שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
אורח חיים
סימן א
דיני ספירת העומר
שאלה קטן שהגדיל בתוך ימי העומר וכן גר שנתגייר בתוך ימי העומר אם מונה בברכה או לא וכן מי שמת לו מת המוטל עליו שהוא אונן בתחלת לילה ראשונה מן העומר אם יש לו תשלומין לספור ביום אחר קבורת המת או לא, תי מספקא לן מי שהיה אונן לילה ויום שלם באופן שלא נקבר המת זולתי אחר שיצאו הככבים מלילה שניה אם דינו כמי ששכח ולא ספר יום אחד דסופר מכאן ואילך בלא ברכה או אם יש לחלק ביניהם ושכמ"ה.
תשובה הן קדם ראה ראינו מ"ש הרא"ש בתשו' כלל כ"ז סי' א' מעשה שאירע אבל לא"א שמת לו ילד בשבת וכו' למ"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפילה ומכל המצות וכו' וכן יום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפלת הבקר כיון שעבר זמנה וכן הבדיל כיון שעדיין הוא זמן הבדלה למי שלא הבדיל בלילה אבל תפלת הערב לא התפלל כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל עכ"ל יע"ש. וכן העתיק את דבריו רבינו בעל הטורים בי"ד סי' שמ"א אך דבדין ההבדלה הסכימה דעתו שאין להבדיל כדעת אביו הרא"ש פ' מי שמתו והגם שבתשו' הנז' פסק איפכא הרי נתן טעם מרן הב"י ז"ל שם שכתב הר' יהודה בנו שכל מקום שתשו' הם הפך ממ"ש בפסקיו אזלינן בתר פסקיו שהם אחרונים, ואיברא דהגם דבענין אונן דעת הרא"ש דפטור מלהבדיל, מ"מ לענין ט"ב שחל להיות במ"ש העלה הרא"ש בסוף תענית דמבדיל ליל מוצאי ט"ב ונתן טעם לדבר דשאני גבי אונן דגברא פטור הוא בזמן חיובו משא"כ בט"ב דגברא בר חיובא הוא אלא דהזמן פוטרו הלכך כל שעבר הזמן ההוא הדר לחיובו הראשון ולהכי מחייב להבדיל וכדעת בה"ג יע"ש. ואיברא דהרשב"א בתשו' סי' קי"ז חלוק הוא עליו שכתב תמהת על הרמב"ן שכתב בשם הרב בה"ג בענין ט"ב שחל להיות במ"ש דכיון דלא יכול לאבדולי אכסא בשעתו תו לא יכול להבדיל מבדיל במוצאי ט"ב דהא אידחי לגמרי ואמרת מה בין זו לאותה שאמרו בפ' כיסוי הדם כיסהו הרוח וכו' ואם חזר ונתגלה חייב לכסות ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות והשיב דשאני גבי כיסוי בשעת שחיטה ראוי היה לכסות אלא שקדם הרוח וכיסהו ולפיכך כשחזר ונתגלה חוזר הוא לחיובו משא"כ כאן שנדחה מעיקרו הלכך שוב לא יראה כלל זת"ד יע"ש. והן אמת כי מ"ש שהבה"ג כתב שאין להבדיל במוצאי ט"ב, הרואה יראה בדברי הרא"ש בסוף תענית שכתב בשם בה"ג איפכא דס"ל דמבדיל במוצאי ט"ב. אכן הרמב"ן חלק עליו וס"ל דלא יבדיל וא"כ היאך הרשב"א ייחס סברת הרמב"ן לדעת בה"ג והדבר הוא בהפכו וכעת הדבר צל"ת אם לא נאמר שט"ס נפל בדפוס, אבל מ"מ הרי נמצא דבט"ב חלוק הוא הרשב"א עם הרא"ש וס"ל דלא יבדיל. וילע"ד דגם הרשב"א לא בא אלא לתת טעם לסברת הרמב"ן שלא יקשה עליו ההיא דפ' כיסוי הדם מ"מ לענין הלכה אפשר דאזיל ומודה לדעת הרא"ש דיבדיל במוצאי ט"ב ולכל דבריו אינם אלא לשיטת הרמב"ן ז"ל וליה לא ס"ל כנלע"ד כעת.
ובעיקר חילוק הרא"ש הנז"ל בסוף תעניות שחילק בין ט"ב לאונן דשאני גבי ט"ב דהזמן פוטרו משא"כ גבי אונן דגברא לא בר חיובא הוא. הגם שדבריו אינם צריכים סעד לתומכו דפקיע ומומחה הוא וכל רז לא אניס ליה, מ"מ כננס על גבי האדם הגדול שבענקים מצאתי ראיה ברורה לדבריו מן הגמ' בפ"ק דחגיגה דף ט' ע"א אמתני' דתנן מי שלא חג בי"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל דאיפליגו אמוראי בש"ס דר' יוחנן אמר דכולן תשלומין דראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ואמרינן עלה מאי בינייהו אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום ב' לדעת ר"י פטור ולרבי אושעיא חייב. ופרכינן עלה ומי אמר ר"י הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור"י אמר אף בלילה נמי מביא ואסיקנא אלא אמר רב פפא קסבר ר"י לילה אינו מחוסר זמן ע"כ ופרש"י קסבר ר"י לילה אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר הילכך מחוייב הוא בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהביא אבל חיגר ביום ראשון אין עליו שום חובת ראיה לפיכך אין לו עליו תשלומין עכ"ל, הרי לך כחילוק הרא"ש ז"ל שחילק בין היכא שהזמן מעכבו דאז חוזר ונראה, לאונן דגברא לאו בר חיובא הוא דיש ראיה חזקה לחילוקו מדברי רש"י הנז', והגם דהש"ס הדר פריך אהך שינוייא מזב הרואה יראה בש"ס דהך שינוייא קיימא גם אמסקנא מדמשני עלה כי קאמר ר"י לדברי האומר לילה מחוסר זמן. אלמא דלר"י ס"ל דלילה לאו מחוסר זמן וכחילוק רב פפא וזו בעיני ראיה חותכת לחילוק הרא"ש ז"ל.
ומאחר עלות דכל שהזמן גורם חוזר ונראה. הנה כי כן יגדל התימא על הרשב"א בתשו' הנז"ל בענין ט"ב שנתן טעם לדברי הרמב"ן דטעמא דאינו מבדיל משום דגברא לאו בר חיובא דמה יענה להך סוגייא דחגיגה שהוכחנו להדייא דכל שעכובו מצד הזמן דחוזר ונראה הוא וכדעת הרא"ש ולכאורא הך סוגייא מנגדתו להרמב"ן והרשב"א ז"ל, ולישוב דעתם ז"ל נ"ל דס"ל לחלק בין הנושאין דהתם גבי קרבן דכבר טבל והעריב שמשו וגברא חזי הוה אלא דמחוסר קרבן הלכך אמרינן דלילה אינו מחוסר זמן הואיל וגברא חזי אלא דהזמן מעכבו חוזר ונראה הוא משא"כ גבי ט"ב דמשחשכה ליל ט"ב נדחה מעקרא מלהבדיל נמצא דמעולם לא נראה כלל וחשבינן ליה כגברא דלאו בר חיובא מאחר דדחוי מעיקרי הוא הלכך אינו חוזר ונראה כיון שלא היה לו שעת הכושר להתחייב להבדיל קודם בוא ט"ב דבשבת אין לו להבדיל כלל ובליל מ"ש הוא ט"ב דחוי מעיקרו קרינן ביה משא"כ גבי קרבן דגברא חזי קודם הלילה כדבר האמור כנ"ל לחלק לדעת הרשב"א ז"ל. אי נמי נ"ל והוא הנכון דס"ל להרשב"א דע"כ לא חילקו למחוסר זמן לדחוי מעיקרו אלא לישב דעת ר' יוחנן מיניה וביה מההיא דאמר דאף בלילה נמי מביא ואליביה הוא דאוקי רב פפא קסבר לילה אינו מחוסר זמן. אבל לחזקיה דהוא בר פלוגתיה דס"ל דבלילה אינו מביא על כרחך לומר דס"ל דלילה מחוסר זמן וכן לשאר אמוראי דפליגי עם ר"י כדאיתא בפ"ק דמס' כריתות כולהו ס"ל דלילה מחוסר זמן וגם אם נטמא בלילה אינו מביא וא"כ לדידהו ס"ל דאע"ג דהזמן גורם הו"ל דחוי מעקרו. וכיון דחזקיה ואמוראי פליגי עליה דר"י כותייהו נקטי' דאף בדחוי מכח הזמן חשיב דחוי מעיקרו ובהכי מתוקמו דברי הרשב"א הנז"ל שפיר דס"ל גבי ט"ב נמי דהגם דהזמן גורם חשבינן ליה דחוי מעקרא כדעת חזקיה ודעימיה ודלא כר"י.
ולמען תחזקנה ידיך בזה ארחיב לך הדיבר במ"ש הר"מ פ"א דין ז' דכולם תשלומין דראשון כדעת ר' יוחנן וכן פסק בפ"ב דין ה' במי שהיה חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני דפטור משום דתשלומין דראשון הם. ושם סיים דאם נטמא בלילי י"ט הראשון אעפ"י שטהר למחר פטור והדבר קשה דמאחר שפסק כר' יוחנן הי"ל לפסוק גם בזה כר"י דאף שנטמא בלילה חייב שכן דעת ר"י ואמאי בענין טומאה פסק כחזקיה. ונלע"ד לישוב זה דבענין טומאה פסק כחזקיה משום דרביה דר"י הוא וכמ"ש מרן בכ"מ שם בו בפרק דין ח' יע"ש. וכן בה' מחוסרי כפרה דין ה' בענין זב פסק כחזקיה לגביה דר"י כמ"ש מרן בכ"מ שם אבל בענין חיגר ונתפשט דאיפליגו ר"י ור' אושעיא פסק כר"י לגבי ר' אושעיא כנ"ל בישוב דעת הר"מ ודוק, ומאחר דאפסיקא הלכתא כחזקיה בענין טומאה ולדידיה ס"ל דלילה מחוסר זמן חזרו דברי הרשב"א בתשו' הנז' על נכון וכדכתיבנא, אכן הרא"ש ז"ל שחילק בין ט"ב לאונן דעתו כמשפי' רש"י אליבא דר"י וכדכתיבנא.
מיהו במה שהסכים הרא"ש לענין אונן כסברת הר' יהודה דפטר מלהבדיל משום דדמי לחיגר ונתפשט, הראני איש עמיתי כמהר"י ערוך מכתב אלקים ממוהר"י מטראני שתמה על דברי הרא"ש הללו וז"ל איברא דזה ימים כשלמדתי בברכות תמהתי על ר"י והרא"ש ז"ל בראיה זו שהביאו מחיגר ביום ראשון ונתפשט בשני דפטור דהא מלתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור' אושעיא דר"י אומר כולן תשלומין דראשון ופירש"י יום ראשון עשה הקב"ה עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו ור' אושעיא אמר כולן תשלומין זה לזה מאי בינייהו א"ר זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו למ"ד תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולמ"ד תשלומין זה לזה אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני והשתא היכי מדמינן הבדלה לחגיגה חגיגה ביום ראשון תלה רחמנא אבל בכל הבדלה בחול לה רחמנא שיבדיל בין הקדש ובין החול כל היכא דמצי מבדיל מבדיל וכולהו הבדלה בין הקדש ובין החיל ודמי לתשלומין זה לזה שאין לך יום בהם שאין חובתי תלויה בעצמו עכ"ל מוהרי"ט ז"ל. ולעד"ן דיש להליץ בעד הרא"ש דס"ל דגם בהבדלה עיקר חיובא אינה אלא ליל מוצאי שבת דוקא שחייב להבדיל בין קדש לחול אבל מוצאי שבת דמבדיל והולך כל היום כלו וכן למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו אלא משום דהוי תשלומין דליל מוצאי שבת והמורה לזה משום דבש"ס פ' ערבי פסחים אסיקנא אמר רבא הלכתא טעם מקדש טעם מבדיל ומי שלא קדש בע"ש מקדש והולך כל היום כולו ומי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל היום כולו ע"כ. והטא"ח סי' רע"א כתב וז"ל אם לא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד יקדש למחר עכל"ה. וכתב עליו הב"ח וז"ל וכתב רבינו ואם שכח וטעה משום דלכ"ע בשכח ודאי מקדש ואח"כ אמר דרב עמרם כתב אם לא קדש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר משמע מלשונו דוקא בשכח או נאנס אבל לא בהזיד וטעמו מידי דהוי אמי ששכח ולא התפלל דאין לו תשלומין אלא בשכח ונאנס אבל לא בהזיד כדלעיל סי' ק"ח. אבל דעת הרמב"ם דלא דמי לתפלה דעבר זמנה ובא להשלים אותה בזמן תפילה שלאחריה ומדין תשלומין הוא הלכך דוקא בשכח או נאנס אבל קידוש זמנה כל השבת אלא דעיקר המצוה לקדש מיד כשקדש היום וכו' אבל אם עבר ולא קדש משקדש היום אפי' עבר במזיד יקדש למחר דלא מתורת תשלומין נגעו בה אלא דעדין לא עבר זמן קידוש עכ"ל יע"ש ואיברא דלפי זה קשיא לי בלשון מרן ז"ל בשולחנו הטהור סי' רע"א שכתב וז"ל אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום עכ"ל, והדבר קשה דמאחר שפסק דאפי' במזיד מקדש ביום כדעת הר"מ א"כ אמאי נקט לישנא דיש לו תשלומין, הא אי מתורת תשלומין נגעו בה במזיד לא היה לו לקדש דומיא דתפילה דלא שייך תשלומין בהזיד ולא התפלל ולדעתו ז"ל דפסק דאף במזיד מקדש לא היה לו לתלות הדבר בתשלומין והו"ל למנקט כלשון הרמב"ם וכעת הדבר צל"ת. איך שיהיה הרי לענין קידוש דנקט רבא מקדש והולך כל היום כולו מפרש"י דמדין תשלומין נגעו בה דהיום הוי תשלומין דלילה. א"כ גם באידך דאמר מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל, מבדיל והולך כל היום כולו מדין תשלומין נגעו בה שיום ראשון הוא תשלומין דליל מוצאי שבת ולא דיום ראשון מיקרי זמנו וראיה לדבר מדנקט הטור סי' רצ"ט בענין הבדלה מי ששכח ולא הבדיל כתבו הגאונים דמבדיל יום ראשון ותו לא ויש חולקין דמבדיל כל השבת כולה. ואם איתא דזמן ההבדלה הוא יום ראשון או עד יום ג' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכולהו זמנא אריכתא מיקרי ולא מדין תשלומין נגעו בה א"כ אמאי נקטי' שכח או נאנס דמשמע דוקא אלו הא אפי' בהזיד ולא הבדיל הי"ל לומר דיבדיל כיון דזמניה הוא דומיא דתפילה דמי שהזיד ולא התפלל בשעה ראשונה מהיום ודאי דלא מיפטר בתר הכי כל שהוא תוך זמנו ה"נ היה לו לחייבו אף בהזיד משום שאין לך יום בהם שאין חובתו תלויה בו. אלא ודאי מדנקט הטור ומרן בשולחנו דוקא או בשכח נאנס ולא בהזיד זה מורה דס"ל דבין למ"ד מבדיל והולך כל היום ובין לדידן דקי"ל דמבדיל עד סוף יום ג' מדין תשלומין נגעו בה דכולהו הוו תשלומין דליל מוצאי שבת ולהכי דיקא בשכח או נאנס מחייבי מדין תשלומין אבל בהזיד לא דומיא דתפלה דבהזיד אין תשלומין לתפילה הסמוכה לה ומעתה חזרה ראית ר"י והרא"ש בההיא דאונן דמדמי לה לחגר ונתפשט דכי היכי דהתם מפטר משום דהוי תשלומין דראשון ה"נ באונן מפטר משום דהיום הוא תשלומין דמ"ש, והגם דמדברי הר"ן בפ' ע"פ אהך מימרא דמי שלא הבדיל וכו' כתב וז"ל אבל בה"ג כתב שאעפ"י שהבדלה אין לה תשלומין אלא כל היום כיון שאי אפשר להבדיל במוצאי שבת מבדיל במוצאי ט"ב והקשו עליו דכיון דנקטי' דאינו מבדיל אלא כל היום כולו נמצא שאין לה תשלומין כלל שיום אחר הלילה קרוי כל יומא מוצאי שבת. ותירץ דשאני גבי ט"ב דכיון דלא אפשר כגון בט"ב סמכינן אלישנא דאמימר דאמר מבדיל והולך כל השבת כולו זת"ד יע"ש, הרי דיום ראשון קרי ליה זמניה שהיום הולך אחר הלילה. לזה י"ל דהיינו דוקא לדעת בה"ג דחשיב ליה יום ראשון זמניה שהרי כתב שאין לו תשלומין אלא יום ראשון אלמא דיום ראשון לא חשיב ליה תשלומין אלא זמניה אבל לדידן אף יום ראשון מדין תשלומין נגעו בה ולא מיקרי זמניה וכן נראה ממ"ש הר"ן אחר זה אבל הרמב"ן כתב דאפי' למ"ד מבדיל והולך כל השבת כולה הבדלה של מוצאי ט"ב אינה צריכה תשלומין וכו' מדנקט כן אלמא דמ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה מדין תשלומין נגעו בה. אלא דיש לדוחה לדחות דאין מזה ראיה דדילמא ס"ל דתשלומין זה לזה ולא תשלומין דליל מוצאי שבת דיקא ולכן העיקר הוא כמ"ש דהוי תשלומין דליל מ"ש ממאי דנקטו לישנא דשכח או נאנס כדאמרן, וגם הרא"ש פ' מי שמתו אחר דברי ר"י כתב ונראה לי כדברי ר"י דהא דאמרינן במ"ש מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת היינו כשלא היה לו יין במוצאי שבת או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל אבל אונן וכו' יע"ש. דנ"ל דכונתו רצויה דמכח דמוקמינן לה בשכח או נאנס דוקא מוכח דמדין תשלומין הוא וכיון שכן גבי אונן פטור הואיל דהוי תשלומין דמ"ש ודמי לחיגר ונתפשט כנלע"ד בישוב דעת הרא"ש ז"ל.
אכן הא קשיא לי בדברי מרן בשולחנו הטהור דבסי' רצ"ט פסק דדוקא מי ששכח ולא הבדיל מבדיל והולך אלמא דהא בהזיד פטור הואיל ומדין תשלומין נגעו בה ואילו בי"ד סי' שמ"א דין ב' לענין אונן פסק דיבדיל אחר שיקבר המת כדעת מוהר"מ אלמא דס"ל דזמניה הוא ואם מדין תשלומין הוא הי"ל לפוטרו אלא ודאי דזמניה הוא וא"כ אמאי בא"ח נקט דוקא מי ששכח הא אפי' בהזיד הי"ל לומר דמבדיל הואיל וזמניה הוא ונמצאו תרי פסקי דסתרן, ואולי דס"ל דדוקא יום אחד קרוי זמניה כדעת הר"ן שהבאתי לעיל ולכן גבי אונן חייב ביום א' אחר קבורה דזמניה הוא אבל מיום א' ואילך מדין תשלומין הוא ולכן בא"ח דנקט דמבדיל והולך עד יום רביעי להכי נקט שכח או נאנס דוקא דמראשון ואילך תשלומים הם ולא מיחייב בתשלומין אם הזיד אלא דוקא בשכח, אבל איה"נ דביום ראשון אף אם הזיד חייב להבדיל הואיל וזמניה הוא כנלע"ד בישוב דעת מרן בתרי פסקיו.
ברם אכתי הא קשיא על מרן דהנה לענין אונן בהבדלה נחלק הרא"ש עם מוהר"ם מרוטנבורק דלדעת מוהר"ם מחייב להבדיל ולדעת הרא"ש ור"י פטור מלהבדיל וכן בסוף מ"ק נחלקו מוהר"ם והרא"ש בענין קטן שהגדיל בתוך ימי אבילות דלדעת מוהר"ם מחייב באבילות ביום שהגדיל ולדעת הרא"ש פטור כאשר יר' הרואה לשם. ואילו רבינו בי"ד סי' שמ"א לענין אונן פסק דמבדיל כדעת מוהר"ם, ובענין קטן שהגדיל בסי' שצ"ו פסק כדעת הרא"ש דפטור מאבילות ונמצאו תרי פסקי דסתרן. וראיתי בבאר הגולה אשר סביבות הש"ע שם בסי' שצ"ו כתב דלפי הטעמים שכתב הרא"ש במ"ק לפי שני הטעמים אין שום קושי על השני פסקים, ואני בעניי לא נתחוורו דבריו אצלי דאדרבא לפי השני טעמים יקשה על רבינו יותר כאשר יראה הרואה.
שוב ראיתי להרב ט"ז שם בסי' שצ"ז ס"ק ב' שהקשה לו מר חמיו תמיהה זו ומכת זה דחה פסק מרן ופסק השני דינים כמוהר"ם ז"ל. והטורי זהב האריך הרחיב לישב תרי פסקי מרן ותורף דבריו דשאני גבי קטן והגדיל לפי שלא הטילו חכמים חובת האבילות אלא מן שעה ראשונה שמת שהוא עיקר המרירות דהיינו משיסתם הגולל אבל כל שנפטר בעת ההיא פטור לגמרי אח"כ משא"כ הבדלה שהזמן נמשך מליל מוצאי שבת עד יום ג' שהכל זמן אחד ארוך הוא ולכן חייב להבדיל לאחר קבורה הואיל וזמניה הוא, וכההיא שאמרו בפ' הישן בקטן שהגדיל בימי הסוכה שחייב לעשות סוכה וכן גר שנתגייר מאחר שהזמן הסוכה נמשך עד שבעה ימים ה"נ בהבדלה דכוותה זהו תורף תירוץ הט"ז שם יע"ש שהאריך הרחיב למעניתו ועפ"י זה מיושבים תרי פסקי מרן אהדדי.
ואני בעניותי לא מחוור לי תירוצו כלל דאחר המחילה רבה י"ל דלא בא אל נכון דאם איתא דמה שפסק רבינו גבי אונן דמבדיל היינו משום
דס"ל דמ"ש מבדיל והולך כל השבת דהיינו עד יום רביעי משום שזמנו נמשך עד היום ההוא אם כן יקשה למה בא"ח בסי' רצ"ט לענין הבדלה פסק בשכח או נאנס היל"ל דגם בהזיד ולא הבדיל יבדיל עד יום ג' מאחר שהוא זמנו אלא ודאי עכ"ל דס"ל דדוקא יום ראשון הוא זמנו ותו לא וכדאמרן לעיל וא"כ תירוץ הט"ז לא נהירא לי כלל וצל"ת.
אכן בעיקר התמיהה שתמהו על תרי פסקי מרן לע"ד לא קשיא כלל יען כי דבריו ברור מללו ביתה יוסף סי' שצ"ו דטעמא דפסק דקטן והגדיל
דפטור כדעת הרא"ש היינו משום דהלכה כדברי המקיל באבל אבל לענין אונן דמבדיל דאינו ענין אבילות פסק כדעת מוהר"ם שהוא רבו של הרא"ש ז"ל ובזה עמדו שני פסקיו על נכון דמרן ז"ל נרגש מזה וישב דבריו בנועם שיח שפתותיו מעט מחזיק את המרובה והוא אמת ויציב
ברם אכתי פש גבן לישב תמיהה אחרת שתמה הט"ז בי"ד סי' שמ"א ס"ק ה' על מה שפסק מרן שם בסעיף ב' לענין אונן שאינו חייב
להתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל וכתב בדרישה מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצורכי צבור וכיוצא בו בזמן התפילה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור א"ח סי' כ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפילה שג"כ אין צריך להשלימה בתפילה שלאחריה לתשלומין כיון שבזמן התפילה הקודמת היה פטור מלהתפלל דומיא דאונן ותמה עליו הט"ו ז"ל תמיה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דהא כל שהוא אנוס פטור מלהתפלל ובהדייא אמרו באנוס דמתפלל אח"כ שתים כמ"ש בא"ח סי' ק"ח יע"ש שהפליג מדורת התמיה גם בא"ח סי' ק"ח בס' מגן דוד תמה כמו כן עליו ומתוך כך דחה את דבריו מהלכה, ואני תמה על תמיהתו דמי גילה לו רז זה דעוסק בצרכי צבור הוי מחמת אונס דלדידי לא מיחוורא דכל אדם שבהדיא פטרוהו מלהתפלל כגון חתן ומי שתורתו אומנותו ועוסק בצרכי צבור שבהדיא אמרו דפטורין מלהתפלל משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה הרי הוא כמו אונן שפטרהו מלהתפלל משא"כ בשאר אנוסים דפיטור מחמת אונס כגון שכור וכיוצא ודאי שיש לו תשלומין בתפלה שלאחריו באופן שדינו של בעל הדרישה שריר ובריר וקים וכן ראוי להורות. שוב מצאתי ראיתי בחיבור חדש הנקרא הלכה ברורה על א"ח הליץ כן בעד הדרישה יע"ש והנאני הדבר כי כיונתי לדעת קדושים והוא ברור ופשוט לע"ד.
היוצא מן המחובר הוא דכל אדם שבזמן חיוב במצוה הוא פטור כגון אונן או קטן או גר שנתגייר לאח"כ אם המצוה ההיא זמנה נמשכת כגון סוכה או הבדלה דזמנה יום ראשון אז מחויב האונן לעשותה לאחר שיקבר המת וכן קטן כשהגדיל או גר שנתגייר מחייבי הואיל וזמנה נמשכת. אבל בכל מצוה שאינה נמשכת כגון התפילות שזמנן קבוע ערבית כל הלילה ושחרית עד ארבע שעות ומנחה עד הלילה אז אינם חייבים בתשלומין הואיל ובזמן חיובו היו פטורין.
ובכן חל עלינו חובת ביאור בענין ספירת העומר אם זמנה נמשכת או לא וממילא רווחא שמעתתא לפיטור או לחיוב. דע כי מוהר"ל ן' חביב בסי' ס"ב בביאור מ"ש הר"ן בסוף ה' סוכה למה אין מברכין זמן על העומר וראיתי מי שכתב שאם לא ספר בלילה לא יספור ביום משום הכי אין מברכין זמן ע"כ. והרב הנז' העלה בכונתו דבשלמא אם לא היה הפסק בזמן שאם לא ספר בלילה יספור ביום כולהו לילי כחדא לילה אריכתא דמו ומשום הכי הי"ל לברך זמן שכבר הגיע לתחילת זמן כל המצוה אבל כשיש הפסק בזמן דיומי מפסקי וכל לילה ולילה הויא חלק מצוה דלא נגמרה המצוה עד שימנה מ"ט יום לפיכך לא יברך זמן זת"ד בקיצור נלמד מדבריו דלדידן דקימא לן שאם לא ספר בלילה יספור ביום כפי מה שפסק מרן ז"ל א"כ כולהו לילי כחדא לילה אריכתא דמי וא"כ נמצא שזמנה נמשכת מלילה הראשונה עד סוף מ"ט יום וחדא מצוה מקריא וא"כ לכאורה נראה דדמיא לסוכה או הבדלה דקי"ל דבקטן והגדיל או גר ונתגייר מחייב לעשות אח"כ המצוה בשאר ימי הסוכה ה"נ בקטן והגדיל או גר ונתגייר בתוך ימי העומר וכן נמי באונן דמחייבי למנות בשאר הימים מאחר דכל המ"ט ימים חשיבי כחדא מצוה אריכתא הואיל ואם לא ספר בלילה סופר ביום. איברא דבדברי מוהרלב"ח ז"ל קשיא לי במ"ש ואע"ג דר"י בעל התוס' ס"ל האי סברא דאם לא ספר בלילה לא יספור ביום כדכתב בשם רבינו תם ז"ל ואיהו נמי סבירא ליה דאם לא ספר בלילה ראשונה דסופר בשאר הלילות דלא בעי' תמימות משמע דכל לילה ולילה הוי מצוה בפני עצמה זהו דוקא לענין ברכת המצוה דכיון דבכל לילה ולילה עושה חלק מהמצוה בפ"ע צריך לברך אמנם לענין זמן לא מברך בלילה הא' משים דאכתי לא הגיע כי אם לזמן חלק המצוה כיון שיש הפסק בזמן ואין לברך זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין חדא דמי הגיד לו דמ"ש ר"ת דכל לילה הוי מצוה בפני עצמה דהיינו חלק מהמצוה ולא שהוא מצוה בפני עצמה ממש אי משום דתספרו חמשים יום אמר קרא דמורה דכולהו המ"ט יום כל יום מהם הוא חלק לחבירו ובהצטרפות כולם נעשה המצוה שלימה ובזה אתי שפיר דכל לילה הוא חלק מהמצוה. א"כ כששכח ולא ספר יום א' שלם למה מונה בשאר הלילות הרי חסר חלק מהמצוה. ובשלמא אם היינו אומרים דכל לילה הוי מנוה מיוחד בפני עצמה ניחא דמברך משום דכל יום אינו אגוד בחבירו אבל מאחר שהוא חלק מצוה לדעת מוהרלב"ח א"כ כי שכח יום א' אמאי מברך הלא חסר החלק ההוא. ועוד דלפי דבריו שכתב דאין לברך זמן על שהגיע לזמן חלק המצוה א"כ מה יענה לחנוכה דמדליקין שמונה דנמצא דכל לילה הוא חלק המצוה ואפ"ה מברכין זמן לילה הראשונה ואפי' שאם לא הדליק לילה א' אינו מדליק ביום דשרגא בטיהרא מאי מהנייא, ואם נאמר דשאני התם דבכל יום אירע בו נס בפני עצמו א"כ יקשה שהי"ל לברך זמן כל לילה ולילה. אלא מאי אית לן למימר דכל הלילות חשוב כל לילה חלק מהמצוה ואפ"ה די בברכת הזמן שמברכין בלילה הראשונה וא"כ גם בעומר דכותה דהו"ל לברך זמן בלילה הראשונה ואפי' שהוא חלק מהמצוה סוף דבר דלכאורה עדיין דבריו צל"ת. ואולי דשאני גבי חנוכה שאין היכר ביום הנוסף בעת עשות המצוה שהרי אינו חייב להדליק כי אם נר א' בכל לילה ונמצא שבעשית המצוה אין בה היכר ולא שום שינוי בה כי הנר שהדליק אמש מדליק בו היום ולכן הוי כנטילת לולב שנראה שעושה המצוה פעמים אין מברכין זמן כי אם בתחלת המצוה שנעשית בשלימות משא"כ גבי עומר דבכל לילה אדם מונה וכולל הימים שעברו דרך משל ביום השני כשאומר היום שני ימים הרי כלול היום הראשון בכלל וכן במנין שאר הימים הילכך אין לברך זמן הואיל וכל המצוה היא נחלקת לחלקים כנ"ל ודוק.
הדרן למאי דאתינא עלה דלפום דברי מוהרלב"ח נפקא דלדידן דקי"ל דאם לא ספר בלילה דיספור ביום א"כ כולהו יומי חדא מצוה בזמן ארוך הוא וא"כ קטן והגדיל וגר שנתגייר וכן אונן מחייבי לספור כן היה נראה לי.
אכן כד מעיינינן שפיר נר' דיש לחלק דשאני בסוכה דמחייבי' לקטן וה"ה לגר וכן להבדלה היינו משום דבעת שהגיע למצוה תוך ימי החג הרי בעת ההיא מקיים המצוה בשלימות במה שישב בסוכה בעת ההיא וכן בעת שהבדיל הרי קיים המצוה כולה, אכן בנ"ד שהתורה חייבה לספור חמשים יום הגם שסופר ביום מ"מ כולהו יומי אגידי זה בזה ואינה מתקיימת המצוה בשלימות זולתי בהגיעו למ"ט יום וא"כ בקטן שהגדיל תוך חמשה לעומר הימים שעברו אין להם תשלומין ואינו יכול לספור היום חמשה לפי דלדידיה החמשה ימים שעברו חלפו להם ואינם ניתנים לתשלומין וא"כ הו"ל כחיגר ונתפשט דפטור כיון דבשעת חיובו נפטר ה"נ דכוותה הואיל ובימים שעברו הוו פטורים גם מכאן ולהלן פטורים. לכן באונן בלילה שספר ביום לאחר קבורה מיחייב לספור בשאר הימים דהו"ל כמו שלא מנה בלילה דסופר ביום, וע"י זה סופר בשאר הלילות בברכה ה"נ דכותה וה"ה לקטן והגדיל ביום ראשון מהעומר וכן גר שנתגייר יום א' דמונין והולכין בשאר הלילות אבל אם גדלו בשאר הימים וכן אונן שעבר יום ולילה והוא אונן הו"ל כמי ששכח ולא מנה יום שלם דמונה בשאר הימים בלא ברכה ה"נ בקטן וגר ואונן דכוותה. ועוד דאעיקרא דדינא בשכח ולא בירך דאמרינן דיספור ביום ובשאר הימים מונה בברכה הרי עינינו הרואות בסי' תפ"ט ס"ק ז' שכתב הפר"ח ז"ל דמאי דמונה ביום בלא ברכה הוא משום דמסתפקא לן אי ניתן לתשלומין או לא ולכן מכח ספק ימנה בלא ברכה ולפי זה הורה גבר דגם בשאר הימים ימנה בלא ברכה הפך פסק מרן ז"ל, והגם שאין לנו לשנות מפסק מרן ז"ל שפסק דבשאר הימים ימנה בברכה. היינו לומר כן באונן שספר ביום ההוא עצמו לאחר קבורה וכן בקטן שגדל ביום ראשון מן הספירה וכן גר שנתגייר ביום ראשון דלהני האי ספירה שיספור בשאר הימים בברכה. אבל בקטן שהגדיל וכן גר שנתגייר בא' משאר הימים של העומר וכן אונן שעבר יום א' שלם לילה ויום באנינותו הרי זה דומה למי ששכח ולא מנה ביום א' שלם דפסק מרן דמונה משם ואילך בלא ברכה כ"ש כאן שהיו פטורים עד הזמן ההוא דשוב לא יספרו בברכה כלל דנ"ד עדיף לפטרם מכל וכל לטעמי תריצי דכתיבנא, אבל ביום ראשין מן העומר בין בקטן ובין בגר חייבים למנות מכאן ואילך בברכה כנ"ל לדון להלכה ולמעשה וצור יש' יצילינו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי. כה דברי עבדא דמתחנין למאריה מלכין צור מחסי מבטן גוחי. הצעיר
ישראל מאיר מזרחי ס"ט
סימן ב
דיני נר חנוכה
כתב מרן בש"ע סי' תרע"א יש מי שאו' דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור קודם הדלקה אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא י"ח ע"כ. ולפי זה יש מקום
שאלה אם ראובן בשאר לילות חוץ מהראשונה לא הי"ל שמן כי אם לנר א' ויתן אותו בנר ובירך עליו ואח"כ קרה מקרה שהביאו שמן הראוי לשאר נרות אם יכול לחזור ולברך עליהם ולא הוי ברכה לבטלה או לא מי אמרי' כיון דמצות חנוכה נר איש וביתו והשאר אינו אלא הידור כבר יצא י"ח ושוב לא יברך וכמ"ש ס' יד אהרן וז"ל נ"ל דאם יש כדי להדליק בכל לילה נר א' א"צ לחזור על הפתחים או למכור כסותו כיון דיוצא י"ח מן הדין וכו' ואם יש לו שמן בצמצום ולחבירי אין לו כלל מוטב שידליק בכל לילה א' ויתן לחבירו דהא מדינא א"צ כי אם נר א' ע"כ. או דילמא התם שאני משום דגדול כבוד הבריות שצריך לחזור על הפתחים או למכור כסותו וכן כדי שיזכה חבירו ג"כ במצוה דכל ישראל ערבים זה לזה, אמנם בנ"ד לענין ברכה כלהו חדא מצוה נינהו כיון שקבלו עליהם כל ישראל הידור זה למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל שוינהו אנפשייהו חובה וכולן שוין לטובה לענין ברכה זכר לדבר תפלת ערבית שהיא רשות ועכ"ז שוינהו אנפשייהו חובה ומברכין והנה לענין שימוש לאורה כתוב בס' גן המלך וז"ל לאו דוקא אותם שמדליקין בראשונה למצות נ"ח אלא אפי' אותם שמוסיפין דמהדרין בכל לילה אסור להשתמש לאורה. ובסי' תרע"ו כתב ס' יד אהרן אם הדליק נר א' ולא בירך יש לו לברך על השאר וכל זמן שעוסק בהידור יש לו לברך ע"כ. אמנם בנ"ד יש לחלק וכיון דיש פנים לכאן ולכאן תבעי לן ויבא דברו בעט'י ושכמ"ה.
תשובה אל ה' ויאר לנו בס"ד. חזה הוית השני צדדין אשר צידד מרן השואל שי' והרצה פנים לכאן ולכאן. והצד הנוטה לברך מההיא דס' גן המלך שאסר השימוש אפי' בנרות הנוספין ובודאי טעמו ונמוקו דטעמא משום דכל שמשתמש לאור הנוספין אין הדבר מוכיח דבנוסף הוא השימוש דמאחר דכולם קבועין זה אצל זה כשמשתמש מן האור הרי גם האור של נר החיוב נלוה אליהם ונמצא דמשתמש מנר החיוב בצירוף האחרים הילכך אסיר להשתמש אפי' בנוספין משום דהרואה אומר לצרכו הדליקן וכמ"ש רבי' ירוחם הביאו מרן הב"י סי' תרע"ג וז"ל וכתב עוד כשמניח נר אחד להשתמש לאורו מניחה בפני עצמה שאל"כ יאמרו על כולן לצרכו הדליקן ע"כ. ומטעם זה כתב הרא"ש שהשמש יהיה דוקא האחרון כדי שיהא ניכר. אבל בנרות הנוספות הקבועין יחד הרי האור בא מכולן ונמצא משתמש גם מנר של חיוב הילכך אסור להשתמש בהם מהטעם האמור. אבל לא שנאמר מפני זה שהנוספות חשיבי כנר של מצוה ממש להזקיקן ברכה מאחר שכבר בירך על נר של חובה. ואין ספק דמרן השואל שי' במה הצד מייתי לה ולא נעלם מזיו חכמתו דאין מזה ראיה לענין ברכה. גם מה שצידד מרן שי' מההיא דס' יד אהרן שכתב במי שהדליק נר א' ולא בירך דיש לו לברך על השאר כל זמן שעוסק בהידור, הא ודאי חיליה של יד אהרן דברים נכונים בטעמן, דוגמא לזה כתב הר"ן ז"ל בפ' לולב הגזול המאי דתנן י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' פטור מפני שהוציאו ברשות ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' ופרכי' עלה והא מדאגבהיה נפק ביה ומשני בשהפכו. וכתב הר"ן ז"ל יש שלמדו מכאן שצריך לברך על הלולב בעודו בכלי מפני שכל מצות מברך עליהן עובר לעשיתן והר"ן ז"ל דחה סברה זו וכתב ולא תקשי לך הא דאמרי' שכל המצות וכו' דהכא נמי אע"ג דמדאגבהיה נפק ביה אפי"ה יש עדין שיירי מצוה שצריך לנענעו הלכך שפיר מקרי עובר לעשיתן וכו' יע"ש. והן הן דברי התוס' פ"ק דפסחים דף ז' ע"ב ד"ה בעידנא יע"ש גם הרא"ש פ' לולב הגזול כתב וז"ל וצריך לדקדק מתי יברך אדם על הלולב וכו' וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב וכו' א"נ משום שלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע וכו' ועוד כדקאמר בס"פ מנהגן של אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו לב"ה ולולבו בידי וכו' אעפ"י שכל אלו הדברים אינם מעכבים מ"מ הואיל ויש בהם מניה מן המובחר חשיב כעובר לעשיתן ע"כ יע"ש. ומעתה גם במי שלא בירך בנר א' יש לו לברך על השאר כל זמן שעוסק בהידור כמ"ש היד אהרן דשפיר הוי עובר לעשיתן כל זמן שעוסק בהידור מנוה והגם דאין הנדון דומה לראיה דהתם בנענועים יש בהם מצוה מן המובחר משא"כ הכא דאינו אלא הידור מצוה. מ"מ מאחר דאשכחן בש"ס דקרי ליה מהדרין ועבדינן כותייהו הו"ל דומה קצת לההיא דלולב דמשים הנענועים חשיב ליה עובר לעשיתן ה"נ משום הידור מנוה חשיב דכותה ושפיר. מיהו כל זה לא יספיק להביא חיוב לנ"ד לברך דהחילוק ברור דלא אמרה הרב אלא בשלא בירך תחלה על נר החיוב. אבל בנ"ד שכבר בירך על נר החיוב אין הכרח מזה לחזור ולברך על הנוספות עם שבאו לאחרונה. דהגע עצמך שם בלולב כל שבירך בתחלה בעת שנטלו ושוב נגנב או נגזל הימינו או איזה אונס או שחבירו נתן לו לולבו לצאת בו ונטלו ובירך בו וכסבור היה שלא יקנהו לו בעת הנענועים ושוב בעת הנענועים החזירוהו לו היעלה על הדעת דמפני שחסר עדיין הנענועים שצריך לחזור ולברך עליו זו לא אמרה אדם מעולם דמאחר שכבר יצא י"ח בעת שנטלו ובירך עליו שוב אין לו לברך כשהחזירוהו לו בעתו, הגם דהנענועים ג"כ הם מצוה מן המובחר. צא ולמד מדברי הר"ן והרא"ש ז"ל אשר הזכרתי שלא אמרו אלא דהוי עובר לעשיתן כיון דיש עדין שיירי מצוה שהם הנענועים אבל כל שכבר בירך עליו בנטילתו אף שאירע לו אונס שחלה או נגנב הלולב ושוב בעת הנענועין הבריא או החזירוהו אליו ודאי דאין צורך לחזור עוד ולברך הואיל וכבר נפק י"ח כן הדעת והסברה נוטה ומינה יש ללמוד מק"ו לנ"ד דאין צורך לחזור ולברך דמה התם שגם הנענועין הם מצוה מן המובחר אין צורך לחזור ולברך עליהם כ"ש הכא בנ"ד דאינו אלא מטעם הידור מצוה דודאי דשוב אין לו לברך אף שנזדמן לו אח"כ. תדע דהידור מצוה זו אינו כמצוה עצמה שהרי כתב רש"ל בתשו' סי' פ"ה ז"ל כל איש המדליק ומברך עובר לעשיתן מיד אחר שהדליק נר הראשון שהוא עיקר יכול ליתן לאחר שיגמור הדלקה ע"כ. משמע דוקא אחר שהדליק הנר הראשון שבירך עליו יכול ליתן לאחר להדליק הא קודם שהדליק הוא הנר הראשון אין יכול המברך ליתן לאחר שידליק הנר הראשון דזה מברך וזה עושה מצוה במצוה שיכול לעשותה הוא לא מצאנו. ואם איתא דגם בנרות הנוספות הואיל והם הידור מצוה חשיבי כמצוה עצמה איך התיר לאחר שהדליק נר הא' שאחר יגמור ההדלקה הלא כולם מצוה א' חשיבי אלא ודאי דהעיקר הוא הנר הראשון והואיל וכבר הדליקו והוא מצי אידך להדליק השאר הרי דהידור מצוה לא חשיב כמצוה עצמה. וכיון שכן הרי אתה דן לנ"ד דאחרי שהדליק נר החיוב בברכה אין לו לברך עוד אפי' שנזדמן לו שמן אח"כ דהידור מצוה אינו כמצוה עצמה.
איברא דיש לצדד ממקום אחר דהידור מצוה חשיב כמצוה לענין ברכה וזה ממ"ש הריב"ש בסי' קי"א בענין נר חנוכה שמדליקין בבית הכנסת דאע"ג דאינו אלא מנהג ואין מברכין על המנהג זהו כמנהג קל כמו מנהג של ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבה"כ ברבים מברכין עליו כמו שנהגו לברך על ההלל של ר"ח ואעפ"י שאינו אלא מנהג ואין בזה משום ברכה לבטלה ע"כ. אף אנו נאמר דכיון דנרות הללו שאנו מדליקין הוא משום הידור מצוה דאיכא הכירה מוסיף והולך כנגד ימים הנכנסים כמ"ש התוס' אכ' כל וא לפרסם הנם הו"ל כנר דבית הכנסת דמשום פרסומי ניסא מברכין הכי נמי מברכין גם על הידור מצוה. וביותר יש ללמוד כן ממ"ש בכה"ג בהגהתו לב"י סי' תרע"א שהביא דברי הריב"ש הנז' יהוא ז"ל נתן טעם אחר לשבח ז"ל דהא דאין מברכין על הערבה מפני שהמעשה בעצמו הוא מנהג נביאים ואמנהגא לא מברכי' אבל בנ"ח דאינו מנהג אלא משום מעשה שהיה תקנו חכמים שידליקו אף ההדלקה בבית הכנסת הוא מנהג כיון שעקר נ"ח אינו מנהג ומבריכין עליה מברכין ג"כ בב"ה ומטעם זה מברכי על ההלל בר"ח כיון שעיקרו של הלל בשאר ימים הוא חובה לא מנהג מברכין עליו אף בר"ח שהוא מנהג מברכין עליו עכ"ל, אף אנו נאמר דהגם דתוספת הידור מנוה שאנו עושה הידור מצוה אינו אלא מנהג שנהגו לעשות כמהדרין כיון שעיקר הדלקת נ"ח אינו מנהג אלא משום מעשה שהיה וקבעום חכמים חובה אף שהתוספת שעושין המהדרין הוא מנהג שנהגו כן מברכין עליו דומיא דהדלקת נ"ח בבית הכנסת דמברכין עליו ודומיא דהלל דמברכין אף שאינו אלא מנהג וכטעמו של הכה"ג.
מיהו יותר מסתבר הטעם שכתב הריב"ש זלה"ה דטעמו שכתב בכה"ג ניחא לבני ח"ל דמברכין על הלל דר"ח כדעת ר"ת מיהו לבני א"י דפסקי' כדעת הר"מ וכמ"ש במחזור ויטרי שהביאו התוס' פ' היה קורא דף י"ד ד"ה ימים שהיחיד וכו' יע"ש א"כ נמצא דס"ל דאפי' שקריאת ההלל בשארי"ט היא חובה מ"מ בר"ח הואיל והוי מנהג אין מברכין א"כ אין לנו לברך על נ"ח שבב"ה ונמצא מה שמברכין בני ארץ ישראל על נר חנוכה שבב"ה ואהלל דר"ח לא מברכין הם ב' דברים דסתרי אהדדי ולא מנאו אנשי חיל ידיהם במעשה רב. ולכן מחוור יותר טעמו של הריב"ש ז"ל שכתב דדוקא במנהג קל כגון ערבה שאינו אלא חבטה בעלמא אין מבריכין אבל במנהג שהוא פרסום הנס ודאי דמברכין ובזה מצאנו מקום למנהג בני ארץ ישראל דמברכין על נ"ח של בית הכנסת דמנהג ותיקין הוא
ומכל מקום הגם דהוכחנו בין לד' הריב"ש ובין לדברי הכה"ג דיש לברך על הידור מצוה כנז"ל אין זה מספיק להביא ראיה לנ"ד דכל זה הוא סעד למ"ש בס' יד אהרן דאם הדליק נר א' ולא בירך עליו דיש לו לברך כל זמן שעוסק בהידור מצוה שדבריו יש להם על מה שיסמיכו אי כטעמיה דהריב"ש יאי כטעם הכה"ג. אמנם כיונא דנ"ד שכבר בירך על נר החיוב הואיל ויצא בברכתו ואידך שארא אינו אלא משום דנהוג עלמא כמהדרין לדידן דאין מברכין על המנהג הכא שכבר יצא והדליק נר הא' בברכה, הדעת והסברה נותנת דאין לו עוד לברך. דהלא גדולה מזאת שמענו בענין ברכת הכשר מצוה כמו המקדש אשה שכתב הבאר שבע בתשו' סי' מ"ט דטעמא שאין מברך על הקידושין היינו משום דכיון דאינו אלא הכשר מנוה דעיקר המצוה היא פריה ורביה ואין מברכין על הכשר מצוה ונסתיע מדברי התוס' דפ' כל הבשר יע"ש. והן אמת דמדברי התוס' דחולין אין ראיה לדבריו וכאשר עמד עליו רב אחאי יצ"ו הובאו דבריו בספרי שהדפסתי ס' פרי הארץ חלק א"ח סי' ט' דף ו' יע"ש, וחתר חתירה ומצא ראיה דמברכינן על הכשר מצוה ממ"ש הת"ה בסי' ק"ב בנר חנוכה שכבתה יום ע"ש שכתב דאין זקוק לה מדברכי' מבעי' אקב"ו להדליק נ"ח ואע"ג דאכתי ליכא מצוה דחשיבה הכשר מצוה יע"ש. הרי דהכשר מצוה חשיב כמצוה ולכך בנ"ח מברכין עליה הן עוד היום גדול יום ע"ש ובודאי דהיינו טעמא משום דהכשר מצוה הוי כמצוה לברך עליה הפך דעת הבאר שבע. והנה סברה זו של הת"ה פסקה מרן בסי' תרע"ג יע"ש. וטרם אבא למאי דקמן ראה ראיתי שדברי הבאר שבע שנתן טעם משום שאין מברכין על הכשר מצוה דהגם דאין מדברי התוס' ראיה כדדחי לה רב אחאי יצ"ו. מ"מ טעמו וסברתו ונמוקו עמו ויש לו אילן גדול סעד לתמכו הוא הר"ן זלה"ה כאשר הביא הוא ז"ל את דבריו שכתב בפ"ק דכתובות דטעם שאין אנו מברכין אקב"ו לקדש אשה משום דאין מברכין על מצוה שאין עשיתה גמר מלאכתה כי הא דאכתי מחסרה מסירה לחופה וכו' יע"ש הביא דבריו מר"ן בב"י א"ה סי' ל"ד יע"ש הרי דסברתו זאת מאיש לוקחה זאת הוא הנשר הגדול הר"ן ז"ל וכאשר הרב באר שבע מסתמיך מיניה יע"ש. וקרוב לזה כתב הר"מ פי"א מה' ברכות דין ח' כל מצוה שעשיתה הוא גמר חיובה מברך בשעת עשיה וכל מצוה שיש אחר עשיתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון וכו' יע"ש.
ואם לחשך אדם דלפי דברי הר"מ הללו יקשה דאיך פסק הר"מ פ"ג דמילה דיברך קודם שימול אקב"ו על המילה הלא אחר המילה יש מצוה אחרת שהיא הפריעה והיא עיקר המצוה כמ"ש הר"מ בפ"ב דמילה דאם מל ולא פרע כאלו לא מל וא"כ ראוי היה לברך בעת הפריעה שהיא עקר מצוה.
אף אתה אמור לו מי שלבו נקפו או' כן באין מבין שדברי הר"מ ז"ל מבוארים דההיא דהל' ברכות לא אמרה אלא במצות מוחלקות זו אחר זו כגון סוכה שאחר העשיה יש ציווי אחר והיא הישיבה כמ"ש בסוכות תשבו בההיא הוא דכתב הר"מ דאינו מברך אלא אחר ציווי האחרון. משא"כ במילה דמילה ופריעה חד מצוה היא ועיקר המילה היא הפריעה וכשנצטוינו למול הוא ע"י הפריעה נמצא דתרוייהו חד מצוה נינהו ואינו צווי אחר וצריך לברך קודם עשית המצוה הילכך מברכין קודם שימול ועיקר ברכת המילה על הפריעה היא וזה חילוק ברור לכל מבין. איך שיהיה הרי דוגמה למ"ש הר"ן דבשביל דמחסר חופה אין לברך על הקדושין דוגמתה הם דברי הר"מ שהבאתי שכתב דאין לברך אלא על מצוה שעשיתה הוא גמר חיובא וכל דמחסרא מעשה אחרינא אין לברך כאמור. מ"מ למדנו שדברי הבאר שבע יש להם על מה שיסמוכו מדברי הר"ן ז"ל. ואל יקשה עליך לדעת הר"ן ז"ל מההיא דמדליק נר חנוכה בערב שבת דמברכין מבעוד יום להדליק נר חנוכה והלא אין עשיתה גמר מצותה אלא משקיעת החמה והיאך מברכינן עליה מבעוד יום. דאין זה אלא כאוכל ענבים קהות. דהחילוק ברור דלא אמרה הר"ן למלתיה אלא דוקא במחוסר מעשה רב כי ההיא דקדושין דאכתי מחסר מעשה בפועל דהיינו מסירה לחופה הלכך אין לברך על הקדושין. משא"כ במדליק נ"ח בע"ש דאין זה מחוסר מעשה דהלא קא עביד המעשה בשלימות דתקנה בשמן הראוי לשיעור הדלקה ומדליקה, אלא דהזמן גורם דמחוסר זמן הוא דלא סגי בלאו הכי דאיסורא דשבת רביע עלויה כל כי הא הכשר מצוה חשיב כמצוה עצמה לברך על הדלקתה וחשבי' ליה כאלו עשיתה גמר מלאכתה מאחר דא"א באופן אחר.
ומתוך הדברים הללו הנאמרים באמת הרי אתה דן לנ"ד דבשלמא אם בשעה שהדליק נר החייב בלילה ההוא היו כל שאר הנירות כנהוג להדליק משום הידור מצוה מוכנים ומזומנים לפניו בשמן זית ופתילות ארוכות ודאי כל שמברך על נר החיוב הרי נפטרו השאר בברכה זו דהכשר מצוה הרי היא כמצוה עצמה. משא"כ בנ"ד דבעת ההדלקה לא היה דעתו רק על נר אחד כי אין לו אסוך שמן אף שבירך עליה בעת ההדלקה אם נאמר דהידור מצוה הוי כמצוה וצריך הוא להדליק השאר משום הידור מצוה א"כ כל שבא לו שמן אח"כ צריך הוא לחזור ולהדליק בברכה ולא מפטר בברכה שבירך דהו"ל כאלו מחסרה מצוה אחריתי היא הדלקת שאר הנרות וצריך היא לחזור ולהדליק בברכה. ולפי האמור אכתי לא מפשטא בעין לדעת היכי נעביד עובדא דיש צדדין לכאן ולכאן.
ולכאורה היה נר' להביא ראיה לנ"ד ממ"ש התרומת הדשן בסי' ק"א בדין אכסנאי שמדליקין עליו בביתו אם רשאי הוא להדליק בברכה חוץ לביתו ולבסוף עלתה הסכמתו דמטעם מהדרין יכול הוא להדליק בברכה דכי היכי דיש הדיר בנר לכל א' ואחד ה"נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות יע"ש. הרי דהגם דמדינא כל שמדליקין עליו בני ביתי תו לא מחייב להדליק מ"מ מטעם מהדרין העלה להדליק גם הוא במקומו בברכה. אמור מעתה בנ"ד דכיון דנהוג עלמא להדליק בכל לילה כל הנרות שעברו משום מהדרין. דאף שכבר בירך על נר החיוב כל היכא שבא לו שמן באחרונה יכול הוא להדליק השאר ולברך עליהם משום הידור מצוה אף שכבר נפטר במה שבירך על נר החיוב דיש לדמותו לנדון הת"ה דחד טעמא אית להו.
אכן שבתי וראיתי דלא מכרעא מלתא דאכתי יש לחלק בין נ"ד לההיא דהת"ה דשאני התם שהאיש לא בירך כלל בנ"ח הגם דאשתו הדליקה ובירכה מ"מ מטעם מהדרין העלה שידליק היא בברכה דאכתי חיוב הדלקת נר חנוכה רמי אכתפיה שהרי הוא לא הדליק עדין ולא בירך. משא"כ בנ"ד שהרי בירך והדליק על נר אחד אפי' דאכתי מחסר ליה הדלקת שאר נרות משום הידור מצוה לא מפני זה נאמר שיחזור וידליק בברכה דדי לן לו' שידליק השאר משים הידור מצוה אבל לא להטעינו ברכה מאחר שכבר הדליק נר א' בברכה ונפיק בה הו"ל אידך ברכה שאינה צריכה.
ותו דהגם שנדמה נ"ד לההיא דהת"ה הרי מרן ז"ל בסי' תרע"ז הביא דבריו וחלק עליו ואמר ונ"ל דאין לברך ברכה שאינה צריכה. ומאחר שדעת עליון מרן זלה"ה כן דון מינה לנ"ד ג"כ דאין לברך כלל.
ומצוה להביא מן החדש הוא מרנא ורבנא הפ"ח סוף סי' תרע"ב כתב וז"ל נשאלתי על מי שהיה עומד בליל ז' וכו' וכסבור שהוא ליל ו' והדליק ו' ואח"כ נודע לו שהוא ליל ז' וצריך להדליק נר אחר אם יברך, והשבתי דכיון דמצות חנוכה. נר איש וביתו ואינך דמדליק הוא משום הידור לא בעי לברוכי ועוד שהרי כתב הב"י בשם א"ח מי שלא הדליק בליל ג' אלא ב' נרות זה היה מעשה בלוניל והסכימו שידליק מה שחסר להדליק וא"צ לברך פעם אחרת ואפי' לפי דעת הת"ה שכתב דאכסנאי נמי אם רצה להדליק בברכה משום הידור שפיר דמי מודה הכא וכ"ש שאין דבריו מחוורים עכ"ל.
ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אוריתא ולחיכנא עפרא מתותיה גרסה נפשי לתאבה להבין אמרי קדוש כתלמיד לפני רבו דידענא ביה כי רב תנא הוא וכל דבריו הם בעומק. ואני בעניי נר' לי לדקדק דבריו על כל קוץ וקוץ. ראשונה במ"ש ועוד שהרי כתב הב"י בשם א"ח וכו' דמאי ועוד דקאמר כאלו יש הבדל בין נדון שלו לנדון דא"ח הלא ממש דינו הוא הוא דין הנ"ח מיד הי"ל להשיב דין זה נשאל הא"ח והשיב וכו' ומאי ועוד דקאמר כאלו יש הבדל בינו לבין הא"ח וטפי היל"ל נ"ל כסברת הא"ח. תו יש להבין במ"ש ואפי' לפי דעת הת"ה וכו' מודה הכא. וסתם את דבריו ולא הודיענו טעם לדבר דהת"ה יודה לדינו מה טעם קאמר. ובעניותי נ"ל לישב על ראשון ראשון מאי דהוינא בה להבין מלת ועוד איכא לשנויי בחדא מתלת גווני. זה יצא ראשונה דמאחר שדין הא"ח לא פסקו מרן בשלחנו הטהור נר' דלא שמיע ליה כלו' לא ס"ל אמנם הפר"ח בחכמתו עלתה הסכמתו מצד הדין דידליק בלא ברכה והביא סעד מדברי הא"ח. כי כן ס"ל דהוי דינא הכי הגם דמרן לא הביא דבריו כל שלא ראינו שדחה בבית יוסף דברי הא ח בפירוש יש לדון דס"ל כוותיה ומה דלא פסקו בשלחנו הוא להיות הדבר פשוט אצלו שכן הוא הדין ואין ראוי להעלות על שלחן מלכים דברים פשוטים.
א"נ נ"ל דהא לפי מה שהשיב הפר"ח נר' מריהטת דבריו דפשיטא ליה דאין לברך על הידור מצוה מדקאמר ואינך דמדליק הוא משום הידור לא בעי ברוכי. ואילו מדברי הא"ח נר' דחלוק הוא בזה דאף בשאר נרות דהוי משום הידור בעי ברוכי אלא דהכא שאני כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשהו. וממ"ש כן נר' דהכא דוקא מטעם שמתחלה בירך על חיוב כל הנרות הוא דפטור מלברך הא לאו האי טעמא חייב לברך על השאר אף דהוי משום הידור. וזה הפך סברתו ז"ל דס"ל דאין לברך על הידור מצוה אמטו להכי כתב ועוד לו' דס"ל כוותיה בדיני ולא כטעמו דאילו לדידיה הטעם הוא דמשום הידור מצוה אין לברך.
א"נ נ"ל במה שמצאתי ראיתי במגן אברהם בהל' לולב סי' תרנ"א ס"ק כ"ה על מה שכתב מרן הב"י בשם הא"ח וז"ל כתוב בא"ח מעשה בהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה וחזר ונטלו עם הערבה ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה נהי שא"צ ליטול אלא הערבה בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בבת א' וכ"כ הראב"ד עכ"ל. ותמה עליו המג"א וצ"ע דבסי' תרע"ב כתב בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' נרות יחזור וידליק ולא יברך והניחו בתימה ואח"כ כתב ולכן נ"ל דהא"ח וראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל דצריך לברך על כל אחד בפני עצמו אבל לדידן א"צ לברך אא"כ סח בנתים ולכן השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ הרד"א בשם הר"מ שאם בשער שהדליק נר הראשון היתה כונתו להדליק אחרות א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות מברך בכל פעם עכ"ל. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ולכן אמרתי אציגה נא מה שיש לי לעמוד על כל פרטי המג"א הנז' לפקע"ד ואם דל הוא. תחלת דיבר במ"ש בשם הרד"א שכתב בשם הר"מ דפשט דבריו לפום ריהטא נר' שדברי הר"מ הם ממש נדון שאלתנו דכל שבירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות כנ"ד ס"ל להר"מ דצריך הוא לחזור ולברך וממילא מפשטא בעין דצריך לחזור ולברך לדעת הר"מ. אך אנכי הרואה דברי הר"מ שהביא הרד"א בצביונן ובקומתן והלא המה נשאל הר"מ ז"ל מי שהדליק נר חנוכה ובירך עליו ואח"כ הדליק נרות אחרות אם צריך לחזור ולברך או לא וכן פעם אחר פעם והשיב שזה הענין חוזר לכונת המברך כמו בשאר ברכות אם כשהדליק נ"ח ובירך עליו היתה כונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכולם. ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות אחרות להדליק מברך בכל פעם ופעם ע"כ. כונתו רצויה שנשאל על מי שמדליק בכמה בתים אם צריך לברך על כל פעם ופעם, ולזה השיב שזה תלוי בכונתו שאם מתחי' כשבירך היתה כונתו להדליק נרו' אחרות בכמה בתים ברכה א' לכולם. אבל אם כשבירך לא היתה כונתו רק להדליק בביתו או במקום א' ושוב נזדמנו לו נרות אחרות להדליק בכמה בתים אז
מברך בכל פעם ופעם וזה ברור בכונתו לפקע"ד. ומתוך זה הנך רואה דאין מקום למה שכתב המגן אברהם
בכונתו דנר' דס"ל דדמי למ"ש הוא דאם סח בינתים צריך לברך לזה כתב שכ"כ הרד"א בשם הר"מ, ולע"ד אחר המחילה רבה שגה ברואה ואין זה כונת הר"מ רק עיקרן של דברים בדעת הר"מ כדכתי' כאשר יראה הרואה ע"ד אמת וצדק. ובכן לא מפשטא בעיין בנ"ד דלעולם כיוצא נ"ד יסבור הר"מ דאין לו לברך כיון שכבר בירך.
ומעתה הדרי בי למה שתמה המג"א על דברי הא"ח דנר' דפלגן אהדדי, ולעד"ן לחלק ביניהם דשאני בארבעה מינים שבלולב שהתורה חייבה על ארבעתן כמ"ש ולקחתם לכם וכו' דבעי' לקיחה תמה לכן כל שחסר א' מהם בעת הברכה ושוב נזדמן לו מברך על המין ההוא כיון דיש מצוה בכל א' בלקיחתו. משא"כ בחנוכה דעיקר חיוב חז"ל אינו אלא נר א' בכל לילה זכר לנס. והך ריבוי הנרות אינו אלא להידור מצוה בעלמא אמטו להכי כתב דא"צ לחזור ולברך כיון דמתחלה הברכה היתה על חיוב כל הנרות.
א"נ נ"ל דבשלמא גבי לולב כשחסר מין א' בעת הברכה ושוב כשמברך על המין שבא כגון על הערבה או על ההדס דמברך על נטילת ערבה או על נטילת הדס הרי ניכר בעת הברכה שמברך על המין שהיה חסר ממני בתחילה שהרי מברך להדיא על נטילת ערבה או על נטילת הדם. משא"כ כשחסר נר א' של חנוכה כשחוזר ומברך אינו ניכר בנוסח הברכה שהוא מברך על הנר שחסר שהרי נוסח א' לכולן להדליק נר חנוכה ומי מפיס בעת הברכה שהוא על הנר שחסר הילכך העלה דאין לברך כיון דמתחלה היה על חיוב כל הנרות. דוגמא לדבר העליתי בתשו' בספרי פרי הארץ במי שנתחייב בברכת הגומל על ארבעתן בב"א אם יש לברך ד' פעמים ברכת הגומל או אם די בברכה א' והעליתי דדי בברכה א' מטעם דלא מנכרא מלתא עיין עליו. ה"נ בנר חנוכה דכוותה נקטי' מכל הני מילי שדברי הא"ח סתרי אהדדי דממ"ש בה' לולב נר' דיש לברך על המין החסר ואילו הכא בנ"ח כתב דאין לברך ואמטו להכי כתב הפר"ח ועוד וכו' לו' דכמו שפסק כאן דא"ח תאין לברך כן עיקר כנ"ל לישב דברי הפר"ח בזה. ומאי דהוינא בה במ"ש דאפי' התרומת הדשן יודה בזה ולא פירש טעמו נ"ל שטעמו ונימוקו עמו דהחילוק ברור דשאני בנדון התה"ד דהעלה לברך משום שהאיש לא הדליק כלל הילכך העלה לברך מטעם מהדרין. משא"כ בנדון הרב שכבר בירך על נר החיוב ואידך שארה אינו אלא משום הידור הילכך העלה דגם הת"ה יודה בנ"ד דאין לברך וכדכתי' לעיל
ומתוך דברי הפר"ח הנז' הריני יוצא לדון בנ"ד כמו כן דאין לו לחזור ולברך ומפשטה בעיין. גם מתוך דברי הלבוש בא"ח סי' תרנ"א שהביא תשו' מוהר"ם בסעיף י"ג וז"ל מי שהיה נוטל את הלולב בידו לברך עליו והיה סובר שישנן שם כל הד' מינים ובירך עליהם ואח"כ עיין בהם ורואה שנחסר בהם מין א' או הדם או ערבה וכו' עד מיהו לא יחזור ויברך על נטילת לולב שהרי בירך עליו כבר אלא יעשה הברכה על אותו המין שהיה חסר כגון על נטילת הדם או ערבה שכיון שלא היה מצורף עמהם בתחלה וגם הוא לא היה בדעתו שיטלנו אח"כ שהרי לא היה יודע שהיה חסר לא נפטר בברכה הראשונה. ממאי דנקט וגם שלא היה יודע שהיה חסר לא נפטר. ש"מ הא אם היה יודע שהיה חסר ואפי"ה בירך לדעת הסוברים שמברך על כל א' מהם הואיל ובירך בראשונה מפטר שהרי דעתו ודאי שאם יבא לו המין החסר יטלנו. ה"נ דכוותה הואיל ודע שחסר לו שמן לשאר נרות אמדי' דעתיה דמסתמא כשבירך דעתו היה שאם יזדמן לו עוד שמן יהא נפטר. זאת לא זאת ממ"ש שמברך על נטילת ערבה או הדס וכו' איכא למימר דבשלמא התם דנוסח הברכה מוכחת שמברך על המין שחסר הילכך חוזר ומברך על המין ההוא ועוד ממ"ש דאפי' שמברך על המין החסר מ"מ הרי כתב דאין לברך על נטילת לולב שהרי כבר בירך עליו אמור מעתה דבנ"ד דאם יחזור ויברך על הנרות שחסרו לא מנכרא מלתא בנוסח הברכה שמברך עליו דבשלמא אם היה מברך אקב"ו להדליק ב' נרות או ג' נרות אה"נ שהיה לו לברך דהא מנכר מלתא דלפי מנין הנרות שחסרו הוא מברך אבל מאחר שאינו ניכר כשמברך להדליק נ"ח שהוא מברך על הנרות שחסרו ודאי דכל כי הא אין לו לברך רק ידליק בלא ברכה כנ"ל דהי"ל כההיא דכתב דלא יברך ע"נ לולב שכבר בירך עליו ה"נ בנ"ד דכוותה.
עוד נ"ל להביא ראיה שלא לברך בנ"ד ממ"ש הכנה"ג בהגהתו לטו"ר סי' תרע"ג ז"ל ונר' בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך לחזור עוד ולהדליקה במקום שאין שם רוח שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגבורים פ' ב"מ. אמר המאסף ואין צריך לחזור ולברך דמצות הדלקה הא עבדא כמ"ש הרשב"א בתשובה עכ"ל. ואיברא דמ"ש הכנה"ג שאין לחזור ולברך והביא ראיה מדברי הרשב"א לע"ד קשה דאיברא דהרשב"א כתב כן מיהו הרואה יראה דלא כתב כן אלא בנכבית בשוגג שכתב וז"ל הביאו מרן סי' תרע"ג נשאל הרשב"א אם לאחר שהדליק בא לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב לחזור ולהדליק ואם מברך פעם שנית והשיב מסתברא שאינו חייב להדליקה דהו"ל ככבתה שאין זקוק לה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצוה הדלקה הא עבדא ע"כ. הרי שדברי הרשב"א אינם אלא בכבתה בשוגג אבל בנדון ריא"ז דהדליקה בפני הרוח והו"ל כאילו חסר השמן מהנר והו"ל במזיד מה טעם לו' דלא יברך הא אין הנדון דומה להרשב"א זלה"ה דהתם בשוגג והכא במזיד הוא. ועוד דמאחר דחשיב כאל לא נתן בה שמן כשיעור, הלא בלא נתן שמן כשיעור וחסר שמנה העלה הרא"ש דלא יצא י"ח. וגם הכה"ג כתב כן וכיון דלא יצא י"ח הו"ל כחיסר שמנה ולא עשה מצוה כלל וצריך לחזור ולהדליקה בברכה וכעת דבריו שגבו מני ולא יכולתי להולמן. ומ"מ אם נלך לדון אחר דברי הכה"ג הנז' שהעלה דידליק בלא ברכה. מינא נפקא גם לנ"ד דידליק בלא ברכה מק"ו דהלא התם דהו"ל כאלו לא נתן שמן כשיעור ועם כל זה העלה דידליק בלא ברכה כ"ש הכא דידליק בלא ברכה. הרי צדדנו כמה צדדין להדליק בלא ברכה ואפי' שנאמר דיש צדדין לכאן ולכאן מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והלכה רווחת בישראל בכמה דוכתי ספק ברכות להקל כל זה כתבתי אם יסכים עמי עליון וקדוש מו' אליעזר הגדול שי' ועל פיו יקום דבר למשפט כה דברי מעתיר לאל צור מבטן גוחי, אשפוך לפניו שיחי, יזכני ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי הצעיר ישראל מאיר כמהר"ר יוסף מזרחי ס"ט.
יציבא מלתא וקשוט שלא לחזור ולברך בנ"ד כאשר הורה גבר הרב הפוסק הי' בטעמיה וכהלכתיה נאם אליעזר נחום ס"ט.
סימן ג
הלכות שבת.
שאלה על מה נהגו העו' לדוך בשבת שומים ע"י שינוי שלכאורה נראה דאפי' על ידי שינוי אסור ועל כן דברו יבא בעט'ו ושכמ"ה.
תשובת הרב המחבר על זה הלא היא בס' אדמת קדש ח"ב חלק או"ח סי' ד' באורך וברוחב ומפני הוצאת הדפוס לא הוצרכנו להדפיסה פה יעש"ב.
ובספר הנז' בחלק ב' חא"ח השיב הרב אדמ"ק תשובה נצחת על דברי הרב המחבר ז"ל נדון על זה. ומה לנו לשנות את הידוע קחנו משם.