שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק א · סוד ישרים
סימן א
אמר הצעיר המחבר ראיתי לסיים סה״ק רב פעלים ח"א בקונטרוס הזה אשר קראתיו בשם סוד ישרים והשי״ת ברחמיו יזכני ללמוד וללמד תורה לשמה אכי״ר,
שאלה נשאלתי ממ"א. אחרי עתרת החיים והשלום, הנה אנכי העבד באתי במכתב להודיע למעכ"ת שיש אפיקורס שיודע ללמוד קצת בתורתינו הקדושה, ומקשה לנו בפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו' ופסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, גם אומר לנו, אתם היהודים אומרים שיש לאלוק אשה ונקראת שכינה, על כן מעכ"ת יורה לנו מה שנשיב לאפיקורס על הדברים האלה, ושכמ"ה:
תשובה האמור כאן אינו ענין דמות, דא"כ למה כפל ואמר בצלמנו כדמותינו, אלא הוא שם של כח אור רוחני שברא האלוק העליון למעלה לצורך הספירות וצבא השמים, והוא נקרא אצל המקובלים בשם אור מקיף, ואי אפשר לשום ספירה שבקדושה ולשום נשמה ולשום מלאך להתקיים ולעמוד בלתי לבוש מן אור מקיף הזה, שהוא מקיף אותם, וכן נשמה של בני אדם היורדת למטה בתוך הגוף, מוכרח שיהיה לה לבוש נמשך ונעשה מן אור המקיף הנז' הנקרא בלשון תורה בשם צלם, ויש לאדם שלשה בחינות, הא' אור מקיף הנקרא צלם שהאדם חי ומתקיים בו, ועל זה נאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, והא דאמר בצלמו ולא אמר בצלם, היינו ע"ד מ"ש השי"ת ואני נסכתי מלכי, דהכונה הוא מלך שלי אשר אני המלכתיו למטה בארץ, וכן כאן אמר בצלמו, כלומר צלם אשר האלקים תקנו ובראו ועשאו ויצרו, ועוד יש לאדם ב' בחינות אחרים, וכל א' נקרא צל, ולא נקרא צלם אלא צל חסר מ"ם, ועליהם נאמר ונסו הצללים. וכל בחינה ובחינה מאלו השלשה הנקראים צלם וצל צל, נמשך ממקום אחר פרטי עליון אשר בראו האלקים ויצרו ועשאו, וכמ"ש בספר הכונות בדרוש הו"ר ע"ש:
נמצא ידעת בזה, כי הצלם האמור במקרא הנז' אינו ענין דמות, אלא הוא שם דבר, והוא שם של אור מקיף שהאציל וברא האלוק העליון למעלה לצורך העולמות כולם, וטעם קריאתו בשם צלם מבואר היטב בדברי רבינו האר"י ז"ל, ואין צורך לפרש זה לך כאן, וכבר הודעתיך כי לכל הספירות שבקדושה למעלה ולכל הנשמות ולכל המלאכים לכולם יש לבוש אור רוחני הנקרא בשם צלם, ולכל אחד יש לו חלק כפי מדרגתו, וא"א להתקיים בלתי זה, גם ידוע שתואר אדם עיקרו אמור על הנשמה של האדם, שהיא עצמה מכונית בשם אדם.
והבט נא וראה מ"ש מרן ז"ל בספר אבקת רוכל סי' כ"ז, על מאמר גולם דמות תבניתך האמור בסדר עבודה של יוה"כ, וז"ל, ומ"ש תבניתך ר"ל התבנית שנתת בו, ויש דוגמה לדבר זה מ"ש ואני נסכתי מלכי, ר"ל המלך שלי שהמלכתיו אני, וכן לא תגעל נפשי אתכם, ר"ל הנפש שנתתי בכם, אף כאן תבניתך ר"ל התבנית שאתה בנית עכ"ל ע"ש. וכן תמצא ענין דומה לזה, מ"ש הפסוק בתורה על הלוחות כתובים באצבע אלקים, ותרגם אנקלום כתיבין באצבעתיה דה', ופירש הרמב"ם ז"ל במורה ח"א פרק ס"ו, לפ"ד אונקלוס שתרגם אצבעתא פירושו הוא כמו הר ה', מטה ה', ר"ל האצבע הוא שם כלי נברא שבראו ה' לצורך זה הדבר, וזה הכלי הנקרא אצבע חקק הלוחות ברצון השי"ת ומאמרו ע"ש. וכן הדבר כאן, כי הצלם הוא שם דבר, שהוא שם האור אשר האציל וברא האלוק העליון לצורך העולמות, ולז"א ויברא אלקים את האדם בצלמו, ר"ל בצלם אשר ברא השי"ת ועשאו, יען כי בזה האור הנקרא צלם יושלם בריאת האדם, כי מזה הלבוש הנמשך מן הצלם ההוא יהיה חיותו של האדם וקיומו ועמידתו, הרי ביארנו לך בזה ענין בצלמו ובצלמנו הכתוב במקרא:
ועתה אבאר לך מ"ש הכתוב כדמותינו, וכן מ"ש בדמות אלקים עשה אותו שזה הוא ענין דמיון ואינו שם דבר. ואעתיק לך תחלה מאמר רז"ל ע"פ ברכי נפשי את ה', למה מקלס דוד את הקב"ה בנפש, אמר מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, ומה הנפש סובלת את הגוף, כך הקב"ה סובל את העולם, ומה הנפש יחידה בגוף, כך הקב"ה יחיד בעולמו, ומה הנפש אינה אוכלת ואינה שותה, כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה, ומה הנפש טהורה, כך הקב"ה טהור שהוא למעלה מעולמו. ומה הנפש רואה ואינה נראית כך הקב"ה רואה ואינו נראה, אמר דוד תבא הנפש שיש בה כל המידות הללו, ותהלל להקב"ה שיש בו כל המידות הללו, עכ"ל:
וכתב הרב המקובל מהר"י ארגיאס ז"ל, בש"א דף ל"א ע"ד וז"ל, הכריחו מציאות הבורא ואופן הנהגתו את העולם, ממה שמצינו בעולם הקטן שהוא הגוף, שיש לו מנהיג היא הנפש המנהגת אותו במידות הללו, הא' מה הנפש ממלאה את הגוף וכו', ירצה כי ממציאות הנפש בגוף שאין שם חלק מחלקי הגוף פנוי ממנה, כי היא שולטת בכל הגוף כולו, יתבאר לך אמיתת מציאותו על זה האופן אצל העולם כולו, עד שלא יהיה מקום פנוי ממנו ומשלטנותו. הב', מה הנפש סובלת את הגוף וכו', ירצה כי הנפש עם היותה מעולה מן הגוף במדרגה רמה, לא תמנע השגחתה ממנו בכל חלקיו, כך הקב"ה עם היותו מרוחק ונבדל תכלית ההבדל במציאותו ומהותו מן העולם, סובל את העולם ומשגיחו ומנהיגו בכל חלק מחלקיו, על סדר הנהגה הנכונה. והג', ומה הנפש יחידה בגוף וכו', הורו בזה, דהנפש עם היות שהיא פועלת בגוף ע"י אמצעיים, מ"מ הם ככלים אצלה להתפשטות הפעולות בגוף, כי עיקר הפעולה לא תתייחס באמיתות אלא לנפש בלבד, כך הקב"ה יחיד בעולמו, כי ממנו נפעלות הפעולות כולם ואע"פ שיגיעו אלינו הפעולות ע"י אמצעיים רבים אינם הם עיקר הפעולה, כי הם במדרגת הכלים להוציא לפועל ההנהגה האלקית. הד', ומה הנפש אינה אוכלת ואינה שותה רצו בזה כי כמו שהנפש אינה מקבלת תועלת במה שהגוף אוכל ושותה, ועכ"ז ע"י אכילת ושתיית הגוף מתמיד חיבור הנפש עם הגוף, כך הקב"ה אינו אוכל ואינו שותה, שאינו מקבל תועלת משום נמצא, ועכ"ז ע"י קיום התורה והעבודה יתמיד השפעתו בעולם, כי מטבע הטוב להטיב אל המוכנים לקבל טובו. הה', ומה הנפש היא טהורה, ר"ל בלתי גשמית, כי היא כעצם השמים לטוהר, נבדלת מכל חמריות ובלתי מתערבת עם הגוף, רק היא צורה נבדלת נצבת עליו כעגלן על העגלה, או כספן בספינה אשר מנהיג אותה לבד, וכמו השמש שמאיר על הגופים השפלים ומחמם אותם, ואינו מתעצם עמהם, כך הקב"ה טהור שהוא מסולק מהגשמות ומכל החסרונות, ועם היותו מנהיג כל חלקי העולם בנפש העולם, אינו מתערב ומשתתף בהם ח"ו. ומ"ש שהוא למעלה מעולמו, ר"ל כי אפילו בעולם היחוד אינו מתערב ומשתתף, וכמ"ש בתיקונים דף קי"ג ע"א. הוא"ו, ומה הנפש רואה ואינה נראית, ר"ל שהיא משגת כל חלקי הגוף ואין חלקי הגוף משיגים אותה, כי הרוחני ישיג הגשמי אך הגשמי לא ישיג הרוחני, כך הקב"ה רואה ואינו נראה כי הוא רואה ומשיג כל הנמצאים ואין שום נמצא יכול להשיג מהותו לא קודם שנברא העולם ולא אחר שנברא העולם עכ"ל ע"ש:
הנה מכל זה תבין, שהאלוק עשה הנהגת הנשמה ושליטתה בתוך הגוף, בעניינים אלו שפרטו אותם חז"ל בדרך סימן ואות, כדי שמזה נכיר ונדע ענין הנהגתו יתברך ושליטתו בעולמות שברא, ועל זה אמר הכתוב ומבשרי אחזה אלוה, ר"ל ממה שאני רואה עניינים בהנהגת ושליטת הנשמה בגופי, מהם אבין ואראה בשכלי ענין הנהגת אלוה בעולמות שברא, כי זה נעשה סימן לזה, שיש בנשמה איזה עניינים בהנהגתה ושליטתה בתוך הגוף שתדמה בהם, כמו ענין הנהגת האלוה בעולמות שברא, אך הדמיון יבא רק בעניינים אלו שנזכרו במאמר הזה בהנהגה ושליטה, אבל לא שתדמה עצמיות הנשמה ומהותה אל האלוה, כי באמת אין דמיון לאלוה בשום אופן, וכמש"ה אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, וכן אמר ברעיא מהימנא בפ' פנחס דף רנ"ח וז"ל, אוף הכי נשמתא על שלטנותא דכל איברים דגופא אמתיל לה לגביה, לאו דאיהי אדמיא ליה איהי בעצמה, דהא הוא ברא לה ולית ליה אלוק עליה דברא ליה, ועוד נשמתא כמה שנויים ומקרים וסיבות דאתקריאו לה, מה דלאו הכי למארי כולא, ובג"ד איהי אדמיא בשולטנותא דילה על כל איברי גופא, אבל לא במלה אחרא עכ"ל ע"ש:
ומכל הנז"ל תדע ותבין משמעות הדמיון דקאמר בפסוק בדמות אלהים עשה אותו, וכן בצלמנו כדמותינו שהדמיון הוא ע"פ מ"ש לעיל, ולא שהוא דמיון של צורה וציור, וכ"כ הרמב"ם ז"ל במורה ח"א סוף פרק א' ע"פ בדמות אלהים, כי דמות הוא שם מן דמה, והוא דמיון בענין, והכונה הוא כי הדמיון יאמר על שם דבר שיהיה בין שני הדברים דמיון באיזה דבר, אף שלא יהיה אותו הדמיון גשמי, ולא מקרי, כמו דמיתי לקאת מדבר, לא שדמה לכנפיה ונוצתה, אלא דמה אכלו לאכלה, וכן חמת למו כדמות חמת נחש, ודמיונו כאריה, וכיוצא בזה, שכולם הם דמיון בענין ולא בתמונה ובתאר ע"ש, וכן הוא כאן, ואין צורך להאריך יותר בדבר כי הדברים ברורים ופשוטים הם:
גם עוד נראה, דאפשר לנו לפרש ענין כדמותינו וענין בדמות אלהים הוא מלשון והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם, שתרגם אנקלוס ויהי כמא די חשבית, וכן פסוק אל תדמי בנפשיך, פירש רש"י ז"ל אל תחשבי כמו והיה כאשר דמיתי, אל תהי סבורה להמלט וכו' ע"ש, ודומה לזה בלשון חכמים שאומרים כמדומה לי, וכן אומרם מדמין שכך היה, שפירושו בלשון ערבי הוא ר"ל צ"ן ותקד"יר, וכן ענין כדמותינו, ר"ל כאשר חשבתי לעשותו, וכן הוא פירוש בדמות אלהים עשה אותו, ר"ל כדמות שהיה לאלקים על עשייתו מקודם הבריאה, ויבא ביאור זה נכון ע"פ דברי רז"ל, שאמרו מקודם שברא הקב"ה את עוה"ז עלה במחשבתו לברא אדם, ולכן אמר כאן באותו כח המחשבה שהיה לאלקים בו עשה אותו:
ומה שהקשה לכם בפסוק נעשה אדם, שאמר נעשה לשון רבים, הנה המפרשים ז"ל כתבו דכן הוא דרך הגדולים, שהיחיד מדבר על עצמו בלשון רבים, ולכן אמר נעשה בלשון רבים, ללמדנו דרך ארץ של הדיבור שראוי לדבר בדרך ענוה. אך באמת יש ביאור אחר בלשון זה דאמר נעשה אדם, והוא דידוע כי האלוק העליון קודם שברא עוה"ז והשמים אשר עליה, ברא כמה עולמות עליונים רוחניים, והאציל וברא ויצר ועשה ספירות קדושים, וכן ברא ג"כ עולם המלאכים, ועולם הגלגלים, וכאשר עלה ברצון האלוק וברא את האדם, כלומר הנשמה שלו, דבר תחלה עם צבאיו הם הספירות ועולם המלאכים, שיתנו מהם חלק בנשמתו ורוחו ונפשו של אדם, כדי שבזה יהיה לנר"ן של אדם קשר ואחיזה עמהם, ואם יעשה טוב יועיל גם להם שיוסיף האלוק להם שפע כח וגבורה וטובה, ואם יחטא שגורם להם פגם, אז לא יקטרגו עליו, אלא רוצים בקיומו ומבקשים עליו רחמים, עד שישוב בתשובה ויתקן הפגם שלו, ופגם שגרם להם, ועל כן אמר נעשה אדם בלשון רבים, כי לפמליא של מעלה אמר כן, שיתנו חלק מהם בנר"ן שלו, כדמיון החלק שנותנים האיש והאשה בהולד הנוצר מהם, כי ידוע הוא דלאו דוקא בגוף לבדו יש חלק לאב ואם, שזה נותן הלובן וזה נותן האודם, אלא גם בנשמת הולד יש להם חלק, כי מן הרוחניות שלהם נותנים לבוש לנפש הולד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער המוחין פרק ה', וכן שם בשער פרקי הצלם פ"א בסוד מאמר ברא כרעא דאבוהי ע"ש, וכמו החלק הזה שנותנים אב ואם לבן הנולד מאם, רצה האלוק שיתנו הספירות וכל פמלייא של מעלה חלק בנר"ן של אדם, ונמצא מצד חלקם זה שנותנים באדם נעשה להם שותפות בו, על דרך שארז"ל שלשה שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכן הענין כאן ביצירת נר"ן של אדה"ר, ולכך אמר נעשה בלשון רבים:
והביאור הזה של נעשה אדם שכתבנו, הוא מפורש בכתבי רבינו האר"י ז"ל, בספר הלקוטים הנדפס בעה"ק ירושלים תוב"ב, בפרשת שמות בפסוק וילך איש מבית לוי, וז"ל, והנה בבריאת האדם נאמר נעשה בלשון רבים, ולא נאמר כן בכל השאר, אלא כתוב יהי אור יהי רקיע בלשון יחיד, אלא דע כי המאציל העליון ברא הבריאה, ואין בעולם הבריאה כח להשיג אלא במדרגותיה לבד לא נקודה אחרת למעלה, וכן היצירה, וכן העשיה, לא עשה כן אל האדם, שרצה שישיג כל העולמות וקשרו עם כולם, שרצה המאציל שיתנו לו כל עולם ועולם חלק ברצונם, כדי שכולם ירחמו עליו, ואם יחטא יפגום בכולם, וכולם יבקשו עליו רחמים, ואם יזכה יגולו וישמחו בו כולם, ולכן רצה שיתנו לו חלקם בזה נפש מחיות פנימי שבתפארת, ומלכות דעשיה, ורוח מן המוח והחיות של תפארת ומלכות דיצירה, וכן נשמה מן הבריאה, הרי זה בעולמות בי"ע, וכן מעולם האצילות וכו', ועל כן אמר נעשה אדם, לשון רבים, שיתנו כולם ברצונם בו חלקם, וכן היה, והשיג אדה"ר חלק מכולם, עד נשמה לנשמה מחכמה דאצילות, ולכן כשחטא פגם עד סוד המחשבה, כמובא בזוהר:
והנה ס"מ וסיעתו לא רצו, וזהו שקטרגו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, כי הוא יתברך היה רוצה שיתנו לו מן החיות שבתוכם, וידוע הוא כי החיות שבתוכם הוא בחינת י"א סמני הקטורת, ואם היו נותנים מאותו החיות היו האורות הולכים ומתבררים תכף, והיו מתבטלים ס"מ וסיעתו כולם, ולכן לא רצו ליתן ברצונם וקטרגו עליו, ואז הוא יתברך הפילם למטה, כדמוכח בפרקי רבי אליעזר, וכונתו במפלה הזאת, היינו כדי שלא יינקו מן הקדושה יותר בהיותם למעלה, ואין מי שיברר מתוכם הקדושה, כיון שאין נותנים חלק באדם, ולכן הפילם עד שיגיע זמן שנאמר בלע המות לנצח, ועל כן ס"מ בא לפתות את האדם ולהחטיאו, כיון שאין לו חלק בו ובסיבתו הורד למטה, ולכך רצה שיפול גם האדם כמוהו כי לא היה לו רחמנות עליו וכו' עכ"ל ע"ש, ובין תבין את אשר לפניך:
נמצאת אתה למד מה שאמר האלוק נעשה אדם, עם פמלייא של מעלה היה מדבר כן, שרצה שיתנו כולם חלק באדם, כדי שיהיה לו קשר ואחיזה עמהם, כדמיון האב ואם שיש להם חלק ושותפות בהולד הנוצר על ידו יתברך. והנה ספורנו ז"ל פירש, ויאמר אלהים נעשה אדם נתן אז כח בפמלייא שלו להשפיע את הצלם בנושא המוכן לו, עכ"ל, ודוק היטב בדבריו:
והרמב"ן ז"ל בביאורו למקרא כתב וז"ל, והפשט הנכון במלת נעשה הוא, מפני שכבר הראת לדעת שברא יש מאין ביום הראשון לבדו, ואח"כ מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה, וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה, והיה המאמר בהם ישרצו המים, והיה המאמר בבהמה תוצא הארץ, כן אמר באדם נעשה, כלומר אני והארץ הנזכרת נעשה אדם, שתוציא הארץ הגוף מיסודה אשר נתתיו בה, כאשר עשתה בבהמה ובחיה, כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויתן הוא יתברך את הרוח, כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים:
ואמרבצלמינו כדמותינו כי ידמה לשניהם, דהיינו במתכונת גופו ידמה לארץ אשר לוקח ממנה, וידמה ברוח לעליונים צבא של מעלה, כי הרוח אינה גוף ולא תמות, ואמר בכתוב השני כי בצלם אלהים ברא אותו, לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים, וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי, והוא הנראה מכל מה שחשבו בו. ופירוש צלם כמו ותואר כמ"ש וצלם אנפוהי אשתני וכן אך בצלם יתהלך איש, וכן צלמם בעיר תבזה ר"ל תאר מראיתו, ודמות הוא דמיון בצורה ובמעשה, כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה. והנה האדם דומה לעליונים ולתחתונים בתואר והדר, דכתיב וכבוד והדר תעטרהו והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת ובכשרון המעשה, ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים עכ"ל. ויש מפרשים שכתבו שאומרו נעשה לשון רבים, ללמד ענוה, דכן דרך לדבר, כמו ונתנה לך גם את זאת, וכן מ"ש נאמר קדם מלכא, וכן מ"ש אולי אוכל נכה בו, וכיוצא בזה הרבה:
והחכם ר' יצחק לופיס ז"ל בספר כור מצרף דף ה' ע"ג, השיב לנוצרי שהקשה לו על פסוק זה של נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וז"ל, ועתה אומר לך מה שפרשו רז"ל על הפסוק הזה, ובכמה פנים ביארוהו היטב, ועל מלת נעשה אמרו שדבר עם היסודות, ובפרט עם הארץ, ואע"פ שאין בה רוח חיים דבר עמה, שהרי מצינו שבתחלה אמר לה תוצא הארץ נפש חיה, ועוד מצינו במקום אחר דבור וצווי לדבר שאין בו רוח חיים, בעצמות שהחיה יחזקאל הע"ה, שנאמר הנבא על העצמות האלה ואמרת להם העצמות היבשות שמעו דבר ה' והם היו בלתי חיות, עד שלסוף ניבא עליהם ובא הרוח וחיו כאשר תראה בענין, הרי לך שהשי"ת מדבר עם דבר שאין בו רוח חיים, ונותן לו באותו דיבור חיות ויכולת לעשות רצונו יתברך, ומאמר נעשה אין ראוי שנחשוב שהוא ענין המלכה ועיצה, כי השי"ת יהב חכמתא לחכמין ואינו צריך עיצה מזולתו, אבל מתוך חשיבות האדם שהוא הבריה המשובחת שבכולם, לא רצה השי"ת לצוות לארץ שהיא בעצמה בלבד תוציא אותו כשאר ב"ח, אלא רצה כבודו להשתתף עמה, ויחס יצירתו לעצמו, לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה, ובהתבוננות גדולות וחכמה רבה:
לוכן אמר נעשה אדם, כי יש בו חומרי מן הארץ ושכלי מהשי"ת, ואם היה אומר אעשה אדם, היה נברא האדם כולו שכלי כמו מלאך, ואם היה אומר תוצא הארץ אדם, היה נעשה כולו חומרי כמו בהמה וחיה, ומפני שהאדם מורכב מחומרי ושכלי, הוצרך לומר נעשה אדם, ר"ל אני והארץ נעשהו מורכב חומרי מהארץ ומחלק שכליי אשר אתן בו, ולכן אמר ג"כ בצלמנו כדמותנו, כי במה שהוא בעל גוף יהיה בצלם הארץ, ומטבע התחתונים, ובמה שהוא בעל שכל ונפש המדברת ומשגת את המשכלות יהיה בצלם אלקים, ואין לשון הצלם משמעותו על צורת הפנים וגוף, שהרי מצינו בענין נבוכדנצר נאמר וצלם אנפוהי אשתני, שלא תוכל לומר שלא נשאר בו החוטם ופיו ועיניו וכל תואר פניו, אלא הכונה שם שנשתנה מראיתו, נמצא לשון צלם אינו שייך על צורת הפנים והגוף, אבל שייך על דבר הדומה לדבר, הן בחכמה וקיום, הן בטבע וכלוי, וכן האדם יהיה בצלם הארץ ר"ל שידמה לה בטבע מצד גופו, ויהיה בצלם אלקים מצד נפשו שהיא נצחית, שלא תכלה, וגם רוחניית שלא תאכל ולא תשתה:
והכי פירושו, כי השי"ת אמר אל האדמה, נעשה אדם, כלומר אַתּ תהי שותפי באדם, וכן היה כי בשעת מעשה אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ונכתב וייצר בשני יודי"ן, לרמוז שהיו בו שתי יצירות, יצירה מטבע העליונים הרוחניים, ויצירה מטבע התחתונים החמריים, שהארץ מצד הכח שנתן בה השי"ת הוציאה את האדם כמו שהוציאה שאר ב"ח, והוצרכה האמירה אליה בתחילה כשאמר נעשה אדם, כי באמירה זו נתן לה השי"ת כח ויכולת להוציא כח גוף האדם כרצונו יתברך, והשפיע השי"ת בו אח"כ הנשמה השכלית, ולכן תתייחס לארץ הוויית גוף האדם וכוחתיו הגשמיים, ולהשי"ת תתייחס הנפש המשכלת, ולז"א הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכל זה הוא כפי מה שפירש הרב דון יצחק אברבניאל ז"ל:
ומה שאמר הפסוק ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו, הכי פירושו בדמות שצייר לו אלקים עשה אותו, ואונקלוס עשה מלת צלם מוכרת, שתרגם בצלמיה ה' עבד יתיה, ורבינו סעדיה גאון ז"ל פירש בדמות אלהים בדמות חשובה וכו', והחזקוני פירש בצלם אלקים, בדמות המלאכים, שהרי דמות מלאכים ואדם שוה, וכן הפירוש גבי והייתם כאלהים, וראיה לדבר שהרי במדרש בראשית רבא מונה מן בראשית עד ולאדם אמר ע"א אזכרות, ואם תאמר בצלם אלהים, וגם והייתם כאלהים הם אזכרות, נמצא יש ע"ג אזכרות, ואיך אומר שהם ע"א, אלא ודאי שתים אלה אינם אזכרות, אלא לשון מלאכים, עכ"ד בספר כור מצרף, ושיניתי קצת הלשון מתחלה וע"ס, וקצרתי במקום אחד, והוספתי נופך במקום אחר, כדי שיתקבלו הדברים יותר באזני השומע:
ועל כן אתם תשיבו לאותו האפקרוס על משמעות הפסוק של נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ופסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו, ופסוק בדמות אלהים עשה אותו, כפי מה שהשיב מהר"י לופיס ז"ל בספר כור מצרף הנז', שדברים אלו יתיישבו על לבו יותר, ולא יהיה לו פ"פ לדבר:
ואשר אמר לכם אותו אפקרוס, שהיהודים אומרים שיש לאלוק אשה ח"ו, ונקראת שכינה, תמהתי מאד עליכם, מה זו שתיקה אשר נשתקתם בדבר פשוט וידוע ומפורסם הנוגע לאמונה הקדושה, והיה לכם להשיב לו תכף ומיד, שהדבר הזה אשר אמר הוא שקר וכזב, וכל האומר כן שיש לאלוק אשה ח"ו הוא כופר בעיקר, ומקולל ועונו גדול כעובד ע"ז:
ומה שיש אצלינו שם. זה של שכינה, הוא שם אור שברא האלוק למעלה עם כמה אורות קדושים רוחניים, שהם למעלה ממדרגת המלאכים, ונקראים אצל המקובלים בשם ספירות, ואי אפשר לשום שכל אנושי לציירם בדעתו, והנה ברצון האלוק העליון יורד חלק אור מן האור הזה למטה בעוה"ז, ושוכן בישראל ובהמ"ק, ועל שם שזה האור שוכן בישראל ובהמ"ק ושאר מקומות המקודשים, לכן נקרא האור הזה בשם שכינה, ובאמת הוא אור נברא שבראו האלוק העליון ובלשון ערבי נקרא נו"ר, והאור הזה הוא רוחני מאד, ואין לו שום צורה ודמות כלל, וא"א לשום אדם לתפסו במחשבתו ולצייר מהותו בשכלו, כמו שא"א לצייר מהות עצמות הנשמה שבגוף האדם, שא"א לדמותה ולציירה בשום מראה וציור ודמיון, וכ"ש וכ"ש אור זה הנקרא שכינה, שהוא עליון וגבוה מאד מאד יותר מן מדרגת המלאכים, בכמה אלפים ורבבות מדרגות, ואור זה מתייחס להשי"ת שנקרא אור ה', וככתוב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', והאלוק באהבתו בישראל עמו, רצה שיהיה שוכן חלק האור הזה בישראל ובהמ"ק, ובכל מקום שגלו ישראל לשמירתם, והרמב"ם ז"ל במורה נבוכים ג"כ כתב, ענין שכינה הנזכר בדברי חז"ל הוא אור נברא מאת הבורא יע"ש:
גם תאמרו לאותו האפקרום, ששמועה זו ששמע על היהודים היא שקר וכזב בודאי, כי יש כיוצא בשמועה זו אומרים ג"כ שהיהודים אומרים על עזרא הסופר ע"ה הוא בן האלוק, והנה באמת הוא בעצמו יראה בספר תנ"ך יש ספר עזרא, ששם מפורש שהוא בן שריה, ומיוחסים אביו ואבות אבותיו עד אהרן הכהן, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, אשר כל האומות מודים בו, ואנחנו מאמינים ויודעים שהוא יליד אשה, אמו יוכבד בת לוי, ואביו עמרם בן קהת בן לוי וכו', וכל זה הוא מפורש בתורתינו הקדושה, ומזה ידע ויבין, כי אצלינו אנחנו היהודים מי שאומר על האלוק שיש לו בן או אשה ח"ו, הרי זה הוא כפרנות גדולה, וגדול עונו מנשא, ובאמת דבר ידוע הוא שלא יש מי שמודה ביחוד האלוק כמו היהודים, וזאת המצוה המוטלת עלינו ליחד שם אלקינו בכל יום, ובכל לילה, בפסוק שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואין צורך להאריך עוד יותר בדברים אלו שהם ידועים וברורים, ועל הכל רוב עוז ושלום:
סימן ב
שאלה הבאה לי במכתב ממ"א, וז"ל, כבר הטרחתי לאדוני בכמה שאלות מקדמת דנא, וזכיתי להיות מבעלי תשובה, והיום באתי עוד הפעם לשאול מאת אדוני שאלה אחת ששאל נכרי א' בלשון המקרא בפרשת בראשית, בפסוק וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, שהקשה איך יאמר וינחם, שהוא לשון חרטה, על האלוק הבורא יתברך שהוא צופה עתידות באמת. והנה אנחנו מאמינים שדברה תורה בלשון בני אדם, ואין הדברים כפשוטן ח"ו, ויש כמה תוארים כתובים בתורה על השי"ת בדרך השאלה, וגם הנכרי ההוא מודה בכך, אך רק בדבר זה של וינחם ה' וכו' אין דעתו של אותו נכרי מתיישבת בו, כי אם עד שנאמר לו שיש לנו משמעות אחרת בלשון זה של וינחם. והגם שנמצא בלשון נחמה משמעות אחרת, לא יכולתי למצוא לה מקום בענין הכתוב ההוא, ליישב בה את הכתוב ההוא, ולכן באתי לשאול מאת מעכ"ת, אם יש לזה משמעות אחרת שתתיישב בזה הפסוק, כדי להשיב חורפי דבר, ושכמ"ה:
תשובה. יש ויש לזה משמעות אחרת, אשר מתיישבת היטב בהכתוב ההוא, וכבר פרשוה רז"ל במדרש רבא פכ"ז, וז"ל, רבי נחמיה אמר, מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד את התחתונים כך היה ממריד את העליונים, עכ"ל. והרי משמעות זו מתיישבת יפה במקרא הנז' וככה תפרשהו לאותו נכרי, ותוסיף לו דברי טעם, ותאמר לו שבתורה עצמה כתוב, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, שר"ל לא כבן אדם הוא, וא"כ מוכרח לומר דמ"ש וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, אינו לשון חרטה, אלא לשון נחמה, וכבר ידוע כי למלה אחת יש לה כמה משמעות שיהיה לה פירוש כפי הענין. וכן יש עוד משמעות אחרת למלת וינחם שהוא לשון סליחה, וזה המשמעות של סליחה היא בפסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לשעות לעמו, כי כן פרשו הראשנים ז"ל, וכן הוא בפירוש רבינו סעדיה גאון ז"ל:
ודע כי לפי פירוש זה שפירש רבי נחמיה במדרש רבא הנז' שהוא לשון נחמה, ואינו לשון חרטה, צריך לפרש סיום הכתוב שאמר ויתעצב אל לבו, לשון כעס, כמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה פרק כ"ט וז"ל, עצב שם משתתף הוא, הא' שם הכאב, וכמ"ש בעצב תלדי בנים, והב' הוא שם הכעס, כמ"ש ולא עצבו אביו מימיו, שהוא ר"ל לא הכעיסו, וכן כי נעצב אל דוד, ר"ל כעס בעבורו, והג' הוא שם המרי, כמ"ש מרו ועצבו את רוח קדשו, וכן יעציבוהו בישמון וכן אם דרך עוצב בי, וכן כל היום דברי יעצבו, ולפי הענין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל לבו, אמנם כפי ענין השני הפירוש הוא כי השם כעס עליהם לרוע מעלליהם, ואמנם אומרו לבו, וכן אומרו בענין נח ויאמר ה' אל לבו, וכו' הוא הענין אשר לא יהגה ולא יאמרהו לזולתו, וכן כל ענין שרצהו השי"ת, ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו ויאמר ה' אל לבו, להדמות בענין ההוא האנושי על המשך דברה תורה בלשון בני אדם וכו' יע"ש. ואני עבדו אומר כי אפשר לפרש כאן אומרו אל לבו קאי על לב האדם, ולא קאי על השי"ת, והכונה הוא ויתעצב שכעס השי"ת על לבו של אדם, כי יצר הרע הוא בלב, וכמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ותיבת אל הוא ר"ל על. וכפי הביאור הזה של וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כן יהיה ביאור הכתוב הבא אחריו דכתיב כי ניחמתי כי עשיתים, דגם זה הוא לשון נחמה ואינו לשון חרטה, והיינו ר"ל מתנחם אני שעשיתים כאן בארץ, שהיא בכלל העשיה, ולא יצרתים בשמים במקום שיצרתי המלאכים:
והנה כל זה המשמעות כתבתי כפי מ״ש רז״ל במדרש רבא הנז״ל, אך באמת מצאתי לרבינו סעדיה גאון שתרגם וינחם משמעות אחרת, שתרגם וינחם ה׳ כי עשה את כהאדם וכו׳ וְתְוַאִעֵדִהָם אַלַה כְמַה צַנַעְהָם פִי אֶל אַרְץ׳ וְאַוְצַל אֶל מָשַקַה אֶלִי קלְובהָם, ופסוק ויאמר ה׳ אמחה את האדם וכו׳ תרגם בְאֵן קאל אַלַה אמחי אל נאס אלד'י כַלַקתְהָם מַן אֶל אַרְץ' מֳן אֶנְסַאן אֱלִי בְהִימַה אֶלִי דְבִיב וְאֶלֵי טַאיֵר אֶל סְמַא אַד תְוַאעֵדתְהַם בְמַה כַלַקתְהַם והרב רבי אברהם בן עזרא ז״ל הביא פירוש הגאון רבינו סעדיה הנז׳, שכתב ויש אומרים כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך ויפרשוהו ועד, וכן נמצא בתרגום הגאון הנז' על פסוק מתנחם לך הַיְדַא עשו אַכִיךָ מַתִוַאעְדַךָ לְיַקְתְלַךָ, וכתב ראב"ע שם, והגאון אמר מגזרת ווע"ד בלשון ערבי ע"ש:
נמצא הגאון מבאר בזה משמעות אחרת, שהוא לשון נועד, כי ווע"ד בערבי הוא לשון נועד בעברי, וזה אמת, יען כי יש כמה תרגומים שתרגמו מתנחם לך, כך, שקבע מועד וזמן להרגו, ולכן גם פסוק וינחם ופסוק כי נחמתי, מפרש הגאון לשון ווע"ד, כלומר שייעד להם מועד לאבדם בו, ולא ישארו קיימים לעולם כמו המלאכים, ולכן אמר קץ כל בשר בא לפני, ר"ל הגיע קץ המועד שייעדתי להם, כי השי"ת צופה עתידות, וידע מעיקרא מעת שברא אדם ושאר בריות שיקלקלו אח"ז, ולכן מעת בריאתם חשב זמן נועד לבטלם ולאבדם בו, והמופת לזה שלא קרא להם שמות, אלא נתן בינה באדה"ר לקרא שם לכל הבריות, וגם את עצמו, והטעם מפורש בדברי חכמים, כי אותיות השם של כל בריה הוא חיות שלה, כמ"ש נפש חיה הוא שמו, ואם היה השי"ת קורא להם שמות היו נשארים חיים וקיימים לעולם, וכיון שידע שיחטאו ויקלקלו וצריך לאבדם, לכך לא קרא להם שמות הוא יתברך, אלא אמר לאדה"ר שיקרא להם שמות, וכן אמר לאדה"ר ואתה מה שמך, ואמר אני ראוי שאהיה נקרא אדם:
והנה ביאור זה של הגאון רבינו סעדיה, יבא נכון יותר בפירוש המקרא, וטוב שתאמרו פירוש זה לאותו נכרי, כי יתיישב על לבו יותר, ואע"פ שגם פירוש רבי נחמיה במדרש רבא ג"כ מתיישב היטב בפשט המקרא, אתם תאמרו לנכרי פירוש הגאון:
ודע כי מה שפקפק הראב"ע בענין אל לבו, היינו מפני שלא ראה תרגום הגאון בעצמו, אלא הוגד לו בע"פ, אך באמת הגאון תיקן זה בתרגום שלו, שתרגם העצב משק"ה בלשון ערבי ופירש אל לבו היינו לבו של אדם, וכאשר העתקתי לשון הגאון לעיל, כלומר הגיע אל לבו של האדם העצב של הגזרה אשר ייעד לו, ובזה יבא פירוש הגאון לנכון, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ג
שאלה. יורינו בענין הקטן פחות מן י"ג שנה ויום אחד, למה פטור מן המצות, אם משום שאין בו דעת שלם, והלא אנחנו רואין קטנים בני עשר או אחד עשר הם פקחים ובני דעת יותר מאותם הגדולים עשרת ידות, ואין אנחנו רואין תוספת בשכל הילד ביום היותו בן י"ג שנה על זמן היותו בן י"ב שנה, או י"ב וחצי, או י"ג פחות חודש, ועוד אם נאמר ששיעור זה של השנים לענין חיובו במצות הוא כשאר שיעורין שהם הל"מ, הנה בכל השיעורין קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, ולפ"ז גם אצל הקטן נאמר כן, דאע"פ שלא יתחייב מלקות בזמן היותו פחות מן י"ג שנה ויום אחד, עכ"ז הוא עביד איסור מן התורה כשיעבור על ל"ת, כשאר דין חצי שיעור, ולמה אמרו קטן אוכל נבילות אין ב"ד חייבין להפרישו, כמ"ש בש"ע א"ח סי' שמ"ג, שאפילו בהגיע לחינוך יש בזה פלוגתא, די"א אביו דוקא חייב להפרישו, וכנז' שם בהגה"ה, גם עוד י"ל, מאחר שמצינו שארז"ל העולם מתקיים על הבל תינוקות של בית רבן, נמצא מעשה הטוב של הקטן יש בו תועלת גדולה, וא"כ נראה דה"ה שפוגם בביטול מ"ע ובעברו על לא תעשה:
גם עוד יבאר לנו מורינו לשון חכמים שמצינו בכל דבר שהאדם פטור בו מן הדין, אומרים שיש לעשות לצאת ידי שמים, ומצינו לדעת לשון זה שאומרים לצאת ידי שמים מה עניינו, ומה הכונה שיש בו:
עוד יורינו מורינו, ענין הבכיה והדמעה המסוגלת מאד בכל תחנה ותפלה, עד שמצינו לרז"ל שאמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה לא ננעלו, מה עניינה, ומה כוחה, ומה סוד יש בה, ומה צריך האדם לכוין בה, ועל הכל יבא דברו הטוב, ושכמ"ה:
תשובה. זאת תדע, דאין פיטור הקטן משום דאין לו דעת ושכל, אלא הטעם כי החיוב תלוי בשלימות נפש הרוחנית בו, יען דכל המצות שמחויב האדם בהם בעוה"ז הוא בשביל תיקון נפש הרוחנית שבו, וגם על ידה הוא עושה תיקון ופעולה למעלה במעשה המצות. והנה כתב רבינו זלה"ה, בעץ חיים שער כ"ה פ"ז, שנפש רוחנית של אדם התחתון אינה נכנסת באדם עד י"ג שנים ויום אחד ע"ש, והדברים באו מפורשים יותר בעץ חיים שער נו"ן פ"ג, שכתב כשהאדם נולד הנה אותה הנפש שלו צריכה לברר אותם ניצוצין המגיעים לחלקה, שנפלו ממנה ע"י חטא אדה"ר בקליפת נוגה, אשר זה כונת לידת האדם בעוה"ז, וע"י המצות מבררת אותם החלקים שנפגמו ונפלו, אמנם אין הנפש באה באדם ערומה, רק בחד לבוש הנקרא צל דקאים תמן בעת יצירת האדם, כנז' בזוהר פ' אמור דף ק"ד ע"ב, וזה יהיה מבחינת הגבורות ומבחינת החסדים, ואותו לבוש שהוא בחי' גבורות נקרא יצה"ר, והלבוש שהוא בחי' חסדים נקרא יצה"ט, והנה כל זמן שלא נכנס בו לבוש החסדים שהוא היצה"ט הוא פטור מן המצות, אך כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד שנכנס בו היצה"ט שה"ס החסדים נתחייב במצות, כי בכח זה יוכל לברר חלקיו במעשה המצות ע"י היצה"ט. ובאמת קודם י"ג שנה ויום אחד שלא נכנס הלבוש שהוא יצה"ט, גם הרוחנית שלו שהיא מסוד החסדים ג"כ לא נגמרה ונשלמה בו, דאיך יכנס העצמות שהוא הנפש קודם הכלי שהוא הלבוש, עכ"ד ע"ש:
ועוד שם בפרק ט' כתב, על נפש היסודות, אמרו רז"ל שהיצה"ר נכנס באדם משנולד, כי האדם עצמו הוא נפש דאופני קודש דעשיה, ואחר י"ג שנה נכנסים הטו"ר שברוח דיצירה הנקרא עולם המלאכים, ולכן יצה"ט ויצה"ר נקראים מלאכים ממש, שהם רוח טוב ורוח רע, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות, כי האדם עצמו הוא נפש הטוב מהאופנים דעשיה הנז', השורה על הגוף דאדמה דארבעה יסודין, לכן נקרא אדם לשון אדמה, נמצא האדם הוא נפש הטוב דאופנים, והתחלת יצה"ר הנכנס כשנולד הוא נפש היסודין, והיצה"ט שהוא רוח טוב דיצירה נכנס אחר י"ג שנה, ואז נכנס גם הרוח דיצה"ר כנז"ל, עכ"ד יע"ש:
הנה מכל הדברים הנז"ל, אתה מבין שחיוב המצות תלוי בגמר ושלימות נפש הרוחנית אצל האדם עם מלבושיה, שהם שני חלקים אחד מצד הגבורות הנקרא יצה"ר, ואחד מצד החסדים הנקרא יצה"ט, והנה זו הנפש הרוחנית לא תשתלם ותגמר כניסתה אצל האדם עם לבוש חלק החסדים הנקרא יצה"ט, כי אם כאשר יגיע לי"ג שנה ויום אחד, ולכן אותו העת יתחייב במצות, שעל ידי הנפש ההיא ולבוש שלה הוא יכול לפעול במעשה המצות, לברר ולתקן חלקיו וניצוצותיו הצריכים לו ושייכים לנפשו, וממילא ג"כ אינו פוגם במעשים רעים, ובשום חטא למעלה, מאחר שלא נשלמה נפש הרוחנית שלו, לכן אין מגיע הפגם מצד מעשיו בשרשו שבקדושה למעלה:
גם י"ל עוד, מאחר שקודם י"ג שנה לא באו לו עדיין מוחין דגדלות, אינו פוגם בשרשו למעלה בקדושה ע"י העונות, כי עדיין לא נשלם, וכל זמן שלא באו לו מוחין דגדלות לא יגיע פגם מעשיו הרעים לשרשו בקדושה למעלה, שידוע הוא דכל חיוב התורה והמצות הוא לתקן פרצוף המוחין דזו"ן, וכמ"ש הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל, וז"ל, זה כלל גדול שכל עבודתינו וכל כונות התפילות והתורה והמצות הכל הוא בפרצוף המוחין דזו"ן עכ"ל, ועל כן כל עוד שלא באו לאדם מוחין דגדלות לא יתחייב במצות:
ואם תאמר א"כ גם מעשיו הטובים לא יעשו רושם למעלה, ולא יפעול ולא יתקן בקדושה כלום, וא"כ למאי נ"מ לחנכו במצות דאורייתא ודרבנן, מאחר שאין ממנו תועלת ולא נזק, זה אינו, שבאמת הגם שלא בא לו עדיין מוחין דגדלות כי אם עד י"ג שנה ויום א', עכ"ז עוסק הוא בכל ימי קטנותו מזמן כלות שני היניקה עד י"ג שנים, לתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אחר י"ג שנה, וכמ"ש בשער ההקדמות דף ע"ז ע"ג וז"ל, ואחר שני היניקה מתחילים ליתקן הכלים של המוחין דגדלות, כדי שיכנסו בהם אח"כ המוחין דגדלות אחר י"ג שנים, והענין כי הנה בהיות נפש האדם קטן, גם הוא עולה בכל לילה בסוד השינה לקבל משם אורה, ולא כמו הגדול, רק מקבל איזה הארה מועטת מן המוחין העתידין לבא לו אח"כ בי"ג שנים, ועתה מקבל מהם הארה מועטת לבד, והוא שיעור שיספיק לתקן בה הכלים של נ"ר שבו, כי עדיין לא נגדלו בו אלא רק ו"ק שלימות, ואז אחר ב' שנים דיניקה תכף מתחילים לבא הארה לבד מן המוחין העליונים דגדלות העתידין לבא לו אחר י"ג שנה, וכו' עכ"ל ע"ש, נמצא בקטנותו מקבל הארה מועטת מן המוחין דגדלות אשר יבואו לו אחר י"ג שנה, כדי לתקן עי"ז את הכלים של המוחין הנז', ועל כן מכח אותה ההארה דמוחין דגדלות הבאה לו בקטנותו צריך להזהר במ"ע ול"ת, אך הואיל והיא רק הנאה מועטת דמוחין דגדלות שעדיין לא באו לו, ממש לכן אין לו עונש בפועל אם יעבור:
ולכן תמצא שכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה בש"ע א"ח סי' שמ"ג, טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"ג שעבר קודם שנעשה בר עונשין, ועיין באר היטב שם, והביא שם דברי ספר חסידים סי' תרצ"ב, שכתב אחד בא לפני חכם וא"ל, זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם, וגם הייתי חוטא בשאר חטאם, שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבה, כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד, ואמר לו כל עונות שאתה זוכר, וכל אשר גנבת, צריך אתה לשלם, כי יאשיהו הע"ה שב מכל עונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו וכו' יע"ש, והיינו אע"ג דקטן פטור, עכ"ז להיותו באותו זמן הוא מתקן הכלים של המוחין ע"י שיבא לו הארה מועטת מן המוחין דגדלות, לכן אפילו שאינו פוגם בפועל ע"י מעשים רעים, עכ"ז הוא מחשיך הכלים ההם שתיקן בעבור המוחין דגדלות, כי כפי ערך ומדרגת ההארה כן יהיה מדרגת הקלקול, ולכן צריך לו תיקון בגדלותו על מעשים רעים שעשה בקטנותו, כדי לזכך ולהזהיר אותם הכלים, ולהעביר אותו מחשך מהם:
ועל כן תמצא בשער הגלגולים, שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל, שא"ל רבינו האר"י זלה"ה שבהיותו קטן קלל פעם אחת את אמו, ולכן צוה אותו להתענות ג' ימים רצופים לילה ויום, ולכוין שהם וכו' ע"ש. והנה זה התיקון כתוב בשער רוה"ק הנדפס שם בדף ט"ז ע"ב, והוא תיקון יוד ע"ש, והדבר יפלא איך הצריכו תיקון הנאמר על עון שיעשהו האדם בזמן היותו גדול, והוא לא עשה עון זה אלא רק בהיותו קטן, שפטור מן המצות, אך נראה ודאי דאע"ג דלא עשה פגם בקטנותו כמו פגם הגדולים, עכ"ז מחשיך הוא את הכלים שמתקן בקטנותו לצורך מוחין דגדלות, ולפי גודל קדושתו השוה אותו כמעשה הגדולים בשנים:
ובספר אגדת אליהו להרב מהר"א הכהן ז"ל, הביא שמועה מחד צורבא מרבנן, שראה כתוב שהתינוק כשיונק משדי אמו ומכה על הדד בידו, אפילו על זה עונשין לעתיד, דמנין ידו בשלג כמה פעמים. ובזה פירש הרב מהר"א ז"ל שם הטעם באמו דרבי טרפון שירדה לטיל בחצירה בשבת ונפסק מנעלה, והניח ר"ט שתי ידיו תחת פרסותיה, והלכה עליהם עד שהגיע למטתה, ובאמת ד"ז שאמר אותו על הכאת היונק על דדי אמו הוא יותר חידוש מענין רבינו מהרח"ו ז"ל, יען כי ענין רבינו מהרח"ו ז"ל הוא מה שעשה אח"ז היניקה, שאז הוא עסוק בתיקון הכלים של המוחין דגדלות, דכתב רבינו ז"ל דעכ"ז יבא לו הארה מהם, אך מה שאמר ההוא צורבא מרבנן על זמן היניקה שמכה בדד אמו, הנה אותו זמן אין לו אפילו הארה הנז', דאינו מתקן בכלים הנז' עדיין, וכמ"ש רבינו זלה"ה שזה התיקון יתחיל להיות אחר זמן שני היניקה, ואיך יענש על אותו זמן. מיהו נראה, דזה הוא בכלל וסביביו נשערה מאוד, דארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, ופירש הדבר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף כ"א וז"ל, הנה הצדיק אחר פטירתו מעוה"ז הוא מוכן לעלות במדריגה במעלות גדולות בעה"ב, אבל לא בפעם אחת, האמנם תכף אחר פטירתו יענשוהו למרק העונות היותר חמורים אשר לו, ואז יכניסוהו במחיצה אחת במעלה, ובהגיע תור עלייתו למחיצה יותר עליונה יחזירוהו להענישו למרק החטאים היותר קלים מן הראשונים, ואז יעלה במדריגה שנית יותר עליונה, ואח"כ יחזרו להענישו עוד על דקדוקי מצות שהם כחוט השערה בסוד וסביביו נשערה מאד, ואז יעלוהו במחיצתו הראויה לו ע"ש, על כן נראה, כי דקדוקים כאלו לקבל עונש בעוה"ז על מה שחטא בקטנותו, ואפילו על זמן היניקה, היינו שבזה ינצל מדקדוקים שמדקדקים עליו בין עליה קטנה לעליה גדולה:
ויש להסביר הדבר יותר, ע"פ מ"ש רבינו זלה"ה בעץ חיים שער הצלם פרק א', דהנשמה מתחלקת לכמה ניצוצות, ובכל גלגול וגלגול בא קצת מהם, והצלם הזה נקרא מדת ימי האדם, וכמספר נצוצותיו כך מספר ימי חייו, והימים שעשה בהם מצות נתקן ניצוץ א' של הצלם ההוא, והיום שאין עושה מצוה נשאר פגום ניצוץ ההוא של הצלם של אותו היום וכו' ע"ש, והנה ימי היניקה ושאר ימי הקטנות עד זמן הגדלות כולם הם מספר ימי חייו, וכנגדן יש ניצוצות, והן אמת דאותו זמן לא יגיע פגם בהם אם יעבור על מצות התורה כיון דהוא פטור, עכ"ז אם עובר על המצוה בפועל לא יבצר מהיותו מחשיך בניצוצות של המלבוש שכנגד אותם הימים, ולכן צריך לזה כבוס ותיקון, וצריך שהאדם ישים לב, וישוב בתשובה ויתוודה גם על מעשה רע שעשה בקטנותו:
ובהיותי מתבונן בס"ד בענין זה, אמרתי דאין כל בני אדם שוים בזה, שיש בני אדם שבקטנותם מגיע להם חלק מהארת המוחין דגדלות יותר משאר בני אדם, ולכן עי"כ הם נידונים בחטאם בזמן ההוא יותר משאר אדם לפי ערכם, וגם עוד המצא ימצא, שגם בזמן קטנותם זוכים ליקח מוחין דגדלות בשלימות שיבואו להם קודם הזמן, וכמו שמצינו מפורש להדיא בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הגלגולים דף יו"ד ע"א בד"ה ועתה, וז"ל, אבל המדרגה הב' יכולים להשיג עד נפש דאצילות קודם תשלום י"ג שנה ויום אחד וכו', ובזה יתורצו שני המאמרים וכו' ע"כ ע"ש, וכתב שם בסוף העמוד הנז' עוד על בחינה אחרת כיוצא בזה, והוא שאם תיקן בגלגולים הקודם נר"ן וכו' עד רום האצילות, והוצרך להתגלגל לסיבת תיקון זולתו ולא לעצמו, הנה איש כזה יכול ליקח עתה כל מה שהיה לו בתחלה בבת אחת אפילו בקטנותו, וז"ס ענין בריה דרב המנונא סבא הנזכר בפ' בלק, ושאר הינוקי הנזכרים בזוהר שהיו מופלאים במעשיהם ובחכמתם, והטעם הוא לפי שהיו שלמים בחלקיהם נר"ן וכו' בכל מה שהיה להם בתחלה קודם גלגולם זה, עכ"ל ע"ש. נמצא שיש שני אופנים בבני אדם שיוכלו ליקח גם המוחין דגדלות כולם ממש בהיותם קטנים, והנה בודאי בני אדם אלו פועלים בתיקון המצות כמו הגדולים בשנים ממש, ואין להם דין קטנים אלא דין גדולים, ורק בב"ד של מטה אינם יכולים לדון אותם במשפט כגדולים, מפני שאין דבר זה ניכר לכל אדם, ואינו גלוי זה אלא לבעלי רוה"ק, ואין ב"ד של מטה יכולים לדון ע"פ רוה"ק, אלא כפי משפט שנתנה התורה השוה לכל אדם, דגזרת הכתוב הוא דאין ב"ד מענשים לפחות מן י"ג שנה ויום אחד, ואין יכולין לשנות:
ובזה תרצתי קושיא אחת, איך עלי רצה להעניש את שמואל ע"ה בשביל שהורה הלכה לפניו, והלא היה אותו זמן קטן בן שתי שנים ומחצה, ופטור מכל המצות, ואיך יתחייב בעבור חטא זה שהורה הלכה לפניו, ובזה ניחא, כי ידע ברוה"ק ששמואל זכה בקטנותו למוחין דגדלות ממש, וא"כ דינו כגדול ממש, והוא רצה להענישו ע"י תפילה שאין זה דין של מטה אלא דין של מעלה. ואמרתי בס"ד בענין הינוקא בספר הזוהר, שרצה לברך הוא על הכוס, כי נלחם עם ר"א בן רשב"י וחביריו במלחמתה של תורה והודו לו, אע"ג דבאמת דרכם דהמברך על הכוס הוא יברך בהמ"ז לבדו, והמסובין יוצאין י"ח בברכה בשמעם הברכה מפיו, ואיך הקטן יוציא הגדול במצוה דאורייתא, ואמרתי דודאי דאותה הפעם הם ברכו כל או"א לעצמו, אך נטילת הכוס היא מצוה דרבנן ואינה חיוב, ואחר דבאמת הוא היה שלם במוחין דגדלות ודינו כגדול ממש, הודו לו שהוא יקח בידו הכוס של בהמ"ז לברך עליו:
ובעודי מתבונן בענין זה, צופה הייתי בס"ד למ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, בדרוש ב' של הציצית דף ד' ע"ד בסוף העמוד, וז"ל, וא"ת מאחר שהציציות הם ממוחין דקטנות, והם עיקר המצוה, כי הטלית עצמו אינו אלא זכר בעלמא, א"כ למה הקטן פטור מהציצית, והתשובה, כי אין הקוצין דמוחין דקטנות גדלים ונעשים ציציות תלויים עד החזה ועד רישא דנוקבא, אלא בהמשך הזמן, עד אשר נכנסו המוחין דגדלות, והם הולכים וגדלים מעט מעט וכו' ע"ש. וראיתי להרב המקובל הרנ"ש ז"ל במצת שמורים דף כ"א ע"ב, וז"ל, נלע"ד מ"ש בברייתא ס"פ לולב הגזול קטן היודע להתעטף חייב בציצית, הכונה הוא כי יש נשמות שזוכות למוחין דגדלות בזמן קטנותם, כמ"ש בסבא דמשפטים זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דכורסיא קדישא, ואז יש לו דעת בשלימות, לכן אמר קטן היודע להתעטף, מאחר שהוא יודע להתעטף, זה סימן שמתחיל להכנס בו סוד מוח שלישי שהוא הדעת, לכן אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו עכ"ל. ויש לפלפל בס"ד בכל זה, ועתה אין פנאי להאריך יותר. ועכ"פ מדברי רבינו הגדול האר"י זלה"ה הנז' תבין, כי סיבת פיטור הקטן מן המצות הוא להיות שלא נכנס בו עדיין מוחין דגדלות, ואם היה נמצא מצוה שאין לה שייכות במוחין דגדלות כי אם רק במוחין דקטנות, היה הקטן מתחייב בה, ועדיין יש לי לדבר בזה בס"ד, ואכמ"ל:
ודע כי מ"ש רבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י דף ח' ע"א, בהקדמת בראשית, וז"ל, הנה קיום העולם הוא התורה, ומה גם לימוד התנוקות הבל שאין בו חטא, הוא המעלה את המלכות למקום שאין הקליפות שולטים ונגלים האבות העליונים במוחותיה וכו' ע"ש, דהגם שזה נאמר על כל ינוקי דבי רב, עכ"ז יהיה זה ע"י שלימוד שלהם נכלל עם הגדולים, ולכך עולה למקום גבוה, ועיין בעץ חיים שער הנסירה פ"ג, ועיין במאמרי רשב"י בביאור אדרא זוטא דף נ"א ע"ב, ודוק היטב כי קצרתי:
ומה שכתוב בשאלה, טענה לחייב הקטן מדין חצי שיעור, זה אינו, חדא כי הא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה, היינו משום דחזי לאצטרופי, וכמפורש בגמרא דיומא, והכא גבי קטן לא שייך האי טעמא, דהא בשעתא דעביד הדבר לא חזי לאצטרופי, כי עודנו קטן, ועוד מעיקרא ענין זה של הקטן אינו דומה לחצי שיעור דאמרינן בעלמא, אלא דומה למי שיש לו מעט עיסה שאין בה שיעור דאינה חייבת בחלה כלל לא מן התורה ולא מד"ס ואין כאן סרך מצוה כלל, דלכ"ע פחות מן חמשה רבעים פטור מחלה. מיהו לזה י"ל הא דחלה שאני, שהיא מ"ע, ואולי הלכה כמ"ד אין דין חצי שיעור נוהג במ"ע אלא רק במצות לא תעשה בלבד, והנה ראיתי להרב חק"ל ז"ל, בא"ח סי' צ"א דף קצ"ב ע"א, שכתב להביא ראיה דאין ח"ש בעשה מדין הקטן דפחות מבן י"ג ליתיה בשום מצוה, ואי יש ח"ש במ"ע הו"ל לחייבו מה"ת, ושוב דחה זה דפיטור הקטן משום דלית ביה דעת ע"ש, ושו"ר להגאון מהריט"א ז"ל בהלכות יו"ט דף ק"ח ע"ג, שרצה להוכיח דאין דין ח"ש נוהג במ"ע מדין החלה, דקי"ל פחות מחמשה רבעים פטור לכ"ע, ושוב עשה חילוק ודחה ראיה זו ע"ש, ובמקום אחר הארכתי בס"ד בענין זה של חצי שיעור, וכעת אין פנאי להרחיב הדברים כאן יותר:
ומה שכתוב בשאלה לבאר לכם לשון רז"ל שאומרים לצאת ידי שמים, נ"ל בס"ד הענין הוא, כי האדם נידון כמה פעמים אחר פטירתו, והדין הראשון הוא בעת פטירתו, בזמן הסתלקותו מן הארץ לג"ע, ושאר פעמים שנידון בהם הוא בזמן מושבו בשמים, כאשר יעלה מג"ע לרקיע במדרגה למדרגה במתיבתא דרקיע, והנה כל דברים אשר יתחייב עליהם בב"ד של מטה, הוא נידון בהם בעת פטירתו בהסתלקותו מן הארץ הלזו כדי לילך לג"ע, אבל שאר דברים קלים שאינו מתחייב בהם בב"ד של מטה, אינו נידון בהם כדי שיכנס לג"ע הארץ, אלא הוא נכנס לג"ע הארץ אע"פ שלא נענש עדיין על דברים אלו, אמנם בעלייתו לשמים שהוא עולה במתיבתא דרקיעא מן מדרגה למדרגה, הוא נידון על דברים קלים, שאין חייב בהם כפי הדין בב"ד של מטה, כי על דברים אלו ארז"ל הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, וכל מה שעולה מעלה יותר ברקיע הוא נידון על דברים דקים יותר, ויש בזה כמה הדרגות, וכאשר כתבתי לעיל קצת מדבר זה בשם רבינו האר"י זלה"ה, ולהיות כי דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה הוא נידון עליהם בעליות של השמים, שהוא זמן שעולה במתיבתא דרקיעא ממדרגה למדרגה, לכן אומרים על דברים אלו לשון זה לצאת ידי שמים, ר"ל נזהר לתקן דברים אלו שאין חייב בהם בב"ד של מטה, אלא כדי לצאת ידי חובתו בדין שדנים אותו בזמן היותו בשמים. ועוד נ"ל בס"ד, אומרם לצאת ידי שמים על דברים של חסידות, שהם פועלים במקום חג"ת שנקראים ידי שמים, כי חסד דרועא ומינא, גבורה דרועא שמאלא, והתפארת הוא גופא הנקרא שמים, ודוק היטב:
ואשר שאלתם על הבכיה והדמעה, מה עניינה ומה כוחה ומה תיקון יש בה, תשובה, מצינו לרבינו האר"י זלה"ה בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית דף יו"ד ע"ב וז"ל, ואמנם צריך אני לבאר עוד מהו אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי, מהו התועלת בהזכרת הפה ובשפיכת דמעות, ויהיה זה שורש לתפילה ולברכות ולבכיה, ויתבאר עם זה מאמרם שערי דמעה לא ננעלו, והענין הוא כי האדם התחתון יש בו רמז ודוגמה לספירות דקדושה, וכאשר יתעוררו למטה יתעוררו למעלה, והנה כל ספירה יש בה עשר ספירות, והיינו כי כללות הפה של האדם רומז לבינה למלכות שבה, והשפתים לנצח והוד שבה, והלשון ליסוד ולתפארת, והשינים לל"ב נתיבות חכמה, והחיך לחכמה שבה, ולחי עליון ותחתון לחסד וגבורה שבה, וגרון לבינה שבבינה עצמה, נמצא כל אלו שבכללות הפה רומזים לעשר ספירות שבבינה עצמה, אך מה שלמעלה מן הפה רומזים בחכמה דהיינו לי"ס שבחכמה, כי החוטם הוא במלכות שבחכמה, והעינים הם נצח והוד שבה, והאזנים הם חסד וגבורה שבה, והמצח בינה שבה, וכן העינים תפארת שבה, והמוח הוא חכמה עצמה, וקרקפתא דרישא הוא כתר שבה. והנה בחורבן בהמ"ק נסתמו שערי תפילה הנמשכין מן הפה שהוא בסוד הבינה, ושערי תפלה הם השפתים נצח והוד שבבינה, ואמנם נצח והוד שבחכמה הם שערי דמעה שהם רמוזים בעינים, הם לא נסתמו, ולכן אמר רב המנונא סבא ע"ה לבעל החוטם אני מתפלל, הם עשר שבחכמה, שסופם החוטם שהם לא ננעלו, וכאשר יוריד האדם דמעות ויתכוין למתק הדינין, הנה החכמה העליונה שהיא ימא רבא תמתקם ומתבסמים בימא רבא כנז', ותרין דמעין הם שורש הדינין ויתבסמו ויתמתקו, ואין שטן ואין פגע רע והרחמים מתרבין, ולפיכך שערי דמעה לא ננעלו, עכ"ד בקיצור ע"ש:
ובשער רוה"ק דף ז' ע"א כתב רבינו זלה"ה בענין הדמעה, דע שיש ק"ך צירופי אלקים, וכולם הם דינין קשים, והם ק"ך כמנין דמע"ה עם הכולל, והדמעה היא סוד הדין כנז' בזוהר שמות דף ו"ט, והדמעה ממתקת ק"ך אלקים הנז'. וראיתי להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה זלה"ה בתורת חכם דף קי"ז ע"ב, וז"ל, וכן כתב (הרש"ש ז"ל) בענין השופר דהנה נודע כי בצלם אלקים עשה את האדם, בצלם דמות כל העולמות, והאוזן כנגד אימא דכללות, והלב כנגד ז"א דכללות, ובהתעורר לב של האדם בתשובה גורם שהז"א דכללות יתעורר לעלות מ"ן לאימא, ומזדווגת עם אבא, וממשיך מוחין לזו"ן ע"כ, וכן בהסתכלות העינים בתורה או במצות או בבכי, יתעוררו או"א דכללות לעלות מ"ן לא"א, וימשכו מוחין לאו"א כיון שנפש האדם תופסת כל העולמות, וכן שמעתי ממנו ז"ל, אלא לא אמר הדברים בפירוש כי אם ברמז, עכ"ל ע"ש:
הראת לדעת, ענין הבכיה הוא שבזה מתמתקין הדינין, גם גורם התעוררות גדולה למעלה והרחמים מתרבין, וגם מבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל בפירוש, כי כאשר האדם בוכה ומוריד דמעות יכוין למתק הדינין, ודי בזה. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ד
עלה בלבי לחקור בענין הבירורים ביום שבת קודש, שלשה חקירות, ואלו הם, חקירה הראשונה היא, כי הנה מצינו לרבינו זלה"ה בשער טעמי המצות בפרשת בהר, שכתב וז"ל, והנה כי כיון שביום השבת אין שום בירור נעשה, לכן כל המלאכות אפילו של אוכל נפש נאסרו בשבת, כי כל עניינו הוא דבר חדש, וז"ס שיר חדש של יום השבת, כמ"ש שירו לה' שיר חדש שאנו אומרים אותו ביום השבת, וז"ס איסור מלאכות הבירור ביום שבת, לפי שאין בירור אוכל מתוך פסולת אשר בשבעה המלכים נעשה ביום השבת, כי הכל אוכל גמור בלי פסולת, והם נשמות חדשות כנז', נמצא כי העושה מלאכה למטה ח"ו הוא כמטיל פגם למעלה, דמוכח שאף ביום השבת צריכים למעשה התחתונים, ויש גרעון ח"ו בהם, ואין הענין כן, כי באמת ביום שבת הכל נעשה מאיליו, כי הם נשמות חדשות כנז', ולא עוד אלא שהעושה מלאכה בשבת גורם להוריד כוחות הקדושה העליונה. להתלבש למטה בימי החול, ועי"כ החיצונים נמצאים בהם. והנה החיצונים נקראים דרגא דמותא כנז', ולכן מחלליה מות יומת מדה כנגד מדה, כיון שגרם שנתחלל הקדושה ביום השבת, ותתלבש בחול אשר החיצונים נמצאים שם וכו' עכ"ל, והשתא יש לחקור לפ"ז, איך היו מקריבים תמידין ומוספין בבהמ"ק, ומקטרים הקטורת ביום השבת, שעושים כמה מלאכות בקרבנות הנז', נמצא יש בירור בשבת ע"י מלאכות, ונמצא שהוצרך הבירור ע"י מלאכה גם בשבת:
וחקירה השנית היא, כיון דהמלאכות נאסרו כולם בשבת, שיש בעשייתם חילול באחיזת החיצונים, וכמ"ש רבינו ז"ל בסוד מחלליה מות יומת, מה טעם נמצא היתר בשבת במעשה הנעשית כלאחר יד, כי מן הראוי להרחיק כל מלאכת מעשה לגמרי מכל וכל, גם בנעשה כלאחר יד מחמת אחיזת החיצונים:
וחקירה השלישית היא, דאם אין שום בירור בשבת כמ"ש רבינו זלה"ה, א"כ איך אנחנו אומרים ביום שבת קודש בתפלה, סדר הקרבנות ופטום הקטורת, ואיך אומרים הבקשה שתיקן רבינו הרש"ש ז"ל קודם כל תפלה שנזכר בה ענין. הבירור, גם הבקשה קודם כל מצות עשה שנזכר בתוכה ג"כ ענין הבירור, גם איך אנחנו מכוונים באכילה בסוד הבירור גם ביום שבת קודש:
תשובה. על חקירה הראשונה נ"ל דמצינו להרב החסיד מהר"ח דילה רוזה ז"ל בספרו הבהיר תורת חכם דף כ"ד ע"ב וז"ל ביום שבת יש זווג דז"ון דכל השבוע, אבל המלך השביעי שהוא בחי' מלכות לא קבל בחול מוחין דישסו"ת כדי שיקבל בשבת מוחין דאו"א עילאין, א"כ יש ב' מיני זווגים בשבת א' דזו"ן הכוללים דכל השבוע שזווגם בשבת, וא' דזו"ן דמלך הז' שזווגם שוה לשאר זווגים של הששה מלכים שנתקנו בימות השבוע, ואע"פ שכתב הרב ז"ל שמה שנעשה בחול ע"י תפלתינו נעשה בשבת מאיליו, היינו לעניין שיוצאים הבירורים המתייחסים למלך הז' מתוך ימי החול כשיצאו ועלו העולמות, והראיה שמוה"ר ז"ל בסידור כתב כל הכוונות בסדר המדריגות, ולא ראינו ששום דבר נעשה מאיליו, א"כ השפע הנשפע מזווג דזו"ן הכוללים דזה השבוע, מקבלים אותו זו"ן הכוללים בשבת הבא וכו', א"כ המלך הז' דשבוע זה יקבל מוחין דאו"א עלאין בשבת הבא עכ"ל ע"ש, וראוי לבאר בדבריו הנז' איזה דברים שצריכים ביאור, אך אין אנחנו כדאין לפרש ולהרחיב הדבור בענין זה:
ואיך שיהיה, הנה נראה כי הבירור הנעשה ע"י מלאכה בבהמ"ק ביום שבת קודש בתמידין ומוספין והקטורת זה שייך לזו"ן דמלך השביעי שהוא בחינת המלכות, ולהיות כי דבר זה נעשה בבהמ"ק על ידי הכהן שליחא דרחמנא ולא בידינו, אין חשש חילול מצד אחיזת החיצונים, שאין יכולין החיצונים להתאחז בזאת המעשה, ומ"ש רבינו זלה"ה שאין שום בירור נעשה בשבת בשבעה המלכים הוא מדבר במה שנעשה על ידינו כי כן האמת שעל ידינו אין בירור נעשה בשבת ע"י מלאכה, גם בז"ון דמלך השביעי, שאם יעשו ע"י מלאכה יהיה אחיזה לחיצונים במעשה ההיא:
ועל חקירה השנית. ראיתי בס"ד, דבר זה מפורש בספר התיקונים תיקון ס"ט דף ק"א ע"ב, שאמרו שם וז"ל, שינוי מעשה דא שבת דצריך כלאחר יד ע"כ, ופירש הרב החסיד מהרש"ך ז"ל בשעת רצון, וז"ל, פירוש דבשבת כל המלאכות אסורות, ואפילו דברים המותרים לעשותם בשבת צריך לשנות בהם מדרך עשייתם בחול וצריך כלאחר יד, והסוד הוא שבחול הגמור עומדין זו"ן תדיר אב"א, חוץ משעת התפלה, וכל האורות ההולכות לנוקבא מז"א היא מקבלתם מז"א דרך אב"א, כמ"ש רבינו ז"ל באורך בשער תיקון הנוקבא, ובשער הירח בסוד נקבה נקב ה', ובחול כל המלאכות מותרות לעשות, כי כל המלאכה אשר יעשה היא סוד הבירורים המתבררים ומתתקנים בחול, אך בשבת לפי שאין שום בירור בשבת כל המלאכות אסורות, כמ"ש רבינו ז"ל באורך בשער טעמי המצות פרשת בהר, והעושה מלאכה ביום שבת מות יומת, כי גורם אל הקליפה שיכנס בתוך הקודש, כמ"ש רבינו ז"ל בדרושי קבלת שבת, אבל כלאחר יד אפילו בשבת מותר משום דכל כי האי אפילו בחול אין שום יניקה לחיצונים, שלאחר יד הז"א נותן האורות לנוקבא עכ"ל ע"ש, הרי בזה נתבארה היטב חקירה הב':
ועל החקירה הג', הנה מצינו להרב החסיד בעל זמרת הארץ ז"ל שהביאו הרב אמת ליעקב ז"ל בש"א דף ק"ב סי' ז', שנשאל אם יש לכוין כונת האכילה של חול בשבת ויו"ט, והשיב שצריך לכוין בלי מגרעת דבר, והביא ראיה לזה משער הכונות, והקשה מדברי רבינו ז"ל בשער טעמי המצות פ' בהר שכתב אין בירור אוכל מתוך פסולת אשר בז"מ נעשה ביום שבת קודש, כי הכל אוכל גמור בלי פסולת, א"כ איפה איך אנחנו מכוונים בתפילה ובמצות והאכילה לברר, כי זה צורך כל התפלה והמצוה לברר בירורי הז"מ וכו', והשיב כל מה שאנחנו מבררים ומכוונים בתפילת שבתות ויו"ט הוא בעולם האצילות עצמו, כי עד שם עלו בירורי החול מהמלכים שביררנו בחול, ועתה ביום שבת קודש אנחנו מעלים אותם מדרגה למעלה ממדרגה למקומם העליון, וזה היה אומר מוה"ר החסיד הרש"ש ז"ל שנקרא מברר אוכל מתוך אוכל דשרי, כיון שאין אנחנו מבררים מבי"ע התחתונים שיש בהם תערובת טו"ר וכו' יע"ש, ועיין אמת ליעקב מערכת בי"ת אות קכ"א מ"ש בשם הרב החסיד מהר"י הכהן ז"ל יע"ש, ובספר הבהיר נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל כתב וז"ל, וכל זה בחול ואח"כ בשבת על ידי התפילות אותם הבירורים שנבררו ונתקנו בחול, חוזרים עתה לעלות ולהתברר ולהתקן ע"י פרצופים עליונים יותר פנימים כפי ערך אותה תפלה, ע"ש:
והרמ"ז ז"ל בספר מקום בינה על עץ חיים שער המלכים פ"ז כתב וז"ל, נראה שהם משופרי כל הבירורים שנעשו בחול, וגם מבחינת פנימיות העולמות עצמן שהם נבראים וקונים שלימות חדש בכל שבת בעלותם למעלה עכ"ל, וידידנו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) העלה מספרי המקובלים ז"ל, וכתב וז"ל, צריך לידע שמדרגות העולמות ירדו כל מדרגה למדרגה שלמטה ממנה, והבירור צריך לכל מדרגה לעלותה למקומה הראשון, והנה בחול אנחנו מבררים אבי"ע התחתונים לעלותם לאצילות, ויש כמה בחינות בירור שע"י התפלה יברר מחצוניות דחצוניות וע"י המצות מפנימיות, ויש מפנימיות דחצוניות ויש מחצוניות דפנימיות, אמנם ביום שבת אנחנו מבררים בירור אצילות דאצילות שנפלו באצילות עצמו, ושם שייך כל האופנים חצוניות ופנימיות, וחצוניות דחצוניות וכו' חוץ מן המלאכה דלא שייך באצילות, וא"כ כל הבירור שנעשה מן אכילה ומצוה שייך בשבת, ולפקד"ן שזהו הטעם שבחול אין להרבות באכילה ולהתענג, ובשבת אדרבה מצוה, לפי שבחול הבירור מחצוניות דחצוניות, ולא יוכל לברר מהם, אלא דוקא באכילה המוכרחת לאדם, אמנם בשבת הוא באצילות יוכל לברר מחצוניות דחצוניות אפילו אכילה שאינה מוכרחת, ואדרבה מצוה לאכול הרבה כדי לברר הרבה מהם, ע"ד מ"ש רב חסדא לאו בעניותי אכלי ירקא וכו', וכמבואר בשער המצות פ' עקב, ועיין תורת חכם דף ד' ע"א עכ"ל נר"ו (ז"ל). ובכל הדברים הנז"ל אשר העתקתי פה, נתבארה חקירה הג' ואין צורך להוסיף דברים משלי, וגם אין אני כדאי להוסיף משלי כלום בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
חקירה אחת חקרתי בס"ד, כי הנה נודע בשבתות וימים טובים נעשה יחוד עליון למעלה, וגם עליית העולמות, וכנגד זה נתקנו התפילות, ועוד יש כנגד זה פרטי מצות הן בדבור הן במעשה, אך נודע כי ליושבי תבל יש הבדל רב ביניהם בזמן היום והלילה, שיש מקומות שאצלם הוא חול גמור, ובשאר מקומות נעשה אצלם שבת או יו"ט קודם כמה שעות, וכן להיפך ביציאת שבת ויו"ט, לאלו חול גמור, ולאלו עדיין הוא שבת ויו"ט, ויש הבדל בין אלו לאלו כמה שעות, ויש מקומות שהם מעבר השני שבכדור הארץ שכנגדנו, דכאן הוא י"ב שעות יום ואצלם י"ב שעות הלילה, הרי הפרש גדול בין הכא להתם, ועל כן אם נאמר עליית העולמות ויחוד העליון יהיה ע"פ השעות של ארץ ישראל א"כ בחו"ל הרחוקים מאד שיש ביניהם לבין ארץ ישראל ששה שעות או י"ב שעות הרי אלו לא יש בשבת שלהם סדר עליית העולמות ויחוד העליון, וא"כ התפילות שלהם לא יעשו פעולה בעליית העולמות והפרצופים והיחוד העליון למעלה, וא"כ למה יעשו במקומות אלו סדר התפילות וכיוצא בהם בשבתות וימים טובים, ובשלמא על שמירת שבת ויו"ט מצד הלאוין והעשין הכתובים בתורה, עליהם אין להקשות קושיא כזאת, כי י"ל מעיקרא כך ניתנה מצות שבת ויו"ט מאת השי"ת בשמירתם, שכך גזר השי"ת שכל אחד מישראל יקיים מצות שמירת שבת ויו"ט בלאוין ועשין שבהם, כפי השעות והזמן של מקומו וארצו שעומד וחונה שם, וכמ"ש הרדב"ז ז"ל והביאו הגאון חיד"א ז"ל, יען כי כל מצוה התלויה בזמן ושעות היום והלילה א"א שישתוו בה כל יושבי תבל, ולכן מוכרח לומר שמעיקרא כך ניתנה מצות שבת ויו"ט לישראל מאת השי"ת, אבל התפלות וכיוצא בהם, וכונות שלהם שהם מתוקנים ומיוסדים על עליית העולמות ויחוד העליון, איך שייכים אצל מקומות הרחוקים שיש הבדל ביניהם לבין ארץ ישראל כמה שעות, אם אין נעשה למעלה פעולה על ידם, שמאחר דכל הפועל של עליית העולמות ויחוד העליון נעשה ע"י יושבי ארץ ישראל, א"כ למה יעשו הרחוקים סדר התפילות וכיוצא וגם הכונות שלהם בשבתות וימים טובים שלהם, ודי להם שיקיימו שמירת שבת ויו"ט בלאוין ועשין שנכתבו בתורה עליהם, מפני שכך היתה גזרתו יתברך בשמירת שבת ויו"ט, שכל אחד ישמור השבת ויו"ט כהלכתו ומשפטו המפורשים בתורה, כפי שעות המקום שהוא עומד וחונה שם. וכיוצא בחקירתנו זאת מצינו שהקשה רבינו זלה"ה בשער טעמי המצות ושער הפסוקים בענין השביעית, וז"ל, ונבאר עתה שא"כ שהכל נעשה מעצמו, למה אנו צריכין להתפלל או לעשות מצות בימים אלו, כגון בשבת או בשביעית, מאחר שהכל נעשה מעצמו, עכ"ל ע"ש:
ואם נאמר שגם במקומות הרחוקים הרבה מן א"י, יעשו פעולה למעלה ע"י התפלות וכיוצא בהם בעליית העולמות ויחוד העליון, צריך להבין היכן הפעולה נעשית למעלה, וכי יש רקיעים ועולמות אבי"ע ופרצופים עליונים לכל מקום ומקום בפני עצמו, והלא הכל הולך אל מקום אחד, ומאחר כי ההתחלה והסוף של עליית העולמות והפרצופין העליונים ויחוד העליון הכל נעשה כפי הזמן והשעות של ארץ ישראל, א"כ מה יעשו הרחוקים אשר יש הפרש ביניהם שש שעות או י"ב שעות:
והנה חקירה זו לא לבד על שבתות ויו"ט היא תהיה, אלא גם היו תהיה על שאר מצות התלויים בזמן, כגון מקרא מגילה ושאר מצות התלויים ביום פורים, וכן הדלקת נרות חנוכה, וכיוצא בהם, וכן שייכא נמי גם על תפילות וק"ש של כל יום ויום, שנתקנו בעבור המשכת המוחין והיחוד של מעלה דבר יום ביומו, במשך כ"ד שעות של היום והלילה:
וראיתי להרב המקובל בספר טוב הארץ דף י"ח ע"א, שכתב וז"ל, מעלות התפלות בא"י נבאר, כי היחוד העליון נעשה ע"י תפילות ישראל בארץ ישראל, והענין כי כבר ידעת שהאדם בתפילתו חוצב להבות אש, ומאותם ההבלים מתהווה סוד תיקון המתהיוה ומתתקן באויר העולם, ואינו מסתלק מאויר העולם עד גמר התפלה עד עלינו לשבח, ותיקון זה עולה באויר העולם מרקיע אל רקיע, עד פתח היכל לבנת הספיר, כנזכר בזוהר פ' פקודי שעומד הכל שם ברקיע א' הנזכר שם עד גמר תפילות ישראל יחד, ותתקשרנה כולם ותעלנה, אמנם יש להתבונן העיכוב הזה שתתעכבנה עד קבוץ תפלות כל ישראל, דוקא בהיות ישראל על אדמתם, שאין מקדים זריחת השמש בא"י עיר אל עיר שיעור הרבה, מפני שא"י כולה ת' פרסה, ולכן אפשר להמתין:
אמנם עתה שישראל נפוצים בארבע פינות העולם, אם נאמר שתתעכבנה נמצאו תפילות מעוכבות זמן הרבה כפי שיעור קדימת זריחת מקום המזרחי על המערבי, והוא כשיעור י"ב שעות, ונמצא יש בזה ערבוב תפילות, כי בעת הזריחה במערב אז היא השקיעה במזרח, ואז יש להם תפילת ערבית ואיך יהיה ענין זה. ואם נאמר שלא ימתינו, נמצא היחוד העליון נעשה כמה פעמים, כי קהלה זו תייחד עתה, וזו אחר שעה, וזו אחר שעה אחרת, ולעולם מיחדים והולכים, ועד"ז יקשה כי המשמרות העליונות הם קבועות לערב ולבקר, א"כ איך יהיה עניינם שפעמים הרבה לאלו לילה ולאלו יום:
ועד"ז יקשה על מנוחת השבת שאלו שובתים ואלו הם עושים מלאכה, והיאך יהיה זה הענין. והנה בספר יסוד עולם הקשה ענין זה, ותירץ מה שתירץ יע"ש:
אמנם המקובל האלקי מהר"ר משה קורדובירו זלה"ה כתב וז"ל, ואני אומר לענין זה, כי כל זה נכנס תחת מה שפירשו רז"ל, ישראל העומדים בחו"ל עובדי ע"ז בטהרה, והם כוונו בזה כי אין ענין הנהגה עליונה מתנהג לא בזריחת המזרח ולא במערב, לא בצפון ולא בדרום, אלא על נקודת א"י שהיא מבחר הישוב, ופתח היכל לבנת הספיר היא מכוונת כנגדה, וזריחת א"י היא בקר למשמרת הבקר, וערבית א"י היא לילה לשליטת ממשלת הלילה, ועד"ז מתנהגות המשמרות ומספר הימים, לא יותירו ולא יעדיפו ממה שמהוה השמש הגשמי והירח הגשמי, ואין לנו לחוש להראות הירח בחו"ל, או שלא יראה, כי העיקר הוא בא"י, ושם ב"ד קבועים, ומקדשים חדשים חגים וזמנים, והקב"ה מסכים עמהם ומקדשם, ובחו"ל אין קובעים, ואם קבעו לא קדשו שאין בהם ממש, ויום שבת בא"י הוא עיקר הכל, מפני שמנוחת שבת תלויה במה שמתפשטת קדושת שבת דרך פתח ההיכל הזה למטה, והוא בא"י כנז"ל, ועשה הקב"ה תנועת הגלגל, ובחר במקום המכוון כנגד מעלה לא יחסר ולא יעדף והיא נקודת א"י, ואין התפלות מתעכבות אלו לאלו, אלא בא"י דוקא ולא בשום מקום זולתו, מפני שא"י חשובה היא לענין היחוד, והיחוד אינו עתים הרבה אלא עת אחד ושעה אחת, והיינו בהתם עם ה' אשר בא"י לכלות תקוני תפלתם:
אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת, אל כל בחינת השרים שישראל שם שרויים תחתם, שניצוצי שכינה מתפשט אליהם בסוד גלות השכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה ע"י תפילתם של ישראל השוכנים שם, שהם אינם מייחדים עתות היחוד, אלא עת המעותדת לגבול השר שהם משועבדים תחת ידו, והיינו עובדי ע"ז בטהרה, שאינם מיחדים יחוד הזמן העליון, אלא יחוד זמן השרים החיצונים, אמנם הוא בקדושת השכינה המתלבש בשר ההוא, ועד"ז הוא קדושת שבת, כי יקדים להם מנוחה מה מצד הנצוץ המתפשט, או תתאחר מנוחתם, ועד"ז הוא ימים טובים שיתאחרו ויקדמו, לפי זריחת השר או שעת ההערבה שלו. אמנם מספק עשו שתי ימים טובים, ונקרא יו"ט שני של גליות, הוא שודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני, ולא עשה כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים, ואינם מסתפקים בה מפני שאפילו גיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים. אמנם יו"ט אינם מודים בקביעותו, שהם מסתפקים בקדושתו, ולכך צריך לבוש יום ליום, והם שני ימים, יום טוב הא' מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, בהתלבש אור קדוש באור של הגולה, עכ"ל הרמ"ק ז"ל שהביאו בספר טוב הארץ הנז', ולשון זה של הרמ"ק ז"ל הובא כדמותו כצלמו ממש בספר חסד לאברהם להרב מהר"א אזולאי ז"ל, במעין השלישי עין הארץ נהר ח' יע"ש:
והנה נודע, כי אזהרה שמענו מרבינו מהרח"ו ז"ל, בהקדמתו לספר שער ההקדמות, דברים אלו לא יובנו בשכל אנושי חומריי, אלא בקבלה מפה אל פה, או מפי אליהו זכור לטוב וכו', וכל ספרי המקובלים האחרונים שהיו אחר החרבן אל תקרב אליהם, כי מן הרמב"ן ז"ל ואילך נסתרה דרך החכמה הזאת מעיני כל החכמים ולא נשאר בהם כי אם קצת ענפי הקדמות בלתי שרשיהם, ועליהם בנו המקובלים האחרונים דבריהם בשכל אנושי וכו' ע"ש. גם רבינו הרש"ש ז"ל בנה"ש כתב וז"ל, עידי בשמים כי כל עסקי ולימודי אינו אלא רק בדברי האר"י זלה"ה ותלמידו מהרח"ו ז"ל לבדם, ובלעדם אין לי עסק בשום ספר מספרי המקובלים ראשונים ואחרונים, ואפילו בדברי שאר תלמידי האר"י ז"ל לא למדתי, וכשיזדמן לפני דבר מדבריהם אני מדלגו, כי על כן איני כמזהיר אלא כמזכיר למען ה', אל יהי לכם מגע יד בדבריהם, אלא כל לימודכם לא יהיה אלא בעץ חיים, ובספר מבוא שערים, ובשמונה שערים, המפורסמים שכולם דברי אלקים חיים עכ"ל, ע"ש. גם הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב דף ט"ו כתב, ואני בעניי איני חש לסודות שלא גילה רבינו האר"י ז"ל עצמו, וגם כי הרמ"ז ז"ל גדול כבודו עטרה בראש כל אדם, מ"מ אני בער ולא אדע, כי מה שלא גילה האר"י רבינו הגדול ז"ל אשר למד עם אליהו זכור לטוב כאלו אמרו שלא לסמוך, עכ"ל ע"ש:
על כן דברים אלו הנז"ל שנכתבו בשם רבינו הרמ"ק ז"ל, כיון שאמרם רבינו הרמ"ק מהשערת שכלו. וכמפורש בדבריו שכתב ואני אומר וכו', אין לנו לסמוך עליהם, כי דברים כאלה שהם עומדים ברומו של עולם, אם אין להם הכרח והוכחה מדברי קבלה האמיתית אין לסמוך עליהם כלל, ומאחר שרבינו הרמ"ק ז"ל מהשערת שכלו אמרם יש לנו רשות לדבר ולטעון עליהם, מה שנראה לנו לטעון, כי על זה אמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה. והנה באמת כל המעיין יראה, מה ששפט רבינו הרמ"ק ז"ל על יושבי חו"ל, שאין להם חלק ולא מגע ולא פעולה ביחוד העליון העקרי הנעשה למעלה, ולא בעליית העולמות והזווגים והמשכת המוחין אשר נעשים על ידי התפילות בחו"ל, הן בשבת ויו"ט ור"ח, והן בחול, שאין להם שום מגע בעיתות היחוד הנעשה למעלה בשום זמן, ורק פועלים ביחוד השרים החיצונים, שהוא נעשה בקדושת ניצוץ אור השכינה המתלבש בשר משבעים שרים ששולט במקום ההוא שיושבים בו ישראל, וקדושת השבת תמשך להם מצד הנצוץ הקדוש המתפשט בשר ההוא, הנה באמת דבר זה אשר דן אותו רבינו הרמ"ק ז"ל מדעתו, אחר בקשת אלף מחילות מכבוד תורתו, הוא דבר זר מאד, ולא יאמן לומר שכל גדולי ישראל נביאים ותנאים ואמוראים וחסידי עליון אשר עבדו את השי"ת בחו"ל, ושם גדלו ושם נפטרו, כולם אין להם מגע ביחוד העליון העקרי, ובכל עליית העולמות והמשכת המוחין הנעשים על ידי תפילות ומצות, כי אם רק מגעם הוא בניצוץ הקדוש אשר מתפשט ומתלבש תוך השר משבעים שרים שהם יושבים בארצו. ובאמת מצינו בגלות בית ראשון, שכל ישראל נביאים ובעלי רוה"ק חסידים וצדיקים כולם היו בחו"ל, ולא היה אחד מהם בא"י, היתכן שהיו כל ישראל ערומים ח"ו מן פועל הקדוש העקרי, ולא נעשה באותם השבעים שנה שום פועל ביחוד העליון העקרי, ושאר עליות והמשכת מוחין על ידי שום אחד מישראל, והיתכן בדעת לומר, דעל כל נביאים וחסידים וצדיקים שהיו בחו"ל, נאמר דבר זה, דח"ו היו עובדי ע"ז בטהרה, כאשר כתב הרמ"ק ז"ל שזה הדבר נאמר על כל יושבי חו"ל יהיה מי שיהיה, חלילה לומר כן, ולא אאמין שדברים אלו יצאו מקלמוס רבינו הרמ"ק ז"ל, כי איך ישפוט שכלו הזך לומר דבר זר כזה:
וכל זה אני טוען מצד הסברה, אך באמת יש לי לטעון כמה טענות לסתור אותם הדברים שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל, חדא כי בקבלה האמיתית שקבל רבינו האר"י ז"ל מפי אליהו זכור לטוב, סידר כונות עמוקות לתפילות של כל יום ויום, ושל שבת ויוה"כ ויו"ט ור"ח וכיוצא, ולתקיעת שופר וסוכה ולולב ואכילת מצה וכיוצא, ובכולם פירש הפעולה הנעשית על ידינו למעלה בכל דברים הנזכרים, הן בעליית העולמות, הן בזווגים והמשכת המוחין וכיוצא, ולא תלה שום דבר בכל אלה בישיבת ארץ ישראל, ולא עשה הפרש בזה בין יושבי א"י לבין יושבי חו"ל, ולפי הדברים שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל הנז' נמצא כל סדר הכונות ופועל התפילות והמצות המפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל הוא רק אצל יושבי א"י, ולא ליושבי חו"ל, שאין להם מגע בכל זה ואין להם כניסה שם כי אם רק הם נכנסים בחור קטן ששם בלבד מגיע פועל התפילות והמצות שלהם, ומשם נמשך להם קדושת שבתות ויו"ט וכיוצא. גם זאת ועוד, לפי דברים שנכתבו בשם הרמ"ק הנז', צריך לומר שאותה ההארה הגדולה שנעשית בזמן מרדכי ואסתר, אשר בעבורה נקבעו ימי הפורים במצות שלהם בכל דור ודור, לא נעשית בתחלתה בשנה הראשונה, אלא רק מצד אותו הניצוץ המתלבש בשר שהיה שולט באותו מקום שהיו יושבים בו ישראל באותו זמן:
עוד יש לסתור דברים הנז' ממ"ש רבינו זלה"ה, בספר מבוא שערים ש"ב ח"ג פ"ט דף מ"ד ע"א וז"ל, וכל התחתון מחבירו נקרא בן אליו, והוא המעלה אליו מ"ן וכו', ונשמות הצדיקים הנמשכות מאצילות הם בני זו"ן המעלים להם מ"ן, וכן עד"ז נשמות הצדיקים הנמשכים מבריאה, הם המעלים מ"ן בבריאה, ורוחין של הצדיקים ביצירה, ונפשות בעשיה. סוף דבר שאין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן ע"י הבנים, ובכל תפלות התחתונים מעלים מ"ן, וכפי כונתם ומעשיהם בעת ההיא, כך גודל תיקונם להעלות נצוצות רבים של מ"ן, אם בכמות ואם באיכות, ובכל יום מעלים ניצוצות חדשות, וזהו גודל התפלות והמצות, ואין כל האנשים שוים, כי כל אחד מעלה כפי בחינתו הראויה אליו, ולכן הכל צריכים זה לזה, ולא יוכל אחד מישראל לעשות מה שיעשה חבירו, והבן זה היטב, וכל זה יהיה עד שיבא המשיח בע"ה עכ"ל ע"ש. נמצא מדברי קודש אלו אנחנו לומדין שכל ישראל צריכים זל"ז, ולא יכול אחד לעשות מה שיעשה חבירו, וא"כ מוכרח לומר שיושבי א"י צריכים ליושבי חו"ל, וכן יושבי חו"ל צריכין ליושבי א"י ואפשר יזדמן שיושבי חו"ל הם גדולים במעלה יותר מיושבי א"י, כי יזדמן צדיק בחו"ל שבחינתו במקום עליון, ונמצא יושבי א"י צריכין למעשה יושבי חו"ל, ואם יושבי חו"ל כל עסקם ומגען הוא באותו הניצוץ בשר של חו"ל, ואין להם מגע לעלות יותר, איך ישלימו מעשיהם למעשה יושבי א"י:
ועוד יש סתירה גדולה לדברים הנז' מדברי רבינו האר"י ז"ל שהביא רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד, וז"ל, מטטרו"ן שר היצירה מנהיג העולם בששת ימי החול, והכונה הוא כי האצילות תתלבש בעשר ספירות דבריאה, ועוד מתלבש הבריאה ביצירה, ששם סוד מטטרו"ן ומנהיג העולם, אך בשבת ויו"ט האצילות תתלבש בבריאה, ומנהיג העולם בימים אלו בלי אמצעות יצירה ועשיה, ולכך י"ס דבריאה נקראים לבושין דשבת ויו"ט וכו' והפרש שיש בין ארץ ישראל לחוצה לארץ בימי החול הוא, כי לעולם ימי החול הם שית ענפים דמטטרו"ן, שאמרנו שנסתעפו מן השכינה, והיחוד של תפארת ומלכות הוא שם, והדרים בא"י מזונותם מן השכינה שנזונים על ידה, אבל הדרים בחו"ל מזונותם על ידי מט"ט וכו'. ומ"ש שהיחוד של תפארת ומלכות הוא במט"ט, אין הכונה שהיחוד ע"י מטטרו"ן ממש, כי מי נתן מלאך באצילות עכ"ל, ע"ש:
גם בשער הכונות בדרוש ר"ח דף ע"ו ע"ד, מפורש שם בדברי רבינו האר"י ז"ל, שבארץ ישראל האצילות מתלבש בבריאה, והבריאה ביצירה, וע"י היצירה יוצאת הפעולה, אך בחוצה לארץ גם היצירה מתלבש בעשיה, ועל ידי העשיה מתנהג העולם בכל יום במדה אחת וכו' ע"ש, נמצא אין הפרש בין א"י לחו"ל, כי אם רק בזה, שבא"י יהיה בהתלבשות היצירה בלבד, ובחו"ל בהתלבשות העשיה ג"כ, ותו לא מידי:
גם נודע מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות, בכונת רצה והחליצנו שאומרים בשבת, שיחלצנו מן מט"ט השולט בימי החול, שבשבת יתעלה בבריאה כמ"ש וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, שהוא סוד הבריאה הנקרא כסא הכבוד, ולכן אומרים מבחינתך לבדך תשגיח עלינו ביום השבת, ולא מבחינת מט"ט ע"ש, והנה זה הנוסח של רצה והחליצנו נתקן לאומרו הן בא"י הן בחו"ל, ונמצא אין מקום לדברי הרמ"ק ז"ל הנז' אשר שפט בדעתו על יושבי חו"ל:
גם עוד מלבד הסתירות הנז' שיש לאותם הדברים שכתבום בשם הרמ"ק ז"ל, הנה הדברים בעצמן אין להם הבנה ואין מתישבים כלל, כי הוא אומר בזה"ל, אמנם יתפשט אור היחוד מנקודה אמצעית זאת אל כל בחינת השרים שישראל שרויים תחתם, שניצוצי השכינה מתפשט אליהם בסוד גלות השכינה, והתפשטות היחוד הזה יהיה ע"י תפלתם של ישראל השוכנים שם, עכ"ל, והנה נודע כי השבעים שרים. הם למטה בעשיה, ואין להם מגע למעלה מן העשיה, והניצוץ של אור השכינה המתפשט בתוכם הוא לפי ערך ואיכות העשיה, וכל תפלות ישראל ומצות שעושים הם עולים למעלה למעלה ביצירה ובריאה ואצילות, ופועלים שם באצילות, ואין לשרים מגע במקומות אלו העליונים, כי הנה תמצא לרבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד שהבאתי לשונו לעיל, שכתב מ"ש שהייחוד של תפארת ומלכות הוא במט"ט, אין הכונה שהייחוד ע"י מטטרו"ן ממש, כי מי נתן מלאך באצילות עכ"ל ע"ש, וא"כ כ"ש וכ"ש על שבעים שרים שהם בעשיה, ואם כונת הרמ"ק ז"ל לומר שפועל של התפילות והמצות נכנס ועובר ועולה דרך הניצוץ המתפשט בתוך השרים, זה אפשר ואנחנו מודים בכך, אך הן אמת שנכנס ועובר דרך השרים, מ"מ הוא עולה למעלה עד האצילות ופועל שם, ואיך נתיישבה בזה החקירה דהיושבים בא"י ובחו"ל אינם שוים בזמן ועתות היחוד העליון, כי אלו מתפללים שחרית, ואלו מנחה, ואלו ערבית, בשעה אחת, וכן כאן זמן שבת, וכאן זמן חול, ומה לנו בהתחלת עליית הפועל והתיקון שעובר במקום השרים, הלא העיקר הוא התכלית של העליה והפועל, שצריך להיות שוה בכל ישראל, נמצא הדברים אלו בעצמן שנכתבו בשם הרמ"ק ז"ל, אין להם הבנה וישוב כלל: