שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
יורה דעה
סימן א
הלכות טרפיות.
בענין השברים שנסתפק רב אחאי יצ"ו בספרו ס' אדמת קדש בחי"ד סימן א' ושלח אלי וזאת תשובתי על דברי קדשו.
למשה היה למנה הדעת והתבונה רב אחאי בר אבא אוריין ובר אבהן ריכא בר ריכא, לפניו נגלו תעלומות חכמה דיינא ונחית לעמקה של הלכה, מי כמוהו מורה מוציא אסירי'ם בכושרו'ת יורה יורה ידין ידין בהדא שותא פלכא. שקול משה כנגד כל ישרא"ל כל רז לא אניס ליה והוא העלמה מפרך כלאחר יד ומסיק תעלה וארוכה, מה נכבד היום בהגלות נגלות גלילי ידיו קדש והיו למאורות לעיני כל ישרא"ל שקיל וטרי בארבע אמות של הלכה, יודע את רבו ומכוין בטוב טעם ודעת למנהגן של ראשונים דהבא פריכא, לא בי היא לא מינה ולא מקצתה וביתי ריקן אין לחם ואין שמלה לנה, א"כ איפה אחרי מי יצא מלך ישראל ממשש את כל כלי ואין כ'ל ואין עונה דגמיר מיכה מיכה, לולא כי ידעתי נפשי שמתני לפי רוב הענוה אותי שלח ביהודה ועוד לאמר החזק במוסר אל תרף כי עוז והדר לבושה וצניף מלוכה, ולכן הריני יורד ברשות ובהורמנותיה דמר ניהו רבה מרא והמניכא. ואשתעשע בתורת משה עפ"י קונטריסו לא לחלוק חלילה זולתי כתלמיד לפני רבו ללמד דעת אותי ולא נצרכה להלכה, ואחר סמוך אסובבה אל מקדשי אל אבותינו הקדושים נ"ע להכריע הוראתם כננס ע"ג ענק לפקמ"ד ואם דל הוא ועל הכל תורתם תכריע וזו משנה שאינה צריכה, וזה החילי בס"ד הוא יעמוד לימיני לכוין לדבר הלכה.
תחלת דיבר לישב תמיהת הרב דמשק אליעזר במ"ש רב זה וזה אסור. וכתב וז"ל ולי הדיוט נראה שכונת רב באומרו זה וזה אסור במ"ש רש"י ז"ל ריש דף ע"ד במאי דאהדרינהו וכו' אמור מעתה דלהכי נקט במלתיה זה וזה אסור לומר שאם מתה וכו' מתרינן משום אמ"ה ואם בא לאכול משאר וכו' מתרינן ביה משום נבלה וכו', ולי הדיוט אחר המחילה לא מחוורא מלתא חדא שדברי רב הללו אמתני' קאי ובמתני' לענין שחיטה הוא דתנינן לה ועלה קאי רב ומעתה הואיל דבמתני' לא נזכרה מיתה מה לו לרב להשמיענו דבר זה הכא דבשחיטה עסקי' וכל כי הא נדרשתי ללא שאלוני היא, ותו דהן לו יהי כדבריו דמ"ש זה וזה אסור היינו לומר דלענין האבר מתרינן ביה משום אבר מן החי ולענין הבשר משום נבלה. א"כ יקשה ממאי דפריך תלמודא עלה ששלחו מתם הלכתא כותיה דרב ואבר עצמו מטמא במשא ופריך עלה ממתני' וקאמר עלה הדורי אפירכי ל"ל וכו' ואם כדבריו טפי הו"ל לש"ס לאקשויי מדברי רב עצמו דהיכי קאמר דמטמא במשא כנבלה. והלא רב אמר זה וזה אסור דבאבר אין בו אלא משום אמ"ה ולא מתרינן ביה משום נבלה והן אמת דבר מן דין תמיהה לי דאמאי לא פריך ממימרת רב גופיה דף ע"ד דקאמר אכלו לזה אינו לוקה ואם איתא דמטמא במשא אמאי לא לקי ולמה ליה לש"ס לאהדורי אסרכי אחרנייתא לותביה מדברי רב גופיה. כי ע"כ מכח זה נ"ל דהאי דקאמר ואבר עצמו מטמא במשא אינם דברי רב וסברתו אלא דשלחו מתם הכי ורב גופיה לא ס"ל הכי והלכך לא פריך מרב גופיה, ועפ"י זה צדק כתר' בישובו ואין בהם מקושי שהקשיתי כנלע"ד לחזק את דבריו, מיהו לעיקר תמיהת הדמשק אליעזר הנז' גם אני אענה חלקי הנר' לענ"ד דמאי דאמר זה וזה אסור היינו משום דבמתני' לא קתני אלא נחתכו לחוד ואילו רב נקט דינו בנשברו לאשמועינן דנשברו שוה דינם לנחתכו וכמו שנתעוררו בזה התו' שם בד"ה ואם לאו זה וזה אסור יע"ש. ולכן נקט רב זה וזה לומר דבין נשברו בין נחתכו אסורין כנ"ל, וסעד לדברי מצאתי במישרים נתיב ט"ו ע"ג וז"ל נשבר העצם ולא נחתך לגמרי ורוב בשר שעליו קיים מן הארכובא כלומר בכל מקום אם שנחתך שם לגמרי טריפה עכשיו שנשבר וכו' מאחר שרוב בשר קיים אותו האבר והבהמה מותרים ואם אין רוב בשר קיים זה וזה אסור כאלו נחתך שם לגמרי וכו' ע"כ, הרי דאחר שכתב זה וזה אסור סיים עלה כאלו נחתך לגמרי דנר' כונתו נמשכת למה שפיר.
אי נמי נ"ל דמאי דקאמר זה וזה אסור כונתו בזה דבנשחט הא קאמר רב גופיה דף ע"ד דאכלו לזה אינו לוקה דשחיטה אינה עושה ניפול, ורב הכא אמתני' קאי דתנן נשבר העצם שחיטתו מטהרתו ועלה קאי רב דאם אין עור ובשר חופין זה וזה אסור לומר דאף האבר אסור משום טריפה וחד איסורא אית להו ולית ביה משום אמ"ה הואיל ושחיטה אינה עושה ניפול. ומצאתי הדבר מפורש כדברי שכתב הסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג ע"ב וז"ל עוד גרסינן בפ' כ"ה אמר רב וכו' ואם לאו בין בהמה בין אבר אסורין פי' אף האבר אינו אסור מן התורה אלא משום טריפה ולא משום אמ"ה דתניא ששחיטת טריפה מטהרת מידי נבילה אותה ואת האבר המדולדל בה ואם היה לו דין אמ"ה הלא מטמא כאבר מן הנבלה כמ"ש בפ' העור והרוטב ע"כ, הרי לך כדכתי' ונאים הדברים למי שאמרן. ואל ירשה עליך מה שתמהתי על תירוץ כת"ר דאמאי לא פריך הש"ס מדברי רב עצמו דקאמר זה וזה אסור ומההיא דאכלו אינו לוקה כי לפי מאי דתריצית לעיל לפירושו יתורץ נמי לדעת הסמ"ג כנז"ל
עוד בדברי קדשו כתוב לאמר על פסק ראבי"ה שהובא במרדכי וז"ל כתב ראבי"ה אם נחתך או נשבר העצם וכו' ותמה עליו מר שי' וז"ל ולכאורה ק"ל בפסק זה של ראבי"ה דנר' דלא אתי לא כרב ולא כשמואל וכו' והפליג בתמיה והעלה ארוכה בלשון חכמים וז"ל ובמעט קט מהעיון נר' דלא קשיא ולא מידי דזה מורה באצבע דראבי"ה ז"ל ס"ל כאוקמתא בתריתא דאוקי רב פפא וכו' וכלל דבריו הם דראבי"ה אזיל לשיטת הרי"פ והר"מ דפסקו כאוקמתא בתריתא דלמעלה מן הארכובא היינו פרק שלישי והוא הקולות אבל בעצם האמצעי אין בו טרפות אלא משום צומת הגידין ואם נשבר למעלה מצומת הגידין אין הבהמה נטרפת רק האבר אסור משום אבר המדולדל זהו תורף דבריו דרך קצרה ובקונטריסו באו דרך ארוכה, ולי אני הדיוט נר' שאמת ויציב הדבר הזה וכ"כ בהגהות מרדכי שם סי' תשל"ט בשם ראבי"ה וז"ל אבי"ה אם יש חתוכא או לקותא בארכובה עצמה וכו' ושם צומת הגידין וכו' שאם יהיה פסוקים בכל אותו עצם בעוף ובבהמה אסור דשמא נפסק א' מן הגידין. אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה אין לחוש לפסיקא ונוהג בו דין דנשבר העצם ולא יצא לחוץ טריפה ואם עור ובשר חופין את רובו מותר אף כי יצא חוץ והא דפרישית דאם נשבר העצם ולא יצא לחוץ בין בעוף בין בבהמה דכשר ואף למעלה מאותו עצם מיהו צריך לחתוך את האבר וכו' דאסורים מדרבנן משום אמ"ה וכו' יע"ש. ובאמת לפקע"ד כך הבנתי כונתו דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ז"ל והוא הדבר אשר דיבר אדוני משה יצ"ו.
האמנם אחר המחילה רבה מכת"ר נעלמה מעיני חכמתו אשר האריך בהגהה זו הרב כנה"ג בהגהתו לטי"ד סי' נ"ה אות י"ג שפלפל בחכמה בהויות דאביי ורבא לפרש דברי ההגהה הנז' דלא אתייא לא כרש"י ולא כהרי"ף ז"ל, וברוח מבינתו הגיה ב' הגהות בהגהה הנז' ועלתה הסכמתו בכונת ההגהה דאזיל לשיטת רש"י ז"ל כאשר עיני הרואה המה יביטו יראו דבריו הנאמרים שם באורך וברוחב אין צורך להיות ממהדורי מילי הלא בספרתו והנה כי כן יאמר נא ישראל עבדו דלפי שיטה זו לא העלה ארוכה למחלתו שתמה על ראבי"ה שהרי דברי ההגהה הם דברי ראבי"ה ואזיל לשיטת רש"י ואין ספק דכת"ר אישתמיטתיה דברי הכנה"ג ונפלאה מזיו הדרו. ואני בעניי לבי ולבך שוים לטובה דכונת ראבי"ה לפסוק כשיטת הרי"ף ז"ל
ולא כרש"י ז"ל יתמה אני על הכנה"ג איך נעלמו מעיניו דברי ראבי"ה שהובאו במרדכי בפנים המה המורים דאזיל לשיטת הרי"ף ומה יענה להם ומה נועיל בהגהותיו ובישובו אחרי שדברי ראב"יה הם בהפך כי באמת היא תפיסה להכנה"ג אם לא שנאמר דס"ל שדברי ההגהות אינם דברי ראבי"ה זולתי מאיזה גאון ולא נזכר שמו והוא דוחק כי בתחלת דבריו כתב אבי העזרי כאשר יראה הרואה ולא נפלאת היא בעיני דיד הדוחה נטויה דמ"ש שם בהגהה בתחילת דבריי אבי העזרי אדלעיל מינה קאי אמנם בדין השברים הם דברי גאון אחד ואת שמו לא הגיד יבזה אין שום סתירה להכנה"נ ולא לתירוץ כת"ר יצ"ו.
אכן לדידי חוי לי שהם דברי אבי"ה ועבידנא ליה סמתרי דיראה לי אני הדיוט שגם בהגהה הנז' אזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ז"ל והוא העיקר ומה שקרא עליו ערער לשיטה זו ותמה תרי תמיהי הכנה"ג חדא דאיך כתב אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה אין נוהג בו דין דפסיקה והלא לפי סברת הרי"ף ז"ל אין נוהג בי דין דנשבר אלא לאבר לא לבהמה ואחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא קשה כלל דעינו הטעתו דס"ל דפי' מ"ש אבל ודאי מאותו עצם ולמעלה מיירי בשוק שבו צומת הגידין ולכן תמה עליהם לא כן אנכי עמדי דנר' לי דמ"ש אבל מאותו עצם ולמעלה פי' למעלה מן השוק והוא עצם הקולית שם אין נהוג בו דין הפסוקא כלומר לחוש לפסיקת הגידין דשם אין גידין נמצאים זולתי נוהג בי דין דנשבר העצם ואם יצא לחוץ גם הבהמה נטרפת לשיטת הרי"ף כל שאין עור ובשר חופין את רובו כנ"ל ביאור דבריו והוא פשיט למעיין בהגה. גם מה שתמה הכנה"ג לפי שיטה זו וז"ל ועוד קשה אי קאי כסברת הרי"פ איך כתב והא דפרישנא דאם נשבר העצם ולא יצא לחוץ בין בעוף בין בבהמה דכשר וכו' והלא לס' הרי"ף אפי' יצא לחוץ העוף והבהמה מותרת ע"כ. אני אומר דלא דק, דאיברא שכן כתב הרי"ף וכן נמי ס"ל להגהה ומ"ש ולא יצא לחוץ בעצם הקולית הוא וכן כתב להדיא דכשר אף למעלה מאותו העצם ובעצם קולית היא ולכך בעינן שלא יצא לחוץ דאם יצא לחוץ בפרק השלישי הדבר ברור דגם הבהמה נטרפת כל שאין עור ובשר חופין אף לדעת הרי"ף ולכל השיטות ונמצא דגם תמיהה זו אזדא לה ונמצאי כללן של דברים דלפי קע"ד לדידי חזי לי ברור כשמש וכשחר נכון שכונת דברי ההגהה הם כשיטת הרי"ף והר"מ ואין צורך לשום הגהה כי אשר עיני בשר לו יעיד על דרך אמת וצדק כאשר כתבתי ודברי הרב הנז' אחר המחילה רבה אין להם שחר ולריק יגע בדברים שהם ברורים כשמלה. ועוד לאלוק' מילין לפלפל עליו ביסודו אשר שם בכונת ההגהה דאזיל לשיטת רש"י דמפיק ודחיק ואתי למרחיק ולהיותי חפץ להיות מטפס ועולה איני מאריך טרחא ואליך המעיין נשאתי עיני לשים עין שכלך בזה ואתה תבחר ולא אני ועפ"י הדבר האמור נמצא שגם דברי ההגהה הם דברי אבי העזרי ודבריו צודקים למ"ש במרדכי לפנים דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ ואין בהם נפתל ועקש. ומודה אני ובא לתירוץ כת"ר שישב לדעת ראבי"ה דאזיל לשיטת הרי"ף והר"מ כן הוא האמת וה' עמו שהלכה כמותו ודלא כמ"ש הכנה"ג דאחר המחילה רבה לא צדק כלל וכדכתי' והוא פשוט ומרוב פשיטותו לא ידעתי למה הוצרך כת"ר לאחוז במי מילין להקשות ולישב כי זו בעיני משנה שאינה צריכה.
עוד ראיתי בדברות קדשו שעמד פרקליט להליץ בעד הגאונים להצילם מפח יקיש מתמיהת הר"ן ז"ל שתמה עליהם מהך עובדא דהנהו גידין דאתו לקמיה דרבא דזה יורה כדעת רש"י ולדברי הגאונים הדבר תמוה הסכימה דעתו דעת עליון בזה דהגאונים. יסברו כדעת הר"מ דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מן התורה. וכתב וז"ל תדע לך דהא מכלל הגאונים דהכי ס"ל דאין טרפות בעצם האמצעי היא הר"מ ז"ל וכו' והכריח שם ה"ה ז"ל דהר"מ ס"ל דאבר המדולדל יש בו איסור תורה וכו' עד איך שיהיה נמצאת אומר דמאחר דמצינו לגאון אחד מהנהו גאונים דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדאוריתא נוכל לומר דגם שאר הגאונים הכי ס"ל נמי וכו' וזה יציב ונכון ותו לא מידי אלו דבריו יצ"ו דרך קצרה.
ואנא הוא עבדא דסיגדנא קמיה דמר ומקמיה דיקר אוריתיה אחר המחילה לא בא אל נכון בזה, חדא דהר"מ ז"ל אינו מכלל הגאונים כנודע ואין ממנו ראיה לשאר הגאונים. ואי היה משכח כן בדברי גאון אחד מהגאונים בודאי מודינא שדבריו חזקים כראי מוצק. אכן מדברי הר"מ אין ממנו ראיה להם. ואדרבא מצינו לשני מצוקי ארץ שהעלו לענין הארוכא כדעת הרי"ף והר"מ, ולענין אבר מדולדל העלו דאינו אלא מדרבנן, זה יצא ראשונה דעת ראבי"ה אשר ראו עיניו במרדכי והסכימה דעתו דס"ל כהרי"ף וסיעתיה ככתוב בדברי קדשו והוא אמת ויציב כאשר הארכתי לעיל והוכחנו כן במישור. ואפ"ה סיים שם בדבריו מיהו צריך לחתוך את האבר ומשליכין אותו לחוץ וס' כדין האברים המדולדלים בבהמה דאסורין מדרבנן אמ"ה וכו' יע"ש. הרי דראבי"ה ס"ל כשיטת הרי"ף והר"מ ואפ"ה לענין איסור אבר המדולדל כתב דהוי מדרבנן. גם הסמ"ג עשין ס"ג דף קמ"ג לענין ארכובה נר' דס"ל כהרי"ף והר"מ שהביא דברי רש"י וכו' ואח"כ כתב אבל רב אלפס פוסק להקל כלשון אחר שאין נחתכו רגליה פוסל אלא למעלה מן הארכובה העליונה וכו' וכן פוסק מורי כרב אלפס וכו'. והרואה יראה שדעתו מסכמת לדעת רבו הוא הר"מ ז"ל שכן כתב וכן פוסק מורי. וידוע דכל דבריו מייסדים עפ"י הר"מ רבו. ואילו לענין בר מדולדל כתב שם אח"כ וז"ל ואם נשבר העצם למטה מן הארכובה, ואין רוב בשר קיים אבר אסור בהמה מותרת פי' אבר אסור משום אמ"ה מד"ס ולא מדברי תורה כאשר ביארנו ואמר ר' יוחנן אותי אבר אין בו אלא מצות פרישה מדברי סופרים בלבד ואם נולדו בו ספיקות הולכין להקל ע"כ, הרי דהגם דס"ל דארכובא היא העליונה כדעת רבו הר"מ ואפ"ה לענין אבר מדולדל ס"ל דאסור מד"ס. וגם ראבי"ה ס"ל הכי. אמור מעתה מהימנו הרועים אלו לתמיהת הר"ן מההיא דהנהו גידין וכו'. וביותר תפול התימה על הסמ"ג שם דף הנז' שכתב וז"ל ואין הגידין משלימין לכסות השבר כמו העור אעפ"י שהן רבין עתה הואיל וסופן להקשות כך המסקנא שם ע"כ. והתמיהה מבוארת דמה שייך שם בארכובה העליונה הא דגידין לדידיה דפסק כהר"מ כנז'. ולענין אבר המדולדל כתב דאין איסורו אלא מד"ס הא ודאי תמיהת הר"ן נופלת עליו בעוצם וצריך נגר ובר נגר דליפרקינה וצ"ע. ולקמן איישב בזה בס"ד. ואחרי הודיע אלוקים לנו את כל זאת אינני רואה מקום לישובו לדעת הגאונים כל זמן שלא נמצא בדבריהם בפי' שאוסרין האבר והבשר המדולדלים מן התורה ואין מדברי הר"מ ראיה לסברתם לומר שיסברו כן. ואילו הר"ן היה מוצא איזה גילוי דס"ל כדעת הר"מ לא היה קורא תגר עליהם ומעמיד דבריהם בתימה. ואני בעניותי בהיותי חפץ למען צדקו בתשו' זאת שנר' תשו' נכונה אם האמת כן, חיפשתי חיפוש מחיפוש אולי אמינא איזה גאון יעמוד על ימינו ימין משה יצ"ו, ומצאתי קצת סעד לתמכו והוא דהלא הדבר ידוע דלדעת הר"מ דס"ל דאבר מדולדל הוי מדאוריתא א"כ ידוע דלדעת הר"מ דס"ל דאבר המדולדל הוי דאוריתא א"כ כל הספיקות שיסתפק בהם אזלי' להחמיר כשל תורה כמ"ש ה"ה שם בו בפרק משא"כ למאן דס"ל דהוי מד"ס אזיל לקולא כמ"ש לעיל בשם הסמ"ג ז"ל, ואת זה חזיתי להסמ"ג שכתב שם דף הנז', ז"ל נשבר העצם ויצא לחוץ בעוף למעלה מן הארכובה ולא נודע אם מחיים אם לאחר שחיטה וכו' או שמוטת ירך ולא נודע אם נתעכל ניביו וכל ספק טרפות הבא לפני כם פסק רב יהודה הגאון שאין לנו בקיאין בבדיקה ויש לנו לאסור ואן לנו להקל להתיר הספק ע"כ יע"ש. הרי דחזינא לגאון מדבר ואומר דבנשבר העצם ומספקא לן אין לנו להתיר הספיקות זה מורה באצבע דס"ל דאסור מן התורה מדכת להחמיר בספיקות דאי ס"ל דאסור מד"ס לא היה לו לאון להחמיר הא אין לנו לדון אלא דיסבור כדעת הר"מ ז"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מד"ת ולכן אזיל לחומרא וא"כ מאחר שמצינו לגאון אחד דאזיל ומודה לס' הר"מ יש לנו לומר שגם הגאונים יסברו כותיה ועפ"י זה בא ישובו לתמיהת הר"ן ז"ל על נכון ככתוב בתורת משה הנז"ל הגם דיד הדוחה נטויה דאפשר דרב יהודה גאון יסבור לענין הארכובה כס' רש"י ז"ל דמחמיר כלישנא קמא ולכך גם בנשבר העצם אזיל להחמיר ועוד ידו נטויה דמ"ש הגאון נשבר העצם למעלה מן הארכובה היינו בשוק כדברי רש"י ז"ל כי לא פורש בדבריו באיזה הארכובה אמרו ונמצא דאין מדברי הגאון הנז' ראיה מכרעת בזה אני רואה דיספיק לנו עדותו של הר"ן שכתב שהגאונים ס"ל כשיטת הרי"ף ז"ל, ואפשר שגם הגאון הנז' מכללם ומאחר דאזיל להחמיר בספיקות מכאן עזר וסיוע לדברי כת"ר יצ"ו. ואני הצעיר הבא אחר המלך לישב תמיהת הר"ן ז"ל במה שתמה על הגאונים מהך עובדא דגידין הנר' לפקע"ד דלעולם מ"ש רשב"ל דהוי איסורא דאוריתא אינו אלא להתיר העצם עצמו ומה שתמה הר"ן על זה דהיכי קאמר ואיסורא דאוריתא והרי אבר המדולדל אינו אסור אלא משום מצות פרוש מדבריהם מ"מ היינו דוקא בשחיטה דהכי ס"ל לרב דשחיטה אינה עושה ניפול וכמו דמוקי לה רב יוסף הך מימרא דרב דקאמר אכלו לזה אינו לוקה אבל במיתה העושה ניפול ס"ל לרב דלקי משום אבר מן החי וכמו שפירש"י דף ע"ד כאשר לא נעלמה מעיני חכמת כת"ר יצ"ו. ולפי זה מיתוקמא הך דקאמר הש"ס רשב"ל ואיסורא דאוריתא הכי פירושו דכיון דלענין מיתה איכא איסורא דאורייתא א"כ הכא גבי שחיטה אמאי אזלת להקל התורה חסה וכו' הא הואיל ובמיתה איכא איסור דאורייתא ראוי לנו להחמיר בשחיטה משום מצות פירוש ואמאי אמרת התורה חסה ואין בו אפי' מצות פירוש ונמצאו כללן של דברים דמ"ש בש"ס איסורא דאוריתא לענין מיתה הוא אבל בשחיטה אין בו אלא מצות פרוש ובההוא עובדא לענין האבר עצמו הוא דשקלי וטרי לאסרו משום מצות פרוש כאשר עלה בדעת הר"ן לישוב דעת הגאונים כנלע"ד ג"כ ולפרש דברי הש"ס כדכתי' בדרך אפשרי ונמצא לפי זה דאין מהדברים הללו ראיה מכרעת לפירש"י דיש לדחות כדכתי'. ומתוך זה גם מה שתמה כת"ר על הפר"ח ז"ל דאמאי לא הביא לדעת הרמב"ם מהך עובדא דגידין שהיא ראיה מכרעת וכתב דאין זו אלא שכחה מצויה. מתוך מ"ש אין זה מן התימא דאפשר דהרב ז"ל הרגיש דיש לפרש כונת הש"ס כדכתי' ולהכי לא הביא סעד לרבינו.
ובכן אניף ידי למאי דהק' מר על הסוברים דאיסור אבר המדולדל הוי מדרבנן דמה יענו בתוספ' שהביא הפר"ח שהיא ראיה עצומה לדעת הר"מ כמוצג בקונטריסו. ואנא דאמרי דלכאורה גם מדברי הש"ס דילן מצאנו ראיה מסכמת לדעת הרמב"ם בפ' העור והרוטב דף קכ"א ע"ב דתני רב אושעיה ישראל ששחט בהמה וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי וכו' ואסור לבני נח וכו' ונכרי ששחט בהמה טהורה וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבני נח וכו' ולכאורה נראה שהדברים הללו מסכימים לדברי התוספתא שהביא הפר"ח מדקתני אבר הפורש ממנה וכו' דמשמע דבפורש מן החי אסור גם לישראל וכן פירש"י דכפורש מן החי ומטמא כאבר מן הנבלה ע"כ, והואיל דמטמא ודאי דאסור מדאוריתא ונמצאו לכאורה דברי הש"ס דילן מסכימים לדברי התוס' הנז' והך מימרא פסקה הר"מ לענין טומאה בפ"ג מה' טומאת אוכלין דין ד' וע"ש וגבי ן' נח פסק כן בה' מלכים פ"ט דין י"ב וכמ"ש עליו מרן יע"ש, וא"כ גם מהש"ס דילן מצאנו ראיה לדעת רבינו ולא ידעתי אמאי הפר"ח לא הביא סעד זה. אכן במעט קט מן העיון אומר אני דאין מהש"ס דילן ראיה והוא כי הלא ידעת דאיסור אבר מן אחי אינו נוהג אלא בטהורה ולא בטמאה וכמ"ש הר"מ ריש פ"ה מה' מאכלות אסורות דהלכה כחכמים שנחלקו עם ר"י פ' גיד הנשה דף ק"א ע"ב יע"ש אבל בבן נח נאסר בין טהורה בין טמאה וכמ"ש הר"מ שם בה' מלכים דין י"ג יע"ש. ולישראל שרי בטמאה ולית ביה איסור אבר מן החי. ובכן הדבר פשוט שגם אמ"ה הפורש מבהמה טמאה לישר' שרי כמ"ש שם הר"מ מהסוגיא דפ' גיד הנשה ד' הנז' וא"כ הך דקאמר דרב אושעיא ישר' ששחט בהמה טמאה לגוי וכו' אבר הפורש וכו' ואסור לבני נח דהיינו דוקא לבני נח שהוזהרו בטמאים כטהורים אמנם לישראל שרי וא"כ גם מאי דנקט סיפא וכן גוי ששחט בהמה טהורה וכו' איכא למימר דס"ל דדוקא בבן נח אבל לישראל שרי ולית ביה באבר הפורש מן החי אלא מצות פרוש מדבריהם אי נמי אבר הפורש שאני דהוי איסורא משום אבר מן החי ולא דמי לאבר המדולדל ונמצא דאין מש"ס דילן ראיה לדעת הר"מ אכן מהתוספ' נראה שהיא ראיה אלימתא לדעת הר"מ אלא דאכתי קשה לי דאם ראיה שלו היא מהתוס' הנז' א"כ אמאי לא פסקא להלכה בפ"ט מה' מלכים לענין בן נח שאסור באבר המדולדל הואיל ונאסר באבר מן החי וצריך לומר לדעתו ז"ל דס"ל דלעולם בן נח לא נאסר אלא באבר מן החי דוקא ולא באבר המדולדל, והך דתני בתוספתא דאבר המדולדל נאסר לבן נח אינו בן נח ממש אלא לישראל קודם שניתנה תורה להם שנקראו בני נח. וכן מצאתי לרש"י ז"ל במס' ע"ז דף נ"א ע"א גבי הא דאמר ר"א מנין למחוסר אבר שהוא אסור ל"ן נח שנאמר מכל החי מכל בשר ופי' רש"י וז"ל לבני נח כל זמן שלא ניתנה התורה אף יש' נקראו בני נח כונתו בזה דבן נח ממש לא נאסר במחוסר אבר אלא דוקא ישראל. והגם דמייתי ראיה מקרא דכתיב גבי בני נח כבר התו' שם בע"ז דף ה' ע"ב ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' עמדו בזה יע"ש. והגם שרש"י בדף הנז' לא פי' כן יע"ש, ונמצאו שני פרושים שאינם מכוונים יש ליישבן ודוק. מ"מ נקטינן מדבריו פי' דבן נח אישראל קאי וקודם שניתנה התורה.
אמור מעתה שגם רבינו יסבור דגם התוספתא דאסרה אבר המדולדל לבן נח אישראל קאי וקודם שניתנה תורה כמו שפי' רש"י ז"ל אבל לבן נח גרידא לא נאסר באבר המדולדל אלא דוקא באבר מן החי ולכן לא פסקא רבינו ז"ל כנ"ל, ואחרי הודיע לנו אלקים את כל זאת דפי' התוספתא בישראל קאי וקודם שניתנה התורה יש לי לישב גם דעת הסוברים דאיסור אבר המדולדל הוי מדרבנן משום מצות פרוש דאל יקשה עליהם מהתוס' זו דמאחר דבישראל מיירי כאמור יש לנו לומר דהא דקתני אחד האבר וכו' דאסור הוא הא כדאיתיה והא כדאיתיה ולענין אבר מן החי אסור מן התורה ולענין אבר המדולדל אסור מדבריהם משום מצות פרוש ואף קודם שניתנה תורה כן הדבר כנ"ל בדרך אפשר לישב הך תוספתא לדעתם ז"ל גם ההיא דבני חשילתא וכו' אין סתירה לדעתם ז"ל דההיא משום מצות פרוש היא וכמ"ש שם התוס' ז"ל וגם הפר"ח ז"ל לא סמך על ראיה זו ונרגש מזה יע"ש, ומה שהליץ כת"ר על מה שתמה מוהרש"ל והכנה"ג על דברי ההגהות אשירי אין ספק דלא ראו דברי ההגהות כאשר האריך כת"ר. ועוד מוסיף אני להביא ראיה לדברי כת"ר כי הרואה יראה שדברי ההגהות הם דברי ראבי"ה כמוזכר שם, וראיתי להגהות מרדכי בחולין דף תש"מ ע"ד וז"ל כתב רבי' אבי העזרי בכנף העוף שנשבר בין הפרק הא' בין האמצעי וכו' ואם הפרק הג' הסמיך לגוף נשבר או נחתך אם רחוק מעט מחיבור ואסיתא שאין לחוש לריאה בכל דינם שוה לשני פרקים הא' וכו' יע"ש, הרי הדבר ברור כשמש כאשר כתב כת"ר וזה ברור ופשוט דלא ראו ולא עמדו בדבריהם. ומה שתמה כת"ר על שתי תשו' דמוהריק"ו שורש ל"ה עם שורש ל"ח לענין גף דנר' דסתרי אהדדי והאריך כת"ר בתמיהתו וכתב וז"ל ואפי' את"ל דבתשו' זו דכלל ל"ה איירי בנשבר סמוך לגוף וכו' והא איכא ספק ספיקא ע"כ. ואיברא שכן דקדק הכנה"ג בסי' ג"ן בהגהתו לטור סי' י"ו מדברי הר"ן ז"ל שכתב היכא שנשמטא גף העוף או נשבר רגלו מן הארכובה. ולמעלה וכו' דאמאי שביק גף עוף דמסיק ביה וכתב נשברה רגלו, אלא דהרב ז"ל סובר דלא מיטריף בספק נשבר אלא בנשבר הרגל דבודאי נשבר הוי טריפה אבל בנשבר הגף דאיכא מאן דמכשיר אף בודאי נשבר מותר אף לפוסלים מטעם ס"ס עכ"ל, אלא דרואה אנכי דזה לא מיקרי ס"ס משום דספק מחיים מינכר על ידי בקי וספק הבא מחמת חסרון חכמה לא מיקרי ספק וכמ"ש הרב פ"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס בכלל י"ז יע"ש וא"כ אין מזה תימא כלל כיון דאין כאן אלא ספק אחד שפיר העלה מוהריק"ו ז"ל להחמיר. ותו דהן לו יהי כדבריו דחשיב לה ס"ס א"כ דברי כת"ר קשים אצלי במ"ש והנכון אצלי לישב דברי מוהריק"ו שתשו' זו דסי' ל"ה מיירי שיש עוקץ בשבירה ומיירי שאין הריאה לפנינו למבדקא כמ"ש הט"ז והש"ך והפ"ח ע"כ דבריו. ואני שמעתי ולא אבין דאכתי לפי שיטתו איכא ס"ס דהא דאיכא עוקץ לא מטרפינן אלא משום חשש נקיבת ולא משום ודאי אלא ומסתפק הוא דבעינן לבדוק הריאה וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי איכא ס"ס ספק מחיים ואת"ל מחיים ספק שמא ניקב הריאה. וא"כ הא איכא ס"ס והדרא תמיהא לדוכתה דאמאי חשש מוהריק"ו ז"ל להטריף הא לא איכא ס"ס אפי' לפי תירוצו וכן הרב פ"ח בסי' ג"ן ס"ק ט' העלה דטעם, מר"ן הוא משום דליכא ס"ם אלא ספק אחד יע"ש. אלא דמשכחת בה ס"ס ספק אם הלכתא כמאן דאסר בנשבר הגף או כמאן דשרי ואם תמצי לומר דהלכתא כמאן דאסר ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה. וכיוצא בזה כתב הכנה"ג בסי' הנז' בס"ק הנז' יע"ש, וא"כ הדרא תמיהה לדוכתא, ואיברא דבתמיהה זו קדמו שרים הוא המלאך גבריאל נ"ע אשר ראו עיניו ומוהר"ש הלוי בחלק יורה דעה סי' כ"ו והבאר שבע דף ב' והעלה דט"ס הוא וצ"ל שמוט במקום שבור ותירוץ הב' שכתב מוהרג"א נ"ע ושני נביאים נתנבאו בסיגנון אחד והמשאת בנימין. ומוסיף אני להפליא לתירוץ הפ"ח דלא יהא אלא ספק אחד אמאי העלה להטריף הא כיון דהוי ספיקא דרבנן אפי' דליכא ס"ס אלא חד ספיקא אזלינן לקולא וכמ"ש הפ"ח סי' ק"י בכללי הס"ס כלל י"ד ודבר שעיקר איסורו מדרבנן ניתר בספק אחד וא"כ הדרא תמיהה לדוכתא, ואיברא שהתירוץ אחרון שהעלה מוהרג"א ז"ל אנכי הרואה שגם כת"ר תירץ כן זה ימים בהיותי עומד ומתעסק לפניו בדינים אלו ומצאתיו כתו' בגיליון אשר לי וכיוון לדעת גדולים, אכן אכתי לא יהא אלא ספק אחד וספיקא דרבנן אזלינן לקולא וכמ"ש. וכל התירוצים הם בספק סכנה, ולכן המחוור אצלי יותר בישוב דעת מוהריק"ו ז"ל דסי' ל"ה לאו לאסור העוף היא דלעולם העוף ניתר כיון דהוי ספיקא דרבנן. ומה שחשש לאסור הוא משום אבר המדולדל לאסור הגף דס"ל דהוי מד"ת איסור אבר המדולדל וכדעת הר"מ ז"ל. ובזה עלו דברי מוהריק"ו על נכון דאין שום סתירה לדבריו ז"ל, אכן לדעת מר"ן ז"ל שהבין בדעתו דלענין טריפה קאמר ופסקה בשולחנו הדרא תמיהה לדוכתא, וע"כ צריך לדחוק ולישב כתירוץ המורים נ"ע, והגם שאינו מספיק וצ"ע כל זה ראיתי לתור בחכמה עפ"י קונטריסו המוצג לפני
ובכן אניף ידי יד כהא במה שעמדתי בזה דרך אגב זה יצא ראשונה במ"ש הפר"ח ז"ל בסי' ס"ב ס"ק ז' במ"ש שטעם הר"מ שפסק באבר המדולדל דאינו לוקה אינו כמ"ש ה"ה ז"ל אלא י"ל שדעת הרב לפוטרן ממלקות משום דאתו תרי עניני מריבויא דהיינו דין אבר היוצא ודין אבר המדולדל והו"ל כלאו שבכללות שאין לוקין עליו עכ"ל יע"ש, והן אמת דעפ"י זה היה נ"ל שהותרה חד תמיהה מתרי תמיהי שתמה הלח"מ ריש פי"א מה' מעה"ק על הר"מ ז"ל דאמאי לא פסק דלקי על ובשר בשדה והניחו בתימה, ולפי דברי הפר"ח הנז' הותרה תמיהתו דס"ל לרבינו דהואיל ואתי מריבויא הו"ל כלאו שבכללות הלכך לא לקי משום ובשר בשדה כנ"ל כעת, האמנם אעיקרא דברי הפר"ח לא נתחוורו בעיני דלכאורה סוגיין דמכות פ' הלוקין דף י"ח עומדת לנגדו דפריך תלמודא וללקי נמי משום ובשר בשדה וכו' ומשני הני מילי היכא דבפנים חזי וכו' ואם כדברי הפר"ח מאי פריך ומאי משני, הו"ל לשנויי דחשיב כלאו שבכללות דאין לוקין, וגם התוספות שם ד"ה וללקי וכו' הקשו דאמאי לא הוי לאו שבכללות ותירצו כיון דשם יוצא חד הוא לא חשיב לאו שבכללות. וזה ודאי שלא כדברי הפר"ח דאם כדבריו אכתי התמיהה קיימת דהו"ל לאו שבכללות הואיל ואתי מריבוייא. ואיברא דלתמיהה זו היה נ"ל דאה"נ דהוה מצי תלמודא לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה משני דאף את"ל דהוי לאו גמור לא שייך מלקות הואיל ובפנים לא חזי וכיוצא בזה כתבו שם התו' ד"ה מכדי כתיב וכו' באמצע הדיבור וז"ל יקשה דא"כ מאי פריך בסמוך ולילקי וכו' לישני דהא דר"א הוי לאו שבכללות וכו' ותירצו וי"ל דמצי לשנויי הכי אלא דעדיפא מינה משני וכו' יע"ש, אף אנו נאמר כן לדעת הפר"ח ז"ל. אלא דאכתי אין זה מספיק לדברי התו' דא"כ מאי מקשו התו' בד"ה ולילקי וכו' דאמאי לא תירצו דעדיפא מינה משני כאמור, ולזה היה נר' לומר. שדברי התו' בדיבור זה על המקשן קאי דפריך וללקי ולישב דעת המקשה כתבו כן אבל אה"נ דלתרצן לא קשה דאמאי לא תירץ כמ"ש הפר"ח ז"ל דעדיפא מינה משני כדבר האמור וגם התוס' יסברו כן. אמנם אנכי הרואה דאין תירוץ זה עולה לדעת התו' ואדרבא מדבריהם נראה דלקושטא ס"ל כן דלא חשיב לאו שבכללות ולקי והעד על זה שכן כתב שם בפסקי התו' דפ' הלוקין סי' כ"ה וז"ל לאו שבכללות היינו וכו' אבל יוצא וכו' בשר בשדה לא הוי לאו שבכללות וכו' יע"ש, הנך רואה דלקושטא ס"ל כן וזה שלא כדברי הפר"ח, והן אמת שדברי התו' הללו לכאורה קשה לזווגם עם מ"ש בחולין פ' גיד הנשה דף ק"ב ע"ב ד"ה אבל אבר מן החי שתירצו דלא חשיב לאו שבכללות אלא כגון צלי אש אבל בשר בשדה דמפרשי' בשר בשדה וטריפה לא חשיב לאו שבכללות דהוי כמו זג וחרצן דמפורש בקרא וכ"כ בפסקי תו' שם בו בפרק סי' רס"ב יע"ש ומעתה הסתירה מבוארת דמאחר דיוצא אינו מפורש בקרא היאך כתבו דלא חשיב לאו שבכללות כיון שאינו מפורש. אם לא שנאמר דס"ל דהואיל וכל יוצא חד הוא והכל נקרא בשר בשדה הו"ל כמפורש בקרא בהדיא יוצא וטריפה הלכך לקי וא"כ הדרא תמיהתי על הפר"ח לדוכתא.
ואיברא שדברי התו' שם בחולין קשים אצלי דנר' דסתרי אהדדי דאילו בדיבור הנז' כתבו דלא הוי לאו שבכללות הואיל ומפורש והו"ל כמו זג וחרצן. ואילו בדיבור הסמוך לו ד"ה ולר' יוחנן כתבו דאע"ג דאנא ומבושל לקי שנים שאני התם דכתיב בויו' והכא נמי אי הוה כתיב בשדה וטריפה וכו' היה לוקה שנים וכו' והסתירה מבוארת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור הקודם שכתבו דהוי כמו זג וחרצן וא"כ דבריהם קשים להלום וצריכה רבה לישב כונתם. והנלע"ד בביאור דבריהם בדיבור הקודם שכתבו אבל בשר בשדה דמפרשי' בשר בשדה וטריפה וכו' דכונתם מבוארת עפ"י מ"ש הר"מ ז"ל פ"ד מה' מאכלות אסורות דין יו"ד דבחותך בשר מן החי הרי אותו הבשר טריפה ולוקה משום טריפה ונתן טעם לדבר דמה לי טריפה אותה חיה ומה לי חתכה בסכין כיון שנעשית בשר בשדה הרי היא טריפה יע"ש באורך. ולפי זה דברי התוס' מבוארים דמ"ש דמפרשי' בשר בשדה וטריפה לאו למימרא דהוי כאילו כתיב בוא"ו אלא כונתם לומר דמיד שחתכו הרי הוא טריפה ונמצא דמפורש בקרא החותך בשר מן החי באומרו בשר בשדה טריפה שפי' דמיד שהוא בשר בשדה הוא בעצמו טריפה והלכך לקי ולא חשיב לאו שבכללות, אמנם מ"ש בדיבור שאחריו דלא לקי שנים משום דלא כתיב בוי"ו היינו לומר דבשלמא אי הוה כתיב בוי"ו היינו חושבים אותם לתרי לאוי. אבל מאחר דלא כתיב בוי"ו אלא בשדה טריפה וא' החותך בשר מן, החי או האוכל טריפה כולם נקראים בשם טריפה נמצא דאין כאן שני לאוין הלכך לא לקי אלא חדא ולא חשיב לאו שבכללות הואיל ומפורש בקרא להדיא כנ"ל בכונתם ודוק היטב, כלל העולה מדבריהם בין למ"ש בחולין ובין למ"ש במכות כולן שוין לטובה דלא ס"ל דהוי לאו שבכללות וא"כ דברי הפר"ח במ"ש דהוי לאו שבכללות אחר המחילה רבה לא ירדתי לסוף דעתו בזה וצל"ע.
ובכן אבא להביא ראיה לדעת הפוסקים דס"ל דאיסור אבר המדולדל הוי מדבריהם משום מצות פרוש. מהא דגרסי' בפ"ח ממס' שמחות כל עיקר שיש בו טריפה מותר באכילה ואצ"ל בהנאה ואיזו היא טריפה מן הארכובה ולמעלה ע"כ. ונ"ל דהפי' דכל עיקר שיש בו טריפה כגון מן הארכובה ולמטה מותר באכילה ואפי' אם אין עור ובשר חופין את רובו דמדאוריתא שרי ואינו אסור אלא מדבריהם משום מצות פרוש, אבל איזוהי טריפה שאסורה באכילה כשנשבר מן הארכובה ולמעלה ואין עור ובשר חופין את רובו כנ"ל ביאורה להביא סעדת לדעת הפוסקים ז"ל.
ומעתה אניף ידי לפסקן של רבותינו נ"ע. וטרם כל אנופף ידי לישב תמיהת כת"ר שתמה על דברי הפר"ח ז"ל דבסי' ס"ב הסכימה דעתו כדעת הר"מ דאיסור אבר מדולדל הוי מן התורה והעלה להחמיר בכל הספיקות ואילו בס' נ"ה ס"ק י"ח לענין ספק יצא לחוץ כתב דאזלינן לקולא וכדעת הש"ך והב"ח כיון דאינו אלא מדבריהם כמוצג בסוף דבריו שהפליג במדורת התמיהה על הפר"ח והניחו בצ"ע. ונלע"ד בישוב דבריו ז"ל דלעולם קושטא הכי הוי דס"ל כדעת הר"מ לענין אבר מדולדל להחמיר בכל ספיקותא כגון מתלקט או מרוסס וכיוצא דאזלינן להחמיר כשל תורה הואיל ואסור מן התורה. מיהו ע"כ לא אסרינן אבר מדולדל מן התורה אלא דוקא כל שאינו יכול לחזור ולחיות וכן דייקי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' מאכלות אסורות דין ו' שכתב אם אינו יכול לחזור ולחיות וכו' גם בפרק ב' מהלכות שאר אבות הטומאות כתב הבשר או האבר המדולדלין שאינם יכולים להחיות ולידבק בגוף וכו' דנר' מדבריו דכל שיכול לחיות אין בו איסור תורה. וא"כ כל שאנו רואין שנקשר לא נאסר מעולם ויכול לחזור ולחיות קרינן ביה ואין כאן איסור אבר מדולדל כלל, וכיוצא בזה כתב הפר"ח עצמו בסוף סי' ס"ב ס"ק י"ג יע"ש. גם מוהרלב"ח סי' פ"ג כתב כן ודקדק כן מדברי רבינו יע"ש באורך וא"כ אזדא לה התמיהה שתמה כת"ר עליו דהכא בסי' נ"ב שהסכימה דעתו לפסוק כדעת הש"ך והב"ח מיירי כשנקשר אלא שלא נקשר יפה והואיל וכן הוא הרי יכולה לחיות היא ופקע מינה איסור אבר מדולדל כלל ואין כאן איסור תורה הילכך כתב דהא דנהגינן להשליך האבר אינו אלא מדבריהם וחומרא בעלמא ואין כאן איסור תורה כל שחוזר ונקשר וזה ברור ופשוט בכונתו למעיין בדבריו והוא האמת. ונמצאו כללן של דברים דכל שחוזר ונקשר אפי' שלא נקשר יפה אין בו איסור מן התורה כלל ואינו אלא חומרא בעלמא.
ובכן אסובבה אל מקדשי אל רבותינו הקדושים נ"ע בענין הוראתם שאם זה העצם היה בא לפניהם בחיים מיד כשנשבר, זה ודאי שהיו רואים בעת ההיא אם יצא לחוץ או לא, ואם היה בא לפניהם אחר הבישול והאכילה בודאי שהיה קשור אלא שאינם יודעים אם נקשר יפה, ובודאי כל שנקשרו אין כאן עוד איסור אבר מדולדל כלל דהא יכול להחיות הוא ופקע מיניה איסור תורה אפי' לדעת הר"מ ומה שהיו משליכין העצם אינו אלא לחומרא בעלמא מדבריהם ומכ"ש לדעת הסוברים דאיסור אבר מדולדל שהוא מדבריהם דהוא רובא דמנכר דבכל גוונא יש להכשיר. ונמצאת הוראתם יוצאה וראשה פרוע הוראה נכונה וה' עמם שהלכה כמותם כנ"ל להלכה ולמעשה עפ"י הוראת רבותינו נ"ע ואם שגיתי אתי תלין משוגתי וה' יכפר בעדי, כה דברי מעתיר לאל צור מבטן גוחי, קטינא קטינא מאוס וסחי.
הצעיר ישראל מאיר מזרחי ס"ט.
סימן ב
שאלה איש יהודי יצא מדעתו באופן שיוצא יחידי בלילה שהוא אחד מן הסימנים והוצרכו לאוסרו בכבלי ברזל כמשפט השוטים, והגיד הח"ר מנחם חביב יצ"ו שבהיותו בסאלוניקו אירע כן ליהודי אחד ואמרה אשה אחת שתרופתו היא ליקח תרנגולת מתה שהיא נבילה ולבשלה ולהשקותו מן המרק ויתרפא, ועשו כן ונתרפא רפואה שלימה והורו רבני מתא להיתירא אך ראיתם לא ידע מהיכן היא. גם הגידו שתי נשים שבקושט' אירע כן ועשו לו התרופה הנז' ונרפא. עמד השואל ושאל להורות אליו אי שרי לעשות כן לכתחילה ואפי' ע"י ישראל או לא. ושכמ"ה.
תשובה אל ה' ויאר לנו. עקרא דהאי מלתא תנן התם בפ"ח דיימא מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא ן' חרש מתיר. ופירש"י אין מאכילין מחצר כבר שלו ואעפ"י שנוהגי' הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה על כן ור"מ ן' חרש מתיר קסבר רפואה מורה היא ע"כ. הרי לך דאין להתיר אכילת איסור לרפואה אפי' בחולי של סכנה אם לא שתהיה רפואה גמורה, והר"מ בפירוש המשנה שם כתב וז"ל ואין הלכה כר' מתיא ן' חרש שהוא מתיר וכו' כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברים על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע ורוח דבר אמיתי הוציאו הדעת והניסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאת בדברים שהן מרפאים בסגולתם אסור כי כחם חלוש אינם מצד הדעת ונסיוני רחיק טענה חלושה מן הטוען וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול עכ"ל לעניננו, גם הרי"ף שם פ' בהא דלא כר"מ בן חרש וכ"נ דעת הר"מ בפ"ב מה' שבת דין ו' יע"ש. וכן הטור בסי' שכ"ח בדין מי שנשכו כלב שוטה העתיק דברי הר"מ יע"ש, ולכאור' יש לגמגם על דברי הר"מ ממ"ש בס' או"ה כלל נ"ט אות ל"ב וז"ל אבל בחולה שיש בו סכנה כתב הרמב"ם אעפ"י שאין בדבר תועלת כלום הואיל ומסוכן הוא התירו כדי שלא תטרף דעתו והיינו בין בחול בין בשבת, אבל לולא האי טעמא היה אסור כל דבר שאין טבעי משים חובר עכ"ל יע"ש. הרי דהר"מ התיר ללחוש לחולה שיש בו סכנה אעפ"י שאין בדבר תועלת כלום ויש איסור דחובר חבר אפי"ה מותר כדי שלא תטרף דעתו. וא"כ יקשה גם בההיא דנשכו כלב שוטה מאחר דיש בו סכנה אמאי פסק דלא כר"מ ן' חרש הלא אפי' שלא היה בו שום תועלת הי"ל להתיר להאכילו איסור כדי שלא תטרף דעתו דמאי שנא איסור דאכילת איסורי תורה מאיסור דחובר חבר דהוי נמי איסור תורה וכי היכי דהתיר בזה היה לו להתיר גם באכילת איסורי כיון דתרויהו אסירי מן התורה. ואולי דהתם לגבי לחש דוקא התירו כדי שלא תטרף דעתו משום דהא מיהא אין הגוף נהנה בפועל מן האיסור עצמו משא"כ באכילת איסורי תורה שהרי הוא נהנה בפועל שאוכל גוף האיסור עצמו הלכך לא התירו אלא ברפואה גמורה ואפי' בחולי שיש בו סכנה ליכא התר משום שלא תטרף דעתו כצ"ל לדעת הר"מ ז"ל.
אמנם אנכי הרואה דברי הר"מ הנז' שהביא בס' או"ה שהם דברי הר"מ פי"א מה' ע"ז דין י"א יע"ש וכתב עליו מר"ן בר"מ שם ומ"ש אפי' בשבת היינו משום דאסור להרבות בשיחה בטלה וכמ"ש רבינו פכ"ד מ"ה שבת ואפי"ה לחש זה שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל יע"ש. הרי דטעמא דהתיר הוא משום דליכא איסור תורה אלא איסור דלהרבות בשיחה בטילה בשבת ולכן התיר אפי' דליכא תועלת משום שלא תטרף, אבל באיסורי תורה ממש ודאי דאין להתיר אלא ברפואה גמורה וזה ברור. ועל האיסור והיתר אני תמיה שכתב דהוי משום חובר חבר דמנ"ל ליחס בזה דעת הר"מ והלא אין בזה לתא דחובר חבר דאיסורא דחובר אינו זה. ואולי דאו"ה ראה דברי הר"מ שם בו בפרק דין יו"ד ומשם סמך עצמו לומר דאי לאו האי טעמא דשלא תטרף דעתו יש לאסור משום חובר ולכן העיקר לחלק ביניהם כדשנינן מעקרא.
באופן דלמדנו מדברי הר"מ והנלוים אליו דבחולה של סכנה אין להאכילו דבר איסור מאיסורי תורה אם לא ברפואה ידועה. וכן כתב באו"ה כלל נ"ט אות ל"ה וז"ל השיב מהר"ם על נכפה אחד שרוצה גוי לרפאתו ולהאכילו שרץ העוף נכפה הוא חולי גדול וכמכה של חלל הגוף דמי ופעמים שמסתכן ונופל לאש או למים אם הרפואה ידועה מותר ואם אין הרפואה ידועה אין בידי להתיר עכ"ל.
ומתוך דברי מוהר"ם הללי אני למד דגם שוטה כנדון שלפנינו חולי של סכנה מיקרי דמתוך שאין בו דעת פעמים שמסתכן להפיל עצמו במים שאין להם סוף או להרוג את עצמו דדמי לחולי הנופל דחשיב ליה חולי של סכנה ה"נ בשוטה חולי של סכנה מיקרי וזה פשוט אשר עין בעין רואה מתוך השטות כמה מקרים רעים ופגעים רעים יזדמנו לו אם לא שאוסרין אותו בכבלי ברזל ודבר זה אין צריך לפנים. עוד אני למד מדבריו הנז' שדעת מוהר"ם היא שוה לדעת הר"מ ודעימיה שלא התירו להאכיל איסור אפי' לחולי מסוכן אם לא ברפואה ידועה הא לאו הכי אין להתיר. ודברי מוהר"ם הללו הביאם מור"ם בהגהה בי"ד סי' קנ"ה יע"ש מבלי שום חולק.
ותרתי אני בלבי לדעת שורש דברי מוהר"ם הללו ופשפשתי ומצאתי אותם שהובאו במימוניו' בפרק י"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל שאלו לרבי על נכפה אחד והיה גוי א' רוצה לרפאתו ולהאכילו וכו' שיש בו שרץ העוף והשיב כי נכפה חולה גדול וכו' ופעמים שמסתכן וכו' ומותר אם הרפואה ידועה ואם אין הרפואה ידועה אין להתיר ואע"ג דאמרינן בפסחים דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה אותה הרפואה ידועה היתה ואפי' למ"ד התם הניח חלב שור הנסקל על מכתו פטור משמע אבל אסור מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלח כדרך הנאתה אבל כזה המעשה יכול להיות שהוא דרך הנאה באכילה זו ואסור כיון שאינה רפואה ידועה וכו' עד והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה גדולה כמין הקמיע שאם השרץ מרפא מכח חזק טעמו אין צריך המחאה כל כך כמו קמיע שאין בקמיע אלא מכח מזל שהם וכיוצא בהם יפה כחם ומותר וכו' עד ואם אין הרפואה מומחה אין בידי להתיר יותר מקמיע שאין מומחה וכו' עכ"ל יע"ש.
וראיתי לרב אחאי יצ"ו עמד בתשובה בשני דברים, ראשונה במ"ש מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר גמור כגון גוהרקי דערלה דהוי שלא כדרך הנאתה ע"כ, שהדברים מתמיהין דמשמע דס"ל דאפי' במקום סכנה:
לא שרי להתרפאת באיסורין אלא דוקא שלא כדרך הנאתן מדמייתי עלה כגון גוהרקי דערלה שלא כדרך הנאתה. והא ליתא דמהש"ס פ' כל שעה דף כ"ה ע"ב בעובדא דמר בריה דרב אשי דאשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו' מבואר שם דללישנא קמא דאמר האי אישתא צמירתא וכו' נראה דבדאיכא סכנה אפי' כדרך הנאתן שרי. ולללישנא בתרא בחולי שאין בו סכנה לא שרי אלא שלא כדרך הנאתן. וא"כ דברי מוהר"ם הם הפך הש"ס וכן פסק הר"מ שם בפי"ד ממאכלות אסורות דבחולי של סכנה מאכילין אותו דבר איסור אפי' דרך הנאתו משמע ובפ"ה מה' יסודי התורה פירש כן בהדיא, גם מרן בשולחנו בי"ד סי' קנ"ה דין ג' פסק כן להדיא. ולדידי נ"ל דל"ק דהיתוך דבריו הוא דהוא ס"ל דבין בחולי של סכנה שהתירו להתרפאת כדרך הנאתן ובין בחולי שאינו של סכנה שהותר שלא כדרך הנאתן לא הותר אלא דוקא ברפואה ידועה אבל ברפואה שאינה ידועה לא שרי לא בחולי של סכנה ולא באין בו סכנה, וראיה לזה מראשית דברי מוהר"ם שכתב ואע"ג דאמרינן בפסחים דהוה שייף לברתיה וכו' אותה רפואה ידועה. דיש לדעת לאיזה לישנא קאי אי ללישנא קמא דהוי חולי של סכנה הא אפי' דרך הנאתו שרי וא"כ אפי' ברפואה שאינה ידועה הי"ל להתיר ואי ללישנא בתרא דהוי שלא כדרך הנאתי ושלא במקום סכנה היה לו להתיר לגמרי אפי' ברפואה שאינה ידועה. אלא ודאי מדכתב סתם משמע דס"ל לכולהו לישני שהתירו לא התירו אלא דוקא ברפואה ידועה. ודומה לזה כתב הרא"ש פ' כל שעה בעובדא דרבינא הנז' דלצורך רפואה מותר אע"ג דלית בהו סכנה אבל שלא לצורך רפואה אפי' שלא כדרך הנאתו אסור מדקא"ל ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן משמע מלקות הוא ליכא הא איסורא איכא יע"ש. ה"נ ס"ל למוהר"מ דכל שאינה רפואה ידועה מלקות הוא דליכא הא איסורא איכא בין בחולי של סכנה וכדרך הנאתו ובין בחולי שאינו של סכנה ושלא כדרך הנאתו, וראיה לזה הוא ממ"ש מההיא דהניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו דפטור אבל אסור וההיא שלא כדרך הנאתו הוא כדקאמר הש"ס להדיא בפ' כל שעה ואמאי אמרו דפטור אבל אסור הלא כל שהוא לא כדרך הנאתו אפי' בחולי שאינו מסוכן שרי כמו שנראה מעובדא דרבינא דשייף בגוהרקי דערלה דמשמע דמותר גמור הוא כל שאינו דרך הנאתו אלא ודאי עכ"ל דההיא דהניח חלב דאמרו דפטור אבל אסור ברפואה שאינה ידועה היא, וההיא דגוהרקי דערלה שהותר שלא כדרך הנאתו ברפואה ידועה היא, ולפי' זה מ"ש מוהר"ם מ"מ היכא דאיכא סכנה מותר כי ההיא דגוהרקי דערלה וכו' הכי קאמר דבדאיכא סכנה מותר גמור או ברפואה ידועה ואפי' כדרך הנאתו או ברפואה שאינה ידועה כשהיא שלא כדרך הנאתו כגון גוהרקי דערלה דאז בכולהו שרי בדאיכא סכנה. אבל בדליכא סכנה לא שרינן אלא שלא כדרך הנאתו וברפואה ידועה. וזו שכתב אח"כ אבל בזה המעשה יכול להיות שהוא דרך הנאה וכו' ואסור כיון שאינה רפואה ידועה. השמיענו שאפי' שבנדון דידיה הוי חולי של סכנה מ"מ מאחר שהוא דרך הנאתו אסור הואיל ואינה רפואה ידועה שאם היה שלא כדרך הנאתו הי"ל להתיר אפי' ברפואה שאינה ידועה הואיל דהוי חולי של סכנה והוי שלא כדרך הנאתו כנ"ל בביאור דברי מוהר"ם בויתור תמיהת רב אחאי יצ"ו ודוק היטב.
ונמצאו כללן של דברים בדעת מוהר"ם דס"ל דבחולי מסוכן אם בא להתרפאת באיסורין אם היא רפואה ידועה שרי אפי' כדרך הנאתן, שנית דכל שהוא שלא כדרך הנאתו מותר כל שהוא חולי מסוכן ואפי' ברפואה שאינה ידועה, ובחולי שאינו של סכנה לא הותר שלא כדרך הנאתו אלא דוקא ברפואה ידועה הא לאו הכי אסור ואפי' דהוי שלא כדרך הנאתו כיון שהוא חולי שאין בו סכנה כנלע"ד. ומ"ש מוהר"ם בסוף דבריו ז"ל והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה כ"כ כמו הקמיע וכו' ביאור דבריו נ"ל עפ"י מ"ש בפ' במה אשה דף ס"א לענין קמיע מומחה איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש וכו' ופי' רש"י ז"ל והא דקתני כל שריפא ושנה ושלש מיירי בחולי א' וכתבו זה הלחש ורפא ג' פעמים או לאדם אחד או לשלשה וכו' יע"ש, וכיוצא בזה כתבו התו' שם ד"ה חד קמיע לתלת גברי וכו' יע"ש. מיהו הר"מ ז"ל בפי"ט מה' שבת דין י"ד כתב ואיזהו קמיע מומחה זה שריפא לג' בני אדם וכתב על זה ה"ה דמדברי רבינו נר' שהוא פרש לג' בני אדם בדוקא אבל לאדם אחד ג' פעמים אין זה נקרא מומחה ודלא כפי' רש"י יע"ש, ועיין בטא"ח סי' ש"א מה שהאריך מרן הב"י בזה יע"ש, ולבסוף כתב שדעת הר"מ הוא דאינו נקרא קמיע מומחה אלא שריפא לג' בני אדם בדוקא אבל לאדם אחד שריפאו ג' פעמים מחולי אחד אין זה קמיע מומחה. ועפ"י זה אבאר מ"ש מוהר"ם והמחאת רפואה שמא אין צריך המחאה כ"כ כמו קמיע, פי' דבהמחאת קמיע כדי שיהיה מומחה צריך דוקא שריפא לג' בני אדם אבל לאדם אחד שריפאו שלש פעמים אין זה מומחה. אבל בהמחאת רפואת השרץ אם אנו רואים שריפא ג' פעמים לאדם אחד מחולי הנכפה דייו בכך להקרא רפואה מומחה שזה מורה שהשרץ מרפא מכח חוזק טעמו ואפי' שלא ריפא לג' בני אדם אפ"ה קרוי מומחה ושרי להאכילו לחולי הנכפה וזהו שסיים, אח"כ ואע"ג דאמרינן בהמפלת דאיכא גופא דלא מקבל סמא פי' והיכי אמרינן דדיו בשריפא ג"פ לאדם אחד ולא בעי' לג' בני אדם הלא מאחר דאיכא גופא דלא מקבל סמא לא היה לנו לומר דמיקרי רפואה מומחה אם לא שריפא לג' בני אדם אפי' הכי היה לנו להקל להקראת רפואה מומחה בשריפא השרץ ג"פ לאדם אחד מחולי הנכפה ולא להחמיר ולומר דבעי' ג' בני אדם דומיא דקמיע אין אנו מחמירין כ"כ אלא כל שריפא ג"פ לאדם אחד דיו אבל אם אפי' בזה לא ראינו שריפא אפי' לאדם אחד ג"פ ודאי שאינה רפואה מומחה כלל ואין להקל להאכילו שרץ אפי' שהוא חולי מסוכן כנ"ל ביאור דברי מוהר"ם בתשו' זו ודוק. ולפי דברי מוהר"ם הנז' שפירשנו למדנו לנ"ד דאם ראינו שריפא המרק של התרנגולת נבלה לג' בני אדם מחולי זה של שטות הרי אתחזק שרפואה ידועה היא מומחית לחולי זה ושרי להאכילו לשוטה זה מאחר שהוא חולי מסוכן. ואפשר דעפי"ז הוא דהורו רבני סאלוניקו להתיר כמוצג בשאלה ע"י שהוברר בפני ב"ד הצדק דמרק זה ריפא לג' בני אדם מחולי זה ולכך הורו להתיר כי חלילה לומר שבלתי שום בירור היתירו ולהשוותן ב"ד טועי' חלילה דא"כ מה כח ב"ד יפה אם לא שהוברר להם כדבר האמור ויפה דנו ויפה הורו להתיר כנלע"ד.
ישראל מאיר מזרחי.
סימן ג
הלכות רבית
שאלה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ובני ציון היקרים מטה ידם ואין לאל ידם להחזיק ביד האביונים להעביטם כי ע"כ העניים והאביונים מוכרחים הם ליקח מעות ברבית מן הגוים והגוי המלוה לא יתן מעות לעני ואביון אם לא בערבות ישראל אחר אשר ראוי לסמוך עליו. ובאופן זה מוצאים העניים מעות ואם לאו מתעלפים ברעב. וע"כ שאל השואל אם יש לסמוך על ס' ריא"ז שכתב פ' הרבית שאם הגוי כולל בשטר הקרן והרבית וזקפן עליו במלוה שיכול ישראל חבירו להיות לו ערב וכתב שכן עמא דבר והביאו מוהריק"ש ז"ל בהגאותיו מוסכם מכל הפוסקים וגם הרב כנה"ג בי"ד סי' ק"ע הביאו בלי חולק וכיון שכן שרי באופן זה או אם המצא ימצא חולק ויהא איסור בדבר יורינו המורה לצדקה הדרך אשר נלך בה ויבא שכמ"ה.
תשובה חזה הוית רמז דנא נפתח בגדולים הררי קדם דומה בדומה נשאל בבית מדרשו של מוהראנ"ח במים עמוקים סי' ו' והניף ידו עליה באורך וברוחב מבינתו וז"ל השואל ישראל שהלוה לגוי בריבית וזקף עליו הריבית איך חייב לו מאה ועשרים וכו' וישראל נעשה ערב לישראל על הריבית והקרן וכדיני הגוים האלה שהמלוה גובה ממי שירצה תחילה כדין ערב קבלן ע"כ. ובתשו' האריך להתיר דכל שאינו ערב שלוף דוץ דשרי וכן עלתה הסכמתו לענין דינא, ולהיות כן מפאת זה הוא הדין והוא הטעם להתיר ג"כ בנ"ד אכן לענין מה שכלל הקרן עם הרבית אשר עליה נתיסדה שאלתנו. הנה מוהראנ"ח ז"ל התחיל לדון על פרט זה ואסיפא דדינא לא זכינו לאורו כי חבל על דאבדין, והן קדם הראנו לדעת כי בענין זקיפת הריבית אי חשיב כגבוי או לא, הציג הבריתא דפ' הרבית דף ע"ב דת"ר ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואת הריבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית משמע דבתר זקיפה אזלינן דכיון דזקפן עליו במלוה הוו כקרן גמור. ואיכא למי' דהיינו דוקא שעלה הרבית ואח"כ זקפו עליו במלוה דכיון שכבר נתחייב בו מקודם וזקפו עליו וכתב לו כך וכך אני חייב לך הוי כקרן, אבל ריבית שלא עלה עדיין אפשר דאין זקופה מועלת ורש"י ז"ל כתב שם וזקפן עליו לאחר זמן חשב עמו על הריבית וזוקף הכל ביחד במלוה וכותב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפ' וגובה את הריבית דמשעת זקיפה הוי כגבוי ודבריו נוטים למ"ש. אבל מדברי מוהר"ם ז"ל בתשו' שהביא המרדכי בשמו נראה דאפי' ריבית שעתיד להעלות שזקפו עליו מעתה במלוה חשיב זקיפה שכתב על אודות המלצר שהלוה מיהודי ך' ליטרין בל' וכו' שחייב לשלם כל הל' דבתר זקיפה אזלינן וכו' כדאמרינן פ' הריבית וכו' יע"ש. והן אמת נלע"ד דטעמיה דמוהר"ם דמדקאמר תלמודה זקפו עליו קידם שנתגייר גובה וכו' ולא מפליג בין רבית שהעלה לרבית שיעלה אלמא דס"ל דכל שזקפו בהיתר מהני אפי' לרבית שיעלה. דאי לאו הכי ליפלוג וליתני בדידה דאף בזקפו קודם שנתגייר לא מהני אלא ברבית שעלה ומדלא מפליג בהכי ש"מ דס"ל לתלמודא דאין לחלק בין רבית שעלה לרבית שיעלה דבכל גוונא שרי כל שזקפו קודם שנתגייר.
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ישראל שלוה וכו' ואם משנתגייר זקפן עליו גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ואפי' ברבית שעלה עליו קודם שנתגייר דלא זקפן עליו קודם שנתגייר במלוה השתא הוא דשקיל מיניה רבית ע"כ. והרב מוהראנ"ח ז"ל כתב שיותר נוטים דברי הרא"ש שדעתו להתיר אף ברבית שיעלה כל שזקפן עליו והכריח הדבר מדהוצרך הרא"ש לומר ואפי' ברבית שעלה עליו קודם, דבשלמא אם בזקפן קודם שנתגייר ס"ל להרא"ש דלגמרי שרי ואפי' ברבית שיעלה אמטו להכי הוצרך להשמיענו דבזקפן לאחר שנתגייר אפי' ברבית שעלה דאסיר דסד"א דדוקא רשות שיעלה הוא דאסיר אבל רבית שעלה שרי קמ"ל דאפי' ברבית שעלה אסיר. אלא אי ס"ל דגם בזקפן קודם שנתגייר לא שרי אלא רבית שעלה א"כ מה בא להשמיענו בזקפן לאחר שנתגייר דאפי' רבית שעלה אסיר הא ודאי פשיטא דאי לאו הכי מה בין זקפן קודם שנתגייר לאחר שנתגייר. אלא ודאי דס"ל להרא"ש דאפי' רבית שיעלה שרי בזקפן קודם שנתגייר, זה הכריח מוהראנ"ח בדעת הרא"ש.
אכן רואה אנכי כי מחלוקת קדומה בפי' דברי הרא"ש נחלקו ההרים הרמים ה"ה מוהריק"ו סי' קל"ו והרב תה"ד סי' ש"ג כאשר הובאו האנשים ביתה יוסף בי"ד סי' ק"ע וסי' קע"א דמוהריק"ו תפס במושלם בדעת הרא"ש דלא מהני זקיפה דקודם שנתגייר אלא דוקא לרבית שעלה, והתה"ד ס"ל בעדו דאף לריבית שיעלה התיר הרא"ש.
וראה ראיתי בס' גידולי תרומה דף רל"ח ע"ב תמה על מוהריק"ו איך מצא מקום לומר דסבר הרא"ש בישראל שלוה מגוי שאינו גובה מה שעלה אחר הגירות דא"כ מאי האי דכתב הרא"ש ואם משנתגייר וכו' אינו גובה אפי' ברבית שעלה וכו' דכיון דלמוהריק"ו אף כשזקפן קודם שנתגייר כל עצמו של היתר אינו אלא דוקא במה שעלה קודם א"כ ע"כ מאי דקאמר בבריתא שאסר בזקף אחר שנתגייר הוא בהכרח מה שעלה קודם שנתגייר דאי במה שעלה אח"כ הא אפי' זקפו קודם שנתגייר אסור וא"כ מה משמיענו הרא"ש באומרו ואפילו רבית שעלה וכו' ולא הי"ל להרא"ש אלא לתת בו הטעם ולומר ואם משנתגייר וכו' דכיון שלא זקפן וכו' ולא היה צריך לומר ואפי' רבית שעלה וכו' עכ"ל יע"ש.
ולעד"ז להליץ דעיקר מה שלמד מוהריק"ו לומר בדעת הרא"ש הוא ממ"ש ואפי' רבית שענה וכו' דלמה לו להרא"ש בדברים אלו. אלא ודאי דבכונה מכוונת כתב כן, שאם היה מביא הבריתא בצורתה והיה נותן טעם לבד כיון דלשון הבריתא סתמא קתני ואפשר לפרשה דמ"ש זקפן קודם שנתגייר גובה את הקרן ואת הריבית דלגמרי קאמר ואפי' רבית דאחר גירות וכמ"ש התה"ד א"כ גם אם הרא"ש היה מביאה בסתם היינו מפרשים אותה כן. לאפוקי מזה הוצרך הרא"ש ז"ל להוסיף ואפי' ברבית שעלה קודם וכונת דבריו לומר דלא מיבעיא בריבית שיעלה דאסור דאפי' בזקפן קודם שנתגייר אסור אפי' ברבית שיעלה וה"נ אסור אלא אפי' ברבית שעלה דבזקפן קודם שנתגייר שרי הכא אסור מטעם דיהיב הרא"ש דכיון דלא זקפן קודם השתא ניהו שקיל ריביתא, כנ"ל פי' דברי הרא"ש ז"ל ומהכא הוא דנפקא ליה למוהריק"ו כן בדעת הרא"ש ז"ל ודוק.
איך שיהיה לענין זקיפת הרבית שעלה דעת הכל מסכמת דכל שזקפן קודם שנתגייר הרי הוא כגבוי ולא נחלקו הפוסקים אלא ברבית שיעלה, דלדעת מוהריק"ו בדעת הרא"ש לא מהני וכן נוטים פירש"י וכמ"ש מוהראנ"ח דבמה שעלה הכל מודים דמשעת זקיפה כגבוי דמי.
ואיברא דקשיא לי מההיא דפ' יש נוחלין דף קכ"ד ע"ב דאמרינן שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית ופי' רשב"ם במלוה של גוי אבל לא בריבית אעפ"י שכתוב בשטר ומלוה כמאן דגביא דמיא הואיל ונקיט שטרא אבל ריבית אע"ג דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו לא דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו מעולם וכו יע"ש. הרי דאפי' בריבית הזקוף בשטר יעלה כבר הוי ראוי ולא גבי. וא"כ היאך כאן אמרינן דזקופת ריבית הוי כגבוי לענין רבית שעלה. ויש לתרץ בחדא מתרי גווני או שמא דכל הני רבוותא יסברו ההיא דבכור דלא כפי' רשב"ם דהא דאינו נוטל ברבית היינו רבית שיעלה מעת המיתה והלאה אבל רבית שעלה קודם לכן מההלואה עד מיתת האב מאחר דזקפו בשטר הוי כגבוי ונוטל פי שנים ודלא כפי' רשב"ם. או אפשר דאתי אפי' לפירוש רשב"ם וע"כ לא קאמר רשב"ם דאינו נוטל אלא רבית שעלה משמת אביו ואילך דלהא ריביתא הוא דאינו נוטל משום דעיקר זכיית הירושה הוא משעת מיתת אביו והך רבית דמשעת מיתה ואילך אף דנוקף קודם מיתה מ"מ רל שלא עלה קודם מיתת אביו מה שיעלה אח"כ הוי ראוי מה שיעלה מעת המיתה ואילך, אבל מה שעלה קודם מיתת אביו גם רשב"ם יסבור דנוטל פי שנים דמאחר שנזקף עליו קודם המיתה הי"ל כגבוי, ואל יקשה עליך לפי זה דא"כ כדפריך עלה דההיא דשלחו מתם למאן אי לימא לרבנן השתא וכו' אלא לר' ולר' ברבית לא והתניא רבי אומר בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית ומשני לעולם רבנן וכו' לוקמא לעולם כר' והא דשלחי מתם היינו ברבית שיעלה לאחר מיתת אביו הוא דלא שקיל, וההיא דר' דקאמר דנוטל ברבית היינו ברבית שעלה קודם מיתת אביו הא לא קשיא חדא דטפי עדיף לאוקומא כחכמים דרבים נינהו מלאוקומא כר' דיחידאה הוא, ועוד דמאחר דר' ס"ל דבשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם שקיל, א"כ לדידיה אף ברבית שיעלה לאחר מיתה ס"ל לש"ס דודאי שקיל לדעת ר' דלא גרע משבח ששבחו הנכסים לאחר מיתה דשקיל ה"נ ודאי דשקיל והלכך לא מצי לאוקומא כר' ומוקי לה כרבנן דכי היכי דלדידהו לא שקיל בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ה"נ ברבית דלאחר מיתה דכוותא דלא שקיל ולעולם דרבית שעלה קידם מיתת אביו קא שקיל לכ"ע מאחר דנזקף עליו במלוה ומעת הזקיפה כגבוי דמי אבל מה שיעלה אח"כ לא. ובהכי אתיא הך סוגיא שפיר לדעת רש"י ומוהריק"ו ודעימיה.
א"נ דהגם דבעלמא ס"ל דרבית שעלה מעת הזקיפה הוי כגבוי ס"ל דגבי בכור שאני מאחר דשנה עליו הכתוב בכל אשר ימצא לו לעכב ולומר דגבי בכור הוי ראוי אבל בעלמא לא כנ"ל ודוק.
אכן רואה אנכי דאין לחלק בין ירושת בכור לעלמא שהרי בתשו' המיוחסו' להרמב"ן סי' רכ"ג נסתפק על רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה ודקדק מהך סוגיא דפ' יש נוחלין דלא מצי לזבוני יע"ש. הרי שדימה דין הבכור לעלמא וכי היכי דגבי בכור ס"ל לרבנן דלאו כגבוי דמי ה"נ בעלמא ולכן מחוורתא כדשנינן מעיקרא. אלא דקשיא לי על מ"ש הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ס"ג על מ"ש הרב המפה סעיף ל"ב ואם מכר לו ש"ח של גוי ומחלו צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו וכתב הש"ך ז"ל דברי הרב צ"ע דנהי שכתב הב"י מח"ו כב' בשם תשו' רשב"א ורבינו ירוחם וכו' דצריך לשלם לו גם הרבית מ"מ הרי הרשב"א גופיה בתשו' אחרת נסתפק אם יכול למכור כלל הרבית והיא בתשו' הרמב"ן סי' רכ"ג וכיון שכן כיון שאין הרבית נמכר אע"ג דהיה יכול לגבותו אינו חייב לשלם דמניעת הריוח לא הוי היזק ופשי' דהר"ש בתשו' רמב"ן שם מיירי אף ברבית שעלה כבר כדמשמע התם להדיא וכו' עד ובעל כרחין צ"ל דהרשב"א ורבי' ירוחם שכתבו דצריך לשלם לו אף הרבית מיירי כשזקף עליו הרבית בשטר במלוה ואז הו"ל כגבוי וכדמוכח בש"ס פ' איזהו נשך וכו' אבל מלשון הרב שכתב אף הרבית שעלה עליו לא משמע כן וצ"ע עכ"ל. וכונתו בזה דדברי הרב' המפה שכתב אף הרבית שעלה עליו משמע דלא איירי בזקפו עליו הרבית בשטר וא"כ לדידיה נמצאו דברי הרשב"א דקשין אהדדי ולהכי הניחה בצ"ע, ולדידי לא קשיא לי כלל דברי הרב, דאיברא דס"ל שדברי הרשב"א ורבינו ירוחם מיירי בזקף עליו הרבית בשטר. מיהו מה שכתב אף הרבית שעלה עליו כונתו בזה להשמיענו דאפי' דזקף הרבית בשטר לא גבי אלא הרבית שעלה עליו דוקא דזהו הוי כגבוי אבל למה שיעלה מכאן ואילך לא הוי כגבוי וכדעת רש"י ז"ל ומוהריק"ו ז"ל בדעת הרא"ש ז"ל בפ' הרבית דסבירא ליה כן דלא חשיב גבוי אלא מה שעלה קודם הגירות אבל מה שיעלה אחר הגירות לא הוי כגבוי ה"נ דכוותא דאף שזקפו לא גבי אלא דוקא הרבית שעלה ובזה הוא דמחייב לשלם שהרי הזיקו במה שמחלו. ומ"ש הרב המפה אף הרבית שעלה עליו ה"פ דמלבד הקרן מחייב לשלם לו אף הרבית שעלה עליו בדוקא מאחר דהוי כגבוי אבל הרבית שיעלה לא וכסברת מוהריק"ו ודעימיה ובזה סרה מהר תלונתו מעל הרב המפה. כי עפ"י חילוקו אשר שם הש"ך בדברי הרשב"א אהדדי מיתוקמו גם דברי הרב המפה שפיר שכונתו כדכתיבנא ועלו ובאו על נכון, אמנם תירוץ הש"ך גופיה במה שרצה להשוות דברי הרשב"א אהדדי דמ"ש הרשב"א ורבי' ירוחם מיירי בזקף עליו הרבית וכו' משמע דס"ל דמ"ש בתשו' הרמב"ן סי' רכ"ג דלא מצי למיזבן הרבית מיירי בלא זקפן עליו. והא ודאי לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי כלל. חדא שהרי מדברי הרמב"ן במ"ש בתשו' הנז' ומכאן נסתפק לי זה כמה רבית הכתוב בשטר אם אפשר לזכותו במכר או במתנה כלל וכו' והביא ראיה מההיא דפ' יש נוחלין, פשט הדברים מוכחו דמיירי בזקף הרבית בשטר, ואפי"ה העלה דאינו יכול למכרו משום דלא הוי כגבוי וראיתו מוכחת עליו מההיא דיש נוחלין לענין בכור דאסקינן דלא גבי הרבית בשטר משמע אפי' בזקף לא מהני, וא"כ איך העלה הש"ך ארוכה למחלתו בחילוקו, והנר' לי בישוב דעת הש"ך דס"ל דתרי מיני זקיפות איכא דמה דאמרינן דזקיפת רבית מהני דהוי כגבוי היינו דוקא כשכתוב בשטר חייב אני לך מאה ועשרים ולא הוזכר שם רבית כלל אלא דכלל הקרן עם הרבית בשטר ודוקא בזקיפא כי האי הוא דאמרינן דכגבוי דמי ובהכי מיירי הרשב"א ורבינו ירוחם שכתבו דבמוכר שט"ח ומחלו דחייב לשלם הרבית אמנם הך תשו' דהרמב"ן מיירי ברבית הכתוב בשטר בפי' כגון שכתוב לויתי מאה במאה ועשרים לשנה דאף שהרבית ג"כ כתוב בשטר מ"מ כל כי הא לא חשיב כגבוי דמאחר שמוזכר הרבית בפי' שהעשרים הוא לשנה נמצא שבכל יום ויום הוא מרויח ואי בעי לסלוקי בזוזי תוך השנה אין פורע לו כל העשרים של הרבית רק הרבית שעלה לפי רוב הימים היוצאין ובודאי דבזה אף הכתוב בשטר לא חשיב כגבוי והיא גופא מיירי הך שמעתתא דפ' יש נוחלין דברבית כזה הוא דלא הוי כגבוי אבל בזקף ממש הרבית עם הקרן וכללו בתוך השטר וכתב חייב אני לך מאה ועשרים סתם אז ודאי דחשיב זקיפה שפיר והוי כגבוי ובזה עלו ובאו דברי הרשב"א על נכון לפי תירוץ הש"ך.
אכן אי קשיא הא קשיא ממה שהראני איש עמיתי כמהר"י ערוך יצ"ו תשו' להרשב"א ז"ל הביאה הב"י בח"מ סי' ק"ד מחו' ח' ז"ל כתב הרשב"א שאלה:
שנים שהלוו לגוי בזה אחר זה ואין בנכסי הגוי לזה ולזה וכשבא ראובן, המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון קרן והרבית שהרווחת קודם אתה נוטל ומן המותר אגבה קרן חובי לפי שלא חל חוב הרבית מזמן השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוא יכול לפורעו בכל עת ולסלקו. תשובה:
אין בדברי שמעון כלום לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל הרבית שיעשו מעותיו ובהדיא שנינו גבי פוסק לזון את בת אשתו שניזונית מנכסים משועבדים וכו' והטענה שאמרת דאי בעי למפרעיה וכו' מההיא נמי שמעינן וכו' יע"ש, הנה מתשו' זאת נר' דס"ל להרשב"א דרבית דגוי אפי' שלא זקפו עליו במלוה כגבוי דמי ממה שהעלה שהדין עם ראובן לגבות החוב והרבית, וא"כ מה נסתפק אם יכול למכרו או ליתנו במתנה והעלה דלאו כגבוי דמי הרי מתשו' הלז משמע דכגבוי דמי. ובשלמא בההיא דמחלו שכתב דחייב לשלם גם הרבית ניחא משום דס"ל דכגבוי דמי אפי' בלא זקיפה אבל הך תשו' דרמב"ן סי' רכ"ג קשיא, והנר' לומר לזה והוא דא"כ תיקשי לן הך סוגיא דפ' הרבית דמפליג בין זקפו עליו במלוה ללא זקפו כנ"ל ומה יענה הרשב"א להך סוגיא. אלא ודאי דלענין ב"ח גופיה ודאי שהדין נותן דאף דלא זקפו כגבוי דמי וכדיהיב טעמא הרשב"א לפי שמשעת זמן השטר חייב עצמו בכל הרבית ודוקא לענין גוי ונתגייר הוא דמפלגינן בין זקפו קודם שנתגייר לזקפו אחר הגירות, אבל לענין שיהיה ממש כשלו שיוכל למוכרו או ליתנו במתנה בהא ודאי דס"ל דלאו כגבוי דמי לענין זה דומיא דבכור דלא חשבינן ליה כגבוי ה"נ לענין מכירה או מתנה. אמנם לגבי הב"ח גופיה ודאי דחשבינן ליה כגבוי לומר דמההיא שעתא זכה ביה ניהו כנ"ל כעת בישוב דברי הרשב"א ז"ל. כלל העולה דרובא דרבוותא זולתי מוהריק"ו ז"ל כ"ע סברי מרנן דלענין הרבית משעת זקיפה חשיב כגבוי בין לרבית שעלה ובין לרבית שיעלה וגם מוהראנ"ח שקרא ערער מ"מ לענין הלכה לא פורש מאי דעתיה כי לא זכינו לאורו ובכן אם נלך ונדון אבתריהו הדבר יוצא לנ"ד דהלכתא כריא"ז ומוהריק"ש והרב המאסף דכל שזקף הרבית עם הקרן יכול ישראל להיות ערב בשבילו. ומה גם דס' מוהריק"ו הכל תמהו עליה כאשר הזכרנו לעיל דיותר נוטים דברי הרא"ש כס' מוהר"ם רביה, ומכ"ש דגם מוהריק"ו הגה שהביא סברת הרא"ש מ"מ לא עשאה עיקר להלכה ואדרבא לענין דינא בנ"ד דן את הדין כס' מוהר"ם דס"ל דזקיפה מהני גם לרבית שיעלה ועליה נסמך מוהריק"ו להתיר בנ"ד כאשר יר' הרואה ולכן ודאי דהלכה למעשה עדיף ונמצא דגם מוהריק"ו מן המנין להסכים להתיר נ"ד לצאת ערב אפי' הוראתו למעשה, וא"כ הדין יוצא לנ"ד להתיר כנ"ל כעת.
ישראל מאיר מזרחי.
סימן ד
דיני שביעית
שאלה אשה אלמנה נתנה מעות לגוי אחד עובד אדמה בשנת השמיטה סך מה לזרוע לה בעד הסך הנז' תבואה בקרקע הגוי לה לשמה וכל אשר יעלה מהתבואה בין רב למעט הכל יהא לה לשמה ואין לגוי שום חלק בתבואה לא כחוכר ולא כמקבל ולהיות הגוי גמול חסד מהאלמנה הנז' נתרצה וניאות ועשה והצליח אך האלמנה הנז' לא ידעה אם השנה ההיא היתה שנת השמיטה אשר היא קדש לה' לא יעבד בה ולא יזרע, ישוב לאחר מעשה כאשר הוגד לה שהיה שנת השבע שנת השמיטה נפשה לשאו"ל הגיע אם תבואה זו שריא אי לא על הדין ועל האמת ושכמ"ה.
תשובה בעזר שוכן רם מעלה ומטה הוא יהיה בעזרי להבין דבר השמיטה, ואנכי הרואה כי שאלה זו אדניה הוטבעו על ב' חקירות, ראשונה לתור ולדעת אם שמיטה בזמן הזה היא דאוריתא או דרבנן, שנית לדעת אם יש שליחות לגוי להחמיר או לאו. ואניף ידי אל החלק הראשון בס"ד דע לך כי שורש דבר זה הוא פתוח בההיא דפ' השולח דף ל"ו אמאי דתנן התקין הלל פרוזבול פרכינן עלה ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטה שביעית והתקין הלל דלא משמטה אמר אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתיב מדבר א' שמיטת קרקע וא' שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ורש"י ז"ל פי' דהלל כר' ס"ל דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן היה דרבנן שמעינן מינה דאליבא דר' שמיטת כספים מדרבנן היא בזמן הזה. אבל לא פורש מזה אי שמיטת דחרישה וזריעה בזמן הזה אי מדרבנן או מדאוריתא. מיהו התו' שם ד"ה בזמן שאתה משמט וכו' הוקשה להם מההיא דריש מועד קטן דף ג' דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא וזה דבר השמיטה וכו' דהו"ל לאתויי ההיא דהירושלמי ולא ההיא דר' ומכח קושיתם תירץ ר"ת ז"ל דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמיטה קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל ע"כ. ובאמת דלכאורה תירוץ ר"ת מגומגם דאיך כתבו דלא איירי בחרישה וזריעה. דא"כ איך יתורץ ההיא דמק' דהקשו דמוכח דבחרישה וזריעה קאי, וראיתי בחידושי הלכות נרגש מזה וכתב וז"ל ומיהו מייתי התם שפיר אחרישה וזריעה דנוהג בין ביובל ובין בשביעית והיינו בזמן שנוהג השמטת קרקע נוהג נמי השמטת כספים דהיינו שביעית לענין חרישת קרקע וכההיא דהירושלמי ודוק עכ"ל. ורואה אנכי כי עם כל זה לא הועיל כלים כמ"ש דהיינו יובל לענין חרישת קרקע שזה לא יתכן ליאמר בדברי ר"ת דהלא כתוב ומפורש בדרי ר"ת דשמיטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה ויריעה וכו', וא"כ איך יתכן להבליע בנעימה וליחס בדברי ר"ת דבאיסור חרישה וזריעה דיובל קאמר אין זה אלא תימא ושלא בדקדוק כתב כן והנ"ל עיקר בכונת דברי ר"ת כי הגם שדבריו סתומים כאן הלא המה עשירים בקדושין פ"ק דף ל"ח ע"ב ד"ה השמטת כספים חיבת הגוף היא וכו' ומשם באר"ה וירוה צמאונך וילמד סתום מן המפורש דוק ועיין היטב. וזה בעצמו כונת דברי ר"ת דהכא למדקדק היטב ותו לא מידי וזה פשיט וברור מאד.
הנלמד מדברי התו' דקידושין הנז' דלענין חרישה וזריעה בשביעית בזמן הזה איסורו מדרבנן בין לפי' רש"י בין לפי' ר"ת, והיינו דאיכא ביניהו דלרש"י יליף לה מן הירושלמי, והר"ן ז"ל בגיטין אזיל לפי' ר"ת כאשר יר' הרואה. גם הרשב"א בחי' לגיטין נטה לו כפי ר"ת יע"ש.
אך העומד לנגדנו הוא הנשר הגדול הרמב"ם בה' שמיטה ויובל לפי מ"ש מרן בכ"מ בפ"ד דין כ"ה ובפ"ט דין א' ובפ' יו"ד דין ט' הכריע בעדי דס"ל דהשמטת קרקע בחרישה וזריעה בזמן הזה הוי דאוריתא יע"ש. וכבר עמדו עליו הר' גד"ת בשער מה ובס' משנה למלך פ"ד והרב פ"ח א"ח בשיטתו לגיטין דף ו' ע"ב והניחוהו בתימה כאשר יר' הרואה והכריע הפ"ח דהעיקר דס"ל דהוי מדאוריתא בזמן ה"ה עיין עליו. גם הרמב"ן הביאו בס' התרומות שער מ"ה ס"ל דהוי מן התורה יע"ש. ובאמת דיותר הקושי הנופל על מרן בכ"מ הוא מסתירת דבריו אהדדי דמאחר דבפ"ד ובכ"ט ובפי' הכריע בעד הר"מ דס"ל דחרישה וזריעה בזמן הזה אסיר מדאוריתא א"כ איך בפ"ד דין כ"ט על מה שתמה עליו בס' כפתור ופרח כתב מרן ז"ל להליץ בעד הר"מ דלא דק הכפתור ופרח דבהדיא כתב רבינו בפ"ט ובפ"י דשמיטת קרקע בזמן הזה שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם והלא בפ"ט ובפ"י כתב מרן בעד הר"מ איפכא דס"ל דחרישה וזריעה הוי מן התורה ודברי מרן סתרי אהדדי וכאשר עמדו גובא דאריוותא וזו ודאי תמיהה רבתי, ותמיהה זו בעצמה נופלת על מרן מוהריק"א בתשו' הובאה בתשו' מוהרי"ט בראשונות סי' מ"ב שנתעצם עם המבי"ט שדן לנהוג דיני שביעית בפירות הגוים הגדלים בארץ ומר"ן ז"ל סתר כל ראיותיו אחת לאחת. ובכללן שהמבי"ט הביא ראיה מדברי הכפתור ופרח שכתב שמה שהיא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הגוי ומוהריק"א שם תפס עליו בזה דאין מזה ראיה יען שדברי הכפתור ופרח הם מיוסדי' משום דס"ל דשבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה, וזה אינו שהרי כתב הר"מ ז"ל בפ"ט ובפ"י דשמיטה קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם וא"כ אזדא לה הגהה. עוד האריך בזה שם יכתב כ"ש שכבר נתבאר שאומר דברים אלי לא חש לקמחיה שדבריו מיסדי' ששבת הארץ וקדושתה בזמן הזה הוא מדאורייתא וכיון שכבר נתבאר שדעת הר"מ ז"ל שאינם אלא מדרבנן אין כאן תמיהה אלו תורף דברי מרן מהריק"א ז"ל שהשיב על המבי"ט בתשו' הנז"ל יע"ש באורך. ובאמת כי התמיהה מבוארת כי מאחר שהוא בפ"ט ובפ"י כתב בעד הר"מ ז"ל דס"ל דשביעית דחרישה וזריעה בזמן הזה הוא מדאורייתא א"כ היאך דחה דברי המבי"ט ונמצא סותר עצמו ממ"ש בחיבורו על היד עם מ"ש בתשו' הנז'.
ולולא דברי מרן שהעלה בעד הר"מ דס"ל דבזמן הזה הוי דאורייתא, אני לעצמי היה נ"ל לומר בעד הר"מ דס"ל דבזמן היה הוי דרבנן ומ"ש בפ' עשירי דין ט' ובזמן שאין היובל נוהג איני נוהג א' מאלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים מ"מ מדבריהם, דהאי מדבריהם קאי נמי גם על שביעית בארץ דהוי מדבריהם ואתרוייהו קאי. והטעם דס"ל לרבינו כפירו' ר"ת לגמרי שפירש דההיא דאמרו בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים דפי' שמיטת קרקע ליובל קרי ליה שמיטת קרקע ואתה משמט כספים כל דיני שמיטה קאמר בין חרישה וזריעה בין שמיטת כספים דלעולם איני נוהג מן התורה דיני שמיטה אלא דוקא בזמן שהיובל נוהג אבל כשאין היובל נוהג אין נוהג שים דבר מהשמיטה אפילו חרישה וזריעה אלא מדבריהם וכן הוא דעת הר"מ כרית לגמרי. ומ"ש הר"מ בפ"ד דין כ"ה אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד וכו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית שעל דברי הר"מ אלי בנה דיק מרן ז"ל ויסודות דסבירא ליה דשביעית דחרישה וזריעה בזמן הזה הוי דאורייתא כאשר האריך בזה מרן בכ"מ שם יע"ש. לענ"ד אחר המחי"ר ממרן הקדוש ונשיקות זהב לי נ"ל דאי מהא לא איריא דלעולם ס"ל דבזמן הזה שביעית מדבריהם הוא ומ"ש הר"מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לאי בזמן הזה קאמר דא"כ הול"ל ונוהגת בכל זמן ומאי בפני הבית ושלא בפני הבית דקאמר, אלא הכינה לפי מה שהשריש לנו הר"מ בפירוש בענין היובל דנוהג בין בפני הכית בין שלא בפני הבית וכונתו שם מבוארת דהיינו לומר בזמן שכל יושביה עליה היובל נוהג ואפי' שאין ב"ה בנוי שהרי משנכנסו לארץ נהג היובל קידם בנין ב"ה שהרי בנין הבית היה בשנת שמנים וארבע מאות ליציאת מצרים ככתוב במלכים בבנין הבית והם מנו יובלות מיד אחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק ארבע מאות שנה קידם שנבנה הבית והטעם מפני שהיו כל יושביה עליה. הרי שאפילו שלא בפני הבית עשו יובלות וגם בזמן הזה אילו יצוייר שיהיו כל יושביה עליה אפילו שבית המקדש חרב היה לנו למנות יובלות וטעם שאין אנו מצווין ביובל הוא מפני שאין יושביה עליה ואם כן כשאמר ר' בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט שביעית דמדמינן יובל לשביעית והא בהא תליא א"כ כי היכי דיובל נוהג אף שלא בפני הבית בזמן שכל יושביה עליה גם שביעית נוהגת שלא בפני הבית בזמן שהיובל נוהג אבל לעולם בזמן הזה שאין היובל נוהג הואיל ואין יושביה עליה גם שביעית אינה נוהגת כלל אלא מדבריהם, ונמצא כלל הדברים דמ"ש הר"מ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית היינו בזמן שכל יושביה עליה אבל האידנא ודאי דמדבריהם היא אף שמיטת קרקע. וסעד לדברי אלה מצאתי ראיתי בדרשות לכמוהר"ח אבולעאפיא יצ"ו בס' עץ חיים בפ' בהר וז"ל ותו איכא למידק בלשון מרן במה שדייק דס"ל
לרבינו דשביעית בזמן הזה דאוריתא מדכתב ושביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, וקשה דנ"ל דמ"ש ושלא בפני הבית היינו כשכל ישראל עליה כמ"ש פ"א מה' תרומות ונוהגת שלא בפני הבית ובסוף הפרק כתב דתרומה בזמן הזה דרבנן והשיגו הראב"ד דסותר מ"ש בתחלת הפרק והשיב מרן דמ"ש ושלא בפני הבית כשכל ישראל עליה וכפי זה אן דייק פה מלשון זה דשביעית בזמן הזה מן התורה הא י"ל שפירושו כשכל ישראל עליה וכן פי' גבי יובל כתב רבינו שנוהג שלא בפני הבית ור"ל כשכל ישראל עליה. ותירץ וי"ל דשאני יובל ותרומה שגילה רבינו שבזמן הזה דרבנן מוכרח לומר שמ"ש שלא בפני הבית פי' כשיהיו כל יושביה משא"כ שביעית שלא גילה דבעי' כל יושביה מורה שגם בזמן הזה דאוריתא עכ"ל יע"ש. ולע"ד תירוצי איני נוח לי שהרי גם שביעית הואיל ותלוי הוא ביובל כמ"ש בפ"ט ופ"י דדנ"ש כר' בשתי שמיטות הכתוב מדבר א"כ שביעית דומה בדומה ליובל ונוהג בין בפני הבית ואפי' שלא בפני הבית והיינו כשכל יושביה עליה אז הוא דאוריתא, אבל בזמן הזה ודאי דהוי דרבנן כנ"ל בדעת הר"מ. גם מוהרי"ט בתשו' לי"ד בשניות סי' נ"ב הוכיח דשביעית בזמן הזה ואפי' שמיטת קרקע הוי מדרבנן ואפי' לדעת הר"מ ודחה דברי מרן הכ"מ שכתב דהוי דאוריתא דליתא וכתב שמצא בספר הר"מ כ"י בלשון הזה בזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהג עכ"ד יע"ש. הרי לך שדעתו מסכמת כמ"ש דשביעית בזמן הזה הוי דרבנן ושכך מצא בדברי הר"מ וזה סעד למאי דכתי'.
ברם העומד לנגדנו הם דברי מרן שכתב בער הר"מ דהוי דאוריתא והגם שדבריו סותרין כנז"ל מ"מ לא ידענו אמאן נסמוך, ובר מן דין הראני רב אחא"י יצ"ו בטי"ד סי'
של"א שכתב וז"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה וזריעה ובכל עבודת קרקע ובא"י האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות ובח"ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפי' מדרבנן וכו' וכתב עליו מרן בב"י וז"ל ובשביעית וכו' פ' השולח אמרינן דשביעית משמטת בזמן הזה מדרבנן ומשמע התם דבין שמיטת קרקע ובין שמיטת כספים לא נהגי בזמן הזה אלא מדרבנן וגם בירושלמי דההוא פרקא מייתי מקרא שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כלומר מדאוריתא אינה נוהגת אבל מדרבנן נהגא וכך הם דברי הר"מ ה' שמיטה פ"ט ופ"י וכתב סמ"ג דהכי קי"ל ודלא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אעפ"י שאין יובל נוהג ע"כ. הרי דמרן הב"י ס"ל בעד הר"מ דשביעית בזמן הזה הוי דרבנן וזמ"ש בפ"ט ובפ"י, וזה הפך מ"ש בכ"מ בפרקים הנז' בעד הר"מ דהוי דאוריתא, הרי לך שחזר בו מרן עצמו והסכימה דעתו דהוי דרבנן ובודאי שמה שכתב בב"י שהיא באחרונה עליו אנו סומכין, ולפי זה עכ"ל דס"ל דמ"ש הר"מ בפ"ד דנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לאו בזמן הזה קאמר אלא בזמן שכל יושביה עליה וכדפרישנא לעיל, ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שמצאתי ראיתי בחידושי מהר"ש סיריליו למס' שביעית מכ"י אשר בבית מדרשינו פ' שלש ארצות האריך הרחיב למעניתו להוכיח דשביעית בזמן הזה הוי דאוריתא ונסתייע מדברי הר"מ בחיבורו ושוב כתב מצאתי בתשו' להר"מ וז"ל וחייבים בביעור של שביעית בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות הנוהגות בארץ נוהגות בכל מקום ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא תלוי כל מקים שהמעשרות נוהגין ובהדיא תנן במס' שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מימון ז"ל ע"כ, ומר"ן בתשו' הובאה בתוך תשו' מוהרי"ט הראשונות סי' מ"ב חלק על מוהר"ש סיריליו בענין שביעית ודחה ראיותיו והעלה דהעיקר בדברי הר"מ דשביעית הוי בזמן הזה דרבנן. וגם על מ"ש מהר"ש סיריליו להביא ראיה שפירות הגוי חייבין בביעור מדברי הר"מ והגאונים וכו' עד וכ"ש שקדושת הפירות ואיסורן לאחר שביעית דהוי דאוריתא דפשיטא דאין קנין לגוי בא"י להפקיען מקדושתן לפירות שביעית כדאמרן. ומרן ז"ל דחה דבריו שהרמב"ם מפרש דמה שאמרו אין קנין לגוי וכו' היינו בענין שאם חזר הישראל ולקחה הימנו וכו' אבל כשהיא ביד גוי מופקעת היא ובזה דחה דברי מוהר"ש סיריליו ולע"ד לכאורה איכא למידק דהא מוהר"ש סיריליו מיסתמיך מתשו' הר"מ שכתב בהדייא דמיחייב בביעור בזמן הזה ואיך לא שת לבו מרן ז"ל על התשו' דהר"מ הנז'. אך במאי דכתיבנא ניחא דס"ל למר"ן בעד הר"מ דמ"ש בתשו' דחייבין בביעור מדבריהם הוא ולא מד"ת שהרי תלה הביעור במעשרות וכל מקום שהמעשרות נוהגים חייבים בביעור ואילו במעשרות בהדייא כתב הר"מ דנוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית מן התורה היינו בזמן שכל יושביה עליה אבל בזמן הזה שאין כל יושביה עליה מדבריהם היא ה"נ בביעור בזמן הזה מדבריהם הוא דמיחייב ולא מן התורה ובזה נדחו דברי מוהר"ש סירליו גם לענין ביעור כנ"ל לישב וברור הוא, ותשו' זו דהרמב"ם היא מודפסת בשאלות הר"מ המודפסות ואחר שהביא דין המעשרות הנוהגות בזמן הזה מדרבנן הביא דין זה דביעור וזהו סעד למה שכתבתי ועל פי הדבר האמור ניחא לי מ"ש בס' ידי אליהו לכמוהר"א נאליפפא תיקון ק"ט שהאריך הרחיב על דברי מרן בכ"מ במ"ש בפ"ד יכתב וז"ל ולא ידעתי איך עלה על דעת מרן לצדד ממה שכתב רבינו דשביעית נוהגת אפי' שלא בפני הבית דהיינו מדרבנן והלא היכן מצינו פיטורא מדאוריתא שנאמר שנוהג אף שלא בפני הבית שכתב רבינו הוי מדרבנן וכו', ואני אומר שאין זה תימה כלל שהרי לא חייבה תורה אלא בזמן שהיובל נוהג וכל יושביה עליה, אבל כל זמן שאין כל יושביה עליה ואין היובל נוהג גם שמיטת קרקע בשביעית אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן ובהדייא פטר לה קרא מדרשא דוזה דבר השמיטה שמוט דדריש לה רבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ומ"ש עוד הרב הנז' ז"ל ואדרבא מדברי רבינו נר' דדוקא שמיטת כספים תלה הכתוב ביובל וכו' גם בזה ליתא לע"ד שהרי התי' בקידושין בדיבור הנז"ל כתבו בשם ר"ת איפכא דלאו דוקא שמיטת כספים. נוסף ע"ז דמוכרח הדבר לומר שדברי רבי לגמרי קאמר מהסוגיא דריש בק' דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומוקי לה אביי בשביעית בזמן הזה ואליבא דרבי דתניא וזה דבר השמיטה וכו' הרי לך דפשטה דשמעתתא מוכחא שדרשת רבי לגמרי היא ואפי' בחרישה וזריעה ומכאן ראיה גמורה לשיטת ר"ת, עוד כתב הרב הנז' ועוד שלא מצינו בשום מקום שאמרו שחכמים תקנו שביתת קרקע אף שלא בפני הבית כמ"ש בשמיטת כספים דתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ע"כ, גם לזה אני אומר שהרי משנה שלימה אין עודרין עם הגוי בשביעית הרי שאפי' בגוי אסור ומכ"ש בישראל, והרי בהניזקין דף ס"ב אהא דתנן מחזיקין ידי גוים בשביעית פרכינן והאמר רב דימי וכו' אין עודרין עם הגוי וכו' ומשני לא צריכא למימר להו אחזוקי. גם מצינו בפ' זה בורר דף כ"ו אמרי' ר' חייא וכו' חזייא לההוא גברא דקא כריב אמר להן כהן וחורש וכו' תו אמרינן התם כהן וזמר, אלמא דשביתת הארץ אף שלא בפני הבית נהגא מדרבנן. וא"כ שפיר מצינו לצדד בדברי הר"מ דשמיטת קרקע מדרבנן היא, עוד כתב הרב הנז' שם וז"ל אך אמנם ראיתי למרן כתב בתשו' בויכוחו עם הרב המבי"ט הביאה מוהרי"ט בראשונות סי' מ"ב וכו' עד מדבריו אלה נר' שהרב חזר בתשו' ממה שפי' דברי רבינו בכ"מ וכו' עד וצ"ל שמפרש דברי רבינו מ"ש מדבריהם בפי' דקאי לתרוייהו וכו' גם מ"ש בפ"ד דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית היינו מדבריהם וכו' יכל זה רחוק בעיני וכו', ולי הדיוט כבר פירשתי שמ"ש דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית מדאוריתא היא והיינו בזמן שיובל נוהג וכל יושביה עליה ולעולם דבזמן הזה דרבנן היא וכדפרשי' לעיל ובודאי דהוי חזרה גמורה ממ"ש בב"י י"ד בעד הר"מ דס"ל דהוי דרבנן וכדכתיבנא.