שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק ג · אבן העזר
סימן א
שאלה מאת היקר ה"ר סלימאן יאושע עזרא מעי"ת כלכתא יע"א, על אודות אשה א' שמה ג'חלה אלמנת יוסף אהרן ג'פכ'ון שנשארה לבדה עם ילדיה בדוחק בלי ראש זן ומפרנס, והיה נכנס ויוצא אצלה גוי א' ונתחבר עמה (מעאשרה"א) להרגל עבירה ונתעברה ממנו ואחר שנתעברה בא אחי בעלה שמו משה אהרן ג'פכ'ון ממקומות אל ברמה שהיה שוכן שם, וכשבא אחי בעלה ברח הגוי והאשה הנז' העזה פניה ותאמר לאחי בעלה באת אצלי בלילה ונתעברתי ממך מפני שנכנס בדעתה אם תעשה עליו עלילה זו יתחייב לזון אותה ואת ילדיה שהם בדוחק הרבה, אך לא עלתה מחשבתה זו בידה כי אחי בעלה חזר למקומות אל ברמה שהיה שוכן שם, ואלמנה זו נשארה בצער גדול בשביל פרנסתה וזה הילד שנתעברה בו וילדתו לא מלו אותו, והיום הוא בן אחד עשר שנים וכל יום בא אצלי ובוכה ורוצה שימולו אותו ואני קראתי את אמו ג'חלה הנז' והשבעתי אותה בפני עוד אנשים מן קהל עדתינו שהיו עמי שתאמר האמת על זה הבן ממי נתעברה בו, ותשבע בשבועה גמורה ושלימה ותאמר מן הגוי נתעברה בו, ושאלתי אותה למה הוציאה קול בתחלה שנתעברה בו מאחי בעלה, ותאמר רציתי לעשות בזה סמך לפרנסה שעי"ז יזון אותנו, ושלחנו אחר ישראלים אחרים שהיו שכנים שלה והעידו שאותו הגוי היה בא ונכנס לביתה כמה פעמים, ולפעמים היא היתה הולכת לביתו ולפי דעתם נראה להם בודאי שנתעברה מהגוי שהיה מעאשרהא. גם באו לפנינו ה"ר אברהם יצחק מאיר והאשה כ'זנא אשת יחזקאל שהיא יושבת שכן שלה, והעידו שברור להם זה הילד נתעברה בו מן הגוי שהיה מתחייד עמה להרגל עבירה, ועוד באו אנשים אחרים והעידו כך, והיא גם היא נשבעה שבועה גמורה שלא אמרה בתחלה שנתעברה מאחי בעלה אלא כדי להפחידו שיתן לה פרס לזון אותה וילדיה, ונשבעה שכך היתה כונתה, וככה נכנס בדעתה, על כן יורינו מה יהיה משפט הילד אם מותר לבא בקהל או לאו, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. הנה בודאי כשבא אחי בעלה לעיר כלכתה עדיין לא נתברר עוברה ולא ילדה, שאם נתברר הדבר הזה אצל השואל והקהל שאחי בעלה בא לעיר האשה אחר שנודע עיבור שלה, מה שאלה היא זו הא ודאי משקרת היתה באומרה בתחלה שנתעברה מן אחי בעלה, כיון דאחי בעלה בא לעירה אחר שנתעברה, ואיך אמרה לו מעיקרא ממך נתעברתי, על כן ודאי שלא היה אפשר להם לברר דבר זה. ועתה צריכין אנחנו להשיב על אופן זה, שא"א להם לברר עתה דבר זה ורק הם יודעים שהאשה הזאת הוציאה קול בתחילה שנתעברה מאחי בעלה, גם עוד מדברי השאלה הנז' נראה בעת שאמרה בתחלה לאחי בעלה, באת אלי בלילה ונתעברתי ממך לא הודה לה בכך והכחיש אותה:
והנה פשוט, אשה שמת בעלה ויש לו בנים היא ערוה לאחי בעלה שאם בא עליה ונתעברה ממנו הולד ממזר ודאי אם נתעברה ממנו בודאי, אך ילד זה דנידון השאלה אפילו אם לא היתה אומרת לבסוף לפני הקהל שהוא מן הגוי, אין זה ממזר ודאי ע"פ דבריה אלא הוא ספק ממזר, וידוע דאין אסור לבא בקהל מן התורה אלא רק ממזר ודאי כמ"ש בגמרא דקדושין, וכן פסק הרמב"ם וכן הוא הסכמת הפוסקים, וכן העלה פר"ח ז"ל בסי' ק"י ע"ש ואע"ג דהרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקין בספיקות מודו בממזר דאין אסור מן התורה אלא רק ודאי ממזר אבל ספק מותר מן התורה משום דגלי ביה קרא כן להדיה:
נמצא נידון השאלה שאנחנו דנים בו הוא איסור דרבנן ואינו איסור תורה, ומצינו להרמב"ם בה' איסורי ביאה הי"א, פנויה שנתעברה מזנות, ואמרו לה מהו העובר הזה ואמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו, הרי זה הילוד ספק ממזר כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר ע"כ, ועוד שם בהלכה י"ד פסק אשה פנויה שאמרה על ילד שילדה בזנות שהוא מן פלוני אם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה אלא יהיה ספק ממזר ע"ש. וכתב הרב המגיד ז"ל כתב רבינו שאפילו היא אומרת לפלוני הממזר נבעלתי הוא ספק מפני שאין האשה נאמנת בפיסול אלא האב בלבד כמו שיתבאר, ואע"פ שנאמנת להכשיר, והיה נראה שכ"ש לפסול, לא היא, דלהכשיר דבר תורה אין אנחנו צריכין לה דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר, וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל אלא דרבנן גזרו עליהן והאמינוה בשל דבריהם, אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית, ואם היו מאמינים אותה מתירין אותו בממזרת ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב, ואפילו לאב נחלקו חכמים אלא דקי"ל כרבי יהודה דאמר יכיר יכירנו לאחרים וכמו שיתבאר בסמוך כן נראה לי טעם הענין ואע"פ שחיה נאמנת כל שלא קרא עליה ערער וכנזכר בפרק זה הלכה ל"ב שאני הכא דאין אדם משים עצמו רשע, ועוד שהיא קרובה לו, וזהו שבגמרא לא אמרו בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי או לכשר נאמנת, ולא הזכירו אלא האומרת לכשר נבעלתי וכו' עכ"ל:
נמצינו למידין דהאם אינה נאמנת לומר שהוא ממזר דדוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו אבל האם אינה נאמנת לפסול בניה, לכן הוי כאלו לא אמרה כלום, וכיון דלא אמרה כלום והיא זינתה בודאי ולא ידעינן ממי, לכך הולד הוי ספק ממזר, כן מוכרח לומר בכונת הרמב"ם לפ"ד הרב המגיד ז"ל וכאשר אבאר לקמן, ועיין להרב מעשה רוקח על הלכה י"א שכתב דברי רבינו נכונים לפי הסוגיא דעשרה יוחסין, וכמ"ש הרב המגיד ז"ל דשאני הכא דאין אדם משים עצמו רשע, ועוד שהיא קרובה לו ע"כ, נראה דהוצרך לומר ועוד, דלטעם אין אדם משים עצמו רשע, הא פלגינן דבוריה כדקי"ל גבי פלוני רבעני לאנסי הוא ואחר מצטרפין להרגו וכו'. והנה אמינא דלגבי דידה לא מהימנא, אבל לגבי הולד מהימנא, לכך הוצרך לטעם קורבה, דאף לגבי ולד לא מהימנא, אלא דכפ"ז נ"מ לגבי חיה בהלכה ל"ב שהיא קרובה לולד לא מהימנא וחז"ל לא חלקו בה דהא לאו משום עדות גמורה אתו עלה אלא לגלויי מלתא בעלמא וכמ"ש מדברי הר"ן ז"ל וכו' ע"ש, ועיין מ"ש הוא שם בהלכה ל"ב ועיין מש"ל בהלכה ל"ב ע"ש:
והנה כמו שפירש הרב המגיד ז"ל בטעמו של הרמב"ם כן הבין הר"ן ז"ל בטעמו של הרמב"ם, שכתב הר"ן בפ"ד דקדושין וז"ל, כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מה' איסורי ביאה אע"פ שהיא נאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא, ומשמע דלהכשיר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר, דדבר תורה שתוקי כשר אבל לפסלו ולהתירו בממזרת לא מהימנא וכו' ואע"ג דחיה נאמנת כדאיתא בגמרא שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר דמיירי בארבע נשים שילדו בבת אחת, אשת כהן ולוי ונתין וממזר וגילוי מלתא בעלמא הוא דמגלינן, והיינו דבגמרא לא אמרינן בודקין את אמו אם אמרה לפסול נבעלתי וכו', ומיהו אע"ג דמהימנא אפילו ברוב פסולין, היינו דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה, אבל האשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין עכ"ל:
ודברי הרב המגיד והר"ן הנז"ל מפורשים יותר בדברי הגאון בית שמואל ז"ל בס"ק ט"ל כאשר כתבתי לעיל וז"ל, אין זה הולד אלא ספק, משום דבלא דבורה היה הולד ספק ממזר, וכשר מדאורייתא לבא בקהל משום הכי נאמנת להכשיר דהא מדאורייתא כשר, אבל אם אומרת שהוא ממזר אינה נאמנת, כי דוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו, אבל היא אינה נאמנת לפסול בניה, לכן הוי כאלו לא אמרה כלום, והולד הוא ספק ממזר, כן כתב הרב המגיד ורבינו נסים, ורוב הפוסקים, ודלא כשלטי הגבורים סוף כתובות שכתב נאמנת לומר ממזר הוא, הואיל וזינתה ע"ש. והנה אע"ג דהב"ש דחה דברי הש"ג יש מי שפירש דלא פליג הש"ג על הרמב"ם אלא באיכא רוב פסולין, אבל אי איכא רוב כשרין גבה מודה הש"ג דאין סומכין על דבריה אלא להכשיר ולא לפסול, ועיין עצי ארזים ס"ק מ':
והנה דברי הרמב"ם ז"ל הנז"ל פסוקים להלכה בדברי מרן ז"ל בש"ע סי' ד' סעיף כ"ו, פנויה שנתעברה וילדה ואמרה של פלוני הוא, ואנחנו יודעין שאם היה מאותו פלוני שהיה ממזר ודאי, שאותו פלוני הוא ממזר או הוא אחד מן העריות אצלה, אין זה הולד ודאי ממזר, אלא ספק, ומפורש בלבוש משום דלא אשכחן שהאמינה תורה את האם על בנה לומר שממזר הוא, ולהכי הוי ממזר דרבנן שחוששין שמא לפסול נבעלה ע"ש, והטעם הוא כמ"ש הרב בית שמואל ס"ק ט"ל הנז"ל בדברי הרב המגיד והר"ן, דאמירה של האם חשבינן לה כאינה וכאלו מתה ולא אמרה כלום ורק כיון דנתעברה בו בזנות דהא פנויה היא לפנינו חיישינן שמא נתעברה מן הפסול שהוא ממזר או מאדם שהוא ערוה אצלה:
ודע כי מלבד טעמו של הרמב"ם ז"ל הנז' מצינו שיטה אחרת להרב נמוקי יוסף סוף פרק אלמנה לכהן גדול שכתב בפנויה שילדה שאין לה נאמנות אלא באומרת שנבעלה לכשר לה, היינו משום דמסייע לה חזקה דגופה, וכן בארוסה שעיברה, נמי אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינו אותה לפסול אלא להכשיר דמסייע לה חזקה דגופה ע"ש, וכתב על זה הגאון שב שמעתא ב' פרק ט"ו דאין הכונה של חזקה דגופה הוא על חזקת כשרות וצדקות דלכשר נבעלה, אלא חזקה דגופה היינו חזקת היתר דידה ומסייע נמי לבתה דחזקת האם מועיל לבת, וכמ"ש הר"ן סוף פרק המדיר ע"ש, והוסיף בפרק י"ט לפרש דבריו הנז' וז"ל, דלהכשיר הולד בקהל איכא חזקת כשרות לולד עצמו לפי מ"ש בש"מ פרק אלו נערות במתניתין דתנן וכו', וא"כ נראה דה"ה בספק ממזר מוקמינן לה בחזקת אימא דכשרה היא בקהל, וה"ה ולדה ע"כ ע"ש:
ועתה נבא לדבר בענין השאלה הנז' שזאת האשה אשר פנויה היתה ונתעברה וילדה, הנה לפו"ד אם אומרת נתעברה מאחי בעלה דפוסלת את בנה, אינה נאמנת, ולפ"ד הרב המגיד והר"ן שפירש דבריהם בבית שמואל ס"ק ט"ל הנז"ל, הוא כיון דאינה נאמנת הוי כאלו לא אמרה כלום בפיסול של בנה, ועל כן כיון דאח"ז נטפלו יחידי הקהל לדבר זה, ושאלו אותה מה טיבו של ילד זה וממי נתעברה בו, ואמרה שנתעברה בו מן הגוי שהוא כשר אצלה, ואינו פסול לה, הרי זו נאמנת להכשיר הולד הן לטעמו של הרמב"ם הנז"ל, הן לטעמו של נמוקי יוסף ז"ל שכתב דנאמנת להכשיר משום דמסייע לה חזקת גופה דהיינו חזקת היתר דידה וכמ"ש לעיל. ונמצא שיש לנידון השאלה דין הנזכר בגמרא דקדושין דף ע"ד, אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופירשו בגמרא שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת, ואע"ג דאיכא רוב פסולין אצלה, ואמר רבא הלכה כאבא שאול ע"ש, ומ"ש לכשר נבעלתי, כלומר שאינו מאותם האסורין לבא בקהל, וכאשר פירש הכנה"ג סי' ד' אות נ"ג ופשוט, וכן פסק הרמב"ם בה' א"ב פט"ו הי"א, פנויה שנתעברה מזנות ואמרו לה מה העובר הזה או הילוד הזה, אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי הרי זו נאמנת והבן כשר, ואע"פ שרוב העיר שזינתה בה פסולים ע"כ ע"ש:
והגם דהרב המגיד ז"ל כתב יש מי שאומר דאם אמרה לכשר נבעלתי דנאמנת, היינו דאיכא רוב כשרין אצלה, אבל ברוב פסולין חוששין לכתחילה ולא מנסבינן ליה ע"ש, נראה דגם באיכא רוב פסולין יש לעשות ס"ס והוא ספק כסברת הרמב"ם, דאפילו ברוב פסולין נאמנת, ספק כיש מי שאומר דבעינן רוב כשרין, ואת"ל כמ"ד דבעינן רוב כשרין אצלה שמא הלכה כמ"ש הרב נימוקי יוסף דהטעם דנאמנת להכשיר הולד לבא בקהל באומרה לכשר נבעלתי היא דמסייע לה חזקה דגופה דהיא עצמה כשרה לקהל שחזקה זו מהניא לולד שלה וכנז"ל, ועוד איכא חזקה אחרינא מסייעת להכשיר הולד והוא מ"ש בגמרא חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה, ועיין נו"ב תניינא אה"ע סי' פ"ז דף י"א ע"א בד"ה ואמנם דס"ס וכו', שכתב נראה דשאני ס"ס להכשיר דמסייע ליה חזקה מזנה בודקת ומזנה ע"כ. מיהו בנידון השאלה אין צריכין לזה דכאן היא פנויה דרוב כשרין אצלה, וכמ"ש בגמרא דקדושין דף ע"ג אמר רבא שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין אצלה, ופירש רש"י רוב כשרין כיון דמכירים את אמו דפנויה, רוב העולם כשרים אצלה, שאין הרוב קרובים וממזרים שהולד מהם ממזר, ואף עכו"ם ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר, ומיעוט פסולין אצלה כגון ממזרים וקרובים ע"ש:
הנה כי כן ילד זה דנידון השאלה שבא לפני יחידים שבקהל בוכה וצועק שימולו אותו והם ממילא נטפלו לעיקר הענין שלו לדעת אם כשר לבא בקהל, וקראו את אמו ושאלו אותה מה טיבו של ילד זה וממי נתעברה בו, והשיבה שנתעברה בו מן הגוי, ולא עוד אלא שנשבעה ג"כ על הדבר הזה, נמצא הולד הזה כשר הוא כפי דבריה שנאמנת היא להכשירו כדין הגמרא הנז' דהכי קי"ל להלכה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון דפנויה היא ורוב כשרים אצלה מותר לישא בת ישראל לכתחילה לכ"ע:
ודע כי הרב גו"ר ז"ל כלל ד' סוף סי' כ"ט כתב וז"ל מ"מ נראה לומר דעד כאן לא מהימנן לה אלא שלא בשעת מעשה, אבל כה"ג שבאו הבנים לינשא ובאו לשאל על כך בב"ד, אף שנידון בה כשאר פרוצות אין ראוי להאמינה, דבעבור כיסופא שלא יהיה זרעה נבדל ויוצא מקהל ה' היא מעידה עדות שקר בעצמה, ומה גם באשה רעה זו כשהיו קצת יחידי סגולה מוכיחין אותה שתשוב מסרחונה היתה קופצת ונשבעת שבועות חמורות שלא היו דברים אלו מעולם ושהיא צנועה וכשרה ככל הנשים הכשרות, ובאמת כל ישראל מכחישין אותה וא"כ מעתה אין ראוי להאמינה בדבריה על בניה שהם כשרים עכ"ל. הנה חששה זו שחשש הרב בנאמנות שלה שהיתה פרוצה ביותר לעיני הכל ונשבעת שבועות חמורות שהיא כשרה וצנועה, לא חשש קצת בזה אלא בשביל שהיה בשעת מעשה שהבנים באו לינשא ע"פ דבריה ובאה להכשירם כדי שישאו, אבל שלא בשעת מעשה כתב להדיה דנאמין לדבריה להכשיר בניה, וגם בנידון השאלה מפורש להדיה שהולד בא לפני הקהל צועק ובוכה שרוצה לימול, ולא בא לינשא כי עודנו בן י"א שנה ולא הגיע לפרק הנשואין, והקהל הם מעצמם נטפלו לענין זה לדעת אם כשר לבא בקהל וקראו את אמו ושאלו אותה וכנז' בשאלה:
ואין לפקפק ולומר דדין הגמרא והרמב"ם הנז' שאני מנידון השאלה, דהתם אמרה לכשר נבעלתי ולא אמרה קודם זה דברים להפך, אבל בנידון השאלה אמרה בתחלה שנבעלה לאחי בעלה, ולכן אפשר לומר בכה"ג אין לסמוך על דבריה האחרונים. זה אינו, חדא דבתחלה הוציאה קול על אחי בעלה ולא באה בפני ב"ד או בפני הקהל להודיעם כדברים אלו דהכי והכי הוה עובדא, כי אם רק לאחי בעלה אמרה באת אלי בלילה ונתעברתי ממך, אבל דבריה האחרונים היו על ידי שקראו אותה הקהל שישבו במקום ב"ד לחקור ולדרוש על הדבר הזה, ושאלו אותה על הילד מהיכן הוא והשיבה להם שנתעברה מן הגוי, ולא עוד אלא שנשבעה על דברים אלו, ולא עוד אלא דאיכא נמי חזקה המסייעת לדבריה אלו האחרונים, והוא מ"ש בגמרא בודקת ומזנה, ועוד נמי איכא חזקת גופה שהיא כשרה לבא בקהל, דמהניה חזקה זו גם לולד, כמ"ש הרב נמוקי יוסף ז"ל, ועוד איכא חזקה אחרת לבטל דברים הראשונים ולחזק דברים האחרונים והיא חזקת אחי בעלה דאמרינן ודאי לא זנה עם אשת אחיו שהוא איסור ערוה וכרת, ועושה בנים ממזרים, ועיין נודע ביהודה קמא אה"ע סי' ח' שכתב שם חזקה זו, ועוד נמי איכא חזקת כשרות מצידה, דודאי לא תחטיא ותכשיל את ישראל בממזרות לעולם, דאם באמת נתעברה בו מאחי בעלה, הנה הוא ממזר ודאי ואם ישא בת ישראל יהיו כל זרעו ממזרים בכל הדורות עד עולם, ואיך תאמר שהוא מן הגוי ותכשירו לבא בקהל. ואין לומר דאתרע חזקת כשרות גבה מאחר שהיא פנויה ונתעברה וילדה, הנה אע"פ שנאמר ברצונה נבעלה לא דמי האי איסורא להאי איסורא של ערוה וכרת וממזרות ואי אתרעא להאי לא אתרעא להאי, ועוד י"ל דלא אתרעא כלל דאפשר לומר באונס נבעלה, וע"כ אכתי יש לה חזקת כשרות דאמרן. הרי ד' מיני חזקות מסייעים לדבריה האחרונים מלבד חוזק השבועה שנשבעה על דבריה האחרונים דמן הגוי נתעברה, הרי בררנו טעם מספיק לסתור פקפוק הנז':
והשנית איכא עוד טעם מספיק מן הדין למיזל בתר דברים האחרונים, ואין חוששים לראשונים, והוא כי אח"כ כשאמרה שנתעברה מן הגוי, חקרו ודרשו ממנה למה אמרה בתחלה מאחי בעלה, והשיבה לעשות עליו עלילה בשקר כדי שיפרנס אותה ונשבעה על דבר זה, ולפ"ז נמצא אשה זו נתנה אמתלא לדבריה והכי קי"ל להלכה, אם אמרה דבר אחד וחזרה ואמרה להפך נאמנת אם תתן אמתלא לדבריה, והנה זאת האמתלא של האשה היא טובה ובריאה כשאר אמתלות שסמכו חז"ל עליהם כדאיתא בגמרא דכתובות דף כ"ב ת"ר האשה שאמרה א"א אני וחזרה אמרה פנויה אני נאמנת, ומקשי והא שוייא לנפשה חתיכה דאיסורא ומשני כגון שנתנה אמתלא לדבריה ומעשה נמי באשה אחת שהיתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקדשה עצמה, אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן, אמרה להם בתחלה שבאו אנשים שאינם מהוגנים אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו אנשים מהוגנים עמדתי וקדשתי את עצמי, וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, בעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכתבו התוספות מן ירושלמי דהכי הוה עובדא דאמרה ליה האמתלא כך דאתמול לא היה בה כח לתשמיש לכך אמרה לו טמאה, ועל דא אמר רב דנאמנת באמתלא זו וכיוצא בה ע"ש, ודין אמרה תחלה א"א אני, ואח"כ אמר פנויה אני, פסוק להלכה בהרמב"ם ובש"ע אה"ע סי' מ"ז ס"ד, ודין הנדה הנז' בהרמב"ם ובש"ע יו"ד סי' קפ"ה ס"ג ע"ש, ועל כן אשה זו דנידון השאלה שאמרה תחלה שנתעברה מאחי בעלה ואח"ז אמרה שנתעברה מן הגוי דאינו פסול לה, ושאלו אותה למה אמרת תחלה להפך, כיון דנתנה אמתלא שהוא ר"ל טעם לדבריה הרי זו נאמנת בדבריה האחרונים שאמרה נתעברה מן הגוי:
ועדיין צריך אני לברר היטב דין זה דאמתלא בנידון השאלה, והוא דאפשר שיש פ"פ לפקפק מדברי הגאון צמח צדק סי' ק"ד שנשאל בפנויה בתולה שזינתה ונתעברה ואמרה שמפלוני שהוא פנוי נתעברה והוא הכחישה ורצו בני משפחתה לכופו שישאנה, ועמדו לדין לפני מנהיגי הקהלה ונתנוהו בבית האסורים כדי שיודה, והיה אסור כמה ימים ולא הודה, וסו"ד לא נתרצה לישאנה עד כי אחרי כן על ידי רוב השתדלות נתפשרו בני משפחתו כמה שיתנו לו לנדן, ועשו לו בטחון, אז הודה ואמר צדקה ממני ונתרצה לישאנה ונעשה חפשי מבית האסורים ורצו בני משפחתה שיכנוס מיד בחופה וקדושין, והגאון ז"ל אסר לו לישאנה עד אחר שתלד, ותמתין כ"ד חודש דכיון שהוא היה מכחישה תחלה ואמר שלא בא אליה ומאחר נתעברה, הרי לפי דבריו היא מעוברת ומנקת חבירו ושוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא כל זמן העיבור והנקה כדאיתא בפרק החולץ דף מ"ב לא ישא אדם מעוברת חבירו ומנקת חבירו ואע"ג דאח"כ הודה לה שבא אליה לא מהימן לענין שיהא רשאי לישאנה תוך כ"ד חודש, כיון דהוא הכחיש אותה מתחלה ואמר שלא בא אליה אלא מאחר נתעברה:
ושוב נתקשה על דין זה ממ"ש בגמרא דכתובות דף כ"ב הנז' באשה שאמרה א"א אני, וחזרה ואמרה פנויה אני, וכן בנדה שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכאן נמי יהיה נאמן ע"י אמתלא שיתן לדבריו, ואמתלא דידיה הוא, שמתחלה היה בוש, וגם לא היה רוצה לישא אותה בחנם, ולבסוף נתפייס בממון ולפ"ז יש להאמינו בדבריו האחרונים וישאנה מיד. וכתב דהא לאו מלתא דאמתלא זו אין בה ממש ולא מקרי אמתלא, כיון דאיכא למתלי ולומר הא דהודה לה אח"כ ואמר שבא אליה אפשר משום דשחודי שיחדה ליה בממון, וגם כדי להפטר מבית האסורים הודה כך, ולא דמי לאמתלות דנקיט בגמרא גבי פנויה שאמרה בתחלה א"א אני, דיש לה אמתלא לומר מה שאמרה א"א אני, שבאו אליה אנשים שאינם מהוגנים, ולבסוף שבאו אנשים מהוגנים אמרה פנויה אני, וליכא למתלי ולומר דמפני דבר אחר אמרה לבסוף שהיא פנויה, לכך יש להאמין, לה כי כן הוא כאשר אמרה, וכן הוא בענין שאמרה שהיא טמאה וכו', אבל בנ"ד האמתלא שאומר זה על מה שאמר תחלה שלא בא אליה, היינו באומרו שהיה בוש ושהיה רוצה שיתנו לו ממון, הך אמתלא לא מקרי אמתלא אלא אדרבה הוה אמתלא להפך, דמה שהודה אח"כ שבא אליה איכא אמתלא והוכחה שלא הודה כן אלא בשביל הממון או משום שלא היה יכול להפטר מבית החסורים עד שהודה שבא אליה, לכך אין לנו להאמין לדבריו האחרונים שבא אליה, לענין שישאנה תוך כ"ד חודש אחר הלידה אלא חיישינן דילמא מה שאמר תחלה שלא בא אליה, קושטא קאמר ולבסוף שהודה היינו משום ששחדו אותו בממון, ומשום כדי שינצל מבית האסורים, עכ"ד והם דברים אמתיים וברורים:
אמנם אין מדבריו הנז' פקפוק על אמתלא דנידון השאלה אלא אדרבה מדבריו מתחזקת האמתלא כאן דבשלמא נידון הגאון צ"צ ז"ל הנז', איכא אמתלא להפך למימר הודה לדבריה בשביל ממון ובשביל להנצל מבית האסורים, שזה לא היה בעת שכיחש בתחלה, משא"כ בנידון השאלה ליכא למימר לעולם מה שאמרה בתחלה שנתעברה מאחי בעלה קושטא אמרה, ומה שאמרה אח"כ שנתעברה מן הגוי, היינו כדי שלא יפסל בנה לבא בקהל וחסה עליו ועל כבוד עצמה, דזה אינו, דהא פסולו בקהל וחילול כבודה וכבודו, לא נתחדש באחרונה אלא הוא קאי ועומד מעת שאמרה שנתעברה מאחי בעלה, דנמצא בנה ממזר ואמאי לא חסה על כבודו וכבודה מעיקרא, והיה לה לומר מעיקרא שנתעברה מן הגוי, ומה נתחדש לה אח"כ, דחסה על כבודו וכבודה, אשר על כן אמתלא זו דאמרה מה שאמרה תחלה שהוא מאחי בעלה, היינו כדי להרויח מאחי בעלה מזון ופרנסה, ולהכי לא הקפידה על בנה לעשותו ממזר, אך אחר שאבדה תקותה ולא עלתה בידה מחשבתה, הנה היא אומרת האמת כששאלו אותה ואמרה להם שנתעברה בו מן הגוי, וזה ברור ופשוט:
גם עוד אין לפקפק באמתלא דנידון השאלה מכח חילוק הגאון נו"ב תניינא שהביאו פתחי תשובה סי' מ"ו סק"ב שכתב, עוד אני אומר דע"כ לא מצינו שמועיל האמתלא, אלא היכא שעתה נסתלק הגרם הראשון כגון באשה שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים שעתה נתקדשה להגון לה, וכן באמרה טמאה אני מחמת שלא היתה בריאה, או משום שהיה שם אחותו או אמו, ועתה היא בריאה וכבר הלכו להם אחותו ואמו, אבל אם לא נתחדש דבר כגון שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני, ושוב נתקדשה לאחד מאותם שקפצו עליה ואומרת שמתחלה אמרה שנתקדשה לפי שלא רצתה להתקדש למי שאינו הגון לה, ועכשיו נשתנה דעתה ונתרצתה, מנ"ל שמועיל אמתלא וכו' ע"ש, והנה אע"ג דהגאון נו"ב בלשון ספק אמר זה, ולא ברירה ליה מילתא, מ"מ נראה דטענה זו לא שייכא בנדון השאלה יען כי מפורש בדברי השאלה, שתחלה אמרה לאחי בעלה ממך נתעברתי כי היה שם בעירה, וחשבה שעי"כ יתן לה מזון ופרנסה כדי להשתיקה, אך אחר שאמרה לו כך, חזר אחי בעלה למקומו שהיה שוכן במקומות אל ברמ"ה, ובטלה מחשבתה ועצתה ואבדה תקותה, ונמצא כי אח"כ כשאמרה מן הגוי נתעברה נסתלקה הסיבה שבעבורה אמרה תחלה נתעברה מאחי בעלה שכבר אבדה תקותה ועצתה, שחשבה להועיל לה באמירה זאת:
עוד מצאתי להגאון חוט השני סי' י"ז שהביאו פ"ת בסי' וא'ו שכתב בדף י"ד ע"א וז"ל, ועוד נלע"ד דכל מקום שאמרו חכמים דמהני אמתלא היינו כשהאמתלא היא לסלק הנזק כגון שאמרה טמאה אני מפני אחותך ואמך שיראו אותנו שכתב הרמב"ם, או שלא היה בה כח כנז' בירושלמי, או שהיתה סבורה להיות נדה ויראה שמא תפרוס נדה בשעת תשמיש, כמ"ש בסה"ת, וכן באמרה א"א אני, שקפצו עליה אנשים אינם מהוגנים, אבל אמרה שעשתה כן לשום תועלת, לא מהני אמתלא עכ"ד ע"ש, הנה חילוק זה שחילק הרב ז"ל, אע"ג דנחה דעתו לאומרו בנידון דידיה שהיתה האמתלא שאמר שהוא כהן, בשביל ליטול גדולה לעצמו לפתוח ראשון, ולקרא ראשון, דודאי אמתלא דאמרה טמאה בשביל שאמו ואחותו בבית, וחששה שמא ישמש עמה ותבוש מהם, עדיפה מהאי אמתלא דרצה ליטול גדולה של כהן, אך ודאי יודה דלא עדיפה מאמתלא דנידון השאלה שאמרה מאחי בעלה נתעברה, כדי שיזון ויפרנס אותה, דמסתברא תועלת של חיות ופרנסה צריכה יותר מנטילת גדולה של כהן לפתוח ראשון ולקרא ראשון, ועוד נמי כל קורא בצדק ישפוט באמת, דתועלת זו אשר חשבה האשה היא בכלל סילוק נזק, יען כי מפורש בשאלה שהאשה ההיא ובניה היו אותו זמן בדוחק ובצער, על כן אם תקח פרנסה מאחי בעלה היא ניצולת מן הדחק ואין לך סילוק נזק יותר מזה, דודאי דוחק הפרנסה חשיב נזק, וסילוקו הוא בכלל הסרת הנזק, ועוד גם בנידון דידיה לא סמך על זה הטעם לבדו, גם עוד ראיתי להגאון שדי חמד ז"ל שכתב דהרב מסגרת השלחן דף קל"ה הביא דברי חוט השני, וכתב דנ"ל דצ"ע ע"ש:
ועוד נתבוננתי בס"ד שיש להשיג השגה גדולה על חילוק הנז' שחידש חוט השני מדעתו הרחבה, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' א' סעיף י"ג טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה, ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר, מכוון שנתן אמתלא לדבריו נאמן, ודין זה הביאו מרן בב"י מהרשב"ץ ז"ל ע"ש, והלא כאן הוא לא עשה להרחיק הנזק אלא עשה בעבור תועלת עצמו כדי לאכול בשר חשוב מן הכבש הזה, ולא יקפצו אחרים ויקדימו לקנותו, ועכ"ז אמר דמהני אמתלא. והנה גדולי האחרונים הט"ז והפר"ח, ועיד ועוד כולם השיגו על דין זה, מדין נדה דסי' קפ"ה שפסק מרן ז"ל דלא מהני אמתלא היכא דעביד מעשה, וכאן עביד מעשה ולא פקפקו מחמת דהאמתלא היא בעבור תועלת ולא מהנייא, וגם איכא גדולים ורבים הב"ח ונקודות הכסף וכמה אחרונים שקיימו דין הטבח הנז', ותרצו קושיא דסי' קפ"ה, ולפ"ד הרב חוט השני איך מהני האמתלא בדין הטבח מאחר שהיא בעבור תועלת, ותמהני איך הרב פתחי תשובה בסי' וא'ו הביא חילוק זה דחוט השני ולא נרגש בקושיא זו מדין הטבח הנז', ושם ראיתי שכתב שבספר ברית אברהם סי' צ"ד פקפק בדין חוט השני, ואין ספר הזה מצוי אצלינו לדעת אם נרגש בדבר זה שכתבתי בס"ד:
פש גבן לברר עוד בס"ד דבר אחד הנוגע לדין האמתלא דאיירינן ביה בנידון השאלה, והוא מ"ש דהאשה אמרה לאחי בעלה אחר שנתעברה, אתה באת אלי בלילה ונתעברתי ממך, ואח"כ חזר אחי בעלה לעירו ולא יצא לה תועלת מדברים אלו שאמרה לו וילדה העובר הזה שבבטנה ונשאר הילד אצלה ולא נימול, ואחר שנעשה בן י"א שנה בא הילד בעצמו לפני הקהל ובקש מהם שימולו אותו, וקראו לאמו ושאלו אותה ממי זה הילד ותאמר מן הגוי, ואמרו לה למה אמרת מקודם שהוא מאחי בעליך, והשיבה מה שאמרה מקודם שקר היה והאמת הוא שנתעברה מן הגוי, ונתנה אמתלא על דבריה הראשונים ששקרה בהם וכנז', כל זה בשאלה, ונמצא לפ"ז בין זמן דבריה הראשונים, לזמן דבריה האחרונים יש עשר שנים, ואיך תועיל האמתלא לפ"ד הפוסקים דס"ל כל היכא ששהה הענין והוחזק כך זמן רב לא תועיל האמתלא, ומפורש בט"ז אה"ע סי' י"ט ובית שמואל שם דשלושים יום חשיב זמן רב ולא תועיל האמתלא:
הנה נראה ברור דאין פקפוק מזה לנידון השאלה דידן והוא כי ענין זה שאמרו בהוחזק הדבר שלושים יום לא מהני אמתלא, שורש דבר זה הוא במהריק"ו ז"ל שורש פ"ז והביאו בית שמואל סי' י"ט סק"א, ויש פוסקים שנמשכו אחר שיטה זו, אך יש לכמה גדולים שיטה אחרת הפך זה, וכמ"ש הרב שערי תורה כלל ז' פרט ג' והוא מ"ש בשלטי הגבורים במס' קדושין בשם ריא"ז כל שנהגו בקרבת קרובים שלושים יום וכן איש עם אשה שנהגו כאיש עם אשתו שלושים יום איכא בזה ראיה המוכיח שהם קרובים ושהיא אשת איש וחשיבה חזקה, ובפחות משלושים יום לא הוי חזקה, ואף שנתחזק הקול ע"פ דבורה שלושים יום לא הוי חזקה, רק שאסורה מטעם דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, ונ"מ שיכולה לחזור מדבורה כשנותנת אמתלא לדבריה, גם שאין עונשין ע"פ הודאתה שום עונש, וכן הוא דעת הגאון פני יהושע בחלק אה"ע סי' א' דאפילו נתחזק הקול שלושים יום דהיא אשת איש ע"פ דבורה בלבד מהני אמתלא דלא הוי חזקה, דלשון הש"ס בכתובות דף כ"ב ע"א דאיתא התם לימים עמדה ונתקדשה, משמע אפילו לימים הרבה וכן משמע מכל הפוסקים שהביאו דין זה ולא אישתמיט חד מינייהו ליכתוב שאם אמרה א"א אני, ולאחר שלושים יום אמרה אמתלא דלא מהני, משמע דאפילו לאחר שנה, והטעם דמה שנתחזק על פי דבורה לא הוי חזקה, והא דאיתא בהרמב"ם וש"ע דהוי חזקה בשלושים יום היינו בעשה מעשה שהנהיגו כדרך איש עם אשתו, וכמ"ש בשלטי הגבורים שהחזקה הוא ע"פ מנהג והרגל שרואין אותם העולם שנוהגות כדרך האם לנהוג עם הבן, וכמו כן באיש עם אשתו, אבל בדבורא בעלמא לא הוי חזקה ומהני אמתלא, וכיון דלא הוי חזקה לענין איסורא כ"ש לענין מיתה ומלקות, ולפ"ז נמצא חולקים על מהריק"ו המובא בבית שמואל כמ"ש בפרק א':
וכן בשו"ת הריב"ש סי' קצ"ח משמע להדיה מרהיטת לשונו ומסתימת דבריו שאפילו לזמן מרובה מהני אמתלא כשאמרה אשת איש אני, אף שנתחזק ע"פ דבורה, ובע"כ סובר ג"כ דלא הוי חזקה, כשבא החזקה מחמת הודאת בעל דבר היכא דליכא ראיה המוכיח לחזקה כנז"ל, וכן בשו"ת רמ"א סי' א' כתב בפשיטות, דכי אמרה א"א אני, אפילו הוחזקה ימים רבים נאמנת לחזור באמתלא, והמעיין בחלקת מחוקק סי' י"ט סק"ב יראה שסובר ג"כ כמ"ש הפני יהושע הנז"ל ונכלל בלשון הש"ס שהגדילו בתוך הבית ר"ל שגדלו זמן רב, מלבד בנדה גם בימים אחדים הוי מעשה המוכיח, מפני שאין דרך ללבוש יותר, ותמהני על בית שמואל שכתב דחלקת מחוקק סובר כטו"ז ז"ל, דבאמירה הוי חזקה כשנתחזק שלושים יום ולא מהני וכו' וראיתי בסדרי טהרה סי' קפ"ה סק"ט שמסופק באשה שאמרה א"א אני, ואח"כ אמרה פנויה אני, ואתחזק על ידי דבורה שלושים יום אי מהני אמתלא, ותמהני שלא הביא שהוא מחלוקת הפוסקים הנז"ל וכל זה פשוט עכ"ד ע"ש:
באופן דאיכא כמה גדולים דס"ל אמירה לחוד לא הוי חזקה ואפילו הוחזקה אמירה זו ימים רבים נאמנת לחזור מדבריה על ידי אמתלא ואין צורך להאריך להעתיק עוד מדברי האחרונים דאזלי בתר שיטה זו. והגאון ח"ס חלק שישי סי' מ"ח כתב וז"ל, וע"ד שאלתו מעשים בכל יום לסמוך על אמתלא כזה, ועיין היטב בצמח צדק אליו תשמעון וכו', ובכלל על כל דבר מהני אמתלא אפילו עושה עצמו רשע, אלא שכל אמתלא צריך להיות על כל אופן שיתורץ המעשה וזמן איחור שלושים יום ועשיית עצמו רשע עכ"ל ע"ש:
והנה הגם כי נ"ד הוא איסור דרבנן וכאשר כתבנו בתחלת דברינו ויש לסמוך בזה על סברת המקילין שהם רבים וגדולים, עכ"ז נראה בנ"ד גם החולקים יודו דשאני הכא, חדא דאע"ג דהאשה אמרה בתחלה לאחי בעלה ממך נתעברתי עכ"ז אצל העולם היו נראין דבריה אלה בשקר הם ולא האמינו לדבריה מפני כי ראו שקודם שבא אחי בעלה לעירה היתה מתייתדת עם הגוי שנכנס לביתה, והיא ג"כ הולכת לביתו, ועל כן היה ברור כדעת השכנים, שהולד היה מן הגוי וכמ"ש בשאלה, והיא גם היא אחר שאמרה לאחי בעלה כן לא נראה ממנה הוכחה שהחזיקה את בנה לממזר ושהוא מאחי בעלה, ומה שלא הביאתו למולו אין זו הוכחה שהחזיקה אותו לממזר דהכל יודעים שצריך למול את הממזר, ועוד האשה אינה מחייבת למול את בנה, על כן לא נטפלה לדבר זה, ואח"ז הילד גדל, ומעצמו בקש ובא לפני הקהל לימול, והקהל הם מעצמם נטפלו לידע אם מותר לבא בקהל, ובעת שנטפלו לדבר זה, וקראו את אמו ושאלו אותה מהיכן בא הילד, ואמרה להם תכף שהוא מן הגוי דכשר הוא, ומתי הוחזק האיסור של ממזרות בזה הילד כדי שנאמר לא מהני אמתלא אחר שלושים יום:
ודע דמלבד חילוק זה שאני אומר בנידון השאלה יש בידי בס"ד לעשות ס"ס בענין זה והוא מתהפך, כי ראיתי בערך השלחן סי' מ"ז אות ב' שכתב וז"ל כתב הרב נודע ביהודה סי' ס' נלע"ד דאפילו הודית בפני שני עדים שנתקדשה לפלוני בפני ב' עדים יכולה לחזור וליתן אמתלא דהיינו דוקא בב"ד או בעדים ואמר אתם עדי דלא מהני בממון אמתלא, אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמר אתם עדי גם לענין זכות וחובה שבממון מהני אמתלא וכו', אבל בתשובת מהרשד"ם אה"ע סי' ד' כתב דאם יש עדים כשרים שאמרה בפניהם שנתקדשה לפלוני חוששים משמע אפילו חוץ לב"ד, ולא אמרה אתם עדי הוי הודאה ולא מהני אמתלא עכ"ל, והנה בנידון השאלה אפילו אם האשה אמרה דבריה הראשונים בפני עדים ודאי לא אמרה אתם עדי, ולא אמרה אותם הדברים בב"ד, ועל כן נמצא דיש בנידון השאלה ס"ס להתיר, והוא ספק הלכה כמ"ד דאמירה בלבד אפילו שהה הענין זמן רב יכולה לחזור בה ע"י אמתלא, ספק הלכה כמ"ד גם באמירה בלבד לא מהני אמתלא אחר שלושים יום, ואת"ל הלכה כסברה זו, שמא הלכה כהגאון נודע ביהודה דס"ל כל אמירה והודאה שהיתה חוץ לב"ד אפילו אמרה בפני עדים כיון דלא אמרה אתם עדי, אינה כלום ויכולה לחזור בה וליתן אמתלא בכל גוונא, וס"ס זה הוא מתהפך:
זאת תורת העולה בנידון השאלה דאזלינן בתר דבריה האחרונים שאמרה שנתעברה מן הגוי שהיא נאמנת להכשיר הולד, אבל דבריה הראשונים שהיו לפסול הולד לא צייתינן להו ולא חיישינן להו, חדא דאיכא ארבע חזקות דמסייעי לדבריה האחרונים וסותרים דבריה הראשונים והם הא' חזקת גופה של האם שמותרת היא בקהל דמועלת גם לבנה, וכמ"ש הרב נימוקי יוסף וכאשר הבאתי לעיל בס"ד. והב' חזקה דאתמר בגמרא, דאשה מזנה בודקת ומזנה, שבודאי לא נבעלה לאחי בעלה, שהוא איסור ערוה וחיוב כרת ועושה בניה ממזרים, אלא נבעלה לגוי, שאין בו איסור ערוה ולא חיוב כרת, ואין הולד ממנו ממזר וכאמור לעיל. והג' חזקה דכשרות דאחי בעלה דכל ישראל בחזקת כשרים דודאי לא יעבור על איסור כרת וערוה, ויעשה ממזרים בעולם, וכאמור לעיל. והד' חזקה אחרת איכא מצידה כיון שהיא בת ישראל אם הולד שלה ממזר, לא תכשיל את ישראל לומר שהוא מן הגוי שכשר לבא בקהל ואע"ג דאתרע חזקת כשרות גבה כיון דחזינן שהרתה וילדה בזנות, חדא לא אתרע להאי שהוא להרבות ממזרים בישראל ולהכשיל אותם בו, ועוד די"ל באונס זינתה עם הגוי, דאע"ג שהיה יוצא ונכנס אצלה לא זינתה עמו אלא פעם אחת באונס ונתעברה מביאה זו, אבל אם נאמר שבא עליה אחי בעלה אפילו באונס, הולד ממזר, ואיך תאמר שהוא כשר ותכשיל בו רבים ותרבה ממזרים בישראל. הרי איכא ארבע חזקות שסותרים דבריה הראשונים, ומחזיקים דבריה האחרונים שאמרה שהולד נתעברה בו מן הגוי דכשר לבא בקהל, ומלבד ארבע מיני חזקות הנז"ל שמקיימים דבריה האחרונים, הא איכא עוד שבועה גמורה שנשבעה לקיים דבריה האחרונים:
וטעם השני הוא שכבר ביטלה דבריה הראשונים באמתלא שאמרה בפני הקהל, שבאו לבדוק אותה, ואמרה שהולד הוא מן הגוי ונשבעה ע"ז, ובכלל השבועה נשבעה על האמתלא שהיא אמת, דבתחלה שיקרה לומר דנתעברה מאחי בעלה, שחשבה לעשות עליו עלילה זו, להיות לה תועלת בשביל פרנסה, וכבר בררנו בס"ד לעיל, דאמתלא זו הא נכונה ומקובלת לפו"ד וסמכינן עלה לכ"ע ועל כן הילד הזה כשר לבא בקהל בלי פקפוק, ודבר זה ברור בעזה"י:
והנה הגם שדין זה של השאלה הנז' הוא איסור דרבנן ותהילות לאל יצאנו ידי חובתינו בכשרות הילד הנז' בשאלה, להתירו בקהל להשיאו ישראלית, עכ"ז אזכיר בס"ד טעם אחר דהתירא לחזוקי מלתא טפי, והוא כי מפורש בשאלה הנז', שהישראלים השכנים שלה, בראותם שהגוי נכנס לביתה ומתייחד עמה והיא ג"כ הולכת לביתו, היו מדמין בדעתם שהיא מזנה עם הגוי, ולכן החליטו שהילד בא מן הגוי, ובודאי שהם ראו שהגוי עושה דברים המורים על הרגל עבירה בכניסתו אצלה, כי כן אמרו בלשון ערבי (דכ'ל ג'ווא כאטא ומעאשרהא). ונמצא ענין זה דומה לדין הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה על זאת, ולא מהני אמתלא שפירש רש"י ז"ל הוחזקה נדה בשכנותיה שראו לובשת בגדי נידות ולבעלה אמרה טהורה אני, וכן כתב רש"י בקדושין דף כ' בד"ה הוחזקה שראו שכנותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה, וכתב הגאון תבואת שור סי' א' ס"ק ע"ש, משמע מדברי רש"י ז"ל דאין צריך עדים כשרים על זה, ודמי להא דאמר בפרק החולץ דף ט"ל דאפילו קרוב או אשה נאמנים דגילוי מלתא בעלמא הוא, וכתב בש"ת ז"ל שכ"כ בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תקפ"ט דף נ"ט, וכ"כ בשו"ת מימוני דשייכי להלכות אישות סי' י"ד ע"ש, ועל כן בנידון השאלה שקודם שבא אחי בעלה לעיר הוחזקה אצל השכנים שהיתה מזנה עם הגוי, עד כי מחמת כן החליטו בדעתם שממנו נתעברה, אע"פ שהגוי ברח והלך לו אחר שבא אחי בעלה, הא ודאי נחשבת הוחזקה בזה כמו דין הוחזקה נדה בשכנותיה ע"י לבישת בגדים בלבד, דבעלה לוקה עליה, ולהכי ודאי דבריה האחרונים הם עיקר, כי הם שוים ומכוונים עם דעתם של השכנים שהוחזקה אצלם בכך מתחלה שהולד הוא מן הנכרי:
הנה כי כן ילד זה כשר לבא בקהל ישראל, ולא מפינו יוצאה הכשרות שלו, אלא מפי סופרים ומפי ספרים אשר זכרנו לעיל, ומהם תורה יוצאה בדבר זה, אמנם צריך שישב החכם שבעיר כלכתה, ועמו שנים אחרים בתורת ב"ד, וגם היקר השואל הי"ו עמהם, ותבא לפניהם האשה ויחזרו לשאול אותה פעם שנית, מנין לך הילד הזה, וכשתשיב ותאמר שהוא מן הגוי, יאמרו לה א"כ למה אמרת בתחלה קודם כמה שנים שהוא מן אחי בעליך, ותאמר להם האמתלא הנז' בשאלה ותשבע על הדבר הזה שהוא האמת, ובכלל השבועה תשבע על האמתלא שהיא אמת, שכך חשבה בדעתה בתחלה, ואז יתירו אותו לבא בקהל ע"פ פס"ד זה שכתבנו בס"ד, ובודאי צריך למול אותו תכף ומיד, וזה ברור ופשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ב
כתבתי זה לכפר כות יע"א לאחד הדר שם בענין השחתת זרע.
מכתבך זמנו עשרים ניסן תרנ"ח הגיע לידי ומן הראוי שלא להטפל להשיב על דברי שטות כאלה אשר עלה בלב אותו האיש להתיר לעצמו איסור השחתת זרע לבטלה בידים, ודי בדברים שכתבתי לך מקדמת דנא, שדבר זה הוא איסור גמור ואין בו צד היתר כלל:
ואשר כתבת במכתבך זה השני, שזה האיש יש לו טענה להתיר לעצמו דבר זה, וטענתו היא זאת כי מפני מה אסור להוציא זרע לבטלה שמא באותה טיפה נולד ילד, והנה זה האיש אינו ראוי להוליד מטיפות זרעו ילדים, מפני שאינו יכול לשמש מחמת עקימת הגיד שלו, ונמצא זרע שלו אינו חשוב לכלום עכ"ד, הנה דברים אלו הם אינם טענה אלא הם תואנה היוצאה מיצה"ר, להתיר לו איסור החמור מכל האסורין, כי כח תאותו ברע הוא מכניס בלבו דברים אלו שהם הבל וריק, דמי הגיד לו דאיסור השחתת זרע לבטלה הוא מפני שהיה נוצר מאותה טפה ילד, דא"כ לפ"ד אדם זקן שאין לו גבור"א ואינו יורה כחץ, וכן מי שהוא עקר מעיקרו דכל אלו אין זרע שלהם ראוי להוליד, יהיו מותרים להשחית זרעם בידים, ודבר זה לא נשמע בעולם, ומקרא מלא דבר הכתוב בדור המבול בפרשת נח, דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ובודאי בכל בשר איכא כמה וכמה בבני אדם ובשאר בריות שאין ראוים להוליד, ומפרש הכתוב כי האלהים השחית העולם ואת כל בריות שבו בעבור עון השחתת זרע, וכך קבלו חז"ל דהמבול היה בעבור עון זה של השחתת זרע לבטלה, ולכן ברותחין קלקלו וברותחין נדונו:
ועוד אם איסור השחתת הזרע תלוי בזה מפני שהוא מאבד זרע שראוי להוליד, א"כ יהיה האדם אסור לשמש עם אשתו קטנה או זקנה או איילונית ועקרה, דנמצא משחית זה את זרעו שנותנו בקרב אשה שאינה ראויה להוליד, גם עוד היה אסור לשמש עם אשתו מעוברת כיון דזרע זה אשר ישליך ברחמה אינו מוליד, דאין האשה מתעברת בזמן עיבור שלה, על כן מוכרח אתה לומר דלא תליא הא בהא כי איסור השחתת הזרע לאו משום שגורם שילך הזרע לאיבוד בלא הולדה אלא האיסור משום דמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, שהיא מן המין שלו במקום שהוא מיוחד להשלכת הזרע, כי אפילו באשתו של אדם אם משליכו במקום האחור שהוא פי הטבעת, הרי זה בכלל משחית זרעו לבטלה, כי כן יסד מלכו של עולם, שלא יטיל הזכר זרעו אלא במקום המיוחד לכך אפילו באשתו, אבל שלא כדרכה ה"ז משחית זרעו, ואל תתמה אם מטיל זרעו בגוף אשתו למה יהיה נחשב זה משחית זרעו, הנה זו גזרת מלך היא, כאשר אתה רואה שדם נדה היוצא מאותו מקום אסור, וממקום אחר מותר וכן ענין הטלת הזרע אם יטיל באותו מקום מותר, ואפי' האשה קטנה או גדולה או מעוברת או עקרה שאין הזרע הזה מועיל להוליד, אבל אם יטיל אותו במקום אחר, הרי זה משחית זרעו ואסור, וכ"ש אם מטיל זרעו על עצים ואבנים דאסור:
ופוק חזי מ"ש הגאון בנין ציון סי' קל"ז וז"ל אטו השחתת זרע תלי בעיבור, דא"כ עקר וסריס שאינו ראוי להוליד, יהא מותר להשחית זרעו, ועוד דזרע שאינו יורה כחץ דאמרינן בגמרא דנדה שאינו מוליד יהיה מותר להשחיתו ועוד דלפי מ"ש ביבמות דף י"ב ובנדה דף י"ג דתלי איסור השחתת זרע בצווי פו"ר, א"כ מי שקיים פו"ר יהיה מותר להשחית זרעו וח"ו לומר כן, אלא ודאי איסור השחתת זרע הוא איסור לעצמו אפילו הזרע אין ראוי להוליד ואפילו אין צריך להוליד עכ"ל יע"ש:
הנה נמצא דברי הגאון הנז' הם כפי טענה הראשונה שטענתי בתחלת דברי, אך טענתי השניה היא חזקה יותר, והוא ממה שמצינו דמותר לשמש עם קטנה ועם זקנה ועם עקרה ועם מעוברת, ולכן בע"כ צריך לומר דהשחתת הזרע אין איסורו משום דהזרע הזה היה יוצא ממנו ולד וזה מאבדו, אלא האיסור הוא דאינו משמש כאורחיה להטיל זרעו ברחם הנקבה במקום אשר נתקן ונתייסד מאת הבורא יתברך בטבעו ומנהגו של עולם, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל המוציא שז"ל פוגם במחשבה ובדעת עליון כיון דמעשיו הם זכר בלי נקבה, שאינו משמש באשה אלא ברקנייא ובחוץ יעמוד ע"כ:
ועוד כבר עשיתי בס"ד הוכחה גדולה ממ"ש הכתוב בדור המבול וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שפירש כאן עון השחתת זרע לבטלה שהיה ביד כל בשר, ואיך שייך להיות עון זה ביד כל בשר, והלא בודאי יש כמה וכמה, שאין ראויים להוליד מן זרע שלהם כלל, אלא ודאי דהא לא תליא בהא אלא אפילו אם זרע זה אין ראוי להוליד, יש בו איסור השחתה, וכ"ש בנידון של זה האיש שזרעו ראוי להוליד ורק שאינו יכול להטיל אותו ברחם האשה כדרך כל הארץ כדי שיוליד:
ועוד יש טענה אחרת לבטל דבריו של אותו האיש שחושב כיון שהוא אינו יכול לבעול האשה מחמת דהגיד שלו עקום, ונמצא דא"א להיות מזרעו פרי ולהכי יוכל להשחיתו, דודאי דברים אלו הם הבל וריק, ואין בהם ממשות כלל, דהא ארז"ל בגמרא דנדה דף י"ג כל המוציא שז"ל כאלו שופך דמים, שנאמר הנחמים באלים, ותחת כל עץ רענן, אל תקרי שוחטי אלא סוחטי ע"ש, ופירשו הטעם מפני שצורת אדם ממש יש בזרע האדם ונראה בכלי הידוע, ובעוד הזרע חם רואין אותו מתנועע כמ"ש בס' הברית, ולפ"ד אותו האיש שיש לו זרע גמור אך מפני שא"א להטיל אותו ברחם האשה כדי להוליד ממנו, יהיה מותר לו להשחיתו להשליכו בחוץ על עצים ואבנים, ואין זה כשופך דמים, א"כ לפ"ד אדם גוסס ונוטה למות בודאי הגמור יהיה מותר להמיתו בידים, ובאמת הלכה פסוקה היא ההורג את הגוסס חייב עליו מיתה, ולמה חייב והלא הרג אדם שא"א לו לחיות עוד, וכן כאן אע"פ שזרע שלו א"א להיות ממנו ולד מפני שאינו יכול להטילו ברחם אשה, אפ"ה אם משחיתו ה"ז שופך דמים, מפני שצורת אדם שלם יש בזרע, ונראה בכלי הידוע שהוא צורת אדם ממש ומתנועע, ולכן אמרו כאלו שופך דמים. ועוד מעיקרא מה שחושב אותו האיש שאינו יכול לבעול, גם זה אינו דמי הגיד לו שאינו יכול לבעול, והלא אפילו אדרוגינוס יכול לבעול ע"י הדחק, דמשנה ערוכה היא בפ"ח דיבמות אדרוגינוס נושא אשה, ואי לאו בועל איך נושא:
על כן זה האיש שהיה מוציא שז"ל בידים צריך לו תיקון על העבר, כי האיסור חמור מאד ואפילו בעיני הנכרים הוא קשה ומר ב"מ, והפליגו בזוה"ק בחומר איסור שבו, ואמרו דאית ליה תיובתא בטורח סגי, וגדולה מזו אמר רבינו האר"י ז"ל דאותם טיפות זרע שאינם ראויים להוליד היוצאים מן האדם אחר תשמיש נולד מהם משחיתים והאדם ממית אותם ע"י ק"ש וצריכין תיקון לכוין בזה, וכ"ש זרע גמור ממש שמצידו ראוי להוליד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ג
שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, ראובן קדש אשה בטבעת שאולה ששאל אותה מן לאה אשת יעקב שהיה לה טבעת זו, שקבלה מבעלה יעקב בתורת קדושין כשנשאת לו, והשאילה אותה לראובן בתורת שאלה שיקדש בה את ארוסתו, אך זה היה שלא מדעת בעלה, כי לא ידע יעקב בעלה של לאה שהשאילה אשתו הטבעת הזאת, וגם הכלה שקידשה ראובן בטבעת שאולה זאת, לא ידעה שהיא טבעת שאולה, וכבר נשא ראובן את ארוסתו ודר עמה קרוב לשני חודשים, ואח"כ הרגישו בזה הענין שהטבעת של הקדושין היתה שאולה, ולכן נפשם לשאול הגיעה, אם יועילו קדושין אלה כדין וכהלכה, או"ד צרוך לקדש פעם אחרת מחדש, ואת"ל צריך לקדש פעם שנית, אם צריך לברך הברכות, גם כיצד יעשה בענין הכתובה אם תשאר בכתובה הראשונה שבידה, או"ד צריך כתובה מחדש אחר שיקדשנה שנית, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. כתב מור"ם ז"ל בסי' כ"ח סעיף י"ט שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקדש בו, חוששין לקדושיו אע"פ שלא שאל מן הבעל ע"ש, וכתב הרב ח"מ אע"פ שהודיעה שרוצה לקדש בו אשה מ"מ לא הוי אלא ספק קדושין, הואיל ובלא ידיעת בעלה עשתה, ועכשיו נוהגין להקל וכו' ע"ש, והגאון ב"ש כתב מ"ש חוששין לקדושין היינו חשש בעלמא, וצריך לקדשה מחדש כדי שיהיו קדושי ודאי, והשיג על ח"מ במ"ש שנוהגין להקל ופסק דאין להקל, וציין על תשובת שער אפרים סי' כ' ע"ש, והגאון רא"ם ז"ל נראה דעתו כב"ש ע"ש, והגאון בעל ספר המקנה כתב נראה הא דחשש לזה דמיירי בטבעת שלה כדלקמן בסי' צ' סעיף ט' דבגדי אשה דינן כנכסי מלוג דאם מכרה ונתנה, הבעל מוציא הפירות ולא הגוף, א"כ אם יש בטובת הנאה ש"פ יכולה להתקדש בו, אבל אם הטבעת של הבעל או שהוא מנכסי צ"ב, דקי"ל אם מכרה ונתנה בטל, אינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל ע"ש:
והנה בנ"ד הטבעת היתה של לאה שנתן לה בעלה לקדושין שלה, ולכן יש להסתפק אולי בנ"ד הוי קדושי ודאי, דכיון שנתנה לקדושין שלה יכולה להשאילה שלא מדעתו דחשיבה שלה לגמרי, ועיין בתשובת נו"ב מ"ב ביו"ד סי' קנ"ט ע"ש, ומדברי הרב ב"ד אה"ע סי' כ"ג בענין לאה ורחל שנתחלפו להם טבעות קדושין שלהם זו בזו, בטעות וכו' משמע גם בכה"ג בעינן ידיעת בעלה כשתשאיל אותו, וראיתי להגאון ח"ס סי' קט"ו שנתעורר בענין כסף קדושין דניתן לחלוטין ולא ע"מ להחזיר שכתב וז"ל, ואמנם הבית שמואל בשם מהר"ם מינץ ס"ל לחלק דודאי פרוטה מן כסף קדושין ניתן לחלוטין, אך מה ששוה יותר לא ניתן רק לקשוט בעלמא, ואותו היתר תחזיר בנתאלמנה, והקשה הא"מ א"כ מן הארוסין נמי תחזיר המותר ולפע"ד צריכה להחזיר גוף הטבעת והיורשי' נותנים לה פרוט' כסף קדושיה וכו' ע"ש, ובמפתחות הספר שם פרט הדינים העולים מתשובה זו, וכתב בדין השישי טבעת קדושין השוה יותר מפרוטה, אם נתאלמנה או נתגרשה מן נשואין חוזר, ולא שייך שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה, כיון שאין תנאי בנשואין, ועוד כיון שגובה כתובתה ומכניסים לה בחשבון הטבעת הלז, אית לה הכירא דלא הוי קדושי טעות, וכיון שהמותר מפרוטה לא ניתן לה אלא ע"ד קשוט יכול למכור ולמשכן כמו כל זהב ובדולח עכ"ל, ולפ"ז נראה פשוט דאין לחלק בטבעת הקדושין חילוק הנז' וגם בזה בעינן שיהיה בידיעת בעלה, ועיין להרב ב"ד אה"ע סי' ל"א מ"ש בענין טבעת הקדושין ע"ש, והרב זכור לאברהם ח"ב הביא מספר כתונת יוסף ומשמע מדבריו כל כה"ג לא בעינן ידיעת הבעל בהשאלה דידה ולהכי התיר שם הקדושין וחשיב להו קדושי ודאי, אך מדברי הפוסקים אין נראה כדבריו, ובודאי לענין הלכה כנ"ד יש להצריכה קדושין מחדש כדי שיהיו קדושי ודאי לכ"ע:
גם עוד בנ"ד בלא"ה איכא רעותא אחריתי להצריכה קדושין שנית מפני שהכלה לא ידעה שהטבעת היא שאולה, וחשבה שנתן לה הבעל את הטבעת מתנה חלוטה לעצמה כשאר כסף קדושין שנוהגין בו העולם. ואע"ג דבנ"ד השאילה לאה את הטבעת לראובן כדי לקדש בו, וכתב הרא"ש ז"ל כל כה"ג דהשאילו לקדש בו אפילו אם לא ידעה המתקדשת שהיא טבעת שאולה הרי זו מקודשת גמורה, דאמרינן כיון דהשאילו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו אדעתא דאותו ענין שיועילו הקדושין שתהיה האשה מתקדשת בו, שאם לא יועילו בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות שהיה מתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מהאשה ויחזירהו או יחזיר דמיו, וכמ"ש כל זה רבינו הטור ז"ל בסי' כ"ח ע"ש, וכן הרדב"ז ז"ל הביאו בחדשות ח"א סי' שע"ב וסיים בכה"ג אפילו שלא הודיע לאשה שהוא שאול הוי מקודשת, דאין כאן קדושי טעות, שאם אינו רוצה למכרו הרשות בידה, ויחזיר הבעל דמים לשואל, הילכך מאי אכפת לה לדעת אם היא שאולה או לאו, ודברים פשוטים הם עכ"ל:
הנה עכ"ז נראה שאין דין זה מוסכם לכ"ע, דהא בכנה"ג סי' כ"ח הגהב"י אות כ"ו הביא מן הגהות מרדכי דפליג על הרא"ש בזה, גם שם באות נ"ח כתב מדברי בעל העטור נראה דבכל גוונא לא הויא מקודשת, וכ"כ מהרח"ש בתשובה וכתב ג"כ שיש לדקדק מדברי הרשב"א הוכחה הפך דברי הרא"ש, ומה שסיים הכנה"ג דאין מדברי הרשב"א הוכחה הפך דברי הרא"ש, הנה הרב ערך השלחן סי' כ"ח אות ז' השיג על הכנה"ג דאשתמיט מיניה תשובת הרשב"א ח"ד סי' רע"ג דמפורש שם להדיה דהרשב"א חולק על הרא"ש ע"ש, ולפ"ז נמצא כיון דהרשב"א חולק להדיה על הרא"ש, וכן הרב בעל העיטור לדעת מהרח"ש ג"כ חולק, וכן הרב המורה השני שהביאו במרדכי ג"כ חולק ודעת מרן ז"ל לא נתברר לנו בזה, ועיין בית שמואל סי' כ"ח ס"ק מ"ח ואפילו אם יהיה דעת מרן כמ"ש הרא"ש ז"ל, הנה כלל ידוע בקדושין צריך למעבד אליבא דכ"ע, ואיך יהיה ראובן בועל כל ימיו ומוליד בנים בקדושי ספק, על כן ודאי בנ"ד מטעם זה צריכה קדושין פעם שנית לצאת י"ח כל הסברות:
ועוד יש רעותא אחריתי בנ"ד להצריכה קדושין שנית, מפני כי בנ"ד המשאיל הוא אשה, וי"ל אפשר גם הרא"ש יודה בזה, משום דאשה לא ידעה ולא גמרה, וכמ"ש כיוצא בזה רב אחד מרבני אשכנז, הובאו דבריו בחתם סופר אה"ע סי' פ"ו, ומחמת כן הצריכה הרב הנז' קדושין וחופה מחדש ע"ש, ואע"ג דהגאון ח"ס לא הודה לו בזה החילוק מ"מ לדידן לא נפקא מתורת ספק. ועוד איכא רעותא אחריתי בנ"ד, דידעינן בבירור שהנשים פה עירינו יע"א קפדי בזה מאד, שלא למכור טבעת זו ולקבל דמיו, וא"כ בנ"ד ליכא למימר כמ"ש הרדב"ז ז"ל שהבאתי דבריו לעיל, דאין כאן קדושי טעות, משום שאם אינה רוצה למכרו הרשות בידה ויחזיר הבעל דמים לשואל וכנז"ל, דזה אינו לפי דעתן של נשים פה עירינו יע"א. באופן העולה מכל האמור הוא דאשה זו דנ"ד צריכה קדושין שנית כדי שיהיו קדושיה קדושי ודאי, אליבא דכ"ע:
פש גבן לברר בענין הברכה, ונראה ברור דאין צריך לברך לא ברכת ארוסין ולא ברכת נשואין, וכמ"ש הרב הכנה"ג סי' כ"ח הגה"ט אות ס"ג בשם מהר"ם מינץ ז"ל סי' מ"ט, וכתב שכ"כ מהר"י וייל ז"ל, דהמקדש בפסולי עדות או בפחות משוה פרוטה, צריך לקדשה פעם אחרת, ואין צריך לחזור ולברך לא ברכת ארוסין ולא ברכת נשואין, וכ"כ מהר"א די בטון סי' ס' וכ"ש כשבעל שמבואר בהגהות מרדכי בקדושין, והרדב"ז ח"א סי' קפ"ה שאינו צריך לברך ע"ש, וכן הוא בתשובת הרדב"ז ז"ל שהבאתי לעיל, דכל שכבר ברכו ז' ברכות אלא שנמצא קדושי טעות, כשחוזר ומקדש אינו צריך לברך ע"ש, ועיין למרן ז"ל בסוף סי' ק"ן שכתב מי שגירש אשתו בגט שיש בו פיסול דרבנן, או שהיתה ספק מגורשת ורוצה להחזירה צריך לקדשה, אבל אין צריך לברך ז' ברכות, והם דברי הרמב"ם בפ"י מה' גרושין, וכתב הרב המגיד משום דאין מברכין על הספק, ועיין ערך השלחן סי' כ"ט אות ז' מ"ש בזה ע"ש:
עוד ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' ל"ח סוף אות נ"ו במי שקדש בטבעת שאולה, ונכנס לחופה, ואח"כ נודע לו שהיא שאולה והוצרך לחזור ולקדש דאין צריך לחזור ולברך ז' ברכות, כ"כ הכנה"ג בשם הרדב"ז וכו' והוא הוכיח כן להדיה מתשובת הרשב"א ז"ל הובאו בתשובות דשייכי לסדר נשים ותמה על הכנה"ג שלא זכר תשובת הרשב"א ז"ל זאת ע"ש, וראיתי להגאון חק"ל ז"ל מ"ב אה"ע סי' י"ג שכתב במי שקדש אשה ע"י שליח, והשליח קדשה בטבעת שאולה מאשה בעולת בעל, דאין צד לפטור בלי קדושין אחרים, אך לענין הברכה נראה דצריך לחזור ולברך וכו', ומ"מ כיון שהכנה"ג באה"ע סי' כ"ח הגה"ט דעתו שלא לברך, וכן נראה דעת מהריק"ש י"ל הביאו הרב ברכ"י ז"ל סי' ל"ד וכן נראה מדברי שאר קצת פוסקים, דעתי לברך בלי שם ומלכות ע"ש, ואלו הרב הנ"ל ראה מ"ש הרב חיד"א ז"ל מתשובת הרשב"א לא היה כותב כן, באופן הדבר ברור לענין הלכה שצריך לקדש שנית בלא ברכה וכאמור לעיל:
אמנם לענין הכתובה, אי צריך כתובה מחדש או לאו, הנה מצינו לרב אחד מרבני אשכנז שהובאו דבריו בתשובת ח"ס סי' פ"ו שהצריך לה קדושין וחופה, ולא הצריך לה כתובה מחדש, וכתב הגאון ח"ס על דבריו אע"ג דאיכא למימר אי מצרכת קדושין וחופה מחדש, נמצאת הכתובה וכל שטרות שנעשו המה מוקדמים ופסולים, מ"מ לאיסורא עבד מר תקנתא, אבל לענין ממונא סמוך ארוב וכל הפרטים דמפרטי אפשיטא איבעיא איתתא ידעה לאקנויי עכ"ל, וא"כ לפ"ז גם בנ"ד לא צריכה כתובה מחדש די"ל לענין ממונא סמכינן אמאן דסבר מקודשת זו בודאי, ורק לענין איסורא עבדינן תקנתא לקדשה מחדש:
ומלבד טעמו של הגאון ח"ס הנז', נ"ל בס"ד טעם אחר דדי לה בכתובה הראשונה, דאפילו אם נאמר קדושין ראשונים לא הועילו, עכ"ז שטר כתובתה נפסל מדין שטר מוקדם, דהא האיש יכול לשעבד עצמו ונכסיו לה מאותו היום שנכתבה הכתובה, דאע"פ שלא נגמרו הקדושין, הנה מחייב עצמו בחיוב בקגו"ש מאותו היום, וקי"ל האדם מתחייב בדרך חיוב, אפילו בדבר שאינו חייב בו, ועיין בש"ע סי' נ"ה ובאחרונים שם, ועוד אני אומר טעם נכון יותר, והוא דקי"ל לענין ממון יתחייב האדם ע"פ הודאתו, אפילו שהיא הודאה בשקר וכנז' בח"מ סי' מ' ובאחרונים שם, וכמ"ש בזה בתשובה אחרת בס"ד באורך, והרי כאן ראובן הודה בפני עדים בשטר הכתובה שזו אשתו גמורה שנתקדשה לו, ולענין ממון ודאי מהנייה הודאתו דאמרינן ודאי קדשה כפי הדין, וזו אשתו גמורה, ונמצא זה מתחייב בשטר כתובה זה מההוא יומא שהודה בו בשטר כתובה, ואין כאן פיסול מוקדם ורק לענין איסורא לא סמכינן ע"פ הודאה זו ועבדינן קדושין מחדש, ועיין להגאון דברי חיים מצאנז ז"ל אה"ע סי' ע' מה שטען בענין כזה לענין הבחנה וטענותיו שייכי גם בנ"ד:
ברם נראה ודאי דצריך לעשות בנ"ד חופה מחדש, דהיינו בעת שיקדשנה שנית יעשה החופה של פריסת סודר על ראשיהם כנהוג, וטעמא דידי הוא משום דחזינא להגאון מש"ל בה' אישות פרק יו"ד ה"ב דנסתפק אם בעינן שיהיו קדושין קודמין לחופה, אבל אם קדמה החופה אף שאח"כ קדש, לא מהני חופה הקודמת להחשיבה כנשואה, או"ד דמהני גם בכה"ג, והוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל דמהני, ומקשה על המשאת בנימין שהביא הבית שמואל סי' ס"ד ס"ק וא'ו שכתב דלא מהני, אך הרב מהר"י בולי ז"ל שם הוכיח מן הראשונים דלא מהני ע"ש, והרב שער המלך בחופת חתנים סעיף ח' דף נ"ט ע"א הביא כל זה, והאריך בענין זה והעלה דכל היכא דבשעת הקדושין ליתיה לחופה לכ"ע לא קני לה, ולכן אני אומר שיעשו חופה ג"כ מחדש, ועיין בשער המלך שם בסעיף ט' מה שהאריך בענין מציאות החופה, וכבר כתבתי לעיל שגם הרב האשכנזי ז"ל שהובאו דבריו בח"ס הנז"ל, הצריך ג"כ חופה עם הקדושין מחדש:
וראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' יו"ד שהאריך בענין קטן שנשא אשה בעודו קטן, ואח"כ הגדיל אי בעי קדושין וכתובה מחדש, והעלה דיש לחוש לסברת כה"ג לכתוב כתובה מחדש ע"ש, כל זה אינו שייך לנ"ד דהתם הצריך כתובה מפני שהקטן אינו בר חיוב, משא"כ בנ"ד הסברנו פנים להלכה דמהני החיוב שעשה מקודם, וגם אין ללמוד לנ"ד ממאן דסבר התם גבי קטן דלא בעי קדושין מחדש דהתם שאני דגדלי קדושין עמו משא"כ בנ"ד דלא שייך האי טעמא:
והנה מצינו למור"ם ז"ל בהגה"ה סי' ס"ח סעיף ט' שכתב, כל מי שטען טענת בתולים, וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה ע"ש, ונראה מזה דאין צריך קדושין מחדש, אבל הגאון בית שמואל סע"ק כ"ד דקדק מדברי התוספות דצריך קדושין מחדש לעשות נשואין, והגאון בעל חוות דעת בספרו בית יעקב שם כתב כונת הב"ש ז"ל הוא לומר דאי הוי מקח טעות אף דאין עושה בעילת זנות ומקדשה בביאה, מ"מ ביאה אינה רק ארוסין דביאה ארוסין עושה, ולענין שיהיה חשוב נשואין לענין לזכות במעשה ידיה ובירושתה אינו יכול לזכות בלא נשואין מחדש ע"ש, והגאון בית מאיר כתב על דברי מור"ם בהגה"ה הם מדברי הרמב"ם, ויש לדקדק ממנו שאין צריך לקדשה מחדש, ואף דמן דברי התוס' שהביא ב"ש משמע דצריך לקדשה מחדש, משום דהוי מקח טעות י"ל דסובר הרמב"ם מ"מ לא עדיף מקדש סתם ונמצא בה מום, דמ"מ מקודשת מספק כדאיתא בסי' ט"ל סעיף ה' והב"י סוף סי' מ"ד כתב להרמב"ם כל מקום שמקודשת מספק תורה, שוב אין צריך לקדשה מחדש, כמו קטנה שנתקדשה למיאון וה"ה הכא וכו' ע"ש, ועיין להגאון בספר כתובה בק"א מ"ש בענין זה ע"ש. מיהו פשוט שגם לדעת הרמב"ם דאין צריך לקדש מחדש, היינו טעמא מפני שידע הבעל עתה וקבל, ודמי לקדושי קטן, ואנא עבדא תמיהא לי בתשובה אחרת על הרב המבי"ט ז"ל, ועל הרב שמחת יו"ט סי' יו"ד אמאי לא הוכיחו לענין נידון דידהו מדברי הרמב"ם הנז', דהא אפילו היכא דהוי מקח טעות אם רוצה לקיימה לא צריך קדושין אחרים, וכ"ש קדושי ונשואי הקטן:
ואיך שיהיה הנך רואה שבדין הנז' התוספות ז"ל ס"ל בפשיטות דבעי קדושין אחרים, ולסברת הרמב"ם דלא בעי קדושין אחרים, יש לחלק טובא בין הא דנ"ד להתם, וכאשר יראה הרואה, ויש עדיין מקום לדבר ולפלפל בזה, אך אין הפנאי מסכים עתה להאריך ודי בהערה זו:
ודע דאע"פ שבנ"ד ראובן זה כבר בעל לא אמרינן קנה אותה בביאה ויהיה די לו בזה, ולא בעי קדושין שנית, כי כבר נתעורר בזה מהר"ם מינץ ז"ל סי' מ"ט וכתב בזה דברים של טעם ודעת וז"ל, אם תאמר הכא מקודשת כיון דבעל, לכן אין אדם עושה בעילתו זנות ובעל לשם קדושין כדאיתא בהמדיר, הא ליתא, כדאיתא בתשובת מהר"ם במיימוני שכתב וז"ל, וששאלתם אם אדם נשוי אשה ויש לו בנים הימנה, ונמצא הקדושין שלא היה בו שוה פרוטה, הבנים ראוים להיות כהנים גדולים וכו'. מיהו צריך לחזור ולקדשה, אפילו למ"ד בפרק המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה, אם בעל קנייה התם אורח ארעא שאין קדושין תופסין פחות משוה פרוטה, ובעל לשם קדושין אבל הכא היה סבור שיש בו שוה פרוטה, ואפילו בא עליה לאחר שנתברר דלית ביה שוה פרוטה, אי ליכא עדי יחוד, הו"ל כמקדש בלא עדים דאין חוששין לקדושיו, ואפי' שניהם מודים, וההיא דהמדיר גמר ובעל לשם קדושין התם בשעת חופה דרגילי ליחד החתן והכלה וכו' עכ"ל, ואע"ג דבתשובת רבי שמעון בר אברהם אשר לפני זאת התשובה משמע דבעל מועיל וכו', יש ליישב דודאי לא סבר דמועיל בעל לשווייה קדושין, רק לענין זה מועיל דלא צריך עוד ברכה פעם שנית, דהבעילה הוי קצת קנין והו"ל הברכה בשעת קנין וכו', עכ"ל הרב מהר"ם מינץ זל בסי' מ"ט, וא"כ ה"ה בנ"ד אין בעילה שלו בליל החופה תועיל במקום קדושין, אפילו אם נניח במונח דהוה התם עידי יחוד, מ"מ הוא לא ידע האסרון שיש בקדושין שלו, כדי שיכוין ויבעול לשם קדושין, וגם עתה שידע נמי לא מהני בעילתו דבעינן עידי יחוד וליכא, ולכן שפיר כתבנו דצריך בנ"ד קדושין אחרים וחופה:
גם דבר זה שלמדנו מתשובה הנז' תמצאנו מפורש יוצא בדברי הרא"ש ז"ל בכתובות בפרק המדיר וז"ל ובקטנה אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום, ומיד שגדלה הוא בועל לשם קדושין גמורים, אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סבור שתנאו קיים, ולא נזהר לבעול לשם קדושין, והא דאמרינן הבועל לשם קדושין, היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרינן הן הן עידי יחוד, הן הן עידי ביאה עכ"ל, וכ"כ הטור ז"ל בסי' ט"ל, ועיין ב"ח סי' ל"ח סוף סעיף י"ב ומה שנראה מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' מ"ז, דס"ל אפילו כשסבור שהם קדושין כשרים אמרינן גמר ובעל לשם קדושין, הנה הרב ערך השלחן ז"ל בסי' ל"ה ס"ק יו"ד הביא דבריו והשיג עליו וסיים וז"ל, ליכא מ"ד שיסבור שהם קדושין גמורים דאמרינן בעל לשם קדושין, אלא הרשב"ץ, והוא נגד הש"ס והפוסקים, ועיין בתשובת מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' ל"ג עכ"ל ע"ש. העולה מכל הנז"ל הוא דאשה זו דנ"ד צריכה קדושין וחופה, ורק כתובה מחדש אינה צריכה אלא די לה בכתובה שבידה מזמן קדושין ונשואין הראשונים, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ד
שאלה מן מעלת הב"ד יכב"ץ. אחד קדש את הקטנה שלא בפני אביה וכששמע אביה תכף ומיד מיחה יצעק ככרוכייא שאינו מרוצה בזה, וכשהביאו את הבת לפנינו אנן ב"ד, ראינו כמותה מאומד הדעת בת שמונה או בת תשע שנים, ואביה העיד לפנינו שהיא בת תשע שנים ועדיין לא השלימה התשע, וכן העידה אשה אחרת שאין לה קורבה עמהם כדברי אביה, והנה על עדות נשים וקרובים בענין השנים, כבר מעכ"ת נר"ו כתבת בפסק אחר מקדמת דנא שיש בזה פלוגתא, ואין לסמוך על זה במקום דליכא עיגון, ועל אומד דעתינו שאנחנו רואין שהיא קטנה נסתפקנו אם יש לסמוך על זה, יען כי ראינו בפתחי תשובה סי' קס"ט ס"ק י"ח שהביא מהרב משנה למלך בפ"ב מה' אישות דין כ"ב שכתב כשהמבוקש הוא שיהיה קטן, אף שהם קטני הקומה, אין הוכחה מזה שלא הגיעה לכלל שנותיה דדילמא ננסת היא ודלא כתשובת פני משה ח"א סי' י"ח ע"כ ע"ש, וא"כ לפ"ד הרב מש"ל לא סמכינן בזה על אומד הדעת, דאפשר לומר שמא ננסת היא. על כן יורינו דעתו בזה ושכמ"ה:
תשובה. מ"ש הגאון מש"ל ז"ל על דברי הרב פני משה אין זה נוגע לענין השאלה דנ"ד, דהתם בדף מ"ד ע"ד בד"ה עוד נלע"ד, הביא דברי התוס' ז"ל שכתבו שאם הם גדולים בקומה נאמר שהם גדולים בשנים ומדבריהם אלו למד הרב פ"מ דה"ה כשהם קטני הקומה שנאמר שהם קטנים בשנים, ועל דמיונו זה פקפק הגאון מש"ל ז"ל, וכתב דמיון זה איני מכירו, דדוקא כשהמבוקש הוא שיהיה גדול, אבל כשהמבוקש הוא שיהיה קטן אף שהם קטני הקומה, אין הוכחה מזה לומר שלא הגיעה לכלל שנותיה, דדילמא ננסת היא, והאמת אתו בזה הפקפוק, דודאי אין לדמות הא להא כיון דאיכא למימר שמא ננסת היא, אבל בהיכא שאנחנו רואין אותה קטנה, דלפי האומד לא שייך למתלי שיעור הקוטן הזה בננסת, על זה לא קאמר הגאון מש"ל דלא סמכינן על אומד דעתינו, ולכן לא ערער הגאון מש"ל ז"ל בדברי הרב פני משה ז"ל, אלא בזה, אבל על מה שכתב אח"כ לא ערער כלום, והוא שכתב וז"ל ומה גם בנ"ד שמעיד שכמותה היה שהיא בת תשע שנים ולא יותר, שדבר זה הוא ברור וגלוי לעינים שאינו דומה של בת ט' שנים לבת י"ב שנים ויום אחד, משום שההפרש הוא גדול ונראה לעינים כשהיא קטנה בת ט' שנים לכשהיא גדולה בת י"ב שנה ויום א', דבשלמא בשנה אחת או שתים איכא למטעי, אבל בשלש שנים ההפרש הוא גדול וליכא למטעי, וכיון שכן היכא שמעיד שכמותה היתה של ט' שנים יש לסמוך על עדות זו שהיא קטנה עכ"ל, הנה על דבריו אלו לא ערער כלום, יען כי הפרש גדול כזה ליכא למתלי בננסת, דאפילו אם ימצא ננסת שיש לה הפרש גדול בזה ויותר מזה, הנה זאת לא שכיחא ואין תולין אלא בננסת המצויה:
ומ"ש הרב פני משה בסי' ז' דף ט"ל ע"ד וז"ל, וכיון שכל כח עדותו זה אינו כי אם מפי השכינות מכח כמותה הנז', וידוע הוא שבמה שאמר שכמותה מודה על ככה שאין זו ראיה, ולא אות חותך וכמבואר עכ"ל, אין מזה פקפוק לנידון שאלתכם ולהוכיח דאין סומכין על האומדנא, די"ל נידון הרב ז"ל שאני, מפני שהעד מעיד לפנינו עתה כשהיא בת עשרים שנה על זמן קדמון שהיתה נראית לו כמותה בת תשע שנים, דהא ודאי אין לסמוך על דבריו אלו, חדא שהאומד הזה אינו עושה אותו עתה, אלא אומר שכו"כ אומד עשה קודם כמה שנים, ועוד אם הוא מגיד זה מחמת אומד, נמצא אין דבריו בתורת עדות אלא השערת ב"ד, וזה הוא עד ואינו ב"ד, ומי שם אותו דיין לעשות שודא דדייני ודילמא טעי בכך ואין שכלו מיושב בד"ז, משא"כ בשאלה דנ"ד שאני, כי האומד הזה עושין אותו ב"ד הצדק שלפי אומדנא דילהון רואין שהיא קטנה, ואומד זה עושין אותו ב"ד עתה בשעת מעשה שבעודה קטנה אומדין אותה כמה שנים יש לה, ואם אפשר למתלי בננסת המצויה בעולם, נמצא אין זה אומד ברור, ואיך הב"ד אומרים דאינו מאומד הדעת שהיא בת שמונה או תשע שנים, דהא ודאי דאם נאמר שהיא ננסת, אין לך לומר שהיא בת י"ב שנים ויום א', ומחמת שהיא ננסת נראית בת שמונה או תשע, וכ"ש וקל וחומר דאיכא בנ"ד עדות ברורה בשנים מקרובים ונשים המסייעת את האומדנא הנז' דסמכינן על זה:
וראיתי להרב המבי"ט ז"ל ח"ג סי' נ"ד דף קכ"ד ע"א וז"ל, וזה העד צדקה הביאה אותו לפני והעיד אז לפני כי בזמן המגפה היתה הבת הנז' כבת ז' או שמונה חודשים, אמרתי לו מהיכן אתה יודע שהיתה בת ז' או ח', אם מפני שראית שהיתה יונקת בחיק אמה אפשר שהיתה בת שנה וחצי כי לפעמים תינוק או תנוקת נראין בן ז' או ח' חודשים, והוא בן שנה או יותר לפי חולשתו או לפי קוטן גופו, והשיב שלא היה יודע אלא שכך היה נראה לו, ועל זה לא קבלתי עדותו כי לא אמר שהיה יודע בבירור כמו שכתוב בעדות שנתקבלה בב"ד וכו', כי גם הנערים בני עשרה או י"ב שנים לפעמים נראים בן ח' כמו בן עשרה ובן עשרה כבן שנים עשר וכו' עכ"ל ע"ש. הנה מכל דבריו אלו אין פקפוק לנ"ד, דהתם העד מעיד כל עדותו בדרך השערה ובודאי לא סמכינן על השערתו, וגם מדברי המביט הנז' על הרב פני משה אין סתירה, כי הרב פני משה ז"ל מדבר בהפרש גדול שהוא שלש שנים, והרב המבי"ט נקיט דבריו על הפרש שתי שנים דזה איכא למתלי בטעות:
על כן נראה בנידון שאלתכם אשר לאומד הדעת נראית בת שמונה או בת תשע למרבה, דאיכא עוד שלש שנים עד י"ב שנה ויום א', וגם לפי אומד הדעת אין לתלות בננסת המצויה, יש לכם לסמוך על אומד הדעת, והגאון מש"ל לא דבר בכה"ג, והא ודאי אין לכם לחוש שמא זו ננסת משונה מכל הננסין דודאי אין לתלות אלא בשיעור ננסים המצויין ולא בננס משונה, ולכן שפיר יש לכם לסמוך על אומד הדעת בזה, בצירוף עדות אביה ושאר נשים שהם רחוקים, וכ"ש שאתם עושים השערות ואומדנות אלו בזמן שאתם עושים מעשה ואתם דנים על מראה עיניכם עתה, ולא על העבר קודם שנים, ויש לי לדבר בס"ד בענין האומדנא ולפלפל בזה, ובמקום אחר אכתוב בזה בעזה"י, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תירתו, אכי"ר:
סימן ה
שאלה. נשאלתי מן הב"ד יכב"ץ, מעשה שהיה באיש אחד שמו עאבד בן יצחק שאת"י שהוא דר פה בעיר בגדא'ד יע"א, ולו שתי בנות הא' גדולה קרובה לט"ז שנים והב' לפ"ד של אמה בחודש אדר של שנה זו התרנ"ה גמרה י"ב שנים ונכנסה בשנת י"ג, שהיא עתה עודנה נערה ולא בגרה, ומלבד דברי אמה הנז', אין לנו בירור לסך שנותיה, ועאבד הנז' הלך לבדו לעיר חילי יע"א, ובנותיו נשארו פה בגדא'ד, ונתאכסן בבית אליהו עזרא אהרן הלוי שהוא בן אחותו, ואליהו הנז' היה אלמון בלא אשה, ודבר עם אחי אמו עאבד הנז', שיקבל כסף קדושין בעד אחת משתי בנותיו הנמצאות פה בגדא'ד ותהיה הבחירה ביד אליהו הנז' באיזה מהם שיחפוץ יקחנה לו לאשה או לבת הגדולה או לבת הקטנה ממנה, ומסר כסף הקדושין ביד עאבד הנז' אביהם של הבנות בפני ג' עדים שנים מהם המה פסולי קורבה מן האב ראשון בשני, והשלישי רחוק, וכך אמר לו בשעת הקדושין, הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ונעשה קב"ע בעיר חילי יע"א, וז"ל במותב תלתא כחדא הוינא, אנן ב"ד דח"ל ואתא קודמנא משה יוסף הכהן ואחר האיום והגיזום העיד בתורת עדות גמורה שאיך אליהו עזרא אהרן הלוי אמר לעאבד ן' יצחק, שתקבל כסף קדושין בשביל אחת משתי בנותיך הנמצאות בעיר בגדא'ד, והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה ממנה, ומסר ביד עאבד הנז' כסף הקדושין וכך אמר לו בזה הלשון הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל. ושאלנו להעד אם יודע כמה שנותיה של הבת הקטנה והשיב שאינו יודע ע"כ הגיעה עדות משה הנז' שהוא א' משני עדים הקרובים וכן העיד העד הרחוק יחזקאל צאלח יוסף עזרא בעדות הנז"ל, והיה זה ביום שנים עשר לחדש ניסן שנת התרנ"ה עכ"ל הקב"ע, וחתימי עלה אברהם ביגאנו ועזרא יחזקאל כהן ואליהו יצחק שמאש, והיה זה שלא בפני עאבד הנז' מפני שלא היה בעיר חילי שכבר חזר לבגדא'ד, יורה המורה צדק אם יש חשש בקדושין אלו, אם חלו על שתי הבנות או על אחת מהם או לא חלו על שתיהם ושכמ"ה:
תשובה. מדברי השאלה נראה דברור להב"ד יכב"ץ, שהגדולה היא בוגרת גמורה ואינה ברשות אביה, אבל הקטנה לפ"ד אמה עודנה נערה ואין יכולין לברר הדבר ואם כנים דברי אמה, הרי היא ברשות אביה וקדושיה הן לאביה, נמצא אין תועלת בקבלת הקדושין האלה אלא רק לקטנה, אם ירצה בה המקדש כי הגדולה אינה ברשותו וכאלו אינה וכאלו לא נזכרה בדבר זה, והו"ל כאלו אחד נתן כסף קדושין לאב בשביל בתו הקטנה ע"מ שיראנה אח"כ שאם ירצה בה יחולו הקדושין, כן זה עאבד קבל הקדושין בשביל בתו הקטנה על תנאי אחר שיחפוץ המקדש כשיראנה:
והנה תחלת הכל נחזי אנן אם זה הלשון שאמר לאב הרי את מקודשת לי, דמשמע מיניה כאלו הוא מוסר הקדושין ביד הבת עצמה שאפשר שזה הלשון מגרעות נתן לקדושין ושתיקתו היתה יפה לו שנראה שהוא מדבר דרך שחוק, וכד דייקינן נראה חזינן, דאין זה הלשון גורע כח הקדושין, יען כי האב הוא במקום הבת כיון שהיא קטנה ושפיר מצי לומר לו לשון זה, כאלו הוא מדבר עם הבת עצמה, וכ"כ הגאון הט"ז בסי' ל"ז ס"ק ג' וז"ל ולפ"ז אם אומר לאב הרי את מקודשת לי, ג"כ הוה קדושין דהוא במקום בתו עכ"ל, וכ"כ הרב חלקת מחוקק ז"ל בסי' ל"ב סק"ה בקדושי שטר שצריך לכתוב בו בתך מקודשת לי, שאם כ' הרי את מקודשת לי, ג"כ הוי קדושין ע"ש. גם ראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט שהעלה מדברי הריטב"א ז"ל, וז"ל וכן ע"י האב נמי אם קדשה בכסף, וא"ל כמדבר עם הבת הרי את פ' מקודשת מהני כיון שהיא המתקדשת וליכא למטעי מידי ע"כ ע"ש:
מיהו הגאון בית שמואל ז"ל סי' ל"ז ס"ק יו"ד כתב וכשהוא מקבל קדושין בשביל בתו אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי, ולא הרי את דהא הוא לאו שליח עכ"ל. ולפ"ז יש פלוגתא בזה הלשון, ועכ"פ צריכה גט לצאת י"ח סברת החולקים. מיהו יש לומר בנ"ד, גם בית שמואל יודה כיון שקדמו אותם הדברים הנז"ל, שא"ל שיקבל כסף קדושין בעד אחת משתי בנותיו הנמצאות בבגדא'ד והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה, ותכף ומיד מסר לו כסף הקדושין, וא"ל הרי את וכו' וכל כה"ג יודה הגאון בית שמואל דאין מזיק וגורע לשון זה בכח הקדושין:
ואחר אשר דברנו בזה נבא לעיין בס"ד אם אפשר לבטל הקדושין מטעם אחר באופן שלא תצטרך לגט, והוא כי י"ל כיון שזה אמר לאבי הבנות תקבל כסף קדושין בשביל אחת משתי בנותך הנמצאות בעיר בגדא'ד והבחירה בידי או אקח לי בתך הגדולה או אקח בתך הקטנה, והאב קבל הקדושין ע"פ הדברים האלה, נמצא האב לא ידע שהגדולה אינה ברשותו, ולא מצי מקבל בה קדושין, דאל"כ היה לו לומר לזה המקדש שהגדולה בוגרת, ואינה ברשותי ולא אקבל אלא בעבור בתי הקטנה, על כן מוכרח לומר שהוא קבל הכסף בתנאי הנז', או לזאת או לזאת, והרי נמצא שהאב בעת קבלתו כסף הקדושין לא נתכוון לקבל בשביל הקטנה בבירור, וגם המקדש לא נתכוון לאחת מיוחדת בבירור, וכיון דלא כיון בשעת הקדושין לבת מיוחדת וידועה, אע"פ שאח"כ ירצה זה בקטנה לא תפסי בה קדושין אלו דלא מקרי בכה"ג קדושין שנמסרו לביאה:
והנה מצאתי להטור ז"ל בסי' ל"ז שהביא מן השאלתות בראובן שהיה לו ד' בנות, ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו, דנאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין, וכתב מרן ז"ל בב"י דברים תמוהין הם, דגרסינן בפרק האיש מקדש וכו', ובהא דשאלתות כיון דהמקדש קדש סתם אחת מבנותיו, הו"ל ודאי קדושין שאין מסורין לביאה, דקי"ל דהוו קדושין להצריך גט לכולן, ואע"פ שאמר האב לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין לא היה לנו להאמינו, דא"כ היה לנו להאמין להמקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזה לא שמענו, ולכן דברי השאלתות צ"ע ע"כ, ומור"ם ז"ל בד"מ תירץ דברי השאלתות דאיירי בהיכא דהמקדש תלה הדבר בדעת האב, דכל שיחפוץ בה האב אחת מבנותיו תהיה מקודשת לו, ולכן מקרי כה"ג קדושין שנמסרו לביאה, ולכן אם אמר האב לזו נתכוונתי, נאמן ע"כ, וכ"כ מהריט"ץ ז"ל סי' צ"א דף פ"ג סוף ע"א וז"ל, אמנם כפי מה שביארנו אינו נאמן, אם לא שאמר המקדש לאב אותה שתרצה תהיה מקודשת לי, אז נאמן האב לומר לזו כוונתי עכ"ל, והדרישה ז"ל תירץ דברי השאלתות, דהא דאמרינן צריך גט לכולם, היינו דוקא היכא דאין האב לפנינו או שכח, אבל אם האב לפנינו ואמר לזו נתכוונתי נאמן. והוסיף עוד לומר, אע"פ שהבעל קדש סתם, ודאי היה דעתו על איזו שהאב מתרצה שתהיה מקודשת לו, והך דינא דחמשה בנים שעשו אביהם שליח וכו', התם נמי מיירי שאב הבנות לא נתן אל לבו לקבל קדושין בשביל אחת מיוחדת עכ"ד, ועיין להב"ח מ"ש בישוב השאלתות הנז':
וראיתי להט"ז ז"ל בסי' ל"ז ס"ק ט"ז, שכתב דברי השאלתות הלכה ברורה היא, והוא דמיירי שהמקדש נתן הברירה לאב, שאיזה שנתכוון הוא בשעת קדושין יתן לו, נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית וכו', והברירה שנתן לו היינו בשעת קדושין ולא אח"כ ע"ש, וא"כ לפ"ד הט"ז האי עובדא דנ"ד שתלה המקדש ברצונו אחר שיראה אותם אח"כ, נמצא אע"פ שאח"כ חפץ באחת מהם לא הוברר הדבר בשעת נתינת כסף הקדושין, ולא מהני מה שיוברר אח"כ, ובאמת הכי דייק לשון הרבנים שהבאתי לעיל, אלא שאין הדבר מפורש להדיה בדבריהם. מיהו ראיתי להרב קרית מלך רב בה' אישות פ"ג סוף דין ש' דף ל"ז ע"א דסבר אפילו אם בשעת הקדושין לא הוברר על אחת מיוחדת ג"כ חלו בה הקדושין וצריכה גט, וכן למד שם מדברי מהרלב"ח ז"ל דף רל"א ע"ש, ועיין לאבני מלואים סי' ל"ז ס"ק י"ח מה שיישב לקושית הט"ז על ד"מ, ולפ"ד בנ"ד כיון שהמקדש תלה הדבר בפירוש ברצון עצמו ולא היו דברים שבלב שפיר מהני, ושו"ר להגאון מהר"י אדרבי ז"ל בדברי ריבות שהקשה על השאלתות כקושיית מרן בב"י, וכתב ששלש מחלוקות יש בענין הקדושין ע"ש:
ואיך שיהיה, נמצא דבר זה אינו ברור בידינו ואית ביה פלוגתא, ובודאי דמור"ם לא ס"ל כהאי סברה דהט"ז, הנה כי כן לכאורה נראה, ולכן בנ"ד אם זה המקדש אמר שרוצה בקטנה צריך לקדש אותה מחדש קדושי ודאי, ואם אמר שאינו רוצה בה הרי זו מותרת לעלמא, כי כן היו דבריו מעיקרא שתלה הקדושין ברצונו, ואם אמר שרוצה בגדולה והיא ג"כ רוצה בו צריך לקדשה עתה, כי מה שנתן לאביה מעיקרא אינו תופס בה מאחר שהיא בוגרת, אבל אם אמר שגם בזו אינו רוצה ולא ירצה לקדשה עתה, והיא אומרת שרוצה במעשה אביה, וזכות הוא לה, אין אנחנו מכריחין אותו שיקחנה, כי יאמר דמעשה אביה אינם כלום מצידה, ולכך אין אנחנו מכריחין אותו שיקחנה אלא נאמר לו שיתן לה גט, משום ריח קדושין מפני מראית העין, כיון שאומרת שהיא רוצה במעשה אביה, ולכן טוב שילמדוה שתאמר לפני ב"ד שהיא אינה רוצה במעשה אביה כדי שלא תצטרך לקבל גט, דמאי נפקא לה שתאמר אני רוצה, כיון דהמקדש אינו רוצה ואין מוכרח ליקחנה, כן הוה נ"ל לכאורה: