שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק א · אבן העזר
סימן א
שאלה. איש א' זינה עם אשת איש כמה פעמים, ואח"כ חזר בתשובה, ובא לשאול מחכם אחד סדר תיקון תשובה לעון זה, וסיפר לו הענין כמו שהוא שנכשל עם אשה פ' אשתו של פ' ועתה נפל הספק בזה אם זה הנואף חייב להגיד לבעל האשה שאשתו זינתה עמו, אולי יאמין לו ויפרוש ממנה ולא יבעול בעילות אסורות לפי תומו. וכן אם זה הנואף לא ירצה בשום אופן לעשות כך להגיד לבעל מחמת כמה סיבות, אם זה החכם שהודה לפניו מחויב להגיד לבעל, אולי יאמין ויפרוש, או"ד כיון דד"ז סופו לבא לידי ריב ומחלוקת, שאם יאמין ויפרוש מוכרח שיאמר הסיבה, ואז אשתו תכחיש בודאי, ואתו לידי קטטות ומריבות, ובפרט אם היא יש לה בנים ובנות מבעלה, ויש בזה פגם משפחה ומי יודע מה יוולד מן המריבה הזאת, על כן צריך לראות אם יש צד היתר לסמוך עליו שלא לגלות, או לאו:
תשובה. ראיתי להגאון נו"ב ח"א סי' ל"ה שנשאל שאלה כיוצא בזה, בא' שנכשל בא"א ואח"כ חזר בתשובה, והנה הוא עתה חתן האשה ההיא, כי נשא בתה אח"כ, ונפשו לשאול הגיעה אם מחוייב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה, או שתיקתו יפה, כי המה אנשי השם ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה, ויש לחוש לפגם משפחה, ומשום כבוד הבריות רשאי בעל תשובה זה להיות בשב ואל תעשה, שלא להודיע לחמיו כלל. והשיב הגאון המחבר להרב השואל על זה, דהדבר פשוט דלא אמרינן גדול כבוד הבריות אלא בשב ואל תעשה, לא בקום עשה. ומה שכתבת שגם זה נגד בע"ת, מקרי שב ואל תעשה שלא יקום ויודיע לבעל, ואף שהבעל עושה מעשה ובועל אשתו האסורה לו, מ"מ כיון שהבעל אינו יודע ממילא הוא שוגג ואינו עושה מעשה במזיד, הנה דבר זה הוא פלוגתא דרבוותא, ונחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש בדין המוצא על חבירו כלאים בשוק, ונידון הנז' הוא ממש דוגמה זו שהבעל שעובר בקום עשה ובועל אשתו הטמאה הוא שוגג, וזה היודע מזנותה מקרי שב ואל תעשה שנמנע מלהודיע, וא"כ לדברי הרא"ש רשאי לשתוק משום כבוד המשפחה, ולדברי הרמב"ם חייב להודיע ולמנעו מן האיסור וכו', יע"ש:
והנה לפ"ד הגאון נו"ב הנז' שבא לדמות נ"ד לדין הכלאים למילף הא מהא, הנה נ"ל בס"ד דיש לחלק, דהתם איירי ברואה מעשה האיסור בעיניו שרואהו לובש כלאים, אבל הכא אין רואהו עושה איסור, דאינו בועל אשתו בפניו, דאולי אינו בועל את אשתו כלל מחמת סיבה אחרת שיש לו שאינו יכול. לבעול, ומה גם דנידון הגאון הנז' הכי מוכח בהשערת השכל, דהא התם איירי שהבעל כבר הוא זקן ובא בימים, וכמפורש שם בד"ה ובזה, וגם עוד איכא ספק אחר דאולי אם יגלה לו הדבר לא יאמין לו ולא יועיל, וכאשר נרגש בזה הגאון ז"ל בעצמו, וא"כ השתא יש בזה ס"ס, אולי הבעל אינו בועל אשתו ולא אתי לבעול כלל מחמת איזה סיבה, ואת"ל בועל אולי אם יגלה לו הדבר לא יאמין ולא יפרוש כלל:
וגם על מה שיצא הגאון ז"ל לחלק בחיוב ההגדה בין הנואף עצמו, דעל ידו באה המכשלה לבעל האשה, ובין איניש דעלמא, גם על זה י"ל דאין הדבר ברור שבאה על ידו המכשלה, דאולי זינתה קודם ממנו עם איש אחר, וכבר נטמאה ונאסרה על בעלה בזנות אחרים, ולא הוסיפה בזנות של זה איסור לבעל, וגם יש עוד מקום לפלפל בעיקר הראיה שהביא הגאון הנז' מן הכלאים, ואין עתה פנאי להאריך:
וכעת אמרתי בחפזי, דכל כהא דאיכא פגם משפחה, ויש בזה טעם דגדול כבוד הבריות, וגם שמא לא יאמין ולא יפרוש, יש למצוא היתר הן לנואף הן להחכם שהודה לפניו, שלא יגלו הדבר, והוא שראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"א סי' רס"ב דף ק"א, דיש פוסקים ראשונים שסוברים אם לא זינתה האשה בעדים אינה נאסרת על בעלה, ואין בעילתו עמה נקראת בעילה של איסור, ושם ציין על ספר בני אהובה פכ"ד מה' אישות להגאון מהר"י ז"ל שהאריך והרחיב הדיבור בזה יע"ש, ולפ"ז בנידון השאלה של הגאון נו"ב הנז' דהאיש בעצמו אינו יודע מזנות אשתו, והיא זינתה שלא בעדים, אין זה הנואף מחוייב להגיד לבעל דיש לו לסמוך על סברת הגדולים דסברי אין כאן איסור לבעל כל שלא יהיו עדים, וכ"ש בצירוף אותם הטעמים הנז"ל, דאיכא פגם משפחה, ויש בזה טעם דגדול כבוד הבריות ועוד שהוא אינו רואה בעיניו שהבעל בועל את אשתו, דאולי יש לו סיבה שאינו יכול לבעול, וגם עוד אינו ברור לו דיאמין ויפרוש. ותמהני על הגאון נו"ב שלא זכר בתשובתו ענין זה דמהרי"ש, דיש גדולים דס"ל אם זינתה שלא בעדים אינה נאסרת על בעלה, וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' מ"ח שהביא ספק א' מהרב מהרח"א ז"ל, באונס שראה שזינתה אשתו ואין עדים בדבר, אי אמרינן שויא אנפשיה חד"א ונאמן לאוסרה עליו, או לאו כיון דאיסור דלא יוכל שלחה רביע עליה. והשיב דאינו נאמן לאוסרה עליו, והאריך בזה ע"ש. וגם בדבריו תמהני, איך לא זכר מדברי הראשונים ז"ל שהביא הגאון מהרי"ש ז"ל הנז'. ודע דאין לסמוך בזה על טעם הר"ן ז"ל בנדרים דף ג', דס"ל דעקרו רבנן לקדושיה והרי היא כפנויה, כי טעם זה הר"ן ז"ל בעצמו דחה אותו, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בדברים אחדים דף מ' על דברי הגאון בנין אריאל, וכ"כ עוד בספרו יוסף אומץ סי' ק"א, ועמ"ש ג"כ שם בדף ס"ו ע"ש, מיהו מכח אותם הסוברים דאם זינתה שלא בעדים אינה נאסרת, ואין בעילתו חשיבה בעילת איסור, יש לסמוך בצירוף כל אותם הטעמים הנז"ל. ועל כן בנידון השאלה דידן יכולין הנואף וכ"ש החכם שהודה לפניו לפטור עצמן, לבלתי יגידו לבעל מכח טעמים הנז' דכולהו שייכי הכא. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ב
שאלה. ראובן קדש אשה בוגרת בחזקת בתולה, וגם אביה ואמה וכל קרוביה היו יודעים שהיא בתולה, אך אחר הקידושין תכף נודע לאביה ואמה שהיא היתה בעולה קודם אירוסין כמה פעמים מבחור אחד שהיה כשר לה. והנה אחר הקדושין כשלשה חודשים, רצה ראובן לעשות החופה, וידוע למעלתך איך הוא המנהג פה עירינו בג'דאד, בליל החופה, שבעת שיכנס החתן לחדר הכלה לבעול אותה, יסגור הפתח וישבו אצל הפתח מבחוץ כמה נשים מקרובי הכלה ומקרובי החתן, וימצא ג"כ שנים ושלשה אנשים ג"כ עומדים שם מקרובי החתן וחביריו, וכולם מצפים וממתינים על בעילת החתן ודם הבתולים, והחתן אחר שיגמור בעילתו ילבש בגדיו ויפתח הדלת לצאת, ונכנסת אשה אחת הממונה על כך שקורין אותה מאשט"י, ונכנסים עמה נשים מקרובי החתן וקרובי כלה לראות הבתולים, ואם ראו דם בתולים אז מריעין הנשים בקול הלולא בפיהם לסימן טוב, ואם לא מצאו דם בתולים אומרים לא בעל כראוי וחוזר לבעול פעם שנית, והנה האשה הנז' אשר נתקדשה לראובן, מאחר שידעו אביה ואמה את מעשה הרע שקרה לה קודם קדושיה שכבר נשברו בתוליה שהיא בעולה, הוכרחו לעשות ערמה שיראה החתן דם בעדים אחר בעילתו, וגם קרוביו יראו את הדם כדי לכסות חרפתם, וכך עשו ועלתה בידם, והחתן וקרוביו חשבו שאותו הדם שראו הוא דם בתולים שיצא מן הכלה. והנה אדם אחד קרוב לבית הכלה נודע לו הדבר, וידע שעשו ערמה ולא הוכיחם על זאת, כי אמר הם מוכרחים לעשות כן מפני השלום, וגם מפני הבושה והחרפה והלעז, יען כי זאת נשאת אחר הקידושין בשלשה חדשים, ושמא יחשבו שנבעלה אחר קדושין, ומי מפים, ובאמת הם יודעים בבירור גמור שלא נבעלה אלא קודם קדושין. והנה אתרמי אח"ז היה אותו הקרוב לומד משנה מסכת כתובות, וראה כתוב בפרק ראשון, הנושא את האשה ולא נמצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדיך, והלה אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר"נ ור"א אומרים נאמנת, רי"א לא מפיה אנו חיים אלא ה"ז בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה ע"כ. ובשעה שלמד אותה הלכה עלה בלבו להסתפק, אולי יש צד איסור בזו הערמה, יען כי זה הבעל קדשה בחזקת בתולה, והיא היתה בעולה, וקדושיו קדושי טעות, ועדיין היא פנויה שאינה מקודשת, וצריך לעשות לה קדושין מחדש שתהיה אשתו כדת משה וישראל, ועל זאת בא אותו הקרוב לשאול מה דינה של ריבה זו. גם שואל את"ל שצריך קדושין מחדש, אם מחוייב לספר הענין הזה לבעלה כדי שיקדשנה שנית, שאם הוא לא יאמר לו איך ידע, ויש חשש לאידך גיסא שאם יאמר לו ודאי יהיה שנאה וקטטה ומריבה בין הבעל ואשתו כל הימים, ומי יודע מה יוולד מן המריבה הזאת. גם ילמדנו רבינו, אם בכה"ג יש איזה ערבובייא בנשמות הילדים אשר תוליד האשה הזאת מבעלה, ועל הכל יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:
תשובה. מרן ז"ל בסי' ס"ז סעיף ה' פסק, מוכת עץ כתובתה מנה, ואפילו לא הכיר בה וכנסה ע"מ שהיא בתולה שלימה, אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה. וכתב בספר כתובה בק"א, משמע דצריכה גט, והיינו מטעם דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עכ"ל. ובלבוש כתב הכונס אשה ע"מ שהיא בתולה ונמצאת בעולה, אע"פ דלענין קדושין מקודשת וכו' ע"ש, ונראה כונתו ר"ל מקודשת מספק וכאשר אכתוב לקמן בעה"י. וכתב מרן בש"ע קודם סעיף הנז' קטן פחות מתשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה, כתובתה מאתים, ודוקא שלא הסיר בתוליה, אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה ע"כ, וכתב הגאון ב"ש ז"ל אע"ג דלא דמי למוכת עץ דהא בזו אתעביד בה מעשה אדם, צ"ל לפי המסקנא תליא מלתא בקפידה כמ"ש בתוספות, וקטן אין קפידה כ"כ, ע"כ ע"ש:
והנה מרן ז"ל בסי' ל"ח סעיף ל"ה פסק, המקדש על תנאי ובעל סתם או כנסה סתם, ה"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי, שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס. וכתב מור"ם ז"ל, ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם. וכתבו ח"מ וכ"ש הא דמקודשת מספק וצריכה גט משניהם, משום דספק איכא שמא מחל התנאי כיון שבעל סתם, או שמא סבר שנתקיים התנאי. וכתב באבני מילואים אע"ג דבקטן וקטנה. הוו קדושי ודאי, ומשום דאין אדם עושה. בעילתו בעילת זנות, הכא בתנאי יש לומר דאתנאי קא סמיך וסובר שנתקיים, וכתב הב"ש ואם קודם הביאה ידע שלא נתקיים התנאי ובעל סתם, אז לכ"ע הוי קדושין גמורים, דקי"ל אין אדם עושה בב"ז ע"ש. ובנידון השאלה דידן אע"ג דלא הוזכר תנאי זה להדיא בקדושין, עכ"ז ודאי זה הוא מדברים שהבעל מקפיד בהם בודאי, ובפרט זו שנבעלה מקודם לרצונה, וא"כ קדושין אלו חשיבי קדושי ספק, וכמ"ש מרן ז"ל סי' ט"ל סעיף ה' המקדש את האשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מהנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, ה"ז מקודשת מספק עכ"ל, ומפורש בלבוש ענין הספק הזה יע"ש:
ובהיכא דקדשה על תנאי ובעל סתם דאמרינן צריכה גט, כתב הטור בסי' ט"ל וז"ל, ואם קדשה על תנאי ובעל סתם, ויש עדים על היחוד צריכה גט מספק אפילו בעל לאלתר לאחר קידושין, שאין אדם עושה בב"ז ובועל לשם קידושין, ואם נשאת לאחר צריכה גט משניהם עכ"ל, וכן כתוב בהרא"ש ז"ל בכתובות בפרק המדיר, ועיין ב"ח סי' ל"ח סוף סעיף י"ב, ועיין במהר"ם מינץ ז"ל סי' מ"ט דף נו"ן ע"ג מ"ש בשם מהר"ם, ומה שביאר בדברי תשובת רבי שמעון בר אברהם, ז"ל ע"ש. ובנידון השאלה דידן היה עידי יחוד בביאה ראשונה של ליל חופה, וכן אמר לפני השואל בפירוש, ולפ"ז כיון דלא פירש בקידושין ע"מ בתולה, יש בזה ס"ס, והוא ספק אם זה הבעל מקפיד אי הוה ידע שהיא דרוסת איש, ולא הוה מקדש לה, או שמא לא הוה מקפיד והוה מקדש לה, ואת"ל מקפיד ואע"פ שלא שלא התנה כהתנה דמי, שמא הלכה כרש"י ז"ל ודעמיה דס"ל גם בהתנה בפירוש ובעל בסתם ה"ז מקודשת גמורה בבעילתו, משום דאין אדם עושה בב"ז, ואם קדשה אחר. אינה מקודשת, וס"ס זה מתהפך, והוא ספק הלכה כרש"י ודעמיה בקדש על תנאי ובעל, דס"ל הבעילה חשיב קדושי ודאי, ספק הלכה כהרי"ף והרמב"ם ושאר רבוותא דס"ל הוי קדושי ספק, ואת"ל הלכה כהרי"ף והרמב"ם דילמא זה כיון שלא התנה בפירוש לא קפיד אי הוה ידע:
ובנמצאת איילונית ודאית לדעת רש"י בגיטין דף מ"ו, גם בהא אמרינן א"א עושה בב"ז, אך התוס' ס"ל דוקא בספק איילונית אמרינן כן, אבל בודאי איילונית אפילו גט אינה צריכה, ועיין פני יהושע שם, ועיין ביאור הגאון רא"ם ז"ל על הש"ע סי' סק"ז מ"ש בזה יע"ש. ובודאי אין לדמות מום זה דבעולה למום דאיילונית, דהתם איכא טעמא רבה כמ"ש בתוספות, ומפורש יותר בדברי הרא"ש בפרק המדיר, דשאני מום דאיילונית דעיקר דעתו של אדם הנושא אשה בשביל הבנים, הלכך הוי קדושי טעות, יע"ש:
ועתה נבא לדון לדעת הסוברים, דבקדשה על תנאי ובעל סתם ואח"כ נודע המום דס"ל הוי קדושי ספק, הנה אם רצה הבעל לקיימה אצלו אחר שנודע לו הדבר אם צריכה קדושין מחדש או לאו. והנה בדין נמצאת בעולה כתב רמ"א בהגה"ה סי' ס"ח ס"ט, אם רוצה לקיימה כותב לה כתובה מנה ע"ש, ונראה מזה דאין צריך קדושין מחדש, אך הב"ש שם ס"ק כ"ד דקדק מדברי התוספות דצריך קדושין מחדש, והגאון בעל חו"ד בספרו בית יעקב פירש כונתו, אף דאין אדם עושה בב"ז ומקדשה בביאה, מ"מ ביאה אינה רק אירוסין, דביאה אירוסין עושה, ולענין שיהיה חשוב נשואין לענין לזכות במעשה ידיה ובירושתה, אינו יכול לזכות בלא נשואין מחדש וכו' ע"ש. והגאון בית מאיר כתב על דברי רמ"א, יש לדקדק ממנו שאין צריך לקדשה מחדש וכו', ואף כי מן התוספות שבב"ש משמע דצריך לקדשה מחדש משום דהוי מקח טעות, הנה הב"י ס"ס מ"ד כתב להרמב"ם כל מקום שמקודשת מספק תורה שוב אין צריך לקדש מחדש כמו קטנה שנתקדשה למיאון, וה"ה הכא ע"ש, ועיין בספר כתובה בק"א מ"ש בענין זה יע"ש. מיהו נראה גם לדעת הרמב"ם דאין צריך קדושין מחדש, היינו משום שידע הבעל עתה וקבל דדמי לקדושי קטן, אבל אי לא ידע הבעל כלל, וכנידון השאלה דידן מוכרח לומר דגם להרמב"ן ז"ל אין כאן קדושי ודאי, והרי היא תמיד בספק קידושין, אע"ג דאמרינן א"א עושה בב"ז:
והנה בענין קדושי קטן שקידש ונשא בעודו קטן, ראיתי להגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' יו"ד, שכתב בשם בה"ג כשיגיע לי"ג שנה ויום א' צריך לחזור ולקדש ולכתוב כתובה אחרת, ושוב הביא תשובה א' מתשובות הרשב"א ואינה להרשב"א דפליג על בה"ג, וס"ל דאין צריך קדושין אחרים, ושוב הביא שם תשובת המבי"ט ז"ל ח"ב סי' צ"ז, מ"ש לדעת הרשב"א ודעת הרא"ש ע"ש, ואנא עבדא תמיהא לי על המבי"ט ז"ל, ועל הגאון שמחת יו"ט ז"ל אמאי לא הוכיחו מדברי הרמב"ם ז"ל דהכא דאפילו דהוי מקח טעות אם רוצה לקיימה לא צריך קדושין אחרים, וכ"ש דס"ל הכי בקדושי ונשואי קטן:
ולענין הלכה בנידון השאלה דידן הנז' כבר עשיתי ס"ס והוא מתהפך, ולכן כיון דאם יגלה הדבר לבעל יהיה מזה קטטות ומריבות, וגם בזיון משפחה, ואפשר שיוולד מזה רעות הרבה, הא ודאי יש לסמוך על ס"ס הנז' ולא יגלה לבעל כדי לעשות קדושין מחדש, ואע"ג דנוגע דבר זה לממון בשביל מאתים ותוספת כתובה דלית לה, ועיין בב"ש ואחרונים, מ"מ השתא לא ניתנה לגבות, ומי יודע אם תבא לידי גביה אח"כ, ועכ"פ יודיע זה הקרוב לה ולקרוביה שאם תבא לידי גוביינה תמחול המאתים ותוספת כתובה, ולא תגבה אלא מה שיעלה לה כפי הדין:
ועל דבר אשר שאלתם, אם יש איזה ערבובייא ע"פ הסוד בנשמות של הילדים אשר תוליד האשה הזאת מבעלה העקרי, הנה מצאתי להרב אמת ליעקב בשפת אמת, שהביא תשובה מהרב החסיד בעל זמרת הארץ בסי' ל"ז, וז"ל שאלה בענין ההוא רוחא דשדי בה בעלה בביאה א', עיין בע"ח שער או"א וכו', ומשם תראה ותבין נתינת המ"ן והכלי והרוחא דשדי בה בעלה וכו', ועיין בע"ח בשער מ"ן ומ"ד פ"ח שכתב דלבוש הנשמה הוא מזה הרוחא דשדי בגווה, וק"ל על זה דמאחר שהכלי והרוחא הוא כסוי לנשמה של ולד הנולד, א"כ אלמנה וגרושה שמתעברות לפעמים מביאה א', והם מהגבורות חדשות שנעשה הולד מהם, ולא ניתן בה כלי ורוחא מזה הבעל, א"כ גוף הולד הוא מהבעל השני, והכסוי לנשמה שהוא יותר גדול יהיה מהבעל הא' כמו שהוא חייב בכבוד אחיו הגדול, מהטעם הלזה כנודע, והדבר צ"ע, עכ"ל הרב בעל זמרת הארץ. וכתב על זה הרב המחבר אמת ליעקב וז"ל, דבר זה תמוה לי בעיני מאד, דכפ"ז מצינו בעולם שיהיה ולד אחד עשוי משני אנשים, והא ודאי כמו זר נחשב, וכדי בזיון לולד הנולד בזה וכו', על כן נלע"ד דהא ודאי ליתא, דכל זה שנעשה מרוחא קדמאה כיסוי ולבוש לנשמה לולד, היינו לבנים הנולדים ממנו דוקא, ואין לזרים אתו, וכשזאת האשה עמדה ונשאת לאחר אתא את ופסיק ופנים חדשות באו לכאן, וכל תיקון הולד הנולד נעשה מאביו ואין לו שום חלק מהבעל הא', האמנם צריכין אנחנו להבין דלפ"ז איך חייב אדם בכבוד אחיו הגדול מאמו כמו באחיו מאביו כמו שפסק הרא"ש בתשובה כלל ט"ז, ולפי מ"ש רבינו ז"ל בשער המצות פ' יתרו נראה בהדיא דאין חיוב, אך כפי מ"ש הרב הנז' דעדיין יש חלק מהבעל הא' יש חיוב, והדבר צריך ישוב, עכ"ל ע"ש:
והנה כל המדובר הנז' הוא בגרושה ואלמנה, דהקשר של האשה ובעלה נעשה כדת משה וישראל, ולכן ההוא רוחא דשדי בעלה בגווה מוצא לו מקום קבוע ויסוד חזק, אך בהאי גוונא דשאלה הנז' שזה נאף עמה ובא עליה באיסור שאינו כדת משה וישראל, אע"פ שבעל אותה כמה פעמים, ואע"פ שנתעברה ממנו, דודאי שדי רוחא בגווה, הנה זה הרוחא נדחה ומסתלק ע"י קדושין ונשואין של בעל השני שהם כדת משה וישראל, ולא ישאר ממנו מאומה בגוה וכאלו לא הוה לה בגווה מידי, והבנים אשר תלד מן בעל השני האמיתי אין בהם תערובת מן הראשון כלל ועיקר. ואם תשאל אם זו האשה נתעברה מבעלה מביאה ראשונה, מהיכן בא לבוש הנשמה של הולד, הנה בזה דברתי בס"ד במקום אחר בחקירה כזו בענין גרושה ואלמנה שמתעברים מביאה ראשונה, ואין כאן מקומו, והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ג
שאלה ותשובה זו נמצאת בעיר בצרה יע"א וחתים עלה עט"ר הרה"ג מו"ז רבינו משה חיים זצ"ל.
מעשה שהיה בעיר בצרה, באצלאן בן שירי, שראתה אותו אשת ישועה ח' מרדכי מנאף עם הבת שלה, שהיא בת ארבעה שנים מ"מ, והלכה האשה הנז' וקבלה עליו אצל הנשיא, ולא הודה עד שהכוהו במקלות והודה על הבת הנז', ולהיות כי אצלאן הנז' מעשיו רעים חקרו ודרשו ממנו על מעשים אחרים אם עשה או לאו, ובתוך הדברים אמר שסיפר לו אפרים שעשה זנות עם בת השמש, וגם עם אשת יצחק ח' מרדכי, ושאלו ממנו אם הוא לא עשה רע עם הנשים האלה, והשיב עם בת השמש לא עשה, אבל עם אשת יצחק ח' מרדכי עשה, ושאלו אותו מתי עשה עם אשת יצחק הנז', ואמר פעם אחת קודם פורים ופעם אחת ליל פורים, ושאלו אותו איך נשמעה לו, והשיב אחר שסיפר לו אפרים עליה, הלך הוא אצלה והפחידה שאם לא תשמע לו אז הוא יגלה את עונה מה שעשתה עם אפרים, ולכך נתרצית לו. והיחידים הי"ו שנו ושלשו עמו הדברים, ועשו איום וגיזום, והוא לא החליף דבריו, וכל הדברים האלה אשר דברו עמו היתה בפני הבעל והאשה, ואח"כ דברו יחידי הקהל עם האשה על ענין זה, ואמרה לא היו דברים מעולם, וכל דבריו שקר וכזב, ויש לו שנאה עמנו לכך מוציא שם רע עלי. גם עוד הביאו יחידי הקהל את אפרים, ואמרו לו מה אתה אומר על דברים אלו שדבר אצלאן, והשיב שאצלאן שקר מדבר ונשאר הענין ליום השני, וביום השני דברו יחידי הקהל עם אפרים והבטיחו אותו שידבר אמת ולא יתפחד, ואז הודה ולא בוש על בת השמש, ואח"כ על אשת יצחק הנז', ואז גזרו יחידי הקהל על שתי נשים אלו שילכו לבית אביהם ויתפרדו מבעליהם, עד שישלחו שאלה זו למורינו ורבינו האדון הי"ו. ואחר שיצאו אצלאן ואפרים מבית הנשיא, אמר אפרים לפני כמה אנשים, מה שהודיתי הוא שקר כדי להציל עצמי מן המקלות, ואז הנשיא ויחידי הקהל בשמעם דברי אפרים שהיה מדבר לפני כמה בני אדם על הודאתו שהיא שקר, חזרו והביאו לפניהם את אפרים וכל הנז"ל, ויאמר אפרים רבותי אני אומר עתה האמת לפני ה' ולפניכם, שאותם הדברים שאמרתי לפניכם אותו היום על הנשים הנזכרים הם שקר, ומחמת הפחד שלא תכוני במקלות הודיתי בהם, אך אצלאן עודנו עומד בדבריו ואמר לאפרים בפני הנשיא ויחידי הקהל, אתה ספרת לי במקום פ', שעשית זנות עם שתי הנשים הנז"ל, והשיב לו אפרים שקר אתה מדבר, לא אמרתי לך דברים אלו, ולא עשיתי כלום עם הנשים ההם. ויוודע למורינו נר"ו, כי יצחק ח' מרדכי בעל האשה, וגם אמו וגם אנשים אחרים הדרים עמהם בחצר מזכין את האשה, ואומרים שאין להם חשש בה בענין, וגם אומרים שזה אצלאן יש לו שנאה עמהם. גם יוודע למורינו נר"ו שאשתו של יצחק הנז' היא מעוברת, ויש לה שמונה חודשים בעיבור, ולכן לא נגענו בה, ורק הפרדנו אותה מבעלה עד שתוציא לאור משפט, ותודיעינו להיכן הדין נוטה ותשובתו הרמת'ה מהרה תצמח:
ע"כ השאלה:
תשובה. גרסינן בסנהדרין דף ט' ע"ב, א"ר יוסף פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ופירש רש"י רבא אמר אין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, הילכך אין אדם משים עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי התורה פסלה קרוב לעדות ונהרג הרובע דפלגינן דבורא ומהימנא לה לגבי חבריה, ולא מהימנא ליה לגבי עדות לפסול לעדות, ע"כ. וכרבא פסקו כל הפוסקים שאין אדם משים עצמו רשע, דקרוב הוא אצל עצמו ופלגינן דבוריה, וכן פסק מרן בשה"ט ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא ע"פ עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע, ובסעיף כ"ו כתב לוה שהעיד על המלוה וכו' אע"פ שעושה עצמו רשע פלגינן דבוריה, ומאמינין אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו, וכן אם העיד פלוני רבעו אפילו לרצונו הוא ואחר מצטרפין לפסלו ע"ש. וא"כ לכאורה נראה בנ"ד שהעידו אצלאן ואפרים שעשו זנות עם אשת יצחק ח' מרדכי, אע"ג דלגבי דידהו לא נאמנים, מ"מ נאמנים לגבי אשת יצחק הנז':
אמנם ראינו להרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ז, שחילק בין פלוני רבעני לבין אני רבעתי את פלוני, שאם אמר רבעתי את פלוני לא פלגינן דבוריה, דאין קישוי אלא לדעת שלא נוכל לומר שרבע את פלוני באונס אלא ברצון, ולכן לא פלגינן דבוריה ואינו נאמן על חבירו. ולכאורה נראה דבריו אלו סותרין דבריו דסי' תקנ"ב, שנשאל עמ"ש שמעו מעוף הפורח באויר וכו', והשיב מסתברא דפלגינן דבוריה, ואין דנין אותו כאלו העיד שהוא בא עליה, אלא כאלו מעיד שזינתה, וי"ל דסובר כיון דאין קשוי אלא לדעת, א"כ אם הודה שבא עליה אינו אלא ברצונו, ואין לומר שהוא לאנסו דאין קשוי בלא דעת. ברם יש להשיב, דהתם אמר פלונית זינתה עמי, ופלגינן דבוריה דכאלו לא אמר אלא פלונית זינתה בלבד, וכן מור"ם באה"ע סי' קט"ו ס"ז הביא דברי הרשב"א בזה הלשון, אמר אחד על אשה אחת שזינתה עמו, נאמן עליה בעד אחד דפלגינן דבוריה וכו' ע"ש, ומ"ש עמי לא מהימנן ליה, וכמ"ש רבא דאם אמר פלוני רבעני לרצוני כאלו אמר רבעני לבד, דמפרשינן לאנסו, ומה שסיים לרצוני גייזינן ליה ולא נאמין אותו, וכן תירץ הרב החבי"ב ז"ל בכנה"ג הגה"ט אות ע"ז עי"ש:
נמצינו למידין שיש הפרש בין שאמר זניתי עם פלונית, לבין שאמר פלונית זינתה עמי, שאם אמר זניתי עם פלונית לא פלגינן דבוריה, ואינו נאמן כלל לא על עצמו ולא על האשה, אבל אמר זינתה פלונית עמי פלגינן דבוריה, ונראה ג"כ שאם אמר עם פלונית זניתי לא פלגינן דבוריה, שאם פלגינן דבוריה ואמרינן כאלו לא אמר אלא דבור עם פלונית לבד, ומלת זניתי גייזינן לה, לא יש שום משמעות באומרו עם פלונית בלבד, דאין לזה משמעות כי אם בצירוף מלת זניתי, ולכן לא פלגינן דבוריה בהכי, ואינו נאמן לא על עצמו ולא על האשה, וכן נראה אם אמר עם אשת ראובן לא עשיתי אבל עם אשת שמעון עשיתי לא פלגינן דבוריה, דאם פלגינן דבוריה ונאמר מה שאמר עם אשת שמעון עשיתי גייזינן מלת עשיתי, אין משמעות למאמר עם אשת שמעון בלבד, ואם נפרש דקאי על דבורו שאמר עם אשת ראובן לא עשיתי, אבל עם אשת שמעון היינו ר"ל עשיתי, א"כ הודה שעשה הוא עם אשת שמעון, ולא נוכל לפרש דאחרים עשו עם אשת שמעון, כי בשלמא אם היה אומר עם אשת ראובן לא נעשה, אבל עם אשת שמעון עשיתי היינו גייזין מלת עשיתי דאשת שמעון, והיינו מפרשים דבריו כך, עם אשת ראובן לא נעשה מאחרים, אבל עם אשת שמעון נעשה מאחרים, אבל בזה הלשון שאמר עם אשת ראובן לא עשיתי, אבל עם אשת שמעון עשיתי, לא אפשר למיגז דבוריה, דאם פלגינן דבוריה אין לנשאר שום משמעות לפרשם על אחרים, ועיין בשו"ת פני משה ח"א סי' פ"ט, ומשפטי שמואל סי' קכ"ז דף קס"ו סוף עמוד א', יע"ש:
גם הרב חסד לאברהם ז"ל על נידון שלו שהיה על הודאת החשוד שהודה, וכה היה דברו, פעם אחת הסיתני, שהביא דברי הרשב"א וכתב וז"ל, וכפי זה ממילא בנ"ד נמי בתחלת דבורו שאמר הזונה הסיתני מיד נתבטל עדותו, דלא שייך לפלוגי דבוריה, דמלת הסיתני לא שייך לאחר רק עמו, ואין אדם משים עצמו רשע, ואם תאמר שהוא באונס אין קשוי אלא לדעת, כמ"ש הרשב"א וכו', עי"ש:
א"כ בנ"ד, שאמר אצלאן עם בת השמש לא עשיתי, אבל עם אשת יצחק ח' מרדכי עשיתי, אין לפרש משמעות דבריו אלא על עצמו ולא על אחרים, ולא פלגינן דבוריה, ואז אינו נאמן לא על עצמו ולא על האשה. אמנם אפרים לא ידעתי מן השאלה הנז' איך היו דבריו, דלא פירשו בשאלה איך היה סגנון דבריו, אם היה בסגנון דפלגינן דבוריה או לאו, ואיך שיהיה אפילו אם היו בסגנון דפלגינן דבוריה, לא יש כאן אלא אחד, כי דברי אצלאן ודאי לא פלגינן לפי מ"ש הרשב"א ז"ל:
ואע"ג דמצינו להרב פני משה סי' פ"ט, דאחר שהביא דברי הרשב"א כתב איברא דנראה לי, כיון דכל שאר הפוסקים לא חילקו בכה"ג דהרשב"א, אפשר לומר דפליגי עליה, דאי לא תימא הכי לא הוו שתקי מינה, ולא הוה משתמיט שום אחד לפלוגי בהכי, מ"מ מסיק הרב ז"ל בין הכי ובין הכי מדי ספיקא לא נפקא ע"ש, ור"ל שאם אין הבעל רוצה לגרש לא כייפינן ליה, ועוד כתב דבכל דבר שהוא מחלוקת אין לאסור אשה על בעלה, כיון דהוייא חומרא דאתי לידי קולא וכו' יע"ש, ולכן בנ"ד כיון דדברי אצלאן הם בסגנון דלא פלגינן דבוריה, אין יכולים לכפות הבעל לגרש:
גם י"ל בדברי אפרים, דבתחלה אמר שאצלאן שקר מדבר, וביום שני הודה ולא בוש כנז' בשאלה, אם נאמר בכה"ג כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד, כי ביום ראשון הכחיש את אצלאן, ואמר מה שאמר אצלאן שעשה זנות עם בת השמש וגם עם אשת יצחק הוא שקר, נמצא העיד שלא עשו זנות, ואין יכול להגיד ביום שני שעשו זנות, ואפשר לומר שאם היו דבריו של אפרים ביום השני בסגנון דפלגינן דבוריה, דאנחנו אומרים הוא לא עשה אלא האשה זינתה עם אחרים, אז י"ל דאין בזה דין אינו חוזר ומגיד, לפי שאנחנו אומרים ומכוונים דבריו הראשונים עם האחרונים, שאינו סותר דבריו הראשונים, דאנחנו אומרים מה שאמר בתחלה אצלאן שקר מדבר, כונתו בזה על מה שאמר אצלאן שאני זניתי עם אלו, וזה שקר, כי אני לא זניתי, ועל זה קאמר שאצלאן שקר מדבר, ומה שהודה ביום השני אם היו דבריו בסגנון דפלגינן דבוריה, דהיינו שנאמר שהם זנו עם אחרים, וכאלו לא אמר על עצמו כלום, נמצא אחר דמיגז גייזינן לדבוריה שאנחנו משליכים מה שאמר על עצמו, וכאלו לא אמר כלום על עצמו נמצא אז דבריו אלו של יום השני אינם סותרים דבריו הראשונים, וצריך להתיישב בענין זה אם נוכל לומר כך, ועיין בב"י סי' כ"ט, ובש"ע סעיף א' מ"ש מרן ז"ל, וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שדבריו סתומים וסובלים ביאור א' משני עניינים, משמעות א' קרוב וא' רחוק, כל שאנו יכולים לכוין דברי העד וכו' יש לתרץ וכו' יע"ש:
עוד י"ל על מה שבא בשאלה, דאחר שיצא אפרים מבית הנשיא היה אומר בפני העולם מה שהודתי הוא מפחדי שלא יכוני במקלות, ואחר שהביאו אותו הנשיא ויחידי הקהל לפניהם ג"כ אמר להם כדברים האלה שהודה מפחדו, הנה נראה אם אמרו לו בתחלה שיודה, ואם לא יודה יכוהו ואז הודה, יש לו אמתלא אלימתא לומר שהודה מפני הפחד, אבל אם לא אמרו אם לא יודה יכוהו, אלא אמרו לו תודה ואל תתפחד, יש פנים לומר שאין לו אמתלא בזה, ויש פנים נמי לומר, כיון שהוא ראה בעיניו שהכו את אצלאן במקלות כדי שיודה, חשב בדעתו גם לו יהיו מכים אם לא יודה, ולכך הודה בשקר כדי להציל עצמו מן מכות גדולות של המקלות:
והנה יש עוד רעותא באלה העדיות, שלא עשו בעדים דרישה וחקירה, והרבה מן הפוסקים ס"ל, שאם באו עדים להעיד על אשת איש שזינתה לאוסרה על בעלה, בעינן דרישה וחקירה, וכנז' בח"מ סי' למ"ד, גם מרן ז"ל בשה"ט אה"ע סי' י"א סעיף ד' כתב, י"א שאם באו עדים על א"א שזינתה צריכין דרישה וחקירה, ואע"ג דכתב י"א דעתו לפסוק כן להלכה, וכ"כ מהר"י עייאש ז"ל בבית יאודה אה"ע סי' י"ט, דדעת מרן ז"ל צריכין דרישה וחקירה, וא"כ בנ"ד שלא עשו דרישה וחקירה יכול אפרים לחזור מדבריו הראשונים לומר מה שאמר תחלה שקר הוא, וכ"ש דנותן אמתלא לדבריו, דקי"ל כל מקום שצריך דו"ח ולא עשו ב"ד דו"ח יכולים העדים לחזור מדבריהם הראשונים, וכמ"ש בירושלמי, ובתוספתא דכתובות, וכן פסקו הפוסקים, ועיין בטור וב"י בח"מ סי' כ"ט, ועיין מ"ש הרב מהר"א אלפנדרי ז"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ע"ש, באופן דלאסור אשה על בעלה, דעת רוב הפוסקים ומרן ז"ל עמהם צריכין דו"ח, ואם לא עשו דו"ח יכולים לחזור בהם ואין בזה משום חוזר ומגיד. ועל כן אפילו אם היו דברי אפרים בסגנון דפלגינן דבוריה, מ"מ לדבריו אחרונים אנו שומעין כיון דלא עשו דו"ח, וכ"ש שהוא נותן אמתלא, ומפורש בהרמב"ם ה' עדות פ"א ופ"ב מה הם דרישה וחקירה, והם לא עשו כלום מזה:
גם עוד לא ידענו, אם כל זה הנזכר בשאלה היה בפני ב"ד שראויים לקבל עדות או לאו, דאם לא היו בפני ב"ד שראויים לקבל עדות, יכולים לחזור בהם. ברם אין לפסול עדות זו בשביל שלא היתה עדות מיוחדת, שלא ראו אצלאן ואפרים בבת אחת, ואית דס"ל לאסור אשה על בעלה בעינן עדות מיוחדת, דכבר עמד הרב מהר"י עייאש בבית יאודה אה"ע סי' י"ט על זה, וכתב לענין פסק הלכה נראה ברור, כיון דמרן ז"ל פסק בשני הטורים דעידי כיעור מצטרפין, ונמשך אחריו מור"ם ז"ל בהגה"ה בשני המקומות וכו', אנו אין לנו אלא דברי מרן כי לו משפט ההוראה וכו', עי"ש:
וגם עוד מ"ש בשאלה על אצלאן מעשיו רעים, לא ידענו מה הם, דאם יש עדים שעשה איזה עבירה שנפסל בה לעדות, א"כ אין בדבריו ממש. גם זאת ועוד אחרת לפי מה ששמענו, שזה אצלן ואפרים קרובים זל"ז והם שני בשני, ועיין ב"י אה"ע סי' מ"ב ובכנה"ג שם. גם שמענו כי אפרים ואצלאן קרובים ליצחק ח' מרדכי בעל האשה, והם שני בשני, ואע"פ שהקורבה היא מצד האם, ולדעת הרמב"ם קרבת האם אינם פסולים אלא מדרבנן, מ"מ רוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם, וס"ל שהם פיסול דאורייתא, ולפי סברתם לא נאסרה האשה על פיהם של אלו, ועיין משפטי שמואל סי' קכ"ד, ומהרש"ך ח"ב סי' ר"ב, דס"ל סברת הרמב"ם הוי יחידאה, וגם איכא דס"ל דגם הרמב"ם סובר פסולים מדאורייתא, ועיין מ"ש מרן ז"ל משם תשובת הרשב"א ז"ל, ועיין להש"ך ז"ל בח"מ סי' ל"ג, ובחשק שלמה ומטה שמעון שם יע"ש:
המורם מכל האמור, בנ"ד אין יכולים לכוף את יצחק בעל האשה לגרש את אשתו, ולא נוכל לאוסרה עליו, וכ"ש בת השמש שלא דבר עליה בזנות אלא אפרים בלבד. והשי"ת יצילנו משגיאות, ויראינו מתורתו נפלאות.
כ"ד, הצעיר משה חיים משה עבדאלהה יצ"ו
וזו הוספה אשר הוספתי אנא עבדא על דברי עט"ר הרה"ג מו"ז זלה"ה הנז"ל
הנה הגאון עבודת הגרשוני ז"ל סי' כ"ח, גם הוא סמך על דברי הרשב"א להתיר אשה לבעלה, אך בנידון הרב הנז' היה עוד צדדי היתר, ויש עוד רבני אחרונים שלא זכרם עט"ר הרב מו"ז זלה"ה, שנמשכו אחר סברת הרשב"א ז"ל בלי פקפוק, זאת ועוד נידון השאלה הנז' מלבד סברת הרשב"א ז"ל, עשה הרב מו"ז זלה"ה עוד צדדין להתיר, וכולם חזקים כראי מוצק:
אך זאת אגיד, שראיתי להגאון נודע ביהודה במ"ק סי' ע"ב, שהביא תשובת הרשב"א דסי' אלף רל"ז הנז', והרבה להקשות על דבריו, ודחה ראיותיו, והגם דאין בכחו לדחות דברי האשל הגדול הרשב"א, הנה אח"כ העלה שגם הרשב"א דסי' אלף רל"ז לא קאמר אלא לענין קטלה, אבל לאוסרה על בעלה מודה, דגם בכה"ג שאמר אני זניתי עם פ' פלגינן דיבוריה ונאסרת ע"ש, והנה ברור לנו, שעט"ר הרב מו"ז זלה"ה לא ראה ספר נו"ב ביהודה, כי לא הגיע הספר הזה לגלילותינו אלא בדורינו זה קרוב לארבעים שנה, ולכן לא הזכירו בתשובתו, וראיתי בזכרון יוסף סי' ז' גם הוא הביא דברי הרשב"א, והקשה עליו קושיות הגאון נו"ב, וגם ספר זה לא היה מצוי בעירינו באותו זמן, אך באמת כמה וכמה מספרי אחרונים נמשכו אחרי סברת הרשב"א הנז', ולית להו חילוק זה דנו"ב כלל. וחדשות אני מגיד מן ספר אחרונים של גאוני אשכנז שדחו דברי נו"ב, ולא חשו לה, דראיתי להגאון מהר"ח צאנז בספרו דברי חיים ח"ב באה"ע סי' ל"ה, שכתב וז"ל, ומשום העד הנחשד אין לאסור, דבאני זניתי עם אשתך לא פלגינן דבורא, והגם דהנודע ביהודה שדא בה נרגא חלקו עליו כל האחרונים, וגם אני בעניי כתבתי בקנטרוס לחלוק עליו בדברים ברורים לענ"ד, וכבר נעשה מעשה בזמנו באותה מעשה, והתירו האשה אשר אסרה הנודע ביהודה, ויצא ממנה דור משפחה חשובה ובנים חשובים כידוע לכל, והגאונים שבזמנו רבו על הנודע ביהודה ז"ל והתירוה, עכ"ל ע"ש:
וכן ראיתי להרב באר מים חיים ח"ב באה"ע סי' ג', שהביא תשובת הרב זכרון יוסף הנז"ל, וכתב, דאנחנו בני ספרד אין לנו אלא דברי הרשב"א מאור הגולה, וכל הפורש מפשט דברי הרשב"א ורוצה להחמיר עתיד ליתן את הדין, דכשם שאסור לומר על האסור מותר וכו' ובפרט לאסור אשה על בעלה, שדעת רוב הפוסקים דהוי כדיני נפשות וכו'. ומה שנסתפק הרב פני משה בסברת הרשב"א, אמאי לא חילקו בכך שאר פוסקים הראשונים אומר אני דמרוב פשיטותו לא כתבוהו הראשונים, אמנם האחרונים כבר כתבוהו, ה"ה דרכי משה והסמ"ע והכנה"ג בלי שום חולק, ותו לא מידי, עכ"ל:
ושו"ר בס' שמן רוקח לאחד מרבני אשכנז האחרונים, בסי' מ"ו, שהביא תשובת הרשב"א דסי' אלף רל"ז הנז' וגם דברי הנודע ביהודה, וסתר ראיות של הרב נו"ב, והעלה שדברי הרשב"א שרירין וקימים ומוסכמים להלכה ע"ש:
סימן ד
שאלה. א"א שזינתה ונתעברה בזנות, אם מותרת לשתות דבר שתפיל העובר אחר שכבר הוכר ונגמר בבטנה שיש לו חמשה חדשים בבטנה, ואם מותר לאחרים לסייעה בדבר זה להוליכה אצל הרופא שיתן לה הסמים, ויביאו לה הסמים ממנו, או לאו. יורנו מורינו, ושכמ"ה:
תשובה. בדבר הזה איני רוצה להשיב בדרך הוראה לא לאיסור ולא להיתר, ורק אעתיק לכם מה שמצאתי בתשובות האחרונים שדברו בזה, והוא כי הגאון חוות יאיר ז"ל בסי' ל"א נשאל כיוצא בזה ממש, מגדול אחד רופא מומחה ולמדן מופלג, ופלסוף מובהק, בא"א שהרה לזנונים ואחר המעשה נתחרטה ונתנה קולה בבכי וכו', וגם בקשה מחכם א' שיהיה מוסר לה תשובה, וככל אשר יושת עליה תעשה וכו', ושאלה אותו אם רשאה לגמוע דבר מאבקת רוכל לשלשל זרע המקולקל אשר בקרבה, והשיב לו הגאון חוות יאיר ז"ל, הקשית לשאול שאלה כזו, אשה כי תשטה תחת אישה ותעיז פניה לשאלת חכם כזה וכו', וסו"ד כתב לפי מ"ש היה היתר גמור לשאלתך אשר שאלת מדין תורה, לולי המנהג פשוט בינינו וביניהם גדר פרצות הפרוצות והזונים אחריהם, האמנם בפ"ב דחולין דף ל"ג, כתבו התוספות בפשיטות אע"ג דבן נח נהרג על העוברין, וישראל אינו נהרג, נהי דפטור מ"מ לא שרי, ועיין עוד סנהדרין דף נ"ט בתוספות עכ"ד, נראה דעתו דאין להתיר לכתחילה בדבר הזה:
וראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל, בשאלת יעב"ץ ח"א סי' מ"ג, שנשאל אם יש איסור לקלקל עובר בבטן אמו שזינתה בין פנויה בין א"א, והביא תשובת חוות יאיר הנז', והוא דעתו להתיר בממזר מא"א להשחיתו כשהוא עודנו עובר לכתחילה, ואפשר דיש מצוה נמי בזה, ורק בפנויה שזינתה ונתעברה איכא איסורא להשחית העובר שלה, כיון שהיא אינה חייבת מיתה בזנות שלה, וכ"ש בעובר דאסור להשחיתו, ורק על השחתתו אין ישראל חייב מיתה, כי אם בני נח הוא דחייבין מיתה גם על העוברין ע"ש:
ועוד שא נא עיניך וראה מ"ש מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' צ"ט, באשה ישראלית מותר להתעסק עמה ברפואות כדי שתפיל, אם יש בזה לצורך האם, ועיין מ"ש עוד בסי' צ"ז, נמצא בסי' צ"ט מתיר להדיא לצורך האם, ונראה דיש פ"פ לבע"ד לומר היכא דאיכא פגם משפחה ובזיון וחלול השם, אם ישאר העובר ולא תפיל אותו חשיב זה צורך גדול. וכבר אמרתי שאין אני מוסיף משלי בדבר הזה, ואיני מגלה דעתי, ורק הצעתי לפני השואל הדברים הנז"ל, ויראה דברי אלו לאיזה חכם, והוא יורה לו מה לעשות. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
ראיתי בספר שואל ומשיב תליתאה, בח"ב סי' צ"ח, שהיה אצלו גאון אחד, ושאל אותו בהא דנסתפק בעל ספר ארעא דישראל, בא"א שזינתה ולא נודע מי היה הבועל, אם אסורה בכל אנשים דילמא זה הבועל ונאסרה כבר עליו, וכמו דין העושה שליח לקדש לו אשה, ומת השליח, דאמרינן חזקת שליח עושה שליחותו, וה"ז אסור בכל נשים שבעולם שיש להם קרובות שהם ערוה עמה, דילמא פגע באחותה או בתה וכו', ע"ש מ"ש בזה. ולי אנא עבדא נראה בס"ד, דיש להתירה לכל אדם מטעם ס"ס, והוא ספק זינתה עם ישראל ספק עם גוי, ואת"ל עם ישראל שמא אינו זה הבא לישא אותה, ואין לחוש בס"ס זה משום דהוי ספק חד בגופו, וספק חד בתערובת, דהא כתבו הש"ך ופר"ח דאם יש ב' תרנגולת אחת כשרה ואחת ספק טריפה, ונמצא ביצה בחצר הביצה כשרה משום ס"ס, ולא הוי זה ס' בגופו ס' בתערובת, מפני כי השני ספיקות באין כאחד, וא"א לביצה לבא לפניך אלא בשני ספיקות, וכל כהא לא הוי סבו"ב, כי על הביצה אנו דנים, ומטעם זה אלמנת עיסה מותרת מכח ס"ס, משום דעל האלמנה אנו דנים, ובה נולדו השני ספיקות ביחד, וכ"כ הכנה"ג יו"ד סי' מ"ד הגהב"י אות י"ט בשם מהרש"ך ח"א סי' ע"ז, וכ"כ בסולת למנחה כלל ס"ו, ובשבות יעקב ח"ב יו"ד סי' ק"ט, וערך השלחן סי' פ"ג סק"ד, ובעי חיי סי' ק"י, ועוד אחרונים שם, והגם דיש קצת חולקים בזה, הנה כל גדולי אחרונים ס"ל הכי בפשיטות, ובנ"ד היה לאשה חזקת היתר מעיקרא:
וראיתי להגאון בית שמואל סי' ל"ה ס"ק כ"ח, שכתב בט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרינן ס"ס שמא לא קידש, ואת"ל קדש שמא לא זו היא שקדש, וליתא דהא הוי ס"ס א' בגופו וא' בתערובת, ולא מהני ס"ס בזה, ע"ש, והמגיה בספר הט"ז כתב עליו שלא הבין כונת הט"ז, והוסיף מלת שקדש בדברי הט"ז לפי הבנתו, אך כונת הט"ז לומר הס"ס כך, שמא לא קדש כלל, ואת"ל קדש ותרצה לאסור אני אומר לך שמא זו אינה קרובת אותה שקדש, אלא זו היא עצמה האשה שקידש לו השלית ומותרת לו, עכ"ד ע"ש. וראיתי להרב קרית מלך רב ח"א בהלכות אישות דף ס"ח ע"א, שהביא דברי התוספות דס"ל, הא דאסור בכל הנשים שיש להם קרובות הוא מטעם קנס, אך הרמב"ן ס"ל דאסור מדינא, והקשה הרב ז"ל דאמאי אסור מדינא, הא איכא ס"ס, ספק אם השליח עשה שליחותו אם לאו, דמסוגיין דגיטין משמע דספק הוי מדאמרינן התם לחומרא אמרו ולא לקולא, ואת"ל עשה שליחותו דילמא אינה קרובתה של זאת, ולטעם התוספות דמשום קנס נגעו בה ניחא, אך להרמב"ן קשיא, ואע"ג דאין ס"ס זה מתהפך, הא כתבו האחרונים שאין צריך שיתהפך. ותירץ כיון דהוא דבר שאפשר להתברר, דס"ל להרמב"ן אם באות הקרובות לפנינו ואומרים שלא נתקדשו נאמנות, לא סמכינן על זה, אך לא נח לו בזה התירוץ ע"ש. ונעלם ממנו דברי הב"ש מ"ש בשם הט"ז, ותירוץ הקושיא הנז' הוא כמ"ש הט"ז, כיון דאמרו חזקה זו לומר שעשה שליחותו, תו לא עבדינן מזה ספק ופשוט. ואיך שיהיה הנה בנ"ד איכא למשרי מטעם ס"ס, ואע"ג דאינו מתהפך:
גם עוד נראה דיש להתירה לכל בר ישראל כשר שבא לישא אותה, מטעם דכל איש ישראל יש לו חזקת כשרות, והוא אומר ברי שלא בעל אותה, ועיין בגמרא דמכות דף ה' ע"ב, דאמר רבי אלעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, וקי"ל כר"א. ועיין בכתובות דף ל"ו ע"ב דקאמר, אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו, ועיין בש"ע ח"מ סי' קל"ג, ובש"ך שם ס"ק י"ב ע"ש. וא"כ מי שאינו מן הפריצים יש לו חזקת כשרות, ונאמן לומר שהוא לא בעל וישאנה. כל זה כתבתי בנחיצה רבה כחותה על הגחלים, ואני אמרתי בחפזי למזכרת, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכו"ר:
סימן ו
בענין הקידושין שמקדשין בלילה, מצינו להרב הכנה"ג סי' כ"ו הגה"ט אות ז' שכתב בשם מהר"ם מינץ ז"ל, אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קדושין, וכתב הכנה"ג הטעם משום דכתיב ויצאה והיתה, ואשכחן בפ"ק דקדושין דמקשינן הויה ליציאה, מה יציאה בשטר אף הויה בשטר, ובפרק האיש מקדש מקשינן הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח, אף הויה משוי שליח, והכא נמי מקשינן הויה ליציאה, מה יציאה אין מגרשין בלילה כמ"ש בסדר הגט, אף הויה אין מקדשין בלילה. גם רבינו ישעיה הראשון בתשובה להרר"י א"ז, הובאה בתשובת הרא"ם ח"ב סי' ל"ה, נסתפק אם מקדשים בלילה מהקישא דויצאה והיתה, וכבר פשט המנהג לקדש בלילה, ומיהו אם יכול לקדש ביום ולא בלילה, יש לחוש לסברת רבינו ישעיה, ופה תיריא יע"א היה מנהג קבוע לקדש בלילה, ובטלתי המנהג והנהגתי לקדש ביום, עכ"ל הכנה"ג ז"ל:
והרב יד אהרן בהגה"ט אות ה', הביא מן הרב פרח מטה אהרן שכתב, מ"ש אין מקדשין בלילה אין לסברה זו שורש ועיקר וענף, לא בגמרא ולא בפוסקים וכו', והקשה עליו הרב י"א, והלא בסדר הגט למהר"י מינץ ז"ל כתב אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קדושין, וגם הרא"ם ח"ב סי' ל"ה הביא תשובת ריא"ז שנסתפק בזה ע"ש. גם ראיתי להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף סי' כ"ו סק"ג הביא דברי מהר"א יצחקי, וכתב שנעלמו ממנו תשובת הרא"ם ותה"ד והרדב"ז ויתר הפוסקים שזכר הכנה"ג ע"ש, ועיין להרה"ג מהרח"ף בנשמת כל חי ח"ב סי' ב' שנשאל ג"כ בענין הקדושין בלילה, והביא כל ספרים הנז"ל שדברו בזה, ודברי מחנה ישראל, ובסו"ד כתב לענין הלכה, אם עבר וקדש בלילה יש לחוש לקדושין ע"ש. ועיין פרי האדמה ח"ד דף כ"ב, מ"ש במעשה שהיה בזה בעה"ק תוב"ב, ועיין חוקי חיים סי' מ"ט, יע"ש:
והנה בספר הכנה"ג הנמצא פה עירינו יע"א, מצאתי כתוב בגליון הספר בכ"י הרב הגדול אביר בתורה מהר"ר ראובן דויד זלה"ה, שהוא היה תלמיד מובהק של עט"ר הרה"ג מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, שכתב וז"ל, מעולם לא נסתפקו הני רבוותא אלא בקדושי שטר, דבהאי הוא דאתקש הויה ליציאה, ולא בקדושי כסף, וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דבכסף לא בעינן דומיא דיצאה, וממילא לק"מ מסוגייא דקדושין שהקשה בהגה"ה בספר מהר"י מינץ, ואי מנהגם היה בקדושי כסף כמו שנהוג בכל המקומות אין לבטל מנהגם, ואין בדבר פקפוק וזה ברור, וחתים עלה ראובן דוד ע"כ. ובאמת דבריו טובים ונכוחים, והם קלורית לעין, דבודאי הגמור, דמהר"י מינץ ורבינו ישעיה הראשון לא נסתפקו אלא בקדושי שטר, אבל בקדושי כסף אין להסתפק כלל, כיון דיציאה בכסף ליכא, א"כ אין לומר האי טעמא דאיתקש הויה ליציאה בקדושי כסף, וזה ברור ונכון, ופלאי פלאות נפלאתי על הכנה"ג ויד אהרן והגאון חיד"א ועוד שאר אחרונים הנז"ל, איך נעלם מהם דבר זה:
ומה שהביא הרב מהר"ר ראובן דוד ז"ל ראיה לדבריו מדברי הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין, הנה דברי הר"ן אלו הביאם הגאון בית שמואל בסי' כ"ז סק"א, ודברי הרשב"א שזכר הר"ן הם בתשובה סי' אלף רכ"ו ואלף רל"ג, ועיין מהרימ"ט ח"א בחדושי קדושין על הרי"ף שהביא דברי הר"ן הנז' ופלפל בהם, ושם כתב טעם דלא שייך למילף פיסול במחובר גבי כסף יע"ש:
וכן מצאתי דבר זה מפורש בשיטה לא נודע שמו, על קדושין, כמ"ש בדף ח' ע"ב תנם ע"ג הסלע אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה מקודשת, שכתב על זה הגאון ז"ל שם, וז"ל וליכא למימר אתקש הויה ליציאה, מה יציאה בעינן ונתן בידה לאפוקי טולי גיטיך מע"ג קרקע, אף בהויה אינה מקודשת עד דיהיב לידה, אין לומר כן, דלא שייך למימר הכי אלא בשטר, דבכסף כיון דמשום הנאה מקדשא, מאי אכפת לן אם נטלו מע"ג קרקע, אבל בשטר ודאי נראה דמשטר יציאה ילפינן לה, עכ"ל:
גם מצאתי להגאון הרדב"ז ז"ל בתשובותיו לאה"ע, הנקראים בשם דברי דוד שכתב בסי' מ"ב, שאלת במי שקידש אשה בקרקע או במחובר לקרקע אי הויא מקודשת, תשובה זו הוא מחלוקת בין הראשונים, דבעל העטור כתב אינה מקודשת כלל, דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה אם קבלה גט על הקרקע או על המחובר לקרקע אינה מקודשת, אף הויה לא תהיה על גב הקרקע, והכי משמע נמי בפ"ק דגיטין, דאקשינן התם, והא איכא מחובר לקרקע דאינה מקודשת, אבל הרשב"א והר"ן ורוב הפוסקים פסקו דהויא מקודשת, דהא שוה כסף הוא, והך דויצאה והיתה לאו ראיה היא, דודאי אם כתב על הקרקע או על המחובר לקרקע הרי את מקודשת לי אינה מקודשת, דמקשינן הויה ליציאה, אבל אם נתן לה את הקרקע בתורת כסף מקודשת, דבהכי לא שייך הקישא, וכן ההיא דגיטין בקדושין בשטר איירי, ולא בשנתן לה בתורת כסף וכו'. ואע"ג דאם בא אחר וקדשה לדעת בעל העטור מקודשת לשני ולא לראשון, לא חיישינן להאי סברה להצריכה גט משני, לפי שאני אומר שכל פוסק או גאון שלא הזכיר דין זה בהדיה ס"ל שהיא מקודשת, דהא סתמא דמילתא דקרקע שוה כסף הוא, ושוה כסף ככסף, הילכך מי שסובר הפך זה יש לו לכתוב בהדיה, וכיון שלא ראינו שהזכירו דין זה, משמע דס"ל דהמקדש בקרקע או במחובר לקרקע מקודשת גמורה, וכ"כ התוספות בהדיא, עכ"ל הרדב"ז בתשובה שם:
נמצא עלה בידינו להדיא, לפי סברת הרשב"א והר"ן והגאון לא נודע שמו והרדב"ז, קדושין של כסף בלילה אין בהם שום פקפוק ומיחוש כלל ועיקר. ואין לומר אכתי לפי סברת הרב בעל העיטור ז"ל, דס"ל קידש אשה בקרקע או במחובר לקרקע אינה מקודשת, משום דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, יש לנו ללמוד לנ"ד נמי דאין לקדש בלילה אפילו קדושין בכסף, דמקיש הויה ליציאה, דזה אינו, כי הרב בעל העיטור יודה דקדושין בכסף יועילו, דמשדה עפרון גמרינן לה, וכל דמקדש בכסף ממש אין אנחנו צריכין להקיש בו הויה ליציאה, דאע"ג דאין גירושין בכסף יש קדושין בכסף, ולכן יודה דאם מקדש בלילה, כיון דמקדש בכסף דלא בעינן ביה הקש ליציאה, גם בענין זמן נתינתו לא בעינן היקש ליציאה, ורק במקדש בקרקע פליג על הרשב"א והר"ן, היינו משום דהם !חושבון קדושין בקרקע כאלו קידש בכסף, דשוה כסף ככסף, ואיהו ס"ל דמקדש בקרקע אין זה חשיב מקדש בכסף, וכיון דאינו מקדש בכסף להכי פוסל משום היקש הויה ליציאה, דכל דליכא גירושין בקרקע אין קדושין בקרקע:
והשתא בזה ניחא שפיר דלא תיקשי לבעל העיטור מהך סוגיא דקדושיו דף ח' ודף י"א, דאמרינן שם להדיא שיועילו הקדושין בלילה, דבאמת הוא מודה בקדושי כסף ממש דלא קפדינן להקיש הויה ליציאה בכל מילי, והוא לא פסל בקרקע משום היקש הויה ליציאה, אלא משום דלא חשיב לקרקע כסף, דלית ליה האי סברא דהרשב"א והר"ן, דאם נותן לה קרקע ה"ז כאלו נתן לה כסף ממש, ולפ"ז י"ל נמי דבעל העטור יודה ג"כ בדברי הגאון לא נודע שמו שהבאתי לעיל, בהיכא דנתן הקדושין על הסלע שלה, אע"ג דהיו מונחים שם מקודם דמקודשת, ואע"ג דכהאי גוונא לא מהני בגירושין, והיינו טעמא כיון דקדושין אלו הם כסף ממש לא קפדינן להיקש של הויה ליציאה בכל מילי, מטעם דבאמת דהכסף עצמו ליתיה בגרושין, ועכ"ז מועיל בקדושין. גם נמי י"ל דמודה בעל העיטור בדינו של מהראנ"ח ז"ל ח"א סי' פ"ה, שנשאל אי בעינן בקידושין, שיתנם הבעל בידה ולא שתטול מעצמה, כמו גבי גט דהעלה דמקודשת בכה"ג, הנה בזה גם בעל העטור יודה, משום דהקדושין הם כסף ממש, וכיון דהוא כסף לא קפדינן בהיקש של ויצאה והיתה בכל מילי:
ברם ראיתי להגאון מהריט"א ז"ל, בגט מקושר סי' י"א, שהאריך בענין טולי שטר קדושיך מע"ג קרקע, שכתב שם בדף נ"ח ע"ב, אעקרא דמלתא יש לדעת דאפשר דכיון דמקשינן הויה ליציאה אפילו בקדושין של כסף בעינן נתינה מידו לידה, וטולי מע"ג קרקע לא מהני, והאריך שם בענין זה כיד ה' הטובה עליו, והביא בדף ס' מ"ש הכנה"ג סי' למ"ד בשם מהרי"ל בתשובה סי' ע"ח, דאפילו מע"ג קרקע אינם מקודשת כלל, גם שם הביא דברי מהריב"ל ח"ב סי' ל"ג, דפשיטא ליה בקדושי שטר אם אמר טולי מע"ג קרקע לא מהני, ורק נסתפק בקדושי כסף אם אמר טולי מע"ג קרקע אי מהני ע"ש. והשתא לפ"ד מהרי"ל דפשיטא ליה בקדושי כסף דאם אמר טולי מע"ג קרקע אינה מקודשת, א"כ י"ל לנ"ד דאין לקדש בלילה. מיהו נ"ל דאין לחוש בנ"ד מסברת מהרי"ל הנז', חדא דרוב הפוסקים ס"ל אין לפסול הגרושין בלילה, וכמ"ש הרב נשמת כל חי ח"ב סי' ג', ואולי מהרי"ל עצמו הכי סבירא ליה דאין לפסול הגירושין בלילה, ועוד יש לפרש דבריו של מהרי"ל בהא דטולי מע"ג קרקע בטעם אחר, ואין לי פנאי עתה להאריך בזה:
ולענין הלכה אין לחוש בקדושין של לילה, אם הם בכסף, ואפילו מדת חסידות ליכא בזה, וכן המנהג פשוט פה עירנו בג'דאד יע"א, לקדש בלילה תמיד, ואין פוצה פה ומצפצף כלל. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ז
שאלה. ראובן יושב בעיר בצרה עשה שליח לשמעון לקדש לו אשה בעיר בג'דאד, וקדש לו לפי ראות עיניו, ואח"כ כשבא ראובן לבג'דאד לישא אותה, ראה בה מום בעיניה, והוא מה שקורין בערבי חוול"ה, והיא יפה מאד ורק דבר זה נמצא בה, וטוען שהוא עשאו שליח לשמעון לקדש לו אשה שאין בה מום, והרי זו בעלת מום ומקחו מקח טעות, ולשאל הגיעו אם זה חשוב מום גמור, מאחר שהיא יכולה לראות ככל אדם, ואין לה הפרש בחוש הריאות, גם אין בעיניה לא לובן ולא שום דבר, כי אם רק העפעפיים אינם נראין ביושר כשתפתח עיניה. יורינו ושכמ"ה:
תשובה. שאלה כזאת מצאתי בספר בגדי ישע למהר"י עטיה ז"ל, שכתב שנשאל שאלה כזאת מן הרב הגדול מהר"י אבו אלעאפיה ז"ל, כשהלך לעיר טבריה תוב"ב, והשיב לו בע"פ, דכל כהאי איכא למפשט ממאי דתנן בכתובות פ"ז דף ע"ב, כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים, וראינו להרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ביאת מקדש, שמנה מומין שבעין שמונה הם, והא דנ"ד לא דמייא לאחד מהם כלל. וא"ל הרב מהרי"א שגם הוא טרח למצוא גילוי לזה ולא אשכח אלא מהאי יע"ש. ואני אומר דאין מכאן הוכחה, דהא אע"ג דמרן ז"ל בסי' ט"ל ס"ג כתב נמצא בה מום אחד חוץ מאותם המומין, אע"פ שאמר מקפיד אני גם על זה ה"ז מקודשת ע"ש, מ"מ מצינו דמודה מרן ז"ל, כל היכא שנראה שהוא מום גדול גבי אשה, אע"ג דלא נזכר בכהנים ולא שייך בהו חשיב מום, וכמו שתמצא גבי משתנת שהביא מרן בב"י בשם הרשב"ץ דאין זה מום, וחלק עליו מרן ז"ל בב"י, וכתב דאין דבריו נראין בעיני, דמום גדול הוא זה ע"ש, וכ"פ רמ"א בסי' קי"ז סעיף ה' ועיין בית דוד אה"ע סי' כ"ח מ"ש בזה, ע"ש:
גם ראיתי להגאון חיות יאיר ז"ל סי' ר"ך, מעשה שנודע לבחור שיש לכלתו מום, והוא שעיניה סגורות מאד, באופן שאם תרצה לראות פני אדם או מה שכנגדה, תוכרח לפתוח עיניה בכח, ומ"מ אינם פתוחות לגמרי, ואני ראיתי נער וב' אחיותיו, א' נשואה וא' בתולה שהיו כך, דאע"פ שלא מצינו זה מום בכהנים כי אין זה סכי שמש ולא עיניו קטנות כשל אווז, מ"מ יצא החתן לחפשי חנם מן ב"ד, משום כי בין בני אדם הוא מום גדול ושינוי רב, עכ"ל. הרי הלכה למעשה מן ב"ד בזמן הגאון ח"י, בענין מום שלא נזכר גבי כהנים, דמאחר דבין בני אדם הוא מום גדול, יצא החתן זכאי בטענתו דחשבו הב"ד לזה מום, ולכן גם מום זה שקורין בלשון ערבי חוול"א הוא חשיב מום אצל בני אדם דקפדי על זה, ולא גרע מן מום דנידון ח"י הנז', ואדרבה התם אין ניכר בה שינוי, אלא בעת שצריכה לראות איזה דבר שכנגדה, אבל מום שקורין חוול"א נראה בה תדיר, ולא עוד אלא דקפדי עליה טפי, כי על הרוב הבנים אשר תוליד האשה יהיה בהם או במקצתם מום זה של חוול"א, כנודע זה פה עירנו, משא"כ מום דנדון הגאון ז"ל הנז', אין זה נמשך לדורות לבנים:
ועוד ראיתי להרב נדיב לב ח"ב אה"ע סי' ט', שהביא שם תשובה מהרב המחבר יד ימין, במום שהיו שתי אצבעותיה של הכלה האחרונות מידה שהם הזרת והקמיצה עקומות וכפופות על כף היד, וכשהיא רוצה לפשוט אצבעותיה מתעקם בוהן היד, באופן כי שתי אצבעותיה תמיד כפופות לתוך כף היד שזה בא לה מחולי אבעבועות, ואף דלענין מלאכה לא אכפת לה, והיא עושה מלאכה בידה וגם לשה ואופה בידה כאחת הבריאות, מיהו לעיני בני אדם ניכר המום וקפדי בו אינשי, והבחור המשודך הנז' ממאן לקחת את משודכתו, דבאמת לא נודע לו מזה המום עד עכשיו, והשיב הרב בעל יד ימין, לענין דינא יש לו להנז' במה לסמוך, דאף שהרמב"ם ז"ל כשמנה המומין בפ"ח מה' ב"ה לא מנה מום כזה בידים, וחזינא למרן בסי' ט"ל שפסק שאם נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין, אע"פ שאמר מקפיד אני על זה ה"ז מקודשת, נלע"ד היינו דוקא כשהוא לבדו מקפיד, דבטלה דעתו, אבל כשהוא מום דקפדי בו אינשי נראה דהוי מום, וכן מתבאר מדברי הרב חוות יאיר בסי' ר"ך ע"כ, והסכים עמו הרב. המחבר לפטרו מן הקנס ג"כ, והביא עוד סניפים הוכחות לזה ע"ש. וכבר ביארתי לעיל, דנ"ד גרע, מפני שעל הרוב יתהווה מום זה של חוול"א שבאשה בילדים שתלד ג"כ, ואם תביא בנות שיש להם מום זה הרי כאן הפסד ממון לבעל, מצד הנדונייא שצריך לבזבז הרבה כדי שישאו אותן:
הנה כי כן נראה, בנידון השאלה דידן, דהחתן יוכל למאן שלא יקחנה, אבל ודאי צריכה גט ממנו מספק, ורק לא נוכל להכריחו לישאנה, אלא פוטרה בגט ואינו מתחייב לתת לה כלום. ועיין בתשובת בשמים ראש סי' שנ"ז, שהביאה נדיב לב שם, דכ"מ שהדעת נוטה בו אע"פ שאם קדשה כבר לא היה מום זה מבטל הקידושין, אין כופין אותו לקיים תנאי השדוכין ע"ש, וכן אנו אומרים בנ"ד, דאין כופין אותו לישאנה, אבל לעולם צריכה גט. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ח
שאלה. נשאלתי מן ת"ח יר"א מאד, שרצה לקדש אשה אחת בתולה, שאמרו לו הסרסורים שהיא בת כ"ד שנים, ולהיות כי אחיה היה ת"ח והיא ממשפחה טובה נתרצה לקדשה, ואחר שקידשה נתברר אצלו שהיא בת ל"ב שנים, ונצטער מאד, יען כי אמרו בגמרא דבתרא דף י"ט נסית פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים, נסית בת עשרים יולדת עד ארבעים, ולפ"ז לא נשאר לחשה זו זמן שתהיה ראויה לילד בו אלא רק שמונה שנים, ונשאר נבוך בזה, ואמר לסרסורים למה שקרתם בי, ויאמרו קרוביה אמרו לנו שהיא בת כ"ד שנים, והיה רוצה לחזור בו באומרו שאם היה יודע שהיא בת ל"ב שנים אפילו אם יתנו לו ממון רב לא היה מקדשה, ונמצא שמק"ט זה, ואח"כ קודם החופה שמע שאחי הכלה רוצה להתקוטט עמו, והוא ביישן הרבה, וקבל לכתוב כתובה ולישא אותה, אך אמר לחביריו שישאלו לחכמים אם חלו הקדושין או לאו, והשיבו לו ששאלו לחכם אחד וא"ל מקודשת, אך לא הגידו לאותו חכם ענין זה שאמרו בגמרא הנז', וגם החכם לא בא בדעתו זה המאמר. גם עוד אמרו לו שאחותה נשאת אחר עשרים שנה, וילדה עד חמשים, ואמר בדעתו אפשר בזה"ז נשתנו הטבעים, ונתפייס ונשא אותה, ואחר נשואין נתעברה וילדה במשך שמונה שנים שני בנים ובת, ואחר שמונה שנים מזמן הנשואין פסקה מלילד, ואחר שתי שנים עוד פסק גם הוסת שלה, ועתה חזר ונתעורר בטענתו הראשונה, שאם היה יודע שהיא בת ל"ב שנים לא היה מקדשה בכל ממון שבעולם, וא"כ הקדושין בטלים, והוא מצטער שנמצאת אשתו עמו בלא קדושין, ומפני חשש זה רוצה למנוע עצמו מתשמיש. ועל כן יורינו אם הקדושין הם קדושין, ואת"ל הם קדושין הנה בעתה שנפסק וסתה ואין ראויה להוליד, אם יש צד איסור לבא עליה או לאו, ושכמ"ה:
תשובה. נראה ודאי הקדושין הם קדושין גמורים, דתנן בקדושין דף ס"ב, המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' ה"ז מקודשת, מפני שלא הטעתו, ופירש רש"י הוא הטעה את עצמו, וכיון דלא פירש לאו כל כמיניה, דהו"ל דברים שבלב, וזו הלכה פסוקה בהרמב"ם ובש"ע סי' ל"ח סעיף כ"ד, והכא בנ"ד הבעל לא פירש בשעת קדושין ע"מ שהיא בת כ"ד ולא יותר, והאשה עצמה לא הטעתו, כי לא שאל ממנה קודם קדושין ואמרה בת כ"ד, וגם היא לא דברה בזה עם שום אדם על שנות חייה, והגם שהסרסורים אמרו שקרוביה אמרו להם שהיא בת כ"ד שנים, הנה האשה עצמה אין לה ידיעה מזה, ששאלו מקרוביה והשיבו כך, כי מן השאלה הבנתי מי זאת האשה שבאה השאלה עליה, וזה ברור לנו שלא ידעה מדברים אלו כלל ועיקר, וא"כ היא עצמה לא הטעתו, וגם לא בקשה מאחרים שיטעו אותו, ואינה יודעת מכל הדברים שדברו הסרסורים, והוא פשע בעצמו, ולמה סמך על דברי הסרסורים, והיה לו לחקור ולדרוש היטב, והיה נודע לו האמת כאשר נודע לו אחר קדושין:
ואם נאמר דמתניתין לא איירי אלא בהיכא דלא גילה דעתו קודם קידושין, אבל אם גילה דעתו קודם קדושין אפילו שלא פירש הדבר בשעת קדושין, ואפילו שהיא לא הטעתו הקדושין בטלים, והכא כיון ששאל לסרסורים על שנותיה חשיב גילה דעתו דאינו רוצה באשה גדולה הרבה, וא"ל שהיא בת כ"ד חשיב זה גלוי דעת, וקדושיו בטלים דהוי בטעות, זה אינו, חדא ודאי הוא לא אמר לסרסורים שאינו רוצה בה אם תהיה יותר מכ"ד שנים, אלא שאל על שנותיה כמה, והם השיבו שהיא בת כ"ד שנים, ושתק ולא אמר אם היא יותר איני לוקח אותה, אלא ד"ז היה בלבבו, וכנודע שכך היה מעשה, ועוד שנות אפילו אם היה מגלה דעתו לפני הסרסורים שאם היא יותר מכ"ד לא יקחנה, עכ"ז כיון שהיא עצמה לא הטעתו קדושיו קדושין, דהא במתניתין תלה הדבר בהטעתו, וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן ז"ל שהביאו התיו"ט, שכתב כל שלא הטעתו אפילו גילה דעתו ה"ז מקודשת, וכ"כ הגאון פני יהושע בחי' קדושין על דף נו"ן בד"ה אלא, דמתניתין איירי שקודם הקדושין גילה דעתו בפני עדים, שרוצה לקדשה אדעתא דהכי, דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דמקודשת, כיון שקדשה קדושין גמורים, ונסתייע מדברי הר"ן ז"ל הנז' ע"ש, ועיין להרב עצי ארזים שקיים הגרסא הישנה, ופירש דברי רמ"א בסעיף כ"ד, וכן אם היא הטעתו, פירוש שאמרה קודם קדושין שהיא כהנת והוא קדשה סתם אפ"ה קדושיה קדושין, ולאפוקי מדעת עצמות יוסף ע"ש. ובנ"ד ברור לנו שהאשה עצמה לא היה לה שום ידיעה על ענין נשואיה אפילו מקרוביה ואמה, כי אם רק אחר שגמרו הענין עם החתן אמרו לה קודם שבא החתן שלה לקדשה, שענין שלה נגמר עם חתן פ', והחליפה בגדיה, ובא החתן אחר שלשה שעות וקדשה, וא"כ הסרסורים לא היו שלוחים שלה בדבר הזה, ואינה יודעת איתם, ואפילו קרוביה שדברו עם הסרסורים לא היו שלוחיה ולא ידעה מה דברו, ונמצא מצדה לא היה שום הטעאה, ולא שום אומר ודברים כלל מתחלה וע"ס:
וראיתי להגאון תשב"ץ ח"א סי' ק"ל, שנשאל בראובן שהטעה אשה אחת, שהוציא קול על עצמו שהוא עשיר והיה עני ונתקדשה לו, והשיב דאין טענה זו מספקת לבטל הקידושין, מפני שלא א"ל בפירוש בשעת מסירת הקדושין ע"מ כן, ופשיט לה ממתניתין הנז' ע"ש, ולפ"ד נ"ד הוא כ"ש דהוי קדושין גמורים. וראיתי להגאון חתם סופר אה"ע סי' פ"ב, שכתב על דין התשב"ץ הנז' צ"ע ע"ש, ובודאי בטל ספיקא דידיה נגד פשיטות התשב"ץ, ועוד י"ל דנ"ד לא הוה הח"ס ז"ל מסתפק, יען דהתם הקול יצא מפי הבעל, ונמצא הוא היה המטעה, והאשה סמכה על דבריו ונתקדשה, אבל בנ"ד לא יצא מפי האשה שום דיבור כלל, ואין לה ידיעה מזה, וגם הבעל מתחלה היה יודע שהאשה אין לה ידיעה מכל זה:
העולה מכל הנז"ל, אין בקדושין דנ"ד שום פקפוק ושום מיחוש, והנה בעתה אחר שנשאה והוליד ממנה בנים, קורא אני בהם איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם, ודבק איש באשתו באהבה תמיד והייתי רוצה להאריך בענין זה יותר, אך השואל הפציר שאשיב לו מהרה בו ביום:
ומה ששאל השואל, אם מותר להזדווג עמה אחר שפסק הוסת שלה ואינה ראויה להוליד, נראה פשוט דמותר וחייב להזדווג עמה, וע"פ הסוד כבר גילה רבינו האר"י ז"ל התועלת שיש מן זווג זה של עקרה ושל מי שפסקה לילד, ושל מעוברת ושל מניקה, וכאשר מפורש יוצא בשער טעמי המצות לרבינו ז"ל בפרשת בראשית יע"ש, וגם על פי הפשט יש חיוב עונה בזה, כמפורש בש"ע ופוסקים, ואביא לך ראיה גמורה בס"ד, דיש מצוה בזווג זה, דאיתא בגמרא דע"ז דף ה' ע"א, אר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם, שנאמר אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון, ואמר בגמרא למימרא דאי לא חטאו לא היו מולידים, והכתיב ואתם פרו ורבו, ומשני עד סיני, ומקשי בסיני נמי הא כתיב לך אמור להם שובו לאהליכם, ומשני לשמחת עונה ע"ש, נמצא אע"ג דלא יולידו שכל נשיהם המה כמו נשים זקנות דלא חזו להוליד, עכ"ז הגיד להם מפי הגבורה שלא יפרשו משמחת עונה, אלא יקיימו מצות עונה כנהוג. ובודאי היינו טעמא כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, שעכ"פ יש בזווג שלהם תועלת למעלה, והרי זה הדבר נאמר לכל ישראל אנשים חכמים ונבונים ונביאים, נמצא גם מי שהוא חסיד וקדוש אין לו לפרוש מאשתו אחר שפסקה ואינה ראויה להריון, וזה ברור, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ט
שאלה. נשאלתי מן מעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, במעשה שהיה פה עירינו יע"א. סלימאן מרדכי מיכאל קידש את האשה הגרושה מסעודה בת צאלח עידא, ואחר כמה ימים קדש את הבתולה תפאחה בת יעקב ריחאנה, ואח"כ שמעו קרובי תפאחה הנז' שכבר קדש את הגרושה הנז', ונתקוטטו עמו, ובאו לפנינו ואמרו לנו כי סלימאן הנז' חשוד עם הגרושה מסעודה הנז' כשהיתה א"א קודם שנתגרשה מבעלה, ובא סלימאן הנז' והודה בפנינו ובפני חכמי המדרש הי"ו, שקודם שנתגרשה מסעודה הנז' בהיותה א"א, בעל אותה ארבעה וחמשה פעמים, והנה בעתה חזר ובא לפנינו וחזר מדבריו הראשונים, ואומר שלא בעל אותה ולא קרב אליה, ומה שאמר כן קודם בשביל שהיה רוצה לגרשה, וקרוביו לימדו אותו לומר כן כדי שתאסר עליו ויגרשנה. והנה אנן ב"ד בשעה שאמר בפנינו שבעל אותה, אמרנו לו שאסור לישא אותה ולא נכתוב לו כתובה, ואעפ"כ לא שמע ועבר על דברינו, ולקח אותה בלא כתובה ונתעברה ממנו, ועתה בא לפנינו ורוצה לכתוב לה כתובה, יורינו המורה אם נאמן לומר בא עליה ולאוסרה עליו, או נימא אין אדם משים עצמו רשע ואין נאמן לאסרה עליו, ואת"ל שנאמן לאסרה עליו, אם מהני האי אמתלא שאומר בשביל שהיה רוצה לגרשה, לכך אמר כן בשקר, או לא מהני אמתלא זו, ושכמ"ה:
תשובה. ספק הא' הנז' בשאלה אי נאמן לאסרה בהודאתו שבא עליה או לאו משום דאין אדם מע"ר, הנה דבר זה מפורש יוצא בתשובת הגאון חכם צבי סי' ג' דף וא"ו ע"ד, בד"ה ועוד, שכתב דנאמן במכאן ולהבא לשוויי אנפשיה חתיכא דאיסורא, אפילו במקום שעושה עצמו רשע, והביא הוכחה לזה מן הגמרא ע"ש. גם הגאון מהר"ם הובאה תשובתו בס' שב יעקב אה"ע סי' וא"ו כתב בפשיטות, אע"ג דאין אמע"ר מ"מ שווייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, והביא הוכחות לזה מן התוס' בשתים ושלש מקומות, וגם מהר"ן ז"ל, וכתב שיש לו חבילות ראיות ברורות על זה, ותמה מאד על מהר"י טייטאצק בתומת ישרים סי' ל"ג יע"ש, ובאמת טעם זה מפורש גם כן בדברי הרשב"ש ז"ל סי' ר"ז, ובסי' תקל"ב יע"ש, והוא מוסכם מאד:
גם עוד מצינו חילוק אחר בהאי כללא דאין אמע"ר, שהביאו הרב קהלת יעקב ז"ל דף ד' אות י"ז ע"פ מ"ש התוספות בריש פרק אמרו לו, דכל דיש זכות תולה, לומר דהודאתו הוא כדי שלא לעשות איסור להביא חולין לעזרה נאמן, ולא שייך לומר אין אמע"ר, ומינה דק מהרלב"ח בסי' קי"ז, דכהן שאמר שהרג את הנפש נאמן ואינו עולה לדוכן, ולא אמרינן אין אמע"ר, שאם לא נאמין לדבריו הרי הוא עושה איסור, וכל כה"ג דהודאתו היא כדי שלא לעשות איסור נאמן. ודכוותא בהא דאומרת טמאה אני לך, דהודאתה היא כדי שלא לעשות איסור, דכל שנבעלה ברצון אסורה לבעל, תו לא שייך אין אמע"ר עכ"ל, וכתב שבזה נתרצה קושיית מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ח יע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל דהוא מודה בהכי כדי שיגרשוה ב"ד ממנו ולא ישאוה באיסור, דאם לא יודה בכך מוכרח שישאנה ויעשה איסור כל ימיו:
הנה כי כן, בין לטעם דשוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא דכתבו כל הנך רבוותא הנז' בין לטעם מהרלב"ח וקהלת יעקב הנז', אין לפקפק בהודאת סלימאן הנז' מכח הכלל דאין אמע"ר והדין הוא דאסור לישא אותה. ברם מה שיש היתר בזה, הוא משום האמתלא שנתן, והוא דאמר מתחלה היה ברצונו לגרשה, וא"ל הקרובים שיאמר כן כדי שתאסר עליו ויגרשוה ב"ד ממנו:
והנה באמת מצינו בכמה דוכתי דמהני האמתלא לחזור מדבריו הראשונים, אע"פ שכבר שוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא בהודאתו הראשונה, והוא הא' מ"ש מרן ז"ל בש"ע אה"ע סי' מ"ז סעיף ד', אמרה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני וכו', וזו היא גמרא ערוכה בכתובות דף כ"ב בלי חולק, והב' בש"ע יו"ד סי' קפ"ה, אם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, אם נתנה אמתלא נאמנת ע"ש, והג' ביו"ד סי' א' סעיף י"ג בטבח שעשה סימן בראש הכבש וכו', ומקור דין זה מהרשב"ץ. ומה שיש להקשות מזה על דין הנדה, דאם לבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא, כבר תירצו האחרונים בכמה פנים ע"ש. גם עוד מצינו בש"ע אה"ע סי' ד' ס"ק כ"ט בהגהה, האב שאמר על בנו שהוא ממזר, וחזר בו אח"כ ונתן אמתלא לדבריו דנאמן:
ועוד מצינו למרן בש"ע אה"ע סי' קע"ח סעיף יו"ד, שפסק מי שהוציא קול על אשתו שזינתה, ואמר שנתברר לו הדבר, ואח"כ אמר אינו אמת ומחמת כעס שהכעיסתו הוציא קול זה, אם נתן אמתלה לדבריו מותרת, ואם לאו אסורה לו ע"ש, ומקור דין זה מהרא"ש ז"ל, ועיין פתחי תשובה ס"ק כ"ד מה שהביא מגבעת שאול, ומן חתם סופר ח"ב סי' קי"א, בענין האמתלא שאומר מתוך כעס שהכעסתו אמר כן יע"ש, וגם עוד מצינו תשובה שלמה לרבינו הרא"ש, שהביאה מרן בב"י אה"ע סוף סי' מ"ו, שכתב כיון שהיא עומדת בדבריה הראשונים, ואומרת שמעולם לא נתקדשה, ויש אמתלא טובה למה שצוו לכתוב הגט לא משוינן לה חתיכה דאיסורא ע"ש, וכן כיוצא בזה כתב הגאון מהר"י ז"ל בפסקים וכתבים סי' רכ"ו, ונסתייע מדברי הרא"ש ז"ל הנז', ועיין מהרשד"ם אה"ע סי' ל"ג מ"ש מתשובת הרא"ש ז"ל הנז' יע"ש:
והנה מרן ז"ל בש"ע סי' וא"ו פסק, אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שנתבאר, הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיא זונה שאסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא, וכתב ב"ש ס"ק כ"ו, דהראב"ד כתב אם נותנת אמתלא לדבריה נאמנת, והמגיד חולק עליו, ולפ"ז אף באשת ישראל שאמרה טמאה ונתנה אמתלא זו אינה נאמנת, מיהו בשאר אמתלות אף הרב המגיד יודה, וכמ"ש בסי' קט"ו וכו' ע"ש, נמצא דוקא אמתלא זו של עיניה נתנה באחר הוא דאית בה פלוגתא בין הרמב"ם ובין הראב"ד, אבל שאר אמתלות מהני לכ"ע, וכ"כ האחרונים, ועיין נו"ב מ"ק אה"ע סי' ח' מ"ש על דברי הב"ש הנז', ועיין שואל ומשיב קמא ח"ג סי' מ"ז מה שפלפל בזה, ועיין עוד שם בסי, מ"ד, ועיין להגאון מהר"ח מצאנז ז"ל בדברי חיים אה"ע סי' ב', ועוד יש אריכות בזה בספרי האחרונים, ואין צורך להאריך בהם כאן:
ולפ"ז נמצינו למידין מכל מקומות הנז"ל, דמהני אמתלא לחזור מדבריו הראשונים, וה"ה בנ"ד דמהני האמתלא הנז' בשאלה שאמר סלימאן הנז' ולא תיאסר עליו הגרושה מסעודה הנז'. ודע דאין סתירה לנ"ד מדין הריב"ש ז"ל סי' קצ"ג שפסק דלא מהני האמתלא, דהתם שאני שלא היתה האמתלא מספקת להאמינו, וכמו שטען הריב"ש ז"ל בזה שם בדף קכ"ב ע"ג, וטענתו ההיא לא שייכה בנ"ד, ופשוט:
ברם הגאון צמח צדק סי' ק"ד חידש סברה אחת, דלא מהני האמתלא אלא רק אם נותן אמתלא על דבריו הראשונים למה אמר כן, ועל החזרה שחזר בו ליכא בעינינו איזה אמתלא, אבל אם גם על החזרה איכא אמתלא לעינינו, והוא דאית לן למימר משום דמשחדי ליה בממון הדר ביה, א"כ מאי אולמא דהאי אמתלא מהאי אמתלא, ע"ש. וראיתי להגאון חתם סופר אה"ע סי' כ"ח, שהביא דברי צ"צ הנז' וחש להם, וא"כ גם בנ"ד איכא אמתלא לעינינו על החזרה דאית לן למימר לעולם דבריו הראשונים אינם שקר, והא דהדר ביה משום דנתראו זע"ז, וקשטה עצמה לפניו ודברה עמו דברים המושכים את לבו לאהבה וחיבה, ויצריה אלבישיה להכחיש דבריו הראשנים ולומר שקר הם כדי לישא אותה:
מיהו ראיתי להגאון אמרי אש אה"ע סי' פ', שהביא בנ"ד דברי צמח צדק סי' ק"ד הנז', וכתב וז"ל ואולם ראיתי בזכרון יוסף אה"ע סי' ב' שתמה על דבריו, דא"כ אף באומרת טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה, וכן באמתלא דבני אדם שאינם מהוגנים נאמר דיצרה אלבשה. ולפענ"ד נראה, דהצ"צ לא אמר רק היכא דאיכא למתלי שהאמתלא לסיבה ידועה, אין כח באמתלא לאמת היפוך דבריו הראשונים, כגון התם שאנו יודעים שהיא מעוברת ואסורה לכל העולם בתוך כ"ד חודש, רק לבעלה מותרת, אנו באים להתירה לו מפני שהודה, והרי מתחילה כיחש ומכח האמתלא אנו באים להתיר, ולזה כיון שיש לומר שדבריו האחרונים הה לסיבה ידועה, סלק דבריו ראשונים ואחרונים כמו שאינם, והרי היא מעוברת ואינו נודע ממי וממילא אסורה עליו, אבל באשה שמן הסתם היא בחזקת טהרה ובחזקת פנויה, ורק מכח דבריה שאמרה טמאה אני באים לאוסרה והרי נתנה אמתלא לדבריה, ואף שיש לומר שהאמתלא לסיבה זה, מ"מ סליק דבריה הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת, עכ"ל ע"ש, ודבריו נכונים דפח"ח. ולפ"ז גם בנ"ד ליכא פקפוק מדברי הצ"צ ז"ל, דגם בנ"ד נימא הכי, דמן הסתם אשה זו בחזקת טהרה היא, ורק מכח דבריו של זה שאמר מתחלה שבא עליה בהיותה א"א, אנו באין לאוסרה עליו, והרי נתן אמתלא לדבריו, ואף שיש לומר שאמתלא זו היתה לסיבה שנתן עיניו בה לישאנה, ולכן חוזר מדבריו הראשונים, מ"מ סליק דבריו הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת מצד עצמה. ושו"ר דברי טעם אלו שחידש הגאון אמרי אש הנז' הובאו ג"כ בדברי הגאון מהר"ם בנעט ז"ל בהר המור סי' כ"ט ע"ש:
אמנם עדיין צריכין אנחנו לבאר בענין האמתלא דנ"ד דבר אחד, דמצינו להכנה"ג אה"ע סי' מ"ז בהגה"ט אות ס' שכתב בשם רש"ל וז"ל, נ"ל דשום אדם לא יוכל לסמוך על האמתלא דידיה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שהאמתלא ראויה היא, דאי אמרה אמתלא שהיא רחוקה מן הדעת אסור לקבלה ע"ש, ומדברי הגאון צ"צ סי' ק"ד הנז' משמע דצריכה להיות האמתלא ברורה וגלויה לעין, שהיא אמתלא טובה ע"ש, וכ"כ הגאון גבעת פנחס ז"ל סי' י"ד, ודייק לה מדברי הרמב"ם, וכתב שכן מוכח מדברי רש"י ז"ל בפירוש האמתלא ע"ש. ובאמת מצאתי דבר זה מפורש הוא בספר התשב"ץ ח"ד, בתשובות מהר"ש צרור ז"ל סי' ט"ו, דדייק מדברי הרמב"ם ורש"י ז"ל לצריך שיהיה באמתלא טעם מוטעם שתהא ניכרת שהיא אמת, ואז אנחנו סומכין על האמתלא, ולמדו זה מההוא עובדא דההיא איתתא, שלא האמינו חז"ל אלא מצד שהיתה גדולה בנוי, ומצד זה קפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים, ונודע בבירור שהיו אותם בני אדם אינם מהוגנים, ולמי שקדשה עצמה היה הגון, וכשנתנה אמתלא זו לדבריה וראו שכנים דבריה ואמתלתה שרירה וקיימת, אז סמכו על דבריה ואמתלתה שראו שהיה אמת. וקצת סיוע יש לדברים אלה מדברי הריב"ש בתשובה סי' קצ"ג דף קכ"ג, שכתב וגם אנחנו ידענו באמתלא ההיא שיש ממש בדבריה, דומיא דההיא עובדא דמייתי התם בברייתא שקפצו עליה בני אדם, שלשון אמתלא משמע טענה הניכרת שהיא כדי לסמוך עליה, והאריך הרב שם בזה, יע"ש:
עוד נראה כן מדברי הרשב"א והרא"ה, שהביא דבריהם הרב קרית מלך רב הלכות אישות דף ס"ח ע"ב, דבעינן שתהיה האמתלא ניכרת לנו קצת ע"ש, ולפ"ז גם ענין השוחט בש"ע סי' א' דנאמן באמתלא איירי ג"כ שניכרת האמתלא לפנינו, דידענו שהיה השוחט ההוא נצרך לבשר הרבה, והיה דוחק בבשר שנמכר בו ביום, וכן ראיתי באמת לשמלה חדשה שכתב והיינו דוקא שנאמין לשוחט אם בשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא, כגון שיש דוחק בבשר, ולשוחט צריך לו בשר, או שהבהמה של גוי והשוחט אינו מפוייס עמו וכו' ע"ש:
והשתא נחזי אנן בהאי אמתלא דנ"ד, מה טעם מוטעם יש לפנינו על אמיתות שלה. ונראה שיש טעם מוטעם לזה, כי ענין הודאה כזו שיודה שבא על א"א ארבע וחמש פעמים, הוא חרפה וכלימה שמשיא שם רע ומר לו ולה, ומי הכריחו שיודה, וכי לעשות תשובה הוא צריך, לא כן ולית ביה כהאי סימנא כלל, ואדרבה היה לו לצעוק מר על הלעז הזה שהוציאו עליו קרובי הבתולה, הנה כי כן נמצא דניכר אצלינו דאמתלא שלו שהוא אומר ששנאה וכדי שיהא יכול לגרשה בנחת ולא בצער שהב"ד יכריחו ויסכימו לגרשה, על כן אמר שבא עליה, הנה זה ניכר שהאמתלא אמת ואינו משקר, ומה שהמתין עד שיצא הלעז מקרובי אשתו בב"ד ויבואו ב"ד לחקרו ולדרשו על זאת ואז יודה, הנה עשה כן בערמה כדי שיהיו דבריו נאמנים בעיני ב"ד, ולא יאמרו זה מוציא דבה כדי לגרש, וא"כ בזה יהיה חוזק לאמתלא. וכה"ג מצינו בנדרים דף צ"א בההיא איתתא דכל יומא דמשמש בעלה עמה היתה באה אחר תשמיש ומביאה לו מים לבעלה לטהר ידיו, והנה יומא חד הביאה לו מים לנטול ידיו כדרכה שמביאה אחר תשמיש, א"ל בעלה לא עשיתי תשמיש עמך עתה ולמה הבאר מים ליטול ידים, אמרה אם אתה לא שמשת עמי א"כ ודאי חד מאלו הנכרים מוכרי בשמים שלנו אצלינו בבית בא ושכב עמי, וחשבתי דאתה הוא, והיא היתה אשת כהן דאסורה על בעלה אפילו באונס, וא"ר נחמן אין ממש בדבריה, דאמרינן עיניה נתנה באחר, שרוצה להתגרש מבעלה ולהנשא לו, ולכך הערימה לעשות כך כדי שיגרשנה, וקשה אם היא משקרת למה הוצרכה לעשות המצאה שתביא מים ליטול ידיו כדרכה אחר תשמיש, תאמר לו שאחד מאלו הנכרים בא עליה באונס, אלא ודאי אמרינן המצאה זו עשתה בערמה כדי שיהיו דבריה נאמנים, וכן הענין בנ"ד חשב זה אם יבא ויודה מאיליו לא יאמינו לו, לכך הערים בכך שאמר לקרובי הבתולה שיוציאו עליו לעז בכך, כדי שיביאוהו ב"ד ויחקרו ממנו, והוא יודה אחר החקירה שחוקרים ממנו שבזה יהיו דבריו נאמנים:
ודע דאע"פ שיש יותר משלושים יום מעת שהודה בב"ד שבא עליה עד עת שחזר בו ונתן האמתלא, אין בזה מיחוש, ועיין בזה בספרי האחרונים, ועיין שו"ת פני יאושע אה"ע סי' א' שכתב, אם לא הוחזק הדבר ע"י מעשה אלא על ידי אמירה בלבד, אפילו אם חזר ואמרה אחר שלושים יום מהני אמתלא ע"ש, וכ"כ הריב"ש סי' תצ"ח, דאמתלא מועלת על דבריה אפילו לאחר זמן מרובה, ומוכח לה ממעשה דההיא אשה שאמרה תחלה שהיא מקודשת, ואח"ז הרבה קדשה עצמה לשני ואמרה האמתלא ע"ש, ועיין חתם סופר אה"ע סי' ע"ז, ודברי חיים אה"ע סי' ב' מ"ש בזה ע"ש:
ועוד דע דאין לעשות רעותא באמתלא דנ"ד מחמת הקול שיצא על זה שהוא חשוד עם האשה מסעודה הנז' בהיותה א"א, וכנז' בשאלה שבאו קרובי הבתולה תפאחה ואמרו לב"ד שהוא חשוד עם הגרושה, דזה אינו, חדא הקול יצא אחר אירוסין, וקי"ל בסי' מ"ו סעיף ח' קול היוצא אחר נישואין, או אפילו אחר אירוסין, אין חוששין לו, ועוד זה הקול יצא מן הקרובים של הבתולה שאירס שנית, והם נוגעים בדבר שרוצים לגרש את האשה הגרושה, כדי שתשאר אצלו הבתולה קרובתם בלבד, ועיין מהריב"ל ח"א סי' י"א בסוף התשובה בענין הקול כזה ע"ש, ועיין שו"ת שב יעקב אה"ע תשובה וא"ו דף י"ד ע"ד, דמשמע מן הגמרא אפילו לא נודע דאוייבים אפקוהו, כיון שידוע שיש אוייבים תלינן לומר מסתמא אוייבים אפקוהו לקלא, וכ"ש היכא דאיכא למתלי דע"י הקול ירצו להתנקם בדבר וכו' ע"ש, ועיין משפט צדק ח"ב סי' ס' מ"ש בענין הקול יע"ש: