לכלי שני דקי"ל בכלי שני איסור בישול ליכא בב"ח דאע"פ שהיס"ב בכלי שני מפליט ומבליע עכ"ז לא חשיב מבשל לענין איסור בישול האמור גבי בב"ח, על כן נראה ודאי דשרי למעבד הכי, ועכ"ז על צד היותר טוב לא יערה אלו המים הרותחין לכלי שבו התערובת להדיה אלא יריק אותם ע"י כלי אחר כמו כף וכיוצא:

ודע דהאי מלתא שכתבו הגאונים הכרתי והשפ"ד ז"ל דליכא משום מבשל אלא רק בכלי ראשון ולאו בכלי שני היא הלכה ברורה וכמ"ש מרן ז"ל בסי' ק"ה ס"ב חום של כלי ראשון שהיס"ב מבשל ואוסר כולו אבל חום כלי שני אינו מבשל וכו' וכתב הפר"ת ז"ל שם סק"ו וז"ל הא מלתא דאינו מבשל היא מוסכמת מהש"ס והפוסקים אבל לענין בליעה ופליטה איכא רבוותא דסוברים לאסור כל החתיכה ואיכא רבותא שמקילין שלא לאסור אפילו כדי קליפה וכו' ע"ש. ולכן היתר זה בנ"ד אין בו שום מיחוש מאיסור בישול כלל ואע"פ שאתה רואה בעיניך שהתערובת הזה נפשר מכח המים הרותחין לית לן בה דהכי אתמר הלכתא בגמרא דשבת דף מ' ע"ב ש"מ תלת ש"מ שמן יש בו משום בישול וש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו לא זהו בישולו ע"כ, כן היא הגרסה הנכונה שהביאה הרי"ף והרא"ש והר"ן ז"ל, ועל גרסת מרן בב"י דגריס הפשרו זהו בישולו נתעורר על זה מנחת כהן דף קל"ט וכתב טעות נפל בספרים ע"ש, ועיין ערך השלחן א"ח סי' שי"ח אות י"ג מ"ש בזה, ומ"ש הרב חכמת אדם כלל נ"ט אות וא'ו דאם הוא חם כ"כ שהיד נכוית במים אפילו בכלי שני מבשל והביא זה מדברי הרמב"ם בהלכות מעשרית פ"ג וכו' הנה ראיתי להגאון אמרי בינה דף ל"ו ע"ד שהביא דברי חכמת אדם הנז' וכתב שמדברי הרמב"ם פ' כ"ב מה' שבת משמע דכלי שני אינו מבשל ואינו מחלק בין חם ביותר דלדעתו לעולם אינו מבשל, והך דמעשרות פ"ג כבר כתב הרדב"ז ביקר תפארת דהיינו לענין קביעות מעשר כיון שע"י בישול זה מכשירו לאכילה נגמרה מלאכתו, והא דתנן לקדרה ולאלפס אורחא דמלתא נקט, והה"ד לחמימה ולתמחוי בזמן שהוא חם ביותר עי"ש, וא"כ אינו ראיה לאסור בב"ח בכה"ג בהנאה מן התורה עכ"ד ע"ש:

ועל שאלה הג' בהיכא דהתערובת הנז' נבאשה ונתעפשה ורוצה לבשלה על האש במים ובמלח כדי להסיר ביאושה ועפושה. הנה אע"פ שנאמר תערובת בב"ח שנבאש ונתעפש אין בו איסור בישול אם ירצה לבשלו עכ"ז יש לאסור בנ"ד, יען כי השואל קאמר שרוצה ליתן מים ומלח ויבשלנה כדי להסיר ביאושה ועפושה, נמצא לפי דבריו בזה הבישול יוסר ממנה הביאוש והעפוש ותהיה מוכשרת לאכילה וא"כ י"ל אע"פ שבתחלת הבישול היא מעופשת שאינה ראויה מ"מ בסוף הבישול יוסר ממנה ותהיה ראויה לאכילה ונמצא השתא קעביד איסור בישול בב"ח:

ועל שאלה הד' הנה קודם פסח דהאי שתא כתבתי תשובה באורך על השאלה ששאל השואל הזה בעצמו בסחורה של תערובת חָלָב וחֵלֶב שיש לו בזה הפסד מרובה ע"י ס"ס דאיכא בפלוגתא דרבוותא יען דאיכא מחלוקת בבישול חָלָב וחֵלֶב ויש ג"כ מחלוקת בטיגון ועי"ז עשיתי ס"ס והתרתי למכור אותה. אך עתה בנידון זה שואל השואל בהיכא דבשל התערובת במים דאין כאן ספק על הטיגון על כן אין אני סומך להתיר בזה אפילו בהפסד מרובה, אע"פ שבאמת הגאון מהר"י לנדא בדגול מרבבה גם בלעדי הטיגון מסיק שבמקום הפסד הסומך על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה להתיר לא יפסיד וכאשר הבאתי דבריו בפסק הראשון, עכ"ז אני חושש להתיר בכהאי גוונא דליכא ס"ס, והמקל יקל לעצמו. ועיין להגאון ח"ס ז"ל יו"ד סי' צ"ב שהבאתי בפסק הראשון הנז' שכתב על דברי הגאון דגול מרבבה הנז' דודאי המורה ובא כהגאון ז"ל אין מזחיחין אותו, אבל אי קמא דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנז' וכן משמע בהרבה מן האחרונים ע"ש:

ועל שאלה הה' בענין להסתחר בתערובת הנז' לכתחילה הנה דין זה פשוט דאסור להסתחר באיסורי הנאה והגם כי עשינו ס"ס באיסור הנאה של תערובת זו לא התרנו אלא מה שיש אצלו בדיעבד ומשום דאיכא הפסד מרובה אבל לקנות לכתחילה כדי להרויח הא לא אתמר:

ועל שאלה השישית י"ל הנה מבואר בפוסקים דבב"ח האסור בהנאה לא מבעיא דאסור ליתנו לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה ממנו אלא גם לכלב דעלמא או לגוי שאינו מכירו ג"כ אסור ליתנו יען כי אסור להאכיל איסורי הנאה אפילו לבהמה של הפקר, וכמ"ש מרן ז"ל בא"ח סי' תמ"ח סעיף וא'ו גבי חמץ בפסח ומפורש שם הטעם מירושלמי ע"ש, וה"ה בב"ח נמי דהוא איסור הנאה דאסור ליתנו אפילו לבהמה של הפקר, וכן דעת מור"ם בת"ח כלל פ"ה דין ג' וכן הוא דעת הג"א ושערי דורא והרשב"ץ ואו"ה וכמ"ש הרב ערך השלחן ביו"ד סי' פ"ז ובא"ח סי' תמ"ח וכן כתבו עוד כמה אחרונים כאן וכאן ומפורש באו"ה שהביאו הכנה"ג בהגה"ט אות יו"ד דאין לזרקו בשוק אפילו אין שם כלב, וכ"פ הפר"ח סי' צ"ד, ואע"ג דהרב מקור חיים בא"ח סי' תמ"ח ס"ק יו"ד כתב דוקא בחמץ בפסח אסור לבהמת הפקר, אבל בשאר איסורי הנאה מותר להשליך לבהמת הפקר או לגוי שאינו מכירו ע"ש אשתמיט מיניה כל אותם גדולים הנז' דס"ל דין זה ישנו גם באיסור הנאה דבב"ח, והכנה"ג כתב בשם או"ה דנוהגין לשפוך בבית הכסא וזהו קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף, ואין די שיזרקנו לרחוב אפילו אין שם כלב ע"ש וכ"כ הרב פרי מגדים בפתיחה שמתיר בבית הכסא או לנהר, וכ"כ בחכ"א:

ולפ"ז מ"ש השואל להשליכו לים כדי שיאכלוהו הדגים ה"ז אסור, יען כי מה שהתירו להשליך לנהר מפורש הטעם באו"ה הנז' שהביאו הכנה"ג דהוא מפני דהוי כנשרף דאינו יכיל לבא לידי הנאה שיהנה ממנו שום בריה, וכאן אומר כדי שיאכלוהו הדגים ובודאי אסור דמאי שנא דגים מבהמה של הפקר, והנהר דנקיט באו"ה הוא כגון שאין מצוי בו דגים:

והנה מצאתי להרב מג"א ז"ל בסי' תמ"ה סק"ב שכתב אם משליכו לבית הכסא אין צריך פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותו הדגים אלא לא חיישינן כיון דאינו נותן לפניו לאכול ונראה לי דאם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו עכ"ל, וכן שם בסי' תמ"ח ציין מג"א על מ"ש בסי' תמ"ה ופירש דבריו במחצית השקל דר"ל דוקא ליתנו לפני בהמת הפקר אסור אבל אם זרקו לבית הכסא אע"פ שחזיר יאכלנו וכן בזרקו למים אע"פ שהדגים יאכלוהו לית לן בה ע"כ, גם הגאון רבינו זלמן ז"ל אזיל בתר סברת מג"א ועיין בחק יוסף:

והנה נראה דברי המג"א הנז' הם הפך דברי או"ה הנז' שהביא הכנה"ג כי שם מפורש הטעם דמתיר השלכה בנהר משום דהוי כנשרף דאינו יכול לבא לידי שיהנה ממנו שום בריה ולכן מוכרח לומר דאיירי בנהר שאין בו דגים או באופן אחר שאכתוב לקמן, והמג"א מתיר אפילו בודאי שיאכלוהו דגים ויאכלנו חזיר דכל שאינו נותן לפניהם שרי ואיך יחלוק מג"א על או"ה מסברא דנפשיה גם או"ה אמרה בב"ח וכ"ש בחמץ בפסח ואם תאמר מה יענה או"ה לטענת מג"א שטען מהא דאמרו כיצד ביעור חמץ זורקו לים ובים ודאי איכא דגים דאכלי ליה, ונ"ל בס"ד ליישב כיון דפוררו לפרורים דקים נמוחים במי הים ואין הדג מרגיש בחתיכה גדולה שבולעה דאינו כמו עוף שמלקט פרורים דקים ובפרט שהם ודאי נימוחים במי הים והיו מים, ועוד יש ליישב:

איך שיהיה בענין נידון השאלה נראה דאם יודע שיש שם דגים מצויים והוא מחתכו חתיכות גדולות שבודאי ירגישו בו הדגים ויאכלוהו דאסור לעשות, ודלא כמג"א ורבינו זלמן הנז' אבל אם משליכו לים באופן שלא יבא לידי הניה לדגים כגון דפוררו ומחלקו חלקים דקים וכיוצא שרי ליה למעבד הכי, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ו

שאלה מן החכמים הי"ו. בכלי חרס שאינם בני יומן מצינו להרב מנחת יעקב ז"ל כלל פ"ה ס"ק ס"ד שכתב חכמי ויניציאה התירו להשתמש לכתחילה משום דחשיב בדיעבד מאחר דלית להו תקנתא בהגעלה, אך הרב נחלת יעקב השיג עליהם מכמה סוגיות ודברי הראשונים ז"ל ומסיק אח"כ בשם הגאון רל"ס ז"ל דבהפסד מרובה יש להתיר וחשיב דיעבד משום הפ"מ וכן פסק מהרלב"ח בסי' תכ"א עכ"ד, ורצינו לדעת לסברת המתירים הנז' להשתמש לכתחילה משום דלית להו תקנתא אמאי והא יכול למכרם לגוי ואפשר שימכרם בלא הפסד כלל, ועוד רצינו לדעת לסברת הרב שפתי דעת בסי' ת"ג ס"ק י"ז דאסר גם בהפ"מ מאי שנא מתבשיל עצמו שנתבשל בכלי שאינו בן יומו בדיעבד דמותר לאכלו יורינו ושכמ"ה:

תשובה. הנה טענה זו דאפשר למכור לגוי טען אותה הרב בית לחם יהודה ז"ל ביו"ד סי' כ"ג ס"ק י"ב על הרב שבות יעקב ח"ב סי' ס"א בדין תרנגולת אשר היה חוט יוצא מפיה ונראה שהוא בתוך הושט שהורה לשחוט הקנה בלבד ואח"כ יבדוק מבפנים מהיכן בא החוט ואע"ג דלכתחילה צריך לשחוט ב' סימנים בעוף הכא חשיב בדיעבד משום שאינו יכול לשחוט הושט, והשיג עליו הרב בית לחם יהודה אמאי חשיב בדיעבד והלא יכול למכרה כשהיא חיה, ולכן העלה שם דכל שיכול למכרה בלא הפסד אין לשחוט בכך ע"ש, ומוכרח לומר דלא חש לטענה וס"ל כיון שצריך לטרוח ולמכור חשיב דיעבד וא"כ ה"ה הכא כיון שצריך לטרוח ולמכור חשיב דיעבד ולא מטרחינן ליה:

מיהו נראה דאין ראיה מזה די"ל כיון שצריך הושט בדיקה דחוששין שמא ניקב מאחר שרואין רעותא בו החוט היוצא ממנו, על כן ס"ל להרב שבות יעקב שאין עושין תקנה זו למכור לגוי דאולי הגוי ימשוך החוט ויסירנו או שיולד סיבה שיצא החוט מאיליו ואז אינו ניכר דבר זה ויש לחוש שימכרנו הגוי לישראל ונמצא ישראל אוכל אותו בלא בדיקה, ומ"מ נ"ל הסברה מצד עצמה אמת היא דודאי איכא טרחא למכור לגוי:

ואשר שאלתם לסברת שפ"ד ז"ל דאוסר בכלי חרס שאינו ב"י גם בהפ"מ, מה טעם יש לחלק בין הכלי לבין התבשיל עצמו שנתבשל בכלי שאינו ב"י, הנה החילוק פשוט דתבשיל שנתבשל ואח"כ נודע לו חשיב דיעבד שנגמרה הנאתו כי מאחר שנתבשל נעשה ראוי לאכילה וכאלו נאכל, אבל בעת שהוא בא לבשל בו לא התחילה הנאתו דעדיין אין האוכל שבא לבשלו ראוי לאכילה ולכן אין זה דעבד כי עדיין לא עשה כלום, ודוגמה לזה תמצא בדברי מור"ם ז"ל בהגה"ה סי' קכ"ב בחמם מים בכלי של גוים ללוש בהם פת אסור ללוש באותם מים דלדבר זה מקרי לכתחילה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה ע"ש. וה"ה כאן בתבשיל אחר שנתבשל לאכילה ונעשה ראוי לאכילה הו"ל התחיל בהנאתו וכאלו נאכל ואפילו לפ"ד החולקים על מור"ם מודו בנ"ד דהתם ס"ל כיון דהוחמו המים מיקרי התחלת הנאה אע"פ שלא הוחמו לשתיה משום דבאמת חזו לשתיה כיון דהוחמו משא"כ גבי כלי דנודע לו הכלי מה הוא קודם שלא התחיל בתשמישו כלל הנה אם בא להשתמש בו מקרי לכתחילה ואסור. מיהו לכאורה יש להקשות על סברת שפ"ד ודעמיה דאסרו כלי חרס שאינו ב"י להשתמש בהם אפילו בהפ"מ ממה שמצינו שהתירו במסמס קועיה לשחוט הקנה לבדו דעשו לו תקנה זו לכתחילה.

והנה ראיתי להרב פרי תואר ז"ל בסי' קכ"א סק"ז שכתב דאיכא חילוק מהכלי לדבר שנתבשל בו, כי הכלי כשבא לתוכו האיסור היה לשבח וחל עליו איסור דאורייתא אבל דבר המתבשל בו לא טעם טעם איסור שהוא דאורייתא ע"כ ע"ש, ולפ"ד גם הכא יש לחלק בהכי ולומר כלים שאני דחל עלייהו איסור דאורייתא מעיקרא ולכן החמירו בהם אפילו בהפ"מ, משא"כ גבי עוף דאין כאן איסור תורה דהא דאסור לשחוט לכתחילה סימן אחד הוא מדרבנן מיהו התירוץ הזה לא יבא נכון לסברת מרן ז"ל בכ"מ שכתב בדעת הרמב"ם דגם מן התורה אסור לשחוט לכתחילה סימן אחד:

ועוד נ"ל בס"ד לתרץ ולחלק בין דין כלים לדין העוף כי בכלי כל שעה ושעה הוא מבשל בו ועובר לכתחילה כמה פעמים בהרגל ולכן לא התירו אפילו בהפ"מ, משא"כ בעוף דמסמס קועיה התירו לשחטו בקנה בלבד משום הפסד אין זה כי אם פעם אחת, וחלוק זה למדתי מדברי הרב יעיר אוזן בעין זוכר מע' הדלת אות ל"ד וז"ל, כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ג דישראל שאמר לגוי מערב יו"ט לקנות לו יונים למחר ביו"ט לא יפה עשה אבל אם עשה כבר מותר וכו' אבל אם רגיל בכך אסור לאכול מהן אפילו קנה כבר דאין זה חשיב דיעבד אם רגיל בכך, והביאו הטור סי' תקי"ז וכתב הרב מהר"ח אלפנדארי ז"ל הזקן בתשובה דיש ללמוד מדברי הרא"ש דה"ה בענין אין מבטלין איסור לכתחילה אבל בדיעבד מבטל דהיכא שהוא דבר רגיל לא אמרינן, וכן בנותן טעם לפגם והוא שורש גדול עכ"ל ע"ש. נמצא אפילו בנותן טעם לפגם דשרי לכתחילה עכ"ז ברגיל לא שרי, ולכן מובן הטעם כאן דבקדרה שהוא נותן טעם לפגם כיון דרגיל שמשתמש בה תמיד כמה פעמים לא התירו אפילו בהפ"מ משא"כ בעוף התירו משום דהוי פעם אחת דוקא והשי"ת רבחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר

סימן ז

ראיתי להגאון מש"ז ביו"ד סי' צ"ד סוף סע"ק ט' שכתב וז"ל, ובערב שבת ובשעת הדחק נוכל לסמוך לבשל בקדרה כזו, ואף בחול אח"כ תו שרי דלא מסתבר לאסור אח"כ, וכן כל היכא דמתירין לצורך ערב שבת אי נתותר לחול לא מסתבר לאסור אח"כ הואיל ואשתרי אשתרי עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל לדמות ענין זה לדין פת של גוים שכתב מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' קס"ח ס"ה פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל על השלחן אם בעה"ב נזהר מפת גוים וישראל שאינו נזהר בכך מסב עמו על השלחן כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן הפת של גוים, אם חביב עליו הפת ורוצה בו, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה עכ"ל, וכן פסק מרן ז"ל דין זה ביו"ד סי' קי"ב סעיף י"ג, ומקור דין זה הוא מן ראבי"ה שהביאו המרדכי בגמרא דע"ז והביאו בתרומת הדשן סי' ל"ב והביאו מרן ז"ל בב"י שם, ובענין טעם ההיתר שהתירו לכל הסעודה כתוב במרדכי שהעתיק מרן ז"ל בב"י זכר לדבר מ"ש בגמרא דיבמות דף ז' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש, וזה מה שהביא מרן בב"י ע"ש, והרואה יראה במרדכי עצמו בפרק דאין מעמידין שסיים בדברי ראבי"ה טעם אחר והוא, משום דאינו כבוד ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע ע"ש, ובספר אגודה הביא טעם דכבוד שמים בלבד גם מור"ם בד"מ יו"ד סי' קי"ב, ובת"ח כלל מ"ה דין ט' הביא רק טעם דכבוד שמים בלבד ע"ש וכתב הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י א"ח סי' ע"ב כתב האי טעמא דהואיל לא סמך עליו ראבי"ה משום דבאמת רב המרחק בניהם ולא אמרו אלא לזכר לדבר ועיקר הטעם משום כבוד שמים, ותמה שם על הגאון מהר"ם מלובלין ביד אליהו שעשאו לטעם זה דהואיל עיקר ובא למילף מיניה ע"ש. ואנא עבדא כבר הבאתי כל זה ברב פעלים ח"א ואין צורך להביא דברים שכתבנו שם:

והשתא אם נבא לדמות דין המש"ז לדין הפת הנז' צריך נלמוד הפך סברת המש"ז דהא בפת לא התירו אלא רק באותה סעודה ולא בסעודה אחרת, ואיך התיר המש"ז לאכול הנותר בחול בכל פעם שירצה, וגם הקדרה איך תהיה מותרת להשתמש בה תמיד בכל יום:

ואחר הישוב בס"ד נראה דאין מדין הפת הנז' סתירה לדינו של הגאון מש"ז ז"ל הנז', והוא דנראה לחלק ולומר התם גבי פת עיקר ההיתר היה על הבציעה כי מחמת הבציעה נעשה טעם ההיתר, ולכן אין להתיר שאר הככר אחר הסעודה ולסעודה אחרת, אבל באותה סעודה עצמה יש טעם להתיר שארית הככר, יען כל שהוא תוך הסעודה נגרר כל הככר אחר פרוסת הבציעה ונטפל אליה ונקרא על שמה, ולכן כיון שהותרה הבציעה הותר כל שארית הככר שהוא טפל לבציעה ונגרר אחריה, משא"כ בנידון המש"ז כאשר התרנו המאכל או את הקדרה משום כבוד שבת התרנו הכל היתר גמור ושלם ולא היה ההיתר מסויים על איזה חלק מן המאכל אלא הכל הותר בשוה מטעם דשייך לכל המאכל כולו, ומאחר שהיה ההיתר קבוע בתחילה על כולו להכי גם אם נשאר ממנו ממילא עד אחר שבת אמרינן כיון דהותר זה הנשאר עצמו לאכלו בשבת הותר גם אחר שבת, שזה החלק הנשאר הוא עצמו התרנו ולא היה טפל בהיתר לאחר, וכיון דאיהו גופיה הותר איך תחזור לאסרו אחר שבת, וזה ברור:

ברם עדיין יש לדקדק על סברת הגאון מש"ז מדין הדמאי דתנן בפ"ד דדמאי הלכה א' דלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והיינו משום דבשבת האמינו לעם הארץ דאימת שבת עליהם ומתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול וכן פסק הרמב"ם בה' מעשר פרק י"ב ע"ש, נמצא לא אמרינן על הנשאר הואיל ואשתרי אשתרי ומה טעם התיר מש"ז בנ"ד מהאי טעמא דהואיל ואשתרי אשתרי. ואם נפשך לומר ולחלק שאני התם כיון דאפשר לנו לתקן הדבר ע"י מעשר תו לא סמכינן להתיר מטעם הואיל הנז' אבל היכא דליכא תקנה אה"ן דאין לאסור הנשאר מאחר שכבר התרנו, הנה זה החלוק א"א לאומרו אלא רק על היכא דהתרנו המאכל עצמו משום כבוד שבת דהשתא אין תקנה אחרת למאכל לצאת י"ח האוסר, אבל בהיכא דהנידון היה על הקדרה בלבד שהתרנו לבשל בה משום כבוד שבת, וכמו הנידון דנקיט מש"ז ז"ל בתחלת דבריו, הנה על זה ודאי קשא מדין הדמאי הנז' דאמאי פשיטה ליה להגאון מש"ז דשרי לבשל בה אחר שבת והלא הכא אפשר להגעיל, ותקנה זו כמו תקנת המעשר גבי הדמאי:

שוב אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר דעת קדושים וראיתי שם בכללי הפ"מ דנראה דעתו ודעת הרב נטע שעשועים כסברת המש"ז הנז' ונרגש בדין הדמאי שזכרתי אנא עבדא, וכתב שאני התם דמעיקרא הכי תיקנו שלא לאכול אלא רק בשבת והך דבשר נחירה שלמדו מיניה הפוסקים בסי' רי"ח ס"ב אינו דמיון לכאן עכ"ד ע"ש ולפ"ז מצינו תרי גאוני חברים להגאון מש"ז בסברה זו אך מה שתירץ לחלק בענין הדמאי אינו מובן לי, חדא מנ"ל לומר דרבנן קמאי דגזרו על הדמאי כך תקנו בפירוש שלא יאכל הנשאר אחר שבת, ועוד את"ל שכך תקנו א"כ יש לנו ללמוד כיון דתקנו כך משמע דלא אמרינן הואיל ואשתרי בכה"ג:

וראיתי להרב נחפה בכסף א"ח סי' ג' שנשאל בגוי שבישל משקה הנקרא קאהו'י לצורך ישראל בריא והיה ראובן חולה מכאב הראש מחולי שאין ב"ס ואמר לגוי מלא לי כלי זה מן הקהו'י שבשלת שהיא טוב לכאב הראש ויעש לו כן ושתה מקצתו ונתרפא מכאב הראש ושאל אם מותר לשתות הנותר משום הואיל ואשתרי קודם שנתרפא אשתרי אחר שנתרפא, או"ד כיון שנתרפא חזר לאיסורו הראשון ופשיט לאסור ממ"ש במשנה סוף מס' חגיגה הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו דרי"א יגמור וחכ"א לא יגמור ועוד הביא ראיה ממסכת תרומות פ"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' רא"א יבלע ר"י אומר יפלוט והלכה כר"י, ועוד הביא ראיה אחרת ממשנה דהיה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר רא"א יגמור ר"י אומר לא יגמור גם הביא ראיה מן גמרא דיבמות דף ס"א גבי כהן שארס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג והביא עוד ראיות כיוצא באלה והעלה לאסור ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח סי' ע"א כתב ספק א' במי שהיה מתפלל או מברך בהמ"ז ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו אם צריך שיפסוק או יגמור, והביא אותם ראיות דחגיגה ושל תרומה ושל מעשר וגם הראיות מדיני שבת שהביא נחפה בכסף ושוב כתב שיש לדחות כל אותם הראיות הנז' וכתב על חד מנייהו טעמא לחלק בהם ע"ש, וגם בספר מכתם לדוד פארדו ז"ל ביו"ד סי' נ"ב ונ"ג ונ"ד הביא הספק של הגאון חיד"א הנז' והאריך בזה וכבר אנא עבדא הבאתי כל זה בסה"ק רב פעלים ח"א וכתבתי בזה מה שכתבתי, גם הבאתי שם דברי הרב נדיב לב ח"א שכתב לא מסתברא לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ע"ש, והנה כי כן דין זה דהגאון מש"ז עדיין צ"ע:

שו"ר בס"ד שסברא זו של הגאון מש"ז ודעמיה היא מפורשת בדברי הרשב"א במשמרת הבית, והוא במקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירין ליקח פת מפלטר גוי אם כבר לקח פת מפלטר והגיע שם פלטר ישראל אח"כ אע"פ דמעתה אסור לקנות מפלטר גוי עכ"ז הפת שלקחו מכבר מפלטר גוי מותר לאכול דכיון שהותר הותר לעולם ולא יצא מהיתרו דמחזי כחוכא ואיטלולא דבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר ע"ש, והנה מרן ז"ל בש"ע סי' קי"ב ס"ד כתב מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירין לקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור ישראל פיתו וכו' ועיין ש"ך ופר"ח מה שהקשו בזה והפר"ח הסכים להגיה בש"ע ליקח בחירק דקאי לדעת המתירין ליקח אבל לקח בהיתר לכ"ע שרי, וכן הגיה בנו של הש"ך בנקודות הכסף והוא יציב ונכון, והגם דהרב פר"ת דעתו לגרוס תיבת לקח וסובר דמרן פסק הפך הרשב"א וכו' מ"מ נראה דדברי הרב פר"ח ז"ל הם עיקר בזה לגרוס תיבת ליקח ומרן מודה לדברי הרשב"א, ולפ"ז נמצא סברת המש"ז ודעמיה היא דומה בדומה לסברת הרשב"א, ולפ"ד הרב פר"ח ונקודות הכסף גם מרן ז"ל יודה בזה, ועוד ראיתי כיוצא כסברת המש"ז ודעמיה, בב"ח וט"ז סי' נ"ב ס"ק ח"י דגם בשבת אמרינן דראוי לגרור וכשר וראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב תליתאה ח"ב סיו ט"ל שכתב דאין כונת הב"ח מחמת דראוי לבילה רק דכל דהס"ת כשר א"א לומר דבחול כשר הס"ת ובשבת פסול עכ"ד ע"ש ולכן לענין הלכה נראה דיש להורות כסברת המש"ז ודעמיה ומטעם דכתב הרשב"א ז"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ח

שאלה. כלי של בשר או של חמץ שרוב תשמישו ע"י רוטב ופעם אחת נשתמש בו ע"י האור ביובש בלא רוטב ואחר זאת הפעם בא להכשירו לצורך חלב או לצורך פסח, הנה לפי דקי"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו של כלי לענין הגעלה או ליבון איך מכשירין הכלי הזה, מי אמרינן דאזלינן בתר רוב תשמישו שנשתמש בו ברוטב וסגי לה בהגעלה, או"ד כיון דלבסוף נשתמש ע"י האור ביובש הו"ל כמו כלי חרש שלא נשתמש בו אלא רק פעם אחת ע"י האור ביובש דצריך ליבון דוקא, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מצינו בספר גן המלך שבסוף גו"ר דף קנ"ז סי' נ"ג שחקר בהא דאמור רבנן לענין הכשר כלים שהולכין בהם אחר רוב תשמישן דשורת הדין הוא דאם זה הוא כלי שני אע"פ שלפעמים משתמשין בו בכלי ראשון סגי ליה בהכשר ע"י כלי שני משום דאזלינן ביה בתר רוב תשמישו דהוה ככלי שני וקשיא לן הרי שלא נשתמשו בכלי שני זה כדרך כלי ראשון אלא רק פעם אחת אמרינן דלא מהניא ליה הכשר אלא רק ע"י כלי ראשון וא"כ לקתה מדה"ד דהא כלי זה שבלע רק פעם אחת מכלי ראשון תצריכנו הגעלה בכלי ראשון ואם נשתמשו בכלי זה תשמישים רבים כמה פעמים בדרך כלי שני לא תצריכנו הגעלה אלא רק בכלי שני בלבד, וכתב על זה וז"ל והנלע"ד בזה לומר ע"ד מ"ש במ"א שכל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ומן התורה אין צריך להגעיל לכלי שאינו בין יומו דכיון שאינו ב"י נטל"ף הוא ומותר בלא הכשר דאין צורך אלא רק בבליעה בת יומא ולכן כלי זה הלכו בו אחר תשמישו כיון דמדינא לא היה צריך הגעלה כלל אבל אם היה תשמיש ביומו אז צריך הוא להכשר מן התורה ואי משכחת לה בכלי שביום אחרון נשתמשו בו תשמיש דכלי ראשון אין להתירו אלא על ידי תשמיש דכלי ראשון עכ"ל:

וכפ"ז ה"ה בנ"ד שנשתמשו בו כמה פעמים ע"י רוטב בלבד ובסוף נשתמשו בו ביובש בלי רוטב, הנה אם בא להגעילו בהיותו בן יומו לתשמיש זה של יובש אין לו הכשר אלא ע"י ליבון כיון דמן התורה בן יומו צריך הכשר, אבל אם בא להכשירו אחר שעברו עליו כ"ד שעות מתשמיש זה האחרון שהיה ביובש דאין צריך הכשר מן התורה אז דנין אותו כדין שפסקו חכמים על הכשר כלים דאזלינן בהו בתר תשמישן ולא פלוג רבנן בין אם תשמיש היובש שהיה לבסוף לבין תשמיש שהיה קודם שאר תשמישין כיון דהשתא כל הבלוע שבכלי זה נעשה פגום דאין צריך לו הכשר מן התורה כלל:

ומצינו להרב פר"ח הלכות פסח סי' קנ"א סעיף וא'ו שכתב וז"ל ומצאתי כתוב בשם הרמ"ע בתשובה סי' צ"ו שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המיעוט שנשתמש בו ע"י האור צריך ליבון ואם אינו בין יומו הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין איסור אלא מדרבנן הולכים אחר רוב תשמישו ואינו צריך ליבון עכ"ל, וכן בספר בית דוד סי' רי"ב הביא דברי הרמ"ע הנז' כפי מה שהעתיק הפר"ח ע"ש, ומדברים אלו שכתב הפר"ח בשם הרמ"ע נראה דהרמ"ע אזיל בתר סברת החילוק שחילק בגן המלך הנז"ל ומזה יוצא הדין לנ"ד כאשר כתבנו:

מיהו הרואה בלשון הרמ"ע שהובא בתשובה בדפוס ימצא דאיכא גמגום בלשונו, כי בתשובה הנדפסה שבידינו כך כתוב ומסתברא לן שאם הכלי הזה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומו מאותו המיעוט שנשתמש בו ע"י האור צריך ליבון לכ"ע וספיקו לחומרא דאיסור תורה הוא, ואם אינו בן יומו הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין איסורו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו וסתמו נמי תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו, ועל כיוצא בזה שנינו בסוף ערובין כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ואין כאן מיחוש כלל עכ"ל, ולשון זה שכתב תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו הוא מגומגם והכי הול"ל תולין להקל להכשירו כפי רוב תשמישו דמלשון זה משמע דאיירי בהיכא דאין ברור לנו שנשתמש בו אפילו פעם אחת או שתים ע"י האור ביובש שדינו כליבון ולהכי קאמר תולין להקל שלא נשתמש בו אלא כפי רוב תשמישו אבל אין לפרש דבריו דכונתו לומר לא נשתמש בו בסוף תשמישין שלו אלא כפי רוב תשמישו דזה לא יתכן לאומרו מכמה טעמי תריצי, ואיך שיהיה כיון דלשון זה שלפנינו בדפוס הוא מגומגם לא דיקינן מיניה כלום ותפסינן עיקר לשון שהביא הפר"ח בשמו שזה נוטה לדברי הרב גן המלך אשר אמר מלתא בטעמא:

הנה כי כן זאת תורת העולה בנ"ד דאם בא להכשירו אחר כ"ד שעות כיון דאינו צריך הכשר מן התורה כלל אע"ג דתשמיש האחרון שלו היה ביובש דנין אותו כתיקון חכמים שאמרו בהכשר כלים אזלינן בתר רוב תשמישו של כלי ולא פלוג בין אם תשמיש שדינו כלבון בא לבסוף ובין אם בא קודם, ואל תתמה על זה כי הם אמרו והם אמרו:

מיהו אם הוא כלי חרש שלא נשתמש בו אלא רק פעם אחת דוקא בתשמיש של יובש שאין בו רוטב דדינו כליבון ה"ז צריך לבון גם אם מכשירו אחר כ"ד שעות דהוי נטל"ף ואע"פ שדרך אותו כלי בעלמא להשתמש בו ברוטב בלבד כגון קדרה וכיוצא, מ"מ זה הכלי שאנו דנין עליו לא נשתמש בו ברוטב כלל אפילו פעם אחת אלא נשתמש רק עתה פעם אחת ביובש, ולכן ודאי צריך ליבון דאין זה נכנס בכלל דין אין הולכין בהכשר כלי אלא אחר רוב תשמישו, יען דאין כאן תשמיש אלא רק פעם אחת ביובש ולא נשתמש בו תשמיש דהכשר שלו בהגעלה כלל ולכך אע"ג דמכשירו אחר כ"ד שעות צריך ליבון וזה ברור והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ט

שאלה. הזלאביי"א שקורין אותה בערבי בנדא"ר זנגול"א של גוים שמטגגין אותה בשמן על האש ודאי אסורה משום בשולי גוים, ברם נזדמן עובדא בהאי שתא בימי הפורים שעשאה ישראל בביתו כדי למכור והוא הדליק את האש והוא הניח המחבת על האש והוא המניח השמן במחבת לבשלו ורק העיגולין של הזלאביי"א הנעשים מן קמח שקורין נש'א שבלילתו רכה מאד ומניחין אותו תוך כלי נקוב והאומן מריק הנש"א מכלי הנקוב לתוך המחבת בתוך השמן ועושהו עיגולין מעשה רשת מפני שלא היה להישראל בעל המלאכה אמנות יד לעשות העיגולין מעשה רשת מיופים והוכרח להביא את הגוי לעשותם והישראל יושב אצלו והוא גומר בישול העיגולין האלה להגיס בם מצד לצד ולהפכם במלקחיים שבידו כדי שיתבשל זה הנש"א של העיגולין ואין לגוי מגע יד בזאת הזלאביי"א מתחלה וע"ס, ורק הגוי מריק הנש"א למחבת כדי לעשות עיגולין מעשה רשת ולשאול הגיעו אי שרי בזה או"ד דאיכא למיחש משום בישולי גוים מפני שהגוי מריק הנש"א לתוך המחבת, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. הנה נודע כי הזלאביי"א יש בה איסור בישולי גוים וכמ"ש האחרונים ז"ל והבאתי דבריהם בסה"ק בן איש חי הלכות שנה שניה פרשת חוקת אות וא'ו ע"ש, ואע"ג דהכא ישראל הדליק האש ואיכא דס"ל דמהני הדלקת האש בבישול כמ"ש רמ"א סי' קי"ג סעיף ז' אנן בתר סברת מרן ז"ל גרירן דס"ל לא מהני הדלקת האש לחודא בבישול כי אם דוקא באפיה בלבד מהני וכמ"ש בש"ע שם ואע"ג דנעשה ד"ז בבית ישראל וס"ל לרבינו אברהם ז"ל שהביאו הטור ז"ל בריש סי' קי"ג דאם בישל הגוי בבית ישראל מותר דלא שייך גזרה דמשום חתנות ולא גזרה דשמא יאכילנו דברים טמאים, ואע"ג דאיכא רבים חולקים בזה דס"ל לא פלוג רבנן כמ"ש בב"י בשם מרדכי ז"ל, וכתב בבדק הבית לאפוקי מן רבינו ירוחם שכתב רוב הפוסקים הסכימו להתיר ע"ש, והא איכא ס"ס בזה והוא ספק אי הלכה כמ"ד הדלקת האש מהני בבישול ס' וכמ"ד לא מהני, ואת"ל הלכה כמ"ד מהני שמא הלכה כהר"א ז"ל ודעמיה דס"ל אם בישל בבית ישראל מותר וה"ז ס"ס מתהפך, מ"מ אין לסמוך להתיר בס"ס זה משום דשני הספיקות הם נגד סברת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו כי מרן ז"ל פסק להדיה בש"ע סעיף א' דאפילו בבית ישראל אסור:

ואע"ג דנראה טעם להתיר בנ"ד משום דישראל הניח המחבת על האש ובשל בה השמן תחלה, וזה מנש"א שהוא גוף הזלאביי"א מתבשל בתוך השמן המתבשל ע"י ישראל מ"מ הלב מהסם בזה לסמוך בנ"ד על הנחת המחבת שהניח ישראל על האש מפני דהמחבת הניחה ישראל קודם שהריק הגוי את הנש"א, וכה"ג כתב הרב בתי כהונה ז"ל שהביאו הרב שיו"ב בסי' קי"ג אות יו"ד וז"ל הגם דבהנחת ישראל סגי אע"ג דהגוי הגיס וסייע בתבשיל מ"מ היה מקום לחלק דהתם שאני שהניח הקדרה והתבשיל עצמו שמתבשל והוא כדי להפקיע בישול גוי כמ"ש ז"ל, אבל הכא דפנים חדשות באו לכאן דכשהניחה היהודית לא היו שם הבצים לא יועיל הנחת הקדרה עכ"ל ע"ש, על כן גם בנ"ד אין להתיר משום הנחת הקדרה אע"ג דאיכא עוד תרתי למעליותא שבישל בבית ישראל וגם שהדליק ישראל את האש:

ברם יש להתיר בנ"ד בפשיטות מתרי טעמי תריצי חדא דפסק מרן ז"ל בסעיף וא'ו כל שבשלו ישראל מעט בישולו בין בתחלה בין בסוף מותר, לפיכך אם הניח עכו"ם בשר או קדרה לגבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה או שהגיס ישראל וגמר הגוי הרי זה מותר ע"ש והנה כאן בנ"ד כשמריק הגוי את הנש"א מן כלי הנקוב לעשות עיגול מעשה רשת בתוך המחבת הנה צד העליון לא יתבשל בתוך השמן אם לא יהפכו אותו והישראל יושב אצל המחבת ובידו המלקחים להגיס בה העיגולים להפרידם זה מזה ולשוט אותם בתוך השמן כדי שיתבשלו היטב, וגם עוד אוחז העיגולים במלקחיים ומהפכן להניח צד העליון למטה כי זה הצד אינו מתבשל אם לא יהפכנו ונמצא דהבישול נגמר על יד ישראל ושרי:

ודע כי הפר"ח ז"ל ס"ק י"ב וי"ח העלה להלכה דאם הניח הגוי והגיע למאכל בן דרוסאי על ידי הנחת הגוי וגמר ישראל ה"ז מותר, ואע"ג דהרב פר"ת ז"ל פליג בזה וס"ל דאם הגיע למב"ד בהנחת הגוי לא מהני גמר של ישראל, הנה בנ"ד אפשר להיות שהגיס ישראל בעיגולים וגם הפכם קודם שהגיעו למב"ד, וכיון די"ל הכי הוה אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא וכמ"ש מרן ז"ל בסעיף י"א הניח ישראל ע"ג האש והניח גוי לשמרו והפך בו ואין ידוע אם סלקו הגוי קודם שהגיע למב"ד מותר דספק דבריהם להקל, וסיים רמ"א ז"ל וכן כל ספק בישולי גוים וכיוצא בו מותר ע"ש, וכל זה אני אומר לסברת הרב פר"ת ז"ל אבל לסברת הרב פר"ח אין אנחנו צריכין לזה דהא העלה להדיה דאפילו אם הגיע למב"ד ע"י הנחת הגוי אם גמרו ישראל מותר, ומה שהעלה בזה הוא עיקר למיזל בתריה כיון דהוא איסור דרבנן:

ועוד איכא טעם שני להתיר בנ"ד בשופי והוא דמפורש בשאלה שהישראל לא הביא את הגוי לעסוק בבישול הזלאביי"א אלא הביאו לעשות מעשה רשת בעיגולים והגוי עצמו יודע שהובא לעשות מעשה רשת דוקא ולא לבשל ועל כן אם יתקלקלו העיגולים בבישול מחמת איזה סיבה לא אכפת לו ולא שם לבו על זאת דהשגחת הבישול היא ביד ישראל היושב אצל המחבת ומדליק האש תחתיה מעט מעט כשיעור הראוי והמלקחיים בידו להגיס ולהפך לצורך בישולם, ונמצא לפ"ז כשמריק הגוי הנש"א לתוך המחבת אינו מתכוין לבשלו ורק מתכוין לעשות מעשה רשת וכיון דאינו מתכוין לבשל אע"פ שמוכרח שיתבשל הנש"א בהרקתו לתוך המחבת הרי זה מותר לכ"ע מדינא דגמרא וכמ"ש מרן ז"ל סעיף ה' עכו"ם שבישל ולא נתכוון לבישול מותר כיצד עכו"ם שמצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בו חגבים הרי אלו מותרים ואפילו במקום שעולין על שלחן מלכים, וכן אם חרך הראש להעביר השער מותר לאכול ראשי האזניים שנצלו בשעת חריכה אבל אם כיון לשם בישול כגון שהסיק התנור לבשל בו בשר תחלה ונצלה אע"פ שלא כיון לזה הבשר שהרי לא ידע בו אסור ע"ש, נמצא לא אסרו אלא רק במתכוין לבישול אבל לא נתכוון לבישול אע"ג דידע שיתבשל זה ע"י מעשיו מותר, ולכן בחרך אע"פ דודאי נצלין ראשי האזניים מותר מפני שלא נתכוון לבישול:

וא"כ ה"ה בנ"ד כשהריק הגוי את הנש"א אינו מתכוין לבשל הנש"א כי אין הבישול עסק שלו ורק הוא עסקו לעשות מעשה רשת ואם נעשה איזה קלקול בבישול לא אכפת לו כי הוא אין השגחתו על הבישול דלא הביאו בעבור תיקון הבישול כי אם רקבעבור לעשות העיגולים מעשה רשת, ונמצא הוא אינו מתכוין בהרקתו הנש"א בשביל בישול אע"פ שיודע דודאי יתבשל כיון שמריק למחבת שהוא על האש, ובכה"ג שאינו מתכוין לבישול לא אסרו רבנן. ודע דנידון הביצים שהביא בשיו' ב אות יו"ד בשם הרב בתי כהונה ז"ל אין בו אלו השתי טעמים שכתבתי בס"ד בנ"ד יען כי שם לא היתה היהודית מהפכת בביצים ומגסת בם, גם שם הגויה נתכונה בהשמת הבצים בתוך הקדרה כדי שיתבשלו וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן י

מכתב לשואל א' מעיר אחרת:

מה ששאלת, ישראל בבית נכרי והכירה בחצר ועשה ישראל תבשיל להטמינו לשבת אם נחוש להעלמת עין ואסור:

תשובה. כתב מרן ז"ל ביו"ד סי' קי"ח סעיף יו"ד המניח גוי בביתו ובו דברים שאם החלפו יש בהם אפילו איסור תורה אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר ולא חיישינן אפילו אם הוא נהנה בחליפין והוא שלא סגר הבית עליו לפי שהוא מתיירא בכל שעה לומר עתה יבא ויראני, אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור, ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין דלא חיישינן שמא החליף להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר עכ"ל, ואע"ג דהרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' י"ג כתב שגם מרן יודה דחיישינן אפילו אם אינו נהנה בחליפין ודוקא הכא שהוא בבית ישראל כתב דלא חיישינן אבל אם הוא ברשות הגוי מודה דחיישינן, לא הודו לו האחרונים בזה יען שאין מורין דברי מרן ז"ל כך, ועיין קהל יהודה ס"ק יו"ד, גם עיין להרב פר"ח ז"ל ופר"ת ז"ל שדחו סברת מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' י"ב ובח"ב יו"ד סי' ג' ע"ש:

ועל כן בנידון השאלה אם אין הגוי נהנה בחליפין אין כאן חשש, ואם אפשר דהגוי נהנה בחליפין הנה אם התבשיל מונח בבית התבשיל שהוא מקום מוצנע והישראל ישן במטתו בחדר חיישינן שיחליף ולאו מרתת, דדמי זה להאי דינא דהלך ישראל מן הבית והודיע לגוי שדעתו לשהות דחיישינן שמא יחליף ולא מרתת דגם כאן הגוי יודע שזה התבשיל הוא צורך מחר והישראל כבר ישן על מטתו בחדר וכיון שישן שינת קבע של לילה חזקה שלא יקום עתה ויבא לבית התבשיל, ולהכי איכא למיחש שיחליף, ועיין בסעיף י"ב שכתב מרן ז"ל יש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית ע"ש, וכתבו כל האחרונים ז"ל מה שיש להחמיר בזה הוא כשהולכים לבית הכנסת שיודעין השפחות שדרכן לשהות שם זמן מה ע"ש:

אמנם אם קדרת התבשיל עומדת בחצר ומטתו של ישראל עומדת כנגדה שבהיותו יושב על מטתו רואה הקדרה לפניו יש להקל בזה אע"פ שהישראל הוא ישן בלילה בודאי, יען שהגוי מרתת וחושב אולי הישראל עתה קץ מן השינה בעודו על המטה והוא רואה אותה וממילא נמי בין תבין מכל הנז' שאם ביום שבת בבוקר הולך הישראל לבית הכנסת להתפלל ויודע הגוי שהישראל הלך לבית הכנסת וישהה שם זמן כדרכו אז יש להחמיר, וכמ"ש האחרונים ז"ל בדין השפחות הנז"ל:

ומה ששאלת אם יש חילוק בבישולי גוים בין ישמעלים ובין נוצרים, תשובה, לא יש חילוק בזה והכל דינם שוה בזה, כי כאן הטעם הוא דגזרו רז"ל משום חתנות ואין הפרש בזה כלל וזה פשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן יא

בענין טבילת כלים ביו"ד סי' קכ"א ס"ב כתב מרן ז"ל אם הטבילן ואח"כ הגעילן מותרים ויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן וכתב הלבוש ז"ל והביאו הש"ך סק"ד שכתב העט"ז אם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן וכשירצה אח"כ להשתמש בו חמין יגעילנו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר אפילו למאן דמצריך טבילה שנית דשאני הכא שמתחלה לא היה דעתו להשתמש בו אלא צונן ולצונן סגי ליה בטבילה וכיון שבתחלה בהיתר טבלו שוב אין צריך טבילה שנית עכ"ל וכתב הרב פר"ח מסתברא שאע"פ שלא נשתמש בו כלל בצונן כיון שהטבילו אדעתא דהכי הרי עלתה לו טבילה ותו לא פקעה עכ"ל ע"ש:

ונראה לי בס"ד שיש לפקפק בדין זה שחידש הפר"ח ז"ל ממה דאיתא בגמרא דשבת דף קל"ט ע"ב אמר רבה בר רב הונא מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים, א"ר אשי והוא דתלה בה רמונים ומקשי מאי שנא מהא דתניא מטילין שכר במועד וכו' ומשני התם לאו מוכחא מלתא הכא מוכחא מלתא, ופירש רש"י והוא דתלי בה רמונים ברישא דמוכחא מלתא דמעיקרא לאו לשמרים תליא ע"ש, והרמב"ן והר"ן פירשו דהכי קאמר והוא דתלה בה רמונים ברישא מקמי דיתלה בה שמרים הא תולה שמרים וחוזר ותולה בה רמונים אסור דכי תולה בסוף רמונים אמרינן דלשמר תלאה ועכשיו ששמר ואין צריך לו משמש בה לשאר צרכיו וכן דברי רש"י מטין עכ"ל ע"ש, ולפ"ז קשא איך פשיטה להרב פר"ח דכל שהיתה כונתו כשהטביל להשתמש בצונן סגי להשתמש בחמין ואע"פ שעדיין לא השתמש בצונן כלל, והא בעינן שיהיה ניכר במעשיו שהטביל כדי להשתמש בצונן ואי לא משתמש בצונן מאן מוכח על כונתו דאומרים הטביל כדי להשתמש בחמין ועבר על גזרת חכמים, דכל טעמיה דלבוש ז"ל דקאמר אם הטביל בעבור צונן ונשתמש בצונן דשרי היינו משום שהטבילו בהיתר, וא"כ אי לאו השתמש בו תחלה בצונן כי אם בחמין מהיכא מוכח דהטבילו בהיתר ואם נאמר משום חומר איסור שבת החמירו טפי הנה זה יתכן לומר בהיכא דחזינן תרי ענייני המפורשים בדברי רז"ל והם סותרים זל"ז אז נבא לחלק בהכי כדי ליישב דבריהם אמנם אם נבא להקל באיזה איסור אע"ג דחזינן להפך באיסור שבת ע"י חילוק זה לחלק בין איסור דשבת דחמיר לשאר איסורים זה אינו דודאי ילפינן מאסורי שבת לענין שאר איסורים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן יב

שאלה. אשה מניקה שמשה עם בעלה וראתה דם בעד שלה שנאסרה בו, אך בעלה חלה ונפל למשכב ואין לו שום אדם להקימו ולהשכיבו ולהושיט לו דבר הצריך והוא עני ואין לו להביא משרת בשכירות ובפרט לתשמיש הלילה, אם מותר שתטבול אשתו תוך שבעה נקיים כדי שתוכל לשמשו והיא אינה סומכת על אותה טבילה בשביל ביאה אלא רק כדי שתשמשנו דוקא ואחר ז' נקיים תחזור לטבול טבילה גמורה לצורך ביאה, ויבא דברו הטוב ושכמ"ה:

תשובה. מרן ז"ל בסי' קצ"ה סעיף ט"ו פסק אם הוא חולה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו ורק שתזהר ביותר שתוכל להזהר מרחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו ע"ש, ומקור דין זה הוא בהרא"ש ז"ל, וכתב מרן בב"י שנראה בהדיה דכל דאיכא מי שישמשנו אפילו ע"י הדחק לא שרינן לה לשמשו כלל והביא שם מתרומת הדשן שהותר לה לשמשו שמוש בלי נגיעה דהיינו שתושיט לו ע"י דבר אחר ואפילו להקימו ולהשכיבו ולתמכו נמי מותר משום דלאו מילי דחיבה ננהו ע"ט, מיהו אם היא חולה פסק מרן ז"ל אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה כגון להקימה ולהשכיבה ולתמכה, ומפורש הטעם בב"י בשם תה"ד הנז' דדוקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי כיון דהוא חולה ליכא למיחש להרגל עבירה דאין יצרו מתגבר עליו מפני תשש כוחו אבל כשהוא בריא והיא חולה איכא למיחש להרגל עבירה שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה ע"ש, ולפ"ז בנידון השאלה דאיירי שהוא חולה והיא בריאה אם אפילו ע"י הדחק א"א שישמשינו אחר שאין לו זולתה וא"א שלא תשמשנו מותר לשמשו בתשמישים אלו להושיט לו דבר הצריך וגם אפילו להקימו ולהשכיבו ורק תזהר שתהיה נגיעתה בו ע"י הפסק דבר אחר שלא תגע בבשרו ממש, דאע"ג דתשמישים אלו לאו דחיבה נינהו אלא עבדות נינהו צריך ליזהר בכך, והרדב"ז ז"ל ח"א הביאו הכנה"ג והובא ג"כ בספר לחם שמלה כתב שאין דברי תה"ד אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא, דמחייבינן ליה לשכור לה אשה ואם חלה הוא עליה לשכור מי שישמשנו וכו' אבל בנ"ד שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה וכי יניחה שתמות אין זה דרכי נועם וכו' ואפילו חולי שאין ב"ס אני אומר שמותר כיון שא"א אלא בו וכו'. ותו דאין זה דרכי נועם שאפילו שאין לה סכנה עכשיו אפשר קרוב הוא שע"י שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש ב"ס, אבל מודינא שלא ירחץ פניה ידיה ורגליה שהם דברים של חיבה ביותר וכו' ע"ש:

ברם מה שרצה השואל לומר שתטבול בתוך ז' נקיים בעבור השימוש דוקא ולאו להיתר ביאה ותהיה בעיניו כנדה ממש עד שתטבול אחר ז' נקיים, נראה דלא אריך למיעבד הכי אלא תשמשנו בטומאה בלתי טבילה כאשר התירו בפירוש שתשמשנו נדה, ולא מצאתי כתוב המצאה זו שתטבול תוך ז' נקיים בעבור שמוש דוקא והיינו טעמא ודאי משום דחיישינן כיון דידע שטבלה יתגרה בו יצה"ר בעת שיהיה בו קצת כח ויבא עליה על סמך טבילה זו ולא ימתין עד שתטבול אחר ז' נקיים, ואע"ג דזו האשה דנ"ד טומאתה היתה מכח שראתה טיפת דם וזו חומרא שקבלו עליהם בנות ישראל דקבול עלייהו אפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים וכנז' בגמרא מ"מ אחר דקבילו עלייהו נתחייבו מן הדין ואסורה לטבול תוך ז' נקיים מחמת חששה הנז' דשמא יבא עליה על סמך טבילה זו, ואע"ג דחולה ותש כח הוא אפשר איזה שעות יתחזק ויבריא שיוכל לבא עליה לכן לא שבקינן לה למעבד הכי:

והנה מצינו חששה דחששו כה"ג וכמ"ש מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' כ"ג מן המרדכי בפ"ב דחולין שאם אין בקיאין בבדיקה לא יגמור שחיטה אלא ימכרנו לגוי רק שימית הגוי את העוף לפניו דאיכא למיחש דילמא אתי לזבוניה לישראל אחר שיתרפא ע"ש, ועיין מור"ם בהגה"ה סי' כ"ג סוף סעיף ה' שכתב יכנו על ראשו להמיתו ולא יחזור וישחוט, ועיין עוד למור"ם בסעיף וא'ו שכתב ימיתנו ואח"כ ימכרנו לגוי ע"ש ועיין אחרונים, וכתב הגאון נו"ב תניינא ביו"ד סי' י"ג דמ"ש המרדכי לא יגמור השחיטה אלא ימיתנו משום דחייש דילמא אתי למיכל משא"כ כשהמיתו שלא בדרך שחיטה לא אתי לידי תקלה ע"ש, נמצא דעדיף להמיתו ולא ישחטנו משום חשש תקלה שמא יאכלנו הוא בעצמו, וא"כ ה"ה בנידון השאלה אם תטבול תוך ז' נקיים חוששין שמא יסמוך על טבילה זו ויבא עליה:

ושו"ר למרן ז"ל בב"י יו"ד סוף סי' קפ"ג שכתב נשאל הריב"ש סי' תכ"ה אם איסור נדה נוהג גם בפנויה והשיב שהדבר פשוט הוא שנוהג בה, וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה בפנויה כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור עכ"ד, וראיתי מקור הדברים האלה בהריב"ש שכתב בסוף התשובה וז"ל ומה שנתפלאת איך לא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יכשלו בה רבים אין כאן מקום תימה שהרי כיון דפנויה אסורה להבעל לכל אדם כמו שכתבתי אדרבה אם היתה טובלת היה בה מכשול שהיו מקילין באיסורה כיון שאין אסורה אלא מדרבנן, כמו שאירע לאותו תלמיד ששנה הרבה ומת בחצי ימיו מפני שהיה מקל בימי לבונה ולא בימי נדותה וכתב ר"ת ז"ל שא"א לתלמיד ששמש חכמים הרבה שלא ידע לדרשת רבי עקיבה בפסוק והדוה בנדתה לעולם תהיה בנדתה עד שתבא במים וכו' אלא ודאי טובלת היתה לטהרות בסוף ימי נדותה של תורה דהיינו לאחר שבעה מתחלת ראייתה ואחר כן היתה סופרת ז' נקיים וחוזרת וטובלת לבעלה, ואותו תלמיד כיון שטבלה טבילה ראשונה והיא טהורה מדין תורה היה מקל לישן עמה בקרוב בשר קודם מלאת לה שבעה נקיים ופרץ גדרן של חכמים ולכן מת בחצי ימיו, ונראה שנהגו בטבילה זו בדורות הראשונים משום טהרות כמו שהיו מטבילין את הקטנות כדאיתא בפרק בנות כותים מעשה והטבילה קודם לאמה וכו' ואעפ"כ כתב הרמב"ן ז"ל שבטלוה בדורות האחרונים משום דהויא חומרא דאתיא לידי קולא שיבואו בה לידי מכשול להקל באיסורא דרבנן כמו שנכשל אותו תלמיד עכ"ל ע"ש:

ולפ"ז כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שבטלו בדורות האחרונים את הטבילה שהיו נוהגין בה הראשונים קודם שבעה נקיים בעבור טומאת אוכלין משום דחשו שיבאו לידי מכשול להקל באיסורא דרבנן, ומזה למד גם הריב"ש ז"ל לנידון דידיה, כן אנחנו למידין לנדון השאלה שלא ניתן לה רשות לטבול תוך שבעה נקיים מכח חששה זו דילמא גביר יצריה ויסמוך על טבילה זו ויבא עליה, אלא נתיר לה לשמשו קודם טבילה כאשר התירו חז"ל. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן יג

שאלה. אשה מעוברת ומצאה כתם בבגד התחתון שלה אך היא יש לה חולי הטחורים (נוואצי"ר) בפי הטבעת וכאב לה שם ולפעמים כשמקנחת בפי הטבעת יוצא משם דם, ובאה לשאול אם יכולה לתלות הכתם הזה בדם הטחורים שבפי הטבעת ותהיה מותרת או לאו, ואומרת ג"כ דאחר שמצאה הכתם קינחה באצבעותיה בפי הטבעת ונתלכלכו אצבעותיה בדם מפי הטבעת, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מפורש בש"ע יו"ד סי' ק"ץ סעיף י"ח כיון דכתמים דרבנן מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות, כיצד שחטה וכו' אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אא"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם ואפילו נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חכוך תולה בה ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת ע"כ, וכתב בלחם שמלה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם תולה במכה שבגופה דסתם מכה לפעמים מוציאה דם, כ"כ בב"י בשם סה"ת ע"ש. ונמצא אפילו שנמצא על בשרה אם יש לה מכה תולה בה, וכ"ש בנ"ד שנמצא הכתם בבגדה וידוע הוא דחולי הטחורים דרכו להוציא דם ולא גרע מאם יש מכה בגופה דגם זה מכה בגופה הוא:

וכן מפורש בתשובת הרשב"א ז"ל חלק חמישי סי' ר"ן שנשאל בזקנה שעברו עליה כמה עונות ולא ראתה ועכשיו מצאה כתם ויש לה חולי תחתוניות (נוואצי"ר) ולפעמים מזלפת דם התוכל לתלות בהם או לאו, והשיב אם יש לה אותו חולי עכשיו ויכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בהם ואפילו כל אשה תולה בהם ובכיוצא בהם כמו שיתלה במכה ובחטטין ובלבד אם יש לה עכשיו אותו הוסת כי החולי יש לו וסתות פעמים בא פעמים לא בא, וכל שיודע שבא כמגלע דם תולה ואם לאו אינה תולה ואפילו יכולה להתגלע דם קנוח תולה בהם וכדתנן מעשה באשה אחת שבאה לפני רבי עקיבה אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היה ביך אמרה לו הן וחיית א"ל שמא יכולה להתגלע ולהוציא דם א"ל לו הן וטיהרה עכ"ל, ועל כן אשה זו דנ"ד שהיה לה זה החולי באותו זמן וגם אומרת דאחר שראתה הכתם נזדמן לה שקנחה וחככה בפי הטבעת באצבעותיה ונתלכלכו בדם שיצא משם הא ודאי דשפיר תולה בזה וכמפורש בהרשב"א דבכה"ג תולה וטהורה:

וראיתי להרב חיד"א ז"ל בשיו"ב סי' ק"ץ סק"ג שהביא מתשובת מהר"י פראג'י ז"ל בכ"י על אשה שמצאה דם על עד שלה ויש לה טחורים דתולה בטחורים וכו', וציין שם ג"כ על תשובת הרב דבר שמואל ז"ל בסי' ע"א שנשאל ג"כ באשה שיש לה חולי הטחורים ברחמה וראתה דם בבדיקתה, מה דינה, והשיב לעשות חקירות ובדיקות בזה, ועל האשה עצמה מוטל עיקר כובד החקירות והבדיקות לידע להודיע ולהוודע אם הדם בא מן הטחורים או ממקורו כפי הטבע ולהחמיר בספיקו ובפרט בשעת וסתה ע"כ ע"ש:

והנה בהיכא דהוה כנידון הרב דבר שמואל שראתה הדם בבדיקתה בודאי יש לנו לאסור אותה ולא נתלה בחולי הטחורים דאין אנחנו מכירין בחקירות ובדיקות ענין זה של הטחורים שכתב הרב ר"ש ז"ל, אך בנידון הרב מהר"י פראג'י ז"ל שהדם נמצא בעד שקנחה בו אחר תשמיש נראה דיש לתלות בדם הטחורים אם דרכה להוציא דם מפי הטבעת מחמת חולי טחורים, יען כיון דפי הרחם ופי הטבעת קרובים וסמוכים זל"ז יש לתלות בדם הטחורים, אך עכ"ז לענין מעשה לא אוכל לסמוך על הוראה זו להתיר בנמצא דם בעד שקנחה בו אחר תשמיש לתלות בדם הטחורים, אבל בנ"ד שנמצא הכתם בבגדה נראה דיש לנו לסמוך להתיר בזה, וכמ"ש הרשב"א ז"ל דודאי לא שנא חולי הטחורים מדין מכה דתולה בה אפילו בנמצא הדם בבשרה וכ"ש בבגדה וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן יד

שאלה מעיר במביי יע"א. אחד שמש עם אשתו בשעת וסתה ואחר ששמשו מצאו דם נדה על העדים אך שניהם האיש והאשה שגו בזו ששכחו זמן הוסת וחשבו שעדיין יש איזה ימים לשעת הוסת ולכן שמשו ויצאה תקלה הנז' מתשמיש הנז' והבעל שואל מה לעשות תיקון לזה העון:

ועוד שאלה שנית בשוחט שטעה והתיר הטרפות ואכלו הבשר ואח"כ נודע לו שטעה בזה שהתיר טרפות גמורה ושואל ג"כ תיקון לעון זה, יורינו ושכמ"ה:

תשובה על שאלה הראשונה, הנה קי"ל בש"ע יו"ד סי' קפ"ד דחייב אדם לפרוש מאשתו מתשמיש המטה בשעת וסתה עונה אחת, וכתב הגאון תורת השלמים סק"ג אם עברו ושמשו האיש והאשה צריכין תשובה, כ"כ הש"ך סק"ז, ואפילו שמשו ולא מצאה דם מ"מ עברו על איסור דרבנן ששמשו בשעת הוסת וצריכין תשובה כעוברי עבירה דרבנן, אבל אם שמשו ומצאה דם בעדים הרי כאן עבירה דאורייתא וצריכין שניהם כפרה על עבירה זו דאורייתא וכ"כ ס"ס קפ"ה עכ"ד ע"ש. ואם שמשו שלא בשעת וסתה כתב רמ"א בהגה"ה סי' קפ"ה ס"ד אם מצאה דם אחר תשמיש אפילו על עד שלו מקרי אונס אפילו לא בדקה תחלה ואינם צריכין כפרה לא הוא ולא היא עכ"ד וסיים הלבוש ז"ל דאם שמשו בשעת וסתה אפילו נמצא הדם אחר תשמיש שניהם צריכין כפרה והוא קרבן אשם שלא היה להם לשמש בשעת וסתה כדאמרינן לעיל שחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ע"ש:

והנה כאן בנידון השאלה הם שמשו בשעת וסתה אך אומר השואל ששכחו שניהם שהוא שעת הוסת שסברו עדיין יש ימים לשעת הוסת, וידוע דאיכא פלוגתא בעלמא אם השכחה חשיב פשיעה או לאו ועיין להרב נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ג שהאריך בזה וכתב שיש בזה פלוגתא דרבוותא, ואיכא דס"ל שכחה הוי פשיעה ואיכא דס"ל דהוי אונס ושוגג ע"ש, גם הרב שבות יעקב ז"ל ח"ב סי' קמ"ח כתב דיש בזה פלוגתא והביא שם דברי הרב בנו של שער אפרים סי' כ"ח דמסיק ששכחה מקרי פשיעה והוא דחה כל הראיות שלו ומסיק דדוקא שכחה מחמת עצלות הוי פשיעה משא"כ שאר שכחה הוי בכלל העלם דבר דחייב שגגת חטאת והוא פשוט בש"ס ובכל הפוסקים ע"ש, ובש"ע א"ח סי' ק"ח סעיף ח' בדין התפלה מוכח דשכחה חשיב אונס ונתקשו האחרונים מהא ממ"ש ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב דעת י"א דלא מקרי אונס ונתחבטו האחרונים בקושיא זו והגאון חיד"א בברכי יוסף א"ח סי' ק"ח זכר דברי האחרונים ז"ל בזה והעיר שם דכולם לא העלו על שפתם תשובת מהר"ם מינץ ז"ל סי' כ"ח שפסק שכחה הוי שוגג והביא ראיה מקמא דף כ"ו ע"ש:

וראיתי להרב ערך השלחן ז"ל א"ח סי' שי"ח אות ג' שכתב ועמ"ש בסי' רנ"ג בדין שכח ושהה דראב"ד ס"ל דשוכח אסור דפושע הוא אבל שוגג דאומר מותר שרי וכו', ואח"ז כתב ראיתי להרב שכה"ג שכתב בשם מהר"ם מינץ ז"ל סי' כ"ח דשכחה מקרי שוגג והפר"ח ביו"ד סי' צ"ט הביא ראיה מהך מתניתין דתרומות דאין תורמין מן הטהור וכו' דקי"ל כת"ק דאף שוגג קרוב למזיד שהיה יודע בו תחלה ואח"כ שכח מקרי שוגג ע"ש, ובאמת דהרמב"ם ורע"ב בפירוש המשנה כתבו דאין הלכה כר"י אבל הרמב"ם חזר בו ופסק בפ"ה דתרומות כר"י וסייעו מרן ז"ל מהירושלמי א"כ אדרבה משמע דשכחה מקרי מזיד ואע"ג דאמרינן בפרק כלל גדול דלכ"ע הכיר ולבסוף שכח עיקר שבת חייב חטאת, אפשר דלענין קנסא דרבנן מקרי מזיד, מיהו לפמ"ש הרדב"ז ניחא דבשכחה אין הלכה כר"י והוי שוגג, אבל אם טעה בדין הוי כמזיד וכן מוכח בשבת דף ל"ח דשכח הוי כשוגג לענין קנס ע"ש, עכ"ל ערך השלחן ז"ל הנז':

ושו"ר להרב מטה אהרן ח"ב דף רפ"ו ע"ג שהביא דברי הרב בנו של שער אפרים והקשה עליו שנעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"א מה' שבועות הלכה יו"ד גבי שבועת הפקדון דמפורש יוצא מדבריו שם דשוכח חשיב שוגג, וגדולה מזאת שמעינן מדברי הרמב"ם ז"ל דשוכח עדיף משוגג דאפילו בדבר שהשוגג חייב, שוכח פטור, שהרי כתב שם גבי שבועת העדות שחייבים אפילו שוגגים וכתב וז"ל אבל אם לא ידע שהיא אסורה או ששכחו העדות ונשבעו ואח"כ נודע להם שהן יודעים, הרי אלו אנוסים ופטורים ע"כ, הרי דאף דשוגגים חייבין, מ"מ אם שכחו פטורים הם משום דשכחה הוי אונס ועדיף משגגה, והרב בשער אפרים אזיל בתר אפכא ויהיב ליה דין פושע עכ"ד ע"ש. והנה ממה שדקדק הרב מטה אהרן מדברי הרמב"ם גבי שבועת העדות הנז' דשוכח עדיף משוגג דהא כאן שוגגים חייבים ואם שכחו פטורים, יש בזה פתח ומקום להקשות ולפלפל בכל מה שהבאתי לעיל, ובפרט במה שהבאתי מספר ערוך השלחן הנז"ל שבזה לא הרגישו כל הרבנים ז"ל הנז"ל, אך עתה אין הפנאי מסכים לכתוב כאן מה שראוי לדבר בזה:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה