אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק א › יורה דעה

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק א · יורה דעה

אורח חיים

סימן א

שאלה. מעשה שהיה שהביאו עז אחד לשחוט, והעז היו קרניו מעוקמים הרבה, ומקצתם שוכבים על הצואר, וא"א לשחטו, אא"כ יניח הסכין בין הקרנים ובין הצואר לשחוט, ונסתפקו בדבר, והורה להם חכם אחד שיכניסו הסכין תחת הקרניים, וישחטו העז, ואע"ג דמקצת מן הסכין הוא מכוסה, מ"מ במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה, יען שמקום שחיטת הסימנים היה בין קרן לקרן, ואינם מכוסים. והגם דמרן ז"ל לא התיר בכה"ג אלא רק בדיעבד, הכא נמי הוי דעבד, דא"א לשחטו בענין אחר. ואין לומר דזה לא הוי דעבד, דיכול לחתוך הקרן ואח"כ ישחוט, זה אינו דאם יחתוך הקרן הוי צב"ח, וכן עשו. ועתה שואלים אם יפה הורה החכם הנז' בדבר זה, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. מה שהורה החכם הנז' מסברה דנפשיה, דמשום צב"ח עבדינן בדיעבד ולא יחתכו הקרן, לא יפה עשה להורות כן, מסברת הראש בלתי ראיה והוכחה, ובלתי עיון בספרי דבי רב, שנראה לו דבר זה פשוט, ולא נכנס לבית הספק, על כן צריכין אנחנו לעיין בסברא זו. והנה מצינו להרב שפתי דעת בסי' כ"ד סק"ח, דתחלה הוה פשיטה ליה דלא עבדינן צב"ח משום חומרא בעלמא, ורק אמידי דאסור גם בדיעבד, ואח"כ כתב, וי"ל כיון שאין אנו מתכוונין לכך שרי, וסיים וצ"ע ע"ש:

והנה אנן בדידן צריך לברר דבר זה, והוא דמצינו בגמרא דע"ז דף י"ג, אין מקדישין בזה"ז, ואם הקדיש תעקר, איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה, ע"ש. וכתב המרדכי צב"ח דרבנן, דאמרו אין מקדישין משום דחשו לתקלה ודחי צב"ח דרבנן, עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בחדושיו כתב, יש לתמוה איך שרינן צב"ח, ולא שרינן למפרקנהו תחלה. וי"ל דכיון דאמר רחמנא סוסיהם תעקר, אלמא אין צב"ח אסור לתקנתם של בני אדם, שלא יבואו לידי תקלה באיסורי הנאה וכו', דבעלי חיים לצורך אדם שחיטתן וצערן מותר, עכ"ל ע"ש. וסברא זו דהותר צב"ח לצורך אדם, מפורשת שם במשנה, דתנן בזמן שהוא בפ"ע קוטע אצבעו ומוכרו לו ע"ש. ולא אמרינן משום צב"ח לא ימכרנו לגמרי, או ימכרנו לאחר, אלא שרינן לקטוע אצבעו בעבור הנאתו שיש לו במכירתו להם. ולפ"ז נראה דה"ה בנ"ד, מאחר דחש מרן ז"ל לסברת האוסרין לכתחלה, יש להורות דיחתכו הקרן ולא יעברו על ס' האוסרין, דהוי לצורך אדם למעבד שחיטה מעליא, ולא חיישינן לצב"ח דלא גרע משאר צרכי אדם, ואפילו אם יצדד האדם לומר אין זה נקרא צורך אדם, דצורך אדם נעשה בשחיטה ואינו מוכרח לזה, הנה עכ"פ נחשב ד"ז למצוה למעבד מצות שחיטה מעלייתא. ומצינו להרב הכנה"ג ז"ל בח"מ סי' רע"ט, הגה"מ אות וא"ו שכתב וז"ל, ובמקום מצוה לא חיישינן לצב"ח, כדמשמע בפ"ק דע"ז גבי ההיא דאם הקדיש בהמה תעקר, וכ"כ בשלטי הגבורים ר"פ במה אשה עכ"ל. ובודאי נידון זה של הקרן חשיב מצוה, למעבד שחיטה כתקנה לכתחלה:

ודע כי היתר צב"ח לתשמישן של בני אדם ולהרוחתן, נראה שהוא מוסכם מכמה מקומות, וכן איתא בפסקי תוס' בפ"ק דע"ז, צב"ח אין איסור אלא כשמצערה בלא ריוח עכ"ל. ועיין נמוקי יוסף בפ"ב דמציעא, שהקשה כיון דצב"ח דאורייתא, זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק. ותירץ בשם הר"ן ז"ל, כיון דצב"ח הותר לתשמישן של בני אדם, כ"ש לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות ע"כ. ועיין נו"ב תניינא ביו"ד סי' יו"ד, מ"ש שם:

ומה שהביא רמ"א ז"ל באה"ע סי' ה', מהגאון מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבים סי' ק"ה, דמותר למרוט נוצות מאווזות חיים, הנה מהרא"י ז"ל הוסיף להתיר שם ג"כ לחתוך לשון העוף שידבר, ואזנים וזנב הכלב כדי לייפותו ע"ש. והרב ז"ל שם הביא ראיה מפרק שמונה שרצים, דאר"י הרוצה שיסתרס תרנגולו יטול לכרבלתו, גם בסוף דבריו זכר להא דנימוקי יוסף בשם הר"ן ז"ל הנז', ועיין שבות יעקב ח"ב סי' ק"י שהביא דברי מהרא"י ז"ל, וחילק בין דבר המצוי לדבר שאינו מצוי, ולכאורה יש לפקפק בחילוק זה, מיהו גם לדידיה לא החמיר אלא באותו מנהג שזכר, שהוא הפך מנהג כל העולם, וכמ"ש בסו"ד וז"ל, אבל לעשות צב"ח כזה בשביל הנאה מועטת ודאי לא עבדינן, בדבר שהוא נגד מנהג כל ישראל, עכ"ל ע"ש:

והשתא מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל בסי' ק"ב, דאסור להושיב עוף טהור על ביצי עוף טהור שאינו מינו משום צב"ח, לכאורא נראה דבריו תמוהים, מהך דיטול כרבלתו של תרנגול שהביא מהרא"י ז"ל, וגם מהך מתניתין דע"ז הנז"ל, ונראה להדחק בדבריו ולומר, אולי לא אסר אלא בהיכא דאפשר לו להושיבו על ביצי עוף מינו, וכיון דאין לו הפרש בזה לענין הרווחה דידיה למה יעשה צב"ח להשיבו על אינו מינו, אבל אם אין לו אלא רק ביצים שאינו מינו יודה הרמ"ע דמותר משום הרווחתו. ועיין להרב יד מלאכי בכללי הדינים, סי' תקכ"ט, יע"ש:

והנה לכאורה יש לתמוה, אם בשביל ריוח האדם וצרכו התירו צב"ח, איך משום צב"ח עבדי איסורא לבטל כלי מהיכנו, וכנז' בש"ע א"ח סי' ש"ה סעיף י"ט, גבי בהמה שנפלה לאמת המים וכו'. ואחר הישוב נראה דהתם שאני, שיש לחוש שתמות מאותו הצער, ומשום הכי התירו, ויש בזה נמי איסור בל תשחית, כיון דיש לחוש שתמות, ולהכי התירו לבטל כלי מהיכנו. והגאון נמוקי יוסף בפ"ב דב"מ כתב, הגאונים ורב אלפס פסקו כרבא דצב"ח דאורייתא, והכי מוכח פרק מפנין דף קכ"ח דשרינן ביטול כלי מהיכנו שהוא איסור דרבנן משום צב"ח דאורייתא, ומיהו דוקא בצער גדול, אבל בצער מועט לא, דתנן בפרק משילין גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור, דלא שרינן ליה להעלותו, אלא יעשה לו פרנסה במקומו, דלאו צער הוא כולי האי, עכ"ל. ונ"ל צער גדול דנקיט הרב, היינו דאית ביה חשש מיתה, דאיכא בזה נמי משום בל תשחית, וכאשר אמרנו:

ומה שתמצא עוד בש"ע א"ח סי' ש"ה סעיף ך', דמותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח, הנה מפורש שם בספרן של ראשונים, דהתירו בזה משום סכנת הבהמה שתסתכן מרוב החלב, וכמ"ש במחב"ר סי' ש"ה, וסי' רמ"ו יע"ש:

מיהו עדיין יש להקשות בהא דפרק מפנין, דהתירו לבטל כלי מהיכנו מהך דנועל הדלת בפניה והיא מתה, דמס' ע"ז דף י"ג הנז"ל, ואע"ג דהתם אין מקדישין הוא דרבנן, וכאשר נתקשו בזה הפוסקים, אך לזה יש לתרץ בס"ד, דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכמ"ש הרב מג"א ז"ל בסי' ש"ה ס"ק י"א, עמ"ש הרמב"ם ז"ל דאסור להעלותה בידים, אע"ג דאיכא צב"ח, אין לדמות גזרות חכמים זו לזו, וכונתו לומר אע"ג דאיסור טלטול אינו אלא מדרבנן, דדמי למבטל כלי מהיכנו שהוא מדרבנן אפ"ה לא התיר הרמב"ם ז"ל, דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכתב הרב תוספת שבת סע"ק ל"ג, דמוכח בהרמב"ם כמ"ש המג"א ז"ל, ובאליה רבא השיג עליו, וליתא וכמ"ש, וכ"מ בסמ"ג וכו' ע"ש:

ועתה נשוב לנידון השאלה, אע"ג דנצדד לומר אין חתיכת הקרן חשיב צורך האדם, כי האדם צרכו נגמר בשחיטה, וחתיכת הקרן מצרכינן ליה בשביל מצות השחיטה, מ"מ מוכרח לומר דאיכא מצוה בחתיכת הקרן למעבד מצות שחיטה לכתחלה. וכבר הבאתי לעיל מן הכנה"ג שכתב בשם שלטי הגיבורים, דבמקום מצוה לא חיישינן לצב"ח. ועוד. י"ל, איכא בנ"ד צורך אדם ג"כ, כי השוחט לא ירצה לשחוט לו זו העז, דלא בעי לעשות בדיעבד, וא"כ זה מותר לחתוך הקרן בשביל הרווחתו, כדי שיקבל השוחט לשחוט לו. מיהו אם הקצב הזה יש לו שותף גוי, שהוא שוחט לצורך גוי, ואפשר שיקח זה העז וישחטנה הגוי בשביל הגוים יקח לו, ולא יבא לחתוך הקרן לעשות צב"ח, כיון דאפשר בהכי, ואין לו הפרש בזה לענין הריוח. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ב

שאלה. ראובן יש לו כשבה ובתה שעדיין היא יונקת ממנה, ובא שמעון השוחט ושחט הבת בבוקר, ואחר שעה שחט את האם, אך להיות שהכשבה היא גדולה וחזקה מאד לא היה שמעון יכול לכפתה ולשחטה הוא לבדו, עד שבא לוי וכפת אותה, ואחזה בכל כחו לפני השוחט, ופשט ידו השוחט ושחטה, ופשיטא לן דהשוחט עבד איסורא דלאו דאותו ואת בנו. ונסתפקנו בלוי אי עבר גם איהו על לאו, משום דכפתה ואחז בה לפני השוחט, דאי לאו מעשה דידיה לא היה השוחט יכול לשחוט כלל, מפני שהיתה גדולה וחזקה מאד והוא אדם חלש, או"ד עכ"ז כיון דלוי לא אחז בסכין ושחט, לא עבד איסורא. גם נסתפקנו, אם גם לוי עבד איסורא, אם אסור לו לאכול ממנה בו ביום, כדין השוחט עצמו. יורנו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. הן אמת דאמרינן בגמרא דשבת צ"ג וביצה כ"ב, מסייע אין בו ממש, מ"מ הא אתמר במכות דף ך' אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, ומקשי מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי, ומשני רב חשי במסייע ודברי הכל. ופירש רש"י ז"ל, מסייע מזמין השערות למקיף, קי"ל להלכתא כהאי תירוצא דרב אשי, וכן פסק הרמב"ם, וכ"פ בש"ע יו"ד סי' קפ"א וז"ל, גם הניקף חייב אם סייע בדבר שמטה עצמו אליו, וכ"כ הטור שמטה ראשו כדי שיוכל המקיף להקיף, וכ"כ בלבוש שמטה עצמו אליו להקיפו ע"ש. הרי סיוע כזה שיש בו מעשה חשיב עביד למעשה האיסור בעיניה ממש דמתחייב מלקות, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' ע"ז, גבי קרחה ושריטה וכתובת קעקע, דאם הוא מסייע גם הוא לוקה ע"ש:

וכיוצא בזה מצינו בדין הכלאים, וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' כלאים הלכה ל"א, המלביש כלאים לחבירו דלוקה הלובש, והקשה מרן ז"ל בכ"מ אמאי לוקה הלובש, והא לא עשה מעשה, שאדם אחר הלבישו, ומתרץ משום דא"א לאחר להלבישו, אא"כ יזמין הלובש את עצמו ויצדד גופו, וזה חשיב מעשה, כדאמרינן בפרק הלוקין גבי ניקף, עכ"ד ע"ש. וכן מהר"י קרקוס ז"ל הקשה כן, ותירץ כן כמ"ש מרן ז"ל ממש, ע"ש. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל הלכה ה', בדין המטמא את הכהן, דלוקה הכהן, צריך נמי לפרש דאיירי בהיכא דהכהן מסייע, דמזמין ומטה עצמו אל המטמאו, ועיין בלחם משנה שם:

והשתא ה"ה בנידון השאלה, שזה לוי הזמין הבהמה והטה אותה אל השוחט לשחטה, ואחזה וכפתה לפניו עד ששחט, הרי סיוע זה שעשה בו מעשה מחייבו כאלו עשה גוף האיסור של השחיטה, ונתחייב במלקות כדין הניקף וכדין הכלאים הנז'. ואדרבה האי דנ"ד עדיף טפי, דהשוחט לא היה יכול לשחוט בלעדי לוי. ואין לומר הך דניקף הטה ראשו שבו הגלוח, אבל הכא לא הטה צואר הבהמה שבו השחיטה, דזה אינו, דהן אמת השוחט מעביר הסכין על הצואר, אבל הוא אינו שוחט את הצואר לבדו, אלא שוחט כל גוף הבהמה מראשה ועד רגליה, שכל גופה נשחט בזה, ולכן זה לוי כיון שאחז בכל גופה וכפת ידיה ורגליה, והוא אוחז בגוף עד סמוך לצואר ומטהו אל השוחט, לא שנא הא מדין המטה ראשו למגלח כדי לגלח ולהסיר השערות שבראש, דכח השחיטה מתפשט בכל הגוף, ובא להתיר את כל הגוף, והדם יוצא מכל הגוף:

ואם תאמר, איך יתיישב דין הניקף אשר בגמרא דמכות הנז' עם הגמרא דשבת וביצה הנז', הנה נתעורר בקושיא זו הרב בש"מ ביצה, ותירץ התם במכות א"א בלא סיוע חבירו, ונראה מתכוין לסייעו ע"ש. וכן כתב הרא"ה ז"ל בביצה, וגם הריטב"א ז"ל במכות הביא תירוץ זה, ועוד תירוץ אחר בשם הר"מ ז"ל, ועיין להט"ז סי' שכ"ח, ולהרב חמד משה שם, ונעלמו מהם דברי הראשונים ז"ל הנז'. והרב ראשון לציון בביצה תירץ כתירוץ השני שהביא הריטב"א, ונעלם ממנו דברי הריטב"א, וכן העלמה היתה מהרב בני חיי בליקוטים דף ק"ץ. והרב אדמת קודש סי' ה' עשה חילוק בזה, ויש לעמוד בדבריו, ואכמ"ל:

ובהיותי מתבונן בענין זה בס"ד, נזכרתי מ"ש בגמרא דסנהדרין דף ע"ו, דברוצח אתא קרא לרבות המצמצם, והיינו ר"ל שכובש ראשו של חבירו שאוחזו ותוקפו במים, או באור שלא יוכל לקום, ועי"כ ננער או נשרף ומת דחייב עליו, וכן כפתו בצינה כפתו בחמה ומת חייב, ויליף לה מקרא או באיבה לרבות המצמצם, ויליף רבינא דין נזקין מרוצח, וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע ח"מ סי' שפ"ג ע"ש. ולפ"ז הכא בנידון השאלה, יתחייב לוי במלקות מדין מצמצם הנז'. אך אמרתי דנזקין כיון דמתחייב בגרמא ילפינן לה מדין מצמצם הנז', אבל שאר איסורי לאוין לא ילפינן מדין מצמצם הנז':

אמנם שוב האיר ה' את עיני, וראיתי בגמרא דגיטין דף ע"ח, גט שמצאתו מאחוריו דאינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך, ופריך כי א"ל הא גיטיך מאי הוי, הו"ל טולי גיטיך מע"ג קרקע, דלא אמר כלום, ומשני ששלפתו מאחוריו, ומקשי שלפתו נמי הא בעינן ונתן בידה וליכא, ומשני לא צריכא דמריק לה חרציה ושלפתיה, ופירש רש"י שהיה תחוב בין חגורו למתניו, ועקם לה מתניו להקריב לה הגט. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' גירושין, גט שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו, אע"פ שא"ל ה"ז גיטיך אינו גט, שנאמר ונתן בידה ולא שתקח היא מעצמה, והרי לא נתן לה הוא ולא שלוחו, אבל אם הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה ה"ז גיטיך ה"ז גט. וכתב הטור ז"ל בסי' קל"ח, אע"ג דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה, דנתינתו צריכה שתהיה מידו ממש או מיד שלוחו, אבל קבלה אינה צריכה שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה, כיצד וכו', וכן אם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו, והטה עצמו לצדה ונטלתו, קרינן ביה שפיר ונתן, אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הויא נתינה. והרמב"ם כתב בזה שהוא גט, וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברה ראשונה, ע"כ ע"ש. ועיין ב"י וב"ח, ומ"ש בב"ש, בין למאן דבעי תרתי, בין למאן דסבר דסגי בחד, ע"ש:

נמצינו למידין מדין הגט הנז', דהאי דינא דצמצום איתיה גם בשאר דברים, דהא גבי גט חשבינן לצמצם עושה מעשה ממש, וקרינן ביה ונתן, והכח גבי. גט ליכא למימר החילוק של הר"מ שהביאו הריטב"א במכות וכנז"ל. ונראה דמכאן יוצא הוכחה גדולה לסברת הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח, דחשיב לנטילת צפרנים ע"י גוי כאלו עשה הישראל בידו. המעשה וכדאמרינן גבי גט. ומה שעשה הש"ך חילוק גבי ניקף, שאני דגלי קרא, הנה אחר שהבאתי הוכחה זו דגט תו ליכא למימר הכי, ועל כן בהך דסי' שכ"ח במוציא השן על ידי גוי, דאסר הט"ז משום דסיוע הישראל חשיב מעשה, נראה שהאמת אתו בזה. ומ"ש מרן ז"ל בב"י בדין השן, אע"ג דישראל מסייעו הא קי"ל מסייע אין בו ממש, כדאיתא בשבת, יש ליישב ולומר דאיירי בכגון שאין הישראל מטה ומצדד עצמו אליו, וכמ"ש האחרונים ז"ל:

ומלתא אגב אורחאי אמינא, בדין הרחיים של מים, שפסק המג"א בסי' רנ"ב ס"ק ך', דאם ישראל נותן החיטים בתוך הרחיים בשבת ליכא איסור תורה, משום שהמים הם הטוחנין, והרב אבן העזר ז"ל חלק עליו, וס"ל איכא בזה איסור תורה ע"ש, ולפי האמור דצמצום חשיב מעשה גבי גט, לכן גם הכא אם הישראל נותן חיטים לתוך הרחיים של מים, עביד איסור תורה מדין מצמצם, דאין לך מצמצם גדול מזה:

מיהו חזרתי ואמרתי, שיש לתרץ בעד המג"א, דאה"ן חשיב מעשה אך הוי כלאחר יד, משום דאורחא דמלאכת הטחינה לא הוי בהכי, וידוע בהלכות שבת כל מלאכה דלא עביד לה כאורחא, אין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, משום דכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן, ולפ"ז נתרצה קושית אבן העזר על מג"א, דאיכא לחלק בין רחיים לבין דין המצודה שכתב בסי' שי"ו בשם התוספות, דמשמע דאם בשעת פריסת המצודה תכנס חיה לתוך המצודה חייב, דנמצא איכא חיוב חטאת בדבר דאתי ממילא, ועיין מחצית השקל שם, ולפי האמור יש לחלק, דהתסם אם פרס המצודה בשבת ונכנסה חיה בעת פריסת המצודה, הנה זאת הצידה נעשית כדרכה, דכן הוא דרך הצידה גם בחול, ואין זו כלאחר יד, וכן מדביק דפת הוי נמי כאורחיה, דכל אלו הוה דכוותהון במשכן, וכל דהוה דכוותהון במשכן חשיב כאורחיה וחייב, משא"כ גבי נותן חיטים לרחיים של מים, אע"ג דטחינת החיטים חשיב נמחו מחמתיה, מ"מ לא הוה דכוותה במשכן, ומאחר דלא הוה דכוותה במשכן חשיב כלאחר יד ופטור אבל אסור, וגם גבי קציצת הצפרנים על ידי גויה, אע"פ שהאשה מטה עצמה ומצמצמת עצמה, מ"מ לענין שבת לא חשיבה הטיה וצמצום מעשה כאורחא, מאחר דלא קצצה בידה ממש, וכן גבי עקירת השן דסי' שכ"ח, אע"ג דהטיה וצדוד גופו של זה חשיב מעשה בעלמא, מ"מ לענין שבת אינו מתחייב על מעשה זו משום דבשבת אע"ג דעביד מעשה, אי לא הוה כאורחא אינו חייב עליה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו אמר, דיש לחלק בין דין הרחיים לבין דין הגט, דהתם ברחיים אחר שהניח החיטים כלו מעשיו, דהיינו כח הנתינה שלו אזל, והחיטים נטחנין על ידי המים כמ"ש המג"א, אבל בגט נתינת הגט לידה נעשית בעת שהוא מטה ומצמצם עצמו, והיא לקחה הגט ע"י הטייתו וצמצומו, ולהכי חשיב מעשה דידיה נתינה, עכ"ד נר"ו. ולפ"ז קציצת הצפרנים דסי' קצ"ח ועקירת השן דסי' שכ"ח הנז"ל, הוי דומיא דגט:

ונשובה לענין הספק על השאלה, דגבי אותו ואת בנו, דכפי המתבאר ועולה מכל הנז"ל, נראה שזה לוי שאחז בבהמה וכפתה וצמצמה לפני השוחט, ועי"כ היה יכול השוחט לשחטה, יתחייב לוי ג"כ בזה הלאו, ובפרט לפי הראיה אשר הבאתי בס"ד מענין הגט, דחשיב הטיית עצמו של בעל וצמצום גופו כאלו נתן הגט בידו, וה"ה הכא, ולאותם שהקילו ברחיים ובשן ובצפורן, כבר עשינו חילוק בזה, דחיוב שבת שאני, וכאמור לעיל בס"ד:

ודע דראיתי בס"ד, במתניתן דפרה פרק י"ב, משנה יוד, הכל כשרים להזות חוץ מטמטום ואדרוגינוס והאשה, ותינוק שאין בו דעת האשה מסעדתו ומזה, ואוחזת לו במים והוא טובל ומזה, ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזיה פסול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו שם וז"ל אמר והאשה מסעדתו ומזה ר"ל שאם היתה האשה פסולה להזאה ראוי שהיא תעזור המזה ותחזיק אלו המים אשר יזה ממנו, ר"ל מי הנדה, אך לא תחזיק יד המזה כלל ע"כ, וכ"כ הר"ש, והאשה מסעדתו כדמפרש בסיפא אוחזת לו במים וכו' ע"ש, והטעם דאוחזת לו במים שרי, מפני שהוא יכול לפשוט ידו במים, ואינו נצרך לאחיזתה אבל אוחזת בידו ממש, דהוא נצרך לה אסור, ומיהו נראה אפילו אם אינו נצרך לה, והיה יכול להזות אע"פ שלא תאחז בידו, ג"כ אסור, משום דמעלה עשו בקדשים, ובפרט באפר חטאת עשו חומרות רבות, שלא נמצא כן בשאר דברים ואיסורים, ולכן אין ללמוד מזה כלום לדברים אחרים. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ג

שאלה. דמסמס קועיה כנזכר בש"ע סי' ל"ג אם מותר לשלח העוף ההוא חי על פני השדה או"ד אסור שמא יצודינו ישראל, ואתי למכליה בלי בדיקה דלא ידע. יורינו ושכמ"ה:.

תשובה. לכאורה נראה שיש בזה ס"ס, והוא ספק אם יצודינו ויאכלינו ישראל, ספק אם יצודנו ויאכלנו גוי, ואת"ל יצודנו ויאכלנו ישראל, שמא לא נקב הושט, וס"ס זה הוא מתהפך. מיהו ראיתי להרשב"א ז"ל בבדק הבית הארוך דף מ"ה, שהביא דין כזה בספק דרוסה ופשיטא ליה דאסור להניחה לנפשה חיה שמא יצודנה ישראל ולמד זה מצפור מצורע דשרי, משום דאי אמרת אסור איך תאמר תורה שלח לתקלה, ועוד למד נמי מהא דפרק אלו טרפיות, בההוא טרפתא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב, שדריה קמי שמואל, חנקנהו ושדנהו בנהרא, ואמרינן אמאי חנקנהו לישדנהו בנהרא, ומשני כי לא חניקן פרח וסלקן וכו', ע"ש:

וראיתי להרב מעשה רוקח ז"ל בפרק י"א מה' שחיטה, שהביא דברי הרשב"א ז"ל הנז', והקשה על ראיה הראשנה דצפור מצורע, הא התם ודאי אסור, דליכא אלא חד ספק דשמא יצודנו ישראל או שמא יצודנו גוי, אבל הכא בספק דרוסה איכא ס"ס ע"ש, ונראה לי בס"ד לתרץ, דס"ל להרשב"א ז"ל, גבי צפור מצורע נמי איכא ס"ס, והוא ספק אם זה הציפור ניצוד, ספק אם לא יהיה ניצוד כלל, ואת"ל יהיה ניצוד שמא יצודנו ויאכלנו נכרי, ואע"ג דבדרך זה יהיה בספק דרוסה תלת ספיקי, אין חילוק בזה:

ואיך שיהיה, הנה מצינו לאדונינו הרשב"א ז"ל, דס"ל בפשיטות גבי ספק דרוסה דאין לשלחה חיה, וא"כ ה"ה בעוף דמסמס קועיה הוי דינא הכי, דמאי שנא, וזה פשוט וברור. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

סימן ד

שאלה. אחת מהאונות שהיא פחותה מעלה דהדס, שהדין הוא שצריך לנפחה, ואם נמצאת כשיעור עלה דהדס כשרה, ואם לאו הו"ל חסרה וטריפה. הנה אם ראינו קודם הנפיחה שהיא קרובה לעלה דהדס, וברור לנו לפי אומד הדעת דאחר הנפיחה תהיה כעלה דהדס, מפני דאחר הנפיחה מוכרח שתהיה נגדלת קצת, וזו הריאה קודם שנפחו אותה נאבדה, אי סמכינן בזה על האומדנא ומכשירינן לה, כיון שאנו רואין באומד הדעת שאם נופחין אותה תהיה כעלה דהדס בודאי, וגם עוד דמוקמינן לה אחזקתה דנשחטה הותרה, או"ד כיון דהיה בה רעותא לפנינו, דהיתה חסרה לפנינו, כל היכא דלא נפחו אותה ומצאוה שלימה לא סמכינן על האומדנא, ולא מוקמינן לה אחזקה וטריפה. והנה מצינו ביותרת מגבה שכתב הרב שלחנו של אברהם בסי' ל"ה אות וא"ו, דמטרפינן לה מכח האומדנא, אך שם האומדנא לאיסור, והכא האומדנא להתיר, על כן יורינו המורה, ושכמ"ה:

תשובה. ספק זה אי סמכינן אאומדנא במילתא דאיסורא, הוא פלוגתא דהרמ"ה ז"ל והרא"ש ז"ל, כנז' בטור יו"ד סי' רס"ז, גבי עבד שהשיאו רבו בת חורין, דהרמ"ה ס"ל באיסורא לא אזלינן בתר אומד הדעת, והרא"ש ס"ל גם באיסורא סמכינן על האומדנא. ומרן בשה"ט הביא סברת הרמ"ה ז"ל בשם יש מי שאומר, ועיין בש"ך ס"ק צ'. מיהו בנ"ד י"ל גם הרמ"ה יודה דסמכינן על האומדנא, משום דאיכא חזקת כשרות, דבהמה כיון דנשחטה הותרה, והאומדנא מסייעת לחזקה, משא"כ בדין הרמ"ה התם חזקתו עבד הוא:

מיהו קשא על סברת הרמ"ה, מהא דמפרש בים ויוצא בשיירה, ומסוכן שאמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, דכותבין ונותנין משום דסמכי על האומדנא, דודאי נתכוין זה לכתוב וליתן לה, וכנז' בש"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף ט"ו, נמצא דסמכינן במידי דאיסורא על האומדנא, ואע"ג דהתם איכא חזקת א"א. ונ"ל בס"ד דהרמ"ה לעולם יודה דסמכינן על האומדנא רק במילתא דאיסורא, ורק ס"ל בהאי אומדנא דעבד לא סמכינן, משום דחשיב לה אומדנא גריעה, דאפשר לומר קיל האי איסורא בעיני רבו ולא חש ליה, אבל הך אומדנא דמסוכן ומפרש בים הוא אומדנא חזקה, וסמכינן עלה:

וראיתי לרבינו הטור באה"ע סי' קנ"ו, שהביא מרב נטוראי גאון ז"ל, דבנו משפחתו פוטר מן היבום, משום דאין אדם עושה בעילתו. בעילת זנות, ובודאי שחררה קודם שבא עליה. וגאון אחר חולק על זה, והרא"ש ס"ל כרב נטוראי גאון ע"ש. וכן הסכים הראב"ד ז"ל, אך הרמב"ם בפרק יו"ד מה' גירושין חולק, וס"ל לא ארז"ל אומדנא בכהאי גונא, ע"ש, ומרן בש"ע שם סעיף ב', הביא סברת רב נטוראי והרא"ש ז"ל. ולפ"ז מאן דס"ל בדין זה דסמכינן על האומדנא, אע"ג דחזקתה שפחה, כ"ש דס"ל בנ"ד דסמכינן על האומדנא, דהא איכא נמי בנ"ד חזקת כשרות דבהמה:

ומצאתי להגאון עצי ארזים בסי' ד' ס"ק י"ז שהקשה הנה מרן ז"ל בסי' ד' סתם כדעת הרמ"ה, דלא סמכינן אאומדנא לקולא, ובסי' קנ"ו לענין יבום כתב דעת החולקים על הרמ"ה, שאם יש לו בן משפחתו פוטר אשתו מן היבום, נמצא דסמכינן אאומדנא לקולא, דאמרינן ודאי שחררה. ותירץ דס"ל למרן ז"ל ד קא בהך אומדנא דדין העבד דהאדון עביד האיסור לעבדיה, הוא דחיישינן לסברת הרמ"ה ולא סמכינן אאומדנא לקולא, אבל בבא על שפחתו דהוא עצמו עביד האיסור, סמכינן על האומדנא אפילו לקולא, ע"ש. נמצא הרב הנז' עביד חילוק בין אומדנא לאומדנא, כפי דרך אשר חלקתי בס"ד לעיל:

עוד נ"ל בס"ד להסביר ולומר, דבנ"ד גם הרמ"ה יודה דסמכינן אאומדנא, יען כי האומדנא דנ"ד היא דבר טבעי המוחש בשכל, והיא חזקה וברורה יותר מאומדנות. שעושין בדעתן של בני אדם, כי בני אדם דעתיהם חלוקות, ויש בני אדם דעתן חיצוני שיש לתלות בהם ספיקות זרים וחיצונים אשר לא יעלו בדעת סתם בני אדם, משא"כ בנ"ד האומדנא היא בחיוב הטבעי, דהא ברור לכ"ע בלי ספק שתגדל בנפיחה, ועל כן אחר שראינו שהיתה קודם נפיחה קרובה מאד לעלה הדס, אז תחייב השערת שכלינו שזה החסרון שהיה נראה בה קודם מחמת מיעוטו, ודאי יתמלא בנפיחה, ונמצאת אומדנא זו שלנו היא ודאית וברורה לכ"ע, מפני שהטבע מחייב אותה, והיא שוה בכל, ולכן י"ל דגם הרמ"ה ודעמיה יודו בנ"ד דסמכינן על האומדנא:

ודוגמת חילוק זה תמצא מפורש בדברי הגאון ב"ח ביו"ד סי' י"ח, שעשה חילוק בין רוב וחזקה מצד טבע, ובין רוב וחזקה שהוא מצד המנהג, וביאר דבריו הגאון מש"ז בסי'. י"ח ס"ק ז' ע"ש. ועוד מצאתי סמך גדול לחילוק זה שכתבתי בס"ד, מדברי הרמב"ן ז"ל בספר מלחמות במסכת קידושין, שכתב שאין רוב זה דומה לפלוגתא דר"מ וחכמים, דהתם רוב חיוב וטבע הוא, ואי אפשר אלא כן, אבל כאן אינו אלא מנהג, ופעמים הרבה שאדם נוהג כמנהג המעט, עכ"ל, הרי לך סמך גדול לחילוק הנז' שכתבתי בס"ד:

ושו"ר להרב בית דוד ז"ל, ביו"ד ה' עבדים סי' קכ"ה, שנסתפק אי אזלינן בתר אומדנא באיסורא, והביא סברת הרמ"ה הנז', גם הביא דהר"ן ז"ל ס"ל כהרמ"ה, וכתב דרבים חולקים על סברת הרמ"ה, והם הרא"ש והטור והריא"ה שהביא דבריו מהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ו, ונקטינן כוותייהו דרבים הם נגד הרמ"ה והר"ן, ע"ש. וקשא דהיה לו להביא סברת רב נטוראי גאון ודעמיה, שהובאו באה"ע סי' קנ"ו, אשר הבאתיו לעיל בס"ד:

גם ראיתי שהקשה על סברת הרמ"ה מהך דפודה את השבויה ומעיד בה, דסמכינן על האומדנא דלא שדי זוזי בכדי, ומתירין אותה לכהן, הרי גם באיסורא סמכינן על האומדנא, והרב ז"ל נדחק מאד לתרץ. ולי אנא עבדא נראה תירוץ פשוט, דנידון הרמ"ה חזקתו עבד, וגבי שבויה איכא חזקת כשרות דאשה שהיה לה קודם השביה, ולהכי סמכינן על האומדנא. ולפ"ז נמצינו למידין עוד ראיה לנ"ד, לסמוך על האומדנא, מדין שבויה שהביא הרב ב"ד, דאע"ג דאיכא התם חזקת כשרות דאשה, הנה גם בנ"ד איכא חזקת כשרות דבהמה:

ובהיותי מתבונן בענין זה עמד לנגדי דבר אחד, והוא, דמהראנ"ח ז"ל נסתפק, אי אזלינן בשבועה בתר אומדנא להקל בקום עשה, או"ד דוקא בשב ואל תעשה, כגון ששבועתו היתה לעשות איזה דבר בקום עשה, ואח"כ נתחדש איזה דבר המונע עשותו, ורוצה עתה לעמוד בשב ואל תעשה, דאמרינן בכה"ג דוקא כתבו הרא"ש והרשב"א דאזלינן בתר אומדנא, ולא יעשה כאשר נשבע, יען דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אבל איפכא שהוא לעבור בשבועה בקום ועשה, כל כהא לא אזלינן בתר האומדנא, וכנז' בח"ב סי' ך'. וכתב הרב פני משה ח"ג סי' י"ט דף כ"ז ע"ג, דמהריב"ל ומהרשד"ם פשיטא להו, דלא שנא בין קום עשה לשב ואל תעשה, דס"ל בכל גוונא סמכינן על האומדנא, ולא שבקינן פשיטות מהריב"ל ומהרשד"ם משום ספיקו של מהראנ"ח ז"ל, יע"ש. וראיתי להגאון חק"ל ח"ג סי' פ"ז דף צ"ב ע"ב וע"ג, שהביא דברי מהראנ"ח ז"ל ודברי פני משה הנז', וכתב דהריטב"א והנמק"י ז"ל לא התירו בקום עשה ע"פ אומדנא, יע"ש. ועיין להרב נחפה בכסף ח"א באה"ע שאלה ב' דף מ"ג, מ"ש בענין זה, ועוד הרבה אחרונים דברו בזה, אין צורך לפרטם. והנה ענין השבועה הוא מידי דאיסורא, והשתא יש להתפלאות, אמאי הריטב"א והנמק"י ז"ל שהביא הגאון חק"ל ז"ל, לא סמכו על האומדנא בדין השבועה בקום עשה, ומכל הנך נידוני דלעיל משמע דסמכינן על האומדנא באיסורא בקום עשה, ומוכרח לומר דנידון דהריטב"א והנימק"י לא חשיב להו אומדנא רבא, ולהכי ס"ל דלא סמכינן בקום עשה. וכאשר ראיתי אחר החיפוש להרב הגדול שער אשר ז"ל ח"א באה"ע שאלה ב' דף ל"ז, שכתב וז"ל, ולדידי ע"כ לא נאמרו דברי הריטב"א והנמק"י אלא דוקא בכגון ההיא דנדרי אונסין שחלה הוא או שעלה בנו או שעכבו נהר, דלאו אומדנא דמוכח טפי היא, דאפשר דההקפדה הוי שרוצה שיהנה ממנו שיאכל אצלו, ואם אינו אוכל אצלו הגם שהוא. באונס, אפ"ה רוצה גם הוא להדיר נכסיו ממנו, ולאו אומדנא ברורה היא זאת, אמטו להכי הם אמרו דכשנשבע מתחלה על דבר שלא לעשות מיד חלה השבועה, ושוב אחר שחלה אין אנחנו יכולים לבטלה, מטעם אדעתא דהכי וכו', ולעבור עליה בקום עשה, משא"כ היכא דאיכא אומדנא ברורה, דאנן סהדי שכך היה דעתו דהו"ל כמפרש, וכתולה נדרו בדבר וכו' עכ"ל. ולפ"ז אין להעיר כסברת. הריטב"א והנמק"י ז"ל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל, וממילא י"ל בנ"ד דאיכא אומדנא ברורה, יודו דסמכינן אאומדנא, גם בקום עשה:

ולפ"ז נמצינו למידין מכל הנך נידונין שהבאתי לעיל, הוכחה גדולה לסברת מהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך ועוד כמה גדולים, דס"ל בדין השבועה דסמכינן האומדנא בקום עשה. ופליאה נשגבה אצלי, למה כל האחרונים שהביאו דין זה דשבועה, אי אזלינן בתר אומדנא בקום עשה, לא הביאו כל הנך מקומות שזכרנו לעיל, דמשמע סמכינן אאומדנא באיסורא בקום עשה, ואי משום דס"ל שאני שבועה דחמירא טפי, היה להם לבאר זה סמוך לחתימה. אשובה לתרץ עוד הקושיא שהקשיתי על סברת הרמ"ה, מההיא דמפרש בים ומסוכן דכותבין ונותנין מכח האומדנא, שכבר תרצתי לעיל בס"ד שפיר. ועוד נ"ל בס"ד לתרץ באופן אחר, ע"פ החילוק אשר מצאתי במהריק"ו ז"ל ז"ל סי' קכ"ט דף קמ"א ע"ב, וז"ל, כל היכא דהמעשה מבורר אצל הדיינים, אלא שאנחנו מסופקים באמדן דעת הנותן או המוכר או המגרש, אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים, כי ההיא דגמל וכו', דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו, אלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן עליה דרב אחא, וקי"ל כוותייהו וכו', יע"ש. ולפ"ז יש לתרץ בעד הרמ"ה ז"ל הכי, דהך דגט במסוכן ומפרש בים המעשה היא ברורה, והאומדנא היא בדעת המגרש, ולהכי סמכי אאומדנא, אבל נידון הרמ"ה ז"ל בעבד, אין המעשה ברורה, דאין אנחנו יודעין אם כתב גט שחרור אם לאו, אלא אומרים שכתב מתוך אומד, ולהכי ס"ל להרמ"ה דלא סמכינן בזה על האומדנא, והוא חילוק נכון בעזה"י:

והנה נ"ד ודאי דמי להא דמפרש בים, יען דבנ"ד אין אנחנו מסופקים בעיקר המעשה של הנפיחה, אם תגדל האונה בנפיחה או לאו, דזה ברור אצלינו בחוש הריאות שתגדל ע"י נפיחה, אך צריך לנפוח לידע כמה תגדל, והאומד שאנחנו אומדין הוא אם תגיע בגודלה לשיעור הצריך לנו או לאו, ואחר שנאבדה אנחנו דנין כפי אומד הדעת, דודאי נגדלת כשיעור הצריך, מאחר שברור לנו שלא היתה חסרה אלא דבר מועט, וברור לנו שמוכרח שתגדיל בנפיחה, ורק אם היה ספק לנו אם תגדל בנפיחה או לא תגדל כלל, אה"ן היה נידון זה דמי להך דגמל שהביא מהריק"ו ז"ל, דלא ידעינן אם נגח אם לא נגח כלל, דהספק הוא בגוף המעשה. ומאחר דבאמת בנ"ד ליכא מציאות כזו, דאין אנחנו מסתפקין אם תגדיל בנפיחה או לאו, כי אם ברור לנו שתגדיל, אין הספק בגוף המעשה, ולא דמי נ"ד להך דגמל, ולהכי סמכינן על האומדנא לכ"ע:

הנה כי כן, בנ"ד אם היה החסרון דבר מועט, שברור לנו כפי אומד שיתמלא החסרון הזה אחר נפיחה, שתהיה כטרפא דדסא מרווח, נראה ודאי דיש לסמוך על האומדנא היכא דנאבדה הריאה. ולא מבעיא לסברת רב נטוראי גאון והראב"ד והרא"ש והטור והריא"ה ושאר רבוותא דס"ל דסמכינן על האומדנא דבודאי שורת הדין מחייבת בנ"ד לסמוך על האומדנא מכ"ש, כיון דאיכא נמי חזקת כשרות, אלא גם לסברת הרמ"ה ז"ל יש לומר דמודה הכא בנ"ד, הן מטעם דאיכא חזקת כשרות, והן מטעם החילוקים שכתבתי לעיל בס"ד. ועוד איכא נמילף לנ"ד דסמכינן אאומדנא, מהנך דוכתי שהבאתי לעיל, דמפרש בים ויוצא בשיירא שאמר כתבו גט לאשתי, ועוד מהפודה את השבויה שמעיד בה, שהביא הרב בית דוד סקכ"ה, ועוד מכל הנך רבוותא דסברי בשבועה סמכינן אאומדנא' בקום עשה ג"כ שהבאתי לעיל:

והגם דמכל אשר כתבתי בס"ד נתברר היטב הספק בנידון השאלה דסמכינן אאומדנא, עוד יש להביא ראיה דסמכינן ממ"ש מרן ז"ל בש"ע הלכות תערובת סי' צ"ט, וז"ל, ומשערין גם במה שבלעה הקדרה, ועומד בדופני הקדרה, ומשערין זה באומד יפה, ורואין אותו כאלו הוא בעין וכו', וכן כיוצא בזה פסק מרן ז"ל עוד בסי' ל"ו סעיף ה', נמצאת נקובה במקום שיש לתלות וכו', כגון שהעביר הטבח ידו בכח וכו' ע"ש. וכן נמי עוד פסק מרן ז"ל בסי' ל"ז סעיף וא"ו, בדין אבעבוע שנמצא בו נקב, היכא דמשמש ידו הטבח ע"ש דכל דינים אלו אנו מתירים אותם באומד הדעת, ואע"ג דאיכא רעותא דיש נקב לפניך, על כן ה"ה בנ"ד דסמכינן על אומד הדעת. והרואה יראה דאומד הדעת דנ"ד חזק טפי מאומד דסי' ל"ו וסי' ל"ז הנז', ולכן נראה ברור דיש לסמוך בנ"ד על אומד הדעת להתיר, אך צריך שתהיה אומדנא ברורה בעין השכל, והכל ביראת ה' על פני המורה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ה

שאלה. ראובן יש לו שתי בהמות בשותפות עם הנכרי, והם שוים בגודלן וכמותן ושומנם דאפשר לחלקם מחיים, ואפילו אם יש הבדל קצת בין זו לזו, הנה הנכרי הוא מרוצה מאליו שיברור הישראל אחת מהם הטובה בעיניו, שיקחנה לחלקו כולה והוא יקח השניה, ולא קפיד בכך כלל. ונסתפקנו, אם צריך לומר לישראל תקח לך אחת מהם כולה לחלקך בעודם בחיים, כדי שתתחייב לקיים מצות מתנות כהונה, או"ד מצי לומר אני לא אחלוק אלא אשאר שותף בשניהם אע"ג דבזה בטלה לה מצות מתנות כהונה, דשותפות הגוי פוטר. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. רבינו הטור ז"ל בסוף סי' שכ"ד, פסק, אסור לעשות עסתו פחות מכשיעור, כדי להפקיע ממנו חיוב חלה. וכתב מרן ז"ל בב"י, שכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' ביכורים, והוא ירושלמי פ"ג דחלה, א"ר חגי לא שנו אלא עראי, אבל קבע אסור, מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה. וכתב הרא"ש בפסקי חלה שלו, בזה"ז מותר להערים ולעשות עסתו קבין, והיינו דאמרינן בפסחים דף מ"ח מאי דעתך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דקא מפקע לה מחלה וכו' ע"ש. וכ"פ מרן ז"ל בשה"ט שם:

ובגמרא דמנחות דף ס"ז קאמר, מרוח הגוי בתבואה אינו פוטר ממעשר, ותקנת חכמים היא זו, משום בעלי כיסין, פירש רש"י שיש להם קרקעות הרבה, וחסין על רוב מעשרות, ויקנוהו לגוי, וימרחם הגוי, ומפקע ליה ממעשר. ומקשי בגמרא אי הכי אם גלגל הגוי העסה נמי לימא דאינו פוטר מן החלה, גזרה שמא יפקיע מצות חלה ע"י גלגול, ואמאי אמרינן גלגל גוי פטור. ומשני, בחלה אפשר דאפי לה פחות מחמשה רבעים, ולא תתחייב בחלה. ומקשי תרומה נמי אפשר דעביד לה כרבי אושעיא וכו', חי נמי דעייל לה דרך גגות וכו'. ומשני התם בפרהסייא זילא ביה מלתא, הכא בצנעה לא זילא ביה מילתא. ופירש רש"י התם במוץ ובדרך גגות פרהסיא זילא ביה מלתא, שיאמרו פלוני מערים למפטר ממעשר, הילכך עביד להו ע"י גוי בצנעה, הכא גבי חלה בפחות מחמשת רבעים צנעה היא, ולא זילא ביה מלתא ע"ש:

והא דאמרו בגיטין דף פ"א, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי דורות ראשונים מכניסין פירותיהם דרך טרקסימין כדי לחייבם במעשר, אבל דורות האחרונים מכניסין דרך גגות כדי לפטרן מן המעשר, הנה אין לדייק מכאן דאלו שהם מפקיעין המעשר לא עבדי איסורא, דלעולם לגנותן בא, ואה"ן עבדי איסורא בדבר זה שהם מפקיעין המעשר. או י"ל הכונה ע"פ מ"ש התוספות ז"ל, דהיינו דוקא אכילת עראי, אבל אכילת קבע אסור ע"ש. ונמצא לפ"ז אין מפקיעין המצוה אע"פ שמכניסין דרך גגות, דהם מוכרחים לעשר אח"כ, כדי לאכול אכילת קבע:

ובמנחות דף מ"א אמרו, מלאכא אשכחיה לרב קטיצא דמכסי סדינא, א"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבילא בסיתווא, ציצית של תכלת מה תהא עליה. א"ל ענשיתו אעשה, א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ע"כ. וראיתי בגן המלך שבסוף ספר גינת ורדים אות ע"ח דף קנ"ט ע"ג, וז"ל, הא דא"ל מלאכא לרב קטינא דבעידן רתחא ענשינן אעשה, היינו כשמבקש תחבולות ליפטר מן המצוה, אבל אם לבד אינו משתדל בה לקיימה לא מיענש, כ"כ התוספות בריש מסכת ערכין גבי הכל חייבין בציצית, ונדפס בסוף הגמרא, עכ"ל:

והנה מכל הנז"ל משמע, בנ"ד נמי איכא איסורא רבא, אם הישראל עושה אופן להפקיע מצות מתנות, ולכך חייב לחלוק בחיים ליקח אחת לעצמו, כיון דהגוי מרוצה בכך שיקח הישראל הטובה בעיניו. וראיתי להכנה"ג סי' ס"א בהגה"מ אות מ"ט וז"ל, כתב דמשק אליעזר, דשותפות בגוי פוטר אפילו יש להם שתי בהמות בשותפות פטורין עכ"ל. וספר הנז' אינו מצוי אצלינו, וצריך להבין, דאם השתים אינם שוין, מאי קמ"ל בזה, פשיטא מאי שנא שתים מאחת, כיון דאין בהם דין חלוקה, אלא מוכרח לומר דאיירי בשוין, שיוכל הישראל ליקח אחת כולה לחלקו, וקמ"ל הרב דיוכל הישראל להשאר שותף בשניהם, ואע"ג דבזה תהיה נפקעת המצוה. וקשא איך יוכל הישראל להפקיע המצוה והלא איסורא רבא איכא בזה, וכדאמרינן גבי חלה וגבי מעשר וכמ"ש לעיל. ואפשר שישראל אומר אין כונתי להפקיע המצוה, אלא אני חושש שאם אקח אחת כולה לחלקי, שמא תמצא טריפה, ולכך אני רוצה שאשאר שותף בשניהם, שאם יצאה אחת טריפה אפשר שהשנית תהיה כשרה, ואוכל מחלקי ממנה:

מיהו נראה לי, דלאו כל כמיניה לומר כן, ולהפקיע חיוב המצוה. ונראה בס"ד להביא ראיה לזה, ממ"ש מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף י"א, בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל יכולים לשחטה ביו"ט, ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהם. וכתב הגאון מג"א ז"ל ס"ק כ"א, מפני שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א', לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניינים, וא"כ אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה, אסור לשחוט השניה, עכ"ל. וכן פסק הגאון ר"ז ז"ל בש"ע וז"ל, אבל אם הם שוות לגמרי בכל העניינים, וכ"ש אם הגוי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט את השניה, שהרי אפשר לו לחלק ע"כ. ולפ"ז נמצא דאינו יכול הישראל לומר אני רוצה להיות שותף בשניהם, בשביל שאם תהיה אחת טריפה יש לי לאכול מן חלקי שבשניה, והשתא ה"ה בנ"ד, לענין מתנות כהונה, דג"כ איכא איסורא להפקיע המצוה, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל אחת כולה לעצמו בעבור חלקו, אפילו שהיא טובה מן חברתה, חייב ישראל ליקח אחת כולה לעצמו, ולא ישאר שותף בשניהם להפקיע המצוה, ואפילו אם יאמר אני רוצה בכך, דחושש אני אם אקח האחת כולה לחלקי אם יצאה טריפה לא ישאר לי בהמה לאכול ממנה, אין שומעין לו בכך, וכמ"ש המג"א ורבינו זלמן ז"ל, גבי יו"ט כאמור:

והנה באמת דין זה שחידש המג"א ז"ל, הוא מוכרח ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, דהא מרן ז"ל בב"י הביא מהרא"ש הטעם דמותר לשחוט שתי בהמות שהם בשותפית ישראל וגוי, ולא אמרינן שיחלקום מחיים, משום דא"א שיהיו שוות לגמרי בגודל ושומן וכדומה. ותמה מרן ז"ל על טעם זה, דמשמע אם שוות אסור כיון דאפשר לחלק, וקשא דשמא ישראל אינו צריך לכל הבהמה, דדי לו בחציה, ואם תהיה אחת שלימה שלו, יפסיד החצי, דמה יעשה בה, ולכן ירצה שישאר שותף עם הגוי, כדי שלא יגיע לחלקו רק חצי בהמה, כפי מה שצריך לו. ותירץ, דאם אין שוחטין אלא בהמה אחת אה"ן די"ל כן, אבל הרא"ש הוצרך לומר טעם זה דאין הבהמות שוות, היינו להיכא דשוחטין ב' הבהמות ביו"ט, דהשתא גם בלא חלוקה מגיע לחלקו של ישראל שני חצאי בהמה, שהם שיעור בהמה שלימה, וא"כ למה יחלוק מחיים לקחת לו אחת לבדו, ולהכי הוצרך הרא"ש לומר טעם זה משום דאינם שוות, עכ"ד מרן ז"ל בב"י. והשתא דינו של המג"א ז"ל מוכרח הוא, דאם הגוי מרוצה שיקח ישראל הטובה כולה לחלקו, חייב לחלוק מחיים, ואינו יכול לומר אני רוצה להיות שותף בשתים, שאם אקח כולה בלבד שמא תהיה טריפה, דאי אמרינן הכי א"כ הדרא קושית מרן ז"ל על הרא"ש, דאפילו אם היו שוות לגמרי מותר לו להיות שותף בשתיהם, ואין אומרים לו תחלוק מחיים, ותשחוט אחת דוקא, ואיך נחה דעתו של מרן ז"ל:

ודע, דאע"ג דהרב אליה רבא ס"ק ך' לא ס"ל כהמג"א ז"ל, עכ"ז הרואה יראה דברי המג"א הם מוכרחים. וגדולה מזו דייק הרב שולחן גבוה ז"ל, בא"ח סי' תצ"ח, אות למ"ד מעמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם ורבינו ירוחם ז"ל, דס"ל אע"פ שאינם שוות צריך שהישראל יוותר מחלקו, ויתן הטובה לגוי ויקח לו אחת לעצמו, כדי לשחטה לעצמו בלבד ע"ש. וא"כ כ"ש כשהם שוות, או הגוי מרוצה ליתן לישראל הטובה ביותר, דצריך לחלוק מחיים, וא"כ ה"ה בנ"ד, ראוי להיות כך לפי דבריו. והשתא לפ"ז דברי הרב דמשק אליעזר ז"ל הנז"ל, בענין המתנות אינם עולין להלכה. ואפשר לפרש כונתו, דיודה אם עשה כן שנשאר שותף בשתיהם ושחטם, דעבד איסורא במה שלא חלק מחיים לקחת אחת שלימה לחלקו, שבזה הפקיע מצות המתנות בידים, אך קמ"ל הרב אם כבר שחט שניהם בעודו שותף, פטור מן המתנות, דלא תימא כיון שהם שוות ואפשר שיחלקם עתה אחר שחיטה, ליקח אחת שלימה לעצמו, לכך נחייבו במתנות של אחת, ועל זה בא לומר דפטורים מאחר דנשחטו בשותפות ולא חלקו מחיים, כן יש להעמיס בדבריו, אך צריך לראות דבריו במקומן, דאולי לא אפשר לפרש דבריו בהכי:

ושוב אחרי כותבי כל זה, ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בדיני יו"ט סי' וא"ו, שהביא דברי המג"א ז"ל הנז"ל, וכתב וז"ל, בימי ילדותי גמגמתי בזה, דיכול הישראל לומר דילמא הגדולה והטובה תהיה טריפה, ואין רצוני ליקח רק מכל אחת החצי. ואח"כ בעת שיצא לאויר העולם ספר אור זרוע הגדול, מצאתי להדיא דלא כדעת המג"א, שכתב דאפילו הן שוות דינא הוא שיכול הישראל לומר אני רוצה ליקח חלק מכל אחת ואחת, והביא כן משם רבינו יצחק בן אשר, וכתב ועוד נ"ל דדילמא תמצא של ישראל טריפה, וימנע משמחת יו"ט, עכ"ד, הרי להדיא דלא כדעת המג"א, עכ"ל ע"ש:

ואחר המח"ר לא דק בזה, דדין המג"א הוא בנוי ע"פ דברי הרא"ש ז"ל, ע"פ הסברת דברים אשר הסביר מרן ז"ל בב"י, שדקדק בדבריו ויישב אותם, ולפ"ד מוכרחים אנחנו לומר דלית ליה להרא"ש ז"ל האי טענה דקאמר הרב, דיכול הישראל לומר דילמא האחת תהיה טריפה, ולכן רצוני ליקח מכל אחת החצי, והטעם הזה שכתבו אור זרוע הוא קאי על סברת רבינו יצחק בן אשר, דנראה שהוא פליג על הרא"ש ז"ל, דהא קאמר להדיא דאפילו שניהם שוות יוכל הישראל שישאר בשותפות שניהם וישחוט את שניהם, והשתא מאי מקשי הרב אמרי בינה על המג"א ז"ל שהיא הפך דברי או"ז, מאחר דהמג"א דבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, וכאשר הסביר טעמו מרן ז"ל בב"י, ופסק כוותיה בשה"ט:

על כן בנ"ד, אזלינן בתר סברת המג"א שדבריו בנויים על דברי הרא"ש ז"ל, דפסק מרן ז"ל כוותיה, גם זאת ועוד, אותה הטענה שטען אור זרוע לא שייכא בנ"ד, דהא מצינו להדיא שתלה טעמו בשביל שמחת יו"ט, דכתב וז"ל, אין לומר יחלקו הבהמות זו כנגד זו, דדילמא תמצא של ישראל טריפה וימנע משמחת יו"ט עכ"ל. נמצא לא סגי ליה בהאי טעמא לומר דילמא תמצא של ישראל טריפה, אלא תלה הדבר משום מניעת שמחת יו"ט, שנמצא דבר זה נוגע למצוה, ולכך שומעין לו, וא"כ בנ"ד דליכא לתלות בדבר מצוה, כי אם רק הנאת עצמו, הא ודאי גם לסברת או"ז אין שומעין לו בזה הטענה, להפקיע חיוב מצות מתנות, אלא מחייבין אותו לחלוק מחיים, כדי לקיים מצות מתנות, וזה ברור. והשי"ת ברחמיו וחסדיו, יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ו

שאלה. בעה"ב אחד קנה בערב שבת אחר הצהרים חתיכת בשר גדולה שקורין בערבי מה"נאיי, שהיא עומדת בסוף הצלעית, וסופה מגיע עד הירך, ודרך הקצב לחתוך נתח זה של המה"נאיי גדול שנוטל עמה בשר מן הירך ג"כ, וידוע הוא שבזה הנתח של המה"נאיי יש בצידו העליון חלב האסור מן התורה, ומשקל אותו הנתח של המה"נאיי שקנה בעה"ב ההוא היה אוקא ורביע, דהיינו ת"ק דרה"ם, ובו ביום ניקרו הנתח ההוא כולו כהלכה, ומלחוהו והצניעוהו בשביל אכילה של יום ראשון, כי לא היו צריכים לו בו ביום. והנה ביום ראשון בבוקר חזר בעה"ב ההוא וקנה נתח אחר של מה"נאיי, והיה משקל הנתח חצי אוקא ורביע, דהיינו שלש מאות דרה"ם, והניחו אותה בסל אצל נתח המה"נאיי שהביא בערב שבת שהיתה מנוקרת ומלוחה, וזו לא ניקרו אותה ולא מלחו איתה, ונמצאו שני נתחים אלה ביחד בתוך הסל, אחת מנוקרת ומלוחה, ואחת אינה מנוקרת ואינה מלוחה:

אח"כ באה האשה המשרתת וחתכה בשר משקל חמשים דרה"ם מ"מ, מאחת משתי הנתחים האלה שבסל, ולא ידעה ולא הרגישה שיש בסל נתח שלא ניקרוהו ולא נמלח, ואותו הבשר חתכוהו דק עם בצלים, וטיגנום בשמן בתוך המחבת על האש, וזה הטיגון קורין בערבי מחמוס"ה, ואכלו בני הבית את המחמוס"ה הנז' ועדיין לא הרגישו במכשול, ואח"כ בו ביום לקחו שני הנתחים של המה"נאיי שבסל, וחתכו הבשר כולו לחתיכות דקות, וערבו אותו באורז, לעשות ממנו תבשיל שקורין בערבי מחאשה, שמביאים פרי אדמה ועושין אותו כמו כיסים, וממלאים אותם מבשר ואורז מעורבים יחד, וככה עשו הם, ושכחו לגמרי מן הניקור ומליחה של נתח אותו היום, וקודם שבשלו זו המחאשה זכרו שלא ניקרו הנתח שהובא בו ביום ולא מלחוהו. על כן באו לשאול מה דינו של הבשר הזה של שני הנתחים שנתערב באורז, אך עדיין לא נתבשל ורק נחתך לחתיכות דק דק. וגם שואלים מה משפט המחבת הנז' שטיגנו בה חמשים דרהם בשר, ולא ידעה האשה מאיזה נתח חתכה אותו. גם עוד שואלים, בבית אחר לקחו אותה מחבת וטיגנו בה עשרה בצים בשמן, ושואלים על הבצים שעדיין לא אכלום, וגם שואלים על הכף שהניחו בו הבצים. ועל הכל יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. הנה הבשר כולו של שני הנתחים שחתכוהו דק וערבו אותו עם האורז, יש בו איסור חלב מן התורה, שעדיין לא ניקרו הנתח שהובא בו ביום, וגם יש בו איסור דם מן התורה, אם יתבשל, לדידן דאזלינן בתר סברת מרן ז"ל, שהביא בסי' פ"ז סעיף וא"ו לשון הרמב"ם ז"ל, שדקדק בבית יוסף מלשון זה, דלוקין משום דם, דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, וכמ"ש הש"ך ס"ק ט"ו, ופלתי, ועיין מחב"ר, וערך השלחן, ושאר אחרונים:

והגם דמצינו מחלוקת בין גדולי האחרונים, בדין בשר שנתבשל, ונסתפקה האשה אם נמלח או לאו, דהט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד מתיר, והסכים עמו הפר"ח וכו"ף, אך נקודות הכסף ומנחת יעקב ועוד עמייהו אוסרים והגאון חיד"א במחב"ר ס"ק י"ד כתב בהפמ"ר יש לסמוך על המתירים, הנה כל זה הוא בנידון הנז' דאיכא טעמא דרובא מלחי, ועוד דרגילות הוא למלוח, ולכך אע"ג דאתחזק איסורא ס"ל להקל, אבל בנ"ד ידעינן דאיכא בודאי בשר שלא נמלח, ולכן לדידן דקי"ל כהרי"ף והרמב"ם ומרן דס"ל דם שבשלו אסור מן התורה, הו"ל איסורא דאורייתא אחר הבישול, ולכן הבשר הזה שנתערב עם האורז יבררו האורז ממנו, ע"י שיניחו בו מים, וירחצו אח"כ את האורז, וישפשפו אותו היטב ומותר, והבשר אסור, כי מעורב בשר שהיה מנוקר ונמלח, עם בשר שלא ניקר ונמלח:

ברם המחבת שבשלו הביצים אחר שטגנו בה אותו הבשר שחתכה האשה מאחת משני הנתחים ולא ידעה מאיזה נתח, נראה דיש להתיר המחבת והביצים והכלים, הן מצד חשש החלב שהוא איסור תורה, הן מצד חשש הדם, אשר נתח האחד הוא עדיין לא ניקרו ממנו החלב, וגם לא מלחוהו:

ותחלה נבאר היתר שיש להתיר מצד איסור החלב, והוא, דיש בזה ס"ס באותו הבשר שנחתך מאחת משתי הנתחים של המה"נאיי, ספק לקחה אותו מנתח המנוקר, ספק לקחה מנתח שקינו מנוקר, ואת"ל לקחה מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחה אותו מצד שהוא מקום שאין שם חלב האסור, וס"ס זה הוא מתהפך:

ועוד יש להוסיף ספק אחר ונאמר כך, ספק לקחתו מנתח המנוקר, ספק מנתח שאינו מנוקר, ואת"ל מנתח שאינו מנוקר, שמא לקחתו מצד התחתון שאין שם חלב אסור, ואת"ל שלקחתו מצד העליון שיש שם חלב אסור שמא נתבטל זה החלב בששים, כי חתכה אותו הבשר דק, וערבתו עם בצלים הרבה ועם שמן, וטיגנה אותם במחבת. וגם שמעתי אומרים, דלפעמים הקצב מנקה מעט בסכין נחח המה"נאיי מן החלב שעליה, קודם שימכרנה, דלפעמים הלוקח מתנה עמו בכך, ואע"פ שזה הבעה"ב לא התנה בכך, יתכן הקצב ניקה אותה בסכין בשביל אדם אחר, וחזר בו ומכרה לזה הבעה"ב. באופן שדבר זה לא נפיק מבית הספק, די"ל שמא נתבטל בששים, ועל כן כיון דאיכא בנ"ד ספיקות אלו בענין איסור החלב יש להתיר:

פש גבן לברר היתר להנז"ל מצד איסור הדם, [כי הנתח האחד לא נמלח עדיין, והאשה אינה יודעת אם חתכה הבשר הזה אשר טיגנה במחבת מזה הנתח, או מנתח שנמלח] והוא, דנ"ל בס"ד, דיש להתיר מטעם כל דפריש מרובא פריש, דמפורש בשאלה, נתח הנמלח היה ת"ק דרה"ם, ונתח שלא נמלח היה שלש מאות דרה"ם, ולהכי אמרינן אותה הבשר לקחה אותו מנתח שנמלח שהוא היתר דאמרינן מרובא פריש. ואע"ג דנתח שלא נמלח הוא קבוע שם, הנה עדיין לא היה בנתח איסור דם, כדי שיהיה לו דין קבוע, דהדם שבנתח הוא דם האיברים שלא פירש, יכול לאכלו כמו שהוא חי, ואין כאן בנתח השני איסור, כדי שתאמר איקבע איסורא, דידוע הוא שאפילו באיסור דרבנן לא אמרינן כל הקבוע, וכמ"ש שפ"ד סי' ק"י, ומנחת כהן דף ק"ד, וקהל יאודה סי ק"י ס"ק ג', וכמ"ש אנא עבדא בזה בתשובה אחרת, וא"כ כ"ש בנ"ד דעדיין ליכא איסור דם באותה החתיכה שלא נמלחה, דהדם שבה מותר, כיון דלא פירש, ובשביל לכלוך דם שעליה לא חיישינן, דמי יאמר שהיתה מלוכלכת בדם, ואפילו אם היתה מלוכלכת ודאי איכא טפי מששים, וא"כ כאלו אינו. ובשביל איסור חלב שבה אין זה נוגע לאיסור דם שאנו דנים עליו, ולכן מצד איסור חלב לא יהיה לנתח זה דין קבוע, בענין זה של הדם שאנו דנים בו:

ועלה בלבי להסתפק ולומר, אפשר בכה"ג דהרוב הוא חתיכה אחת עומד במקום אחד, והמיעוט הוא ג"כ חחיכה אחת עומדת במקום אחד, לא אמרינן בזה דין מרובה פריש, אע"ג דההיתר הוא חתיכה גדולה יותר מן השנית. והך דינא דתשעה חניית הואיל דהרוב חלוק במקומות להכי אמרינן מרובא פריש. ולכן צריך לברר ענין זה כאן, ולא אוכל לבא בארוכה, ורק אזכיר בקצרה, מ"ש בס"ד בדרוש שדרשתי ביום יא"ר ציי"ט, ששם זכרתי דברי הרב כנסת יחזקאל בסי' כ"ד בד"ה וראיתי וכו', והרב חוות דעת ביו"ד סי' ק"י, דס"ל דאזלינן בתר רוב חניות, ועוד יש אחרונים דסברי כוותייהו, אך הרב חכמת אדם בשער הקבוע סימן ט"ז, ס"ל אזלינן בתר רוב בשר, והביא משקלים פ"ז, מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים, והתם אתמר להדיא שהיה ששה שופרות לנדבה ואחת לשקלים, וכתב שם הרע"ב ז"ל למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי לה בשוין, ואיך אפשר בשוין, כיון שהיו ששה לנדבה ואחד לשקלים, אלא על כרחיך דר"ל שוין במעות שבשופרות, וכתב שהיא ראיה גדולה, והציג ראיה זו לפני הגאון בעל חוות דעת ז"ל, והודה לו ע"ש. הרי מוכח מהכא דלא קפדינן אמקומות, אלא אפילו הרוב במקום אחד, והמיעוט בשלש או ארבע מקומות אזלינן בתר הרוב שהוא במקום אחד, דהא כאן איכא שופר אחד לשקלים והוא מקום אחד, וששה שופרות לנדבה שהוא ששה מקומות, ומוקי לה בשוין, שיש בשופר האחד של שקלים כנגד כל ששה שופרות של נדבה, ולהכי אזלינן בתר הקרוב, ואי הוה בשופר השקלים יותר ממה שיש בששה, הוי אזלינן בתר הרוב דשקלים, וא"כ ה"ה בנ"ד אמרין מרובא פריש אע"פ שהרוב הוא במקום אחד. וי"ל דהרב כנסת יחזקאל ודעמיה יודו בנ"ד, דלא בעינן הרוב חלוק במקומות, דלא אמרו אלא כגוונא דידהון, דהוה רוב עוברים, אבל הכא המותר במקום אחד והשני הוא במקום אחד, ואשה אחת לקחה לקיחה אחת, דאמרינן ממקום דאית ביה רובא לקחה:

ולפי הראיה שהביא הרב בינת אדם משקלים, יש לפרש מ"ש בסי' רנ"ט סעיף וא"ו בהגהה, אם נשתמש בתיבה צבורין של הקדש ושל חולין בזוית זו ובזוית זו, דאזלינן בתר רובא, דאיירי אפילו שהם שני צבורין דוקא, א' הקדש וא' חולין כגוונא דנ"ד, ובאמת מסתמות הדברים הכי משמע, דאל"כ הו"ל לפרש ולומר שתים ואחת, כדרך דנקיט בברייתא גבי חניות תשע ואחת:

וראיתי להגאון בית אפרים ז"ל, ביו"ד סי' מ', שכתב אע"פ שיש צבור אחד גדול מאד לא אמרינן בזה זיל בתר רובא, כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבור אפשר לו שיסתלק מן חלק המועט, כמו שהוא מסתלק מחלק המרובה. ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל למדנו, שכתב בשו"ת סי' יו"ד, שכל ספק שנופל בדברים שאינם נכללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב, ולא לפי חשבון, אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה, מן הירושלמי דקאמר וכו' ע"ש. ואחר הס"ר דבריו תמוהין, דדין הר"ן והירושלמי איירי בדיני ממונות בין אדם לחבירו, שאין מוצאין מן המוחזק מטעם רוב, דלכן המוחזק אומר קי"ל אפילו על המיעוט, משא"כ דברים של איסור אזלינן בהו בתר רובא, משום אחרי רבים להטות, ומהאי טעמא אמרינן דין מרובא פריש, וכמ"ש הגאון הלבוש ז"ל. על כן יש להתיר בנ"ד, מטעם מרובא פריש, וכאמור לעיל:

ועוד נ"ל בס"ד להתיר כל זה מטעם אחר, והוא ממ"ש הסמ"ג ז"ל שהביאו מרן בב"י סי' ק"ז, ופסקו מור"ם בהגהה שם סעיף א', בביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהם אפרוח, הכל אסור וכו', ולכן טוב להמתין עד שיצטנן קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו וכו', ואעפ"כ לא היה מצריך להגעיל המחבת, כי בשביל ספק זה אין לחוש שנשארו לבסוף, אלא נעמיד המחבת בחזקת כשרות. וכן פסק מור"ם, וז"ל, ואפילו לדעת האוסרים אין לאסור הכלי שנתבשלו בו, דמעמידין הכלי על חזקתו ע"ש. וידוע דכאן הוא איסור תורה, והוא מין באינו מינו, דבעינן ששים מן התורה, וכמ"ש הש"ך שם ס"ק א', וכן מפורש בט"ז ז"ל שם ס"ק ד' דהסמ"ג איירי באיסור תורה, וכ"כ עוד הש"ך בס"ק ב':

והשתא לפ"ז כמו דאמרינן כאן העמד הכלי על חזקתו, שהיה לו חזקת היתר, ולא מחזקינן איסור לומר שהאיסור נשאר לבסוף, ה"ה בנ"ד נעמיד המחבת על חזקה שהיה לה חזקת היתר באיסור הדם, ולא מחזקינן איסור לומר שטיגנו בה בשר שלא נמלח, אלא אמרינן טיגנו בה בשר שנמלח, ואז ממילא גם הבצים והכף שהגיסו בו מותרים, דלא מחזקינן איסור, ונמצא טעם זה אהני לו להתיר הכל משום איסור דם:

ודע אע"ג דמצינו להש"ך בס"ק ב', והפר"ח והכו"ף, דס"ל דאין להתיר הכלי אלא אחר מעת לעת, זה אינו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד יודו דאין לאסור התבשיל שנתבשל באותו כלי בתוך מעל"ע, ועל כן גם לדידהו הביצים מותרים, שכבר נתבשלו בדיעבד:

וראיתי להרב בית יאודה עיאש ז"ל, בא"ח סי' נו"ן שנשאל בביצה שבישלו בקדרה בליל א' של פסח, ובאותה קדרה בשלו ג"כ תבשיל בליל שני, וכשבאו לאכול הביצה מצאו בה דם, ולא נודע אם בתבשיל של ליל ראשון היה ששים או לאו, ותחלה עשה ס"ס להתיר, ואח"כ חזר וסתר לס"ס ההוא, ואסר הקדרה והתבשיל של ליל שני, ע"ש. ולפי סברת הסמ"ג שפסק מור"ם ז"ל מטעם דיש לקדרה חזקת היתר ולהכי לא מחזקינן איסור, הכא בנידון הרב בית יאודה הנז' נמי נאמר כן, דיש לקדרה חזקת היתר מעיקרא, ולכן לא מחזקינן איסור בגווה, אלא אמרינן שהיה בתבשיל של ליל ראשון ששים כנגד הביצה. ותמיהא לי על הרב ערך השלחן בסי' ס"ו שהביא דין הרב בית יאודה הנז', ועשה בו ס"ס להתיר, ולא נרגש בטעם זה להתיר מחמת חזקת היתר:

והנה סברה זו דאמרינן העמד הכלי על חזקתו, אע"פ שהיה לאותו הדבר שנפל בו חזקת איסור, מצאתיה עוד בדברי הכו"ף ז"ל בסי' צ"ח בכרתי ס"ק וא"ו, באיסור שנתערב בהיתר מין במיני, ונשפך, שכתב שם אע"ג דבמקום דאתחזק איסורא אפילו ספק דרבנן אזלינן לחומרא, כאן לא קרי אתחזק איסורא, דהא עד שנפל לתוכו איסור היה הכל מותר, והמאכל בעצם בחזקת היתר, ומספק על ידי נפילה אתה בא לאסרו, אין זה בגדר חזקת איסור, עכ"ל ע"ש:

ועוד מצאתי בס"ד, סברה זו מפורשת בדברי הט"ז ז"ל, בסי' קכ"ב סק"ד, בענין כלי של גוים שאמר הגוי שבשלו בו ביום, אך לא ידע ישראל מה בשלו בו, שכתב רש"ל דאין ראוי להתיר, מאחר שאין כאן ס"ס, ואע"ג דאין חוששין לדברי הגוי לא לאסור ולא להתיר, היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות, אבל הכא שכבר הורע חזקה דסתם כלי גוים בלועים מאיסור, רק מחמת ס"ס באת להתירי, הלכך סמכינן אדבורא דידיה. וכתב על זה הט"ז ז"ל, מ"ש דהכא הורע חזקת כשרות דהכלי, מאי חזית דאזלת בתר חזקת הכלי, זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה, שיש לו חזקת כשרות. וזה ממש דומה לסוגיא דפ"ק דחולין, העמד סכין על חזקתו, ואימר לא אפגם, אדרבא העמד בהמה על חזקתה, ואימא לא נשחטה, ומשני סכין אתרעי בהמה לא אתרעי. והכא נמי ממש כה"ג, דהתבשיל אין בו רעותא, עכ"ל. נמצא אע"ג דהכלי של הגוי הוא בחזקת איסור של תורה, דודאי נתבשל בו איסור, ורק נפל בו ספק אם היה בו איסור פגום, או אם בישלו בו ביום איסור ולא היה פגום, ועל זה אמר מר דאם בישל בו ישראל אמרינן העמד התבשיל על חזקתו של היתר, וא"כ ה"ה בנ"ד אין לאסור הביצים, דהעמידן על חזקת היתר שיש בהם, וכן המחבת נמי אין לאסור, דהעמידה על חזקת היתר שיש בה:

והנה לכאורה יש לתמוה על דברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', מדבריו בסי' א' ס"ק וא"ו, באותו הדין של השוחט, דאסר גם את הכלים. ועיין במש"ז ז"ל ס"ק וא"ו בד"ה ודע וכו' ע"ש. גם עוד י"ל מהך דינא דהשוחט דסי' א' הנז', אהך דינא שכתב מור"ם ז"ל בסי' ק"ז, גבי כלים. וראיתי להרב יד יוסף בתשובה סי' ד', שבתוך תשובתו שקיל וטרי על הט"ז ז"ל מדבריו דסי' קכ"ב הנז', על דבריו דסי' א' הנז' דסתרי אהדדי, ותירץ דצדקו יחדיו, דשאני האי דינא דסי' א' דהוי כתרתי לריעותא לשיטת הט"ז, אמנם זה ברור לפי דעת הט"ז בסי' קכ"ב, דהיכא דנאסר מחמת ספק איסור מכח חזקה, ונגרר מזה עוד איסור שיש לו חזקת היתר, אוקמינן ליה בחזקת היתר, וא"כ הכא דעיקר האיסור בזה הוא דהוי ספיקא שמא ניקב הושט, דהוי ספק בשחיטה ואתחזק איסורא דחזקת אינו זבוח ונגרר מזה עוד איסור שיש לתבשילין אחרים, והכלים חזקת היתר, א"כ מוקמינן התבשילין בחזקת היתר גמור, והותר התערובת אף באופן דליכא ששים, עכ"ל:

נמצא לפ"ז, יש לחלק בין דין השוחט דסי' א', דאסרו גם הכלים, ובין סי' ק"ז הנז' דהותרו הכלים, והיינו משום דגבי שוחט הוי תרתי לריעותא, והשתא שפיר אנחנו למידין לנ"ד מהך דינא דסי' ק"ז הנז', ומדברי הט"ז דסי' קכ"ב הנז', לאוקים להו אחזקת היתר, והכל מותר. והרב יד יוסף נמי יליף לנידון דידיה, מהך דסי' קכ"ב, ועל כן המחבת והבצים והכף יש להתירם מהאי טעמא דחזקת היתר, מלבד הטעם של מרובא פריש דאמרנו לעיל, ומצד החלב כבר אמרנו שיש ס"ס בזה, ועוד ספק שלישי. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ז

שאלה. מרן ז"ל ביו"ד סי' ע"ג סעיף וא"ו כתב, נמצא כבד בעוף, צלי מותר, ואם הוא מבושל צריך ששים כנגד הכבד. וכתב פר"ח ס"ק ך', לדידן ליכא חילוק בין כבד דבוק לאינו דבוק, בכל גוונא דאיכא ששים כנגד הכבד הכל מותר, ואף הכבד עצמו, עכ"ל. מיהו מנהגינו פה עירנו בגדאד יע"א לזרוק הכבד, ואינו אלא חומרא בעלמא ממדת חסידות ולאו מדינא. ברם נסתפקו החכמים הי"ו, אם שכחו ובשלו זה הכבד עם בשר או דברים אחרים, מה דינו, אם אוסר או לאו, דאפשר דם הנשאר בו יוצא ע"י ביטול השני. יורינו ושכמ"ה:

תשובה. כבד זה מאחר שנתבשל בקדרה הראשונה שהיה בה ששים, ונעשה ראוי לאכילה אז דם הנשאר בקרבו נקרש ונתקשה, ושוב אינו פולט דם עוד בתבשיל השני, וכמ"ש הלבוש ז"ל בבשר שנצלה דיכול לבשלו אחר צליה, משום דכיון שנצלה היטב שיהיה ראוי לאכילה נקרש ונתקשה דמו בו, ושוב אינו יוצא ע"י בישול, אבל אם לא נצלה שיהיה ראוי לאכילה, לא נתקשה דמו בתוכו, ויחזור ויצא ע"י בישול ויאסור מה שבקדרה, עכ"ל. וכ"כ בספר איסור והיתר, ושאר אחרונים ז"ל, ואע"ג דד"ז נאמר בבשר שנצלה, מאי שנא בישול מצליה, כמו דמתקשה בזה מתקשה בזה:

וסברא זו נמצאת להגאון הט"ז. ז"ל סי' ע"ג ס"ק ח', שכתב, וכיון דכתבתי דרש"ל מתיר להלכה למעשה הכבד שנתבשלה לבדה, יש לסמוך עליו בזה לכל הפחות, דאין הכבד חוזרת ואוסרת אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם, דהיא עצמה אינה אסורה מן הדין אלא מצד חומרא, והיינו בנתבשלה בלא בשר, אבל עם בשר פשיטא שאין לסמוך להקל בזה, עכ"ל. וכונתו הוא דרש"ל התיר הכבד בנתבשלה לבדה בקדרה, ורק בנתבשלה עם בשר הוא דאסור, מפני שבולעת שמנונית הבשר האסור, וכמ"ש הש"ך ס"ק ט, ולכן בהיכא דנתבשלה לבדה, דהכבד מותרת מן הדין אז, אם אח"כ נתבשלה הכבד הזאת בקדרה אחרת עם בשר, או שאר דברים, אינה אוסרת, אבל כבד שנתבשל תחלה עם בשר, שנאסר הכבד הזה מן הדין, אז אם בישלו עם דברים אחרים אין להקל, ובעינן ס' כנגדו, זו היא כונת הט"ז. וא"כ לפ"ד לדידן דקי"ל הכבד מותרת מן הדין, בהיכא דנתבשלה עם בשר ואיכא ששים, הנה אז הכבד הזאת אם נפלה אח"כ לקדרה אחרת אינה אוסרת ולא בעינן ששים כנגדה:

אמנם מצינו להגאון מש"ז, שנתקשה בדברי הט"ז ז"ל הנז' בשתים, כאשר יראה הרואה שם, וגם הגאון חו"ד בביאורים סק"ז נתקשה בשתי קושיות של המש"ז, ולקושיא הראשונה תירץ כי בבישול יוצא כל דמה, ומה שאפשר לצאת יוצא בבישול ראשון, ולא נשאר אלא רק טעם קלוש דהוי כאפשר לסוחטו דהיתרא וכו', ולקושיא השנית ג"כ ישב אותה בדוחק יע"ש. ולפי דברינו שכתבנו לעיל קושיא ראשונה ליתא, דכתבנו דהדם נקרש ונתקשה בתוכו, ואינו יוצא עוד ע"י בישול השני, וכאשר אתמר בצלי, דמאי שנא צליה מבישול, וזהו טעמו של הט"ז, ולכך לא הוצרך לפרש ד"ז בדבריו, מאחר דד"ז ידוע הוא בדין בשר שנצלה ואח"כ מבשלים אותו. וראיתי להרב יד יאודה בפירוש הארוך סוף ס"ק י"ג, שהביא דברי החו"ד הנז', ופקפק על תירוצו הנז'י, משום דאין זה אלא לר"ת וכו'. וסיים וז"ל, וכן הפרי מגדם הניח דברי הט"ז בתימה, ומוטב להניחו בתימה מלהוליד דינים חדשים ולכנוס בדוחקים, עכ"ל ע"ש. ובמה שכתבתי יבואו דברי הט"ז לנכון, ועיין עצי לבונה דגם הוא נתקשה בדברי הט"ז, נהי דאיהי עצמה אינה נאסרת משום דהכבד פולטת ואינה בולעת, אמאי אינה אוסרת אחרים, והביא דברי הפרי מגדים שנתקשה על הט"ז בזה. ומה שכתב בכונת הט"ז ליישב דבריו אין הדעת סובלתו, וכל האחרונים אין גם אחד שחשב כן בדעת הט"ז, כאשר יראה הרואה:

ושו"ר להגאון מהר"י יוזפא ז"ל ביד יוסף, שתירץ לקושיא הראשונה שהקשה פ"מ וחו"ד על הט"ז, משום דאמרינן ע"י בשולו הראשון נפלט כל הדם וכו', ונחה דעתו בזאת הסברא, דאחר דנתבשל שוב אינו אוסר פליטתו בבישול השני. וראיתי עוד להגאון מהר"י דייטש ז"ל, בשו"ת יד יוסף סי' נ"ד, שהביא דברי הט"ז ודברי המש"ז והחו"ד שנתקשו בדבריו, ויצא ליישב, וגם הגאון הנז' סומך בפשיטות על סברא זו, ע"ש:

והנה הרואה יראה בסי' ס"ט בחו"ד בחידושים ס"ק מ"א, בבשר שנתבשל בלא מליחה ונתבטל בששים, דפשיטה ליה דאם נפל לקדרה אחרת אח"כ, דאינו אוסר ע"ש. אך הגאון מש"ז ז"ל שם ס"ק כ"ט כתב, נראה לו לאסור, דאין ברור שלא נשאר דם בחתיכה, ונמצא אח"כ פירש ואוסר קדרה השניה ע"ש. והנה הגאון מש"ז עצמו בסי' ע"ג ס"ק ח' הנז"ל, דן בדעת הט"ז לחלק בין הכבד לבין חתיכת בשר שנתבשלה בלא מליחה, דס"ל כבד קיל מחתיכה, ויש חסרון תיבות בדפוס וכונתו מבוארת לומר דכבד קיל מדין חתיכה הנז', אך הרב עצי לבונה שזכרתיו לעיל אזיל בתר אפכא, דס"ל בדעת הט"ז שגם דין החתיכה שוה בזה לדין הכבד, דאינה אוסרת אחרים אח"כ, ויש לפלפל בזה, וכעת אין פנאי לבאר:

העולה מכל הנז"ל, כבד שנתבשל בקדרה עם בשר, והיה ששים כנגדו, לדידן דקי"ל כמרן ז"ל דאין הכבד נאסר, ורק משום חומרא משליכים אותו, הנה אם חזרו ובשלו הכבד הזה בתבשיל על האש, לדעת הט"ז ודעמיה אינו אוסר עוד בתבשיל השני, אע"ג דליכא ששים בתבשיל השני כנגדו. אך דין זה הוא בפלוגתא דאחרונים, דיש קצת דס"ל אע"פ שהכבד מותרת עכ"ז אוסרת פליטתה, ויש דס"ל דאינה אוסרת כלל בתבשיל השני, על כן כיון דדבר זה הוא בדרבנן, יש לסמוך על דברי המתירין לגמרי דרובא נינהו, ובפרט דמסתמא איכא בזה הפסד מרובה אם תאסור תבשיל השני, וזה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ח

שאלה. במה שנמצא בשה"ט בדברי מרן ורמ"א ז"ל, בענין טרפיות וענין איסור והיתר של דם, או בב"ח וכיוצא איזה עניינים שהקילו בהם להתיר בהפסד מרובה, וכבר נתבאר בדברי האחרונים שיעור הפ"מ כמה הוא כל ענין לפי עניינו, אך נסתפקנו אם אירע דבר זה בבהמה או עוף, או תבשיל א' של שנים או שלשה או יותר שהם שותפים באותו דבר שדנין עליו, והן אמת דאיכא באותו דבר כולו שיעור של הפ"מ, אך לגבי כל חד וחד מן השותפין ליכא שיעור הפ"מ, אי אזלינן בתר אותו דבר שדנים עליו, או"ד אזלינן בתר בעלים, וליכא הפ"מ לכל חד וחד, ולא מקילנן בזה. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה. ענין זה ממש הובא בפתחי תשובה, ביו"ד סוף סי' ל"א שכתב מסברא דנפשיה וז"ל, ואפשר דה"ה בהמה אחת והיא של שני שותפים, ואילו היתה של אחד היה הפ"מ, רק השתא שהיא של שותפים אין להקל, כיון דלכל אחד לא הוי הפ"מ, עכ"ל ע"ש. וכאשר אנא עבדא ראיתי דברי פתחי תשובה הנז' בהשקפה הראשונה נזכרתי בס"ד, דספק כזה ממש נמצא בברכי יוסף ח"מ סי' וא"ו אות וא"ו, שכתב יש להסתפק אם שני שותפין תבעו לאיש אחד, דחייב להם מן ממון השותפות שוה פרוטה, אי ב"ד נזקקין לדין זה, מי אמרינן חובת גברא לכל אחד מהשני שותפין חצי פרוטה, ונמצא דהוא דין חצי פרוטה לכל אחד, ואין ב"ד נזקקין לו, מידי דהוה אשני אנשים דעלמא, דכל חד טוען מאיש אחד חצי פרוטה, ויבואו שניהם לב"ד לתבוע מהאיש ההוא כל חד חצי פרוטה, דודאי אין ב"ד נזקקין להם, וה"ה נימא בשני שותפין. או"ד שאני הכא דממון אחד הוא מעסק השותפות, וכחד גברא חשיבי, וב"ד נזקקין להם, ע"ש:

והנה נראה, דספק דידן בענין הפ"מ דומה ממש לספק הגאון חיד"א ז"ל הנ"ז, אך מ"ש שם סברת מהרימ"ט בטענת שתי כסף, אין זה דומה לנ"ד, דיש לחלק חילוק פשוט, וכן כל הנך סוגיי שהביא שם אשר צווחי מנייהו על מהרימ"ט, והם מ"ש בכתובות דף מ"ו בבעיית רבי ירמיה שכר שניהם בפרוטה מהו, וכן מ"ש בקידושין דף ז' שתי בנותיך לשני בני בפרוטה, וכן מ"ש במציעא דף צ"ו שאל שתי פרות לעשות בהם בפרוטה, מכל. הנך מקומות ליכא הוכחה לנ"ד, דיש לחלק ביניהם חילוק פשוט, וגם גבי ענין המציאה דשלש שותפים, במציעא דף כ"ו בראה שנפל משלשה וכו', אע"ג דנראה דדמי לנ"ד עכ"ז התם שאני, משום דכתיב אשר תאבד ממנו, משמע דצריך שיהא פרוטה לכל אחד, וכמ"ש הגאון הלבוש, וכאשר כתב שם בברכ"י. ועוד יש חילוק אחר, ואין צורך להאריך בזה:

מיהו בספר מזל שעה להרב החסיד מהרש"ך ז"ל, בהלכות זכיה ומתנה דף נ"ז, נסתפק בשני שותפים שגנבו פרוטה מאדם אחד וכו', והביא ספק מהרימ"ט ז"ל שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י, ושוב כתב דמצינו קרוב לזה, והוא בעיא דלא אפשיטא בירושלמי שלהי פ"ג דסוטה, ע"פ ונמכר בגניבתו, דקאמר בגניבתו הוא נמכר ואינו נמכר ונשנה, ואתמר עלה בד"א בגניבה אחת, אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה, ובעי רבי ירמיה גנב משל שותפות מה את עביד ליה, כגניבה אחת או כשתי גניבות, ע"ש. נמצא מסתפק אי ממון השותפים חשיב של גברא חד, או חשיב של תרי גברי, ולא אפשיט בירושלמי. ושוב הביא הוכחה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות, בשותפין שקנו בהמות ממעות השותפות, דהנולדים לאחר מכאן חייבין במעשר, דנחשבין כאיש אחד, ש"מ ממון השותפות הו"ל ממונא דחד גברא, ע"ש:

נמצא סברא זו דנקיט הרב פתחי תשובה בדין הפ"מ בפשיטות מדיליה, הנה היא באה לבית הספק בכמה ענינים, וגם בירושלמי נסתפקו דוגמת הספק הזה ולא אפשיט להו, ואם נבא לדון ע"פ סברת הרמב"ם ז"ל בהלכות בכורות הנ"ז, דמוכיח מיניה הרב מזל שעה ז"ל, דממון השותפות חשיב ממונא דחד גברא, צריך לדון בדין הפ"מ הנ"ז דלא בעינן שיעור הפ"מ לכל חד מהשותפין, וכן נמי יש לדון בספק הרב ברכ"י ז"ל, בענין ב"ד דאין נזקקין לפחות מפרוטה, דנזקקין לפרוטה של שותפין, דדנין כאלו הפרוטה היא דחד גברא, ונידון אשר נסתפקה בו הירושלמי יש לחלק בו:

והנה אנא עבדא נ"ל בס"ד, להוכיח בכל מידי דממון השותפים שהוא מעורב יחד, לא פלגינן ליה לחלקים כפי הבעלים שלו, אלא חושבין כולו חלק אחד, ודנין בו כמשפט חלק אחד שלם. ואמינא לה, ממ"ש בגמרא דמציעא דף ל"ד ע"ב, בהא דתנן שאל מחבירו בהמה או כלים ונגנבו, ותבעו חבירו ושילם, ולא רצה לישבע, ואח"כ נמצא הגנב, זוכה השואל בכפל, אבל אם נשבע ולא רצה לשלם, המשאיל זוכה בכפל. ובעי בגמרא, אם זה השואל שילם מתחלה חצי הקרן בלבד, וחצי השני לא רצה לשלם, אם זכה בחצי הכפל כנגד מה ששילם, או"ד כיון דלא שילם הכל אינו זוכה בכפל אפילו כנגד מה ששילם. ואת"ל לא קני כיון דלא שלם אלא חצי הקרן, אם שאל שתי פרות ושילם אחת מהן דוקא, מאי אמרינן כיון דפרה שלימה שילם קנה, או"ד כיון דתרווייהו חד פקדון הוו והוא לא שילם את שניהם, לא קני ליה כפילא כלל. ואת"ל גם בזה לא קנה השואל את הכפל, אם שאל משני השותפין ושילם לאחד מהן דוקא, מאי, ופירש רש"י ששלם לאחד מהן חלקו, שהוא חצי הדמים, מהו לקנות חלקו המגיעו מן הכפל, מי אמרינן הרי שילם לאחד מהן כל הקרן שלו, או"ד בעינן שישלם כל דמי הפרה. ואת"ל גם בזה לא קנה הכפל, אם שני שותפין שאלו ביחד פרה מאחד, ושילם אחד מהם חלקו המוטל עליו כולו, אם זוכה בכפל כנגד חלקו, או"ד כיון דשותפו לא שילם עדיין לא קנה זה את הכפל, ואסיק בתיקו, ע"ש:

ומזה יש ללמוד בעלמא, כל ממון של שותפים יש לו דין חלק אחד, כאלו הוא של אדם אחד, דאי אמרת דפלגינן לממון ההוא כפי הבעלים, שרואין אותו כאלו הוא חלוק ועומד חלקים כמספר הבעלים, א"כ מאי קמבעיא ליה בשואל פרה משני שותפין ושילם החצי לאחד מהן בלבד, דמאחר דרואין הממון חלוק ועומד, א"כ פשיטא שזכה בכפל שהוא כנגד הקרן ששילם לבעליו, כיון דזה לקח כל מה שיש לו מן הקרן, ואע"פ שהיה בתחלה חלקו מעורב ומשותף עם חבירו, מה בכך, והא אמרת כאלו הוא חלוק ועומד בפ"ע, ואין לו הצטרפות עם חלק חבירו, אלא ודאי בעלמא כל ממון של שותפים כשדנין עליו אנחנו רואין אותו הכל חלק אחד, כאלו כל הממון הוא של אדם אחד, ואחר ששאל על המשלם החצי וצידד אח"כ בדרך את"ל, להיות פשיטא לן דאם שילם החצי לבד לא קנה הכפל שכנגדו, אפילו בשתי פרות דחלוקין בגופן ושילם אחת מהן, אז אח"ז שאל כגוונא זו בשאל משני שותפין ושילם לאחד מהן, די"ל אע"ג דבעלמא פשיטא לן ממון השותפים חשיב חלק אחד, זה אינו אלא בעודו מעורב יחד, אך כאן דהוא שילם לשותף, נמצא נחלק הממון שנפרד זה מחלק חבירו בפועל שלקח חלקו בידים, וא"כ לא נשאר שום הצטרפות לחלק זה עם חלק האחר, וראוי שיזכה זה בכפל כנגד חלק השותף דפליג ליה, או"ד כיון דמעיקרא כשנגנבה פרה זו היתה משותפת, דנחשבת כולה חלק אחד, לכך אע"ג דאח"כ נחלקו ונפרדו חלקיה, שלקח זה חלקו בידים, לא זכה זה בחצי הכפל, דדנין פרה זו כפי מה שהיתה קודם שנגנבה, שהיתה כולה חלק אחד, ונמצא שילם חצי הקרן דפשיטא לן דלא קנה בכפל כלום. ואח"ז חידש בעיא אחרת, דאת"ל בכה"ג דנין על התחלת הפרה שהיתה חלק אחד, ונמצא זה שילם רק החצי ולא קנה הכפל, הנה אם היו שנים שותפין, ושאלו פרה אחת מאדם אחד, והשותף האחד שילם החצי המוטל עליו, ורק נשאר חלק המוטל על חבירו, מהו, מי אמרינן כיון דזה שילם כל מה שמוטל עליו זכה בכפל, או"ד כיון דעדיין לא נפטר לגמרי דהוא משתעבד נמי בשביל חלק שותפו לא זכה בכפל. נמצינו למידין לפ"ז מוכרח לומר, דפשיטא ליה לתלמודא, דבעלמא כל ממון של שותפין דנין אותו לחלק אחד, דאל"כ מאי קמבעיא ליה בחלוקה זו, היכא דשאל פרה אחת משני שותפין, וכאשר דקדקנו:

ודע דאפילו אם לא תפרש טעמי הבעיות ההם כאשר בארתי בס"ד, הנה ג"כ יוצא לנו הוכחה מן הגמרא דמציעא הנ"ז, דממון השותפים חשיב חלק אחד, לדעת כמה גדולים דס"ל כל דרך את"ל דנקיט תלמודא אפשטותא היא, וא"כ כיון דהכא בעי כששאל מן השותפין ושילם לאחד מהם, והדר בעי שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, והדר בעי שאל מן האשה ושילם לבעלה, נמצא פשיטא ליה דשאל מן השותפין וכו', ובשותפין ששאלו וכו', דלא קנה הכפל, דחשבינן לכוליה ממונא חד היא. ולפ"ז נפשטו הני ספיקות של דין הפ"מ הנז', ושל פרוטת השותפין שנסתפק הברכ"י, דבכל הני נמי דנין את הממון דשותפין חלק אחד, ולא פלגינן ליה לפי הבעלים:

והנה לפי טעם הגאון הלבוש ז"ל בסי' רס"ב ס"ב, שכתב טעם אבידת השותפין שאין בה ש"פ לכל אחד דאינו חייב להחזיר, היינו משום דאע"ג דומצאתה איכא, אשר תאבד ממנו שיהיה שיעור שלם לכל אחד ליכא, ע"ש, ולפ"ד כתב הפסוק תיבת ממנו ללמדינו בכה"ג דבעינן שיעור שלם לכל אחד, הנה אם מצא טעם זה בדברי רז"ל, או באחד מגדולי הראשונים ז"ל, יש להוכיח מזה לכל הנך תרי ספיקי כך, מדאצטריך קרא למכתב ממנו גבי אבידה, ללמד דבעי שיעור שלם לכל או"א, ש"מ בעלמא אין הדין כן, אלא יצטרפו חלקי השותפים זע"ז, לדון אותם חלק אחד שלם:

אמנם עדיין צריכין להבין בדבר זה, דאם באמת ממון השותפים חלקיו מצטרפין זע"ז להיות נחשבין כולם חלק אחד, למה פסק הרמב"ם בהלכות בכורים פרק יו"ד הלכה י"ד, השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורים ע"ש. והלא לפי האמור, כל ממון שותפים חלקיו מצטרפין זע"ז, להיות נחשב כולו חלק אחד. והנה מרן ז"ל בכ"מ שם כתב וז"ל, נראה שהוא מדין חלה בנשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור, וצ"ע עכ"ל. וראיתי להגאון מחנה חנוך במצוה תק"ח, שהביא דברי הרמב"ם ז"ל, וכתב דהדברים תמוהים, דמוכח בש"ס דלרבנן שותפים ישראל חייבין, משמע אף דאין בכל אחד כשיעור, וכן בחלה מבואר שם דשותפים חייבין בכל ענין, וכ"פ הרמב"ם, ובכ"מ כתב דאפשר למד הרמב"ם מדין חלה ואין דמיון, וגם הכ"מ הניח בצ"ע. ונראה דהרמב"ם פוסק כר"א, אע"ג דרבנן פליגי, כיון דשקלינן וטרינן אליבא דר"א, כמבואר בש"ס אמר רבא מודה ר"א וכו' הלכתא כוותיה דאף בשותפות ישראל פטור, ואין חילוק בין שותפות ישראל לשותפות גוי, על כן פוטר הרמב"ם בכל ענין באין כל חלק וחלק כשיעור, אך ביש שיעור לכל אחד מצינו גבי חלה אף דשותפות גוי פוטר. מ"מ אם יש לישראל כשיעור חייב ולא מגרע השותפות, והכא בראשית הגז דאין לכל או"א כשיעור, דהו"ל שותפות, פסק הרמב"ם כר"א דאפילו שותפות ישראל פטור, וגבי אתרוג קי"ל דאתרוג השותפים אין אחד יוצא י"ח עד שיקנו זה לזה, דכתיב לכם, וחזינן דאפילו שותפות ישראל לא מקרי לכם וכו' ע"ש:

וראיתי להרב שו"ג ז"ל, בסי' של"ג ס"ק י"ח, שהביא דברי מרן ז"ל בכ"מ, וכתב וז"ל, ונראה דמ"ש מרן וצ"ע משום דגבי חלה כתב בב"י בסי' שכ"ו דדוקא שעירבן שלא מדעתן, אבל מדעתן חייב, והכא נמי הרי מדעתן נשתתפו, א"כ למה פטורין. ונראה דעת הרמב"ם הוא, כיון דהצאן גופות מוחלקות נינהו, אע"פ שנשתתפו מדעתן לא דמי לחלה, שקמח בקמח מתערב יפה יפה אפילו למ"ד דכיבש ביבש דמי, עכ"ל. ולפ"ד השו"ג אלו יש לדמות דין הפ"מ לדין חלה דחשיב הכל אחד ולא בעינן שיעור לכל אחד ואחד בהיכא דערבן מדעתן, וראשית הגז שהוא גופים מוחלקים שאני:

מיהו נ"ל בס"ד לומר, אע"ג דגבי ממון נחשב ממון השותפים חלק אחד, ודנין עליו כמשפט חלק אחד ממש, עכ"ז בדין של מצוה שאני, דכל היכא שאינו באין לדון באותו דבר לענין המצוה, בעינן שיעור שלם מכל צדדין, יען כיון דרחמנא יהיב שיעור למצוה, קפדינן בדבר של שותפים למבעי שיעור שלם לכל או"א, אע"ג דבעלמא חשיב ממון השותפים חלק אחד, שמצטרפין כל החלקים יחד זע"ז, שזה כלל גדול בתורה דין מצוה לחוד ודין ממון לחוד, ולכן בענין הפ"מ בדבר של שותפים, דכל שאנחנו באים לדון על אותו דבר לענין ממון דוקא, אזלינן בתר דין ממון בעלמא, דחשבינן לכל ממין השותפים גוף אחד וחלק אחד, וכן דין פרוטה של שותפים נזקקין ב"ד אליו, כי אנחנו דנים בו ענין של ממון, אבל כל היכא שאנחנו באין לדון באותו דבר ענין של מצוה, בעינן שיעור שלם לכל אחד. ולכן בראשית הגז פסק הרמב"ם בעינן שיעור לכל או"א, וכן באתרוג של שותפים בעינן שיעור שלם לכל או"א, ואי לא מקנו זה לזה חלקם אין יוצאים בו. וענין זה שאני אומר דין מצוה ודין ממון לחוד, הוא ידוע, דהא להרמב"ם ז"ל קטן שהגיע לעונת הפעוטות מקנה לאחרים מדרבנן, ועכ"ז בענין מצוה ביו"ט ראשון לא מקני, ואפילו בדיעבד אינו יוצא י"ח בהקנאה של קטן, וכן גזל מריש ובנאו דתקון רבנן דאין לו אלא דמיו, דלענין גזל אינו גזל בידו, ועכ"ז בדין מצוה אינו יוצא בו י"ח להרמב"ם, וכמ"ש ברכי יוסף א"ח סי' תרנ"ח אות ג' יע"ש. הנה כי כן אין להוכיח מעניינים של מצוה לענין נ"ד וכיוצא, שאנו דנין בו לענין ממון בלבד, וזה ברור:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה