שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
יורה דעה · סימן ה
דין כסוי הדם.
ראיתי לחוות דעי במה שיצא לידון בדבר חדש אלופי ומיודעי הח' השלם דינא יתיב כמהה"ר יאודה נבון יצ"ו על מי ששחט עוף ואין לו עפר תיחוח לכסות וחופר במרא וחצינא קרקע קשה להביא עפר תיחוח הימנו ולכסות והסכימה דעתו בזה בפשיטות דלא יצא ולא כהיל למעבד הכי ואסור, וחיליה מההיא דר"פ כיסוי הדם דתנן כיסוי הדם נוהג וכו' בחולין אבל לא במוקדשין וכו' אמרינן עלה מוקדשין אמאי לא וכו' עד נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר וכו' עד וליגריריה וליכסיה מי לא תנן דם הניתז יכו' חייב לכסות וכו' ואסיקנא שם ז"ל והשתא דאתית להכי אפי' תימה קדשי מזבח מי שאיני מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי ע"כ, הרי לך דפטרינן דם קדשים מטעם דמחוסר גרירה בנתים ה"נ דמחוסר חפירת עפר בנתים דכותא ואסיר דקרא אמר ושפך וכסה שלא יהא מחוסר מעשה בנתים ואין לך מחוסר מעשה גדול מזה שצריך לחפור עפר בנתים ולכסות כל שהוי מחובר וצריך חפירה בינתים הוה ליה מחוסר מעשה דוגמא לזה לענין גיטין דפסלינן בכתבו במחובר משום דכתיב וכתב ונתן יצא זה שמחוסר קציצה וכתיבה ונתינה וזו הלכה רווחת. ודכותא לענין עיר הנידחת דכתיב תקבוץ ושרפת ואמרינן בפ' חלק דף קי"ב על שער נשים צדקניות דאינו בכלל שריפה משום דמחוסר מעשה בנתים תלישה וקציצה ושריפה יע"ש דף קי"ב.
ואני אומר ראה זה חדש לא נשמע מעולם מי שפקפק בזה ותכף לשמיעה הוכחתיו פנים בפנים ממ"ש התו' שם פ' כיסוי הדם דף פ"ד ד"ה יצא זה וכו' ולא דמי לדם הניתז דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה ע"כ ה"נ יש לדון בנ"ד דכיון דאם לא היה קרקע קשה לא היה צריך לחפור הלכך אף שאירע שחפר כשר משא"כ בההיא דמוקדשין דאי אפשר בלא גרירה, אלא דיש לדחות זה מההיא דכתב הרשב"א בחידושיו לגיטין פ' המביא אההיא דאמרינן התם דף כ"א יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה וכתבו התוס' שם שר"ת מחמיר בכותב גט בקלף גדול ואח"כ חתכו משום מחוסר קציצה ודחו דברי רש"י, ורש"י שהביא ראיה להתיר ממה דאיפליגו אביי ורבא בכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום משמע דבשאינו נקוב אפי' יקטום כשר כאשר יראה הרואה שם ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה וכו' יע"ש, והרשב"א שם הוסיף נופך משלו וכתב ז"ל וא"נ איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למתלש מיניה ועקר שורשוהי בארעא שביק להו, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כוליה האי ולא גזרינן ביה, אלא אי קציץ פסול דמחוסר קציצה קרינא ביה עכ"ל, הרי דבעלה דעציץ שאינו נקוב דלאו ארחיה למגזיזיה ולא גזרינן ביה ולא יהיב לה ניהליה, ועם כל זה אם אירע שקצצו ס"ל לרבא דפסול משום מחוסר קציצה. ה"נ דכותה דאף דכל מידי דמיכסי ביה לאו אורחיה לחפור, מ"מ אם אירע שחפר כיוצא דנ"ד מחוסר מעשה קרינא ביה לדעת הרשב"א ז"ל, איברא דעל דברי התוס' דפ' כיסוי הדם הנז"ל על חילוקם שחלקו אין קושי מדברי הרשב"א ז"ל הנז' דנראה סותר לחילוקם, די"ל דהם לא ס"ל כהרשב"א באי נמי הנז' ורגלים לדבר שהתו' שם בגיטין דיבור הנז' לא העלו על שפתם חילוק הרשב"א הנז' רק כתבו דה"ה עלה של עציץ שאינו נקוב פלוג רבא ומשום רבותא דאביי נקט עלה של עציץ נקוב דכחא דהיתרא עדיף יע"ש, וכמו כן כתב הרשב"א בראשונה בחידושיו שם וא"נ דכתב הרשב"א דעת עצמו היא ולא דעת התוס'. ובכן חילוק התוס' דפ' כיסוי הדם הנז"ל נשאר חזק. ולדעתם הרי דנתי גם בנ"ד להתיר אמנם אי איכא למיחש לאסור בנ"ד הוא לפי דברי הרשב"א וכדכתי' ועם כל זה איכא למימר דהרשב"א באי נמי נקטיה ולא שתקע עצמו בחילוק זה למילף מיניה לאסור בנ"ד.
זאת לא זאת יש להביא קצת ראיה להתיר בנ"ד ממ"ש התו' שם בגיטין דיבור הנז' דר"י הסכים לדברי ר"ת ומייתי ראיה מדאמרינן בפ' כיסוי הדם דף פ מכסין בעפר עיר הנידחת אמאי איסורי הנאה הוא א"ר זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שלל תקבוץ וכו' יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפ"ה חשבינן ליה מחוסר הלישה ע"כ, מדמייתי ראיה לאסור הקלף המחובר בין כתיבה לנתינה. יש ללמוד הימנו דגם ההיא דעפר עיר הנדחת מיירי במחובר בין שחיטה לכיסוי ואפי' הכי מכשרינן מטעם דמחוסר תלישה קביצה ושריפה ולכך אין לאוסרו דומה למחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה לענין גט מדמדמי להו אהדדי והשתא יש ללמוד לנ"ד מחובר בין שפיכה לכיסוי שרי דהרי מכשרינן לכסות בעפר עיר הנדחת ואפי' שהיה מחובר בין שחיטה לכיסוי, ואמאי נהי דמפאת איסורי הנאה ליכא איסורא מט' דמחוסר תלישה. מ"מ יש לנו לאוסרו כיסוי מט' דהוי מחובר בין שחיטה לכיסוי וקרא לא התיר אלא מי שאינו מחוסר תלישה בין שחיטה לכיסוי דכתיב ושפך כיסה יצא זה שמחוסר שחיטה חפירה וכסוי דהיינו תלישה, אלא ודאי מדשרינן לכסות בעפר עיר הנדחת אף דהוי מחובר ש"מ דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדבעינן למימר לקמן בס"ד ומינה דן אנכי להתיר לכסות בנ"ד מהך טעמא גופא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא לענין כיסוי דומיא דעפר עיר הנדחת כן היה נר' לכאורה לדון מהראיה הנז'.
והדרי בי דאין ללמוד מההיא דעיר הנדחת כלל דיד הדוחה נטויה לומר דההיא דעפר עיר הנדחת דשרינן לכסות לעולם מיירי באינו מחובר בין שחיטה לכיסוי רק שנתלש כדינו קודם שחיטה הא לאו הכי לא שרינן מטעם דמחוסר חפירה, רק דמפאת איסורי הנאה קאמר הש"ס דשרי מטעם דבשעה שנאסר העפר ההוא היה מחוסר תלישה ושריפה, ולעולם דבשעת הכיסוי מיירי בנתלש קודם שחיטה כדינו כדבר האמור, וא"כ אין ללמוד משם להתיר בנ"ד עפר המחובר בין שחיטה לכיסוי דהרי מחוסר תלישה ואסור. אבל מ"מ יש ללמוד לכאורה להתיר מדברי הרשב"א בחידושיו פ"ב דגיטין אהא דתנן ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שיצא לידון בדבר חדש דבכתבו וחתמו בתלוש ולבסוף חבר ובטלו דכשר כיון דכתיבתו וחתימתו היתה בתלוש והאריך בראיותיו והוקשה לו ז"ל ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מ"מ מחוסר חפירה מיהא היי וקרינא ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בפ' נגמר הדין דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ וכו' ור' יוסי אומר קורה מטה בכותל ותולה בה ואמרינן עלה בגמ' ר' יוסי סבר כי קבור מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום הוא וכו' יע"ש, הרי דהעלה הרשב"א דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ומינה אתה דן להתיר לנ"ד מטעם דמחוסר חפירה לאו כלים הוא כן נר' לדון לכאורה.
אמנם אשר עיני בשר לו בעיניי יראה ולבבו יבין דהא בורכא הוא שהרי התוס' שם בפ' נגמר הדין דף מ"ו ובגיטין דיבור הנז"ל כתבו דדוקא לענין נעיצה הוא דאמרינן דתלישה לאו כלום הוא משא"כ בההיא דעפר עיר הנדחת דקרקע קשה הוא ודאי דמחוסר תלישה מחוסר מעשה הוא ובזה ישבו הך סוגיא עם ההיא דפ' כיסוי הדם יע"ש והוא חלוק ברור, ובזה עלו ובאו גם דברי הרב על נכון דבפט"ו מה סנהדרין דין ט' פסק דאין תולין על אילן המחובר לקרקע וכו' וכתב מרן בכ"מ דפסק כרבנן דמכשירי נעוץ מטעם דמחוסר תלישה לאו כלום הוא ואילו בפ"ד מה' ע"א דין י"ג פסק דפירות המחוברין שבתוכה מותרין ונתן טעם מטעם שאין מחוסרין תלישה, ולכאורה יקשה כיון דרבנן ס"ל דמחוסר תלישה לאו כלום הוא ופסק כותייהו א"כ אמאי התיר פירו' עיר הנדחת המחוברין הי"ל לאוסרן מטעם דמחוסר תלישה לאו כלום, אכן לפי חילוק התו' הנז' ניחא דשאני התם דמחוברין ממש באילן ששרשיו מרובין וכקרקע דמו והלכך התיר מטעם דמחוסרין תלישה משא"כ בההיא דה' סנהדרין דנעוץ בעלמא הוא והלכך לענין נעוץ מחוסר תלישה לאו כלום הוא כנ"ל ברור, וניחא נמי מה שפסק הר"מ בפי"ד מה' שחיטה דמותר לכסות בעפר עיר הנדחת, ומרן ז"ל שם כתב דפסק כרבא מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו והוא עיקר. וכ"כ הפר"ח בי"ד סי' כ"ח יע"ש, אכן המביט בס' קרית ספר כתב עליו ז"ל ומותר לכסות וכו' שהוא עפר הקרקע דלא אסיר דכתיב ואת כל שללה וכו' יצא זה שמחוסר תלישה ואפר שריפתה נמי מותר וכו' ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ, ולא ידעתי מי הכריחו לחלק ביניהם דחד טעמא יספיק לשניהם מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו והוא ברור. ועיין בכנה"ג י"ד בחיבורו לבית יוסף סי' כ"ח אות מ"ט תמה על הלחם משנה כמו כן יע"ש.
אכן לפי דברי המבי"ט והלחם משנה הנז' דאתו עלה מטעם דמחוסר תלישה כנז"ל יקשה עליהם מ"ש מההיא דה' סנהדרין דפסק כרבנן דמחוסר תלישה לאו כלום הוא, אכן עפ"י חילוק התו' הנז"ל הכל נכון וקיים וכדכתיבנא.
ומעתה הדר דינא לנ"ד כדכתי' דמאחר דקרקע קשה הוא מחוסר חפירה מקרי ולא כהול למכסי ביה אלא מגרר הדם ההוא ומכסהו בעפר תיחוח, גם הרב כנה"ג בחיבורו לב"י י"ד אות י"ח דף ע"ג ע"ב כתב ז"ל לענינינו אבל היכא דשחט ע"ג עפר קשה ואין דבר מפסיק בינו לבין הארץ אלא משום דלא הוי עפר תיחוח צריך גרירה לא מקרי מחוסר גריר' וצריך לגררו וליתנו בעפר תיחוח ובזה איירי רבי' בעל הטורים עכ"ל הרי דלא התיר אלא דוקא לגררו אבל לחפור הקרקע הקשה ולכסות בו לא משום דהואיל דמחוסר חפירה מחוסר מעשה מקרי ואסור
וכבר היה נלע"ד לחלק בין מחוסר מעשה בדם עצמו למחוסר מעשה בעפר שמכסין בו כאשר כתבו התוס' שם בחולין דטעם פיטור דם המוקדשין הוי משום דמחוסר שפיכה וגרירה שמחוסר מעשה דוקא בגוף הדם עצמו דבעינן שדם הנשחט עצמו לא יהא מחוסר גרירה דהתורה הקפידה בדם עצמו שתכף לשפיכה יכסנו והוי דומיה דגט שהתורה הקפידה בגוף הגט עצמו שתכף לכתיבה תהא הנתינה ולא יהיה מחוסר קציצה בינתים ה"נ בדם הנשחט דכותה אבל בעפר שמכסין בו שהוא הכשר המצוה אף שמחוסר חפירה בזה לא הקפידה תורה ויכול לחפור ולכסות ולאו מחוסר מעשה מקרי ואינו מעלה ומוריד הואיל ובגוף הדם אין בו חסרון ולא דמי למוקדשין שהחסרון בגוף הדם עצמו כדבר האמור. וסימנין מצאתי לחילוק זה מההיא דאמרינן בפ"ק דביצה דף ז' ע"ב אהא דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר' זריקא אמרינן והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קעביד כתישה ופרש"י שעדין רגבי' מדובקים ואינם ראויים לכסות אא"כ כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא עכ"ל, וגם הר"ן ז"ל כתב כפי' רש"י יע"ש, גם לקמן דף ח' בההיא דכוי אין מכסין את דמו אמרינן עלה אלא ספק מט' דילמא עביד כתישה ודאי נמי נגזור משום כתישה ומשני ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה ופי' רש"י דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי לא תעשה מלאכה יע"ש, והגם דבמסקנא לאו מטעם זה נאסר כיסוי הכוי מ"מ ילפי' מינה דמדנא אסרו כתישה אלא משום דהוי מלאכה שמע מינה דכתישת הרגבים לאו מחוסר מעשה מקרי דאם איתא ל"ל לפרש טעם הכתישה משום מלאכה בלאו הכי תפוק ליה דאסיר משום דכל שמחוסר כתישה אסיר משום דרחמנא אמר ושפך וכסה והכא מחוסר כתישה בינתים אלא ודאי איכא למגמר מינה דהא לאו מחוסר מעשה הוא כיון דבגוף הדם אין בו שום חסרון וחסרון דעפר דבעי כתישה הוא מכשיר מצוה ואין זה מחוסר מעשה. וכמו כן לחפור קרקע קשה שרי כיון דאין חסרון בגוף הדם ולאו מחוסר מעשה מקרי וכדכתיבנא כן היה נלע"ד לחלק. וסעד דבר זה מדברי הרמב"ן בס' המלחמות פ"ק דביצה אהך מתני' דהשוחט חיה ועוף בי"ט דנחלקו ב"ש וב"ה וע"ז האריך הרז"ה, והרמב"ן במלחמותיו האריך בישוב של השמועה, ולבסוף כתב ז"ל הנצרך לנו ויש לפרש דמפלוגתא דרבה ורב יוסף נפקא לן לבית הלל דלרבה דסבר וכו' ולרב יוסף דאמר ב"ש מתירין לחפור ולשחוט ב"ה לא פליגי אלא בשאין לו עפר דצריך לעשות מלאכה קודם שחיטה אבל יש לו עפר כיון שבשעת שחיטה נופל בעפר אין אוסרין לו לשחוט וכו' יע"ש, הרואה יראה ולבבו יבין שבא לתרץ דמאחר דאפכי' הם הנהו מתניתא אחריני אבל מתניתא דהשוחט כדקאי קאי א"כ קשיה להו קושית התוספות שהקשו דא"כ רבה ורב יוסף באו לישב דברי ב"ש דלית הלכתא כותיהו ומכח זה חלקו על מה פירש"י ז"ל וס"ל דמאי דקאמר בש"ס איפוך היא הך מתני' דהשוחט וס"ל דב"ה סברי יחפור בדקר כמ"ש שם התוס' בד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה יע"ש, ולכן לדעת הרמב"ן דס"ל דהך דקאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה אשאר מתניתא קאי אבל מתני' דהשוחט כדקאי קאי א"כ קשיא כדמקשו התו' ולזה תירץ דמפלוגתא דרבא ורב יוסף נפקא לן לב"ה דלרבה א"כ ב"ה לא שרו כל עקר ולרב יוסף דוקא כשאין לו עפר למטה מזומן אסרו ב"ה אבל כל שיש לו עפר למטה כיון דבשעת שחיטה נופל בעפר המזומן ובהיתירא קא שחיט דאומרין לו שיחפור אח"כ בדקר ויכסה, ואם איתא דבעינן תכף לשחיטה שלא יהא מחוסר מעשה א"כ אמאי שרינן ליה לחפור ולכסות הא קרינא ביה יצא זה שמחוסר חפירה וכיסוי אלא ודאי דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ושרי, הרי לך כחילוק שכתבנו דכל שאינו מחוסר מעשה בגוף הדם אלא בעפר הכיסוי לאו מחוסר מעשה הוא ושרי.
ואחר ההתבוננות היטב אין מכאן ראיה דשאני התם דשרינן לחפור בדקר ולכסות היינו בעפר תיחוח כדמוקי הש"ס סיפא דמתני' דקתני ומודים שיחפור וכו' והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח יע"ש, וא"כ יש לו' לדעת הרמב"ן דמאי דשרו לחפור ולכסו' היינו משום דהוי עפר תיחוח וחפירה בעפר תיחוח לאו כלום אבל לעולם דבקרקע קשה לכ"ע מחוסר חפירה מחוסר מעשה מקרי ואסיר.
שוב מצאתי בס' בני יעקב דף רכ"ה ע"ד שהביא בשם הריטב"א בחידושיו שכתב ז"ל לענין גיטין ומיהו בכותב על עלה של עציץ נקוב וכו' עד ומיהו בכותב הגט על אילן שמת ודאי פסול דאכתי חשיב מחובר וכו' עד והא דאמרינן התם בכיסוי הדם שכל התולש עפר ממקום חיבורו מיקרי מה שנשאר עקר והשאר טפל וכו' הרי שכתב הריטב"א בפשיטות לאסור לענין כיסוי בתולש עפר ממקום חיבור
ובכן קם דינא כאשר הורה גבר הח' הש' הפוסק יצ"ו לאסור שהדין עמו וכן ראוי לדון להלכה ולמעשה וצור ישראל יצילנו משגיאה. כה דברי מעתיר ומתחנן לאל צור מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי ס"ט