שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק ג · אורח חיים
סימן א
שאלה. ישראל אזאג'י שעוסק במלאכתו של תיקון הסממנים לחולים אצל הממשלה של אנשי חיל, והוא מוכרח לפשוט בגד החיצון הנקרא בערבי סית'רא, ואז הטלית קטן שעליו נראה כולו כמו שהוא לעיני הכל, ומאחר שכולם נכרים יתלוצצו עליו, וילעיגו על המצוה, ויהיה בזיון מצוה אצל הגוים, ולכן נתחכם לעשות הטלית קטן כמו בגד שקורין בערבי צד"ריי, ויתלה בו הציציות וילבשנו, ובעת שהוא עוסק במלאכה שהוא צריך לפשוט בגד העליון, מסיר הציציות כמו שהם הענף והגדיל כרוכים וקשורים כהלכתן, ונשאר הבגד בלא ציצית, ואחר שיגמור מלאכתו יכניס הציציות במקומן ונעשים באופן טוב ויפה. ולשאול הגיע אי אריך למעבד הכי, או"ד איכא למיחש משום תולמ"ה, מאחר שהענף קודם שמכניסו בכנף הוא גמור ושלם בקשרים וכריכות הצריכים לו, והאיש הנז' יש לו הכרח גדול בדבר זה, דא"א ללבוש הטלית קטן כמו שהוא משום בזיון וליצנות שיתלוצצו במצוה, ואם לא יש היתר בכך א"א ללבוש טלית בשום אופן, יורנו ושכמ"ה:
תשובה. תחלת הכל נראה דיש כאן איסור, אחר שיסיר. הציציות, משום דנמצא שהוא לובש בגד בלי ציצית. אך לדבר זה יש תיקון, שאחר הסרת הציציות יכפול ראש קרן אחד מעט כדי שיהיה עגול ולא מרובע, ובזה יהיה פטור מהטלת ציציות, ודבר זה יוכל לעשותו בנקל על ידי שיתפור דנמ"א אחת בקרן למעלה ארבעה, ויעשה נקב קטן בטלית בקרן זה למעלה למעלה מן הקרן, כדי שיכניס הדנמ"א שם, ואז לא יהיה אותו הקרן מרובע, ונודע כי דבר זה שעושהו עגול על ידי הדנמ"א הוא קיים וחזק ואמיץ כמו תפירה בחוטין, וכמ"ש בעלמא דחיבור ע"י קרסים הוי חיבור גמור בכמה עניינים:
אמנם הספק שנסתפק השואל בשביל תולמ"ה, ראיתי לרבינו ישעיה הראשון בה' ציצית בספר סם חיים דף י"ד פ"ד שכתב וז"ל, ושוין שמביא תכלת ממ"א ותולה וכו', פירוש וגם ר"מ דאסר לתפור בטלית שנקרע בתוך ג' עד שיתיר הציצית ויתלנה שיעשה מעשה, מודה לרבנן שמביא ציצית מטלית אחר כאשר היא קשורה וכרוכה ועשויה גדיל, ותולה אותה בטלית זאת, ולא מצרכינן ליה שיתיר הקשרים ויכרוך ויקשור פעם אחרת. דתליה לבד חשיבה מעשה. ואע"פ שאינו כורך וקושר עכשיו, ואם תאמר היאך יכול לתלותה כך כמו שהיא אם לא יתירנה יכול הוא שיכניס ראש הכפול בנקב הכנף ויכניס ראש הענף בתוך הכפל, וימשוך ותעמוד יפה וכו' עכ"ל, ע"ש. הרי לפ"ד רבינו ישעיה ז"ל נ"ד מותר, וליכא ביה משום תולמ"ה, דהא כשמכניס הענף כמו שהוא בקרן הטלית הוא תולה וקושר, כי כאשר מכניסו בתוך הכפל ומושכו היטב נקשר היטב, וזה התליה לבד חשיבה מעשה קבע אע"פ שאינו כורך וקושר עתה הכרכים והקשרים של הענף, אלא הם עשויים מקודם. מיהו נראה שצריך לעשות הכריכות והקשרים של הענף בפעם ראשנה על כנפות הטלית עצמו, אחר שתלה בו החוטין של הענף. כדי שתהיה הכריכות והקשרים עשויים לשם ציצית. ולא יעשם בתלוש דנראה כמתעסק בעלמא:
והנה במנחות דף מ"א ע"א אתמר, ושוין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בו, ופירש רש"י מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה, דהכא ליכא ולא מן העשוי, דהא צריך לחזור לכרכה ולתקנה כאן כבתחלה עכ"ל, ולשון רש"י זה הביאו הרא"ש בהלק"ט בהלכות ציצית ע"ש, וכן העתיקו לשון זה שאר פוסקים ראשונים ואחרונים, ובודאי אין לדייק מלשון זה הפך מה שהתיר רבינו ישעיה ז"ל הנז' דנאמר הא דליכא בזה משום תולמ"ה היינו משום דחוזר ועושה הכריכות והקשרים מחדש, הא אם נשארו הכריכות והקשרים חשיב תולמ"ה, דזה אינו, די"ל רש"י נקיט הכי על המסיר מטלית זו ומניח בטלית אחרת, דא"א להסירה מטלית הראשנה להניחה בטלית השניה, אא"כ יתיר הקשרים והכריכות ואז בטלית השניה מוכרח לעשות לה כריכות וקשרים מחדש. אך נידון רבינו ישעיה ונידון דידן הוא מציאות חדשה שהציציות עשויים בטלית מעיקרא באופן שיכול להסירם כמו שהן בעודם כרוכים וקשורים ולא יצטרך להתירן, והוא תולה אותם בטלית השניה, דאה"ן מודה רש"י לרבינו ישעיה דתליה זו שעושה בלבד חשיבה מעשה בטלית השניה, וליכא בזה משום ולא מן העשוי, ולפ"ז רש"י וכל הפוסקים שהעתיקו דבריו י"ל דלא פליגי בסברה זו של רבינו ישעיה, דמנ"ל לאשוויי פלוגתא בינייהו, כיון דדין זה של מציאות דינו של רבינו ישעיה לא דברו בו הם, ולכן תמצא דהגאון רבינו חיד"א ז"ל שהעתיק דברי רבינו ישעיה הנז' בברכ"י בשיו"ב לא כתב שיש חולק עליו, אלא כתב דבריו בסתם בלי חולק, וכן מצאתי להגאון מהר"י טיוב ז"ל בספר ווי העמודים על ספר יראים עמוד היראה סי' י"ז דף כ"ד שהביא דברי רבינו ישעיה הנז' בלי חולק:
וראיתי להרב הרח"ף ז"ל בלב חיים ח"א סי' צ"י, שנשאל במה דקי"ל מתירין ציצית מבל"ב אם רוצה לחתוך ד' כנפות דבגד הראשון, דהיינו לפתוח הנקב שנתונים בו הציציות ולהסירם כל אחד בשלימות, כמו שהם כרוכים וקשורים וליתנם בבגד אחר ע"י שתולה אותם בחוט בנקב על ידי משיחה וכיוצא בזה, או שמכניסם תוך הנקב ומכניס בתוכו הענף והגדיל ועושהו ע"י עניבה ומניחם תלויים, אי שפיר דמי או לאו, והביא דברי רש"י ז"ל הנז' וכתב דמבואר מדבריו דאם מביא הציצית כמו שהוא בטלית הא' ונותנו בטלית הב' איכא משום תולמ"ה, וזה הפך סברת רבינו ישעיה הראשון ז"ל בה' ציצית בספר סם חיים סי' י"ד, וכתב תמהני על הרב ברכ"י בשיו"ב בסי' ט"ו שהביא לדברי רבינו ישעי' אלו בסתם, ולא זכר שר דדבריו אלו הם נגד דברי רש"י והפוסקים הראשנים שכתבו כדברי רש"י, וסיים וצ"י ע"ש. ובאמת אחר המחילה מכבוד תורתו אין דברי רש"י סותרים לדינו של רבינו ישעיה, וכאשר כתבתי לעיל, ויפה כיון רבינו חיד"א ז"ל שהביא דברי רבינו ישעיה בסתם בלי חולק, ולכן מ"ש הרח"ף ז"ל שם דלא קי"ל כרבינו ישעיה, כיון שהוא יחיד בדבר, אחר הס"ר ליתא להא כמ"ש לעיל, דרש"י ז"ל לא דבר כלום באופן מציאות זו דנקיט רבינו ישעיה, כי רש"י נקיט מילתיה בהיכא דהסיר הציצית מטלית ראשון ע"י שהתיר כריכות וקשרים שלהם ובא להניחם בטלית השני, והוצרך ללמדנו זה דאין לומר כיון דציציות אלו היו בטלית אחר ובטלו מדין ציצית אחר שהתיר קשריהם וכריכותם, דליכא למיחש לתלותם עתה בטלית השני, משום דנעשה כבר בהם דין ציצית ובטלו. דבאמת אין זה חשיב ולא מן העשוי, מאחר דעתה עושה בהם מעשה חדש של כריכות וקשרים בטלית השני, באופן דבמציאות זו דנידון רבינו ישעיה לא דבר בה רש"י ז"ל, ולא עלתה על לבו, כיון דזו מציאות חדשה דאינה מצויה, דהא גם רבינו ישעיה הוצרך לכתוב שאלה ותשובה על אופן מציאות זה שכתב וז"ל, ואם תאמר היאך יכול לתלותה כך כמו שהיא אם לא יתירנה, והשיב יכול שיכניס ראש הכפול בנקב הכנף, ויכניס ראש הענף בתוך הכפל, וימשוך ותעמוד יפה וכו' ע"כ, על כן ברור הוא דאין דברי רש"י ז"ל נוגעין לסתור דינו של רבינו ישעיה ז"ל, וזה כלל מוסכם שצריך להשוות דעת רבותינו הפוסקים הראשנים ז"ל, ולא למעבד פלוגתא בינייהו, אע"פ שצריך להדחק בדבריהם, וכ"ש כאן דבאמת דברי רש"י לא נגעי ולא פגעי בדברי רבינו ישעי' ז"ל:
גם עוד בביאור דברי רש"י ז"ל הנז"ל, תמצא להט"ז בסי' ט"ו סק"א שפירש דבריו בענין אחר, ועיין מש"ז ז"ל שם, ועיין מאמר מרדכי שפקפק בדברי הט"ז, עמ"ש בכונת רש"י, ומה שיש לכתוב על דבריהם ואכמ"ל, ולכל הדברות דברי רש"י לא נגעי ולא פגעי בדברי רבינו ישעיה ז"ל, מיהו אע"ג דלא מצינו חולק להדיה על סברת רבינו ישעיה, יש להורות לשואל כשילבש טלית זה העשוי על אופן זה דרבינו ישעיה בביתו קודם שילך למלאכתו ילבשנו בברכה בלא שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בלבו, ואם ירצה לברך אין מוחין בידו:
ודע דסברה זו שכתב רבינו ישעיה ז"ל נראית בודאי נכונה וישרה, דדמי זה למצות מזוזה אשר גם בה יש דין זה של תולמ"ה, ואופן עשייתה הוא שיכתבנה על העור ויכרכנה, ואח"כ קובעה על מזוזת הבית, דנמצא גמר מצותה הוא הנחתה בקביעות במזוזת הבית, אבל כתיבתה היא בתלוש, וכן כאן גבי ציצית הכריכות והקשרים נעשים בתלוש, וזה כנגד כתיבת המזוזה, ותליית הציצית בטלית הוא כנגד הנחת המזוזה במזוזת הבית:
ובהתבוננותי בזה ראיתי בס"ד להביא הוכחה נכונה לסברת רבינו ישעיה ז"ל הנז' והוא, דאנחנו רואין בענין דין תולמ"ה גבי מזוזה דאין העיקר הכתיבה שלה, אלא העיקר הוא הנחתה בקבע במזוזת הבית, דהא אמרינן במנחות דף ל"ג ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה, משום דאין מורידין, וקשא תיפוק לי דלא נכתבה לשם מזוזה אלא לשם ס"ת או תפלין והו"ל תולמ"ה, אלא ודאי לא משגחינן בכתיבתה משום תולמ"ה, אע"ג דעיקר המזוזה היא כתיבתה, אלא משגחינן בקביעותה במזוזת הבית, דהיינו שיניחו אותה שם בקבע שלא תפול, ועל כן ה"ה כאן בדין הציצית דלא משגחינן לענין תולמ"ה בקשרים וכריכות של הציציות בענין תולמ"ה, אלא רק משגחינן בתליית הציצית בטלית בקבע, דהיינו שיתלם שם בקשר אחד, שיהיו קבועים בטלית באופן שלא יפלו ממנו, וזה ברור:
וראיתי להרב יד הקטנה בה' מזוזה פ"ג ס"ק כ"ג שכתב וז"ל, והוה לה ממש כמו שעשה ציצית בקשירה וחוליא בלא בגד כלל, ואח"כ חתך בכנף הבגד ושם בו זאת הציצית, ואח"כ תפר החתך, דודאי פסול משום דלא קשרה ממש בבגד, ואע"פ שקבעה וכו' עכ"ל, ורצונו לומר דאנן בעינן שיהיה קשירה לציצית בבגד, ואין כאן, דהא הוא לא עשה שים קשירה בבגד, כי אם רק חתך הבגד והכניסה בו, וכדי שתעמוד ותתקיים חזר ותפר החתך, ונמצאת הציצה תלויה וקביעה מאליה על ידי התפירה שתפר בבגד, אבל בה עצמה לא עשה מעשה קשירה כלל, ובהכי ודאי מפסל, ושפיר קאמר דזה פסול הוא, משא"כ נידון רבינו ישעיה ז"ל. הנה הוא עושה לציצה קשירה בבגד דכתב וז"ל יכניס ראש הכפול בנקב הכנף ויכניס ראש הענף בתוך הכפל, וימשוך ותעמוד יפה ע"כ, נמצא כשמכניס ראש הענף בתוך הכפל ומושך בחוזק הרי הוא עושה קשירה גמורה, שבזה נקשרת הציצה ותעמוד יפה, וכן הוא בנידון דידן, ובקשירה זו לבדה סגי, משא"כ בגוונא של הרב יד הקטנה ודאי פסול הוא, דהא אין עושה קביעות לציצית בטלית ע"י קשירה כלל, אלא הוא חותך בטלית ומכניסה בו, ואח"כ תופר החתך שבטלית כדי שתהיה עומדת שם, ויש לדבר עיד בענין זה. ואין פנאי עתה להאריך, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ב
שאלה. מצינו בספר בן איש חי הלכות שנה ראשנה פרשת וישלח שכתבת בענין תיקון חצות תיקון רחל ותיקון לאה זמנו עד עלות השחר, והן עתה הביאו שמועה משם כת"ר דתוך חצי שעה קודם עה"ש אין אומרים תיקון רחל אלא דוקא תיקון לאה, יורינו המורה לצדקה אם כנים הדברים שכך אמרת או לאו:
ועוד שאלה אחרת באנו לשאול מי שאינו יכול ללבוש שני זוגות תפלין רש"י ור"ת ביחד ומוכרח ללבוש של ר"ת בפ"ע אחר התפלה ואינו מברך עליו, ורצינו לדעת אם דינו לענין הפסק בין יד לראש הוא כדין תפילין של רש"י דקי"ל דאסור להפסיק בין יד לראש אפילו לענות קדיש וקדושה, או"ד התם שאני דאיכא ברכה שמברך על תש"י, ולכך אסור, אבל דר"ת שאינו מברך עליו מותר לענות קדיש וקדושה, בין יד לראש, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. על שאלה הראשונה, כן הם הדברים אשר שמעתם, שכך אמרתי מקרוב דתוך חצי שעה קודם עלות השחר אין לומר תיקון רחל משום דאיכא למימר בזה שב ואל תעשה עדיף, וטעמא דידי הוא דאע"ג דחצות הלילה זמנו עד אור הבוקר שהוא כעלות השחר, הנה נודע טעם אמירת תיקון רחל בקינות ובכיה בחצות הלילה הוא מפני שצריך לבכות על רחל שירדה בחצות לילה בבריאה בסוד שכינה בגלות שיורדת למטה בעת הזאת, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות בדרוש תיקון חצות דרוש א' וז"ל, לבכות על רחל שירדה בבריאה בסוד שכינה בגלות היורדת למטה בעת הזו ממש עכ"ל, וכתוב שם בשער הכונות בענין התפילין דרוש ה' וז"ל, בחצי הלילה יורדת הספירה העשירית דרחל בעולם הבריאה בהיכל הז' העליון הנקרא היכל ק"ק דבריאה כנודע, ועומדת שם עד אור הבוקר, וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וכו' ע"ש, וכתב עוד וז"ל על ידי עסק התורה שעוסקים ישראל הקמים אחר חצות לילה הם מוסיפין בה כח והיא עולה מעט מעט עד שנמצא כי באור הבוקר גמרה היא לעלות באצילות עכ"ל. ונודע דאור הבוקר דנקיט רבינו ז"ל הוא עלות השחר, ועל כן זמן חצי שעה האחרון של חצות לילה הוא נקרא זמן הסמוך לאור הבוקר. והנה בעלמא בכמה עניינים קי"ל הזמן של חצי שעה הסמוך לזמן העקרי יש לו דין חשיבות מעין זמן העקרי וחוששים בו כאלו הגיע זמן העקרי, וכן מצינו עוד כיוצא בזה בענין מופלא הסמוך לאיש, לדון זמן הסמוך מעין זמן העקרי:
על כן מאחר כי בחצות הלילה עולה רחל מעט מעט עד שיהיה גמר עלייתה באצילות באור הבוקר, לכן י"ל תוך חצי שעה קודם אור הבוקר שהוא כעלות השחר חשיב כאלו עלתה לאצילות, ואיך בוכין עליה ומקוננין והא ודאי דיש לחוש בכך ושב ואל תעשה עדיף. ועוד איכא נמי טעם פשטי שלא לומר תיקון רחל שהוא קינות ובכיה תוך חצי שעה, דאולי נעשה עמוד השחר ולא ניכר למראה עינים של האדם, ובשלמא תיקון לאה מזמורי תהלים הוא, ואם לא הועיל לתיקון לאה דעבר זמניה הרי האומר לומד תהלים ומה בכך, משא"כ תיקון רחל כולו קינות ובכיה הא ודאי אם נניח במונח שעלה השחר אין ראו לאומרו, ולהכי יפה אמרנו בדבר זה שב ואל תעשה עדיף:
עוד יש לי טענה אחרת בדבר זה והוא דמצינו להרב תורת חכם דף נ"ז ע"ב שכתב וז"ל ומ"ש בדרושי התפילין שיורדים באור הבוקר זה נקרא אור בקר אבל הוא מעט קודם עלות השחר בעת שמשחירין פני הרקיע בצד מזרח אשר אז נקרא אילת השחר כמ"ש הרב ז"ל בדרוש חג השבועות וכו' ע"ש, וא"כ יש לנו להסתפק דגם כאן שכתב רבינו ז"ל באור הבוקר גמרה היא לעלות באצילות אולי הוא מעט קודם עלות השחר וזה המעט לא ידענו שיעורו כמה, ולכן יש לנו לומר דתוך חצי שעה שב ואל תעשה עדיף:
ועל שאלה הב' יש להשיב דמצינו להגאון חיד"א בברכ"י סי' ל"א סק"ב שכתב בענין הנחת תפילין בחוה"מ, שמעינן מהא המניח תש"י דר"ת אף שאינו מברך אין לשוח ש"ח, אבל יכול לענות קדיש וקדושה כיון דבלא"ה אינו מברך, אבל ודאי לא אריך ללמוד איזה דבר במשך הנחתם, דאבעי ליה לכוין בהנחתם ולא להסיח דעתו בלימוד, ודוקא בקדוש וקדושה שהוא חייב לענות יש מקום להתיר, וכן ראיתי בספר באר היטב סי' כ"ה משם הרב דרכי נועם סי' יו"ד דמותר לענות קדיש וקדושה בעוד שהוא מניח תפלין דר"ת עכ"ל ע"ש. מיהו בספרו קשר גודל סי' ג' אות כ"ה פסק בסתם וז"ל אף שאינו מברך בשל ר"ת לא יפסיק בין תפלה של יד לתפלה של ראש עכ"ל, ולא זכר שר בדבריו היתר עניית הקדיש וקדושה, משמע דלא פסיקא ליה דין זה דקדיש וקדושה שכתבו בברכ"י, ומ"ש בפתחי תשובה סי' כ"ה על דברי הרב דרכי נועם הנז' שכ"כ בכור שור, הנה אנכי ראיתי להרב בכור שור שהביא ענין זה של ההפסק בחדושי סוטה דף מ"ד מן הש"ס, ולא נזכר שם ענין קדיש וקדושה, ואדרבה כתב דברים בסתם וז"ל כיון דמניחים תפלין דר"ת משום ספיקא דילמא העיקר כן, א"כ קרינן בהו סח בין תפלה לתפלה עכ"ל ע"ש:
אמנם הגאון הלבוש ז"ל סי' כ"ה סעיף ט' כתב אע"פ ששתי מצות הן צריכין להיות סמוכים ותכופים זו לזו, דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך שיהיה הוויה אחת לשתיהן, לפיכך לא יפסיק ביניהם אפילו לענות איש"ר וקדושה, ואפילו כשמניח אותם בלא ברכה כגון אותם שנוהגין להניחם בחוה"מ בלא ברכה אעפ"כ אסור וכו' ע"ש. וכתב הרב נשמת אדם סי' י"ג אות ג' דברי הלבוש הנז' וכתב שכ"כ הר"ן בסוף ר"ה, מדכתיב והיו הווייה אחת לשתיהן ע"ש, והרב פתח הדבור בהשמטות כתב דהר"ן והלבוש שכתבו הטעם משום דכתיב והיו משמע דגם לאיש"ר וקדושה אין להפסיק אפילו בחוה"מ שאין מברכים, וכן דעת אליה רבא, ועיין להרב אשל אברהם סי' כ"ה, ומהתימה על הרב הגדול חיד"א בברכ"י שלא הביא סברת החולקים הנז' עכ"ד ע"ש, ואפשר מחמת כן לא זכר הרב חיד"א ז"ל בפסקי הלכות שלו בקשר גודל האי דינא דקדיש וקדושה שכתב בברכ"י, משום שיש בזה חולקים לפי טעם הנז':
על כן לענין הלכה לדידן דקי"ל ע"פ זוה"ק וכתבי רבינו האר"י ז"ל דתפילין דר"ת הוא בתורת חיוב דתרווייהו צריכי, צריך לחוש לטעם הר"ן והלבוש להזהר בשב ואל תעשה שלא לענות קדיש וקדושה בין יד לראש בתפילין של ר"ת:
ואחר הישוב בס"ד נ"ל לומר דבר חדש, ונראה שהוא נכון בעזה"י, דמאחר שאין מברך על תפילין דר"ת אם נזדמן לו קדיש וקדושה וברכו אחר שהניח תפילין של יד יענה, אך אחר שיענה יחלוץ התפלין של יד שלבש ויחזור וילבשנו תכף כדי ללבוש אחריו תפלין של ראש תכף ואז יקיים מצות ויהיו שתהיה הווייה אחת לשתיהן וכה"ג כתבו האחרונים בענין ברוך שאמר אם קודם שאמר הברכה בעודו בברוך שקודם הברכה יענה קדיש וקדושה ואמן וכל דבר שבקדושה, אך אח"כ יחזור ויאמר מתחלת ברוך שאמר כדי לומר נוסח פ"ז תיבות בלתי תוספת דברים בנתים:
ושו"ר בתיקונים דף ט' ע"א שכתב ובגין דא בקשורא דתרווייהו מאן דשח שיחה בינייהו דאיהי שיחת חולין עבירה היא בידו דעבד בה פירודא בין ו"ה דאיהו עמודא דאמצעיתא ומלכותיה וכו' ע"ש. ובספר כסא מלך על דברי התיקונים דף ג' דקדק מדברי התיקונים הנז' דאוסר להפסיק בשיחה אחר שהניח תפלין עד שיקרא ק"ש ע"ש, ואנא עבדא בהגהותי לספר התיקונים כתבתי דאין הכריח לזה, מיהו הרב כסא מלך שם דקדק מדברי התיקונים דף ט' שיש קפידה שלא ישיח בין תפילין של יד לשל ראש וכתב עוד כי בתקוני זוהר חדש דף ל"ו ע"ב מפורש דאם שח בין תש"י לתש"ר עביד פרודא ביחודא ע"ש, על כן כיון דמפורש בז"ח דעביד פגם השח בין תש"י לתש"ר, וגם מדברי התיקונים דקדק כן, נמצא בתפלין של ר"ת אסור לשוח בין יד לראש אע"פ דאין שם ברכה, אך בתיקונים דף ט' מפורש מאן דשח שיחה בנייהו דאיהי שיחת חולין עבירה היא בידו, ואם נפרש דקאי זה על השח בין יד לראש נמצא קפיד על שיחת חולין דוקא, אבל בד"ת וכ"ש בעניית קדיש וקדושה אין בזה פגם, ויש לצדד נמי לאידך גיסא דאפילו בקדיש וקדושה יש קפידה, ובודאי כיון דמסתפקא לן שורת הדין מחייבת שב ואל תעשה עדיף גם בקדיש וקדושה:
וכבר כתבתי לעיל בס"ד עצה נכונה בזה שיענה קדיש וקדושה ואח"כ יסיר תש"י מעליו ויחזור וילבשנו כדי לחברו עם תש"ר בלי הפסק ויהיו שתיהם בהווייה אחת, וגם הפגם דחש ליה בזה נתקן בכך, ועיין בסה"ק רב פעלים ח"א באורח חיים סי' ד' שנשאלתי במי שלא היה לובש אלא תש"ר דלא היה לו תש"י ואחר שלבש תש"ר הביאו לו תש"י אם יכול ללבוש תש"י בעוד התש"ר עליו, או"ד צריץ לפשוט התש"ר וילבשם כסדרן והעלתי דיסיר התש"ר ויחזור ויניחם כסדרן, והבאתי ראיות לזה ע"ש. ולכן בנ"ד נמי ככה יעשה כאשר כתבתי והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ג
שאלה מעיר סנגפור יע"א. אם כפי רבינו האר"י ז"ל צ"ל בברכת התורה והערב נא בוא"ו או צ"ל הערב בלא וא"ו. גם אם כפי רבינו האר"י ז"ל יאמרו בקדיש מכל ברכתא או מן כל ברכתא:
גם אם יאמרו הקהל חמש תיבות של ויעבור ה' על פניו ויקרא, או"ד החזן לבדו יאמר חמש תיבות אלו, והקהל יתחילו לומר מן ה' ה' אל רחום וכו' עם החזן, ואת"ל שגם הקהל יאמרו חמש תיבות אלו, אם מותר לאומרם בלי ניגון קודם שיאמר אותם החזן וימתינו עד שיגיע החזן לי"ג מידות, ואז יאמרו עמו הי"ג מידות ביחד, או"ד צריך שימתינו להחזן עד שיגיע לאמירת ויעבור ויאמרו עמו ויעבור וכו' ביחד:
גם בברכת ראה שבתפלת י"ח שאומרים העולם ומהר &לגאלינו גאולה שלימה, וכפי הדקדוק צריך שתהיה נקראת &לגאלנו מפני שהיא על העתיד, אם נוכל לאומרה כמנהג העולם, יורינו ושכמ"ה: תשובה. על שאלה הראשונה מצינו בספר עץ חיים שהעיד רבינו מהרח"ו על רבינו האר"י זלה"ה וז"ל, ובברכות התורה של שחר היה עונה אמן בין ברכה ראשנה להערב נא, והוא כמ"ש הפוסקים כי הם שני ברכות, ואע"פ שמתחיל והערב נא בוא"ו אינו אלא שני ברכות ואינן ברכה אחת, ועל כן היה עונה אמן באמצע שני ברכות אלו עכ"ל. נמצא העיד שהיה אומר והערב בוא"ו, וכ"כ מהרח"ו ז"ל ג"כ בשער הכונות בנוסח התפלה בזה"ל, גם ראיתי אותו עינה אמן באמצע שתי ברכות של אשר קדשנו על דברי תורה, וכן ברכת והערב נא כנראה שהם שני ברכות, כמ"ש בעל הטורים, כי והערב נא היא ברכה שניה בפ"ע ואינה סיום ברכה א' עכ"ל, וכן מהרש"ו ז"ל בספר חמדת ישראל כתב נוסח והערב בוא"ו. וכן הוא בסידור רבינו הרש"ש ז"ל המצוי בידינו, וכן החליטו האחרונים שמנהג רבינו האר"י ז"ל לומר והערב בוא"ו, והיה עונה אמן קודם והערב, דחשיב להו שתי ברכות, וכן הרב המגיה בשלמי ציבור האריך בזה, והעלה דדעת רבינו האר"י ז"ל הוא כך ע"ש. גם הרב מהר"י פארדו ז"ל במנחת אהרן כלל ה' אות כ"ח האריך בזה, וסו"ד העלה וז"ל, מעתה ודאי קי"ל לומר והערב בוא"ו, ואפ"ה כששומע מאחרים ראוי לו לענות אמן כיון שיצא מפי קדוש רבינו האר"י ז"ל, ומה גם דהא איכא רבוותא דס"ל הכי שהם הרמב"ם והרז"ה והרשב"א והתוספות ומהרד"א, א"כ בכל כהא הקבלה מכרעת כיון דפליגי רבנן עכ"ל ע"ש, וכן המנהג פשוט פה עירינו יע"א לומר והערב בוא"ו והם עונין אמן למברך, וכבר דרשנו ד"ז כמה פעמים בציבור בס"ד:
ועל שאלה הב' בענין הקדיש אם לומר מכל או מן כל, דבר זה אינו מפורש להדיה בדברי רבינו האר"י ז"ל ורק מדיוקא אתמר, כי הוא אמר שעניית הקדיש הוא כ"ח תיבות שיש סוד בדבר כנז' בשער הכונות, ואם נאמר מכל לא הוי כ"ח, אבל אם נאמר מן כל הוי כ"ח, ומהרש"ו ז"ל טען על אמירת מן כל והסכים לומר מכל, ונדחק הרבה להשלים החשבון של כ"ח, אך רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום דף נ"ח ע"ב הסכים שצריך לומר מן כל ע"ש, וכן נוהגין בעה"ק ירושלים, וכן אנחנו נוהגין פה עירינו יע"א, וכבר דרשתי זה בציבור כמה פעמים, ומקדמת דנא נשאלתי מדבר זה וכתבתי תשובה לומר מן כל, ושם הארכתי להשיב על דברי מהרש"ו ז"ל הנז' והבאתי דמיונות הפך דבריו וסתרתי טענתו בזה ואין צורך לכפול הדברים כאן:
ועל שאלה הג' אם יאמרו הקהל חמש תיבות של ויעבור ה' על פניו ויקרא, או"ד רק החזן יאמר חמש תיבות אלו והם יתחילו לענות עם החזן מן ה' ה' אל רחום וכו'. הנה נראה כי השואל עלה על לבו לשאול שאלה זאת מפני כי ראה בספר שלמי צבור בדיני ויעבור דף קמ"ט ע"א שכתב בשם הרב בית דוד סי' שמ"ח כשאומר הש"ץ ויעבור צריכין הצבור לשתוק ולא יאמרו הם ויעבור אלא החזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא, והקהל מתחילין ה' ה' אל רחום וכו', וכתב השל"ה במס' ר"ה כשאומר הש"ץ ויעבור יאמרו הקהל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואח"כ יאמרו ה' ה' מלה במלה בכונה וכו' עכ"ד ע"ש, ולכן כשראה השואל דברים אלו נתעורר לשאול על פתגמא דנא:
אמנם הן אמת דהרב ב"ד למד דבר זה מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דר"ה שכתב וז"ל, וכן נהוג לאומרם בכל קהלות ישראל שהחזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה' ה' אל רחום וכו' ע"ש, וכן הרב חסד לאלפים סי' קל"א סעיף ט' הביא ד"ז בסתם וז"ל, כשאומר הש"ץ ויעבור צריכין הצבור לשתוק ולא יאמרו הם ויעבור אלא החזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא. והקהל מתחילין ה' ה', וטוב שיאמרו בלחש בשעה שש"ץ אומר ויעבור פסוק שמע ישראל וכו' ע"ש, ובודאי שדבר זה העתיקו מספר שלמי צבור הנז'. מ"מ עתה המנהג אינו כן, אלא גם הקהל אומרים עם החזן בלחש ויעבור ה' על פניו ויקרא ומתחילין ה' ה' אל רחום בהרמת קול ודלוג קצת, והטעם כי ע"פ הסוד צריך שכל הצבור יאמרו הסדר, שכן מפורש בשער הכונות בסדר התפלה וז"ל, ואח"כ יאמר ויעבור וי"ג מדות פעם אחת, ותכף יעשה נפ"א וכו' וסדר זה כותבו לכל או"א מן הצבור עם שאר סדר התפלה מתחלה וע"ס, וכן כתב במשנת חסידים, אח"כ יאמר ויעבור וי"ג מדות כמו שהם כתובים בתורה אם הוא בצבור, או בחלוף א"ת ב"ש (מצפ"ץ) אם הוא ביחיד וכו' ע"ש, נמצא כמו שאומרים הצבור י"ג מדות כן אומרים ויעבור, ואם הוא יחיד יאמר ויעבור ורק ישנה ויאמר מצפ"ץ במקום הוי"ה. גם עוד יש ראיה מכרחת מדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר כונות גדולות באמירת ויעבור ה' על פניו ויקרא והם מקושרים עם הכונות של י"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון וכו' והכונות האלה מיוסדים לכל אחד ואחד מן הצבור היודע בסוד ה' ולא נאמרו לש"ץ בלבד, וזה ברור:
גם עוד נראה שגם לפי הפשט לא יש טעם למנוע הצבור מאמירת חמש תיבות הנז' דמה שייכות יש לש"ץ בחמש תיבות אלו טפי מן הצבור, ואם הצבור אומרים עמו הי"ג מדות למה לא יאמרו גם חמש תיבות אלו, ובודאי מה שנהגו בימי הרא"ש לשתוק באלו החמש תיבות ולהתחיל מן י"ג מדות לאו לעיכובא אתמר אלא שכך נהגו שאין להקפיד על אמירת תיבות אלו לאומרם, והרי זה דומה לענין הנמצא בסדר קדושה שפסק מרן ז"ל בש"ע סי' קכ"ה סעיף א' אין אומרים הציבור עם ש"ץ נקדישך אלא שותקין ומכוונים למה ששליח ציבור אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הצבור קדוש עכ"ל, ודין זה הביאו מרן בב"י בשם הרא"ש ז"ל, אמנם רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, פירש להדיה דצריך לומר כל אחד מן הצבור כל הסדר כולו מן נקדישך, אלא רק תיבות נקדישך ונעריצך יאמרו הצבור בקו"ר והשאר בלחש וכשיגיעו לקק"ק אז יאמרו בקו"'ר קק"ק וכו' ע"ש, ומצינו נמי שגם מרן ז"ל עצמו פסק בסי' ק"ט ס"ב אם יתחיל וכו' כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו שהוא וכו' ע"ש, ועיין בט"ז סי' קכ"ה סק"א מ"ש בזה, ויש לדבר עוד בענין זה ואכמ"ל:
איך שיהיה הנה המנהג פשוט עתה לומר גם הקהל חמש תיבות אלו של ויעבור ה' על פניו ויקרא עם הש"ץ והוא מנהג יציב ונכון ע"פ הקבלה. ומה ששאלת אם הצבור יאמרו חמש תיבות אלו כל אחד לבדו וימתינו עד שיגיע ש"ץ לי"ג מדות ויאמרו עמו ביחד, או אם צריך שגם חמש תיבות אלו יאמרו אותם עם הש"ץ ביחד. תשובה, ודאי עדיף לומר גם חמש תיבות אלו עם הש"ץ, וכמו שהזהיר רבינו האר"י ז"ל בסדר הקדושה לומר עם הש"ץ מן נקדישך ביחד, כן צריך להזהר בזה יען כי הם פוסקים באמצע הפסוק, לכן טוב שיאמרו ושם נאמר וימתינו לש"ץ ויאמרו עמו ויעבור, מיהו אין העולם נזהרים בכך ודרכם לומר כל אחד בעצמו חמש תיבות עד ויקרא וממתינים לש"ץ ויאמרו עמו ה' ה' וכו' בקו"ר ואין למחות בידם, כי אין לנו גילוי בד"ז בבירור, והנזהר תע"ב:
ועל שאלה הד' שכתב השואל באמירת ומהר לגאלינו שע"פ הדקדוק צריך שיאמר &לגאלינו בחירי"ק תחת למ"ד ושב"א תחת גימ"ל מפני שהיא בקשה על העתיד, ואיך אומרים &לגאלנו בשב"א תחת למ"ד וקמ"ץ תחת גימ"ל, זה אינו, דהא מצינו ברות ואם לא יחפוץ &לגאליך שנקוד שב"א תחת למ"ד וקמ"ץ תחת גימ"ל כמו נקוד של ומהר לגאלינו ממש, והתם נמי על העתיד. ועוד כלל זה יהא בידך דאין לשנות נקודות התיבות התדירות ומורגלות בפה המון של ישראל במטבע ברכות ותפילות מחמת מה שנראה להם ע"פ חכמת הדקדוק, שיש בהם סוד וכך תיקנום חז"ל בנקודות השייכים להם ע"פ הסוד, וכאשר תמצא בברכת בורא פרי הגפן שצריך להיות על פי הדקדוק &הגפן בקמץ, ונהוג כ"ע לומר &גפן בסגול וכאשר קרי בחיל הגאון חיד"א ז"ל בתשובו' יוסף אומץ סי' יו"ד על נקדישך ונעריצך ודכוותיהון שאין לשנות הנקוד הרגיל בפי כל המון ישראל בברכות ותפלות, ואין צורך להאריך בזה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ד
שאלה. אם הכהן עומד ומתפלל תפלה בלחש ובאמצע התפלה קרא הש"ץ כהנים, כי היו כהנים אחרים שם, אם חייב זה הכהן לפסוק באמצע התפלה לעלות לדוכן לישא כפיו ולברך. או"ד כיון שהוא באמצע התפלה, כיון דאין פוסקין שם לקדיש ולקדושה, גם לנשיאות אינו פוסק, ואת"ל כיון דאיכא כהנים אחרים שעושין נשיאות כפים אינו פוסק המתפלל בתוך תפלתו, הנה אם נזדמן דלא היה כהן אחר אלא הוא, אם חייב ליפסוק לישא כפיו או לאו:
גם עוד ילמדנו, אם הכהן הוא בק"ש או בברכותיה אם צריך לפסוק לנשיאות כפים מאחר ששם פוסק לקדיש ולקדושה:
ועוד יש לנו לשאול, אם יש מנין בבית הכנסת בצמצום והתפלל הש"ץ בקו"ר ג' ראשנות קדושה והשאר בלחש כנהוג, אם צריך להגביה כשיגיע לרצה כדי שיאמרו ברכת כהנים אותם המתפללים עמו, או אין צריך לומר ברכת כהנים, יורינו ושכמ"ה: תשובה. מרן ז"ל בסי' קכ"ח סעיף ך' פסק, אם ש"ץ כהן, אם יש שם כהנים אחרים, ואפילו אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו, אא"כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים, כיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ולך נאה להודות, ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים וכו' ע"ש, והנה בודאי שאין להוכיח מדין הנז' דסעיף ך' לנ"ד, דדין הנז' שאני, חדא, כי הש"ץ הוא מתפלל תפלת החזרה ששם זמנה של מצות נשיאות כפים. ולהכי לא הוי הפסק, דהרי הש"ץ עצמו אע"פ שאינו כהן הוא מקרא את הכהנים בפסוקי ברכת כהנים, ואם לא יש כהנים הוא אומר או"א ברכינו בברכה המשולשת וכו' שאומר בה כל פסוקי ברכת כהנים ולכן פסק מרן בסי' קכ"ח דש"ץ בחזרה אם אין שם כהן עולה לדוכן ומברך ב"כ כי כיון שהוא בחזרה לא הוי הפסק לגבי דידיה, אבל בתפלת לחש ליכא ברכת כהנים ונשיאות כפים כלל, ואיך הכהן שמתפלל תפלת לחש יפסוק לברך ב"כ. ועוד יש חילוק אחר, דהתם בסי' קכ"ח הנז' הש"ץ אומר ב"כ במקום הראוי לה שהוא אומרה בברכת. ההודאה ואינו פוסק בברכה אחרת, משא"כ בנדון השאלה ששואל השואל איירי בכהן המתפלל ופוסק באמצע תפילתו במקו' דלא שייכה שם ברכת כהנים, והא ודאי דלא אריך למעבד הכי. וכיוצא בזה מצינו בדין קדושה שאם היחיד מתפלל לחש ושמע קדושה מש"ץ אם הוא אחר ברכת תחיית המתים דזמנה הוא עונה קדושה עם הציבור, ואם הוא בברכה אחרת שותק ואינו עונה, אלא ישמע מש"ץ, אשע"כ אין ראיה מסי' קכ"ח סעיף ך' הנז' לנ"ד כלל, וכאשר חלקנו בס"ד:
גם עוד אבאר בס"ד, דודאי אין ראיה לנ"ד מתשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל שהביאה בספר מעשה רוקח דף א' במנהג שהנהיג הרמב"ם ותיקן במקום אחד שיהיה הש"ץ מתפלל בקול רם תמיד ולא יתפללו חזרה, ותיקן שאומרין קדושה בברכה שלישית וברכת כהנים בהודאה, שהכהנים המתפללים עם הש"ץ ביחד עוקרים רגליהם בעבודה ועולים לדוכן ועושים נשיאות כפיים ומסיימין התפלה עם הש"ץ יחד הכהנים וכל הציבור ויפסעו כולם ג"פ בבת אחת ע"ש, די"ל התם שאני, חדא, כיון דנהגו כן כל הימים אז אם לא יעשו כן תתבטל מצות נשיאות כפים לגמרי בכל הימים, וכל היכא דמ"ע תתבטל לגמרי בכל זמן לא אמרינן העמידו דבריהם בשב ואל תעשה. ועוד התם נמי אין הכהנים פוסקים בברכה אחרת, אלא מברכים בהודאה במקום הראוי לנשיאות כפיים ורק הוא בתפלת לחש ולא בתפילת החזרה, ולכן תמצא שהתיר ג"כ לציבור לענות אמן בפסוקי ברכת כהנים ומדמי לה לעניית הקדושה כששומע המתפלל במקום הראוי לה וכנז' שם ע"ש:
והנה בענין נ"ד ראיתי להרב מג"א ז"ל בסי' קכ"ח ס"ק מ' שכתב כהן המתפלל אם אין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן, ואם יש שם כהנים אינו פוסק (רדב"ז ח"א סי' רצ"ג) ולי נראה דאם אמרו לו לעלות בכל ענין צריך להפסיק, דהא עובר בעשה, וגדולה מזו אמרו בקראוהו לתורה דפוסק מק"ש, וכן מצאתי ברשב"א סי' קפ"ה, וכ"מ בתוספות סוכה עכ"ל ע"ש. ומה שהוכיח מדין ק"ש, השיגו הרב אליה רבה ז"ל ס"ק נו"ן, אך הרב מחצית השקל ולבושי שרד יישבו דברי המג"א ע"ש, ובעיקר הדין דאתי עלה משום דנ"כ דאורייתא ותפלה דרבנן, כתב הרב אליה רבא צ"ע דשמא העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ע"ש, ועיין אשל אברהם בס"ק מ' ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה, והרב מאמר מרדכי ז"ל ג"כ פקפק וגמגם בדין המג"א ז"ל הנז' כיון דאסרו חכמים להפסיק בתפלה אפילו בהלוך לבד, וכ"ש לומר ברכות ודמי למי שפסול לישא כפיו מדרבנן דהדין הוא אפילו אמרו לו לעלות אינו עובר בעשה, וכמ"ש המג"א גופיה בסק"ד, וכן נראה מדברי מרן והאחרונים והכא נמי אינו נמנע אלא מפני שחכמים מנעוהו, וראיות המג"א אינם מוכרחות עכ"ד ע"ש. עוד ראיתי להרב מנחת אהרן ז"ל כלל ט"ז שהביא דברי המג"א ז"ל הנז' וטען עליהם טענות מספיקות ע"ש, הרי יש מן האחרונים שפקפקו בדין המג"א, וס"ל דאפילו אמרו לו לעלות אינו פוסק באמצע התפלה:
והרב מהר"י חאגיז ז"ל בהלכות קטנות ת"א סי' ס"ד כתב, נמצא בהרדב"ז סי' רצ"ג, כהן העומד בתפלה והגיע ש"ץ לעבודה שאין שם כהן אחר פוסק ועולה ומברך וחוזר למקומו, שברכת כהנים מן התורה ותפלה דרבנן ע"ש, ואני שמעתי ולא אבין שאם אומרים לו עלה דאז עובר בעשה אפילו יש שם אחרים, ואם לאו אפילו יחיד והיה נראה שאם הוא בהטוב שמך יעלה, בין שהוא יחיד בין שיש אחרים, ואם לא יצא לחוץ, דהילוך אינו הפסק בתפלה עכ"ל. נמצא גם הרב מהר"י חאגיז ז"ל ס"ל אפילו אם אמרו לו לעלות וליכא כהן אחר אם הוא באמצע התפלה לא יפסיק, ורק אם הוא עומד במקום הראוי לברכת כהנים ואינו בברכה אחרת. יפסיק, ואפילו בכה"ג נראה דלא ברירה ליה כ"כ, דהא כתב על זה לשון והיה נראה. וראיתי להרב בית מנוחה דף קמ"ו ע"ב שהביא דברי הרדב"ז ודברי הלק"ט הנז', וגם הוא פקפק בדברי הרדב"ז, וס"ד הסכים כדברי הלק"ט ז"ל, דאם הכהן הגיע אל ולך נאה להודות, אז כשיגיע הש"ץ לברכת רצה יעקור רגליו ויעלה לדוכן וישא כפיו אפילו אם יש כהנים אחרים, אבל אם לא הגיע כאן אפילו לא יש כהן אחר לא יפסיק, וכמ"ש הלק"ט, ורק בהא לא סבר כהלק"ט דכתב דאינו עוקר רגליו לצאת לחוץ:
והנה המג"א ושאר אחרונים שהביאו תשובת הרדב"ז הנז' הביאו אותה בקיצור והיא תשובה ארוכה במקומה. ואנא עבדא כשראיתי תשובתו הנז' במקומה תמהתי איך מדמי הרדב"ז נידון דידיה לדין סי' קכ"ח סעיף ך' הנז"ל, דהתם הש"ץ פוסק ואומר ברכת כהנים בהודאה במקום הראוי לה, ולהכי לא חשיב זה הפסק, וכאשר הסברתי לעיל, על כן אמרתי דמוכרח לומר דהרדב"ז איירי ג"כ בהיכא דהמתפלל הוא עומד ומתפלל עם הש"ץ ביחד ופוסק לברך ב"כ במקום הראוי אחר שסיים ולך נאה להודות, והחידוש דאשמועינן הרדב"ז בזה הוא דלא תימא דין זה לא נאמר אלא בשליח ציבור שמתפלל תפילת החזרה, ולהכי לא חשיב ב"כ לגבי דידי' הפסק משום דב"כ נתקנה בחזרה, אבל אם זה הכהן מתפלל תפלת לחש י"ל דאינו פוסק לברך ב"כ, וכאשר כתבתי לעיל לחלק הכי בתחילת דברי בס"ד. ולזה בא הרדב"ז לומר דדין זה דמי לדין דסי' קכ"ח סעיף ך' הנז' בהיכא דש"ץ הוא עצמו כהן משום דגם הוא איירי בהיכא שזה הכהן היחיד הוא מתפלל ביחד עם ש"ץ והוא מברך ב"כ אחר אומרו ולך נאה להודות, אבל באמצע ברכה אחרת מודה הרדב"ז דלא אריך למעבד הכי, ומ"ש הרדב"ז ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, היינו ללמדינו דאם הכהן היה עומד בסוף בית הכנסת, ואפשר שיזדמן בדרך הלוכו ממקומו עד הדוכן יהיה לו איזה עכבה ונזדמן ששוהה ע"י עכבה הזאת כדי לגמור את כולה, ולכן השמיענו דין זה דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובזה נתרצה קושיית הרב בית מנוחה שהקשה על הרדב"ז ז"ל בדף קמ"ו ע"ב באות וא"ו:
וראיתי להרב שיורי כנה"ג בהגה"ט אות ב' שכתב, כתבתי בתשובה דכל שיש בבית הכנסת עשרה שאין מתפללין בחזרה אלא הציבור ושליח ציבור יחד בקול רם והכהנים השלימו תפלתם קודם שיגיע שליח צבור לרצה יכולים לעלות לדוכן לישא כפיהם, ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא ולרווחא דמלתא יקרא אחר שגמר תפלתו קודם רצה, ושוב העידו שבארץ המערב נוהגין כן עכ"ל, והנה תשובות א"ח להרב הנז' אינם מצויים אצלינו, והרב בית מנוחה דף קמ"ד העתיק דבריו וכתב מדבריו משמע דוקא וכשהשלימו הכהנים תפלתם קודם רצה הוא דעולין לדוכן, אבל מדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם ז"ל בתשובה הובאה במעשה רוקח משמע דעולין לדוכן אף אם לא השלימו תפלתם קודם רצה וכו' ע"ש, ובאמת מתשובת רבינו אברהם ליכא הוכחה, דהתם כל ימיהם עושין כך, ואם לא יעלו תתבטל מצות נ"כ, משא"כ דין הרב שיירי כנה"ג הוא דאתרמי באקראי, וכאשר כתבתי לעיל בס"ד:
ברם צריך לדעת אמאי לא התיר הרב שיורי כנה"ג ז"ל הנז' גם אם לא השלימו הכהנים תפלתם קודם רצה, והלא יש ללמוד דין זה מדין ש"ץ כהן שכתב מרן ז"ל שיעקור רגליו בעבודה וכו' ויעלה לדוכן ויברך אמנם נראה כי הרב שיורי כנה"ג מחלק כפי החילוק שכתבתי לעיל בתחלת תשובתי זו בס"ד די"ל הך דינא דסעיף ך' שאני, שהש"ץ קאי בתפלת החזרה ששם הוא מקומה של ברכת כהנים, ובלא"ה אי לא הוה הוא כהן פוסק הש"ץ לקרות לכהנים ב"כ, ואי ליכא כהנים פוסק לומר ברכינו בברכה המשולשת, ולהכי אין זה חידוש אם יפסיק לברך ב"כ, ועל עקירת רגליו אין לחוש, דהא י"א הילוך לא חשיב הפסק ואפילו החולקים יודו דלא הוי הפסק כדיבור, אבל נידון שיורי כנה"ג איירי בכהנים המתפללין תפלה של לחש, ולהכי ס"ל בכה"ג לא יפסוק לברך, אא"כ השלימו תפלתם קודם רצה:
העלה מכל הנז"ל דהרב הלק"ט לא' התיר שיפסוק הכהן לברך ב"כ אלא דוקא אם סיים ולך נאה להודות, וזה דוקא אם א"ל לעלות וגם בזה כתב לשון והיה נראה וכו', ולפי מ"ש לעיל נ"ל שגם הרדב"ז לא התיר אלא בכה"ג, יען שכתב נ"ד דומה ממש לדין ש"ץ כהן הכתוב בש"ע סעיף ך' ואע"פ שהלק"ט לא הבין דברי הרדב"ז כך, נ"ל דאיכא הכרח לומר בדעת הרדב"ז כאשר כתבתי:
מיהו המג"א ס"ל הכהן פוסק לברך אפילו עומד בברכה אחרת, אך לא ס"ל הכי אלא רק באמרו לו לעלות, וגם דעקר רגליו בעבודה, והגאונים במגן גיבורים העלו כמ"ש המג"א דהעיקר תלוי באמרו לו לעלות, ויש מן האחרונים שפקפקו בסברת המג"א ז"ל:
ולכן בנ"ד לא מבעיא לסברת החולקים על המג"א, אלא גם להמג"א ודעמיה אינו פוסק אא"כ אמרו לו לעלות, וצריך שיאמרו לו כשאומר הש"ץ רצה, והשואל שואל על עירנו בגדאד שאין מנהגם לומר לכהן לעלות בשום זמן, ורק אם יש ב' כהנים או יותר קורא הש"ץ כהנים אחר סיום ברכת ולך נאה להודות, גם פה עירנו אפילו בר"ה ויה"כ שהכהנים נוטלין ידיהם קודם נ"כ אין הלוי הולך למקום הכהן ליטול ידיו אלא הכהנים באים אצל הלוי העומד בחצר ונוטלין, לכן לפי מנהג עירנו גם המג"א יודה שאינו פוסק בתפלה לישא כפיו:
ועל כן אפילו להסוברים אם הכהן סיים ולך נאה להודות דנושא כפיו, עכ"ז בעירינו לא שייך זה דהא לא עקר רגליו המתפלל כשאמר הש"ץ רצה אלא הוא עוסק בתפלתו, ולכן בלא"ה לא יוכל לישא כפיו ואפילו לסברת מהר"ם מינץ סי' י"ב דס"ל הא דאם לא עקר רגליו בעבודה אינו עולה היינו מעצמו, אבל אם א"ל לעלות עולה, הנה פה עירינו אין מנהגם לומר לו לעלות, ולכן ודאי כיון דלא עקר רגליו בעבודה לא יעלה לכ"ע:
ומה ששאל השואל בהיכא שהכהן הוא בק"ש והש"ץ הגיע לברכת כהנים הנה מצינו להרב מהר"י חאגיז ז"ל בהלק"ט ח"א סי' ס"ד הנז"ל שכתב, שאלה, כהן הקורא ק"ש אם ישא כפיו. תשובה. היה נראה שאם יש שם כהנים אחרים יצא לחוץ כשיגיע ש"ץ לרצה, ואין שם אלא הוא וכבוד צבור הוא שלא יצא והוי כמשיב מפני הכבוד עכ"ל ע"ש. והביא דבריו ביד אהרן, וגם הרב בית מנוחה העתיק דברי הלק"ט הנז', וכתב מוכח מדבריו דאם אין שם כהן אלא הוא. אפילו שלא אמרו לו כשהגיע ש"ץ לרצה מפסיק ק"ש להעלות לדוכן משום כבוד צבור, וכשיש שם כהנים אחרים דליכא להאי טעמא דמשום כבוד הצבור אפילו באמרו לו לעלות לא יפסיק בק"ש כמו שכתבתי לעיל להוכיח כן מתשובת הרשב"א סי' קפ"ה דאין מפסיקין בק"ש אלא למצות תפילין משום דתפילין צורך ק"ש הוא עכ"ל ע"ש:
על כן, לענין הלכה נראה, בכהן הקורא ק"ש והרגיש דש"ץ מוכן להגיע למקום ב"כ, שימהר לסיים את הק"ש בדרך הילוכו לעלות קודם שיתחיל לברך, או אם ירגיש בעודו. בברכות יוצר שימתין בבין הפרקים ולא יתחיל בק"ש עד שיברך ב"כ, ואם לא היה אפשר בכל זה כגון שלא הרגיש קודם שהתחיל בק"ש והוא כבד פה שא"א לו למהר לסיים כל הק"ש קודם שיברך ב"כ אז יעקור רגליו בעבודה ויסיים הפרשה שהוא עומד בה ויברך ב"כ בין הפרקים של הק"ש ואח"כ יסיים ק"ש, אבל אם לא הרגיש בעבודה ולא עקר רגליו אז ודאי דאינו עולה, וכמ"ש לעיל דכל שלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה לדוכן:
ומה ששאלת אם יש מנין בצמצום והתפלל ש"ץ בקו"ר ג' ראשנות וקדושה והשאר בלחש, אם צריך להרים קולו ברצה כדי שיאמרו ב"כ אותם המתפללים עמו. תשובה. דבר זה מפורש בשיורי כנה"ג סי' קכ"ח בהגה"ט אות ב' שכתב דאם לא סיימו הצבור תפלתם קודם. שהגיע ש"ץ לרצה אין רשאין להפסיק לעקור רגליהם ברצה ולעלות לדוכן לברך, אבל אם סיימו תפלתם קודם שהגיע ש"ץ לרצה יכולין לעלות לדוכן לברך, ואף אם יקרא להם הש"ץ אין כאן הפסקה דצורך תפלה הוא, ולרווחא דמלתא יקרא אחר שכבר גמר תפלתו ע"ש, והרב בית מנוחה דף קמ"ד אות ח' כתב דמדברי רבינו אברהם משמע דרשאין לעשות כן ע"ש. וכבר כתבתי לעיל הא דרבינו אברהם שאני דהיו עושין כן כל הימים. ואם לא יעשו כך תתבטל נ"כ לגמרי. ועל מה שיש להעיר בדברי שיורי כנה"ג מסי' קכ"ח סעיף ך' כתבתי לעיל ישוב נכון בס"ד, ומ"ש הרב כף החיים סי' ט"ו. אות ס"ו העובר לפני התיבה וכו', נראה דיש לחלק. אשר על כן יש להורות כמ"ש הרב שיורי כנה"ג ז"ל דאם הכהנים לא גמרו תפלתם לא יפסיקו לעלות לדוכן לברך. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ה
שאלה. בש"ע סי' קכ"ח כתב מרן ז"ל, מתחילין הכהנים לומר יברכך, ומור"ם כתב י"א שגם יברכך יקרא הש"ץ תחלה, ושמענו שבמח"ק היה המנהג כמ"ש מרן, ושניתם המנהג ועשיתם כמ"ש מור"ם, יורינו למה, ומה טעם יש בזה, ובעירינו ג"כ המנהג כמ"ש מרן ז"ל אם נוכל לשנותו:
ועוד באתי לשאול ממעכ"ת במזמור ארוממך ה' כי דלתני שאומרים בכל יום, למה מדלגים פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ומתחילים מן ארוממך, ולא עוד אלא גם בחנוכה כתוב בשם רבינו האר"י זלה"ה שידלגו פסוק זה ויאמרו מן ארוממך, אבל בשיר היום אומרים מן מזמור שיר חנוכת הבית, ואין מדלגים אותו. יורינו מה טעם יש בזה, ושכמ"ה: תשובה. על שאלה הראשנה, ע"פ הסוד צריך שכל תיבות של ברכת כהנים יקבלו אותם הכהנים מן ש"ץ, והכהנים יתנו אותם לישראל, ורמז של הסוד זה כתוב בדברי רבינו בחיי ז"ל פרשת נשא ע"ש, ומשם תבין שאין הטעם בקריאת הש"ץ כמ"ש הפשטנים שהוא מפני הטעות. ולהכי ס"ל תיבת יברכך לא יאמר החזן. מפני שהיא ראשנה וליכא חשש טעות, אלא הטעם האמתי הוא שצריך שהכהנים יקבלו כל ט"ו תיבות כולם מן החזן ואז יברכו את ישראל בהם כידוע ליודעי חן כנגד מי הוא החזן וכנגד מי הכהנים, ולכן אין הפרש בזה בין יברכך לשאר תיבות, ועל כן במדרש בית אל יכב"ץ בירושלם תוב"ב נוהגים שהחזן מקרא לכהנים גם תיבת יברכך מפני שכך צריך ע"פ הסוד, וכ"כ הרב המגיה בספר חסד לאלפים, והוסיף שם בשבח המנהג שנוהגים לקרות החזן תיבת יברכך משום דמ"ד לא יקרא החזן אינו לעכב אלא כונתו לומר דאינו צריך, כיון דליכא חשש טעות בתיבה ראשנה, ולמ"ד דיקרא החזן סובר דצריך ואיכא קפידה בדבר ע"ש, וטעם זה הוא יציב ונכון כי כן מפורש בב"י שדעת רבינו הטור והר"ן ז"ל שצריך החזן לקרות גם מלת יברכך, ורק מדברי הרמב"ם נראה שאין צריך ע"ש. והנה עינא דשפיר חזי יראה דאפשר להשוות דעתו של הרמב"ם עם דעת י"א שצריך לקרות החזן, ובפרט כי כן כתב בפירוש המשנה, אך מאחר שראה מרן ז"ל שבמלכות א"י ומצרים נוהגים שאין החזן אומר יברכך באומרם שהם נוהגים כהרמב"ם דנראה שהם מפרשים דברי הרמב"ם כפשוטן, לכן סתם בש"ע כמנהגם:
והנה אמת הדבר דפה עירינו בג'דאד היו נוהגין מקדמת דנא כמ"ש מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת יברכך, ואנא עבדא דרשתי לקהל הי"ו בדרוש שבת שובה לשנות המנהג, והיה החזן מקרא גם תיבת יברכך כי כן ראוי להיות ע"פ הסוד, והכי נהוג המקובלים ז"ל ועוד סברת י"א שהביא מור"ם הוא לעיכובה שצריך לומר יברכך ג"כ אבל סברה שהביא מרן ז"ל אינה לעיכובה, וגם חשש הפסק אצל החזן ליכא כנודע, ותועלת גדולה עשיתי בזה המנהג, כי מקודם היו הכהנים סומכין תיבת באהבה עם יברכך בנשימה אחת ולא היו. הצבור עונין אמן אחר באהבה מחמת המהירות של הכהנים שסומכין באהבה עם יברכך, ועתה תהלות לאל עונין אמן בשופי. הנה כי כן גם במקומכם תהיו נוהגים בכך להקרות החזן גם תיבת יברכך:
ושאלה הב' ששאלת למה אין אומרים בכל יום פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד אלא מתחילין מן ארוממך. דע דמפורש בספר משנת חסידים דף ע"ז ע"ב שהמזמור הזה הוא דברי הניצוצות העולים בכל יום מן העשיה והם אומרים כך. גם צריך לכוין בעשר הויות שבו עשר נקודות המשמשים לעשר ספירות ע"ש. נמצא לפ"ז שירה זו אומרים אותה הניצוצות העולים מן העשיה בכל יום, ולכן גם אנחנו אומרים מזמור זה בסוף תפלת העשיה כמותם, ובשער הכונות דף י"ז וז"ל, גם פסוק העלית מן שאול נפשו ה"ס העלאת המ"ן מבחינת הנפשות שבקליפת העשיה שאין שם אלא בחינת הנפש וקליפת העשיה נקראת שאול דרגא תתאה דגיהנם, וזהו העלית משאול נפשי, גם כל שאר הפסוקים מכאן עד ה' מלך כולם מדברים בענין עשרה הרוגי מלוכה, (דאלו הן המעלים הניצוצות מעשיה בכל יום כנז' שם), ובסידור קבלה לאחד מגאוני אשכנז כתוב וזה לשונו מזמור זה הוא דברי הנפשות והניצוצין דעשיה העולים למ"ן וניצולו מקליפות דעשיה, ומודים להשי"ת שהעלה נפשם עכ"ל. ובסידור של הרב המקובל מהר"י קאפיל ז"ל כתוב שיש בזה המזמור צ"ב תיבות כמנין אמן עם הכולל שהוא בגימטריא יאהד'ונ'הי עם הכולל לרמוז לזו"ן, ויש במזמור הזה עשרה הויו"ת נגד עשר ספירות ונקודותיה בניקוד כל הוי"ה בי"ס כמבואר בתיקונים והעשירי שהוא כנגד בלי ניקוד, וכל המזמור הוא רומז על דברי הניצוצות שנבלעו בקליפות וכשיוצאים אומרים שירה עכ"ל ע"ש:
העולה מכל הנז"ל הוא דמזמור זה אומרים אותו הניצוצות בכל יום מן העשיה והם אומרים מן ארוממך, כי פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד אינו שייך לעניינם, ולכן אנחנו שבאים לומר השיר בסוף תפלת העשיה בעת שאנחנו מכוונים על עלייתם באומרינו אל נקמות ה' כי הם עולים בכל יום ע"י נשמות יו"ד הרוגי מלוכה וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות ובעץ חיים צריכין אנחנו לומר השיר כמותם, והיינו מתחלת ארוממך ועוד מן תיבות ארוממך יש סוד כמספר התיבות שהם צ"ב כמנין חיבור הוי"ה אדנ"י שהם סוד זו"ן וכמ"ש הרב ז"ל, ואם נאמר גם פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד אבד חשבון ואיכא קפידא בזה כאשר כתב רבינו ז"ל להקפיד בתיבות ברוך שאמר שיאמרו רק הנוסח שעולה פ"ז תיבות ולא נוסח היתר על פ"ז, ולכן גם בחנוכה מתחילים מן ארוממך, מפני שגם בחנוכה אנחנו אומרים כאן מזמור זה בסוף תפלת העשיה בשביל שהוא שירה של הניצוצות שמתחילים מן ארוממך, ורמוז עניינם מן פסוק ארוממך עד הסוף ואין פסוק שיר חנוכת הבית שייך לעניינם ואין אומרים, ולכך גם אנחנו לא נאמר אותו כאן אבל עם שיר היום אחר ובא לציון נאמר גם פסוק שיר חנוכת הבית, כי כן אמרו פסוק זה על הדוכן בימי חנוכה וראיתי להרב מנחת אהרן כל י"א דף ס"ו שנתחבט בפסוק זה של חנוכת הבית והעלה לאומרו בכל יום והביא דברי הרב חק"ל א"ח מה שכתב על פסוק זה בחנוכה, וצידד דהרב ז"ל ערער על מנהג שאין אומרים זה בכל יום ורק בחנוכה אומרים אותו, ועל זה אמר דלאו שפיר עבדין דלמה יכפלו שיר חנוכה ב"פ ע"ש. ואחה"מ לא כיון יפה בזה, וכבר פשט המנהג בכ"מ שלא לומר פסוק זה בכל יום. וגם לא בחנוכה אחר הודו, אלא אומרים פסוק זה כשאומרים המזמור עם שיר היום אחר ובא לציון:
ודע דיש להסתפק במזמור זה אם מקדמת קדמתה היו אומרים הניצוצות בעלייתם מן העשיה בכל יום שיר זה, וכשבא דוד הע"ה כיון ברוה"ק שיר זה של הניצוצות, ואמרו בשירותיו, או"ד עיקרו של שיר זה חדשו דוד הע"ה ברוה"ק, ואחר שחידשו אז התחילו הניצוצות לאומרו בכל יום. והנראה לי בזה הוא לעולם דוד הע"ה חדשו ברוה"ק והניצוצות לא התחילו לאומרו אלא עד זמן עשרה הרוגי מלוכה, והיינו דידוע ע"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות ובמ"א, בכונת אל נקמות ה' אל נקמות הופיע שצריך לומר בכל יום אחר פסוקים של הודו. הענין הוא שבעולם העשיה הקליפות חזקות ואין כח להוציא ניצוצות הקדושה משם אלא בכח עשרה הרוגי מלוכה שהם המלקטים את הניצוצות דנשמות שבעשיה, כי מזמן שאחר בית שני שנתרבו המינין והקליפות אי אפשר ללקטן בשום אופן זולתי על ידי הנשמות של עשרה הרוגי מלוכה וכל זה הוא בעשיה דוקא, וזהו הטעם שהוצרכו ליהרג עשרה אבירי ישראל כדי שיוכלו ללקט אותם הניצוצות שבעשיה מיום שנהרגו עד ביאת המשיח, וזהו מה שאנו רומזים ואומרים אל נקמות וכו' ע"ש. נמצא ניצוצות שבעשיה קודם חרבן בית שני לא היה להם עיכוב בעלייתן בכל יום, ורק אחר בית שני לא היה אפשר שיהיה להם עליה מן העשיה, ועשה השי"ת חסד זה עמהם, שעשה להם עזר ע"י הרוגי מלוכה לעלות בכל יום מזמן הריגתם עד ביאת המשיח, ועל חסד זה אומרים שירה בכל יום לפני השי"ת, כי דברי השיר הזה הם שייכים לעניינם, ובו מפורש חסד שעשה להם השי"ת בעלייתם מן שאול הוא קליפת העשיה, ולכן הם מתחילים מן ארוממך, כי מכאן הן הן הדברים השייכים לעניינם שכיון זה דוד הע"ה ברוה"ק:
אמנם כשחידש דוד הע"ה מזמור ברוה"ק, הגם כי נתנבא בו על עניינם הסתכל עוד ברוה"ק שדברים אלו שייכים גם לישראל בגלות יון שיעשה להם הקב"ה נס ויהיו ניצולים מיד היונים ויחנכו בהמ"ק והמזבח מחדש, ואז שייך להם השיר הזה לאומרו על הדוכן בימי החנוכה, ולכן אמר בתחלתו פסוק זה של מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, מפני ששייך המזמור הזה גם לענין זה של חנוך הבית בזמן היונים. או אפשר לומר, לעולם דוד הע"ה לא אמר פסוק זה של חנוכת הבית, אלא גם הוא התחיל מן ארוממך, ופסוק זה בזמן בית שני כשעשה הקב"ה להם נסים וניצולו וחנכו הבית והמזבח מחדש הוסיפו על מזמור זה פסוק זה מפני שראו דכל דברי המזמור שייכים גם לעניינם, ואל תתמה על זה, כי מצינו כיוצא בזה בגמרא דף ט"ו דסבר ר' יהודה ח' פסוקים של התורה יהושע הוסיפם וכתבם, ולכן יחיד קורא אותם, וכן פסוק וימת יהושע בספר יהושע אלעזר בן אהרן הוסיפו וכתבו, ופסוק אלעזר בן אהרן מת שבספר יהושע פנחס הוסיפו, אע"פ שכל הספר נקרא על שם יהושע, וה"ה הענין כאן:
ואיך שיהיה מכל הנז"ל ידעת והבנת הטעם שמדלגין בכל יום פסוק מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, וכן נמי בחנוכה, ורק כשאומרים מזמור זה עם שיר היום, אז אומרים פסוק זה ג"כ, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ו
שאלה. מצינו בספר חיי אדם כלל מ' אות ך' שכתב וז"ל, הנוגע באמצע סעודה בס"ת או בתפלין או ברצועות או במגילה מן המגילות הנכתבים על קלף כדין צריך ליטול ידיו, שהרי כל אלו מטמאין ידים, כמבואר בש"ע סי' קמ"ז במג"א שם, אך כיון שלא מצאתי דין זה בפוסקים יטול ידיו ולא יברך עכ"ל. ועל זה באנו לשאול ממעלתך אי האי דינא סמכה הוא, כי לא ראינו ולא שמענו מעולם מי שנזהר בכך, ולפי דבריו גם הנוגע במזוזה צריך נטילה, וזה דבר המצוי שיש כמה בני אדם דרכם כל פעם שנכנסים ויוצאים בחדר שיש בו להניח אצבעם על שם שדי הנכתב על המזוזה לנשק אותה, ויזדמן דבר זה תוך הסעודה כשסועד בחדר אחד ובאמצע הוא יוצא ונכנס כמה פעמים ומניח ידיו על המזוזה, על כן יורינו אם נמצא דין זה כתוב באיזה ספר, ושכמ"ה: תשובה. הגאון פנים מאירות ח"א סי' ע"ו נתעורר בזה שאין נזהרים מליגע בספר אחר נטילה, וכתב דלדברי המרדכי בס"פ בני העיר בשם ראבי"ה פשיעה שאין חשש כלל ליגע בתוך הסעודה בספר, וגם עוד לדעת רש"י ז"ל בפ"ק דשבת שפירש לא גזרו לידים משום סרך טומאה, אלא מחשש שנגע במקום טנופת וגנאי לתרומה, א"כ כשנגע בספר, אף דידים שניות, מ"מ אין צריך ליטול ידיו, דהא אפילו משום חשש טומאה דאורייתא לא גזרו נטילה, ואפילו לדעת התוספות דמפרשי שמא נגעו בטומאה, ג"כ אין חשש כלל, דגם לפי דבריהם היינו דוקא בטומאה, משום דאם היה הטומאה נוגעת בחולין גופייהו אפשר דמטאו להו, ולכך גזרו אף בידים שמא נגעו בטומאה, אבל בידים הבאים מחמת ספר, דספר גופיה לא מטמא חולין כדפירש רש"י שם, דעיקר גזרה היה שמצניעין אוכלי תרומה אצל ס"ת, ואמרו האי קודש ודאי קודש, ובחולין לא הוצרכו לגזור, דבלא"ה נמי לא היו נותנין חול אצל קודש, ולכך ידים הבאים מחמת ספר לא עדיפי וחמירי מספר עצמו לא גזרו דלא הוי להו מילי דרבנן כחוכא וטלולא, ולא גזרו אלא בתרומה דספר גופיה פוסל התרומה, משום דרבי פרנך, דהאוחז ס"ת ערום נקבר ערום, ולכן אין אנו נזהרין מליגע בספר אחר נטילה עכ"ד ע"ש. הנך רואה שדין הרב חיי אדם הנז' אינו מוסכם לדינא, ודברי הרב הגאון פנים מאירות הנז' ברורים בזה ואין צורך להאריך יותר, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ז
לחכמי הישיבה הי"ו.
מה ששאלתם בדין השו"ע סי' קס"ז ס"ו אם גם בזה י"ל סב"ל, מאחר שראיתם רבים פליגי על ס' הרוקח וגם מרן בב"י דחה ס' הרוקח בטוב טעם וכו', הנה פשוט אע"ג דרבים פליגי יש לחוש לענין ברכה, דהא קי"ל סב"ל אפילו נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו. ומה שראיתם הרבה חולקים על סברת הרוקח, ולכן נסתפקתם שלא לחוש לסברתו, תמיה אני עליכם וכי מי זוטרי ח"ו אותם דקיימי בסברת הרוקח והלא גדולים המה. ומ"ש דסברה זו אינה נקראת סברה מאחר שהיסוד שלה אינו יסוד, ולכך סברא זו לא תהיה בכלל ספק ברכות וכו' חוששני לכם מחטאת בדברים אלו שכתבתם על סברה דקיימי בה גדולי עולם רוקח ואור זרוע ומור"ם וב"ח ולבוש, ועוד כמה אחרונים, וכי כל אותם גדולים לא ראו הקושיא שהקשה מרן על סברה זו בב"י:
ומה ששאלתם על הס' שצויתי להדפיסו פה עירנו לצורך קטנים ונשים בשעת הדחק שכתוב בו בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא וכו', שלא מצאתם מלת מרן בשום פוסק, ורק ראיתם בשיו"ב סי' רי"ד שהביא בשם הכלבו ורבינו יונה בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא. הנה בש"ע סי' קס"ז וסי' קפ"ז כתיב בריך רחמנא מלכא דעלמא וכתבו הפוסקים מלת רחמנא תספיק במקום השם כי רחמנא הוא שם הוי"ה בבבל, אך הב"ח בסי' קצ"ב סוף סעיף וא"ו הביא מסידור הגאון מהר"ן הנדפס בהסכמת גדולי החכמים באיטליא, שצריך לומר בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא כדי להקדים שם למלכות, וכתב אליה רבא ז"ל בסי' קצ"ב סק"ב דאין קפידא לומר מרא מלכא מאחר שכבר אמר רחמנא שהוא שם ע"ש, ועכ"ז מצינו שהגאון מהר"ן וגדולים שעמו הקפידו על זה, וכן הב"ח נמשך אחריהם, ויש להביא הוכחה לדעתם הפך דעת הרב אליה רבא ממ"ש הגאון חיד"א בשיו"ב סי' רי"ד בשם הכלבו שכתב לומר בריך רחמנא אלהנא מלכא דעלמא, וכ"כ עוד הגאון חיד"א בשם רבינו יונה בפרק הרואה ע"ש, ומכל זה מוכח דאיכא דס"ל לא תספיק מלת רחמנא במקום שם, ולכך הוצרפו לומר בריך רחמנא מרא מלכא דעלמא, ואנא עבדא צויתי לכתוב מרן במקום מרא דהלשון יתיישב יותר בזה, וכן הביא הנוסח בספר חסד לאלפים בסי' קפ"ז וז"ל בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן לכלא ע"כ ע"ש:
ומה ששאלתם היכא דאיכא ספק ברכות ולא מצי לברך אי צריך למימר בריך רחמנא וכו', נראה דשפיר דמי למימר הכי, וכ"כ הרב חסד לאלפים סי' קס"ז סעיף י"ב אם הוא מסופק אם בירך המוציא אינו חוזר ומברך ולצאת ידי ספק יקח פת אחר וכו' או יברך בהרהור, או ימתין עד שיבא אחר ויברך ויכוין להוציאו וכו' או יאמר בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא, או ימשוך ידו מלאכול עוד וכו' ע"ש, מיהו מ"ש תיקון אחר של הרהור אע"ג דכמה אחרונים כתבו תיקון זה עכ"ז יש מסתפקים בו דס"ל איכא לא תשא גם על הרהור, ובמ"א כתבתי עוד בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ח
שאלה. בחודש אחד נזדמן עננים הרבה בכל לילה ועברו יותר מעשרה לילות אחר המולד ולא היו יכולים לברך על הלבנה ולא נשאר להם כי אם לילה אחת שיכולים לברך על הלבנה, אם נפסקים העננים, וקודם לילה הזאת נזדמן שהיה הענן פסקי פסקי קטנים שהלבנה נראית היטב באותם פסקי, אך הוא שיעור שאין בו שיעור הברכה כולה אלא שיעור לומר חצי הברכה, דכפי הנראה דודאי בחצי הברכה יכסנה הענן הרודף אותה, אם יכול לברך אע"פ שיודע בבירור שבחצי הברכה תתכסה, כיון דבתחלת הברכה נגלית לו בטוב, או"ד כיון דברור לן שבחצי הברכה תתכסה לא יברך, ובהיכא שקרה לו דבר זה שלא במתכוין שהתחיל לברך בהיותה גלויה, ובאמצע נכסית והוא לא הרגיש בכך קודם הברכה, פשיטה לן דישלים הברכה שלא תהיה ברכתו לבטלה, על כן יורינו ושכמ"ה: תשובה. הרב הכנה"ג בסי' תכ"ו הביא בשם הרדב"ז ח"א סי' קנ"ד דאם התחיל לברך וכסה הענן גומר הברכה ע"ש, וחפשתי בשו"ת הרדב"ז ח"א חדשות גם ישינות ולא מצאתי, וגם התייר הגדול פחד יצחק הביא דברי הכנה"ג הנז' וכתב שחפש ולא מצא, ומהריק"ש בערך לחם הביא ד"ז מתשובת הרדב"ז סי' י"א דין א' וגם בהאי סימנא לא מצאתי, ואולי תשובות אחרות היו ביד הכנה"ג. והנה הרב מג"א הביא דברי הכנה"ג הנז' ודייק מדבריו לומר דמשמע כשיודע שתתכסה תכף לא יתחיל לברך ע"ש, וצריך לדעת מנ"ל האי דינא, ודילמא בתחלת הברכה קפדינן, וכל שהתחיל לברך בהיותה גלויה, שפיר דמי:
איברא כיוצא בזה בענין תפלה נשאלתי אנא עבדא וכתבתי תשובה בס"ד והיא נדפסה בסה"ק רב פעלים ח"א שאלה ה' במי שנתעכב להתפלל מנחה עד קרוב לסוף זמנה, ושיער בדעתו אם יתפלל לא יוכל לגמור התפלה בזמן המנחה אלא יעבור זמנה בחצי תפלתו, אם מותר לו להתפלל בכה"ג, או"ד כיון דלא יוכל להתפלל כל התפלה בזמן המנחה לא יתפלל עתה אלא אם היה אנוס בעכבתו יתפלל ערבית שתים, ואם היה מזיד יפסיד תפלתו, וכתבתי דספק זה הביאו הרב בתי כנסיות. ואנא עבדא כתבתי שם ראיה לפשוט ספק זה ממ"ש בירושלמי דמגילה פ"ד הלכה ד' אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התתילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, וכן הוא בנשיאות כפייס, וכן הוא בקריאה בתורה, וכן הוא בהפטרה בנביא וכתבתי דמוכרח לומר לא התירו לגמור אלא בהיכא דלא ידעו בתחילה שיצאו מקצתן, אבל אם ידעו שיצאו מקצתן אסור להתחיל אדעתא דהכי, וא"כ ש"מ לענין תפלה כיון דיודע דא"א לגמור התפלה בזמן מנחה לא יתפלל ע"ש. ולפ"ז ה"ה כאן בנדון השאלה גבי ברכת הלבנה שיודע בודאי לפי השערת השכל שתתכסה באמצע הברכה לא יתחיל לברך, והגם דהתם עשיתי חילוק לחלק בין נדון השאלה גבי תפלה לנידונות הירושלמי הנז', הנה אותו חילוק לא שייך הכא לחלק בין נידון דידן לבין נדונות הירושלמי, ומצינן להוכיח לנ"ד מדין הירושלמי הנז':
עוד בתשובתי הנז' הבאתי ראיה לנידון השאלה של זמן תפלה ממ"ש בפסחים דף ק"ז ע"ב בהך דאגריפס, ומ"ש רשב"ם שם, והבאתי עוד דברי מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן סי' ד' ובכתבים סי' קנ"ג, ומ"ש מרן בב"י סי' רס"ג, ומה שכתבו המג"ח וט"ז ואליה רבא שם, ולפי"ז יש הוכחה גדולה מהתם לנדון דידן דלא יברך היכא דידע. מיהו אפשר לומר כיון דעברו כל הלילות בעננים ולא נשאר זמן אלא לילה אחת, ושמא תהיה ג"כ בעננים דלית להו פסקי, ע"כ אפשר דיברך בפסקי, אע"פ שאינו מספיק להשלי' הברכה דחשיב זה בדיעבד, ולענין מעשה עדיין צ"ע בזה:
וראיתי להרב ברכ"י ז"ל א"ח סי' תקפ"ו ס"ק יו"ד שהביא מהרב מהר"י מולכו ז"ל בתשובה כ"י בתוקע בשופר ונסדק אם כשנסדק מיד שתק יצא, ואם סיים התקיעה באותו שופר לפום גמרא דידן יצא, ולפום הירושלמי לאו דתחלתה כמו סופה עכ"ל. ונראה כונתו עמ"ש בירושלמי בראש השנה פ"ג ה"ג, אמר ר"י הדא אמרה פשוטה ששמעה מקצתה מן המתעסק לא יצא, והר"א תקע בראשנה ומשך בשניה בשתים אין בידו אלא אחת, רבי אבא ב"ז בשם ר"ז אפילו אחת אין בידו, למה ראשה גבי גופה מצטרף וסופה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש, ופירש קרבן העדה, לעולם בעינן ראש וסוף בתקיעה אחת, והכא ראשה כיון לפשוטה שלאחריה וסופה לפשוטה שלפניה, נמצא דאין לשום תקיעה ראש וסוף ע"ש, ועיין בשיורי קרבן ובמראה הפנים שם שהביאו דברי הרא"ש דס"ל הירושלמי פליג אתלמודא דבבלי בזה, אך הרמב"ן פירש דלא פליג, ע"ש:
ואיך שיהיה אפילו למאן דסבר דפליג תלמודא מ"מ מוכח דתלמודא דידן דקי"ל כוותיה ס"ל דלא בעינן היכר בראש וסוף, וא"כ השתא לפי מה שנראה מכל המקומות שהבאתי לעיל דבדיעבד כיון דהתחיל גומר נראה בנידון הרב מהר"י מולכו דתקע בשופר ובאמצע התקיעה נסדק וגמר התקיעה אחר שנסדק דהוי כדיעבד הנה אפילו אם לא היה שיעור תקיעה במה שתקע קודם שנסדק יצא בזה. כיון דהתחיל בהיתר שפיר מצי למימר, כיון דהכי הוי התחיל בדיעבד, כי לא ידע מקודם שיהיה נסדק באמצע, כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע לענין הלכה והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ט
שאלה בעה"ב שיש לו ב' וג' אילנות נטועים בחצרו שיש בהם פרחים והוא אינו יכול לצאת חוץ לעיר לברך בניסן על האלנות ומוכרח לברך על אלו, אך הם אלנות של ערלה ולא יש אילן אחד בחצרו שעברו עליו שנות ערלה, אם מותר לברך על אלו ברכת האילנות, או"ד כיון דפרותיהם אסורים בהנאה אסור לברך עליהם ברכת האלנות. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה: תשובה. נראה דמותר לברך מתרי טעמי, שכתב הגאון אשל אברהם ז"ל בסי' קע"א סק"א במילתא אחריתי וז"ל, יראה לי פירות האסורין בהנאה כערלה וכלאי הכרם אסור לבזות אותם להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום טיט ורפש אע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו, ועוד שאין נהנה מגוף הפרי, מ"מ ביזוי איכא ולאו משום הפסד אוכלין נגעו בה אלא אסור לבזות אוכלין לבעט בטובה וכו' ומצוה. לשרפן אבל לא לבזותם עכ"ל ע"ש. וא"כ בנ"ד נמי י"ל ברכת הראיה היא מצוה, ואע"ג דפרי היוצא מן האילנות אסור בהנאה מצות לאו ליהנות, ועוד איכא טעמא דאינו נהנה מגוף הפרי, ואע"ג דמברך שברא אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם, הנה גם אילנות אלו עומדים ליהנות בהם בני אדם אחר שיעברו שני ערלה, ועתה הוא מהלל שמו יתברך כשרואה פעולה של האילן לפניו:
מיהו בדינו של הרב אשל אברהם ז"ל הנז' י"ל טעם הראשון שאמר משום דמצות לאו ליהנות נתנו. וקשא על זה דאכתי קא משתרשי ליה באיסור הנאה, דבלא זה היה קונה בדמים דברים אחרים לעשות לשמחת תתן וכלה, ועיין להרב שער אפרים ז"ל סי' ל"ח בדין חמאה שנתבשלה בקדרת בשר בת יומא דשרי להדליק בה נר חנוכה. דאע"ג דבב"ת אסור בהנאה, מצות לאו ליהנות נתנו, ואח"כ חזר הרב וצידד צדדים לאסור ע"ש, ועיין להרב מחב"ר סי' פ"ז אות טו"ב שהביא דבריו וכתב בשם הרב לשון לימודים שנתן טעם לאסור בזה, משום דהא קא משתרשי ליה באיסורי הנאה, דהיה מוכרח לקנות שמן בדמים להדליק נ"ח לצאת י"ח, ותמה על הרב שער אפרים שנעלם ממנו טעם זה ע"ש, ולכן יש לגמגם בטעם זה שכתב הרב א"א בנדון דידיה ורק אפשר להעמיד טעם זה באופן שאם לא היה מביא זה דערלה, לא היה מביא דבר אחר במקום זה כלל:
וגם מ"ש הרב א"א טעם שני משום דאינו נהנה מגוף הפרי, י"ל דהא קי"ל אסור ללקוט לגוי פירות מאילן שהוא ערלה, משום דנהנה במה שמחזיק לו טובה הגוי וערלה אסורה בהנאה, והכא נמי איכא איסורא מטעם זה:
ועוד יש להעיר בפס"ד של הרב א"א הנז' במה שפסק דאסור להשליך פירות של ערלה לפני תתן וכלה לשמוח בהם במקום רפש וטיט משום בזיון אוכלים, דאסור לבעט בטובה ומצוה הוא לשרפם, אבל לא לבזותם, וקשיא לי על סברתו הנז' מן הגמרא דפסחים דף ל"ג בהא דתניא מדליקין בפת ושמן של תרומה שנטמאת, ומשום שלא יבא לידי תקלה דדילמא אכיל מיניה קודם שריפה, לכן פת זריק ליה בין העצים, ושמן רמי ליה בכלי מאוס, ואמרו בגמרא א"ר הונא לא שנו אלא פת, משום דכי זריק ליה בין העצים ממאיס ותו לא אתי למכליה, אבל חיטי דכי זריק להו לא ממאסי, חיישינן שמא יבא כהן לידי תקלה לאכול מהם, ור"י אמר אפילו חיטי, ומפרש רב אשי כגון דשליק להו אחר שנטמאו, ואח"כ זורקן לבין העצים, דאז הן נמאסות ואז לא אתי למיכל מנייהו, ור"ה חייש בחיטי דילמא אתי למיכל קודם שליקה ע"ש, וכל זה הוא הלכה פסוקה בהרמב"ם פ' י"ב מה' תרומה ע"ש, נמצא, אע"ג דהפת זורקו ונמאס, וכן החיטים נמאסים אחר שליקה, והרי איכא בזיון אוכלים, עכ"ז מותר, ומוכרח לומר כיון דלשריפה קיימי תו לית בהו איסור משום בזיון אוכלים, וא"כ כ"ש בפירות דלא חיישינן בהו לבזיון אוכלים היכא דזורקן לפני חתן וכלה במקום רפש וטיט הנמאסים, כיון דלשריפה קיימי:
ואין לתרץ ולומר דהרב א"א ז"ל לא אסר בזה אלא היכא דנשארים לעולם בתוך הטיט, ובזה איכא בזיון טפי, משא"כ בחיטי ופת הנז' אע"ג דזורקן בין העצים ונמאסים, הנה אח"כ חוזר ולוקחם משם ושורפם, זה אינו, דבאמת איסור בזיון אוכלים הוא בשעה שזורקן ונמאסים, ובהא מצינו דמותר לעשות כן, נמצא, דלית לן בה, ועוד יש לדבר בזה ואכמ"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן י
שאלה מת"ח אחד. אתמול היינו לומדים ש"ע א"ח בחברה, ולמדנו סימן ר"ם, ונתקשינו בו בכמה דברים שלא ידענו לפותרם, ובאתי היום להציעם לפני מעכ"ת כדי לבאר אותם לנו:
תחלת הכל נתקשינו מאחר דעונה היא מ"ע מן התורה, למה לא תקנו עליה ברכה, וגם כיון דאיכא בה הנאה ג"כ ראוי לתקן עליה ברכה כשאר ברכות הנהנין:
והב'. מצינו בסעיף ג' שמנה בכלל בני תשעה מידות את בני תמורה, וכתב בבאר היטב צ"ע הלא יעקב נתכוון לרחל ובא על לאה, וציין על מג"א, וראינו הישוב במג"א ולא נתרווה צמאונינו בזה, ואנחנו נתקשינו עוד מן דוד הע"ה, דארז"ל ישי בא על אשתו, וחשב שהיא פלגשו ויצאה דוד הע"ה מביאה זו:
והג'. מנה בכלל התשע גם בני שנואה, והלא מצינו שאמרה לאה שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה, וכן נמי כתוב וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ואיך יהיו בניה ח"ו בני שנואה חלילה, ילמדנו האמת ושכמ"ה: תשובה. מה ששאלת למה אין מברכים על מצות עונה, הנה הרב הלכות קטנות ח"א סי' קנ"ז נשאל בדבר זה והשיב בתשובתו תשובה על דבר, ומפני שידעתי שלא יתרווה צמאונך בה לא העתקתי לך דבריו בזה, ואמרתי מצוה להביא מן החדש איזה טעמים שחנני השי"ת להשיב בדבר זה, הא' לא תקנו ברכה על מצוה זו, מפני שמצוה זו תלויה ברצון אחרים היא אשתו של אדם, ושמא כשיבא לשכב תשמט מתחתיו ולא תרצה להבעל ונמצאת ברכתו לבטלה. ועוד נ"ל בס"ד טעם כי בשעת תשמיש משמש ערום, ואפילו אם משמש בהיות עליו כתונת או בגד מוכרח שיפשוט המכנסים והחגורה, וא"כ לבו רואה את הערוה ואסור לברך, ואם יברך קודם שיפשוט יהיה שהיה בין ברכה לתשמיש. גם עוד המעשה של הפשטת בגדו בין ברכה לתשמיש כיון שהיא צריכה ומוכרחת הפסק, וכמ"ש בדיני ברכות, ולכך לא תקנו ברכה על מצות עונה, ועוד קרוב לזה דאם בא על אשתו ולא הזריע לא קיים מצות עונה ואם יברך קודם תשמיש ישהה מצד טבעו ולא יזריע עד אחר ד' וחמש דקים, ונמצא שהיה גדולה איכא בין ברכה לבין המצוה שהיא ההזרעה ולכך לא תקנו ברכה בזה, ובטעמים אלו תתיישב קושיא זו גם על מצות יבום וחליצה אמאי לא יברך, אלא הדבר כמ"ש כאן דתלוי הדבר ברצון אחרים, וגם משום דאיכא שהיה בין ברכה למצוה:
ועוד נ"ל, כיון דאם מחלה לו העונה אין כאן מצוה לכך לא תקנו לזה ברכה. ועוד נ"ל בס"ד, דכאן אין חיוב העונה ברור ושוה אצל כל אדם, דארז"ל כמה שיעורין בזה, והיינו הטיילין בכל יום, ועושין מלאכה במ"א בכל שבוע, ועושין מלאכה במקומן ב"פ בשבוע, וחמרים פ"ע בשבוע, וגמלין פעם אחת בחדש, וספנין אחת בששה חדשים, ות"ח בליל שבת דוקא, וכל אלו אם יעשו ביאה יותר מכדי חיובן אין באותה ביאה חיוב מן הדין ואין ראוי לברך עליה, ובלי ספק הכל עושין יותר מכדי חיובן, ונמצא אלו פעם מברכים ופעם לא יברכו והוי כחוכא ואטלולא, וא"א לעמוד על זה בדבר השוה בכל הזמנים ובכל אדם, לכך לא תקנו ברכה:
ואשר כתבת, כיון דאית בה הנאה יתקנו בה ברכה כשאר ברכות הנהנין, זה אינו, כי האיש בתשמיש יוצא ממנו כחו וחילו, ואע"פ דלפי שעה הוא מתענג בתשמיש, הנה הוא מפסיד כוחו, ובפרט אם ירבה בתשמיש יותר מכדי שיעורו, לכן לא חשובה הנאה זו כשאר הנאות דמברכין עליהם, ועוד אין זו הנאה מעשית הנכנסת לגוף כאכילה ושתיה וריח טוב אלא זו הנאה חיצונית שאין בה ממש, ודמיא להנאת סיכה ורחיצה דלא תקנו בהם ברכה אע"פ שהאדם נהנה גופו מהם:
ואשר שאלת על בני תמורה, שיעקב אע"ה בא על לאה וחשב שהיא רחל, וישי בא על אשתו וחשב שהיא פלגשו, ותירוץ הגאון מג"א לא הרווה צמאונך, כן הוא, וגם תראה עוד להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף שהביא ב' תירוצים מן הראב"ד ז"ל והקשה בתרוצים אלו קושיות חזקות ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד בזה כי צדיקים גמורים כמו יעקב אע"ה וישי ע"ה בעת התשמיש אין להם תאוה גשמית בזה, ואע"פ שהגוף טבעו מתאוה לדבר זה הם דוחים מדעתם כונת הנאה הגשמית הגופניית ורק מתכוונים לתאוה רוחנית נפשיית, ודומה לזה עונג שבת דאע"פ שהגוף מתענג באכילה ושתיה, עכ"ז הצדיקים מצמצמים כונתם במצוה בלבד לקיים מצות אז תתענג על ה' שהעונג שלהם הוא רק לשם שמים, וכן הענין בתשמיש המטה שלהם, ולא עוד אלא שבשעת התשמיש ממש שהוא דבקות גופא בגופא מפשטים כונתם ממעשה התשמיש הגופניות שעושים למטה על מטתם וחושבים בכונות עמוקות ביחוד הספירות ושמות הקודש בזווג המידות למעלה, ואין מרגישים במעשה ואין מחשבים ומציירים בדעתם בעת דבקותם גופא בגופא את האשה שלהם שהם משמשים עמה וכאלו אותה שעה אינו משמש עם אשה, ועל כן מה שייך לומר לגבי דידהו ענין תמורה, דהא יעקב אע"ה בשעת מעשה בדבקות גופא בגופא מחשבתו היתה פונה למעלה בזווגי המידות העליונות, ולא באה רחל במחשבתו ולא נתכוון לה ולא נתן על על לבו לא רחל ולא אחרת, וכן ישי בעת התשמיש ממש שדבק גופא בגופא לא בא במחשבתו לא פלגשו ולא אשתו ולא הרגיש עם מי הוא דבק באותם רגעים של התשמיש, ועל זה אמרה אשתו של ר"א דומה כמי שכפאו שד, כלומר מצד הנאה הגופניית והגשמית דומה בשעת מעשה כאלו כפאו שד, שאין לו כונה ומחשבה בגופניות וגשמיות, כי מחשבתו קשורה בזווגי המידות למעלה, ככה דרכן של צדיקים הגדולים, ולכן לא שייך בהו ענין בני תמורה:
ומ"ש הרב מג"א שבספר עשרה מאמרות כתב משום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י, אלא בעבר הירדן ע"ש, דע כי בספר הלקוטים הנדפס בעה"ק ירושלים בסוף פרשת שמות כתוב שם וז"ל כתוב בשם אחד מתלמידי הרב זלה"ה סוד בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שלא נכנסו לארץ, דע כי יעקב אע"ה כשנזדווג עם לאה היה סבור שהיא רחל כנודע, ונשמתו של ראובן היתה מסוד הדעת, ומפני שהיה זווג יעקב אע"ה שלא מדעת לכן לא נכנסו בניו של ראובן לא"י, ובני גד ג"כ לפי שגד היה ג"כ בלא דעת יעקב וכו' שלאה לקחתה בדברים והביאה אותה אצל יעקב והיה סבור שהיא לאה ונזדווג עמה אותה הלילה ובא גד שלא מדעת, על כן לא נכנסו בניו של גד לא"י עכ"ל, וגם על חצי שבט מנשה נתן שם טעם אחר ע"ש, ודברים אלו לאו בר סמכה נינהו, כי הם הפך דברי רבינו הגדול רבינו האר"י ז"ל, יען כי בשער הפסוקים באותה הפרשה מפורש הטעם מה שלא נכנסו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לארץ, ולא נאמר טעם זה שם, ולא נזכר חסרון זה לומר שהיה כן מפני שלא נתעברו מבטנו של יעקב אע"ה, ואין שם שמץ מדבר זה כלל, וגם מ"ש דגד ג"כ בא שלא מדעת יעקב אע"ה, לא מצאתי דבר זה בדברי רז"ל, וקרוב לומר שהתלמיד הנז' חידש מדעתו כדי ליישב הטעם ולא ידע טעמו של רבינו האמתי שקבל מפי אליהו זכור לטוב:
ואשר שאלת על בני שנואה ממ"ש וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, וכן פסוק ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי, הנה הגאון הלבוש תירץ שלא היתה שנואה בעת התשמיש כי אם שלא בעת תשמיש, דבעת תשמיש היה אוהב אותה, וכן תירץ הראב"ד ז"ל הביאו בברכ"י, ועוד תירץ שם כי היתה שנואה לגבי רחל שאהב אותה אהבה יתירה אז נראית כאלו היא שנואה ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד כי יעקב אע"ה לא שנאה אלא רק בבוקר כשראה שהערימה עליו ובאה במקום אחותה וחשב שאבדה רחל ממנו והוא היה חפץ ברחל יותר מפני שהיתה בת זוגו לפי בחינתו ושרשו שהיה באותו זמן במדרגת יעקב ולא הגיע למדרגת ישראל, וחש פן לבן לא יתן לו את רחל, ונמשכה שנאתו בשבוע ראשון, אך בשבוע שני שלקח את רחל לא נשאר לו שנאה עם לאה, כי ידע כי מאת ה' היתה זאת, וכבר מטרת לבו נעשית כרצונו, וכן בשבוע שני כתיב ויאהב גם את רחל מלאה, משמע דהיה אוהב את לאה אך לרחל אהב יותר ממנה, דאם היתה שנואה לא שייך למנקיט לשון זה, דאין אומרים זה טוב מזה אלא כששניהם סוג אחד ולא הפכיים, ומ"ש הכתוב כי שנואה לאה, היינו מה שהיתה שנואה בבוקר וכל אותו שבוע ראשון, ומ"ש לאה כי שנואה אנכי ג"כ כונתה על מעיקרא ואמרה לכן נתן לי זה כדי שיוסיף לי אהבה תחת אותה שנאה ששנא בשבוע ראשון, על כן לעולם בודאי אחר שנשא את רחל בשבוע שני אהב את רחל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן יא
שאלה. יש נוהגים להטמין בכלי מים חמין בע"ש כדי להניח בו בי"ן של קהוו"א ביום שבת בבוקר לשתות ונותנין בע"ש מעט בי"ן בתוך כלי המים אשר מטמינין כדי שיהיו המים צבועין קצת, ואז ביום שבת כאשר ישפכו בפנגאן שהוא כלי שני יתנו בתוכם בי"ן כראוי וישתו ועושים כן כדי שלא יהיה צובע המים בשבת, וא"א להניח כל הבי"ן כולו מפני שיתמרמר ויתקלקל מעט שלא יהיה ערב להם מניחים מעט כדי שיהיו המים צבועים ולא ישארו לבנים לגמרי ויהיו נצבעים בשבת, ורצינו לדעת אם יש לחששה זו של הצבע במשקין איזה שורש בפוסקים ואם יפה עושים הנוהגין להניח מעט בי"ן מערב שבת, יורינו ושכמ"ה: תשובה. חששה זו של הצביעה בבי"ן של קהוו"א חש לה הרב מהר"ם חיון ז"ל בספר גינת ורדים כלל ג' סי' ט' דף ס"ג ע"א, שכתב הואיל ומשתנה מראית המים הו"ל כצובע ע"ש, ולכאורה יש להקשות על זה מפסק מרן ז"ל בסימן ש"ך סעיף י"ט דהתיר ליתן כרכום בשבת משום דאין צביעה באוכלין ע"ש, וא"כ ה"ה הכא דאין לחוש לצביעה, מיהו נראה לומר שאני מים ושאר משקין מאוכלים, יען דהרמב"ם ז"ל פסק בפ"ט מה' שבת הלכה י"ד העושה עין הצבע ה"ז תולדת צובע, וחייב כיצד, כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא שנעשה הכל שחור, או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק, וכן כל כיוצא בזה ע"ש, וא"כ השתא מאחר דאיכא צביעה במים מן התורה בעושה עין הצבע הנז' להכי איכא למגזר בכל משקין שישתנו מראיתם מפני אותו דבר המטיל להם אע"ג דאין כונתו לעשות עין הצבע ואין דברים אלו ממיני עין הצבע מ"מ גזרינן בהו משום דדמו לעושה עין הצבע, וכה"ג איכא כמה דברים דאסרו אותם בשבת דדמי למלאכה אבל תבשיל וכיוצא בו שהוא מן מאכל שנתן לתוכו כרכום וכיוצא ליכא למגזר ביה משום דמחזי כצובע, דהא מעיקרא אין דרך לעשות צביעה באוכלין ולא אורחייהו דאוכלין כצביעה כאורחייהו דמשקין לעשות עין הצבע שהוא מלאכה דאורייתא, ולכן אם יניח כרכום לתוך אוכלין ניכר דלטעמא מנח ליה ולא מחלף בדבר האסור מן התורה, ולהכי אמרינן דאין צביעה באוכלין, ולכן דקדק מרן ז"ל למנקט אין צביעה באוכלין ולא אמר באוכלין ומשקין, גם להכי לא נקיט אופן ההיתר בגוונא דמשקין דהוי רבותא טפי, אלא נקיט כרכום לתוך התבשיל דדוקא בכה"ג שהוא דבר מאכל מותר, ולכן תמצא שהרב מהר"ם חיון ז"ל בגו"ד הנז' דקדק בלשונו שכתב מפני שנשתנה מראית המים, והו"ל כצובע כלומר אע"ג דאין כאן דין צובע ממש, מ"מ כיון שהמים נצבעים מחלף בעין הצבע שיש בו איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם ז"ל: