שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק א · אורח חיים
סימן א
שאלה. נשאלתי מאיש מבין וז"ל, שאל ממני איש פשוט ויודע ספר מעט, כי שלי"ת למדתי דברי רז"ל מדרש ואגדה וקצת גמרא, אך בלימוד הנסתר לא נכנסתי, ורק אני קורא בספר הזוהר והתיקונים כאשר קוראין המון ישראל, והנה בעתה באתי לשאול מאדוני קצת שאלות אשר אני נבוך בהם, ואל נא תשבני ריקם, ובטחתי שבודאי תשיב לי תשובה להשקיט רעיונותי, ולשכך דעתי בהם. והנה בראשית מאמר אפרש שיחתי כי אנכי איש יהודי מאמין בכל דברי חז"ל, הן אמת ודבריהם אמת, וכ"ש וכ"ש בתורה שבכתב משה אמת ותורתו אמת, ורק אנכי רוצה להתבונן במה שהרשונו חז"ל להתבונן, והנני מציג לפני אדוני קצת שאלות אשר יעצוני כליותי לדעת אותם:
השאלה הא' הנה מצינו קודם עשיית כל מצוה ותפלה תקנו לומר ליקבה"ו וכו', ויבאר לנו אדוני בקצרה משמעות שכינתיה, ומה צריכין אנו לכוין בדעתינו כשאנו אומרים קודשא בריך הוא ושכינתיה. גם עוד נמצא בסדר כמה בקשות מתפללים ומתחננים על השכינה, ורצינו לדעת משמעות השכינה שאנחנו מזכירים בפינו בתחינות, וגם בדברי רז"ל נמצא כמה מאמרים על השכינה, ובפרט בזוהר ותיקונים יש דברים הרבה, ואנחנו לומדים הדברים האלה, ואין אנחנו יודעים מה אנחנו מדברים:
והשאלה הב', יבאר לנו מה ענין זווג שיש למעלה, גם מה ענין תוארים של זכר ונקבה האמורים בעליונים:
והשאלה הג', יבאר לנו ענין תיקון חצות שנקרא תיקון רחל ותיקון לאה, על מי צריכין אנו לכוין בזה, ולמי אנו קוראין בשמות אלו:
והשאלה הד', מאחר שאין אנחנו יודעין סוד הדברים למה אומרים תיקון חצות ועל מה נתקן, וגם אין הקורא אומרו כהלכתו בבכיה וצער וכונה כאשר יסד רבינו האר"י ז"ל, ורק דברים מוציא מפיו ולבו מלא מחשבות וטרוד בעניינים אחרים, ומעת שיתחיל בו עד סיומו לא יעלה אפילו חמשה דקים, וקורא אותו כקורא בנביאים וכתובים ולא ידע מאי קאמר, א"כ מאי נ"מ בקריאתו, ויותר טוב שלא יקרא, ובשלמא תפלה ושאר מצות דבע"כ צריך להתפלל ולעשות המצות יעשה אפילו בלא כונה, דהם עליו בחיוב, אבל תיקון חצות אינו חיוב כמו תפלה ונתקן לאמרו בצער ובכיה, ואם אומרו בלא כונה ובלא צער ובכיה מאי אהני בהוציאו מפיו דברים בלבד, וכן יש עוד כמה בקשות כמו יהא רעוא, וכיוצא שאין הקורא יודע מה מוציא מפיו מה תועלת יש באמירתם, ועל הכל יבא דברו הטוב ושכמ"ה:
תשובה. הנה דע כי אלוק העליון אשר האציל וברא ויצר ועשה הכל, הוא אין לו סוף, ועליו נאמר בפתיחת אליהו זכור לטוב רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא עילאה על כל עלאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיסה בך כלל. וכן אמרו בז"ח דף נ"ח כל מחשבתין לאן למחשב ביה ולית חד מנייהו דידע לאשגא ליה הוא תפיס בכל מחשבתין ולית מחשבה ידעה ביה ע"ש. ועליו אמרו רז"ל במדרש רבא פרשת יתרו בפסוק אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, אני ראשון שאין לי אב ואני אחרון שאין לי בן, ומבלעדי אין אלקים שאין לי אח, ע"כ ע"ש. ובזוהר פרשת בהר דף ק"ט מדבר שם ביחוד האלוק העליון וכתוב שם ואנת לית לך גופא ולא איברים ולית לך נוקבא אלא אנת אחד בלא שני ע"ש:
והנה ידוע דקודם שברא העולם התחתון הזה אשר אנחנו בו, שהוא הארץ וכל אשר בה, וגם השמים אשר עליה עם כל צבאם שהם הגלגלים והמלאכים, כבר האציל וברא ויצר ועשה עוד עולמות רבות אלפים ורבבות, שהם עומדים עד עתה למעלה מן עוה"ז, וכולם רוחניים בתכלית הרוחניות אשר אין אנחנו יכולים לצייר בדעתינו מהותם ומראיהם באמת. ותחלת הכל האציל וברא ויצר ועשה עשרה אורות הנקראים עשר ספירות, ואלה שמותם אשר קראם. כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. וכאשר תראה בפתיחת אליהו הנביא זכור לטוב שאמר אנת הוא דאפקת עשר תקונין וקרינן לון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, ואנת הוא דקשיר לון ומיחד לון ואנת הוא דאנהיג לון ולית מאן דאנהיג לך לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא:
וכן תמצא בר"מ בפרשת בא, שאמר על האלוק העליון וז"ל, הכי עלת העלות עביד עשר ספירות וכו', ואיהו חכם מעצמו ומבין מעצמו, כי חכמה איהי לא אתקריאת חכמה מגרמא, אלא בגין ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה, ואיהי לא אתקריאת בינה מגרמא, אלא על שם ההוא מבין דאמלי לה מיניה, דאי הוה מסתלק מינה אשתארת יבשה וכו', כולא ברשותיה למחסר במאנין ולאוספא בהון נביעו כפום רעותיה, ולית עליה אלקא דיוסיף ביה או דיגרע ביה וכו' יע"ש. וכן תמצא עוד בזוהר בראשית דף כ"ב, שאמר שם על האלוק העליון וז"ל, עלת על כל עילות לית ליה תניינא דנטיל עיצה מיניה, דאיהו יחיד קודם כולא ולית ליה שותפא, ובגין דא אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וכו', דאית אחד בשיתוף כגון דכר ונוקבא דאתמר בהון כי אחד קראתיו, אבל איהו חד בלא חשבן ובלא שיתוף, ובגין דא אמר ואין אלקים עמדי ע"ש:
ועוד תמצא בזוהר חדש פרשת יתרו וז"ל, יהיב בבר נש נפש השכלית בגין למנדע בה וכו', ואיהו אומר ועושה מדבר ומקיים, ואיהו בורא ויוצר ועושה כולא ואיהו חד מלגיו, איהו אפיק כולא מכח לפועל, ואיהו משנה עובדוי וביה לית שינוי, ואיהו דמסדר כל ספירן, ועביד בספירן רב ובינוני וזעיר כל חד על סידורו, וביה לית סדר, ואיהו ברא כולא בבינה ולית מאן דברא ליה, איהו צייר ויצר כולא בתפארת, ולית ליה ציור וצייר, איהו עביד כולא במלכות ולית מאן דעביד ליה, ובגין דאיהו באלין עשר ספירן מלגו, בהון ברא ויצר ועבד כולא ושוי תמן יחודיה לאשתמודעא ליה תמן וכו', ואיהו דקשיר כל מרכבות דמלאכייא וקשיר לון כחדא וסביל עלאין ותתאין, ואם הוא אסתלק מנייהו לית לון קיומא ולא ידיעה ולא חיים, לית אתר דלאו איהו תמן, לעילא עד אין סוף, ולתתא עד אין תכלית, ולכל סטרא לית אלק בר מניה, כל מחשבתין לאן למחשב ביה, ולית חד מנייהו דידע לאשגא ליה, ואפילו שלמה דאתמר ביה ויחכם מכל האדם בעא לאשגא ליה במחשבתיה ולא יכיל, ובגין דא אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. למאן דאיהו מחיה בשמא דהוי"ה לית מאן דקטיל ליה, ולמאן דאיהו ממית בשמא דאדנ"י לית מאן דמחיה ליה, שמא לא אתקרי שלים אלא ביה, ולא אפיק פעולה לפועל אלא ביה, וסטרין אחרנין דאינון מסטרא אחרא כולהו ברשותיה למעבד בהון רעותיה, ועלייהו אתמר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמייא, ולא אית דימחי בידיה ויימר ליה מה עבדת, הוא תפיס בכל מחשבין ולית מחשבה ידעה ביה וכו', ובגין דידעין למקרי ליה באתר ידיע, רשים לון ספיראן לאשתמידעא ליה בהון, בגין דאינון קשירין בעלאין ותתאין, וברא בהון כל בריין וכו' ע"כ ע"ש. ועוד יש כמה מאמרים בזוהר המדברים כיוצא כאלה הדברים, ואין צורך להעתיק לך יותר דדי לך בזה:
והנה אלו העשר ספירות לאו דוקא בספר הזוהר בלבד נזכרו, אלא נזכרו ג"כ בספר יצירה המתייחס לאברהם אע"ה, וקורא אותם שם עשר ספירות בלימה, כלומר בלי מהות מושג. וכן תמצא עוד גם במדרש רז"ל הפשטי, כדאיתא במדרש תדשא הובאו דבריו בילקוט מלכים רמז קפ"ו, על פסוק ויעש את הים מוצק, הים זה העולם שהוא מוצק וכו' עשר משפתו אלו עשר ספירות בלימה שהעולם עליהם עומד ע"כ ע"ש:
ודע דאלו העשר ספירות שהם כח"ב חג"ת נהי"ם אין אנחנו יכולים לידע מהותם, ועצמותם ודמותם ומראיהם, יען כי הם רוחניים בתכלית הרוחניות, ואנחנו בני אדם גשמיים, ואיך נוכל להשיג ולדעת ולהכיר מהות עצמותם ודמותם, והגם שיש לנו שכל רוחני שבו נדע ונשיג העניינים, עכ"ז מאחר שהשכל מלובש בחומר א"א להשיג ולהכיר בו מהות הרוחני הגמור. תדע הלא הנשמה יושבת בגוף האדם, ועכ"ז אין האדם מכיר בשכלו מהותה ודמותה ומראיה וצורתה איך הוא, וא"כ כ"ש וכ"ש הספירות שהם רחוקים וגבוהים מאתנו במאד מאד, כמה אלפים ורבבות מדרגות:
גם זאת תדע, דמה שאנחנו קורין לעשר ספירות בשם ספירות ובשם אורות, אין כונתינו לחשוב אותם כאור זה שאנחנו רואין אותו בעינינו, אלא מפני שקצר מצע שכלינו בעודו מלובש בחומר הגוף להשיג מהות ועצם הרוחניים, לכך אנחנו מכנים אותם בתואר אור, כי אצלינו האור הוא היקר ועליון שבמוחשים, והוא היותר רוחני שבמוחשים, וכמ"ש הרב המקובל מהר"י ארגיאס ז"ל בשומר אמונים, וז"ל, רבים חושבים לדמות האלוק שהוא אור גדול זך ובהיר, בחשבם דענין זה אינו גוף, והוא תכלית השיבוש והטעות, דהאור עם היותו יקר שבמוחשים הנה הוא גשמי, ואין לך שום דמיון מתדמה שלא יהיה דמות הגוף, וכמ"ש האר"י זלה"ה בסוף ספר מבא שערים, כי כח המדמה שבאדם אינו יכול לצייר רק ציור גשמי וחמרי, לא כציור רוחני הנקרא צורה ונפש וכו', ע"ש. והזהר כשתכוין בשום ספירה מהספירות, שלא תדמה בה שום דמיון בכח המדמה אשר לך, שיכניסך הדמיון בהגשמת הספירות, והוא טעות גמורה ועון פלילי וכו'. והזהר כי כשתשכיל בשכלך שיש אלוק, שתהיה הבטתך בדרך רצוא ושוב, דהיינו שיהיה בדרך רצוא לחייב מציאותו בשכלך שתאמין שהוא מצוי ומשגיח, ושוב היינו שלא תדמה שום דמיון וציור כלל, יען כי הדמיון רץ אחר השכל, ולכן נאמר בספר יצירה ואם רץ לבך שוב לאחור, והזהר היטב בדבר זה כי הוא עיקר גדול באמונה עכ"ד יע"ש:
והגאון הרדב"ז ז"ל בהקדמתו לספר מגן דוד כתב וז"ל, דע כי סיבת הסיבות ועילת העילות האחד הפשוט הקדמון אשר לא קדמו העדר, הוא האציל עשר ספירות קדושות בדרך אצילות זו מזו, וקראו בלשון חכמים מידות, אשר גזרה חכמתו יתברך להוציאם מן הכח אל הפועל להנהיג בהם העולמות, והם כולם צריכים אליו, ואין להם שפע וברכה אלא ממנו ותשוקתם אליו, והוא אינו צריך להם, אלא הם ככלי ביד האומן להוציא כלי למעשהו, והן נאחזות בו ונאחזות זו בזו, ולא יש בהם צורה ודמות, כי הם ספירות רוחניות דקות מן הדקות פשוטות בתכלית, והן מאורות אלקיות יודעות ומשיגות את קונם, כל אחת כפי מעלתה ומדרגתה וכו' ע"ש:
גם דע, כי אלו העשר ספירות הגם שנקראים בשם כח"ב חג"ת נהי"ם, עכ"ז יש לכל או"א כמה שמות וכנויים ותוארים, וכן הם נקראים ג"כ בשמות הקודש שאינם נמחקים, דהיינו ספירת המלכות שהיא עשירית נקראת בשם אדנ"י, וגם נקראת לפעמים בשם אלקים, ועוד יש לה כמה כינויים ותוארים אחרים וכן התפארת נקרא בשם הוי"ה בסתם, ולכן כאשר אנחנו רומזים לפעמים על חיבור תפארת ומלכות, רומזים זה בשילוב שם הוי"ה ושם אדנ"י שהוא שם יאהדונה"י. והבינה נקראת בשם אהי"ה, ונקראת ג"כ בשם אלקים, ולפעמים נקראת החכמה בשם הוי"ה והבינה בשם אהי"ה, ואנחנו רומזים בכונתינו על חיבור חכמה ובינה בשילוב הוי"ה אהי"ה שהוא י"א ה"ה ו"י ה"ה. וכן הכתר ג"כ נקרא לפעמים בשם אהי"ה, גם לפעמים מכנים כל ספירה בשם הוי"ה, אך כל אחד בנקוד אחר, דהיינו הוי"ה בנקוד קמ"ץ הוא בכתר והוי"ה בנקוד פת"ח בחכמה, והוי"ה בצירי בבינה והוי"ה בסגול בחסד, והוי"ה בשב"א בגבורה, והוי"ה בחול"ם בתפארת, והוי"ה בחיר"ק בנצ"ח, והוי"ה בקיבוץ בהוד, והוי"ה בשור"ק ביסוד. והטעם שנקראים הספירות בשמותיו יתברך, מפני כי אור האלוק יתברך מתלבש בהם, והוא כמו הנשמה להם, ולכן יקראו כולם בשמותיו יתברך:
גם עוד דע, כי באמת כל העשר ספירות נרמזו בשם הוי"ה ב"ה, דהיינו הכתר בקוץ היו"ד והחכמה ביו"ד, והבינה בה"א ראשונה, וחג"ת נה"י באות וא"ו, והמלכות בה"א אחרונה, אמנם עיקר הרמז דאות וא"ו דשמא קדישא הוא נקרא על שם התפארת, ולכן מכנים ורומזים לאות וא"ו דשם הוי"ה בשם התפארת דוקא:
גם דע, כי נשמות ישראל הם אור נולד ונמשך מאור העשר ספירות עצמן, אך עיקר הווייתם וציורם וגמירתם נעשה מחיבור אור התפארת עם אור המלכות, כי מחיבור שניהם מתהוים ונעשים נשמות ישראל, ואין אנחנו יכולים לידע ולהשיג, איך יהיה מתהוה ונולד מחיבורם נשמות, ואיך יהיה חבורם זע"ז, דאין אנחנו יכולים לצייר זה בדעתינו ושכלינו, יען כי מאחר דמהות הספירות ועצמותן אין אנחנו יכולין להשיג ולידע איך הוא, וא"כ איך נוכל להכיר ולהבין דבר זה:
ומאחר דנשמות ושראל נולדים ונגמרים מחיבור אור התפארת עם אור המלוכת, על כן נשמותינו נקראים בנים לתפארת ומלכות, ולכן כאשר יהיו ישראל צדיקים ומקיימין התורה והמצות, אז מוסיפין כח וגבורה באורות תפארת ומלכות למעלה, ולהיפך כשחוטאין גורמין פגם, וכמ"ש צור ילדך תשי, וכתיב תנו עוז לאלקים. וגם זה הענין של הפגם והקלקול שנעשה ע"י העונות, אין אנחנו יכילין לידע אותו על אמיתתו איך הוא וכיצד נעשה, כי כל מה שנזכר בזוה"ק ובכתבי רבינו האר"י ז"ל אין הדברים כפשוטן והם עמוקים מאד, וא"א לשכל אנושי להבינם על בוריים:
ודע כי אעפ"י שאמרנו נשמות ישראל נעשים ונולדים מחיבור תפארת ומלכות, בכח אור האלוק המתלבש בהם כנשמה בתוך הגוף, עכ"ז אין מדרגות הנשמות שוים, כי כבר ידעת שהאלוק העליון האציל וברא ויצר ועשה כמה עולמות זה למעלה מזה, וזה לפנים מזה, ובכולם יש עשר ספירות שיש בכללם תפארת ומלכות שמהם נולדים נשמות, לכן כל נשמה יגדל ערכה ואיכותה, כפי גודל וגובה המקום אשר נולדה משם:
וכבר הודעתיך שיש לכל או"א מן העשר ספירות שמות וכנויים הרבה, ואדבר עתה בשמות וכנויים של התפארת והמלכות, והוא דהתפארת נקרא אות ואו דשם הוי"ה ב"ה, וגם לפעמים נקרא בשם הוי"ה בסתם, וגם נקרא בשם קודשא בריך הוא, וגם נקרא בשם זעיר אנפין, וגם נקרא בשם ישראל, ועוד יש לו כינויים הרבה כמפורש בספרי הקבלה. וכן המלכות נקראת אות ה"א אחרונה דשם הוי"ה ב"ה, וגם נקראת בשם אדנ"י, וגם נקראת בשם אלקים, ונקראת ג"כ בשם שכינה, ונקראת בשם מטרוניתא, ונקראת בשם חקל תפוחין קדישין, ונקראת בשם רחל, ונקראת בשם לאה, ועוד יש לה כמה כינויים כמפורש בספרי הקבלה:
ואחר שידעת כל זאת, עתה אודיעך כי המלכות העליונה הנקראת בשם שכינה כאמור, הואיל דהנשמות של ישראל נולדות ונמשכות ממנה גזרה חכמת האלוק יתברך לטובת ישראל ולטובת העולם, שיהיה נמשך חלק ממנה לשכון בזה העולם התחתון, וזה החלק של האור הנמשך מן המלכות, ויורד לשכון בעולם התחתון הוא ג"כ נקרא בשם שכינה בשם המלכות העליונה, ועל זה החלק אמרו רז"ל שיש השראת שכינה בישראל ובבהמ"ק ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועל זה החלק ארז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, אך אין כימות החלק שוה בכל המקומות, באופן כל מקום שתמצא ענין השראת שכינה בעוה"ז, הוא קאי על חלק האור הנמשך מן המלכות העליונה ויורד ושוכן למטה:
וכן הענין בשם קודשא בריך הוא הנזכר בזוהר ובתפילות, ובשם הקדוש ברוך הוא הנזכר בדברי רז"ל, דאין שם זה נאמר על האלוק העליון בלבד, אלא לפעמים נאמר על התפארת שהוא מכונה בשם קב"ה, ובשם הקב"ה, מפני שכבר ידעת דאור האלוק העליון מתלבש בתוך הספירות כנשמה בתוך הגוף, לכך נקרא בחינת התפארת בשם קודשא בריך הוא ובשם הקב"ה, ונקרא גם כן בשם אות וא"ו דשמא קדישא, ונקרא גם בשם הוי"ה בסתם, ולכן תמצא מקומות הרבה בזוהר ותיקונים שמדברים על התפארת, וקורין אותו בשם קודשא בריך הוא, וגם קורין אותו בשם ז"א, או בשם מלכא קדישא או בשם ישראל, וכן נמי קורין לבחינת המלכות בשם שכינה, וכאשר מדברים על תפארת ומלכות אומרים קודשא בריך הוא ושכינתיה:
ואביא לך דוגמא אחת בלשון זוה"ק, ומזה תבין על שאר מקומות, והוא דאיתא ברעיא מהימנא פרשת בהר דף ק"ט וז"ל, הכי יחוד קבה"ו (פירוש תפארת ומלכות) אע"ג דאינון כנשמתין לגבי כורסייא ומלאכין, (פירוש עולם הבריאה ועולם היצירה) הכי אינון לגבך עלת העלות (פירוש האלוק העליון א"ס) בגופא, דאנת הוא דמיחד לון ומקרב לון ובגין דא אמונה דילך בהון, ואנת לית עלך נשמתא דתהוי אנת כגופא לגבה, דאנת הוא נשמה לנשמות, ולית נשמתא עלך ולא אלהא עלך, אנת לבר מכולא ולגאו מכלא ולכל סטרא ולעילא מכלא ולתתא מכלא, ולית אלהא אחרא עילא ותתא ובין ספירה וספירה, ובעובי דכל ספירה וספירה, ואנת הוא דמקרב לקבה"ו (פירוש תפארת ומלכות) בכל ספירה וספירה ובכל ענפין דנהורין, דתליין מנהון כגרמין וגידין ועור ובשר דתליין מן גופא, ואנת לית לך גופא ולא איברים, ולית לך נוקבא אלא אחד בלא שני, יהא רעוא דילך דתקריב אנת שכינתא (מלכות) לגבי קב"ה (תפארת) בכל דרגין דאינון אצילות דילה וכו' עכ"ל, ע"ש, והעתקתי לך לשון הטהור כי יש צורך מאד בו להמבין בו היטב, ובזה תראה איך מכנה לתפארת ומלכות בשם קב"ה ושכינתיה, ובזה תבין על שאר מקומות:
ואחרי אשר ידעת ששם קבה"ו נאמר על תפארת ומלכות, בזה תדע כי כאשר תאמר ליקבה"ו וכו' קודם התפלה וקודם עשיית המצוה, תכוין בדעתך כשתזכיר קודשא בריך הוא על כללות אור התפארת הרמוז באות וא"ו דשם הוי"ה ב"ה הנקרא קב"ה, וכשתאמר ושכינתיה תכוין על המלכות הרמוזה באות ה"א אחרונה דשם הוי"ה ב"ה, ואין אתה צריך לכוין בפרטי השמות השייכים להם, אלא די לך שתכוין כך קב"ה וא"ו דשם הוי"ה, ושכינתיה ה"א אחרונה דשם הוי"ה, בדחילו אות יו"ד דשם הוי"ה, ורחימו ה"א ראשונה דשם הוי"ה. ובסידורים נרשם עוד כונות בהזכרת קבה"ו שמכונים לשם הוי"ה ואדנ"י בשילוב יא'ה'ד'ו'נה'י, וכן בדחילו ורחימו שילוב הוי"ה אהי"ה, ואם אתה אומר נוסח של לשיקבה"ו מתוך הסידור שכתוב בו השלובים הנז', אה"ן תכוין בהם הנה מה טוב ומה נעים, ואם אתה אומר זה הנוסח בע"פ די לך לכוין באותיות ו"ה דשם הוי"ה שהם קבה"ו, כדי שלא תתבלבל כי כונה זו היא עקרית, והיא מאכל כל נפש:
וכן מצינו כונה זו מפורשת בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוה"ק דף ט"ל וז"ל, קיצורו של דבר ישים שם הוי"ה בארבע אותיותיו לנגד עיניו, ויכוין ליחד קב"ה ושכינתיה שהם ו"ה, ברחימו ודחילו שהם י"ה עכ"ל. וכן עוד נמצא דבר זה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוה"ק דף י"ב ע"ב וז"ל, גם א"ל מורו ז"ל כונת הצדקה והתפלה, והוא ליחד שם י"ה הנפרד מן ו"ה, וקודם שיעשה האדם איזה מצוה או צדקה יאמר ליחדא שמא דקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קב"ה ושכינתיה עכ"ל יע"ש. הרי לך הדברים מפורשים בדברי רבינו ז"ל כאשר כתבתי, ע"כ אתה תתפוס במחשבתך הכונה בקיצור כאשר כתבתי ודי בזה:
ואחרי אשר הודעתיך כל זאת וביארתי לך פשט הכונה של נוסח ליקבה"ו, וגם מה שנזכר בכמה מקומות תואר שכינה, עוד אודיעך דבר אחר בזה שיש מקומות בדברי חז"ל שמכניס כח הדיבור היוצא מהשי"ת בשם שכינה, וכמ"ש על מרע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכן אמרו שכינה אמרה לו, וכיוצא בזה יש הרבה בתלמוד ומדרשים, על כן אע"פ שתראה נזכר שם שכינה בדברי רז"ל אין משמעות הכל אחד, אך באמת המשכיל יבין דהכל עולה בקנה אחד:
והגאון נודע ביהודה תניינא א"ח סימן ק"ז, נשאל על שם שכינה, והביא על זה דברי הרמב"ם ז"ל, במורה, שכתב שיש לזה ב' פירושים, או אור נברא מאת הבורא, או עניין השגחת הבורא שההשגחה נקראת שכינה, וכל מקום יתפרש שם שכינה לפי עניינו, עכ"ד דברי הרמב"ם ז"ל. וכתב המחבר נו"ב אני אומר שני הפירושים הם דבר אחד ע"ש. והמשכיל יבין שדברי הרמב"ם ז"ל נכללו בדברינו, ורק הוא לא היה יכול להרחיב הדברים כאשר הרחבנו, מפני שלא נגלו אליו זוה"ק ודברי רבינו האר"י ז"ל אשר קבל מפי אליהו הנביא זכור לטוב בחכמת הקבלה וסודות התורה.
ועל שאלה הב' ששאלת בענין הזווג ותוארים זכר ונקבה האמורים בעליונים, דע כי הרב המקובל מהר"י ארגיאס ז"ל בשומר אמונים כתב וז"ל, זכר ונקבה הם כינוים למשפיע ומושפע, כי המשפיע לזולתו נקרא זכר והנשפע נקבה, וסוד הזווג המיוחד לספירות הוא חיבור ודיבוק הספירה המשפעת עם ספירה המקבלת ועניינו הוא מיתוק גבורות הנקבה בחסדים של הזכר, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים ש"ג ח"ב פ"ב, והוא רמוז בדברי רז"ל שאמרו ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף עמה מדת רחמים, וזה השיתיף של מדת הרחמים עם מדת הדין הוא עצמו סוד הזווג. וחכמי הזוהר ורבינו האר"י ז"ל הוכרחו להשתמש בכינויים ממאורעות הגופים בענין זווג ועיבור ולידה ויניקה וגדלות, כדי לבאר סודות עמוקים ונפלאים אשר אין דרך ואופן לבארם ולהודיע ענינם, כי אם באלו הכינויים ומשלים גופנים ולא שתהא כונתם לייחס לספירות העליונות מאורעות הגופים ח"ו עכ"ל. ועיין להגאון מהר"ח ז"ל בנפש החיים דף ז' ע"ג יע"ש:
גם בענין זווג הנשמות בג"ע, כתוב בזוה"ק פרשת שלח לך דף קס"ז וז"ל, בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא בין בהאי עלמא בין בההוא עלמא, זווגא דההוא עלמא אדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא זווגא דהאי עלמא גופא בגופא, ע"כ ע"ש, ועכ"ז דע כי אנחנו בעלי גוף לא נוכל לצייר בדעתינו אפילו על זווג הנשמות בג"ע איך הוא ואיך נעשה, וכ"ש וכ"ש שלא נוכל להבין ולצייר בדעתינו זווג אורות הספירות איך הוא, ואע"פ שאנחנו אומרים בפינו שם זווג הספירות למעלה, עכ"ז אנחנו מודים ומאמינים שאין הדברים האלה כפשוטן חלילה:
וכאשר תמצא הדבר הזה מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בריש שער ההקדמות בהקדמה א' וז"ל, ואמנם דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כח בגוף חלילה, וכל הדמיונות והציורים אלו לא מפני שהם כך ח"ו, אמנם לשכך את האוזן, לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים, שהם בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנישי, ולכן ניתן רשות לדבר בבחינת ציורים ודמיונים, כאשר הוא פשוט בכל ספרי הזוהר, וגם בפסוקי התורה עצמה כולם כאחד עונים ואומרים בדבר הזה, כמש"ה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, עיני ה' אל צדיקים, וישמע ה', וירא ה', וידבר ה', וכאלה רבות, וגדולה מכולם מה שאמר הכתוב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכו', ואם התורה עצמה דברה כך, גם אנחנו נוכל לדבר בלשון כזה, עם היות שפשוט הוא שאין שם למעלה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות בלתי נתפסים שם כלל, וכמו שאמר הכתוב כי לא ראיתם כל תמונה וכאלה רבות:
ואמנם יש עוד דרך אחרת כדי להמשיל ולצייר בה דברים העליונים, והם בחינת כתיבת צורת האותיות, כי כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון, וגם תמונה זו דבר פשוט הוא, כי אין למעלה לא אות ולא נקודה שגם זה הוא דרך משל לשכך את האוזן כנזכר, ושני בחינות ציורים אלו אם ציור האדם ואם ציור האותיות שתיהם מוכרחים, כדי להבין בהם ענין האורות העליונים, כאשר תראה ספרי הזוהר בנויים על שתי הבחינות הציורים האלה עכ"ל זלה"ה יע"ש:
וגם רבינו מהר"ש שרעבי ז"ל, בהקדמת רחובות הנהר בענין העליות, הביא דברי רבינו האר"י ז"ל הנז', וכתב, אמנם צריך להבין ענין עליות אלו לפי משמעות פשט הדברים אע"פ שאינם כפשוטם, שיש בהם סודות נעלמים עמוק עמוק, לית מחשבה תופסת בהם, כ"ש דבור, אלא שדברה תורה בלשון בני אדם וכנז' בסוף הקדמה ראשנה משער ההקדמות וכו' ע"כ ע"ש:
גם עוד מצינו לרבינו הרש"ש ז"ל בהגהותיו על עץ חיים שער ל"ז שכתב וז"ל, וה' יכפר בעדי כי דברים אלו אינם כפשוטם, אלא שדברתי בלשון שנשתמש בו הרב, אבל אמיתות עניינים אלו ידעתי דלית מחשבה תפיסה ביה כלל, ואם היה יכולת להבין האמיתות לא היה מקום להקשות כלל, עכ"ל ע"ש. הרי תמצא שגם דברים המפורשים כדברי רבינו האר"י ז"ל, בעולמות העליונים בסדר עמידתם ועלייתם, אין הדברים כפשוטן ולית מחשבה תפיסה בהו כלל, וכ"ש בדברים העמוקים יותר ויותר, ודי בזה לחכם שכמותך:
סוף דבר הכל נשמע, ה' אחד ושמו אחד, ואין לו גוף ולא דמות הגוף, ואין לו שום ציור ותמונה ודמיון כלל ועיקר, וגם כל העולמות וספירות הקדושים למעלה אין להם ציור ודמיון של גופים האלה כלל, ואין מי שיוכל לידע איך הוא עמידתם וסדרם, ואיך עומדים עולמות היושר ועולמות העיגולים, ואיך מתחברים זע"ז, ואיך נמשך השפע מזה לזה, ואיך הוא תוארם ומראיהם, ואיך הוא מהות השפע המחיה אותם ומקיים אותם, וכמה הוא שיעור אורכם וגובהן ורחבם, ואיך הם נכללים זה בזה ומלבישים זה לזה כי בכל זאת אין שום שכל אנושי יוכל לדעת ולהבין ולהשיג כלל ועיקר:
ועל שאלה הג' בענין תיקון רחל ותיקון לאה, דע שכבר הודעתיך לעיל על המלכות העליונה הרמוזה באות ה"א אחרונה דשם הוי"ה ב"ה, שיש לה כמה שמות וכינויים ותוארים, ומכלל השמות והכינויים שלה הוא שנקראת ג"כ בשם רחל, ויש חלק ממנה שנקרא בשם לאה, וא"א לפרש לך פרטות ענין זה, ורק זאת תדע דשמות אלו של רחל ולאה הם תוארים ושמות של המלכות העליונה הנקראת ג"כ בשם שכינה כאמור לעיל. ודע כי לאה ורחל אמותינו, שהם נשי יעקב וישראל אבינו, נקראו בשמות אלו על שם שמות העליונים ההם שנקראת בהם המלכות העליונה, מפני כי נשמות שלהם היו כל אחת חלק גדול מן חלק המלכות העליונה הנקראת לאה, ומן חלק הנקרא רחל, ולכן גם הם נקראו בשמות אלו ודי למבין:
ולהיות כי ישראל חוטאין גורמין פגם בעונותיהם בספירות המלכות העליונה, הנקראת בשם שכינה כאמור לעיל, בחלק ממנה הנקרא רחל, ובחלק ממנה הנקרא לאה, וכן נמי כאשר זוכים בתורה ומצות ותפילה עושים תיקון ותוספת אורות שם, על כן נתקן סדר זה של תיקון חצות שהוא תיקון רחל, כדי לתקן בחלק המלכות הנקרא בשם רחל, ותיקון לאה כדי לתקן בחלק הנקרא בשם לאה, ויש בזה טעמים עמוקים, ואין ראוי לפרשם עתה, ולא ארחיב לך הדברים האלה יותר מזה, ואתה תעשה לדעת רשב"י ע"ה, ורבינו האר"י ז"ל, שעשו סדר התיקונים האלה ע"פ הטעמים הגלויים להם, וכבר באלו הדברים אשר כתבתי לך אתה מבין ויודע פשטות הענין, באיזה מקום אתה עושה ומתקן, ודי בזה לאיש כמוך:
ועל שאלה הד' בענין הכונה והמחשבה. דע שכתב הגאון ר"ח ז"ל בנפש החיים, וז"ל כבר הזכרנו לעיל סוף שער א' שהעיקר בכל המצות הוא חלק המעשה, אך טהרת המחשבה אינה אלא מצטרפת למעשה ולמצוה ולא לעיכובא, וכן מבואר לכל משכיל ישר הולך, שהרי קיימא לן בענין הקרבת הקרבנות דסתמן כלשמן דמי, וכן אמרו להדיא בנזיר דף כ"ג ע"א, באוכל את הפסח לשם אכילה גסה, נהי דלא קעביד מצוה פסח מיהא קעביד, ואם יחשוב האדם בעת חיוב הקרבת הפסח ועת חיוב אכילתו, כונות נוראות של ענין הפסח במחשבה גבוהה שבגבוהות וטהורה שבטהורות, וחדל מעשות הפסח, ונכרתה הנפש ההיא, וכן הוא בכל המצות:
ולא זו בלבד, שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשיי, אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, ולמדוה רז"ל ברפ"ק דתענית מכתוב ולעבדו בכל לבבכם, עכ"ז העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה, כמ"ש רז"ל בפרק אין עומדין מקראי דחנה דכתיב בה רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו, וכן איתא בשוחר טוב שמואל פ"ב, יכול יהא מהרהר בלב ת"ל רק שפתיה נעות וכו', הא כיצד מרחיש בשפתיו. וברור הוא דלא לענין לכתחלה ולמצוה בעלמא הוא דאגמרוהו, אלא גם לעיכובא דיעבד, שאם הרהר תיבות התפלה בלב לבד, לא יצא י"ח תפלה כלל, ואם עדיין לא עבר הזמן צריך להתפלל פעם אחרת בחתוך שפתים כל תיבה, ואם עבר זמנה צריך להתפלל שתים תפלה שאחריה, כדין מי שלא התפלל כל עיקר, כמו שהעיר על זה המג"א סי' ק"א סק"ב, בראיות נכונות שהמה כדאי להכריע בצדק דבהרהור התפלה לבד לא יצא י"ח. וידוע בזוהר וכתבי האר"י ז"ל שענין התפלה היא תיקון העולמות, והתעלות פנימיותם כל בחינת נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על יד הדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו, ורוחו בנשמתו, כמ"ש בע"ה לעיל סוף שער ב', והם נקשרים על יד עקימת ותנועת שפתיו, בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדיבור, כמ"ש רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה. ובפרק כל כתבי דף קי"ט אמרו מנין שהדיבור כמעשה שנאמר וכו', והוא בחינת נפש שבדבור, וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחינת רוח שבה, וכונת בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת נשמה שבדיבור:
לזאת לא יצא י"ח ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה, אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה, שיתקשר הנפש של הדיבור שהוא תנועת השפתים ברוח שהוא ההבל והקול, ואח"כ יתקשרו גם שניהם בנשמה שהיא המחשבה והכונה שבלב, וכשהתפלל רק במחשבה לבד לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום, אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד, אע"פ שלא צירף המחשבה וכונת הלב אליה, והגם דודאי אינה במדריגה שלימה וגבוהה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עכ"ז אינה לריק ח"ו, ויוצא בה י"ח, כי עכ"ז הרי העלה וקושר נפשו ברוחו, ועולם הנפש בעולם הרוח:
ובזוהר פרשת פקודי דף רכ"ב ע"ב אמרו דאצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון, למעבד שלימו וקשורא ויחודא לעיל כגוונא דאיהו לעילא וכו', לקשרא קשרא כדקא יאות וכו', מחשבה ורעותא קלא ומלה אלין ארבע מקשרין קשרין לבתר דקשירו קשרין כלא כחדא אתעבידו כולהו רתיכא חדא לאשראה עלייהו שכינתא וכו'. ובפרשת במדבר דף ק"ך ע"ב אמרו דרך כלל, דעיקרא דצלותא תליא בעובדא בקדמיתא, ולבתר במילולא דפימא דוקא, ובאדר"ז דף רצ"ד אמרו כל מה דחשיב בר נש וכל מה דיסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק לה בשפוותיה וכו', ובגין כך כל צלותא ובעותא וכו' בעי לאפקא מילין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא, ולאו בעותיה בעיתא, וכיון דמילין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וכו':
ודרך כלל אמרו בזוהר אמור דף ק"ה ע"א, מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכולא או מילי לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תפח רוחיה. ולא הצריכו רז"ל ענין הכונה לעיכובא אלא בברכת אבות בלבד. ובזוהר פ' ויחי דף רמ"ג אמר, מאן דלביה טריד, ובעי לצלאה צלותיה ואיהו בעקו, ולא יכיל לסדרא שבחא דמאריה כדקא יאות, מאי הוא אמר ליה אע"ג דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סידורא ושבחא דמאריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחא דמריה אע"ג דלא יכיל לכוונא וכו' ע"ש:
והגם דודאי שמחשבת האדם היא העולה למעלה ראש, בשמי רום בעולמות העליונים, ואם יצרף האדם גם טוהר המחשבה והכונה בעת עשיית המצות, יגיעו מעשיו לפעול תיקונים יותר גדולים בעולמות היותר עליונים, אמנם לא המחשבה היא העיקר אצלינו כמו שנתבאר. ועיין בזוהר יתרו דף צ"ג, ואי אזדמן ליה עובדא ויכוין ביה זכאה איהו, ואע"ג דלא מכוין ביה זכאה איהו, דעבד פקודא דמאריה, אבל לא אתחשב כרעותא וכו', ע"ד צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו', מאי כוננה עלינו, כוננה ואתקין תיקונין לעילא כדקא יאות, עלינו אע"ג דלית אינן ידעין לשוואה רעותא אלא עובדא בלחודוי, מעשה ידינו כוננהו למאן לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא וכו' ע"ש, עכ"ל הרב בנפש החיים. ודבריו בזה הם טובים ונכוחים וישרים למוצאי דעת, והאריך עוד בדברים אלו, ודי לך במה שכתבתי. ולפי דבריו אלו הנך רואה שזאת הטענה אשר יצאת לטעון בשאלה הד', הנה היא טענת היצר שמראה טלפיים בסימני טהרה, כדי לבטל את האדם מקיום המצות ודברים שבקדושה:
הנה כי כן אתה השואל, אפילו אם יהיה לבך טרוד הרבה, אל תבטל אמירת תיקון חצות, ואל תמנע עצמך מלהתפלל התפלות והבקשות המיוסדים מן הראשונים ואע"פ שאינם מחויב התפלה שתיקנו אנשי כנה"ג, אך ודאי שצריך להשתדל ולהתאמץ בשלימות הכונה ונקיות וזכות המחשבה, והשי"ת יהי' בעזרך ובעזרתינו ובעזרת כל בית ישראל אחינו, ויעזרינו תמיד על דבר כבוד שמו מעתה ועד עולם אכי"ר:
סימן ב
שאלה. נשאלתי מצורבא מדרבנן, נא ונא יודיעני האי מילתא דתמיהא לי, כי נבוך אני מאד במה שאני רואה כמה ענייני הפרש וחילוק שיש בכונות התפלות בשבת ויו"ט ור"ח וחול, וכן כמה חילוקים יש למעלה בעולמות בזמנים של שבת ויוה"כ ור"ה וסוכות ופסח ושבועות וחנוכה ופורים ור"ח ועומר, וכן כמה חלוקים בזמנים שעברו, בהיות אבותינו בארץ מצרים, ואחר יציאתם ובזמן המשכן, ובזמן בהמ"ק, וחורבן בהמ"ק, וגלות בבל ומדי, ובזמן בית שני ובחרבנו, וכיוצא בזה, ונבוך אני לדעת איך יהיו השינויים האלה למעלה בעולמות העליונים הקדושים, והיכן נעשים שינויים אלו ועל מי דבר בשער הכונות, כולו יורני מורי מורה צדק ושכמ"ה:
תשובה. בראשית מאמר שא עיניך וראה הקדמה אחת יקרת הערך, אשר עליה, בנוי בניין כל כונות התפלות והזמנים מראשית השנה ועד אחרית השנה, הלא היא כתובה בספר הישר, הוא ספר שערי קדושה לרבינו מהרח"ו זלה"ה, אשר קיבל מרבינו הגדול האר"י זלה"ה, והוא בחלק ג' שער א', ואלו דבריו שכתב במהות העולמות בתכלות הקיצור. הנה המאציל העליון אשר האציל כל העולמות נקרא אין סוף, ואין בו שום תמונה לא בשם ולא באות ואפילו בקוצי האותיות כלל, ולכן אפילו ההרהור אסור בו, והאציל חמשה עולמות, זה נשמה לזה וזה לזה, והם עולם הנקרא אדם קדמון כנזכר בספר התיקונים, ובלשון הגאונים נקרא צחצחות, והב' עולם האצילות, והג' עולם הבריאה, והד' עולם היצירה, והה' עולם העשיה, ואלו החמשה עולמות, נקראים הוי"ה אחת, כי קוצו של יו"ד הוא עולם הנקרא אדם קדמון, והיו"ד אצילות, וה"א ראשנה בריאה, והוא"ו יצירה, וה"א אחרונה עשיה, ברם לפי שעולם הנקרא אדם קדמון הוא נעלם מאד מאד, לכך אין אנחנו מזכירים עתה אלא ארבע עולמות אבי"ע בלבד, כי הם אותיות גמורות, וארבעתם יחד נקראים שם הוי"ה, ועוד נתחלקו אלו לעשר ספירות, והם כתר בקוצו של יו"ד, וחכמה ביו"ד עצמה, ובינה בה"א ראשנה, וחג"ת נה"י בוא"ו, ומלכות בה"א אחרונה. ואין לך ספירה שאינה כלולה מן עשר ספירות כולם, וכל ספירה וספירה מתחלקת לאלפים ורבבות ספירות, וכן הענין בעולמות כל עולם כלול מכל ארבע עולמית אבי"ע וכל אצילות עולמות אלו נקרא בשם מחצב הספירות:
והנה כמו אצילות אור המיוחד הזה הנקרא בשם מחצב הספירות, כן יש עוד בריאת אור דומה לו הנקרא בשם מחצב הנשמות של בני אדם, והוא דומה לו בכל פרטיו במספר העולמות ומספר הספירות, וזה האור המיוחד הנקרא בשם מחצב הספירות, הוא מתלבש באור זה הנקרא בשם מחצב הנשמות. וכן יש עוד בריאת אור אחר דומה לזה הנקרא בשם מחצב המלאכים, שזה אור מחצב הנשמות מתלבש בו, ולכן כתיב הן אראלם צעקו חוצה, כי מחצב המלאכים הוא חוצה ממחצב הנשמות, המלביש למחצב הספירות. באופן דכל הפרטות שיש במחצב הספירות, הן במספר העולמות הן במספר ספירות וסדרן, יש כנגדן ממש במחצב הנשמות, ומזה אור מחצב הנשמות נמשכו ובאו כל הנשמות של ישראל, כל אחד כפי מדרגתו, יש מן אצילות אשר במחצב הזה, ויש מן הבריאה אשר במחצב הזה, ויש מן היצירה, ויש מן העשיה, ובכל או"א מעולמות אלו שבמחצב הזה יש כמה מדרגות לאין קץ:
עוד מפורש יוצא בדברי רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה הנז' חלק ג' שער וא"ו, שהדיבור יוצא ובא אל הנביא מן מחצב הספירות, שזה הוא מ"ש יחזקאל הע"ה ועל דמות הכסא כמראה אדם וכו' שהוא אור מחצב הספירות, אמנם הכסא עצמו הוא אור מחצב הנשמות, בסוד האבות הן הן המרכבה, וכמבואר שם יע"ש.
גם מפורש בדברי רבינו מהרח"ו ז"ל, דמחצב הספירות אינו צריך תיקון, ואין צריך לבירור, ואין מעשינו עושים שם שום פועל, כי עליו נאמר אם צדקת מה תתן לו, וממילא לא יגיע שם שום פגם וחסרון מכח החטא, כי כל מעשינו הם מגיעים ונוגעים במחצב הנשמות, אשר משם נשמתינו, ולכך כח מעשינו מגיע שם:
גם עוד ראה תראה מ"ש הרב החסיד מהר"ח זלה"ה, בספרו הבהיר תורת חכם דף קנ"ח ע"ב וז"ל, נראה שמוה"ר ז"ל (הוא רבינו הרש"ש ז"ל) סובר, שמ"ש הרב ז"ל שיש בירור גם במחצב הספירות, מדבר באצילות דמחצב הנשמות שנקרא ספירות, כמו שנראה בתיקונים, ושם יש בירור, אבל הספירות הגמורות אין בהם שום חסרון, ושם נאמר אם צדקת מה תתן לו, ושם הזווג תדירי ושם עולים הנשמות להתקן ע"י זווג של הספירות הגמורות, ומשם ניתנים למחצב הנשמות, ומזדוגים גם הזו"ן של מחצב הנשמות ויוצאים לעוה"ז. וכן נראה בשער קדושה למהרח"ו ז"ל, ומוה"ר לא רצה לגלות זה בפירוש אלא בהעלם עכ"ל יע"ש. ועיין עוד שם בתורת חכם דף ע"ג ע"א, שכתב באבי"ע דאצילות אין לנו עסק כלל, ואינו צריך למעשינו כלל, עכ"ל יע"ש:
ועוד כתב שם בדף ע"ג ע"ב וז"ל, וכפ"ז מתיישב כי במקום אחד כותב הרב ז"ל שיש בירורים ועליה אף למחצב הספירות, ובמ"א כותב דאין בירורים כי אם למחצב הנשמות, כי הספירות נגמרו להתקן, אך נראה כי בכאן כיון מוה"ר ז"ל להסיר ספק זה, כי זו האבי"ע דאצילות אין בו שום חסרון ושינוי כלל, כי זה הוא הנקרא מחצב הספירות שכתב הרב ז"ל בשערי קדושה, שנאמר בו אם צדקת מה תתן לו, אבל באבי"ע דבי"ע הכולל הנה האצילות שבו נקרא ג"כ (לפעמים) בשם מחצב הספירות, והבי"ע דבי"ע שבו נקרא מחצב הנשמות, ושניהם צריכין תיקון בין האצילות דבי"ע הנקרא (לפעמים) מחצב הספירות, בין מחצב הנשמות של זה בי"ע הכולל. ועיין מ"ש הרב ז"ל בשער הפסוקים בפרשת בראשית וז"ל, שהתורה התחילה בבי"ת לפי ששורש התורה הוא מהבריאה ולמטה ע"כ, אבל באבי"ע דאצילות (שהוא מחצב הספירות האמתי הנז') אין לנו עסק כלל, ואינו צריך למעשינו כלל, ואם צדקת מה תתן לו עכ"ל יע"ש. ועיין עוד שם בדף פ"א ע"א שכתב דמחצב הספירות האמתי לא היה בו מעיקרא שבירה, ולא שייך בו תיקון, דאין שם חסרון ושינוי כלל יע"ש:
ואנא עבדא מצאתי מרגלית יקרה בדברי רבינו האר"י ז"ל, בשער מאמרי רשב"י בפרשת תרומה, שהובא שם לשון רבינו הגדול האר"י ז"ל בעצמו, שהועתק מכתיבת ידו יד הקודש על העליונה, והוא שם בדף יו"ד ע"ד שכתב שם בד"ה ואמנם ביאור וכו' וז"ל, והנה מסטרא דאצילות (פירוש מחצב הספירות האמיתי) היא נקראת סיהרא קדישא, והיא שוה לשמש, ואין לה חסרון ולא עניות ולא פגימה, והיא נקראת תאומתו שוה לו, לא הוא גדול ממנה ולא היא גדולה ממנו, עכ"ל ע"ש:
ועוד אעתיק לשון רבינו מהרח"ו זלה"ה בעולת תמיד דף א' בתחלת הספר הקדוש הנז', וז"ל, האצילות הוא עצם הספירות ויחודם בא"ס הוא ע"י העצמות המתפשט בהם, הרי שהם שלשה חלקים, חלק הא"ם, וחלק העצמות, וחלק הספירות עצמם, ולאלו השלשה נרמזו בתיקונים בהקדמה דף ג' ע"ב, מלכא איה וגרמי חד בהון, בי"ס דאצילות קרא מלכא לא"ס, וגרמי לחלק העצמות, ובהון לחלק הספירות, ג"כ נרמז באומרו איהו וחייו חד בהון, וקרא חייו לעצמות, שם חיים התלויין ממנו, אך הבריאה אינו דומה הבריאה עם הי"ס דבריאה, שהם הענפים די"ס של אצילות המתלבשים בבריאה, ואין יחודם האמיתי אלא באצילות, כי שם לעולם אין לך רגע שאינם מיוחדים שלשה בחינות הנז', אך בבי"ע הוא יחוד לפרקים עכ"ל, (פירוש למחצב הנשמות קרי ליה כאן בשם בי"ע), ועיין בעץ חיים שער מ"ז סדר אבי"ע פ"ב יע"ש:
ואתה המשכיל עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים האלה, ובין תבין מאלו הדברים כי במחצב הספירות האמיתי שהוא האצילות הגמור, לא יש שם חסרון ויתרון בכל הפרצופים, כי כן מפורש בלשון הטהור של רבינו האר"י ז"ל, וממילא תבין מדבריו אלו דאין עושין המצות והתפלות תיקון במחצב הספירות האמיתי, דאין צורך שם תיקון כלל, וכל תיקון המצות והתפלות ושינוי הזמנים הוא רק במחצב הנשמות, הרי לך יוצא מכאן סייעתא והוכחה לכל הכתוב:
ועתה, אתה המשכיל תשקוט ותנוח ממן המבוכות שלך, כי ידעת בזה שכל השינויים שיש למעלה בזמנים חלוקים של שבת ויו"ט ור"ח וחול הוא רק במחצב הנשמות, וגם כל תיקוני התפילות והמצות הם נעשים במחצב הנשמות, וגם כל שינויים שהיו למעלה בזמנים חלוקים של גלות מצרים וזמן המשכן וזמן בהמ"ק וחורבן בהמ"ק וגלות בבל ומדי וזמן בית שני וחרבנו כל זה הוא רק במחצב הנשמות, אבל במחצב הספירות האמיתי לא יש שום שינוי וחסרון ופגם, וגם לא יתרון ועליה בשום זמן מהזמנים, כי כל הזמנים שוים בו:
ודע כי מחצב הנשמות הגם שיש בו כל הפרצופים ויש בו אבי"ע, עכ"ז הוא נקרא בריאה, בערך מחצב הספירות האמתי, וזה מחצב הספירות האמיתי נקרא אצילות גמור בערך זה. וזהו סוד מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות, בסוד ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, דנשמות ישראל הם מן הבריאה יע"ש, והיינו דמחצב הנשמות נקרא בריאה בערך מחצב הספירות האמיתי:
והשתא נתיישבה היטב הקושיא שנתקשו בה רבים, על מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות בדרוש יצ"מ, על פסוק כה אמר ה' בני בכורי ישראל, שרמז לו על הבן הבכור העליון הנקרא ישראל, דקיומו קיים ולא נתבטל ח"ו כאשר חשב פרעה שכפר במציאותו, ונתקשו ממי יצאו הדברים האלה למרע"ה, ובזה ניחא, כי הדברים יוצאים מן מחצב הספירות, וכמ"ש לעיל מדברי מהרח"ו ז"ל, שהדברים יוצאים ובאים אל הנביא מן מחצב הספירות, ואומר בני בכורי ישראל על ז"א דמחצב הנשמות, וזה ברור:
מיהו הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל, הובאו דבריו בסוף עץ חיים דפוס ירושלים, כתב שמ"ש קטנות והתעלמות בזמנים חלוקים, כמו זמן גלות מצרים ובזמן המן, אין זה אלא רק בפרצוף המוחין ע"ש, וגם זה אפשר להיות, אך הכונה הוא בפרצוף המוחין במחצב הנשמות. וכן ראיתי למהר"י כחלי ז"ל בספר תורה לשמה כ"י, שנשאל בזה"ל, ידוע הוא כי הנהגת העולם הוא על ידי זעיר אנפין, ורצינו לידע איך יהיה זה בשינוי הזמנים הנזכרים בדברי מרן האר"י ז"ל, דלפעמים היה ז"א בבחינת עיבור, וא"כ בזה"ז איך תהי' הנהגת העולם יורינו וכו', והשיב וז"ל, תשובה, למדוני רבותי שענין חזרת ז"א בסוד העיבור אינו אלא בפרצוף המוחין, אבל פרצוף העקרי של הו"ק זה שלם, ובו לא היה שינוי ואינו משתנה לעולם, והנהגת העולם היא בפרצוף הזה של הו"ק. ודע כי זה אינו אלא רק במחצב הנשמות, אבל לא במחצב הספירות, דשם הכל הוא בשלימות ובגדלות גמורה, תמיד כל הימים בשוה. וכתב עוד שם, דמ"ש בעץ חיים שער הנסירה פ"ה בפסוק ברוך אברם לאל עליון, דעל ידו נגלה היסוד וכו' היינו בפרצוף המוחין אשר במחצב הנשמות ע"ש, ולפ"ז גם מ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים בפרשת לך לך דעל ידו נגלית לזה וכו', היינו דאיירי בפרצוף המוחין אשר במחצב הספירות, עכ"ד יע"ש:
ודע כי ענין עיבור ולידה וקטנות וגדלות אשר יהי' תמיד בפרצוף המוחין, נתפרש היטב דבר זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בביאור אדרת האזינו שחקר שם חקירה בענין עיבור השני לצורך מוחין דהולדה, ושם ביאר הדברים היטב יע"ש, ועוד נתבארו דברים אלו בעץ חיים שער הנסירה פרק ג' ע"ש:
גם עוד תדע, דמ"ש הרב החסיד מהר"ר דוד מאג'ר ז"ל, דסוד יצ"מ ומה שחזר ז"א לבחינת עיבור תלת כלילן בתלת, הכל הוא בפרצוף המוחין, דכל מה שנוגע לפרצוף זו"ן דאצילות ודבי"ע, שהם חותם פרצופי האצילות כולם נגמרו ונתקנו בזמן הראוי להם, בעת שעלה רצון המאציל והאציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם בצביונם ותיקונם, ואין שייך בהם לא מיעוט ולא ירידה לא עליה ולא גדלות וקטנות, וכל הכונות שלנו ודרושי הרב ז"ל כולם מדברים בפרצוף המוחין דזו"ן וכו', וכנז' בד"ק בהגה"ה הנדפסה בסוף ספר עץ חיים, הנה כל דברים אלו הם דברי אמת ויציב, וכן נמצא דבר זה בדברי רבינו הרש"ש ז"ל בהגהותיו לעץ חיים, בשער הפרצופים דרוש ד' באורך, יע"ש:
ועתה אתה המשכיל בין תבין מעצמך בענין דברי הנבואה שהי' למרע"ה ולשאר הנביאים כי המדבר הוא המאציל העליון אשר אורו מתפשט באורות הספירות, והוא המסתתר ומתלבש בז"א דאצילות, בהתלבשות כל הפרצופים שכולם נכללים בשם הוי"ה כי קוץ היו"ד וארבע אותיות הוי"ה הם כוללים מן אור א"ס דטמיר וגניז בכתר עד זו"ן וכנז"ל, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בזה"ל, כללו של דבר ישים האדם שם ההוי"ה נגד עיניו, כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בו נכלל הכל, אור המאציל והנאצלים יחד, עכ"ל, שכל דברי התורה והמצות הם באים בודאי מן אור המאציל העליון א"ס, והם יוצאים ומתגלים מן ז"א דאצילות, שהוא הנקרא בשם הוי"ה בסתם, ומשם היו הדברים באים למרע"ה, אך כל הדברים והצוויים עיקרן נמשכין ובאין מן אור המאציל העליון א"ס ב"ה:
על כן דברים אלו של בני בכורי ישראל, אע"פ שהם יוצאים ומתגלים למרע"ה מן ז"א דאצילות הנקרא ישראל, מ"מ הנה באמת הם נמשכין ובאים מן המאציל העליון המסתתר שם, והוא היה המדבר על ז"א שבפרצוף המוחין אשר במחצב הנשמות, וד"מ נאמר, ראובן מדבר עם שמעון, הנה הדיבור יוצא ומתגלה מגופו של ראובן, אך באמת הוא נמשך ובא מן הנשמה אשר בקרבו:
וכיוצא בזה כתב הרב מקדש מלך ז"ל, בספר בראשית על דף ט"ז ע"ב, בענין ויאמר הנזכר במעשה בראשית וז"ל, חילא דאתרם וכו' פירוש אע"פ דויאמר הוא אבא אומר לאימא, הכל הוא מכח א"ס אשר ממנו נברא הכל עד שנתפשט אותו הכח ברזא דמחשבה שהוא אבא, ואז נתעורר אבא בכח אור א"ס אשר בקרבו ואמר לאימא, וכאלו אמר הכתוב ויאמר אור א"ס שהוא העיקר עכ"ל ע"ש. ועיין באדרא מ"ש בביאור הפסוק בי נשבעתי נאם ה', דאומי ז"א בא"א אשר בקרבו, ע"ש:
ודע כי לפעמים יהי' הדיבור למרע"ה ממלכות דאצילות, וכמ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קכ"ה ע"ב על פסוק ואל משה אמר עלה אל ה', מאן אמר דא שכינתא וכו' יע"ש. ומצינו עוד בזוהר בשלח דף ס' ע"ב, ע"פ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך לא כתיב מאן קאמר דא אלא קב"ה קאמר ורבי חזקיה אמר שמעינן אמירה סתם מן אמירה סתם, דכתיב ואל משה אמר עלה אל ה'. ופירש רבינו בזוהר הרקיע, דרבי יוסי פירש מרע"ה צעק אל הנוקבא, והיא הורה לו עץ דא עץ החיים התפארת א"כ מ"ש ויאמר קאי על הנוקבא ומ"ש אל ה' אלקיך ז"א שאם המדבר ז"א הול"ל לקולי. ורבי חזקיה אמר כל אמירה סתם היא הנוקבא, כמו ואל משה אמר וכו' עכ"ד ע"ש. ומה שיהי' הדיבור לפעמים מרע"ה מן נוקבא דאצילות פרשתי בזה טעם במ"א בס"ד, ועיין בעץ חיים שער ל"ו הנקרא שער מיעוט הירח בפרק ב' וז"ל, וז"ש באנשי סדום וה' המטיר על סדום מן השמים, כי עיקר ההנהגה מן השמים שהוא ז"א, אמנם להיות כי גם הנוקבא היתה כלולה בג"פ עליונים דנה"י דז"א, לכן נזכרת בכללות עמו ככתוב וה' המטיר הוא וב"ד וכו' יע"ש:
וכן הענין במ"ש רבינו האר"י ז"ל בדרוש הפסוק של ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי גדול, שרצה המאציל העליון לבטל מציאות נוקבא התחתונה רחל ולעשות נוקבא חדשה אל ז"א, מצד בחינת ד' דאחד היא לאה וכו', כמ"ש רבינו ז"ל בעץ חיים, ובשער הפסוקים, הנה גם בזה מוכרח לומר שהדברים האלה יוצאים ובאים מן אור המאציל העליון שהוא נשמת הכל, אלא שהם יוצאים ומתגלים מן ז"א דאצילות הנקרא הוי"ה בסתם, שבו נכלל הכל, כי קול היו"ד וארבע אותיות הוי"ה הם כוללים מן אור א"ס דטמיר וגניז בכתר עד זו"ן דאצילות, והוא מדבר על רחל אשר במחצב הנשמות. וכן נמי מש"ה ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ופירשו בזוהר מן השמים הוא ז"א הנקרא שמים, היינו על ז"א שבמחצב הנשמות. וכן מ"ש בספר הכונות בדרוש הפורים דבגלות שבעים שנה היה ז"א בסוד הדורמיטא, כל זה הוא במחצב הנשמות ובפרצוף המוחין אשר שם. וכן מ"ש בעץ חיים בשער מיעוט הירח הדברים ההם המה על מחצב הנשמות. וכן מ"ש בזוה"ק על מרע"ה שהוא בעלה דמטרוניתא, דהכונה הוא שממשיך בה שפע, כל זה איירי במחצב הנשמות, וכן כל מ"ש בעליות שבת ויו"ט ור"ח, ודרושי הזווגים, ודרושי הקטנות וגדלות, הכל הוא במחצב הנשמות. וכן מ"ש בשער רוה"ק בפגם ותיקון של מעשה האדם, וסך התעניות, הכל הוא במחצב הנשמות, כי במחצב הספירות אין מגע יד ח"ו, לא פגם ולא ירידה, ולא קטנות ולא שינוי חלילה בשום זמן מן הזמנים כלל ועיקר:
אך דע, כי סדר התלבשות המחצבים הנז' זה בזה, וכן בכל מחצב ומחצב הנז' סדר התלבשות הפרצופים זב"ז, אין אנחנו יכולים לידע ולהשיג איך הוא ואיך נעשה, כי גם עמידת עולמות היושר ועולמות העיגולים אשר כל מה שיש בזה יש בזה, אין אנחנו משיגים ויודעין איך הם עומדים, כי השכל האנושי בהיותו עצור ומונח בגוף גשמיי, א"א לו לצייר ולהשיג בדבר רוחניי:
אברא, שהראשונים בעלי נבואה ורוה"ק עד אחרן רשב"י זיע"א, ועד אחרן האחרונים רבינו האר"י ז"ל, ודאי היו יכולין להשיג מחמת קדושתם וזיכוך חומרם, כל אחד כפי מדרגתו, אך ודאי א"א שישיגו השגה שלימה כאשר ישיגו אחר פטירתם בג"ע התחתון, וכ"ש בהיותם בג"ע העליון, דהשגתם תהיה יותר גדולה מהיותם בג"ע התחתון. והנה אע"פ דמשיגים בהיותם בעוה"ז מה שיכולים להשיג כפי מדרגתם, מ"מ כשהיו מוסרים הסודות של כל עניינים הנז"ל לתלמידיהם, א"א שיסבירו להם ויודיעום כפי מה שהם משיגים ויודעים, ורק יסבירו להם הדברים בדרך משל ודמיון, כפי מה שיוכל התלמיד לסבול ולקלוט:
ובזה תבין מ"ש בשער הגלגולים דף ע"א, שאמר רבינו האר"י ז"ל לתלמידו רבי יצחק הכהן ז"ל קודם הפטירה, שיאמר להחבירים משמו, שמהיום והלאה לא יתעסקו בלל בחכמה זו שלמדתים, כי לא הבינו אותה כראוי ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש, ואמנם ה"ר חיים ויטאל לבדו יעסוק בה בלחישה בסתר, עכ"ל ע"ש. ובאמת כולם למדו מפיו, ואיך יבואו לידי טעות וכפירה, אך הענין כי כל הדברים של התלבשות ועליה וירידה וקטנות וגדלות וזווג וכיוצא, אין הדברים כפשוטן, והוא לימד אותם בדרך משל וציור, ואפשר שיעשו באיזה דבר, ויבואו לפרשו כפי מה שיחייב המשל בדבר ההוא, ובאמת אין הנמשל דומה למשל, ולא אמד להם המשל אלא להמשיל בו במקצת, כדי להוציא הדברים מפיו, ולעשות להם אחיזה שיקבל השומע איזה הבנה בהם, ועי"כ אם יהיו מיישבין הדברים כפי השערת שכלם, אפשר שיבואו לידי טעות וכפירה ח"ו. ועיין לרבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום, שנתקשה בעץ חיים שער י"ד פרק ג' בענין סדר עמידת הפרצופים, וכתב ישוב על הקושיא מדעתו הרמה, ובסוף דבריו כתב וז"ל וה' יכפר בעדי כי דברים אלו אינם כפשוטן, ולזה נופל כמה קושיות, ואם הי' אפשר להבין אמיתות כל העניינים לא הי' מקום להקשות, עכ"ל ע"ש.
ומי לנו גדול מרבינו מהרח"ו ז"ל, אשר סמך רבינו הגדול שתי ידיו עליו, ומסר את אשר לו בידו, ועכ"ז כתב בשער הכונות בדרוש העומר דרוש י"ב דף פ"ו ע"ג, על סוד בענין הקטנות וז"ל, ולכן הסוד הזה צריך להעלימו, אם מפאת עצמו, ואם מפני שאין אנחנו יודעים אמיתתו, אפילו טיפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא, עכ"ל, ודברים אלו שכתב אפילו טיפת חרדל, המה יורדים חדרי בטן לאדם שיש לו מוח בקדקדו, ומזה תקיש לשאר דרושים, דאע"פ שתראה בהם דברים מפורשים, לא כן היא, אלא הם דברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים באלפי עזקי, מחמת שאין הדברים נאמרים כפי פשוטן:
קנצי למילין, אתה המשכיל שים עיניך ולבך תמיד אל ההקדמה היקרה הזאת, אשר כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה, בענין מחצב הספירות ומחצב הנשמות, ואשר ביארתי לך בהם כאן מפי סופרים ומפי ספרים, שבזאת יאירו עיניך בכמה חקירות וכמה עניינים השייכים לחכמת הסוד והקבלה, ואזכיר ואודיעך בזה פה ענין נחמד וחביב אצלי מאד, והוא בכתובים בספר דעת ותבונה פרק י"ט, אשר הובאו שם דברי מהרח"ו ז"ל בענין מחצב הספירות ומחצב הנשמות, וסו"ד כתוב שמה, לכאורה יש כאן להמעיין מקום שאלה בהקדמה זו שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל בעניין המחצבים שיש מחצב הספירות ועליו מחצב הנשמות ועליו מחצב המלאכים וכו', כי נראה הקדמה זו חידוש, ואיך לא כתב הקדמה זו בספר הגדול עץ חיים, וגם לא בספר מבוא שערים, וגם לא בשמנה שערים, אך הנה דע כי הקדמה זו איננה חידוש, וכבר נזכרה בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים ושאר שערים, ורק כאן בשערי קדושה כתב ההקדמה בקיצור בסגנון אחר, ורק הלשון חדש אבל הענין אינו חדש, שנבר נתבאר בעץ חיים, שיש בעולמות כולם בחינת עצמות שהם הספירות והאורות, ויש בהם ג"כ בחינת הכלים, וגם בכלים עצמן יש בחינת פנימיות ובחינת חיצניות, והנה לאורות אשר בתוך הכלים קרא אותם רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה בשם מחצב הספירות, ולפנימיות של הכלים עצמן קרא אותם בשם מחצב הנשמות, ולחיצניות הכלים קרא אותם בשם מחצב המלאכים, דנשמות ישראל באין מפנימיות של הכלים עצמן, והמלאכים באין מאור חצניות של הכלים, ועיין הקדמה זו באורך וברוחב בעץ חיים שער כ"ח הנקרא שער העיבורים, מ"ש בחיצניות ופנימיות מה עניינם יע"ש, ודברים ההם הובאו ג"כ בספר מבוא שערים שער ה' ח"א פ"ד ע"ש, וכ"כ נמי כן בשער מאמרי רשב"י בביאור אדר"ז:
ועיין עוד בשער הכונות בדרוש תפלת השחר דרוש ב', ועוד עיין בשער הכונות מ"ש בדרוש ענין שינוי התפילות, ועוד מ"ש שם בדרושי ערבית דליל שבת דרוש ג', ועוד בדרושי ראש השנה דרוש ב' יע"ש, ובין תבין את אשר לפניך. והנה תמצא כי הפסוק של הן אראלם צעקו חוצה, נדרש בעץ חיים ומבוא שערים ובשער מאמרי רשב"י, כאשר נדרש בשערי קדושה בענין המחצבים. ועוד שא עיניך וראה מ"ש בעץ חיים שער מ', הנקרא שער חיצוניות ופנימיות דרוש יו"ד ודרוש י"א, ואז תמצא דברינו אמת וצדק, שזאת ההקדמה של מחצב הספירות ומחצב הנשמות, שאמר רבינו מהרח"ו ז"ל בשער קדושה, אינה דבר חדש אלא היא נזכרת ברחבה בעץ חיים ומבוא שערים, ישמע חכם ויוסף לקח:
ודע כי ראיתי להרב החסיד מהר"ח דילה רוזא ז"ל, שכתב וז"ל, בחינת זו"ן שחזרו בגלות מצרים בבחינת תכ"ב, זהו בזו"ן דסדר זמנים שהם בחינת נה"י וחג"ת דנה"י, שכבר נודע שנה"י הם לבר מגופא, ושם אחיזת הקליפות כנודע, לכך חזרו זו"ן דסדר זמנים בבחינת תלת כלילן כתלת, אבל בזו"ן דששת ימי בראשית לא היה כ"כ אחיזה בהם, שהם בחינת גופא עכ"ל. ודבריו אלו בנויים ע"פ הקדמה הנמצאת לרבינו הרש"ש ז"ל בספר נהר שלום, שיש שני מיני בירורים, האחד הוא בירור מבחינת ששת ימי בראשית, שהם חג"ת ונה"י דחג"ת, שנפרטים לשנים ולחודשים ולשבועות ולימים, והב' הוא בירור מסדר הזמנים, שהם חג"ת ונה"י דנה"י, ונפרטים ליובלות ולשמיטין ולשנים ולחודשים ולשבועות ולימים ע"ש. אך הקדמה זו חידוש נפלא שלא נמצאת בכל כתבי רבינו ז"ל הנמצאים אתנו, וא"א לחדש הקדמה כזאת מדיוקים, ובודאי שמצאה רבינו הרש"ש ז"ל בכ"י בפירוש. ואיך שיהיה אני כתבתי לך כדי הצורך בענין זה, שים עיניך ולבך היטב, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ג
שאלה. ראובן כתב לו הסופר תפילין ורצה להתחסד שיכתוב בידו אות ראשונה ואות אחרונה מפרשת קדש כדרך שעושין המתחסדים בכתיבת ס"ת, לכתוב אות למ"ד שבסוף התורה בידם, והוא אינו אומן לכתוב אשורית בטוב, על כן אחז ראובן הקלמום בידו, והסופר אחז בידו של ראובן, וכתב אות ראשונה של פרשת קדש שהיא אות וא"ו, ואות אחרונה שהיא אות מ"ם, ודא עקא כי ראובן אחז הקולמוס בשמאלו שישב מצד ימין של הסופר, אך הסופר אחז בימינו בשמאל ראובן האוחזת הקולמוס. ונסתפקנו אם יש חשש פיסול בזה, כיון דפסק מר"ן ז"ל בסימן ל"ב סעיף ה', אם כתב בשמאל פסול, וכאן אע"פ שהסופר אחז שמאל ראובן ביד ימין, מ"מ אי אזלינן בתר יד ראובן, הו"ל נכתב בשמאל דפסול. יורינו בזה תשובה נכונה ושכמ"ה:
תשובה. מצאתי בס"ד בהרמב"ם ז"ל הלכות שבת פרק י"א הלכה י"ד, שפסק קטן אוחז בקלמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקלמום וקטן אוחז בידו וכותב פטור. וכתב הרב המגיד ז"ל, שהוא מפורש בתוספתא ע"ש. והנה תוספתא זו היא בפרק י"ב דשבת, ושם כתוב חלוקה אחרת בגדול וגדול, והרמב"ם ז"ל השמיטה משום דגרסתה משובשת, והרב חסדי דוד הגיה ופירש בה בדוחק, ועיין להרב מג"א ז"ל סי' ש"מ ס"ק י"ז שהביא דברי הרמב"ם הנ"ז:
נמצינו למידין מדין הנז', דאזלינן בתר האוחז העליון, וה"ה בנ"ד יד הסופר עיקר שכתב בימינו, ואע"ג דלא יבצר מהיות ראובן מסייע קצת בזה, הא קיי"ל מסייע אין בו ממש כדאיתא בגמרא דשבת דף צ"ג, ובגמרא דביצה, אך לכאורה עדיין אין ראיה ברורה מדין הנ"ז דשבת, די"ל אזלינן לחומרא ולהכי חייב, מיהו נראה שי"ל נמי לאידך גיסא, דא"א חייב הרי בשוגג מביא ספק חולין לעזרה:
וראיתי להגאון שמלה חדשה סי' ב' סיף סעיף כ"ח שכתב, אם הכשר סכין בידו, ואחז הפסול ביד הכשר ושחט, פסולה, דכח הפסול שחטה, ואם הפסול סכין בידו ואחז הכשר בידו, נ"ל דפסולה מספק, דדילמא כח הפסול נמי שחטה, אא"כ יודע שהכשר היה יכול לעכב על ידי הפסול מלשחטה, והפסול לא היה יכול לעכב ע"י הכשר, דכיון שאוחזה בידו ומוליכה כרצונו, הו"ל זה יכול וזה אינו יכול וכשרה, ומ"מ אין להקל אפילו בכה"ג, כי אם בהפסד מרובה עכ"ל. והגאון עצמו פירש דבריו בתבואת שור שם את נ"ה, וז"ל, ראיתי למג"א שכתב בה' שבת סי' ש"מ, קטן אוחז בקלמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב, גדול אוחז בקלמוס וקטן אוחז בידו וכותב פטור, והוא מלשון הרמב"ם וכו' והנה מזה נלמוד מה שכתבתי בפנים דפסול אוחז ביד הכשר ושוחט דפסולה. וכן יש ללמוד נמי ממשנה פרק י"ב דפרה, אבל למילף איפכא דאם הכשר שוחט ע"י שאוחז ביד הפסול שאוחז הסכין צ"ע וכו', ולכן אין לסמוך אא"כ ידוע שהאוחז ביד יכול לעכב על האוחז בסכין, דאז דמיא ממש למ"ש הרמב"ם דגדול חייב כשאוחז ביד הקטן וכותב, וגם זאת דוקא בהפסד מרובה, משום דלא מצאתי דין זה בפוסקים להדיא, עכ"ל יע"ש. ולפ"ד הגאון ז"ל דבעי שיהי' באופן שהכשר הי' יכול לעכב על ידי הפסול מלשוחטה, והפסול לא הי' יכול לעכב ע"י הכשר, כיון שאוחזו ביד ומוליך ומביא כרצונו, הנה לפ"ז גם בנ"ד נמי דינא הכי, ומתוך דברי השאלה לא נתברר אם הוא כך או לאו, וכפי הנראה מהשערת השכל, שראובן הי' יכול למנוע את הסופר מלכתוב, ע"י שישמיט את ידו ממנו, על כן לפ"ד הגאון תב"ש דין זה דנ"ד צריך עיון עדיין, ואין היתר ברור לתפילין ההוא:
מיהו ראיתי להגאון מהר"ם בן חביב ז"ל בגט פשוט סי' קכ"ג ס"ק ט', שכתב נ"ל דאם קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב לשמה, דהוי גט כשר אם צוה הבעל לגדול, אבל אם גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו וכותב לשמה, חשיבה הכתיבה של קטן וכו', ומנא אמינא לה, ממ"ש הרמב"ם פרק י"א דשבת דין י"ד, ועיין פ"ד דהלכות גירושין דין ז', ולקמן סי' קכ"ה ס"ה, ובפ"ב דגיטין דף י"ט, ועיין בתומת ישרים סי' קמ"ב שכתב בשם רבינו ישעיה השני שכתב שהחיתם על ידי לבלר, שהלבלר אוחז ידיו וכותב, אין חתימתו מועלת כלום, שאין זו כתיבת החותם, והאריך בראיות עכ"ל. והנה דין זה דתומת ישרים הביאו משחא דרבותא אה"ע סי' ק"ל, ולא זכר שר לספר תומת ישרים, אך מזה אין ללמוד לנ"ד, כי התם הוא לחומרא ונ"ד לקולא, אך מדעת מהר"ם בן חביב ז"ל דפשיטא ליה בקטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו דהוי גט כשר, יש ללמוד לנ"ד גבי תפילין דכשר. אך הרב ז"ל לא נכנס בסברא זו של הגאון תב"ש, ולחלק בין אם זה האוחז בקולמוס יכול לעכב ביד אותו שאוחז בידו, ויכול להשמיט ידיו ממנו, או לאו, ויש לצדד ולומר דנידון הגאון גט פשוט דאיירי שזה האוחז בקולמוס הוא קטן, אמרינן מסתמא אין הקטן יכול לעכב ביד הגדול האוחז בידו, ואינו יכול להשמיט ידיו, ולכן לא חש לפרושי מילתיה בדבר זה. זאת ועוד דסיום דבריו שסיים ועיין בפ"ד דהלכות גירושין, ולקמן סי' קכ"ה וכו', נראה מדבריו דחושש לחלק בין גירושין לדין שבת:
וראיתי להרב הגדול מהר"י נבון ז"ל, בגט מקושר דף נ"ה ע"ב, שהביא דברי הרב ג"פ הנז', וכתב דדין זה הוא פשוט מצד הסברא, דאחיזת הקלמוס מעשה קוף בעלמא, והעיקר הוא נענוע של האוחז בידו וכותב, והראיה שהביא מדין שבת מכרעת היא, ואין לומר דאין ראיה משבת לענין גט וכו', ולא דמי לדין שרמז הג"פ מפ"ד דגירושין דין ז', שנראה שיש לחלק בין שבת לגט, דהתם טעמא הוי משום דאינו דבר מתקיים וכו' יע"ש. ויש להאריך בדבר זה, ואין הפנאי מסכים:
ולענין הלכה בנ"ד נ"ל, דאם כוחו של הסופר חזק מאד על ראובן הכותב בשמאלו, שאינו יכול להשמיט ידיו מיד הסופר, יש להכשיר התפילין דחשיב יד הסופר עיקר, אבל אם ראובן ידיו חזקות על יד הסופר, שיכול להשמיט ידיו ולמנוע כתיבת יד הסופר, הרי תפילין אלו בספק הן עומדין. והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ד
שאלה. באחד שלא היה לו תפילין של יד דנתנו לאומן לתקנו, והוכרח ללבוש תש"ר בלבד, ולברך עליו כמ"ש בסי' כ"ו, ואחר שלבש תש"ר הביאו לו תש"י ללבוש, אם יוכל ללבשו בעוד תש"ר בראשו, או"ד צריך להסיר תש"ר וילבש תש"י תחלה, ואחריו תש"ר. יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:
תשובה. דבר זה מפורש יוצא בספר הלכות קטנות ח"א סי' נ"ג, ופסק שצריך להסיר תש"ר וילבשם כסדרן יע"ש. והגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' כ"ו סק"א הביא ממהר"י מולכו ז"ל, שהוכיח מדברי מרן בב"י, דאם שכח ולבש תש"ר תחלה דאין צריך להסירה, ובשיו"ב הביא משאלת יעב"ץ נמי דאין צריך להסירה, ודלא כהלכות קטנות, והביא סיוע לדבריו מדברי הט"ז בסי' תרפ"ד דס"ל כן להדיא, ודייק לה מדברי מרן ז"ל, ושם בט"ז הביא מן אבודרהם שצריך להסירה כדי שיניחם כסדרן, וסברא זו מן הר' גרשון ז"ל, ודייק לה מהא דקתני כל המצות מעכבות, בעי רבי ירמיה אפילו הקדים תש"ר לתש"י, א"ל אף אנא סבר מימר כן, ומדקתני מעכבות ש"מ שאם הניחם כן לא יצא, אלא צריכין להניחן כסדר מצותן, ומרן ז"ל בב"י סי ק"מ העתיק דברי האבודרהם מ"ש בשם הר' גרשון ז"ל, אך לא העתיק זה, נמצא לפ"ז סברת הרב הלקט ז"ל היא סברת הר' גרשון שהביא האבודרהם, ודייק לה מהגמרא הנז':
והנה הגמרא דירושלמי דהקשו ממנה האחרונים על הט"ז ז"ל, הכי אתמר במעשר שני פרק ה' הלכה ה', אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות, רבי אחא בר פפא בעי קומי ר"ז אפילו הקדים תש"ר לתש"י, א"ל אף אנא סבר כן. ומזה הלשון מוכח דאיירי שכבר לבש תש"ר קודם תש"י, ושואל אם גם זה מעכב, והשיב לו שגם זה מעכב, ומוכרח לומר דדין של העכבה בזה ר"ל שצריך לסלק תש"ר מעליו, ויחזור ויניחם כסדרן:
וראיתי להגאון מש"ז ז"ל סי' תרפ"ד ס"ק ד' וז"ל, עמ"א אות ה' דדמי להקדים תש"ר לתש"י, ולכאורה היינו אם הניח שתיהן, הא הניח תש"ר לבד צריך לחלוץ מיד ולהניח תש"י קודם שיהיה בין עיניך שתים, ועיין א"ר כל שהניח ש"ר על הראש תו אין צריך ליטלו משם, ומניח מיד תש"י, וכ"מ בסי' כ"ה עכ"ל. ולפ"ז יש תרי גווני בדבר זה, והם הא' אם הניח ש"ר תחלה ואח"כ הניח של יד אם צריך להסירן ולהניחן כמצותן, ואופן הב' הוא אם הניח ש"ר ועדוין לא הניח של יד, אם צריך להסיר ש"ר כדי להניח של יד תחלה, ולפ"ד הגאון מש"ז באופן הראשון ס"ל דאין צריך להסירן, כיון שכבר לבש של יד אחר ש"ר, אבל באופן השני דעדיין לא לבש על יד, יסיר ש"ר כדי להניח ש"י תחלה. ודברי הירושלמי הנז"ל אפשר לפרשם דאיירי כאופן הראשון, ואפשר לפרשם דאיירי כאופן השני, דעדיין לא הניח של יד:
וראיתי להרב חקרי לב א"ח סי' ז' שכתב יש לחקור במאי דקי"ל בכתיבת פרשיות תפילין דאם כתבן שלא כסדרן פסול, אם הקדים פ' והיה כי יביאך לפרשת קדש, שעיקר הפיסול הוא בקדימת פרשת והיה כי יביאך, וא"כ י"ל כמאן דליתיה דמי, וכתיבת פ' קדש נשארה בכשרות, וכגון בתש"ר שנכתבה כל פרשה בקלף אחר, או"ד גם כתיבת פ' קדש בפיסול הוי כיון ששינה בסדר, ומתשובת הרשב"ש סי' תרל"ב נראה, דאם שינה בשני פרשיות אחרונות, גם הראשונות נפסלו, אך למהרי"ך החולק עליו ס"ל דלא נפסלה הראשונה. ונראה פשוט דנקטינן להחמיר כהרשב"ש, שהיה גדול בחכמה, וכ"ש להחמיר, והגם דנראה מן דבר שמואל סי' ש"ב הפך הרשב"ש, י"ל אילו ראה דבריו היה מודה לו, מיהו מדברי מרן ז"ל בב"י סי' ל"ב נראה להדיא דס"ל, הראשונה דקודם פיסול כשרה, וא"כ נראה ודאי דנקטינן להכשיר, ומ"מ בעיקר חקירתינו אין מכל מ"ש ראיה להכשיר וכו', ומכאן תשובה לתשובת עבודת הגרשוני סי' ס' וכו' יע"ש:
עוד ראיתי להרב חק"ל שם בסי' ק"י, שחקר חקירת חכם בסדר יוה"כ, דקי"ל אם הקדים אחד לחבירו לא עשה כלום, די"ל דאם עשה איל ושעיר קודם עבודת היום בין בשוגג בין במזיד, ורוצה לתקן אחר שכבר הקריב עבודת היום, אם נפסל גם עבודת היום, כיון שנעשה בפיסול והקדים המאוחר ואיחר המוקדם, וא"כ צריך להקריב עבודת היום פעם שנית ואח"כ האיל ושעיר המוספין, או"ד כל מעשה האיל ושעיר כמאן דליתיה, כיון דמדינא עבודת היום קודם, והו"ל עבודת היום כאלו נעשה בכשרות, ודי במה שיקריב פעם שנית אחר עבודת היום את האיל והשעיר. וכן חקר כזאת בענין קדימת דם שעיר למתן דמו של פר בפנים או בהיכל. ופלפל הרב לעשות דיוקים מדברי הרשב"ם, ולא מצא הוכחה לפשוט דברים אלו, וכתב מעין זה נסתפק הרב בית יעקב סי' כ"ח, במאי דקי"ל קנה מן הבעל ואח"כ מן האשה, דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' שהביא ראיות לזה ודחה הרב ראיותיו, ובסו"ד הביא דברי הגאון מש"ל בפרק וא"ו מהלכות אישות הלכה א', שנסתפק מעין זה במאי דקי"ל דצריך שיהיה התנאי קודם למעשה, אם הקדים המעשה ואח"כ התנאי, ואח"כ כפל המעשה, אם יועיל, והביא ראיה מדברי מהרי"ק ז"ל וקצת גדולי הדור דמהני, ומדבריהם היה נראה קצת ראיה לנ"ד, גם ציין על ספק שהעתקתי לעיל בכתיבה שלא כסדרן, וכתב דמשם יש ראיה לחקירות אלו ע"ש:
והנה אנא עבדא ראיתי בספר תורה לשמה כ"י, שנשאל בספק זה של התפילין שנסתפק בו הרב חק"ל ז"ל, ופשיט ליה מש"ע א"ח סי' ק"ח סעיף א', טעה או נאנס ולא התפלל שחרית יתפלל מנחה שתים, הראשנה מנחה והשניה תשלומין, ואם הפך לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין, וצריך לחזור להתפלל אותה, וה"ה בכל מקום שצריך וכו', ודין זה למדו מרן ז"ל מדין שכתב בסעיף יו"ד, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשנה ואינו מבדיל בשניה, ואם לא הבדיל בראשנה והבדיל בשניה שניה עלתה לו, ראשנה לא עלתה לו, ועיין בלבוש סעיף א' דצריך להיות הראשנה לשם מנחה, והשניה לתשלומין, מטעם תדיר קודם, ועיין סי' תכ"ד ותרפ"ד ס"ג וס"ל תדיר קודם מעכב גם בדיעבד, אך הט"ז ס"ל אין התדיר מעכב בדיעבד, והיינו טעמא הכא דלא יצא, מפני שהיפך סדר תקנות חכמים שהתקינו להקדים חובת שעתא ברישא מפני מעלתה דחביבה מצוה בשעתא ע"ש, ואיך שיהיה מצינו סדר זה מעכב גם בדיעבד, ועכ"ז אם היפך לא נפסל אלא הראשונה ולא השניה, ואע"ג שהתפלל מנחה כיון בה שתהי' שניה ואדעתא דשניה התפלל, אפ"ה לא נפסלה ואמרינן דיתפלל התשלומין, וממילא תהי' המנחה ראשנה, ולכן ה"ה הכא אע"ג דבשעת שכתב קדש הי' בדעתו שהיא שניה, עכ"ז לא תיפסל אלא יכתוב אחריה והי' כי יביאך, מפני כי הפיסול היה בראשנה, ומעת כתיבתה נפסלה וכאלו אינה. ושוב הביא המחבר שם דין עבודת יוה"ך, בהיכא דהקדים דם השעיר לדם הפר, ופלפל בזה, ואח"כ הביא עוד ספק כיוצא בזה בדין הסוטה, היכא דכתב הפרשה קודם שעשה לה השבועה, דפסולה וצריך לכתוב אחרת, אם צריך להשביעה פעם שנית, אחר שכותב הפרשה שנית, וכל ספיקות אלו של תפילין ושל הזאות ושל סוטה נפשטו מדין התפלה הנז'. ועוד הביא ראיה לכל הנך ספיקי, מדברי הר"ש ז"ל בפירושו למתניתין דנגעים פרק י"ד משנה יו"ד, שהביא מ"ש התוספתא עד מועלין בשמן וכו', הקדים מתן שמן אחר מתן דם, הקדים מתן בהנות למתן שבע ונשפך הלוג, יביא לוג אחר ויתחיל בתחילה ע"ג בהנות. הקדים דם בוהנות זו לזו, יחזור ויתן על בוהנות כסדרן, ופירש הר"ש ז"ל הקדים דם בוהנות למתן שבע, כלומר נתן אלו ואלו אלא שהקדים, יתחיל בתחלה ע"ג בוהנות, דמתן שבע עלו לו וכו' ע"ש, והביא עוד שם דברי מהר"י קרקום ז"ל שהביא דברי התוספתא והר"ש הנז', וכתב שגם דעת הרמב"ם דמתן שבע עלו לו, וכתב המחבר דגם מהכא נפשטו כל ספיקות הנז', יע"ש:
והנה נראה דכל ראיות אלו שהביא המחבר ז"ל הנז', נעלמו מהגאון חק"ל ז"ל, ומכל ראיות אלו יהיה סיוע לדין הגאון עבודת הגרשוני ז"ל שהביאו הרב חק"ל ופקפק בו, ולפי מה דדייק הרב חק"ל מסברת הרשב"ש ז"ל, איכא לאקשויי על הרשב"ש מכל מקומות אלו, גם עוד לפי העולה מאותם מקומות הנז' קשא, דאמאי קאמר בירושלמי אם הקדים תש"ר לתש"ו דמעכב, דמשמע שצריך להסירן ולהניחן כסדרן. ונ"ל בס"ד ליישב דלהירושלמי אינו מעכב מדינא אלא למצוה מן המובחר, והיינו כיון דאפשר לו להסירן ולהניחן כסדר מצותן, ואין כאן חשש ברכה, דבאמת אינו צריך לברך עוד הפעם, להכי מעכב דבר זה לחייב אותו לכתחילה להסירן ולהניחן כסדרן, כדי לעשות מצוה מן המובחר, אבל בדין התפלה הנז"ל כיון דצריך להתפלל מחדש, ולברך כמה ברכות, מודה הירושלמי בזה דאין צריך לחזור להתפלל הראשונה משום חומר ברכה, וכן גבי הזאות דיוה"כ שצריך לשחוט מחדש ביום הכיפורים, אמרינן די בראשון ולא עבדינן שחיטה, שיש בה איסור מלאכה מחדש, וכן גבי סוטה משום חומר שבועה לא עבדינן שבועה פעם אחרת משום מצוה מן המובחר, וכן בדין פרשיות דתפילין נמי י"ל לא גנזינן כתבי הקודש משום מצוה מן המובחר, ומכשרינן בזה. מיהו עדיין קשא לי בדין הזאות המצורע הנז' בתוספתא, לפי פירוש הר"ש ומהר"י קרקוס ז"ל דמתן שבע עלו, אמאי לא יעשה עוד הפעם מתן שבע, כדי לעשות מצוה מן המובחר כסדרן האמיתי, ומאי שנא הא מהך דהקדים תש"ר לתש"י דקאמר בירושלמי שצריך להסירן ולהניחן כסדרן, ויש ליישב קצת בדוחק:
וראיתי להר"ש ז"ל שם במסכת נגעים פרק י"ד משנה ח' שהביא דברי התוספתא, וז"ל היו שני כהנים מקבלים את דמו אחד בכלי ואחד ביד, זה שקיבל בכלי מקבל תחלה, וזה שקבל ביד מקבל לאחריו, ואם שינה כשר וכו'. וסיים הר"ש אם נשפך של כוס דיחזור ויקבל בכוס ע"ש, ומסתמא נראה דאינו צריך לקבל עוד הפעם ביד ג"כ, ואע"ג דהשתא הוו שלא כסדרן דיד קדים, והייני משום דבדיעבד אם שינה כשר, ויש לפלפל קצת בזה ואין פנאי עתה:
ובהיותי מתבונן בענין זה נזכרתי תשובה אחת בשו"ת מהר"י מברונא ז"ל, בסי' למ"ד ובסי' ל"ג, בדיינים שישבו לחלוץ ושכחו להקרות ליבם וליבמה קריאה קמייתא וחלצה, ואח"כ נזכרו שלא קראו, והתחילו להקרות על הסדר, ולחזור ולחלוץ שנית, וירקה וקראה כמשפט, ונסתפקו אי שפיר עבוד הכי כדי לעשות על הסדר, או שמא הואיל ואין הסדר מעכב, היה להם להקרות כל הקריאות אחר החליצה וגם הרקיקה, ולא לחלוץ שנית, גזרה שמא יאמרו חליצה קמייתא לית בה ממשא, ונפיק מינא חורבא, כדאמרינן כה"ג בפרק מצות חליצה, ותירוק ומה בכך ומשני נפיק מיניה חורבא. והסכים הגאון ז"ל דשפיר עבדו לחלוץ שנית ולעשות המצוה על הסדר, ולא חיישינן הכא לחורבא ע"ש. ולפ"ז ה"ה כאן בנידון השאלה דצריך להורות כסברת הלקט ז"ל, דיסיר תש"ר ויניחם כסדרן לעשות מצוה מן המובחר כסדר מצותן:
והנה הרואה יראה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, דאיכא טעמא רבא להקדם תש"י לתש"ר, על כן יש להורות בנידון השאלה שכבר לבש תש"ר ואח"כ הביאו לו תש"י, שיסיר את תש"ר מעליו ויניחם כסדרן, ואם הוא אשכנזי שמנהגם לברך שתי ברכות לא יברך על תש"ר כשיניחם אחר תש"י, מפני שכבר בירך עליו כשהניחו בתחלה, מיהו המנהג של צפת"ו שהביא הרב הלק"ט ז"ל באם תש"ר ותש"י לפניו, ופגע בתש"ר תחלה, שילבשנו ויברך עליו, וחוזר ופושטו ואח"כ לובשו כדרכו, אחר שיניח תש"י, הנה בזה ודאי לא אריך למעבד הכי, ויפה טען על זה הגאון יעב"ץ ז"ל ופשוט:
ואחר עלות הלכה זו בדין התפילין הנזכר בשאלה, יש לי לדון עוד דבר אחר כיוצא בזה, והוא דאם לא היה לו טלית אלא רק תפילין בלבד, והוכרח להניחם לקיים מצות הנחת תפילין, ואחר שהניח התפילין הביאו לו טלית, דלא אריך ללבוש הטלית בעוד התפילין עליו, אלא יסיר התפילין וילבש הטלית, ואח"כ יניח התפילין בלא ברכה, כדי שיבואו שתי מצות אלו כסדרן, יען דחזינן לרבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף ד' ע"ד, שנתן טעם הכרחי לקדימת הטלית לתפילין, ועיין עוד שם בדף וא"ו ע"ד, וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
מעשה באחד שנתעכב ולא התפלל מנחה עד קרוב לסוף זמנה, ושיער בדעתו אם יתפלל עתה מנחה לא יוכל לגמור אותה כולה בזמנה, כי בודאי כשיגיע באמצע תפילת העמידה יושלם זמנה, ויצטרך לגמור התפילה אחר זמנה, ונסתפק השואל אי שרי ליה להתפלל בכהאי גוונא, אע"פ שהוא יודע שמוכרח לגמור התפלה אחר הזמן, או"ד כיון שאינו יכול להתפלל כל התפלה כולה בזמנה לא יתפלל עתה, אלא אם הוא היה אנוס ימתין להתפלל ערבית שתים אחר ודאי חשיכה, ואם היה מזיד אה"ן יפסיד התפלה. וספק זה ששאל השואל, הנה פעם אחת בדידי הוה עובדא, ששיערתי באמצע העמידה ודאי יעבור זמן בין השמשות כולו, ואמרתי לעיין בזה בס"ד:
תשובה. ראה ראיתי שספק זה ממש נסתפק בו הרב בתי כנסיות בסי' פ"ט וז"ל, נסתפקתי מי שלא התפלל תפילת שחרית עד קרוב לחצי היום, ואם יתחיל להתפלל יעבור זמן התפלה קודם שיסיים, וכן בתפילת מנחה וערבית מי אמרינן כיון דמתחיל להתפלל בהיתר אע"ג דמסיים אחר זמנה שרי, או"ד בעי שיתפלל כל התפלה בזמנה. ומדברי מהרא"י שהביא בספר מג"א סי' רל"ה, אם מקצת ציבור התפללו בעונתו ונמשכו עד הלילה אין ראיה, דדילמא בדיעבד קאמר. ויש להביא ראיה לכאורה ממ"ש הכנה"ג בסי' ק"י בהגהב"י לענין הביננו, שמצא דה"ה אם השעה עוברת, ע"כ משמע דלא שרי לכתחילה להתפלל י"ח כיון שעוברת השעה באמצע תפלתו. אבל אכתי יש להסתפק בימות הגשמים או במ"ש ויו"ט שאין מתפללין הבינינו, אי שרי להתפלל י"ח, ועיין בשיורי כנה"ג תרפ"ג הגהב"י אות ג', עכ"ל הרב בתי כנסיות, ולא כתב בדבר זה עוד יותר:
ולכאורה נ"ל בס"ד להביא ראי' לנ"ד ממ"ש בירושלמי דמגילה פ"ד הלכה ד', תניא אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה וכו', אין נושאין כפיהם פחות מעשרה וכו', אין קוראין בתורה פחות מעשרה וכו', אין מפטירין בנביא וכו', התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן גומר ע"ש. וכל הלכות אלו פסוקים להלכה בהרמב"ם והטור ובש"ע א"ח סי' נ"ה יע"ש. והנה מוכרחים אנו לומר, דלא התירו לגמור אלא דוקא בהיכא דלא ידעו מקודם שיצאו מקצתם באמצע שאין. עשרה עד הסוף, ולהכי הותר להם לגמור דחשיב בדיעבד, אבל אם מתחלה ידעו דמקצתן מוכרחים לצאת באמצע, אסור להתחיל קריאת התורה או נשיאות כפים אדעתא דהכי שיגמרו בלא עשרה, דאי לא תימא הכי הו"ל לברייתא לאשמעינן רבותא, התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן, אע"פ דידעי מעיקרא שיצאו מקצתן ה"ז גומר, ולשון זה דנקיט הברייתא התחילו בעשרה ויצאו להן מקצתן יורה, דחידוש יציאתם נתחדש אחר שהתחילו, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל כיון שזה יודע שא"א לגמור התפלה אלא אחר שיעבור זמנה, אין לו להתפלל עתה, אלא אם הוא היה אנוס בדבר ימתין עד חשיכה, ויתפלל ערבית שתים: