שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
יורה דעה · סימן ו
ענין פדיון הבן ודבר השאול.
שאלה ראובן נולד לו בן בכור, וחמותו ואשתו לקחו מאת אלמנה אחת אזור כסף בתורת שאלה לכבוד הילד לפארו ביום פדיונו, ובעת הפדיון נטלה חמותו האזור הנז' ונתנה אותו לחתנה ראובן לפדות בו בנו ונטלו ראובן ופדה בו בנו בחשבו כי האזור היה מחמותו ונתנה לו בשאלה לפדות בנו והן היום האלמנה תובעת אזורה ממנו באומרה כי האזור מעולם לא השאילה אותו זולתי לכבוד הבן אבל מעולם לא השאילה שיפדה בו בני ונמצא שפדה בדבר שאינו שלו, והכהן תופסו בעד החמשה שקלים. וראובן אומר שחשב כי אזור חמותו היה שהשאילתו לו לפדות בנו. יורינו המורה אם בנו פדוי או לא ואם צריך לחזור לפדותו ולברך על פדיונו ושכמ"ה.
תשובה מקדמי אר"ש הנה ארש"י בצלו ובבעותין, למאריה מלכין הוא אלה' עלאה תתקבל צלותין. על רזא דנא להחויא ע"ד אמת וצדק בדברי המצודקים מחוורין כשמלה מחורן עד בית בלתין, כיר"א. הן קדם חזי הוית מתוך דברי ראובן המוצגין דמיפשט פשיטא ליה דיכול לפדות בכלי שאול שהרי הוא אמר כי חשב כי האזור היה של חמותו שהשאילתו לו לפדות בנו אלמא שאם כך היה אמת דעתו נוטה דשפיר הוי פדוי. ולדידי לא מפשטה מלתא כ"כ דהמשאיל כלי לחבירו לפדות בנו שיהא פדוי דאם נאמר דנפקא ליה מתוך דברי הרא"ש בכלל ל"ה סי' א' לענין קידושי אשה שכתב וז"ל נ"ל דהמשאיל חפץ לחבירו והלך השואל וקדש בו אשה אינה מקודשת שאדעתה להשתמש בו השאיל לו ולא שיהא הגוף שלו וכשמקדש בו את האשה קבלתו אדעתא דהכי שיהא שלה נמצא שקדשה בגזל ולא הויא מקודשת וה"מ במשאיל חפץ לחבירו וכו' אבל השאילו לקדש בו נ"ל דהוו קידושין וכו' כיון שהשאילו לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל קידושין וכו' ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה ולכל הפחות יהיה מתנה ע"מ להחזיר והויא מקודשת. והראיה לדברי מקידושין פ"ב על ההיא משנה מעשה בחמשה וכו' ואמר רב עלה מתיבי קדשה בגזל בחמס או בגניבה וכו' מקודשת התם בגזל דידה וכו' עד אלמא חזינא דבגזל דעלמא לא מקדשה משום וכו' ובגזל דידה מקדשה אעפ"י שאינו שלו אלמא מאחר דשידך ונתרצית להתקדש לו אפי' שתקה בשעת קבלת הקידושין אנן סהדי שמחלה לו מה שגזל ממנה ונתנתו לו במתנה כדי שיקדשנה באותו חפץ שגזל כ"ש בנדון זה וכו' יע"ש שהאריך בראיותיו.
ואני בעוניי לכאורה יש לי לגמגם על דברי הרא"ש הללו מהבעיא דפ' המביא תנין דף ך' דבעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וכו' מהו מי אמרינן אקנויי איקניתא ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי, ופי' התו' לא ידעה לאקנויי פי' בדבר שהוא מחזיר לה ולא גמרה ומיקניה ליה אלא בתורת שאלה משאילתו וכיוצא בזה פי' הרא"ש והר"ן ז"ל וכן מתבאר מדברי רש"י יע"ש, ובעי למפשטה מההיא דמעשה בזקן אחד וכו' ומההיא דערב היוצא לאחר חיתום וכו' ובמסקנה פשיטנא מההיא דתנן האשה כותבת את גיטה וכו' והרשב"א בחידושיו הוקשה לו דמאי קא פשיט מההיא דהאשה כותבת את גיטה שאני התם משום דאקנויי אקנו ליה רבנן פשיטי דספרא אבל בטבלא לא שייך הך טעמא. ועוד מאי קא בעי תפשוט ליה ממתני' דהאשה כותבת וכו'. ותירץ דטעמא דרמי בר חמא ורבא דלא פשטי לה מהך מתני' היינו משום דס"ל לחלק בין פשיטי דספרא לטבלא דבטבלא לא שייך טעמא דהפקר ב"ד וההיא דכותבת גיטה משום פשיטי דספרא היא ומטעם הפקר ב"ד נגעו בה והילכך מהדר רבא לאתויי ראיה מההיא דערב למילף דאתתא ידעה לאקנויי, ורב אשי אשכח לה פירכא דהתם גברא שאני, ולהכי דחה חילוקם ויליף לה מההיא דהאשה כותבת את גיטה לומר דלאו דאתתא יודעת להקנות אלא משום הפקר ב"ד היא וכי היכי דאפקירו ב"ד פשיטי דספרא ה"נ הפקירו ב"ד טבלא דידה לדידיה דאידי ואידי חד שיעורא, וההיא דאמר רבה לעיל דאקנויי אקנו ליה רבנן פשיטי דספרא לאו למימרא דרבא ס"ל הכי דבלאו הכי רבא סבר דאתתא ידעה לאקנויי אלא דלדברי רב חסדא קאמר לה וליה לא ס"ל זהו תורף תירוץ הרשב"א, ושוב נרגש הרשב"א כפי שיטתו מפי' רש"י שפירש בההיא דהאשה כותבת את גיטה ומיקניה ליה לבעל ויהיב לה ניהלה דאלמא דסבר רב אשי דאתתא ידעה לאקנויי וזה סותר תירוצו. ומפרק לה בשני פנים ראשונה דלא דק רש"י ז"ל, שנית כתב וז"ל ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא כונתו בזה מבוארת דרבא ס"ל דטעמא דפשיטי דספרא הוי משום הפקר ואמטו להכי לא מייתי מההיא דהאשה כותבת דס"ל לחלק בין טבלא לפשיטי דספרא, ואילו רב אשי פליג עליה וס"ל דגם בפשיטי דספרא לאו משום הפקר ב"ד היא אלא משום דאתתא ידעה לאקנויי וכיון שכן שפיר מייתי ראיה מהאשה כותבת את גיטה למילף מינה דאתתא ידעה לאקנויי וזה כפי' רש"י הפך תירוצו הראשון, עוד כתב הרשב"א ז"ל ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר ב"ד אפי' בכולהו גיטין דעלמא וכדדייק ליה מתני' דערב היוצא לאחר חתום שטרות דלא שייך ביה הפקר ב"ד וכדכתיבנא, אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמ"ש למעלה והאשה כותבת את גיטה ולאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא אתתא ידעה לאקנויי וזה כפירש"י ז"ל שפי' האשה כותבת וכו' עכ"ל, כונתו מבוארת בזה דס"ל דהך ראיה דמייתי מהא דהאשה כותבת את גיטה הוא אליבא דרבא וטעמא הוי משום דאתתא ידעה לאקנויי ולא ס"ל לרבא הא דהפקר ב"ד הפקר והא דאמר לעיל גבי פשיטי דספרא דאקנויי אקנו ליה רבנן אליבא דרב חסדא אמר לה וליה לא ס"ל, וטעמא שהביא רבא מההיא דערב ולא מייתי מיד ראיה ממתני' דהאשה כותבת את גיטה היינו משום דמהתם היה יכול לדחות דהך מתני' משום פשיטי דספרא הוא דאקנויי אקנו ליה רבנן ולא הוה פשטי' מינה דאתתא ידעה לאקנויי בדבר החוזר אליה, ואמטו להכי הוכיח רבא ראיתו מההיא דערב דהתם על כרחין לא שייך טעמא דאקנויי אקנו ליה אלא עיקר טעמא הוי משום דידע לאקנויי ומאחר דפשטי' מיניה דידע לאקנויי אפי' בדבר החוזר אליו א"כ גם בההיא דכותבת את גיטה איכא למיפשט דלאו משום הפקר ב"ד הוא אלא משום דאתתא ידעה לאקנויי וכן ס"ל לרבא כנ"ל ביאור דברי הרשב"א והוא פשוט וברור למעיין בדברי הרשב"א בחידושיו, ולא הוצרכתי לבוא עד הנה אלא לפי שראיתי בה' בני יעקב דף קכ"ב הביא דברי הרשב"א הנז' ודבריו מגומגמים וז"ל והוקשה לי דכיון דעיקר ספיקא דרבא אי ידעה לאקנויי וכו' ותירץ דרבא הוה ס"ל וכו' עד ועוד תירץ דרבא הוה ס"ל דטעמא דמלתא משום דאקנויי אקנו ליה וכו' ולא משום דידעה לאקנויי ואמטו להכי פשיט מההיא דהאשה עצמה וכו' אלו תורף דבריו עכ"ל, ודברים
תמוהים אני רואה דהא תירוץ שני של הרשב"א הוא דרבא לא ס"ל הך טעמא דאקנויי אקנו ליה רבנן וא"כ איך כתב הוא הפך מדברי הרשב"א, ואם נאמר דכונתו היא על מ"ש הרשב"א ז"ל ועוד נ"ל דרב אשי לית ליה סברא דרבא וכו' דכונתו דרבא ס"ל לטעמא דאקנויי אקנו ליה וכדפי' לעיל, מ"מ יקשה מ"ש ואמטו להכי פשיט מההיא דהאשה כותבת, דהא רבא לא פשיט לה מהכא אלא רב אשי הוא דפשיט לה דפליג עם רבא, ואם נאמר דמ"ש ואמטו להכי פשיט וכו' הוא רב אשי ולא רבא ובזה אתי לשונו שפיר מ"מ קשה לי בזה מ"ש בס' בני יעקב אחר זה וז"ל שם אמנם הדבר הקשה לע"ד בדברי הרשב"א הוא בתירוץ ב' שתירץ דס"ל דטעמא דמלתא הוי משום דאקנו רבנן וכו' דנהי דבהכי מיתרצא קושיא א' דמאי ראיה מטבלא לגט אבל אכתי קשיא שנית במקומה עומדת דכיון דהוה ס"ל לרבא הכי אמאי לא פשיט ליה מיד ממתני' דהאשה כותבת אה גיטה וכו' וצ"ע עכ"ל. מדבריו אלו נר' ברור דהתירוץ הב' של הרשב"א הוא מ"ש הרשב"א וא"נ רבא גופיה וכו' כנז"ל ואמטו להכי הקשה עליו אמאי לא פשיט לה רבא ממתני' דהאשה כותבת וכו'. עם שאינה קושיא כלל דהלא גם הרשב"א נרגש מזה ומפרק לה כלאחר יד וכדפרישנא לעיל ביאור דבריו והוא ברור, אבל על הבני יעקב יקשה מקצתו אל קצתו שדבריו אלו הם נגד מ"ש לעיל אם לא שיש ט"ס בדבריו וצריכים להגיהם, גם אני הגהתי דבריו כדי שלא יהיו נראין כסותרין זה את זה הלא בספרתם.
ולמדנו מדברי הרשב"א הללו חילוק גדול לענין דינא בין שני התירוצים דלתירוץ ראשון בין בטבלא בין בגט אתתא לא ידעה לאקנויי ואיך צריך הקנאה מחדש רק ממילא אקנויי אקנו ליה רבנן ולתירוץ הב' איפכא דבכל מילי בעי הקנאה ואתתא ידעה לאקנויי ואם לא הקנתה בפי' לא מהני וכ"כ בס' בני יעקב הך חילוקא יע"ש, והנה הרא"ש ז"ל בהך סוגיא דטבלה הביא הבעיא והפשיטות מהא דהאשה כותבת את גיטה בקיצור ולא פורש בדבריו שם אי ס"ל דבעינן הקנאה מחדש כתירוץ ב' של הרשב"א, או אי ס"ל כתירוץ ראשון דהרשב"א דטעמא הוי משום דאקנויי אקנו ליה רבנן ודבריו שקולים הם וסתומים הם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. אכן מדברי רבי' יעקב בעה"ט א"ה סי' קכ"ד נר' דנטה דעת אביי הרא"ש כתירוץ ב' של הרשב"א כי ידיע הוא שהוא הולך אחר עקיבותיו בכל הוראותיו והטור ז"ל כתב וז"ל היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו וכו' ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה וכו' ה"ז מגורשת ממ"ש ואומרת שנתנתו לו וכו' מורה ובא דס"ל דבעינן הקנאה מחדש דאתתא ידעה לאקנויי אף בדבר החוזר אליה, אבל אם לא הקנתה בפי' אינה מגורשת כתירוץ ב' של הרשב"א וכך נטה דעתו יותר בכונת אביו הרא"ש ודלא כתירוץ א' של הרשב"א, וכן כתב כמהר"מ ן' חביב בס' גט פשוט סי הנז' ס"ק מ"ב והעלה דלדעת הטור והנמשכים אם לא הקנתה בפי' הטבלא או הניר לבעל אינה מגורשת כלל וכן העלה מוהרש"ך בח"א בחיבורו על הר"מ פ"ד מגירושין לדעת הטור.
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת דס"ל להטור בדעת אביו הרא"ש דבדבר החוזר אליה לא מהני בלתי הקנאה בפי'. א"כ יקשה לנו לפי זה מ"ש בקידושין דבגזל דידה מהני משום אומדן דעת דאנן סהדי שנתנתו לו במתנה כנז' בלשונו לעיל. ומאי שנא מגירושין דלא מהני אם לא שהקנה לו בפי', והנ"ל לחלק הוא דבשלמא בגירושין דחוב הוא לה אז הוא דלא מהני בסתמא בלתי הקנאה בפי', אבל בקידושין דזכות הוא לה בסתמא נמי מהני מכח אומדן דעת כנ"ל לחלק לדעת הטור בעד אביו הרא"ש ז"ל, ועפ"י חילוק זה מתישב מה שנר' קשה כעת בדברי הרשב"א כיוצא בזה מגיטין לקידושין דכפי תירוצו הראשון אשר העלה בפירוש השמועה הנז"ל דאשה לא ידעה לאקנויי כלל וטעמא דטבלא משום דאקנויי אקנו ליה רבנן וכו' לפי זה יקשה מ"ש הרשב"א והביא הר"ן את דבריו בפ"ק דקידושין אהך עובדא דההיא אתתא דהיה קא מזבנא וירשכי וכו' דאמר רב יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואותביה רב נחמן מההיא דקדשה בגזל וכו' דמקודשת ומוקמינן לה בדשדיך וע"ז כתב הרשב"א הביא דבריו מרן הב"י אבן העזר סי' כ"ח ז"ל כתב הר"ן בשם הרשב"א דטעמא דמלתא הוא דקא מפרש דמ"ה הוא דלא הוו קידושין ומיהו אפי' אמרה בתר הכי דלשם קידושין קיבלתינהו לא מהני דשמו חכמים דעתה דלא ניחא ליה לאקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמירה אין בהדיא דהני גווני מהנייא כי היכי דתקדיש ביה עכ"ל יע"ש, מוכח מזה דבדשדיך אף דלא אמרה אין בהדיא אפ"ה מקדשה בגזל דידה והיינו ודאי דס"ל כס' הרא"ש דאומדן דעת הוא דגמרה ונתנתו לו במתנה ואפי' שאינה אומרת כן בפי'. גם מוכח כן מתשו' הרשב"א שהביאה מרן הב"י א"ה סי' כ"ח על אשה שאמרה לאיש אחד שיתן לתקן טבעתה לאומן וכאשר נעשה אמר אראה אם יכיל אצבעך ואמר בפני עדים הרי את מקודשת וכו' והשיב שאין בזה חשש של כלום לפי שהעדים כבר מעידים שהטבעת שלה היתה ואפי' קדש בו והיא קבלתו דרך שתיקה אינה מקודשת בדלא שדיך וכדאמרינן בפ"ק דקידושין בעובדא דוורשכי עכ"ל, דון מינה דהא אם בנ"ד שדיך מעיקרא דמקודשת אף שהטבעת שלה היה וקיבלתו בשתיקה, והיינו ודאי כדאמרן מטעם אומדן דעת כאמור. אלמא דס"ל דאתתא ידעה לאקנויי דבר שהוא שלה וחוזר אליה ואפי' שלא הקנתה לו בפי' אפ"ה מהני בסתמא מכח אומדן דעת ולכאורה דברי הרשב"א הללו קשים מאד שנראה סותר למ"ש הרשב"א בההיא דגיטין הנז"ל דלא כתירוץ ראשון ולא כתי' ב' דלפי התי' הראשון אתתא לא ידעה לאקנויי ומטעם הפקר ב"ד נגעו בה, והכא גבי קידושין לא שייך לטעמא דאקנויי אקני ליה כלל דשאני התם דמטעם תקנת עגונות היא והכא גבי קידושין לא שייך כלל, גם לתירוצו הב' דס"ל דאתתא ידעה לאקנויי היינו דוקא כשהקנתה לו בפי' אבל בסתמא לא מהני, וא"כ אמאי בקידושין העלה דאף בסתמא מהני ונמצאו דברי הרשב"א דסתרי אהדדי מגיטין לקידושין כאמור, אמנם על פי החילוק שחלקנו בדעת הרא"ש לפי זה גם הרשב"א ס"ל הכי דשאני קידושין דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי לא בעי' שתקנה בפי' אלא אף בסתמה אמרינן דגמרה ומקניה לגמרי מכח אומדן דעת וכדעת הרא"ש כנז"ל, ואל תשיבני לפי חילוק זה ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף רמ"א על מי שרצה לקדש אלמנה ובת האלמנה נתנה לו טבעת וקדש בו אמה והשיב איני רואה להתירה בלא גט דשמא טבעת זו במתנה נתנה לו הבת וכו' יע"ש, דאמאי לא אמר דודאי נתנתו לו במתנה מכח אומדן דעת ואמאי קאמר שמא יכו' דהחילוק ברור דשאני התם דהטבעת לא היה של האלמנה אלא של בתה ולכך חשיב לה ספיקא, אבל אה"נ שאם היתה של האלמנה ממש ודאי דהיתה מקודשת, ודאית אף שלא הקנתה לו בפי' מכח אומדן דעת כאמור וזה ברור לכל מבין. כלל העולה מזה שדעת הרא"ש בתשו' הנז"ל היא דבקידושין כל שהשאילו בפי' לקדש בו אשה העלה דמקודשת גמורה ומינה יש ללמוד דבמשאילו בפי' לפדות בנו דבנו פדוי, מ"מ יש לדחות דלענין פדיון לא להני ואין להביא ראיה מקידושין, שהרי מצאנו ראינו לכמהר"י ששון בס' בני יעקב דף ק"ג ע"ד נסתפק בההיא דאמרינן לענין קידושין המקדש במלוה והניח עליה משכון דאינה מקודשת משום דמנה אין כאן משכון אין כאן וכתב הרא"ש דטעמא הוי משום דלא נתחייב לה במנה שהרי הוא יכול לחזור בו אבל היכא ששיעבד לו המשכון כגון שאמר לו תזכה בגוף משכוני קנה, ונסתפק לענין פדיון מי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אם בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא, והביא משם כמוהר"י אלפאנדארי שהעלה שאין בנו פדוי, ונסתייע מתשו' הריב"ש והרב בני יעקב הורה כן דדבר פשוט דאין יכול ליתן משכון מדאמרינן פ' יש בכור גבי כתב לכהן שאני חייב לי וכו' ובנו אינו פדוי דאין פודין בשטרות אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומה טעם אמרו אינו פדוי שמה יאמרו פודין בשטרות הרי דאף אם כתב שאני חייב לו וכו' אף מד"ת אינו פדוי אלא כשיתן הא לאו הכי לא, ומעתה תיקשי לדעת הרא"ש והראב"ד דס"ל גבי קידושין דאם נתחייב לה בקנין מקודשת מדאמרינן הכא דאינו פדוי אלא לכשיתן, וכבר ראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין שהקשה עליהם כן ולישב בעדם ע"כ דס"ל דדוקא גבי פדיון אמרינן הכי משום דבעינן נתינה אלימתא וכן כתב מוהראנ"ח בסי' קי"ו ומעתה כבר נפשט ספק מורי הרב דכיון דבעי' נתינה אלימתא הא ודאי דמשכון לא מהני דכי היכי דלא מהני חיוב בשטר אע"ג דגבי קידושין מהני משום דבעינן נתינה אלימתא ה"ה גבי משכון אם לא נתן החמש סלעים בעין לא מהני אלו דבריו ז"ל יע"ש.
ואנכי חזון הרביתי לשאת ולתת בדברי הרב הללו כאשר אבאר בס"ד, תחלה במ"ש דגבי פדיון בעי' נתינה אלימתא ולא דמי לקידושין ונסתייע מדברי מוהראנ"ח, איברא שכן כתב מוהראנ"ח בסי' הנז' ז"ל והיוצא מזה הזקיפה משמע דלכ"ע אפילו זקפן במלוה לא חשיבי כאלו קבלם הכהן וחזר והלום ולא חשיבה נתינה כלל ע"כ, גם בסי' הנז' דף קע"ג ע"ב כתב וז"ל וההיא דכתב לכהן שהוא חייב ה' סלעים דמשמע מהתם דכל עוד שלא יתן אין בנו פדוי מדינה ולא חשיב כאילו בא ליד כהן י"ל דהתם בעינן נתינה אלימתא ובהנאה בעלמא אין בנו פדוי עכ"ל יע"ש, הרי בענין הפדיון כתב דבעי' נתינה אלימתא ומ"ש הרב הנז' דבקידושין לא בעינן נתינה אלימתא מדברי מוהראנ"ח ז"ל שם לא מצאתי עזר לתומכו, זולתי את זה מצאתי למוהראנ"ח ז"ל בסי' פ"ה שנשאל אם בעינן בקידושין שיתנם הבעל לידה ולא שתטול היא מעצמה כמו גבי גט. והאריך בתשו' שם לומר דמהני גבי קידושין וכתב וז"ל ומ"מ נר' סברה גדולה דמקודשת כיון דקידושי אשה לאו בנתינה תלו אלא בהנאה כדאשכחן בהא לך מנה ואקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב וכו' יע"ש. ולכאורה נר' הדברים שזה מסכים הולך לחילוק הרב ז"ל שחילק בין קידושין לפדיון דבפדיון בעי' נתינה אלימתא ושפיר.
ומעתה עפ"י הוראה זו של הרב ז"ל הרי אתה דן לנ"ד בענין שאלה דהגם דבקידושין העלה הרא"ש ז"ל דכשהשאיל לו חפץ לקדש בו אשה דמהני כנז"ל, מ"מ לגבי פדיון דבעי' נתינה אלימתא שיתן לו ה' סלעים בעין א"כ בהשאיל לו חפץ לפדות בנו שאין לו שום קנין בחפץ ואין הגוף שלו רק שאול הוא אתו הדין דאין בנו פדוי, וק"ו הדברים ומה בנותן לו משכון שגוף המשכון שלו ואומר לו קנה לך בגוף המשכון שיווי ה' סלעים העלה כמוהר"י ששון דלא מהני דלא חשיב נתינה אלימתא כל שאינו נותן ה' סלעים בעין כ"ש וק"ו בשואל חפץ מחבירו דאף שנותנו לו בפי' לפדות בי בנו אף לדעת הרא"ש דגבי קידושין מהני מדין מתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה הכא גבי פדיון דבעי' נתינה אלימתא וגוף החפץ אינו שלו אלא במתנה ע"מ להחזיר מ"מ כל שאינו נותנו לכהן בנתינה גמורה לא חשיבה נתינה, ושאני קידושין דקילי כמ"ש הרב הנז' ז"ל, ובכן לכאורה הריני בא בטרוניא על ראובן בנ"ד דמיפשט פשיטה ליה דבשואל חפץ ע"מ לפדות דמהני דמנא תימרא דאי מדברי הרא"ש הנז' אין ללמוד מקידושין לפדיון דחלוקים הם כדבר האמור
אכן שבתי וראה שדברי ראובן וסברתו יש להם על מה שיסמוכו מתשו' הרא"ש הנז"ל, והגם שדחינוה מכח סברת כמוהר"י ששון הנז', מ"מ אינה דחיה כלל, ולמען יתבררו ויתלבנו הדברים על בוריין צריך אני להאריך קצת על דברי כמוהר"י ששון הנז' במה שיש לי לדון על דבריו בס"ד. זה יצא ראשונה במ"ש בדבריו שהזכרנו לעיל ז"ל ה"ה גבי משכון אם לא נתן לי חמש הסלעים בעין לא מהני ע"כ ודברים אלו מגומגמים בעיני דאם הדברים כפשוטן מוקשים לעין כל דהגם דנודה לו בחילוקו שחילק דגבי פדיון בעינן נתינה אלימתא. מ"מ זה שכתב דבעי' שיתן לי ה' סלעים בעין דמוכח מדבריו דכל שלא נתן ממש ה' סלעים אפי' שנתן לו שיוויו לא מהני הא ודאי דברים תמוהים הם חדא דמנ"ל לרב כן ולא עוד אלא דנהפוך הוא דאשכחן להדיא דלא בעינן ממש חמש סלעים בעין ותלמיד ערוך בידינו פ"ק דקידושין בההוא גברא דאקדיש בשיראי דאיפליגו רבה ורב יוסף דרב יוסף אמר צריכי שומא ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה וכו' עד כי הא דרב כהנא שקיל סודרה מפדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים יכו' יע"ש וכן פסק הר"מ בפי"א מה' ביכורים נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי
ואיברא דבדברי הר"מ הללו תמה עליהם הר"ן ז"ל דלמה כתב סתם דבנו פדוי ולא חילק בין אם הוא אדם גדול או לא כמו שחילקו בש"ס והרבה ישובים נאמרו בזה כאשר יראה הרואה וכולהו שינויי דחיקי נינהו ויש לי לישב אין כאן מקומו. מ"מ הרי מתבאר דלא בעי' ה' סלעים בעין וזו הלכה רווחת פסקא מרן בי"ד סי' ש"ה יע"ש וא"כ היאך קאמר דבעי מעות בעין, ולא עוד אלא דאם איתא דבפדיון הבן בעי' נתינה מעליא א"כ אמאי מהני כשקבלם הכהן עלייה בה' סלעים הא לא הוי נתינה מעליא. אלא ודאי עכ"ל דמ"ש הרב הנז' דבעינן מעות בעין הוא לאפוקי ממשכון אתא ולאו דוקא דה"ה דשוה כסף הרי הוא ככסף גם לענין פדיון וזה ברור. א"נ נ"ל דכונתו ז"ל הוא דדוקא גבי משכון הוא דלא מהני מה שנתן לו המשכון אם לא שיתן לו מעות בעין, אבל אה"נ דבשאר מילי שוה כסף הרי הוא ככסף כל שקבלו הכהן עילויה בה' סלעים חשיבא נתינה מעליא דלגבי דידיה שוה ה' סלעים כי הא דרב כהנא כנ"ל. והטעם דלגבי משכון לא סמכא דעתיה דכהן עילויה הואיל ובתורת משכון יהביה ניהליה אף דאמר לו קנה לך בו ה' סלעים כנגד פדיון בני מ"מ יודע הוא כי עתיד הוא ליטלו ממנו ולכן לא חשיב נתינה אם לא שיתן לו אח"כ חמש סלעים ממש מעות בעין אבל בשאר מילי חשיב נתינה כדבר האמור וזה ברור
ברם בעיקר ראית הרב שהביא לדון דמשכון לא מהני לכאורה לא שמיע לי כלומר לא סבירה לי, דהנה תוקף ראיתו היא מההיא דכתב לכהן שאני חייב לו דאמרינן דדבר תורה לא מהני כל שלא נתן לו חמש סלעים ואיל בקידושין לדעת הרא"ש והראב"ד בנתן לה משכון ואמר לה קני בגוף המשכון נגד קידושיך מהני, או שהקנה לה בקנין מהני ואמאי גבי פדיון אמרינן דאינו פדוי אלא לכשיתן וכתב דהרשב"א ז"ל הוקשה לו כן בשיטתו לקידושין. ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה דיקר אוריתיה דהרשב"א גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא דשנא ושנא, ושאני בההיא דקידושין דהא הקנה לה בקנין או בגוף המשכון. וכיון דאיכא קנין שחייב עצמו בקנין גמור ומכ"ש כשהקנה לה בגוף המשכון דהא ודאי חשיב לה נתינה מעליא ולדעתם ה"ה נמי דבפדיון כה"ג שהקנה לו בקנין או בגוף המשכון ודאי דחשיב נתינה מעליא. אלא דבההיא דכתב לכהן וכו' ליכא לא קנין ולא גוף המשכון אלא מילי בעלמא שכתב לו כן והלכך בכתיבה גרידא כה"ג פשיטא דלא חשיב נתינה כלל דמצי הדר ביה ולימא פטומי מילי בעלמא נינהו מאחר דליכא קנין בדבר, וכל כי הא גם בקידושין נ"ל ברור דסברי מרנן הרא"ש והראב"ד ז"ל דלא מהני אף בכתב לה בשטר דהואיל ולאו מידי קא יהיב לה וליכא חיוב בקנין הך שטרא חספא בעלמא הוא, וא"כ לע"ד לא חזינא תיובתא כלל דלדידי חזי לי דתרויהו שוין לענין דינא כדבר האמור.
אך מיחזא חזינא להרב בני יעקב דתפס במושלם דגבי קידושין דכתב לה בשטר הריני חייב ליך כך וכך בקידושיך דמהני, ומינה היא תוקף ראיתו שכתב וז"ל ומעתה כבר נפשט ספק מורי הרב דכיון דבעי' נתינה אלימתא הא ודאי דמשכון לא מהני דכי היכי דלא מהני חיוב בשטר אע"ג דגבי קידושין מהני משום דבעי' נתינה אלימתא הוא הדין גבי משכון וכו' לא מהני וכו' עכ"ל. מריהטת דברים אלו הרואה יראה דמיפשט פשיטא ליה דגבי קידושין מהני חיוב בשטר, ובאמת דכן ס"ל להרב הנז' בפשיטות דלס' הרא"ש והראב"ד גבי קידושין חיוב בשטר מהני שכתב בדף ק"ב ע"א על הך סוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן וז"ל איכא פלוגתא ביני רבוותא דהרא"ש ז"ל כתב בשם הרמב"ן דהכי פי' דכיון דהא לא נתן המשכון להיות שלה אלא עתיד המשכון לחזור לבעליו הו"ל כמקדש במלוה ולפי פי' זה אפי' נתחייב לה בקנין או בשטר אינה מקודשת. אמנם הראב"ד ז"ל סובר דטעמא דהכא הוי משום דאין השיעבוד חל אלא בדבר שכבר נתחייב וכו' וכפי טעם זה אם נתחייב לה מנה בקנין או בשטר ונתחייב באותו מנה בין נתן לה משכון בין לא נתן לה משכון מקודשת וכו' יע"ש, הרי מתבאר מדבריו אלה דס"ל בדעת הראב"ד דכל שנתחייב לה מנה בשטר דמקודשת ונמצאו דבריו אלה האחרונים שזכרנו סובבים הלכים לדבריו הראשונים אשר שם לפנה ולמוסדות בדעת הראב"ד דבמתחייב במנה בשטר מקודשת. ואחר המחילה רבה מכתר לא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן יחשוב בדעת הראב"ד דאינם אלא דברי נביאות ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דהא בדברי הראב"ד המוצגים שהביאם הרא"ש ז"ל לא קאמר דמהני אלא דוקא במתחייב לו בקנין דהואיל וכבר שעבד עצמו ונכסיו על ידי הקנין מהני ולא מיקרי דבר שלא נתחייב עדין שהרי הוא מתחייב עכשיו ע"י הקנין והא ודאי מלתא דמסתבר הוא לדעת הראב"ד ושפיר כי טעמו ונימוקו עמו, אבל לומר דגם במתחייב ע"י שטר במנה דלהני מי זה אמר ותהי הא מאחר דליכא קנין בדבר הך שטרא אינו אלא פטומי מילי בעלמא ואף בכתב מתחייב אני לך מנה בשטר הך שטרא חספא בעלמא הוא מאחר דליכא קנין בדבר איך יתחייב ע"י זה בממון שלא היה חייב לו מעולם זה ודאי לא יעלה על הדעת וא"כ גם בקידושין בכתב לה כן בשטר פשיטא דלא, וראיה לדבר שהרי מרן ז"ל בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ז כשהביא דינו של הרא"ש ז"ל והראב"ד לא הזכיר שטר כלל אלא שיקנה לו בקנין או שיאמר לו זכה בגוף המשכון כך וכך אם אני אחזור בי ואם איתא לדינו של הרב לא הוה שתיק מיניה מרן ז"ל להורות לנו דגם במתחייב בשטר מהני ולא ראיתי שום אחד מן האחרונים שהזכירו. וא"כ גם בקידושין הדבר פשוט דלא מהני, והדברים הללו כתבם הרב המפ"ה בא"ה סי' כ"ט עמ"ש מרן ז"ל דאם הניח עליה משכון אינה מקודשת וה"ה אם כתב עליה שטר אבל אם אמר לה זכי במשכון זה בשעבוד מנה מקודשת. הרי דבקידושין בשטר לא מהני וזה כמו שכתבתי.
אמור מעתה דמאחר דהוכחנו דבכתב לה בשטר לא מהני לענין קידושין ולפי זה בהריסת היסוד הזה הרי נהרס הבנין במה שהורה לענין משכון גבי פדיון דכי היכי דבכתב בשטר אף דמהני לענין קידושין לא מהני לפדיון, ה"ה נמי למשכון דלא מהני, דלפי מאי דכתיבנא בכתב בשטר לא מהני לקידושין ונמצא דפדיון וקידושין שוין לענין זה.
ובכן חזר הדין דבענין משכון דמהני בקידושין במזכה לה בגוף החפץ ה"ה לפדיון נמי דמהני בכה"ג דאין חילוק ביניהם, ובכן לכאורה חלוק אני עליו בעיקר דינו דאכתי אין ראיתו מספקת לדון דמשכון לא מהני בפדיון הבן.
אכן הדרי בי ואי גברא רבה אמר מלתא מי אני לחלוק עליו ומה גם כי יש לו רב והוא כמוהר"י אלפאנדרי ז"ל אשר הוא שר המסכי"ם דבמשכון אין בנו פדוי והגם שראיתו דחויה היא כאשר דחאה כמוהר"י ששון כאשר יר' הרואה מ"מ ראית תלמידו הוא הרא"ש כמוהר"י ששון שבתי וראה דתקיפא טובא. והוא דאיברא שהרב המפ"ה העלה דבשטר לא מהני לענין קידושין כנז"ל, מ"מ הרי הרב בני יעקב דף ק"ב ע"ב קרא עליה תגר ודחאה בשתי ידים דפסק תרתי דסתרן אהדדי והצריכה עיון כאשר יראה הרואה לשם ורואה אנכי כי בדבר הזה קדמו שרים ותמהו על הרב המפ"ה הוא הרב חלקת מחוקק א"ה סי' כ"ט. גם בס' בית שמואל סי' הנז' ס"ק ח' חלק עליו וכתב דבשטר מקודשת ושכן כתב בשלטי הגבורים פ"ק דקידושין ודלא כדעת הרב המפ"ה. ומעתה חזרה ראית הרב הנז' בתקפה וכחה נחוץ ועושה דין דכי היכי דבכתב בשטר אף דלענין קידושין מהני בפדיון לא מהני משום דבעינן נתינה אלימתא ה"ה והוא הטעם למשכון דלא מהני בפדיון מהך טעמא גופא ושפיר, ולענין בכתב לה בשטר דמהני לענין קידושין לדעת הרא"ש והראב"ד כמ"ש משם המורים הנז' הגם שדבריהם אינם צריכין חיזוק, מ"מ אתינא כיהודא ועוד לקרא ואומר שדבריהם יש להם על מה שיסמוכו דהא הרואה יראה דברי הראב"ד והרא"ש ז"ל בההיא דמנה אין כאן משכון אין כאן שכתבו דטעמא הוי שאין משכון חל ומשתעבד אלא בשקדם חיוב הממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מקנה ממון לשעבוד אותו חיוב אבל בדבר שלא נתחייב עדין היאך יחול שעבוד על נכסיו הרי לא נתחייב ואמטו להכי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן אם לא שנתחייב בקנין או שזיכה בגוף המשכון זהו תורף דברי הראב"ד והרא"ש יע"ש, והואיל וטעמא דידהו הוי משום שלא נתחייב עדין, הרי מצינו הלכה רווחת פסקא הר"מ פי"א מה' מכירה ומרן בשולחנו ח"מ סי' מ' דהמחייב עצמו לאחר אעפ"י שלא היה חייב לו כלום דבכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אעפ"י שאין שם עדים דחייב וכתב ה"ה ז"ל דמ"מ בעינן שימסור לו השטר בעדים אי נמי כגון שהיה השטר בכתב ידו של מתחייב אף דמסרו בינו לבינו מיחייב וגובה מב"ח יע"ש, ונפקא ליה מהסוגיא דפ' הנושא וכדעת ר' יוחנן והוא מפרשה בבא להתחייב בדבר שאינו חייב וכן מפרשא הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וגם דיש חילוק ביניהם דלדעת הרמב"ן לא מהני אלא דוקא בכתב לו שטר וכן דעת הרשב"א אבל באמירה בעלמא בפני עדים לא מהני לדעתם אבל דעת הר"מ הוא דמהני, ולדעת רש"י שיטה אחרת דמוקי לה במודה בדבר שחייב לו כבר כאשר מתבאר כל זה באורך וברוחב בדברי הרב המגיד ומרן ז"ל
ואת זה חזיתי להרב גד"ת בשער ס"ד חלק ד' שתמה על דברי הר"מ שכתב דבאומר חייב אני לך בשטר דמהני מבלי כתיבת שטר ומבלי שיאמר הוו עלי עדים, ועל זה תמה וז"ל וקשה לי על פי' זה דהרמב"ם ז"ל מדאקשי' לר"ל תנן הנושא את האשה וכו' מאי לאו כה"ג מדקאמר מאי לאו כה"ג משמע דהמקשן הבין דמתני' ממש איירי כההיא דר' יוחנן באמר בפיו בפני עדים אני חייב לזון את בת אשתי בשטר וכו' וזה תימה דא"כ היאך מצא ידיו ורגליו במאי דקתני תו מתו בנותיהן ניזונות מנכסים ב"ח והיא נזונת מנכסים משועבדים ואמאי תטרוף מן הלקוחות הא כיון דליכא שטרא ליכא קלא זהו תורף תמיהתו ונדחק לישב בדוחק יע"ש. ואנכי הרואה דמעין תירוץ הרב ז"ל נלמד מדברי התוספות שם ד"ה חייב לזונה ה' שנים וכו' עד ואע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא, כנר' דהתוס' ז"ל נרגשו מתמיהת הרב ז"ל וישבוה באומרם דאית ליה קלא, אלא דגם דברי התוספות לכאורה אין לו מובן דמנ"ל לומר דאית ליה קלא דזה נר' כהלכתא בלא טעמא.
ואשר אני אחזה לי בישוב תמיהת הרב ז"ל עפ"י מה שמצינו בגיטין פ' הניזקין דף נ"א שנחלקו ר"ל ור' יוחנן עם ר' חנינא דעולה אמר ר"ל מפני שאינן כתובין וכן דעת ר' יוחנן ורבי חנינא אמר מפני שאינן קצובין ואיבעיא לן לר"ח אי בעינן קצובין וכתובין או קצובין ואעפ"י שאינן כתובין ופירש"י ז"ל קצובין וכו' ואית ליה דמלוה ע"פ שהיא קצובה טרפה ממשעבדי ע"כ והתו' שם ד"ה או דילמא קצובין כתבו בשם ר"ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה ה' שנים דהו"ל כמכר יע"ש, עפ"י דבריהם אלו מתבארים דברי התו' פ' הנושא הנז"ל שהבאתי שכתב דאע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי משום דהוי קצובין ודמי למכר ודבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וארחיב הדיבור קצת דכונת המקשה להקשות על ר"ל דאמאי פטר, הא מהך מתני' משמע דאפי' בכה"ג דליכא שטר חייב לזונה. וגם מסיפא קשיא לר"ל דקאמר היא ניזונית מנכסים משועבדים ואע"ג דליכא שטר והיינו ודאי מפני שהם קצובין כדעת ר' חנינא, וא"כ למה ר"ל קאמר מפני שאינן כתובין דבעינן דוקא כתובין הא מסיפא דמתניתין מוכח דבקצובין דוקא גביא ממשעבדי וקשיא לר"ל בתרתי בין מרישא בין מסיפא דמתני' זו היא כונת המקשה ומוקי לה בשטרי פסיקתא כנ"ל ביאור דעת המקשה לפי שיטת הר"מ להסיר תלונת הגד"ת הנ"ל מעליו ודוק, ולי הדיוט קשיא לי לפי פי' הר"מ מדאקשי' לר"ל מהך מתני' דממה שהקשה לר"ל ולא לר' יוחנן משמע דלר' יוחנן ניחא דמתני' מסייעו דקתני חייב לזונה ואע"ג דליכא שטרא מיחייב, ותיקשי ליה לר"י מסיפא דמתניתין דתנן היא ניזונת מנכסים משועבדים ואמאי טרפה מלקוחות הא כיון דליכא שטרא ליכא קלא, ואין לו' דסיפא שאני דמיירי בקצובין דהא ר"י ס"ל בהניזיקין כר"ל דבעינן דוקא כתובין, וא"כ הי"ל להקשות לר"י נמי מסיפא דמתני' דגם אליביה קשיא ומדוע לא הקשה אלא לר"ל.
ומצאתי קורת רוח בויתור תמיהא זו עפ"י מ"ש מרן בכ"מ פכ"ג מה' אישות דין י"ז עמ"ש הר"מ שם הנושא אשה ופסק עמה שיזון בתה וכו' הקשה מרן בכ"מ וז"ל איכא למידק דהא בש"ס לא אוקימנא האי מתני' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אלא לר"ל וכו' ומאחר דקיימא לן כר' יוחנן למה כתב רבינו אוקמתא דאוקימנא לבר פלוגתיה, וי"ל שרבינו סבור כרבותיו שהורו שאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' וכיון שכן אפי' לר"י אית לן לאוקומי מתני' בשטרי פסיקתא וכו' והוה מצי למימר ר"ל ולטעמיך וכו' אלא דלא חש כדאשכחן בכמה דוכתי עכ"ל לעניננו, וכיוצא בזה כתב ה"ה ז"ל בפי"א מה' מכירה דין י"ו יע"ש, ומעתה אשכחנא לה פתרי לתמיהתנו דאה"נ דגם לר' יוחנן הי"ל למקשה להקשות עליו ממתני' אלא דלא חש, הואיל דהך אוקמתא דשטרי פסיקתא קיימא גם לדעת ר"י ובזה הותרה גם הקושיא דאיכא על ר"י כנ"ל לישב אבל הרב המגיד שם בה' מכירה אחר שהליץ בעד הר"מ להסיר מעליו השגת הראב"ד סיים עליו אבל לדין המחבר ורבותיו איני יודע ראיה.
ואני הצעיר אדון לפני הרב המגיד בקרקע בדבריו אלו. כי הנה הוראת רבותיי שהורו דבדבר שאינו קצוב אף בקנו מידו לא מהני, דבר זה תלוי בסוגיא דהניזקין דף ן' שהזכרתי לעיל דאיפליגו ר"ל ור"י עם ר' חנינא בההיא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות וכו' מנכסים משועבדים דאמרינן עלה דר"ל ור' יוחנן טעמא דידהו הוי מפני שאינם כתובים והכל תלוי בשטר, אמנם ר' חנינא אמר לפי שאינם קצובים ואסיקנא דתנאי היא וריב"ח אמר לפי שאינם קצובים, והר"מ פכ"א מה' מלוה ולוה הכריע דעתו לפסוק בכולם כסברת ר"י בר חנינא דטעמא הוי לפי שאין קצובין שכן כתב שם בהדיא ז"ל שאלו דברים שאין להם קצבה. וכתב עליו ה"ה ז"ל שדעתו לפסוק כריב"ח עיין עליו, גם הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב בפסקא המתחלת ונראה טעם לדברי הר"מ האריך להביא ראיות לטעמו של הר"מ דפסק כר"י ב"ח ועשה לו סמוכות יע"ש באורך וברוחב, עם כי יש לי רב לשאת ולתת בדברי הש"ך אין כאן מקומו, מ"מ אגלה טפח לקמן קט מזער מה שיש לי לדון עליו בס"ד, איך שיהיה דעת רבינו לפסוק כריב"ח כמ"ש ה"ה שם בה' מלוה כנז', אלא דיש לי לדקדק עליו דהא בהניזקין דף נ"א אסיקנא תנאי היא דתניא אין מוציאין לאכילת פירות וכו' מפני תיקון העולם אמרינן וכי מה תיקון העולם יש בזה והלא אין קצובין, ועיין שם בפירש"י דמתבאר מדבריו דלריב"ח אינו מפני תיקון העולם אלא מדינא מפני שאין קצובין, וא"כ יש לדקדק לדעת רבינו שפוסק בה' מלוה כריב"ח מפני שאין קצובין אמאי קאמר מפני תיקון העולם הלא לריב"ח מדינא הוה ואמאי נקט רבינו טעם דתיקון העולם, ודקדוק זה נקל הוא בעיני עפ"י מ"ש התוס' שם ד"ה וכי מה תיקון העולם יש בזה שדחו פירש"י ולפירושם אף לריב"ח בעי הא דתיקון העולם יע"ש, ודעת רבינו כשיטת התו' וזה ברור לע"ד. כלל העולה שדעתו ז"ל לפסוק כריב"ח טעמא דקצובין והרואה יראה שם בהך סוגיא דפריך ממתני' דתנן מתו בנותיהן ניזונות וכו' ופירש"י אלמא כיון דקייצו ה' שנים אע"ג דלא כתיבא טרפא ממשעבדי כרבי חנינא וקשיא לעולא ע"כ, ומשני בשקנו מידו ע"כ. מוכח מזה דהך שינויא דבשקנו מידו מהני אינו אלא לדעת עולא דבעי' כתובין, אבל לריב"ח דבעו קצובין איכא למימר דלא מהני קנין כל שאינן קצובין דהכל תלוי בקצובין אי קציבי בלי קנין מהני ואי לא קציב אף בקנין לא מהני, ועפ"י זה נ"ל דמכאן הורו רבותיו של רבינו דבמתחייב בדבר שאינו קצוב אף בקנין לא מהני, משום דס"ל כר' חנינא דקצובין בעינן ולדעתו כל היכא שאינו קצוב אף בקנין לא מהני כאמור.
אמנם אכתי אין דעתי נוחה דמוכרח הדבר הוא בדעת רבינו לפרש דהך אוקמתא דמשני בשקנו מידו גם לר' חנינא איתמר ודלא כפירש"י כאשר אבאר, והוא דאם איתא דרבינו ס"ל כפירש"י ז"ל נמצא דעיקר הקושיא אינה. אלא לעולא ושינויא דקנו מידו אליביה אתמר.
אבל לדעת ר' חנינא מלבד שאין קושיא ממתני' חלא אדרבא היא סייעתא דטעמא דהבת גובא ממשעבדי היינו משום דה' שנים קייצי, א"כ יקשה לדעת רבינו פכ"ג מה' אישות דין י"ח גבי מזונות הבת כתב מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידו או שחייב עצמו בשטר כב"ח בשטר וכו' יע"ש. ואם איתא דס"ל כפירש"י אמאי בעי קנין הא הואיל וקצב זמן למזונותיה מיקרי קצובין, ולדעת ר' חנינא כל היכא דקציבי לא בעי קנין ואמאי הצריך רבינו קנין דהא הך אוקמתא דבשקנו מידו אינה אלא לעולא אבל לר' חנינא בלי קנין נמי מהני הואיל וקציבי לפי פירש"י ז"ל, וכן כתבו התו' בהדיא בפ' הנושא דף ק"ב ע"ב ד"ה הב"ע בשקנו מידו ז"ל ולפי מאי דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא ניזונת מנכסים משועבדים אפי' דלא קנומ מידו עכ"ל יע"ש. אלא ודאי דרבינו לא ס"ל כפירש"י אלא דהך דמותבינן בפ' הניזקין מהך מתני' דמתי וכו' ומוקמינן לה בשקנו מידו הך תיובתא ושינויא אתרוויהו קאי בין לעולא ובין לר' חנינא, והיינו משום דאיהו ס"ל דקצבת ה' שנים לא מיקרי קצובין דכל שהמזונות לא קצב להם סך מסויים קצבת השנים לא מיקרי קצובין וכמ"ש להדיא בה' מכירה דאף דחייב עצמו לזונו ה' שנים לא הוי דבר קצוב הואיל ולא קצב כך וכך למזונות וא"כ הך תיובתא גם לר' חנינא דבעי קצובין אתיא דפריך ליה מהא מתני' דהיא ניזונית ממשעבדי משמע דאף שאין המזונות קצובין הואיל והשנים קצובות מהני ואילו ר"ח דקאמר שאינם קצובין משמע דבעי' דגם המזונות יהו קצובין ולהכי פריך לה ממתני'. וגם לעולא דבעי כתובין קשיא נמי מהך מתניתין ואתרויהו פריך ומשני בשקנו מידו דבין עולא בין ר' חנינא תרוייהו ס"ל דקנין מהני למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזה דבר ברור ומוכרח ליאמר בדעת הר"מ ז"ל וכן כתב ה"ה ז"ל פכ"ג דה' אישות בהך דינא הנז"ל דפסק כאוקמתא דמשנו בשקנו מידו יע"ש וכונתו ברורה כדכתיבנא, שוב מצאתי כדברי בס' גד"ת דף שמ"ו ע"א יע"ש. אמור מעתה דמאחר דס"ל דבקנין מהני אף בדבר שאינו קצוב א"כ ההיא דה' מכירה שכתב דבדבר שאינו קצוב לא מהני לדעת רבותיו מנ"ל זה דאדרבא מהך סוגיא מוכח דע"י קנין מהני ואמטו להכי כתב ה"ה ז"ל דלא ידע ראיה להוראת רבותיו, וכבר מרן בכ"מ שם בפכ"ג דאישות דין י"ז האריך לישב דעת רבותיו ודברי רבינו יע"ש. ובע"ה אפנה ואשנה את דבריו לבארם היטב בס"ד.
אכן דברי ה"ה שם בה' מכירה במ"ש ולימא ר"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב וכו' יע"ש. וכיוצא בזה כתב מרן בכ"מ פכ"ג דאישות ז"ל וה"מ למימר ר"ל וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא וכו' יע"ש. ולכאורה לא זכיתי להבין דעת קדושים שני שרי צבאות ישראל ה"ה ומרן ז"ל דהלא תלמוד ערוך בידינו בהניזקין ד"ן ע"ב דבין ר"י ובין ר"ל תרויהו ס"ל לטעמא שאינם כתובים ולדידהו הכל תלוי באי כתיבי או לא דבמידי דכתיבי אף דלא קייצי מהני, ואי לא כתיבי אף דקייצי לא, וא"כ היכי הוה מצי למימר ליה ר"ל לר"י וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא. הא לר' יוחנן אף דאינו קצוב מהני ע"י כתיבה, ובשלמא אי הוה אמר ליה וליטעמיך דבר שאינו כתוב הוא לפי פי' הר"מ הנז"ל ניחא דשייך לומר וליטעמיך דמאחר שאינו כתוב אלא ע"פ הא ר"י ס"ל דכתובין בעי. אבל על שאינו קצוב לא שייך וליטעמיך מאחר דאיהו ס"ל איפכא, ואם נאמר דמאי דנקטי ר"י ור"ל לפי שאינם כתובים לאו למימרא דבכתובים לחוד מהני אלא דתרוויהו בעו כתובים:
וקצובים ומאי דנקטי לפי שאינם כתובים פי' דמלבד דאינם קצובים אלא אף אינם כתובים ונמצא דגם ר"י ור"ל בעינן קצובים ג"כ, וראיה לזה מהירושלמי דפ' הניזקין עלה דאין מוציאין לאכילת פירות וכו' אמרינן אמר ר' חנינא מפני שאין להם קצבה ע"כ. והש"ך בסי' ס' ס"ק י"ב פסקא המתחלת ונראה טעם יכו' הביא הירושלמי הנז' וכתב הרי דר' יוחנן גופיה שחבר הירושלמי לא הביא רק דברי ר"ח ע"כ, ולכאורה לע"ד אין ראיה זו של הש"ך מכרעת דאיך איפשר דר' יוחנן סובר כר' חנינא. והלא הש"ס שלנו הפך מזה בהניזקין דקאמר ר' יוחנן להדיא לפי שאינן כתובין ואיך אפשר שהוא יחלוק על דברי עצמו. באופן דלדידי לא מכרעה מלתא מהך ירושלמי כלל להביא ממנו ראיה דר' יוחנן סובר לטעמו דר' חנינא, מ"מ אהני לן הך ירושלמי ודברי הש"ך לומר דר"י תרויהו בעי כתובין וקצובין וכדקאמר בש"ס דילן והירושלמי, וא"כ יש לומר דגם מרן וה"ה ס"ל הכי ואמטו להכי אמרי דהוה מצי למימר וליטעמיך וכו'. מ"מ אין דעתי נוחה בזה כלל חדא דהתו' שם בהניזקין על הא דבעי הש"ס איבעיא להו לר' חנינא קצובין וכתובין בעי כתבו שם ד"ה ר"ח כתובין וקצובין בעי א"ל לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו, וכפי הנראה דכונתם לומר דפשיטא דלר"ל בכתובין לחוד תליא מילתא. ועיין בס' המזהיר מה שפי' בכונתם. ותו דאם נאמר דר"ל ור"י תרתי בעו קצובין וכתובין א"כ כד בעי תלמודא לר' חנינא קצובין וכתובין בעי או לא, תפשוט דקצובין לחוד קאמר דאי נימא דתרויהו בעי א"כ היינו ר"ל ור"י ובמאי פליגי ומדלא פשיט תלמודא מזה עכ"ל דר"ל ור"י כתובין דוקא בעו ולהכי קמיבעיא ליה שפיר לר' חנינא אי בעי' תרויהו, וראיתי מי שפי' בכונת דברי התו' שהבאתי דמ"ש אר"ל לא מבעיא אי קצובין וכתובין בעי פי' דפשיטא דלר"ל קצובין וכתובין תרויהו בעי, ולדידי הא ודאי בורכא דא"כ מאי בעי לר' חנינא אי תרויהו בעי תפשוט דע"כ קצובין דוקא קאמר דאי תרתי בעי היינו ס' ר"ל ומאי ביניהו ככתוב לעיל, אלא ודאי דהאומר זה אינו אלא טועה ושגה ברואה וזה פשוט. וא"כ הדרא תמיהתין על מרן ז"ל וה"ה ז"ל במ"ש דהוה מצי למימר וליטעמיך, ועוד ראיה דר"י ס"ל דכתובין דוקא בעינן מהא דפריך שם בהניזקין לר"ח ת"ש מי שמת והניח שתי בנות וכו' אמר ר"י שניה ויתרה וכו' עד והא פרנסה דמיקץ קיצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה ומשני יע"ש, משמע דטעמא דר"י דאמר שניה ויתרה היינו משום דהגם דמיקץ קייצא מ"מ לא כתיבא והכל תלוי בכתיבה, והגם דבפ' מציאת האשה משמע דקיבלה מיניה, מ"מ הרי התו' שם ד"ה אמר ר' חנינא וכו' העלו דאינו אלא דחויא יע"ש. באופן דר"י כתובין דיקא בעי וקצובין אינו מעלה ואינו מוריד, וא"כ דברי מרן וה"ה לכאורה שגבו ממני, איך שיהיה האי וליטעמיך ניחא גבי כתובין כאמור לעיל ועפ"י זה אשכחנא ישוב לתמיהת הגד"ת בשער ס"ד כאשר הארכנו לעיל. עוד אניף ידי בדין זה של הר"מ בההיא דה' מכירה במתחייב לחבירו בדבר שאינו חייב שהעלה הר"מ דחייב בא' מג' פנים ואפי' דליכא קנין, והלחם משנה הרבה לתמוה עליו ותורף תמיהתו היא דמהש"ס נר' דהך דינא שוה לערב היוצא לאחר חיתום שטרות, וא"כ לדעת רבינו ריש פכ"ה מה' מלוה שכתב דערב היוצא לאחר חיתום שטרות לא משתעבד אלא בקנין א"כ גם כאן הי"ל לומר דלא מהני אלא בקנין יע"ש שהניח הדבר בתימה. ולעד"ן להליץ לזה דאיברא דלפי אוקמתת הש"ס דפ' הנושא דמוקי לר' יוחנן דס"ל כר' ישמעאל דאמר דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דגבי מבני חרי ודאי דלפי הך סוגיא הכי משמע דתרויהו חד דינא אית להו. מיהו ס"ל לרבינו דלפי מסקנת הש"ס בסוף פ' מי שמת דאסיקנא והלכתא בכולהו בעי קנין ואפי' בערב היוצא לאחר חיתום שטרות לפי זה ליכא למיתלי הא בהא דאיכא למימר דשאני התם גבי וערב דאיכא קנין והלכך לא אתי ר' יוחנן כר' ישמעאל משום דאיהו ה"ל דאפי' בלי קנין מיחייב ולכן רבינו בההיא דערב פסק כר' ישמעאל דהלכתא כותיה כדאיפסיקא הלכתא בש"ס פ' מי שמת. ודחה הך סוגיא דכתובות מכח הסוגיא דמי שמת ובזה עלי ובאו שני פסקי הר"מ על נכון דהכא פסק כר' יוחנן. ולענין ערב פסק כמסקנת הש"ס דמי שמת דבעי קנין. ודבר זה נלמד מדברי הרב המגיד פ' כ"ז מה' מלוה דין א' יע"ש, ומ"ש הר"מ בה' מכירה חייב כמו שישתעבד הערב עיין בסמ"ע סי' מ' מה שפי' ודוק, כנלע"ד בישוב דברי הר"מ.
היוצא מן המחובר דבמחייב עצמו לחבירו מתחייב באומר חייב אני לך מנה בשטר, וכפי ה הדרן למאי דאתינא עלה בההיא דמנה אין כאן משכון אין כאן דלפי' הרא"ש והראב"ד שכתבו דטעמא הוי משום דמחייב עצמו בדבר שאינו חייב ולהכי הצריכו קנין או שיזכה לו בגוף המשכון. א"כ הוא הדין בכתב לה שטר דמהני גבי קידושין דהרי באומר חייב אני לך מנה בשטר לדעת הר"מ מהני אפי' בלי כתיבת שטר כ"ש בכתב לו כן בשטר דמהני וא"כ הרי דינו של הרב בני יעקב שהעלה דגבי פדיון לא מהני משכון חזר לתוקפו דאין ללמוד פדיון מקידושין.
האמנם לעד"ן דהגם דבמשכון לא מהני גבי פדיון משום דבעינן נתינה אלימתא מ"מ יודה הרב ז"ל דבמשאיל חפץ לחבירו לפדות בו בנו דמהני דומיה דקידושין שכתב הרא"ש בסי' הנז"ל בפתח השער וז"ל אבל השאילו לקדש בו אשה נ"ל דהוו קידושין גמורים וכו' אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל קידושין וכו' ולכל הפחות יהיה מתנה ע"מ להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה או יחזיר דמיו וחזרת דמים הויא חזרה וכו' וגבי שור בפ' יש נוחלין נ"ל שאם אמר שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ז קדוש אעפ"י דקאמר לי כיון שהחזיר לו הדמים ויכול לקנות בדמים שור כיוצא בזה קרינא ביה שפיר מידי דחזי ליה כי מה לי הוא מה לי דמיו עכ"ל, ואני הצעיר אקוד ואשתחוה מול פני תורת הרא"ש ז"ל על הוראתו זו שהורה גבי שור דהגם שאמר ע"מ שתחזירהו לי קדוש ע"י חזרת דמים, ולע"ד לא ידענא מהיכן למד כן הרא"ש ז"ל דהלא בש"ס פ' יש נוחלין דף קל"ז אמימרא דרב נחמן דאמר שור זה נתון לך וכו' אמר ר' אשי עלה חזינן אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדרינהו ע"מ שתחזירהו לי הא לא חזי ליה ע"כ, ואם איתא לדינו של הרא"ש הו"ל לרב אשי לאפלוגי בע"מ שתחזירהו לי דאם החזיר לו דמים הוי חזרה ואי לא לא מהני, אלא ודאי מדלא מפליג בהכי איכא למימר דכל שאמר ע"מ שתחזירהו לי לא הוי חזרה כלל ואפי' שהחזיר לי דמים הפך דינו של הרא"ש. והרי הר"מ פ"ג מה' זכיה הביא דברי רב אשי כצורתן ולא גילה לנו בחזר לו דמים מאי דינו אלמא דלגמרי כל שאמר לי ס"ל דלא הויא חזרה ואם איתא הו"ל להשמיענו דין זה, גם רבינו יעקב בעל הטורים בח"מ סי' רמ"א הביא דין הש"ס בצורתו ולא השמיעני דין זה דחזרת דמים ודבר ידוע אצלינו כי כל הוראותיו הם עפ"י פסקי אביו הרא"ש ז"ל ומדוע כאן לא הורה דחזרת דמים הוי חזרה אלא ודאי דנראה דחלוק הוא עם סברת אביו בזה ולהכי השמיטה ודחאה מהלכה מטעמא דכתיבנא, זאת לא זאת דשם בש"ס אמרו אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא, ואם איתא לדינו של הרא"ש אמאי קא פסיק ותני דאם לא החזירו לא יצא הא משכחת לה דלא יחזירנו ויצא והוא ע"י חזרת דמים. אלא ודאי זה מורה דהואיל ואמר ע"מ שתחזירהו לי איהו גופיה קאמר אבל חזרת דמים לא מהני, ואיברא דבאתרוג הלא מוהר"א ששון בתשו' סי' ס"ג תמה על הטור בא"ח דפסק דאף בהחזיר לו דמים לא מהני שזה הפך דעת אביו הרא"ש יע"ש. ואני הצעיר בספרי שהדפסתי ס' פרי הארץ חא"ה סי' ד' הארכתי בפרט זה כאשר יראה הרואה לשם.
איך שיהיה הרא"ש ז"ל בתשו' הנז"ל העלה דבשאל לו כלי לקדש לו אשה דמקודשת וטעמה הוי משום שדעתו ליתנו לו בכל יפוי כח שבעולם ואם לא יועיל בו לשון שאלה לפחות הוי מתנה ע"מ להחזיר דאל"ה למאי יהביה ניהליה והביא ראיה מההיא דפ' יש נוחלין בענין אתרוג דאמרינן דאי לאו נפיק ביה למאי יהביה ניהליה, ובנדון זה נמי כיון שמסרו בידו כדי לקדש בו אשה אם לא יועילו הקידושין למאי יהביה ניהליה, עוד סיים וז"ל ועוד קו' דבאתרוג לא פירש שנתנו לו לצאת אלא שאנו אומדין דעתו שלצאת בו נתני דאם לא כן למאי יהביה ניהליה, אבל בנדון זה מסתמא בקש ממנו טבעת להשאיל לי לצורך קידושין והוי כאילו השאילו שורו ונתן לי רשות להקדישו דהוי קדוש עכ"ל
ומעתה חוזר אני לנ"ד שהשאילה לו חמותו האזור לפדות בו בנו דהו"ל כאילו השאילו שורו ונתן לו רשות להקדישו דהוי קדוש, הכי נמי דכוותה דהשאילתו האזור לפדות בו בני דפשיטה דבנו פדוי וחשיבא נתינה אלימתא. או לפחות יהא מתנה ע"מ להחזיר ושמה מתנה ולדעת הרא"ש דס"ל דחזרת דמים הוי חזרה הכא נמי יחזיר ראובן לחמותו שיווי דמי האזור וחזרת דמים הוי חזרה והרי מצינו להרא"ש פ' כל הבשר שכתב וז"ל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאיל לו שיברך עליה ואם אי אפשר לו לברך אלא א"כ תהיה שלו הוי כאילו נותנו לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוי אשואל חלוק ומת לו מת וכו' יע"ש. אף הכא נמי בנ"ד אי לא מהני שאלה חשבינן ליה כאילו נתנתו לו במתנה ע"מ להחזיר ובנו פדוי ואפי' לס' הרב בני יעקב הנז"ל נ"ל דכל כה"ג אזיל ומודה דנתינה אלימתא היא ובנו פדוי לכ"ע כנ"ל להלכה ודברי ראובן בזה צדקו לענין דינא
אך מה שיש לדון בנ"ד הוא על אודות שהאזור הלז לא היה של חמותו רק שאול הוא אתה שהשאילתו ליפות בו את הולד ביום הפדיון לכבוד ולתפארת, ולא השאילתו זולתי לנוי בעלמא ולא לדבר אחר ונמצא זו שהשאילתו לראובן חתנה לפדות בו בנו הוי שואל שלא מדעת דגזלן הוי, וכיון שכן מפאת זה ראוי לתור ולדעת אי בנו פדוי או לא, ולכאורה היה נראה דאף מפאת זה בנו פדוי דאף אם נאמר דהוי שואל שלא מדעת מ"מ היה נר' לדמותו לההיא שפסקו גדולי המורים דמותר ליטול טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליה מטעם דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה וכן הסכימו התו' והרא"ש ז"ל פ' כל הבשר והסמ"ק והנ"י ורבינו ירוחם כאשר הובאו האנשים האלה ביתה יוסף א"ח סי' י"ד ולא חשיב שואל שלא מדעת הואיל והוי דבר מצוה. אלא שראיתי להרב מגן דוד ז"ל בסי' הנז' ס"ק ה' העלה לאסור במתעטף שלא מדעת חבירו. גם הנ"י הגם דבה' ציצית כתב וז"ל ובמקום שנהגו להניח טליתותיהם בב"ה אם בא אדם להתעטף וכו' מותר ולא חשיב שואל שלא מדעת כיון דליכא הכא חשש כילוי קרנא ניחא ליה לאיניש וכו', מ"מ הנ"י גופיה בפ' המוכר את הספינה כתב הפך מזה דף כ"ה אמתני' דהשולח בנו אצל החנוני וכו' כתב ז"ל אמר המחבר וכיון דקי"ל כרבנן דקאמרי שואל שלא מדעת גזלן הוי היה נראה שאסור להניח תפלין של חבירו שלא מדעתו או להתעטף בטליתו שלא מדעתי אבל מורי נר"ו אמר דבדבר מצוה שאני דניחא ליה לאיניש וכו', ותמהני על פסק זה של רבותינו דבהדיא אמרינן סוף פ' אלו מציאות מצא תפילין וכו' יע"ש הרי שחלק על סברת רבותינו ונמצא סותר עצמו למ"ש בה' ציצית להתיר כנז"ל.
ואני בעניי בפסק אחר שכתבתי בענין חנוכה הארכתי בפרט זה והעלתי דבהא מלתא דניחא ליה לאיניש ארבע דיעות בדבר דלדעת המרדכי במציעא נר' דס"ל דלא נאמר הך טעמא אלא בחמץ אבל בעלמא לא, אי נמי היינו דוקא מדעתו אבל שלא מדעתו לא אמרינן ניחא ליה וכו' ולדעת הנ"י דוקא היכא דלא כליא קרנא אבל היכא דכליא קרנא כגון ס"ת לא אמרינן ניחא ליה לאיניש, ולדעת הרב הפוסק שהביא בשער אפרים סי' ב' דוקא כשהוא בעצמו עושה המצוה אמרינן ניחא ליה וכו' אבל במצוה הנעשית ע"י אחרים לא, ולדידי חילוק הרב הפוסק דחיתיו מעיקרו ככתוב בפסק הנז'.
ואני עני ואביון חילקתי חילוק אחר דדוקא בטליתות המונחים בבית הכנסת הוא דאמרינן ניחא. ליה לאיניש משום דאיכא אומדן דעת דניחא ליה ממה שהניחו שם הא לאו הכי לא כאשר הארכתי בכל זה בפסק הנז' באורך וברוחב.
ומעתה הנך רואה דלפי כל החילוקים הללו לא שייך בנ"ד לומר טעמא דניחא ליה לאיניש ופשיטא דאינו פדוי דלא מבעיא לסברת המרדכי דס"ל דדוקא בענין חמץ אתמר כן. וגם לחילוקו הב' שכתב דדוקא מדעתו הוא דאמרינן ניחא ליה אבל שלא מדעתו לא ולפי זה הרואה יראה דבנ"ד דהוי שלא מדעתו ודאי דלא יצא, וגם לדברי הנ"י היכא דכליא קרנא ס"ל דלא אמרינן ניחא ליה וא"כ בנ"ד שהאזור נותנו לכהן בעד החמש סלעים אין לך כליא קרנא גדול מזה ובודאי דלא נפיק, ומכ"ש אם נודה לחילוק הרב הפוסק שהובא בשער אפרים דהכא הואיל והמצוה נעשית ע"י אחרים ודאי דלא נפיק בה, גם לחילוקי שחילקתי הוי כמו כן. וא"כ מכל הצדדין הדבר פשוט דבנ"ד אין לומר הך טעמא דניחא ליה לאיניש, וא"כ הוי שואל שלא מדעת דגזלן הוי ואין בנו פדוי, וכיון דמשום לתא דגזל אתינא עלה נר' דלא נפיק י"ח. שהרי בריש פ' לולב הגזול אמרינן עלה בש"ס קא פסיק ותני ל"ש בי"ט ראשון ל"ש בי"ט ב' בשלמא י"ט א' דכתיב לכם משלכם אלא בי"ט שני מ"ט אמר ר' יוחנן משום רשב"י משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, והתו' שם ד"ה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה כתבו דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב ה"ה בכל מצוה דאוריתא כדמוכח בריש הגוזל קמא גבי הרי שגזל סאה חטים וכו' דאין זה מברך אלא מנאץ ע"כ יע"ש, וא"כ גם בנ"ד הואיל והוי מצוה הבאה בעבירה יש לדון דלא יצא י"ח ואין לומר דהא דפסלי גזול משום מצוה הבאה בעבירה היינו לכתחילה אמנם בדיעבד מאחר שכבר עשה המצוה כשר. הא ליתא דכל היכא דפסלינן משום מצוה הבאה בעבירה אף בשכבר עשה המצוה לא נפיק י"ח וראיה לדבר ממ"ש הר"מ פ"ו מה' חמץ דין ז' אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו וכו' כגון שאכל טבל וכו' או שגזלה וכתב הרב המגיד דנפקא מהירושלמי יע"ש. הרי שפסק דאפי' בדיעבד לא יצא.
אכן עם כל זה נראה לדון בנ"ד שכבר נעשית המצוה דבדיעבד בנו פדוי דאיברא דבגזל ממש כן הדין דמפסיל אף בדיעבד משום מצוה הבאה בעבירה אכן בנ"ד מאחר דטעמא הוי משום שואל שלא מדעת דגזלן הוי דיינו לומר דלכתחילה אסור לצאת בה, אכן בדיעבד נר' דנפיק בה דלא אלים כ"כ כגזל ממש לומר דאפי' בדיעבד לא יצא, וטעמא דמלתא דבשלמא בגזל ממש שהיא עבירה בידו הא ראיה דפסול הוא לעדות הא ודאי דשפיר אמרינן דלא יצא י"ח משום מצוה הבאה בעבירה אכן בהא דשואל שלא מדעת איברא דאמרינן דגזלן הוי אבל מ"מ לא הוי ממש גזלן ולא מיפסיל לעדות ע"י זה וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' שנ"ט ס"ק ה' שהוכיח שכן עיקר להלכה וכמ"ש מרן הב"י בבדק הבית בח"מ סי' ל"ד יע"ש. דמ"ש שואל שלא מדעת גזלן הוי היינו לענין שמתחייב באחריות כגזלן, והכי מוכחי דברי הר"מ פ"ג מגזילה דין ט"ו וז"ל השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן וכו' עד ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים ע"כ. הרי מבואר מזה דלהא מלתא הוא דהוי גזלן אבל אינו גזלן גמור לענין פיסול עדות והואיל וכן אית לן למימר מסתיין לומר דלכתחילה אסור משום מצוה הבאה בעבירה, אבל בדיעבד כבר יצא י"ח הואיל ולאו גזלן ממש מיקרי.
ותו נ"ל דאפי' דנימא דהוי גזלן ממש אפ"ה אית לן למימר ולפלוגי בין מצוה למצוה דבמצוה שנעשית ע"י עצמו כגון טלית ותפילין ודומיהן ודאי דמיפסיל משום מצוה הבאה בעבירה. אבל במצוה שאינה תלויה בו לחוד כגון פדיון וכיוצא דהמצוה היא בינו והכהן דעל ידי שניהם נגמרת המצוה אית לן למימר דהגם דלגבי דידיה הוי גזל מ"מ לגבי כהן דלא ידע דבגזל אתא לידיה יסבור הוא דבשלו קא עביד מצוה כל כי הא נפיק בה י"ח. ודוגמא לזה מצאתי בפ' מרובה דף ע"ט ע"א אמתני' דתנן נתנו לבכורות בנו או לב"ח וכו' היה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור ובפי' הך מתני' רש"י ז"ל פירש שני פירושים והפי' שהסכים בו היא דהך נתנו אגנב קאי דנתנו הגנב לבכורת בנו, ופיטור וחיוב דקתני אגנב קאי דמתחייב הגנב בקנין שלוחיו יע"ש, ופי' זה תפסו עיקר התו' שם ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו' והקשו וא"ת ואמאי מתחייב הגנב והא אין שליח לדבר עבירה ותירצו וי"ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ולהכי יש שליח לדבר עבירה זהו ת"ד יע"ש, ואיברא שהנ"י תמה על דברי התו' הללו, מ"מ מוהרש"ל שם בשיטתו לקמא ומוהרי"ט בתשו' בח"א סי' קי"ו האריך לישב בין מה שתמה עליו מהסוגיא דשנים אוחזין ובין מהסוגיא דקידושין בענין יואב. ומכלל דברי מוהרי"ט אתה תחזה דאין מקים למה שתמה מוהרש"ל על הנמק"י מהסוגיא דקידושין ומשם באר"ה, והיה מקום לפלפל על דברי מוהרי"ט בההיא דיואב בע"ה אם יגזור ה' בחיים אפנה ואשנה בס"ד.
ואנכי הרואה להרב מוהרי"ט שם שאחר שהביא דברי התו' כתב וז"ל ואעפ"י שאיני רואה שום ראיה לסתור דינן של התוס' סוף סוף האחרונים ז"ל אמרו והם ידעו מאיזה טעם אמרו גם ראיתי להר"מ בפ"ג מה' גניבה שנראה שמפרש כלשון א' שדחו רש"י והתי' ז"ל דחייב קאי אשומר או אכהן ולפי זה אין ראיה לדין של התו' דדילמא כל ענן אמרינן אין שליח לדבר עבירה עכ"ל. וראיתי בס' מוצל מאש סי' ל"ה הביא תשו' זו דמוהרי"ט ותמה עליו מתשו' אחרת למוהרי"ט בח"א סי' צ"ה שסתר את דבריו שכתב שם בפשיטות דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא כשהשליח יודע שיש עבירה וצ"ע, ולע"ד היה נראה להליץ לזה דשאני התם בנדון צ"ה שהעלה לפטור השליח היינו משום שגם המשלחים טעו ולא עשו עבירה רק טעות היתה בידם שהסכימו בהסכמה ההיא שלא מדעת האיש. והלכך לא שייך בזה דין שליח לד"ע הואיל והמשלחים אין שום עבירה בידם אלא טעות בעלמא ולזה הוא דסמך הרב לפטור לשליח כמתבאר בדבריו. ולעולם דבעלמא כל שהמשלח עושה עבירה ל"ש אם השליח ידע שהיא עבירה או לא לגמרי אמרינן אין שליח לדבר עבירה והגם דנקט בריש דבריו דההיא דוקא כשהשליח יודע שיש עבירה, לאו למידק מינה דהא כל שאינו יודע שיש עבירה יש שליח. אלא הכי דיקינן הא כל היכא דליכא עבירה כנ"ד דבטעות היה השליח פטור כנ"ל לישב לדברי מוהרי"ט ז"ל.
מ"מ המתבאר מזה שדעת הר"מ ז"ל הוא דלגמרי אמרינן אין שליח לדבר עבירה ל"ש ידע לא שנא לא ידע. ובהיותי קורא ושונה בפרק זה בא אלי איש עמיתי כמהר"י ערוך ה"י ותמה דמדברי מוהרי"ט דסי' קי"ו נר' דהוכיח דהר"מ לא ס"ל כחילוק התו' דמפלגי בין כשהשליח ידע או לא ידע דלגמרי ס"ל דאין שליח לדבר עבירה, ולפי זה אייתי דברי מוהר"מ די בוטון דף קכ"ח ע"ב בחיבורו שעשה על לשונות מר אביו הלח"מ ז"ל שתירץ מה שקשה על הר"מ בפ"ג מה' ע"ז שהעושה ע"ז אעפ"י שלא עשה בידו ולא עבדה לוקה וכו' דאיך לקי הא הוי לאו שאין בו מעשה ותירץ הרב ז"ל כיון שהאחר עשה בשליחותו כאלו עשאה הוא והקשו ע"ז דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה ותירץ הוא ז"ל דהא ל"ק דמשכחת לה דלילקי כגון דהשליח לא ידע שהיא צורה נעבדת וכו' ובכה"ג חייב המשלח כיון דהשליח סבור דמותר וכמ"ש התו' פ' מרובה ד"ה נתנו לבכורת בנו וכו' יע"ש והתמיהה מבוארת דאיך איפשר דהר"מ יסבור כחילוק התוספות דא"כ הי"ל לאוקומי בההיא דחייב ופטור דתנן הגנב קאי כדעת התוספות ומדלא פסק כן אלא דחיוב ופיטור אכהן ואשומר קאי ש"מ דלא ס"ל כחילוק התו' וכמ"ש לעיל בשם מוהרי"ט, וא"כ היכי נאמר דהלח"מ יסבור בעד רבינו כן. נוסף על זה קשיא לי דהלח"מ שם בפ"ב מה' גניבה אהך דינא כתב בדעת הר"מ שנשמר מדברי התו' דלא ס"ל כחילוקם שהוא דוחק יע"ש, וא"כ נמצא דברי הלח"מ דסתרי אהדדי מהכא להתם ואיך אפשר שיאמר כן הלח"מ בעד הר"מ ובאמת שזו תמיהה רבתי וצל"ע, ואיברא כי לילא דברי הלח"מ דה' גניבה הוה מצינן למימר דשם איזה הכרח הי"ל להר"מ לפסוק דפטור וחייב אשומר ואכהן קאי אבל לעולם דבעיקר חילוק התו' גם הר"מ אזיל ומודה לענין דינא ובהכי הוה ניחא ההיא דה' ע"ז עפ"י חילוק התו'. אמנם מאחר דהלח"מ שם דחה חילוק התו' וכתב דרבינו לא ס"ל כותיהו א"כ איך אפשר לומר דהלח"מ יסבור בעד רבינו כחילוק התו' שדבריו סתרי אהדדי ואם כן אחר המחילה רבה דברי מוהר"מ בנו שהליץ כן בעד אביו אין להם שחר ואין קיום והעמדה לדבריו כלל וכדכתי' וצל"ע.
המורם מהם מדברי התו' דס"ל בההיא דנתנו לבכורת בנו דחיוב ופיטור דקתני אגנב קאי מטעם דמאחר דלא ידע יש שליח לדבר עבירה, ותרתי אני בלבי לפי דברי התוס' הללו לדעת אם הגנב יוצא י"ח פדיון בנו בזה או לא דלכאורה נ"ל דדמי לחלוקה אחרת דנתנו לב"ח דכי היכי דודאי דע"י זה נפטר מב"ח וחשיבא פריעת ב"ח דאינו יכול שוב הב"ח לחזור ולתבוע ממנו חובו ולומר לו הואיל ומאיסור פרעת לי אינה פריעה דודאי הדעת והסברה נותנת דפריעה מעליתא היא, ולמען הראותך דין כיוצא בזה דאף פריעת איסור הוי פריעה מעליתא אביא ראיה לדברי ממ"ש הר"מ בפ"ה מה' נדרים וז"ל זה הבן האסור בירושת אביו וכו' עד וכן אם פרע בחובו או בכתובת אשתי וכו', והטור בי"ד סי' רכ"ג חלק על הר"מ וכתב ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו. וכתב עליו מרן בב"י שלא על הר"מ תלונתו אלא על מתני' דהגוזל ומשום דאישתמיטיתיה לרבינו הך מתני' תמה עליו עכ"ל יע"ש. ובאמת שכבר במקום אחר הלצתי על תמיהת מרן הנה כתובה אתי באמתחתי, מ"מ מפשטן של דברים מוכח דס"ל דהגם דמתהני ופורע לו ממון האסור עליו דהוי פרעון. דון נמי גבי גנב הכי נמי דהגם דפורע לו מממון איסור דהוי פריעה, וא"כ ה"ה נמי בחלוקת נתנו לבכור בנו דהגם דהוי מגניבה דשפיר הוי פדיון. וכן מתבאר מדברי התו' עצמם שם ד"ה תקנו משיכה בשומרים וכו' כתבו וז"ל לענינינו ומיירי שלא נתן לבכורת בנו ולב"ח לגמרי דא"כ הוו בעלים ולא שומר אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פ' שיהא קנוי להם עכ"ל הנצרך לנו. הנה ממ"ש דא"כ הוו בעלים זה מורה באצבע שכל שנתנן לבכורת בנו או לב"ח לגמרי דחשיבא נתינה מעליא ובנו פדוי ונפטר מחובו ממה שכתבו דהוו בעלים וזה ברור דכונת התו' דאי אין בנו פדוי ולא נפטר מחובו מה שייך לקרותם בעלים אלא ודאי כדכתיבנא, ואל תשיבני מההיא דפסק הר"מ פ"ה מגניבה דין ו' דגנב ופרע בחובו וכו' אין בזה תקנת השוק והיא מסכנת הש"ס בהגוזל בתרא דף קט"ו יע"ש. דאלמא דאין חשוב פרעון הא ראיה דלא עשו תקנת השוק ופסקו מרן בח"מ סי' שנ"ו. דאיכא למימר דאה"נ דלא עשו תקנת השוק, אבל מ"מ כל זמן שלא ידעו בעליו מהגניבה שפיר הוי פרעון והמלוה חשיב בעליו הואיל ולא ידע דבאיסורא אתא לידיה וכמו כן גם בחלוקת נתנו לבכורת בנו איכא למימר דס"ל דבנו פדוי, וטעם לדבר נ"ל דהגם דקי"ל דמצוה הבאה בעבירה לא נפיק י"ח מ"מ הכא הואיל ואין הכהן והמלוה ידעי דבאיסורא אתא לידיה נפיק י"ח. כי היכי שכתבו התו' דהגם דבעלמא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה אפ"ה הכא מיחייב הגנב משום דלא ידע השליח דבאיסורא אתא לידיה, הוא הדין והוא הטעם לומר דיצא י"ח פדיונו ולא חשבי' ליה במצוה הבאה מעבירה כיון דהכהן לא ידע דבאיסורא אתא לידיה ובנו פדוי. וכן מדוקדק מדברי התוס' הנז' שהבאתי שכתבו ומיירי שלא נתן לבכורת בנו וכו' אלא אפותיקי בעלמא עשה להם שאם לא יפרע עד יום פ' שיהא קנוי להם. מדבריהם אלה נר' דדוקא משום שעשאו אפותיקי הוא דהוי שומר מאחר דקבע לו זמן לפרעונו עד יום פ' הא היכא שנתנו לו לאלתר לגמרי אז אין לו דין שומר אלא ממונו מיקרי והיינו ודאי דטעמא דחשיב ממון כהן משום דבתורת פדיון אתו לידיה ואם איתא דאין בנו פדוי ולא נפטר מחובו ע"י זה לא הוה לן לאחשובי ממוניה אלא ודאי דבנו פדוי וטעמא הוי כדכתיבנא הואיל ולא ידע הכהן דבאיסורא אתה לידיה.
אמור מעתה בנ"ד כמו כן דאף דהוי שואל שלא מדעת דגזלן הוי לא דיינינן ליה כדין מצוה הבאה בעבירה הואיל ולא ידע הכהן דבאיסורא אתא לידיה והלכך בדיעבד בנו פדוי כן היה נ"ל לדון.
אלא דאחרי רואי היטב אכתי לא מפשטה מלתא להתרא, חדא שאפי' לדברי התו' שהבאתי אין הדבר מבואר כ"כ להתיר ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דגם לדעת התו' ס"ל דלא יצא י"ח לא בפדיונו ולא בפרעון חובו הואיל דהוי מצוה הבאה בעבירה, ומ"ש התו' דאם נתנו לגמרי הוי בעליו היינו לומר דמיקרו בעליו לענין לחייב הגנב בתשלומין ע"י נתינה זו ומשום קנסה בעלמא קנסו לגנב לחייבו אבל אפשר דעם כל זה ס"ל דלא נפיק י"ח. באופן שאין מדברי התו' ראיה מכרעת.
ותו דהגם שנאמר כן בדעת התו' מ"מ מאחר דהר"מ ז"ל לא פירש כן אלא דפיטור וחיוב דתנן אכהן ואשומר קאי משום שנכנסו הם במקום הגנב והו"ל כאילו הם גנבוה וחיובא ופיטורא עליהו רמיא וכן דעת מרן בשולחנו הטהור לפסוק כהר"מ. הנה כי כן לפי דעת עמודי ההוראה הנז' הנך רואה דאין ללמוד מזה שום ראיה כלל לדון דיצא י"ח הפדיון כיון דמתני' לא איירי בהכי וא"כ הדר דינא לנ"ד דמאחר דמדין גזל אתינא עלה הו"ל מצוה הבאה בעבירה ולא יצא י"ח פדיון כלל.
אכן עם כל זה יש לי לדון בנ"ד דיצא י"ח. דאיברא דאם ראובן זה היה הוא עצמו שואל החפץ והאזור שלא מדעת בהא ודאי היה הדין נוטה לדון דלא יצא י"ח אכן לפי המוצג בשאלה דראובן היה סבור שהאזור היה מחמותו שהשאילתו לו. ונמצא דחמותו היא שעשתה איסור ששאלה שלא מדעת והיא הנקראת גזלנית אכן ראובן אין בידו עון אשר חטא דלפי סברתו אשר חשב שהאזור היה מחמותו. כל כי הא נמצא דראובן לא עשה שום איסור בדבר ולא שייך בזה דין שואל שלא מדעת כיון דסבור היה דבהיתרא אתא לידיה ופדה בו בנו והלכך כל כי האי נר' לדון דתו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה מאחר דבין ראובן ובין הכהן לא שייך איסור בהו ובהיתרא אתא לידייהו וכיון שכן תו ליכא שם דמצוה הבאה בעבירה ובדיעבד גם מפאת זה דן אנכי דבנו פדוי.
האמנם עם כל זה יש לדון דאינו פדיון ואע"ג דבהיתירא אתא לידיה והוא כי לעיל בראשית דברינו טעמא דהעלינו דאם השאיל לו חפץ לפדות בו בנו דיצא י"ח הוא נלמד מדברי הרא"ש בענין קידושין שהעלה דהוי מקודשת מטעם דהוי כאילו השאילו שורו ונתן לו רשות להקדישו דהוי קדוש. ה"נ הרי נתן לו רשות לקדש בו אשה והלכך מקודשת כמוזכר בדברי הרא"ש ז"ל.
אמור מעתה בנ"ד דבשלמא אם האזור הלז היה של חמותו ודאי דדיינינן ליה כקידושין וכי היכי דהתם קדוש ה"נ בנו פדוי אכן מאחר דהוברר הדבר דהאזור שאול הוא בידה לכבוד ולתפארת דוקא ולא לפדות בו כלל. וחמותו שאלה שלא מדעת דהוי גזלן ונתנתו לראובן חתנה כל כי הא אף הרא"ש יודה דגם בקידושין לא מהני מאחר דדין גזל יש לה וכההיא דאמרינן בקידושין פ"ב מתיבי קדשה בגזל בחמס או בגניבה וכו' מקודשת התם בגזל דידה וכו' הכא בגזל דידיה. אלמא חזינן דבגזל דעלמיא לא מקדשה, וטעמא כמ"ש הרא"ש ז"ל משום שאינו שלו וכדר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו יע"ש. ובכן בנ"ד פשיטא דהואיל ואין החפץ של חמותו וגזל הוא בידה ודאי דלא מצי ראובן להקדישו הואיל ואין החפץ שלו וגם חמותי לא מציא למיהב ליה לחתנה אדעתה להקדישו מאחר שאינו שלה, ואם הקדישו ראובן אינו מוקדש, וא"כ כל כי הא גם הרא"ש יודה דגבי קידושין נמי דאינה מקודשת וגם לא שייך לומר דלהוי מתנה ע"מ להחזיר דהויה מתנה דכל זה אינו אלא כשהחפץ היה של הנותן שייך שפיר לומר דלפחות נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר אם לא יועיל לשון שאלה. אבל כיוצא בנ"ד לא מיקרי מתנה ע"מ להחזיר הואיל ואין החפץ של חמותו. דכל כי הא אפי' שמעינן לה דאמרה בהדיא לחתנה אני נותנתו לך במתנה ע"מ להחזיר לא הוי מתנה. וטעמא דמלתא דהלא הלכה רווחת ביש' שכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הויא מתנה, ולכן בעלמא במתנה ע"מ להחזיר דהויא מתנה היינו טעמא משום דאם הקדישה הויא מקודשת ולהכי הויא מתנה. אבל כיוצא דנ"ד דמשום לתא דגזל אתינא עלה פשיטא דאין יכולת ביד שום א' משניהם להקדישה ואם הקדישה אינה מקודשת, ולכן פשיטא דאפי' דיהבה ע"מ להחזיר לא שמה מתנה. וחזר הדין פשוט דכיוצא בנ"ד גם הרא"ש ז"ל אזיל ומודה דהמשאיל חפץ מחבירו כגון זה דבקדושין אינה מקודשת וזה ברור ופשוט לע"ד בדעת הרא"ש.
ובכן קם דינא גם בנ"ד דפדיון זה כלא הוא חשיב ואין בנו פדוי וצריך הוא לחזור ולפדותו מכל הני טעמי תריצי דכתיבנא כנלע"ד. וגם לענין ברכה היה נלע"ד דצריך לחזור ולברך על הפדיון כההיא דאמרינן ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר ומברך מ"ט ק"ש דאורייתא, והעלה מרן בדין זה דכל מצוה דאורייתא שנסתפק לנו בעשיתה אם יצא י"ח דצריך לחזור לעשותה ולברך עליה כאשר האריך מרן בכ"מ על הר"מ בה' רכות. וגם ה"ה ז"ל בה' מגילה וחנוכה כנודע. ובתשו' הר"מ לחכמי לוניל.
ומעתה בנ"ד מאחר שכבר הוכחנו נאמנה דמדינה לא יצא י"ח הפדיון והיא מצוה דאורייתא דפשיטא דצריך הוא לחזור ולברך עליה דלא יהא אלא ספק אם יצא אם לא, הלא לדעת מרן צריך לחזור ולברך עליה כ"ש בנ"ד דמדינה צריך לעשותה דיש לברך עליה כנ"ל להלכה לא למעשה דלענין ברכה לבי מהסס בה טובא. ולכן כללן של דברים מיחייב ראובן לחזור ולפדות בנו ואם ירצה לא יברך שנית דברכות אינן מעכבות כנ"ל להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי רבנן יושבי על מדין דורשי רשומות גמין ואתין. רבנן תקיפי ארעא דישראל לתורה ולתעודה עדי זהב על לבושין ארגונא. ותלתין. וישמח ישראל בעושיו הוא אבינו שבשמים אשר הנחני בדרך אמת וחלק לנו בבינה מיודעי בינה לעיתים. הוא יהיה בעזרי ללמוד וללמד עוד כל ימי הארץ ולכל בהן חיי רוחי, כי באלה חפצתי כל עוד נפשי בי אף רוחי. יצילני משגיאות ויורני מתירתו נפלאות אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי ס"ט