אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג יורה דעה › סימן ז

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

יורה דעה · סימן ז

סימן ו

דיני השתטחות על קברי הצדיקים.

שאלה איש הישראלי שהוא מתושבי הארץ אם מותר לצאת לח"ל לזייארה על קברי הצדיקים שבח"ל ע"מ לחזור לארץ או לא, ואת"ל שאסור ובפרט אם הוא יושב ירושלם תוב"ב לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דקדושת מקדש וירושלם אינה בטילה לעולם וקדושה ראשונה לגבי מקדש וירושלם קדשה לעתיד לבא. א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו מה שראינו מעשים בכל יום שיושבי ירושלם יוצאים לזיארה על קברי הצדיקים שבחברון ושבשכם וצפת תוב"ב דהא מדתנן הכל מעלין לא"י ואין הכל מוצאין הכל מעלין לירושלים ואיך הכל מוציאין, משמע שדינן שוה. ואם נניח במונח שאסור לצאת מירושלם לח"ל לזיארה הוא הדין שיהא אסור לצאת מירושלם לחברון וכיוצא ומאן פלג בין צדיקים שבח"ל לצדיקים שבחברון לענין זה ואעפ"י שאמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פיק חזי מאי עמא דבר, מ"מ יורנו המורה אם יש איזה ראיה לדבר, והנה מי שבא לירושלם על דעת להשתקע בו אמנם מ"מ דעתו היה מתחלה לילך לזיארה לחברון וכיוצא ובפרט אם הוא בתוך י"ב חודש כאיש הלזה י"ל אדעתא דהכי סליק מעיקרא. אמנם מי שבא סתם ולא היה דעתי מתחלה לכך והוא כבר ישב בירושלם י"ב חדש יורינו המורה מה יהיה משפט האיש הלזה בראיות נכוחות ושכמ"ה.

תשובה ריש כל מראי'ן האותיות שאלוני לתור ולחפש אעיקרא על מה סמכו העולם להשתטח על קברי הצדיקים ומה תועלת נמשך לחיים בכך. איברא דמצאנו לרב האי גאון הובאו דבריו בטור יורה דעה סי' שמ"ד שכתב ז"ל חכם ואלוף וגאון וכו' וביום השביעי עולים לבית הקברות ומבקרים אותו וכן ביום ל' ותכלית י"ב חדש מבקרין ומשכיבין אותו ע"כ. מיהו הנר' דטעמא הוי משום כבודו כדי להספידו עד י"ב חדש שנשמתו של אדם עולה כדאמרינן בשבת פ' שואל אבל לאחר י"ב חדש שנשמתו עולה ואינה יורדת לכך מבקרין אותו בתכלית י"ב חדש ותו לא וכן מוכח מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם הביא דבריו הב"ח סי' הנז' יע"ש, ומאחר שלא נמצא חיוב לבקר המת זולתי עד י"ב חדש א"כ חל עלינו חובת ביאור לדיעה טעם למנהגן של ישראל להשתטח על קברי הצדיקים היכא רמיזה ועל מה סמכו העולם בזה ואיה מקום מיצא דבר למנהג זה, והן אמת די"ל טעם לדבר כדי שיבקשו עלינו רחמים וכההיא דאמרו בפ"ב דתעניות גבי תעניות ציבור תנן ויוצאין על הקברות ואמרי' עלה דף י"ז למה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו עלינו רחמים מאי בינייהו איכא בינייהו קברי גוים ופירש"י קברי גוים במקום שאין קברי ישראל לבקש רחמים אפי' על עצמן ליכא כ"ש עלינו. והתוס' ז"ל שם כתבו ויוצאין לבית הקברות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושים מפני הגשמים ע"כ. פשט הדברים מורים דס"ל כמ"ד כדי שיבקשו רחמים ולכן גם בט"ב יוצאין כדי שיבקשו רחמים על גלות המר הזה שהי"ת ימהר יחיש גאולתנו דאילו לאידך טעמא לא שייך בט"ב והוא ברור. גם בסוטה נראה דס"ל כטעם זה וכמו שנכתוב לקמן בס"ד, אכן קשיא לי דזה הפך מה שכתוב בפסקי תו' בתעניות סי' מ"ג ז"ל יוצאין לקברות לרחובה של עיר כגולים ואם נתחייבנו מיתה הרינו כמתים ואם גלות הרינו גלינו ואם רעב הרינו רעבים ע"כ, כנראה דתפסו לאידך טעמא דמ"ד הרינו כמתים והוא הפך מ"ש התו' בטעם ט"ב דיוצאין לבית הקברות דזה לא שייך. אם לא שנאמר דגם בט"ב שייך טעם זה לומר דאם נתחייבנו גלות הרי גלינו ואם מיתה הרינו כמתים והוא יראה בעוניינו. ואיברא דמ"ש טעם לרחובה של עיר הוא כגולים לומר דאם גלות הרינו גלינו קשיא לי דזה יספיק אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא כמו שאמרו שם בש"ס א"ב מבי כנישתא לכנישתא יע"ש. ואין זה טעם לרחובה של עיר אלא לומר זעקנו בצינעא ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא. איך שיהיה הרי דהתו' תפסו עיקר הטעם דיוצאין לקברות היינו לומר הרינו כמתים ודלא כאידך דאמר כדי שיבקשו עלינו רחמים. גם מרן ז"ל בשלחנו א"ח סי' תקע"ט תפס טעם זה עיקר שכתב יוצאין לבית הקברות ובוכים ומתחננים שם כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם ולפ"ז אם אין קברי ישראל הולכים על קברי גוים ע"כ, הרי שתפס כטעם הנז' ודלא כמ"ד כדי שיבקשו רחמים.

וראיתי להמג"א בה' ט"ב ס' תקנ"ט עמ"ש המפ"ה שם והולכים על בית הקברות וז"ל על הקברות דגם המתים מצטערים ולכן לא מהני אם הולך על קברי גוים, מיהו אם אין קברי ישראל הולכים על קברי גוים כמ"ש סוף סי' תקע"ט ע"ש, ודברים תמוהים אני רואה, חדא דלא אמרו בסי' תקע"ט כן אלא לטעם דהרי אנו כמתים אבל הכא דטעמא הוי משום דגם המתים מצטערים א"כ קברי גוים מאי שיאטייהו להצטער נהפוך הוא כי ששים ושמחים יותר על צערינו, זאת לא זאת דהרי לטעם הנז' כתב דלפי טעם זה אין לילך על קברי גוים. וא"כ איך סמוך לזה כתב דאם אין קברי ישראל דילכו על קברי גוים דנמצאו דבריו דסתרי אהדדי. סוף דבר לא זכיתי להבין אמרי קדוש וצל"ת. אם לא שנאמר דמ"ש בתחלה היא ס' הרב של"ה, ומ"ש אח"כ ומיהו וכו' הוא ס' עצמו דס"ל דטעם ט"ב הוי לומר אם נתחייבנו מיתה הרינו כמתים וכמ"ש לעיל לס' התו' כנז"ל ולפי טעם זה הוא הוא מ"ש דאם אין קברי ישראל הולכים על קברי גוים כנ"ל.

וראיתי להרב הלבוש בסי' תקע"ט על דברי מרן בש"ע כתב וז"ל יוצאין לבית הקברות להתחנן שם ולומר וכו' אבל גם יש טעם אחר וכו' יע"ש. ולכאורה כיון דהרב הלבוש אדברי מרן קאי הי"ל להביא הטעם האחרון לראשון שתפס רבינו כמותו בש"ע, ומה לו להביא הטעם הראשון על דברי מרן דליתא. שוב ראיתי במגן אברהם שם כנראה שנרגש כן על דברי הלבוש יע"ש, גם את זה ראיתי בלבוש ה' ט"ב ס' תקנ"ט סעיף ז' כתב טעם שיוצאין לבית הקברות בט"ב כדי לעורר האבילות יע"ש וזה מסכים הולך למאי דכתיבנא לעיל להסכים דברי התו' עם פסקי התו' וק"ל. באופן שמכל הני דוכתי מוכח שלא תפסו הפוסקים בטעם יציאה לבית הקברות כמ"ד כדי שיבקשו עלינו רחמים אלא כאידך טעמא דמ"ד כדבר האמור. וא"כ אכתי לא אתבריר לן טעם למנהגן של ישראל שנהגו להשתטח על קברי הצדיקים.

רק את זה מצאתי בפ' אלו נאמרין בענין שנאמר ייבא עד חברון פריך הש"ס ויבואו מיבעי ליה אמר רבה מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להם אבותי בקשו עלי רחמים וכו' וכתבו התו' וא"ת והא אמרינן בפ"ד מיתות דמיתי לא ידעי מידי ומשמע במסקנא אפי' אבות העולם י"ל ע"י תפלה שזה מתפלל מודיעין להם שכך התפלל וכו' יע"ש. איברא דזה ימים ראיתי בספרן של ראשוני' מקשים על מ"ש בתו' דמשמע במסקנא וכו' דהמסקנ' היא שם להפך דהא אסיק ואף ר' יונתן הדר ביה וכו' עד אלא מאי דידעי ל"ל למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה ע"כ. הרי דאסיק דידעי הפך דבריהם, ואני בעניי יכולתי לתרץ דהא דר' יונתן הדר ביה היינו לומר דהמתים מספרים זה עם זה כדמייתי ראיה מקרא משה. והיינו דדייק רש"י ז"ל שם וז"ל זאת הארץ במיתת משה כתיב דלכאורה אין לי מובן דזיל קרי הוא אלא הכונה דלא נימא דהך קרא נאמר לו שיאמר לאבות בעודו בחיים דא"כ לא הוכיח ר' יונתן דהמתים מספרים זה עם זה דהא בעודו בחיים קאמר להו אמטו להכי הוצרך רש"י לומר דבמיתת משה כתיב שנאמר לו שלאחר מותי יאמר לאבות דבר זה אלמא דהמתים מספרים זה עם זה וס"ל לתי' דדיקא מתים אהדדי הוא דידעי חבל בעל חי ההולך על קברם להודיע נערו ודאי דלא ידעי ולכך הקשו קושיתם. ולפי דרך זה נ"ל דהא דקאמר אלא מאי דידעי וכו' היינו לומר דידעי ע"י מת אחר דהוא יודיעם שהרי מת אהרן קודם לו והוא יגיד לאבות את דבר ה' וח"כ כי אמר להו מאי הוי ומשני לאחזוקי ליה טיבותא כן נראה לפרש הך מסקנא לשיטת התו'. ועכ"ז לא ימלט מהדוחק. אך הנראה יותר אפי' אם נניח שיטת השמועה כפשטה דמשמע דידעי מ"מ ס"ל לתי' דלא קיימא אמסקנא. ויגיד על זה דאתרי סמוך להך מסקנא אמרינן התם אמר ר' יצחק כל המספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן א"ד דלא ידעי וא"ד דידעי ולא איכפת להו ופריך איני והא רב פפא וכו' ומשני שאני צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקריה ואם איתא דהוי מסקנא דלעיל מסקנא גמורה מה שייך לומר א"ד דלא ידעי יכו' ואמאי משני שאני צורבא מרבנן הלא לפום מסקנא דלעיל הא אסיקנא דמיתי ידעי, אלא ודאי דהך אינה מסקנא מוסכמת לכ"ע אלא דר' יונתן הוא דהדר ביה מיהו אימוראי אחריני פליגי עליה וס"ל דלא ידעי ולדידהו הך קרא דמשה דאייתי ר' יונתן לעיל איכא למימר דהיינו דוקא דהמתים מספרים זה עם זה אבל במילי דחי לא ידעי. אי נמי דההוא קרא אפשר שאבות העולם שאני אבל שאר צדיקים לא. וא"כ הואיל וכן הך מסקנא ס"ל להתו' שאינה מוסכמת אלא מסקנא דבתר הכי דאמר שאני צורבא מרבנן וכו' עיקר לומר דלעולם לא ידעי שאני צורבא מרבנן וכו' ומדלא קאמר בלשון דילמא שאני צורבא מרבנן כדנקט הש"ס בכל הראיות דלעיל מינה אלמא דהך מסקנא לקושטא קאי דלעולם מיתי לא ידעי ושאני צורבא מרבנן וכו'. ולפום הך מסקנא הוא דהקשו התו' דמשמע במסקנא דאפי' מיתי לא ידעי כנ"ל כעת.

אך מה שיש לדקדק הוא בתירוץ התו' שתירצו דע"י תפלה מודיעין להם והביאו ראיה מההיא דתעניות שאמרו כדי שיבקשו עליהם רחמים כנר' שתפסו עיקר כאיכא דאמרי התם, ואילו בפיסקי תו' דתעניות נראה שתפסו כאיכא דאמרי אחרינא כמוזכר לעיל. והנ"ל דס"ל דהתם בתעניות ציבור שהוא כדי להכניע לבם התם דוקא הוא דתפסו כא"ד אחרינא אבל בעלמא ס"ל עיקר כא"ד כדי שיבקשו עליהם רחמים והא והא איתיה. דבר הלמד מזה דהרי מצינו מקום למנהגן של ישראל להשתטח על קברי הצדיקים כדי שיבקשו עליהם רחמים ותפלתם עושה רושם להגין על החיים.

והרי מצאנו לרשב"י זכותו יגן בעדינו אמן בס' הזוהר הקדוש בפ' ויחי דף רכ"ה ע"א הפליג לדבר על הוצאת ס"ת לבית הקברות בעצירת גשמים שלא תבוא על הציבור דע"י זה מתערי מתייא לבקש רחמים על החיים כמוזכר בדבריו שם יע"ש בדברות קדשו מיהו מכללות דבריו שם נראה שס"ת הוא הגורם שיתעוררו המתים להתפלל על החיים. משמע הא לאו הכי בהליכת לבית הקברות לחוד אין בו מועיל כאשר יראה הרואה למדקדק בדברי קדשו, ועם כל זה נר מדבריו שם בדף הנז' ע"ב דאבות העולם זכותם אלים טפי דאפי' בלא ס"ת בכל נרה שלא תבא על הציבור אינון מתערין לבקש סליחות ותחנונים לפניו ית' על זרע ישראל יע"ש. ולפי דבריו הרי מצאנו מעלה יתירה באבות העולם יותר מכל שאר הצדיקים, ואפשר דעל זה סמכו יושבי ירושלם לעלות וליראות ולהשתטח על קברי אבות העולם כל חד וחד בדידיה קא משער לפום צערא לעורר עליו את הרחמים מאבותינו הקדושים דזכותיהו אגוני מגנא אכולי עלמא. נא ולמד ממה שהוקבעה ברכה במגן אבות להזכיר זכותם להגין על החיים ואסמכוה אקרא שאמר ואברכה ואגדלה שמך כנודע, מכאן ראיה לזכות אבות העולם כי רב הוא שע"י שאנו מזכירים אותם מתעוררים הרחמים עאכ"ו להשתטח על קבריהם דאלים טפי להגן על החיים.

באופן דהגם דמנהגן של ישראל להשתטח על קברי הצדיקים תורה היא, מ"מ אין הדבר הזה מצוה ואפי' מדברי סופרים רק מנהג בעלמא. ומעתה אבא היום אל עין עין משפט לדון בדברי מרן השואל שי' כאשר יורונו מן השמים וזה החילי בס"ד. הן קדם במה שחתר חתירה מתחת כסא כבידו בראשית מאמר אם מותר לצאת לזיארה מהארץ להשתטח על קברי הצדיקים שבח"ל ע"מ לחזור. הגם דידענא בי ולכל מאי דאתי מחמתי שאין ידיעתי מכרעת ולפניו נגלו תעלומות חכמה ולאו למודעי הוא צריך. מ"מ הגם שזו משנה שאינה צריכה אמרתי אלקטה באמרי"ם ללמד דעת אותי ולכיוצא בי כאשר תשיג ידי יד כהה וה' אלקים יעזור לי ולענין לצאת מהארץ לח"ל לדידי חזי לי דליכא ספיקא כלל ופשיטא לי דאסור, ואמינא לה מעובדא דסוף כתובות ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דר' חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה אמר לו אחיו נשא גויה ומת ברוך שהרגו והוא ירד אחריו ע"כ. ומשמע מהאי עובדא דאפי' לישא אשה או יבמה שהיא מצות עשה מן התורה אינו יכול לצאת לח"ל. עאכ"ו לצאת להשתטח על קברי צדיקים שבח"ל דלא נמצא בזה נד סרך מנוה אפי' דדבריהם דודאי דדבר פשוט הוא דאינו יכול לצאת והדברים ק"ו והאריכות בזה אך למותר. ומצאתי אילן לישען עליו מיוחסי כהונה הוא הרא"ש כמוהר"ר יצחק הכהן יצ"ו בספרו הנכבד והנורא אשר האירה הארץ מכבודו זה שמי לעולם ויעש לי בתים בתי כהונה ובתי דינים בסי' כ"ג על ענין הכהנים ההולכים להשתטח על קברי הצדיקים כוננו ידיו אמונה לדיעה אי שרי מדינה או לא ועין רואה למאור עינינו רב כהנא יצ"ו צלל במים אדירים ואיזן וחיקר בחיפוש מחיפוש בחכמתו הרמתה ולא מצא נד היתר בדבר לפום דינא וסוף דינא הניח הדבר במנהג ממה שלא ראה מי שקרא עליו ערער וכתב דאולי נגלה להם מסוד ה' ליריאיו כאשר יראה הרואה שם בתורה ארוכה מיני ים, ובכלל דבריו הנאמרים באמת כתב וז"ל אבל להשתטח על קברי הצדיקים לא מצינו מנוה ידועה כדי שנקל בטומאה של דבריהם עכ"ל לעניננו, אף אני אביא לנ"ד דהואיל דליכא מצוה ידיעה בדבר פשיטא דאין להקל לצאת מהארץ לח"ל והדברים ק"ו כדבר האמור.

איברא דבעיקר ספיקו של הרב הכהן הגדול יצ"ו אשר הניף ידו בכחה דאיסורא בראיות מספיקות. ורובי תורתו הסכימה לדעת עליונה הוא הרב מעדני מלך בחיבורו לה' טומאה אמ"ש הרא"ש בה' קטנות ואסיר ליה לכהן למיעל לבית הקברות וכו' וע"ז האריך הרחיב בלחם חמודות אות ל"ד יע"ש באורך וברוחב וה' עמו שהלכה כמותו, ואני לעצמי כגמול עלי אמו ואין תלמיד מכריע דודאי ראיותיו חזקות כראי מונק. אך ורק במה שהעלה דמה שהקילו מסוד ה' ליריאיו על זה באתי דמצאתי סעד במילי דדרשה בס' שפתי כהן בדרשותיו לפ' אמור נר' דפשיטא ליה ספיקיה להתיר ואסמכינהו אמקרא שכתוב לנפש לא יטמא בעמיו וז"ל לנפש לא יטמא אמר להם אעפ"י שאני מצוה אתכם על הטומאה אבל הצדיק שיש בו נפש אחר מיתתו אין בו טומאה לפי שצדיקים במיתתם קרוים חיים ובהם חיות כמו מעשה דאחאי בר יאשיה וכו' כדאיתא בשבת במעשה דהנהו קפולאי וכן כמה צדיקים כמו ר"א בר"ש שאחר שמת היו באים אצלו לדין ואומר פ' זכאי ופ' חייב ורבינו הקדוש שהיה בא כל ליל שבת לביתו ומקדש לאנש ביתי א"כ הצדיקים הם חיים במיתתם וכו' עד א"כ לנפש שיש לו נפש ששוכנת עמו בקבר לא יטמא לא יש טומאה יום שמת ר' הכריזו טל כהונה וכו' יע"ש שהאריך בישוב כל מקראי קדש הנאמרים שם, והנה בראיתו שהביא מההיא דיום שמת רבי הכריזו בטל כהונה להתיר טומאה לכהנים הן אמת שכ"כ התו' בפ' הנושא דף ק"ג בשם ר"ח כהן יע"ש אבל התו' שם דחו פי' זה ואוקמוה בטומאת בית הפרס דהוי מדבריהם יע"ש. אמנם הרא"ש בה' קטנות בה' טומאה מפרשה כפי' הר"ח כהן יע"ש. ובס' מעדני מלך יע"ש, וכן נר' שהיא דעת השפתי כהן הנז'. איך שיהיה הרי מפרש לה לקרא להתיר לכהן להטמא לצדיקים והגם דמילי דדרשה נינהי מ"מ עבדינן להו סמוכות למנהג שנהגו הכהנים להשתטח על קברי הצדיקים

הדרן למאי דאתינן עלה לנ"ד דכיון דלא מצינו מצוה בדבר פשיטה דאין לצאת מהארץ לח"ל מהראיה הנז"ל. ואם נפשך לומר דהתם מה שלא התיר רבי חנינא לצאת לח"ל ליבום היינו משום דנר' דרצונו היה לדור בחוצה לארץ לגמרי אבל כל שחוזר לארץ ודאי דשרי וא"כ גם בנ"ד דיוצא ע"מ לחזור שפיר דמי, הא ליתא דאיברא שכך כתבו התו' בפ"ק דע"ז דף י"ג אההיא דתניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים וכו' עד ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה וכתבי התו' ללמוד תורה וכו' פי' ודעתו לחזור לארץ ישראל דאילו אין דעתו לחזור אמרינן בכתובות אחיו של זה נשא אשה וכו' גם הר"מ ז"ל פ"ה מה' מלכים פסק כן וז"ל אסור לצאת מא"י לח"ל לעולם אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכו' ויחזור לארץ וכתב מרן כ"מ שדבריו הם כדברי התו' יע"ש. מ"מ הגם שהוכיחו כן דבדעתו לחזור לא"י הוא דשרי אין ללמוד מזה לנ"ד להתיר לצאת. דאדרבא מכאן ראיה איפכא לאסור בנ"ד שהרי סיימו דבריהם התו' שם וז"ל ודוקא בהנך מצות שהם חשובות ללמוד תורה שגדול ת"ת שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב לא תוהו בראה אבל לשאר מצות לא. אבל בשאלתות דרב אחאי מפורש הנך דקילן וכ"ש לשאר הם חשובות ע"כ, והשתא לס' התו' ודאי דבנ"ד אסיר שהרי לא התירו אלא דוקא בהנך תרי מצות ותו לא, דון מינה דאי אפי' בשאר מצות ממש לא התירו כ"ש בנ"ד דלית ביה אפי' סרך מצוה דודאי אסור לצאת לח"ל אפי' ע"מ לחזור, וגם לסברת השאלתות דהתירו גם לשאר מצות דחמירי מ"מ היינו דיקא ביוצא לקיים מצוה ממש בין קלה בין חמורה אבל כל היכא דליכא מצוה כלל כיוצא דנ"ד ודאי דאסיר, ודברי התו' במ"ש דלא התירו אלא דוקא ללמוד תורה ולישא אשה ולא בשאר מצות ומכ"ש לדבר הרשות דלא התירו וקשיא לי לדבריהם לשון הבריתא דקתני ואם היה כהן מטמא בח"ל לדון ולערער עמהם. ולסברתם היכי שרי לצאת לדון ולערער דהשתא אפי' לדבר מצוה אסיר בר מהני תרי כ"ש לדבר הרשות והיכי מיתוקמא לישנא דבריתא לדבריהם, ובשלמא לס' השאלתות דשרי לצאת לכל דבר מצוה איכא לאוקומי הא דקתני דיוצא לדון ולערער דבדבר מצוה מיירי כגון פדיון שבוים שנשבה איש ישראלי ביניהם ויוצא לדון ולערער עמהם כדי להציל השבוי מידם וכיוצא לדבר מצוה דדמי לה ושפיר. אבל לדעת התו' דלא הותר אלא הני שתי מצות ותו לא קשיא מאי לדון ולערער עמהם דקתני דבמאי מיירי אי לדבר הרשות פשיטא דאסור ואי לדבר מנוה הא נמי אסיר ולא הותר אלא להני תרי מצות ותו לא, וכבר עלה על דעתי לישב בזה דס"ל דמאי דקתני ומטמא ללמוד תורה וכו' מיירי דוקא בטומאת בית הפרס דלא שרי אלא בהני תרי ולא בשאר מצות ומכ"ש לדבר הרשות וטעמא דמלתא דהואיל וטומאת מת אסירא מן התורה גזרו גם בטומאת בית הפרם דהוי דדבריהם ולא התירו ליטמא בטומאת בית הפרס אלא דוקא ללמוד תורה ולישא אשה ולא בשאר מנות ומכ"ש לדבר הרשות דהואיל ועיקר טומאה מדאוריתא גזרו בטומאת בית הפרס אטו טומאה דאוריתא והא דקתני לעיל ואם היה כהן וכו' דמטמא לכל מילי לא מיירי בטומאת בית הפרס אלא לצאת לח"ל דגזרו על אויר ח"ל טומאה דהואיל ולית לה עיקר מן התורה ואינו אלא נולד גזרה דדבריהם הילכך התירו לכהן לצאת לדון ולערער אפי' לדבר הרשות כן היה נלע"ד לישב הבריתא לדעת התו' והדרי בי ולא מחוורא מלתא דהא כתבו התו' עלה דמטמא לישא אשה דפי' דוקא בדעתו לחזור לא"י, ומוכרח לפי זה דלא מיירי בטומאת בית הפרס דהא פסק הר"מ בפי"א מה' טומאת מת דין יא דאין בית הפרס בח"ל והיא תוספתא בסוף אהלות, וכיון שכן על כרחין דהא דמטמא לישא אשה לאו בטומאת בית הפרם איירי אלא לענין טומאת יציאת לח"ל והדרא תמיהא לדוכתא לדברי התו' שכתבו דלא הותר אלא להני תרי מילי ולא לשאר מצות דלפי זה הא דקתני ואם היה כהן וכו' קשיא דנמצא סותר לס' התו' כדבר האמור, והנ"ל לישוב דברי התו' דאפ' דס"ל דהא דקתני ואם היה כהן וכו' מיירי בכהן הדר בח"ל דכיון דדר שם מטמא לכל מילי ואפי' לדבר הרשות כגון לדון ולערער, וסיפא דלא התיר אלא ללמוד תורה ולישא אשה מיירי בכהן הדר בא"י דלא הותר לצאת לח"ל אלא דוקא להני תרי מילי ולא לשאר מצות ומכ"ש לדבר הרשות כן נר' לישב כעת דברי התוספות.

באופן דבהא דאמרו דמותר לצאת לח"ל ללמוד תורה ולישא אשה דעת התו' הוא דוקא להני תרי התירו ולא לשאר מצות, ולדעת השאלתות בכל דבר מצוה התירו, ובכן בוא נבוא לתור ולדעת הפוסקי הלכות כמאן ס"ל דהנה הר"מ ספ"ג מה' אבל כתב וז"ל מותר לכהן ליטמא בבית הפרס או בח"ל לדבר מצוה וכו' כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה וכו' עד וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הכותים ולערער עמהם וכו' וכן כל כיוצא בזה, גם הטור יורה דעה סי' שע"ב נקט כלשון הר"מ יע"ש.

וראיתי בס' מעדני מלך בחיבורו על הרא"ש בה' קטנות סוף ה' טומאה בלחם חמודות ס"ק ל"ו הביא דברי התו' והשאלתות וכתב וז"ל ומלשון רבינו שהוא לשון הרי"ף שכתב ואי אזיל לדבר מצוה כגון לינסב אתתא וכו' נר' דבשאלתות ס"ל מדכתב כגון ואף הר"מ בספ"ג דה' אבל כתב כגון וכו' וכן בטור סי' שע"ב, אבל הש"ע השמיט תיבת כגון ע"כ. והשתא לפי הכרעתו שהכריע בדברי הר"מ והטור דס"ל כדעת השאלתות א"כ צריך לומר דמה שסיים הר"מ וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הכותים וכו' מיירי בדבר של מצוה דוקא כפדיון שבוים ודומה לו וכדפרישנה לעיל הבריתא לדעת השאלתות, אך צריך לדקדק כפי זה מ"ש הר"מ בפ"ה מה' מלכים דין ט' אסור לצאת מא"י לח"ל לעולם אלא ללמוד תורה ולישא אשה או להציל מן הכותי ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה, דהיאך התיר לצאת לסחורה דהוי דבר הרשות הלא לדידיה דס"ל בשאלתות לא היה לו להתיר אלא דיקא דבר מצוה, והנר' לומר דאיברא דס"ל כדעת השאלתות דדוקא לדבר מצוה התירו היינו דוקא לגבי טומאת כהן הוא דדוקא לדבר מצוה שרי מיהו בישראל הכל מותר ואפי' סחורה, תדע לך דהא בבריתא אמרי הולכים ליריד של גוים ולוקחים מהם עבדים וכו' והגם דבש"ס אוקמוה דמיירי בלוקח מבע"ה אבל מתגר אסור מפני שהוא מהנה ע"ז ע"י שנותנים מכס ופסקי הר"מ פ"ט מה' ע"ז דין י"ב יע"ש, הרי דאפי' לדבר הרשות התירו לצאת לח"ל, ומינא אפשר דלמד הר"מ דלסחורה נמי מותר לצאת, ובזה אפשר שהותרה התמיהה שתמה מוהריט"ץ בתשו' סי' פ"ה דהיאך התיר הר"מ סחורה אי מהירושלמי הלא ש"ס דילן פליג אירושלמי מדלא הוזכר בבריתא התר דסחורה וא"כ הי"ל לפסוק כש"ס דילן, והוא ז"ל תירץ תמיהה זו יע"ש. אמנם לפי האמור ניחא דאפשר דנפקא ליה מההיא דתניא הולכים ליריד וכו' כדבר האמור.

אכן לא מחוור לי דהא דשרינן ליריד ולקנות מהם וכו' התם טעמא הוי מפני שהוא כמציל מידם ואיכא צד סרך מצוה להציל מעובדי ע"ז. אבל לסחורה ממש אפשר דאסור. הא ראיה דאסרינן לקנות מתגר. והגם דהתם הוא משום דע"י המכס הוא מהנה ע"ז משמע הא כל היכא דלא מהני לע"ז. מ"מ היינו משום דמציל מידם אבל לסחורה בעלמא מנ"ל דשרי.

ואיברא דבמאי דקתני בבריתא הנז' הולכים ליריד וכו' מפני שהוא כמציל מידם ופירש"י וכותב שטרות ומעלה שטרותיו לערכאות שלהם לחתום ואעפ"י דאיכא למימר שכבוד הוא להם ואיכא למימר דאזיל ומודה מותר מפני שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהיו לו עדים שמסייעין אותו להציל מן העוררין עכ"ל. ולפירש"י מפני שהוא כמציל מידם לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות שלהם, אבל לענין מה שהותר לקנות מהם עבדים וכו' אינו מטעם דמפני שהוא כמציל מידם. אלא דמותר להסתחר בח"ל כל שאינו לוקח מתגר. וכן הבין מרן בכ"מ פ"ט מה' ע"ז דין י"ב הביא לשון רש"י ופי' כדפי' יע"ש. ולפי מה שהעתיק לשון רש"י מרן בכ"מ, נר' דכונתו לפרש כן גם בדברי הר"מ, דאילולי זה למאי איצטריך להעתיק לשין רש"י ולפרשו אם לא להשוות דעת הר"מ לדעת רש"י ז"ל, ואם לכך נתכוון מרן בכ"מ בכונת הר"מ אינו נוח לי לפי זה מ"ש הר"מ בספ"ג מה' אבל וכן מטמא וכו' לדון עם הכותים מפני שהוא כמציל מידם דנראה מזה דהאי מפני שהוא כמציל אכולא מלתא קאי וגם אמאי דתניא לוקחין מהם עבדים וכו' וזה פשוט לכל מבין בדברי הר"מ, איך שיהיה אי אמרינן דהאי מפני שהוא כמציל לא קאי אלא אכותב ומעלה בערכאות כמו שפי' רש"י. א"כ מינה נפקא דהאי דתניא הולכין ליריד של גוים וכו' דהא דשרינן לקנות מהם עבדים וכו' לאו משום הצלה הוא אלא דשרינן להסתחר כל שאינו תגר, וא"כ אפשר דמכאן למד הר"מ שהתיר לצאת לח"ל לסחורה אלא דאכתי לא ניחא, חדא דהרי הוכחנו בדעת הר"מ דהאי מפני שהוא כמציל מידם אכולא מלתא קאי ודלא כפירש"י. ותו דהרי מלשון התוספתא המוצגת לפנינו נר' דלא כפירש"י ז"ל בפ"ק דע"ז הולכין ליריד של גוים יכו' ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים וכו' מפני שהוא כמציל מידם וכותב ומעלה בערכאין וכו' יע"ש. הרי דהאי מפני שהוא כמציל מיתנייא קודם וכותב ומעלה זה מורה דלא כפירש"י, ואפשר דהר"מ ז"ל ס"ל כס' ס' התרומות הובאה בטי"ד סי' קמ"ט כתב בשם ס' התרומות דביריד שאין נותנין מכס לע"ז או ליקח מבע"ה וכו' מותר. ובשם הר' יונה כתב דדוקא דברים השנויים בבריתא הוא שהתירו שאינם מוכרים אותם אלא מפני חסרון כיס אבל כסות וכלים העשויים לסחורה אסור וכתב מרן הב"י שכן כתב הר"ן ז"ל יע"ש. הרי דבמחלוקת הדבר תלוי, וא"כ גס הר"מ אפשר דס"ל כסברת ס' התרומות הנז"ל ומינה למד דשרי לצאת לח"ל לסחורה כנז"ל, ויותר מחוור אצלי מה שישב מוהריט"ץ דלמדה מהירושלמי ולא פליג אתלמודא דידן וכאשר טעמי ונימוקי עמו יע"ש. ואל יקשה עליך דאם לסחורה שרי כ"ש ללמוד תורה ולישא אשה וא"כ מה צורך להר"מ להשמיענו דשרי לצאת ללמוד תורה ולישא אשה הא מכ"ש נפקא לן דגם קישיא זו נרגש ממנה מוהריט"ץ בסי' הנז' ותירצה דהוצרך להשמיענו דגם ללמוד תורה ולישא אשה לא הותר אלא דוקא בדעתו לחזור לא"י יע"ש.

זאת תורת העולה לנ"ד בענין לצאת מא"י לח"ל לזיארה כל שהוא לחזור שרי הגם דליכא סרך מצוה דלא גרע מסחורה דשרי לצאת לח"ל ע"מ לחזור ה"נ דכוותה והגם דלדעת התי' לא התירו אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולדעת השאלתות לכל דבר מצוה דוקא ולא לדבר הרשות היינו דיקא לענין טומאת כהן דלא היתר אלא בדבר מצוה ותו לא, אבל לענין לצאת מא"י לח"ל דהותר לסחורה כדיליף לה מהירושלמי מק"ו, מינה נפקא גם לנ"ד דשרי לצאת מהארץ לח"ל לזיארה ע"מ לחזור דעדיף טפי מסחורה כנלע"ד. והרי בבראשית רבה פ' וישלח ע"פ ויצב יעקב מצבה אמרו מה ראה יעקב אבינו ז"ל. לקבור את רחל בדרך אפרת אלא צפה אבינו יעקב שהגליות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הה"ד קיל ברמה נשמע וכו' הרי דע"י העברתם דרך עליה מתעוררת לבקש עליהם רחמים א"כ אפשר דמכאן סמכו להשתטח על קברות הצדיקים כדי שיבקשו עליהם רחמים, ואפשר דמכאן סמכו לצאת מירושלם לצפת וחברון להשתטח על קברות הצדיקים אשר שם שהרי ע"י שהגליות שגלו מירושלם עוברין דר מצבת קבורת רחל שהיא בית לחם היא מבקשת עליהם רחמים, הכי נמי בכל קברי הצדיקים שבא"י בצפת וחברון יוב"ב יוצאים מירושלם להשתטח על קבורתם לבקש רחמים ותחנונים עליהם ומן השמים ירחמו, ובפרט על קברי נטעי עולם אבותינו הקדושים דאלים זכותייהו לעתות בצרה ואגוני מגנא ואצולי מצלא ותפילתם עושה רושם פירות פירי פירות לבניהם עד עולם, ואל יפנה לבבך שהרי אסר ר' חנינא לצאת מהארץ לח"ל אפי' שהיה לקיים מצות יבום כנז"ל, דשאני התם שהיה כדי להשתקע בח"ל כך אסר כמו שכתבו התוספות בנזיר כמוזכר לעיל אבל בדעתו לחזור אפי' לסחורה שרי כדפסק הר"מ כנז"ל.

באופן עלה בידנו לנ"ד דאפי' מירושלם לח"ל שרי לעלות לזיארה על קברי הצדיקים כל שדעתו לחזור מק"ו דסחורה דשרי לצאת כשדעתו לחזור כדבר האמור, אכן מאי דמספקא לן הוא במאי דנהוג עלמא לצאת מירושלם לחברון ולגליל העליון לזיארה אם יש צד התר אפי' ע"מ שלא לחזור דיש פנים לכאן כאשר אבאר. דהנה ממה שפסק הר"מ דאסור לצאת מהארץ לח"ל אלא דוקא בע"מ לחזור נר' לכאורה לדון דדוקא לצאת לח"ל ארץ העמים הארצות הנשמות מהרה יהיו בב"י ושבו בנים לגבולם כי"ר. בזה הוא דוקא הוא דלא שרי לצאת אלא בע"מ לחזור. אבל מירושלם לארץ ישראל הגם דקדושת ירושלים אלימא טפי דקדושתה קדושת עולם. מ"מ הואיל והא מיהא נפיק לארץ ש' לא דמי ממש ליציאת ח"ל ושרי לצאת לא"י אפי' ע"מ שלא לחזור והדעת נוטה לכך דאי אמרת דגם לצאת מירושלם לשאר א"י לא שרי אלא דוקא לדבר מצוה ובע"מ לחזיר. א"כ מאי אירייא דנקט הר"מ את דינו מא"י לח"ל, לישמועינן רבותא דאפי' מירושלם לא"י לא שרי לצאת אלא דיקא בע"מ לחזור ושיהיה דבר מצוה הא לאו הכי לא ומינה הוה שמעינן במכ"ש לצאת מהארץ לח"ל דלא שרי אלא בע"מ לחזור אלא ודאי מדנקט דינו מהארץ לח"ל ש"מ דמירושלם לא"י שרי אפי' ע"מ שלא לחזור, או אפשר דלעולם גם מירושלם לא"י דינו שוה כמהארץ לח"ל ותרוייהו חד דינא אית להו דלא שרי לצאת אלא בע"מ לחזור ולדבר מצוה. והא דלא נקט הר"מ למילתיה בירושלם לארץ ישראל היינו דיקא משום דאי הוה נקט דינו הכי היה אמינא דדוקא להיות שיוצא מירושלם לא"י הוא דשרי בע"מ לחזור, אבל לצאת מהארץ לח"ל אפי' בע"מ לחזור אסור וכההיא דר' חנינא דאסר לצאת אפי' למצות יבום ואמטו להכי הוצרך להשמיענו דינו מהארץ לח"ל, דאפ"ה שרי כל שהוא לדבר מצוה וע"מ לחזור, ולעולם דגם לצאת מירושלם לא"י חד דינא אית להו ולא שרי אלא בע"מ לחזור דוקא, באופן דלא מפשטה ספיקא דידן דאיכא צדדין לכאן ולכאן כדבר האמור

אמנם מיפשטא בעיין מהא דרמז לנו מרן השואל שי' מההיא דתנן הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין דאחד האיש ואחד האשה שוין והאו' לעלות לארץ והיא אומרת שלא לעלות דכופין שכנגדו להוציא וכמו כן האו' שלא לצאת מהארץ לח"ל כופין לשכנגדו וכמו כן תנן הכל מעלין לירושלם כדפסק הר"מ ספי"ג מה' אישות ומרן בשולחנו הטהור א"ה סי' ע"ה יע"ש והואיל ואשכחן לענין נישואין שדין ירושלם עם שאר א"י שוה לדין ארץ יש' עם ח"ל וחד דינא אית להו ואפי' בזמן הזה, דון מינה דבעיין מיפשטא דכי היכי דלא שרי לצאת מהארץ לח"ל אלא בע"מ לחזור ה"נ מירושלם לשאר א"י לא שרי אלא בע"מ לחזיר. דומיא דנישואין וחד דינא אית להו. ומינה כי היכי דהתיר הר"מ לצאת מהארץ לח"ל אפי' לסחורה בע"מ לחזור, הוא הדין נמי מירושלם לשאר ארץ ישראל דשרי לצאת לסחורה בע"מ לחזור דחד דינא אית להו כנלע"ד.

ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת יש לי לדון במאי דמספקא ליה לשואל במאי דנהוג עלמא לצאת לזיארה מירושלם לצפת וחברון יוב"ב דשפיר עבדי דאפי' דליכא סרך מצוה מ"מ לא גרע מסחורה דשרי לצאת מהארץ לח"ל בע"מ לחזור, ולפום מאי דכתיבנא הוא הדין מירושלם לשאר ארץ ישראל דשרי לצאת לסחורה כדבר האמור הכי נמי לענין הזיארה דשרי לצאת לצפת וחברון בע"מ לחזור כי אין נגרע מהיוצא לסחורה דשרי ה"נ דכותה ועדיף טפי לשפוך רוח חן ותחנונים על קברות הצדיקים ובפרט על קברי אבותינו הקדושים דאלים טפי למגן וצינה לעולמי עד זכותם יגן בעדינו כיר"א.

ובכן אניף ידי למה שנסתפק מרן השואל במי שבא סתם ולא היה דעתו מתחלה לכך וכבר נתישב י"ב חדש בירושלם יורנו המורה מאי דינו. ואני בעניי לא ידענא מאי נידון ביאור בדברי מרן השואל אי מיירי בשנדר בפה מלא אחר שנתישב י"ב חדש לילך להשתטח על קברות הצדיקים או אם כונתי דלא נדר ולא הוציא בשפתיו מאומה רק בדעתו ובמחשבתו חשב כן, דאם לא ביטה בשפתיו מאומה רק חשב מחשבות הא ודאי דלא ניתן ליש' דודאי נדר אין כאן ואין צורך לשאלה כלל דהא הלכה רווחת בישראל לענין נדרים דבעינן פיו ולבו שוין הא לאו הכי אין כאן לתא דנדר כלל וזו אינה צריכה לפנים, אלא דאפי' אם נאמר דעיקר ספיקיה הוא במי שביטה בשפתיו ואמר הריני נודר לילך ולהשתטח על קברי הצדיקים אי מצי משאל אנדריה או לא, ואומר דהן לו יהא כן שורש דבר זה נפתח בגדולי המורים במי שנדר לעלות לא"י דכתב הרא"ש דמתירין לו נדרו. ונחלקו בזה הררי קדם שדעת מוהר"ש סאגיס הובאו דבריו בשו"ת מוהרי"ט בשניות חי"ד סי' כ"ח והרדב"ז ז"ל דאפי' נדר לדיר בא"י דמתירין לו דס"ל כס' הר' חיים כהן דבזמן הזה אין מניה לדור בא"י. ומוהרי"ט בסי' הנז' חלוק עליו שם וס"ל דבנודר לדיר בא"י ודאי ליתיה בשאלה דבדירת הארץ יש מצוה אפי' בזמן הזה ומטי' לה מדברי הרמב"ן ז"ל יע"ש בסי' הנז' וכן דעת הריב"ש בסי' ק"א ודברי הרא"ש מיירי בנודר לעלות לבד ע"מ לחזור דהואיל ואין מצוה בעליה לכ"ע איתיה בשאלה. ובפרטי מחלוקת זה יראה הרואה בשו"ת תורת חסד סי' א' שהעלם על ספר כמוה"ר משה אמאריליו ינ"ו וצדד להתיר בנ"ד ונעשה מעשה להתיר ומעשה רב עיין עליו, מיהו כל זה שייך בענין הנודר לעלות לא"י דהואיל ונחלקו המורים בדבר דיש אומרים דגם בעליה יש מצוה הלכך הצריכוהו התרה. אבל בנ"ד דהא דלעלות ולהשתטח על קברי הצדיקים לא נמצא בו שום צד סרך מצוה אפי' דבריהם. נלע"ד דכל כי הא יורו המורים דאין צורך להתיר כלל, נ על זה דהרי כתב מוהרי"ט סי' הנז' דאפי' שאלה איני צריך דלא מיקרי נדר אלא באוסר חפצא עליה אבל אמירה זו שאומר הריני נידר אין כאן חלות נדר כלל ואפי' שאלה אין צריך רק מה שנהגו להחמיר הוא משום בפיך זו צדקה והביא ראיה מדין הנודר בתענית יע"ש, גם מוהר"ם מפדובה סי' ע"ב כתב כן דלפי דבריו אלו הדבר יוצא בנ"ד כמי כן דאין צורך להתיר כלל, והן אמת שבדברי מוהרי"ט קשה לי מההיא דיעקב אבינו שנענש על שאיחר את נדרו כמוזכר מדברי רז"ל וגם הר"מ מייתי לה בפ"ו דערכין יע"ש, ואם כדברי מוהרי"ט לאו בר עונשין הוא דהא לא אשכחן שנדר ואסר חפצא ליה רק אמר אם יהיה אלקים עמדי וכו' ולדעת מוהרי"ט נדר אין כאן ומדוע נענש על ככה, ואפי' שנא' משום בפיך זו צדקה מ"מ אינו אלא חומרא בעלמא ואינו ראוי להענישו על ככה, ועוד לאלוק' מילין בשקלא וטריא אדברי מוהרי"ט בתשו' הנז' כעת ידי מסולקות הימנו כי אין הפנאי מסכים ובעה"י אוה"ב אפנה ואשנה משנתי שלימה. הדרן לנ"ד דלדידי חזי לי דאין צורך להתיר כלל הואיל ולא אשכחן צד מצוה כלל ובפרט בהנטרף מה שצידד כמוהר"מ אמארילייו יצ"ו בתשו' הנז' ענין המודעה כמוצג בדבריו שם דלפי דבריו נדר אין כאן יעיין שם. ואפי' שלא עשאו אלא סניף כאשר יראה הרואה, מ"מ נקוט מיהא לנ"ד דאפי' אי יהבינן ליה דין נדר הא איתיה בשאלה דאפי' בנודר לעלות לא"י לדעת הפ"מ ומוהראנ"ח זקנו דס"ל דבעליה לא"י איכא מצוה מ"מ כתבו דאיתיה בשאלה ע"י פתח וחרטה והגם שכתבו דמתירין לו מדוחק היינו דוקא התם דס"ל דאיכא מצוה לעלות בזמן הזה. אמנה בנ"ד דאין שום מצוה כלל הרי הם כנדרי הרשות ומתירין לו מיד וכן ראוי והגון להתיר לו שלא יבוא להקל בנדרים דחמירי על צד הטוב והישר כן נלע"ד להלכה ולמעשה הוראת מרן תכריע כי להיות הזמן בוגד ואין הפנאי מסכים לא יכולתי עמוד להשתטח על דברי הפוסקים קמאי ובתראי רק הנני מטפס ועולה להוראת שעה ואת אשר יבחר בו יקריב אליו

ישראל מאיר מזרחי.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה