שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
יורה דעה · סימן ד
דיני שביעית
שאלה אשה אלמנה נתנה מעות לגוי אחד עובד אדמה בשנת השמיטה סך מה לזרוע לה בעד הסך הנז' תבואה בקרקע הגוי לה לשמה וכל אשר יעלה מהתבואה בין רב למעט הכל יהא לה לשמה ואין לגוי שום חלק בתבואה לא כחוכר ולא כמקבל ולהיות הגוי גמול חסד מהאלמנה הנז' נתרצה וניאות ועשה והצליח אך האלמנה הנז' לא ידעה אם השנה ההיא היתה שנת השמיטה אשר היא קדש לה' לא יעבד בה ולא יזרע, ישוב לאחר מעשה כאשר הוגד לה שהיה שנת השבע שנת השמיטה נפשה לשאו"ל הגיע אם תבואה זו שריא אי לא על הדין ועל האמת ושכמ"ה.
תשובה בעזר שוכן רם מעלה ומטה הוא יהיה בעזרי להבין דבר השמיטה, ואנכי הרואה כי שאלה זו אדניה הוטבעו על ב' חקירות, ראשונה לתור ולדעת אם שמיטה בזמן הזה היא דאוריתא או דרבנן, שנית לדעת אם יש שליחות לגוי להחמיר או לאו. ואניף ידי אל החלק הראשון בס"ד דע לך כי שורש דבר זה הוא פתוח בההיא דפ' השולח דף ל"ו אמאי דתנן התקין הלל פרוזבול פרכינן עלה ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטה שביעית והתקין הלל דלא משמטה אמר אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתיב מדבר א' שמיטת קרקע וא' שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ורש"י ז"ל פי' דהלל כר' ס"ל דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן היה דרבנן שמעינן מינה דאליבא דר' שמיטת כספים מדרבנן היא בזמן הזה. אבל לא פורש מזה אי שמיטת דחרישה וזריעה בזמן הזה אי מדרבנן או מדאוריתא. מיהו התו' שם ד"ה בזמן שאתה משמט וכו' הוקשה להם מההיא דריש מועד קטן דף ג' דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, ומשני אביי בשביעית בזמן הזה ור' היא דתניא וזה דבר השמיטה וכו' דהו"ל לאתויי ההיא דהירושלמי ולא ההיא דר' ומכח קושיתם תירץ ר"ת ז"ל דהשמטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה וזריעה אלא בשדות החוזרות לבעלים ביובל והשמיטה קרקע קרי ליובל ולשביעית השמטת כספים דשמיטה משמטת כספים ולא יובל ע"כ. ובאמת דלכאורה תירוץ ר"ת מגומגם דאיך כתבו דלא איירי בחרישה וזריעה. דא"כ איך יתורץ ההיא דמק' דהקשו דמוכח דבחרישה וזריעה קאי, וראיתי בחידושי הלכות נרגש מזה וכתב וז"ל ומיהו מייתי התם שפיר אחרישה וזריעה דנוהג בין ביובל ובין בשביעית והיינו בזמן שנוהג השמטת קרקע נוהג נמי השמטת כספים דהיינו שביעית לענין חרישת קרקע וכההיא דהירושלמי ודוק עכ"ל. ורואה אנכי כי עם כל זה לא הועיל כלים כמ"ש דהיינו יובל לענין חרישת קרקע שזה לא יתכן ליאמר בדברי ר"ת דהלא כתוב ומפורש בדרי ר"ת דשמיטת קרקע דהכא ודהתם לא איירי בחרישה ויריעה וכו', וא"כ איך יתכן להבליע בנעימה וליחס בדברי ר"ת דבאיסור חרישה וזריעה דיובל קאמר אין זה אלא תימא ושלא בדקדוק כתב כן והנ"ל עיקר בכונת דברי ר"ת כי הגם שדבריו סתומים כאן הלא המה עשירים בקדושין פ"ק דף ל"ח ע"ב ד"ה השמטת כספים חיבת הגוף היא וכו' ומשם באר"ה וירוה צמאונך וילמד סתום מן המפורש דוק ועיין היטב. וזה בעצמו כונת דברי ר"ת דהכא למדקדק היטב ותו לא מידי וזה פשיט וברור מאד.
הנלמד מדברי התו' דקידושין הנז' דלענין חרישה וזריעה בשביעית בזמן הזה איסורו מדרבנן בין לפי' רש"י בין לפי' ר"ת, והיינו דאיכא ביניהו דלרש"י יליף לה מן הירושלמי, והר"ן ז"ל בגיטין אזיל לפי' ר"ת כאשר יר' הרואה. גם הרשב"א בחי' לגיטין נטה לו כפי ר"ת יע"ש.
אך העומד לנגדנו הוא הנשר הגדול הרמב"ם בה' שמיטה ויובל לפי מ"ש מרן בכ"מ בפ"ד דין כ"ה ובפ"ט דין א' ובפ' יו"ד דין ט' הכריע בעדי דס"ל דהשמטת קרקע בחרישה וזריעה בזמן הזה הוי דאוריתא יע"ש. וכבר עמדו עליו הר' גד"ת בשער מה ובס' משנה למלך פ"ד והרב פ"ח א"ח בשיטתו לגיטין דף ו' ע"ב והניחוהו בתימה כאשר יר' הרואה והכריע הפ"ח דהעיקר דס"ל דהוי מדאוריתא בזמן ה"ה עיין עליו. גם הרמב"ן הביאו בס' התרומות שער מ"ה ס"ל דהוי מן התורה יע"ש. ובאמת דיותר הקושי הנופל על מרן בכ"מ הוא מסתירת דבריו אהדדי דמאחר דבפ"ד ובכ"ט ובפי' הכריע בעד הר"מ דס"ל דחרישה וזריעה בזמן הזה אסיר מדאוריתא א"כ איך בפ"ד דין כ"ט על מה שתמה עליו בס' כפתור ופרח כתב מרן ז"ל להליץ בעד הר"מ דלא דק הכפתור ופרח דבהדיא כתב רבינו בפ"ט ובפ"י דשמיטת קרקע בזמן הזה שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם והלא בפ"ט ובפ"י כתב מרן בעד הר"מ איפכא דס"ל דחרישה וזריעה הוי מן התורה ודברי מרן סתרי אהדדי וכאשר עמדו גובא דאריוותא וזו ודאי תמיהה רבתי, ותמיהה זו בעצמה נופלת על מרן מוהריק"א בתשו' הובאה בתשו' מוהרי"ט בראשונות סי' מ"ב שנתעצם עם המבי"ט שדן לנהוג דיני שביעית בפירות הגוים הגדלים בארץ ומר"ן ז"ל סתר כל ראיותיו אחת לאחת. ובכללן שהמבי"ט הביא ראיה מדברי הכפתור ופרח שכתב שמה שהיא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הגוי ומוהריק"א שם תפס עליו בזה דאין מזה ראיה יען שדברי הכפתור ופרח הם מיוסדי' משום דס"ל דשבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה, וזה אינו שהרי כתב הר"מ ז"ל בפ"ט ובפ"י דשמיטה קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם וא"כ אזדא לה הגהה. עוד האריך בזה שם יכתב כ"ש שכבר נתבאר שאומר דברים אלי לא חש לקמחיה שדבריו מיסדי' ששבת הארץ וקדושתה בזמן הזה הוא מדאורייתא וכיון שכבר נתבאר שדעת הר"מ ז"ל שאינם אלא מדרבנן אין כאן תמיהה אלו תורף דברי מרן מהריק"א ז"ל שהשיב על המבי"ט בתשו' הנז"ל יע"ש באורך. ובאמת כי התמיהה מבוארת כי מאחר שהוא בפ"ט ובפ"י כתב בעד הר"מ ז"ל דס"ל דשביעית דחרישה וזריעה בזמן הזה הוא מדאורייתא א"כ היאך דחה דברי המבי"ט ונמצא סותר עצמו ממ"ש בחיבורו על היד עם מ"ש בתשו' הנז'.
ולולא דברי מרן שהעלה בעד הר"מ דס"ל דבזמן הזה הוי דאורייתא, אני לעצמי היה נ"ל לומר בעד הר"מ דס"ל דבזמן היה הוי דרבנן ומ"ש בפ' עשירי דין ט' ובזמן שאין היובל נוהג איני נוהג א' מאלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים מ"מ מדבריהם, דהאי מדבריהם קאי נמי גם על שביעית בארץ דהוי מדבריהם ואתרוייהו קאי. והטעם דס"ל לרבינו כפירו' ר"ת לגמרי שפירש דההיא דאמרו בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים דפי' שמיטת קרקע ליובל קרי ליה שמיטת קרקע ואתה משמט כספים כל דיני שמיטה קאמר בין חרישה וזריעה בין שמיטת כספים דלעולם איני נוהג מן התורה דיני שמיטה אלא דוקא בזמן שהיובל נוהג אבל כשאין היובל נוהג אין נוהג שים דבר מהשמיטה אפילו חרישה וזריעה אלא מדבריהם וכן הוא דעת הר"מ כרית לגמרי. ומ"ש הר"מ בפ"ד דין כ"ה אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד וכו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית שעל דברי הר"מ אלי בנה דיק מרן ז"ל ויסודות דסבירא ליה דשביעית דחרישה וזריעה בזמן הזה הוי דאורייתא כאשר האריך בזה מרן בכ"מ שם יע"ש. לענ"ד אחר המחי"ר ממרן הקדוש ונשיקות זהב לי נ"ל דאי מהא לא איריא דלעולם ס"ל דבזמן הזה שביעית מדבריהם הוא ומ"ש הר"מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לאי בזמן הזה קאמר דא"כ הול"ל ונוהגת בכל זמן ומאי בפני הבית ושלא בפני הבית דקאמר, אלא הכינה לפי מה שהשריש לנו הר"מ בפירוש בענין היובל דנוהג בין בפני הכית בין שלא בפני הבית וכונתו שם מבוארת דהיינו לומר בזמן שכל יושביה עליה היובל נוהג ואפי' שאין ב"ה בנוי שהרי משנכנסו לארץ נהג היובל קידם בנין ב"ה שהרי בנין הבית היה בשנת שמנים וארבע מאות ליציאת מצרים ככתוב במלכים בבנין הבית והם מנו יובלות מיד אחר י"ד שנה דכיבוש וחילוק ארבע מאות שנה קידם שנבנה הבית והטעם מפני שהיו כל יושביה עליה. הרי שאפילו שלא בפני הבית עשו יובלות וגם בזמן הזה אילו יצוייר שיהיו כל יושביה עליה אפילו שבית המקדש חרב היה לנו למנות יובלות וטעם שאין אנו מצווין ביובל הוא מפני שאין יושביה עליה ואם כן כשאמר ר' בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט שביעית דמדמינן יובל לשביעית והא בהא תליא א"כ כי היכי דיובל נוהג אף שלא בפני הבית בזמן שכל יושביה עליה גם שביעית נוהגת שלא בפני הבית בזמן שהיובל נוהג אבל לעולם בזמן הזה שאין היובל נוהג הואיל ואין יושביה עליה גם שביעית אינה נוהגת כלל אלא מדבריהם, ונמצא כלל הדברים דמ"ש הר"מ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית היינו בזמן שכל יושביה עליה אבל האידנא ודאי דמדבריהם היא אף שמיטת קרקע. וסעד לדברי אלה מצאתי ראיתי בדרשות לכמוהר"ח אבולעאפיא יצ"ו בס' עץ חיים בפ' בהר וז"ל ותו איכא למידק בלשון מרן במה שדייק דס"ל
לרבינו דשביעית בזמן הזה דאוריתא מדכתב ושביעית נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, וקשה דנ"ל דמ"ש ושלא בפני הבית היינו כשכל ישראל עליה כמ"ש פ"א מה' תרומות ונוהגת שלא בפני הבית ובסוף הפרק כתב דתרומה בזמן הזה דרבנן והשיגו הראב"ד דסותר מ"ש בתחלת הפרק והשיב מרן דמ"ש ושלא בפני הבית כשכל ישראל עליה וכפי זה אן דייק פה מלשון זה דשביעית בזמן הזה מן התורה הא י"ל שפירושו כשכל ישראל עליה וכן פי' גבי יובל כתב רבינו שנוהג שלא בפני הבית ור"ל כשכל ישראל עליה. ותירץ וי"ל דשאני יובל ותרומה שגילה רבינו שבזמן הזה דרבנן מוכרח לומר שמ"ש שלא בפני הבית פי' כשיהיו כל יושביה משא"כ שביעית שלא גילה דבעי' כל יושביה מורה שגם בזמן הזה דאוריתא עכ"ל יע"ש. ולע"ד תירוצי איני נוח לי שהרי גם שביעית הואיל ותלוי הוא ביובל כמ"ש בפ"ט ופ"י דדנ"ש כר' בשתי שמיטות הכתוב מדבר א"כ שביעית דומה בדומה ליובל ונוהג בין בפני הבית ואפי' שלא בפני הבית והיינו כשכל יושביה עליה אז הוא דאוריתא, אבל בזמן הזה ודאי דהוי דרבנן כנ"ל בדעת הר"מ. גם מוהרי"ט בתשו' לי"ד בשניות סי' נ"ב הוכיח דשביעית בזמן הזה ואפי' שמיטת קרקע הוי מדרבנן ואפי' לדעת הר"מ ודחה דברי מרן הכ"מ שכתב דהוי דאוריתא דליתא וכתב שמצא בספר הר"מ כ"י בלשון הזה בזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהג עכ"ד יע"ש. הרי לך שדעתו מסכמת כמ"ש דשביעית בזמן הזה הוי דרבנן ושכך מצא בדברי הר"מ וזה סעד למאי דכתי'.
ברם העומד לנגדנו הם דברי מרן שכתב בער הר"מ דהוי דאוריתא והגם שדבריו סותרין כנז"ל מ"מ לא ידענו אמאן נסמוך, ובר מן דין הראני רב אחא"י יצ"ו בטי"ד סי'
של"א שכתב וז"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה וזריעה ובכל עבודת קרקע ובא"י האידנא מדרבנן ואין בה תרומות ומעשרות ובח"ל שאין שמיטת קרקע נוהגת אפי' מדרבנן וכו' וכתב עליו מרן בב"י וז"ל ובשביעית וכו' פ' השולח אמרינן דשביעית משמטת בזמן הזה מדרבנן ומשמע התם דבין שמיטת קרקע ובין שמיטת כספים לא נהגי בזמן הזה אלא מדרבנן וגם בירושלמי דההוא פרקא מייתי מקרא שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כלומר מדאוריתא אינה נוהגת אבל מדרבנן נהגא וכך הם דברי הר"מ ה' שמיטה פ"ט ופ"י וכתב סמ"ג דהכי קי"ל ודלא כתנאי דסברי דשביעית נוהגת אעפ"י שאין יובל נוהג ע"כ. הרי דמרן הב"י ס"ל בעד הר"מ דשביעית בזמן הזה הוי דרבנן וזמ"ש בפ"ט ובפ"י, וזה הפך מ"ש בכ"מ בפרקים הנז' בעד הר"מ דהוי דאוריתא, הרי לך שחזר בו מרן עצמו והסכימה דעתו דהוי דרבנן ובודאי שמה שכתב בב"י שהיא באחרונה עליו אנו סומכין, ולפי זה עכ"ל דס"ל דמ"ש הר"מ בפ"ד דנוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לאו בזמן הזה קאמר אלא בזמן שכל יושביה עליה וכדפרישנא לעיל, ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שמצאתי ראיתי בחידושי מהר"ש סיריליו למס' שביעית מכ"י אשר בבית מדרשינו פ' שלש ארצות האריך הרחיב למעניתו להוכיח דשביעית בזמן הזה הוי דאוריתא ונסתייע מדברי הר"מ בחיבורו ושוב כתב מצאתי בתשו' להר"מ וז"ל וחייבים בביעור של שביעית בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות הנוהגות בארץ נוהגות בכל מקום ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא תלוי כל מקים שהמעשרות נוהגין ובהדיא תנן במס' שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מימון ז"ל ע"כ, ומר"ן בתשו' הובאה בתוך תשו' מוהרי"ט הראשונות סי' מ"ב חלק על מוהר"ש סיריליו בענין שביעית ודחה ראיותיו והעלה דהעיקר בדברי הר"מ דשביעית הוי בזמן הזה דרבנן. וגם על מ"ש מהר"ש סיריליו להביא ראיה שפירות הגוי חייבין בביעור מדברי הר"מ והגאונים וכו' עד וכ"ש שקדושת הפירות ואיסורן לאחר שביעית דהוי דאוריתא דפשיטא דאין קנין לגוי בא"י להפקיען מקדושתן לפירות שביעית כדאמרן. ומרן ז"ל דחה דבריו שהרמב"ם מפרש דמה שאמרו אין קנין לגוי וכו' היינו בענין שאם חזר הישראל ולקחה הימנו וכו' אבל כשהיא ביד גוי מופקעת היא ובזה דחה דברי מוהר"ש סיריליו ולע"ד לכאורה איכא למידק דהא מוהר"ש סיריליו מיסתמיך מתשו' הר"מ שכתב בהדייא דמיחייב בביעור בזמן הזה ואיך לא שת לבו מרן ז"ל על התשו' דהר"מ הנז'. אך במאי דכתיבנא ניחא דס"ל למר"ן בעד הר"מ דמ"ש בתשו' דחייבין בביעור מדבריהם הוא ולא מד"ת שהרי תלה הביעור במעשרות וכל מקום שהמעשרות נוהגים חייבים בביעור ואילו במעשרות בהדייא כתב הר"מ דנוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית מן התורה היינו בזמן שכל יושביה עליה אבל בזמן הזה שאין כל יושביה עליה מדבריהם היא ה"נ בביעור בזמן הזה מדבריהם הוא דמיחייב ולא מן התורה ובזה נדחו דברי מוהר"ש סירליו גם לענין ביעור כנ"ל לישב וברור הוא, ותשו' זו דהרמב"ם היא מודפסת בשאלות הר"מ המודפסות ואחר שהביא דין המעשרות הנוהגות בזמן הזה מדרבנן הביא דין זה דביעור וזהו סעד למה שכתבתי ועל פי הדבר האמור ניחא לי מ"ש בס' ידי אליהו לכמוהר"א נאליפפא תיקון ק"ט שהאריך הרחיב על דברי מרן בכ"מ במ"ש בפ"ד יכתב וז"ל ולא ידעתי איך עלה על דעת מרן לצדד ממה שכתב רבינו דשביעית נוהגת אפי' שלא בפני הבית דהיינו מדרבנן והלא היכן מצינו פיטורא מדאוריתא שנאמר שנוהג אף שלא בפני הבית שכתב רבינו הוי מדרבנן וכו', ואני אומר שאין זה תימה כלל שהרי לא חייבה תורה אלא בזמן שהיובל נוהג וכל יושביה עליה, אבל כל זמן שאין כל יושביה עליה ואין היובל נוהג גם שמיטת קרקע בשביעית אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן ובהדייא פטר לה קרא מדרשא דוזה דבר השמיטה שמוט דדריש לה רבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ומ"ש עוד הרב הנז' ז"ל ואדרבא מדברי רבינו נר' דדוקא שמיטת כספים תלה הכתוב ביובל וכו' גם בזה ליתא לע"ד שהרי התי' בקידושין בדיבור הנז"ל כתבו בשם ר"ת איפכא דלאו דוקא שמיטת כספים. נוסף ע"ז דמוכרח הדבר לומר שדברי רבי לגמרי קאמר מהסוגיא דריש בק' דפריך חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומוקי לה אביי בשביעית בזמן הזה ואליבא דרבי דתניא וזה דבר השמיטה וכו' הרי לך דפשטה דשמעתתא מוכחא שדרשת רבי לגמרי היא ואפי' בחרישה וזריעה ומכאן ראיה גמורה לשיטת ר"ת, עוד כתב הרב הנז' ועוד שלא מצינו בשום מקום שאמרו שחכמים תקנו שביתת קרקע אף שלא בפני הבית כמ"ש בשמיטת כספים דתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית ע"כ, גם לזה אני אומר שהרי משנה שלימה אין עודרין עם הגוי בשביעית הרי שאפי' בגוי אסור ומכ"ש בישראל, והרי בהניזקין דף ס"ב אהא דתנן מחזיקין ידי גוים בשביעית פרכינן והאמר רב דימי וכו' אין עודרין עם הגוי וכו' ומשני לא צריכא למימר להו אחזוקי. גם מצינו בפ' זה בורר דף כ"ו אמרי' ר' חייא וכו' חזייא לההוא גברא דקא כריב אמר להן כהן וחורש וכו' תו אמרינן התם כהן וזמר, אלמא דשביתת הארץ אף שלא בפני הבית נהגא מדרבנן. וא"כ שפיר מצינו לצדד בדברי הר"מ דשמיטת קרקע מדרבנן היא, עוד כתב הרב הנז' שם וז"ל אך אמנם ראיתי למרן כתב בתשו' בויכוחו עם הרב המבי"ט הביאה מוהרי"ט בראשונות סי' מ"ב וכו' עד מדבריו אלה נר' שהרב חזר בתשו' ממה שפי' דברי רבינו בכ"מ וכו' עד וצ"ל שמפרש דברי רבינו מ"ש מדבריהם בפי' דקאי לתרוייהו וכו' גם מ"ש בפ"ד דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית היינו מדבריהם וכו' יכל זה רחוק בעיני וכו', ולי הדיוט כבר פירשתי שמ"ש דשביעית נוהגת אף שלא בפני הבית מדאוריתא היא והיינו בזמן שיובל נוהג וכל יושביה עליה ולעולם דבזמן הזה דרבנן היא וכדפרשי' לעיל ובודאי דהוי חזרה גמורה ממ"ש בב"י י"ד בעד הר"מ דס"ל דהוי דרבנן וכדכתיבנא.
כללא דהאי שמעתתא שדעת רובא דרביותא קמאי ובתראי דשביעית בזמן הזה דרבנן ואפי' חרישה וזריעה וכמ"ש הטור וגם הר"מ ס"ל הכי לפי חזרת מרן וגם המבי"ט בכמה מתשו' ס"ל הכי דהוי מדרבנן אלא דצריך לאוכלן בקדושת שביעית גם מוהרלב"ח בתשו' סי' קמ"ג בקונט' השמיטה העלה כן יע"ש, גם מוהרשד"ם בי"ד סי' קצ"ב דף קל"א העלה כן, ומוהרי"ט ז"ל בשניות חי"ד סי' נ"ב כתב כן, אך החולק בזה היא הרמב"ן הובאו דבריו בס' התרומות שער מ"ה דס"ל דאפי' שמיטת כספים האידנא מדאורייתא היא כאשר יראה הרואה לשם, ולפי זה ראה ראיתי לרחימא דנפשאי הח' הש' כהה"ר יונה נבון יצ"ו תמה על הרא"ש בפ"ק דמכות שהעלה דשמיטת כספים האידנא דרבנן היא וכתב שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל יע"ש. והדבר תמוה דאיך כתב כן בעד הרמב"ן ז"ל והלא הרמב"ן ס"ל דהוי דאורייתא כמ"ש בס' הזכות כנז' בס' התרומות. וכדי שלא להניח הדבר אמרתי להליץ בעד הרא"ש דס"ל כמי שסיים הרמב"ן בסיף דבריו וז"ל וכבר ראיתי לר' אברהם בפי' במס' ע"ז בשמעתתא דרב הונא בריה דרב יהושע דף י' שכתב קמ"ל רב הונא דשמיטת כספים נוהגת ואעפ"י שאין שמיטת קרקעות נוהגת דלא ס"ל כר' וא"נ ס"ל כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן נהגא ואפי' בח"ל תנוח את דעתו שהניח את דעתינו וחזר והודה על האמת וכן דעת רש"י ז"ל כמ"ש בפ"ק דע"ז ואין בדבר בית מיחוש וספק ע"כ, והרואה יראה ברש"י בע"ז דף י' ע"ב ד"ה האי מאן דלא ידע וכו' ועיין שם, הנה מדבריו שבסוף נר' שחזר בי וס"ל דהוי דרבנן האידנא ממה שהשוה דברי הראב"ד לדברי רש"י ורש"י הוא מכת הסוברין דאפי' שמיטת קרקעות האידנא דרבנן כדמוכח בסנהדרין דף כ"י ובפ"ק דקידושין ובמ"ק דף ג' איפשר שמזה למד הרא"ש דהרמב"ן ס"ל דהוי דרבנן מדבריו האחרונים וגם זה דוחק וצ"ע.
איך שיהיה הרי להקת נביאים יצאו נצבים דשביעית דחרישה וזריעה נמי דרבנן היא בזמן הזה ואפילו לדעת הר"מ ז"ל כמו שהארכנו, גם אחינוך בפ' משפטים במ"ע סיט פירש כל דיני שביתת הארץ מחרישה וזריעה בשביעית ואח"ז כתב ונוהגת בזכרים ובנקבות בא"י בלבד ובזמן שישראל שם שנא' עליה כי תבואו אל הארץ ומדרבנן נוהגת אפי בזמן הזה בארץ דוקא ע"כ. גם בפ' בהר מצוה שכ"ו כתב וז"ל ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התירה ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהגין כל אלו זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם ע"כ והמקובל אצלינו דהחינוך ז"ל לא ימיש כמלא נימא מדברי הר"מ והילך אחר עקבותיו בכל דיני המצות ומדפירש דבזמן שאין היובל נוהג אין נוהג שמיטת קרקע בארץ אלא מדבריהם זה מורה באצבע דס"ל כן להלכה ולמעשה בדעת הר"מ.
ונמצא לפי זה דאיסור חרישה וזריעה בזמן הזה בקרקע ישראל הוי מדבריהם לדעת כל הפוסקים שזכרנו. ומעתה בוא נבוא לבאר איסור פירות הגדלות בקרקע הגוי בזמן הזה, הנה הר"מ ז"ל בפ"ד מ"ה שמיטה דין כ"ט העלה דגוי שקנה קרקע בארץ יש' וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, והנה הרב כפתור ופרח פ' מ"ז תמה עליו דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקנינו מטעם שאין קנין לגוי בא"י וכו' ומרן ז"ל כתב עליו לזה דלא דק דבהדיא כתב רבינו בפ"ט ובפ"י דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם ע"כ, וכולם אחזו שע'ר על מרן שזה סותר מ"ש הוא עצמו בפ"ט ובפ"י דדוקא שמיטת כספים הוי מדבריהם אבל שמיטת קרקע הוי מן התורה והניחוהו בתימא הלא בספרתם.
ומעוצר התמיהה אמרתי ליכנס בעובי הקורה ולהליץ בעדי בדרך אפשר עפ"י מ"ש רבינו בפ"ו מה' בית הבחירה לחלק בין קדושת ירושלם לשאר א"י דבקדושת ירושלם קדושה ראשונה קדושה לשעתה וקדשה לעת"ל לפי שקדושתה היא מחמת השכינה ואינה בטילה לעולם אבל שאר א"י לא קדשה לעתיד לבא ואפי' בקדושת עזרא דאמרינן דקדשה לעתיד לבוא היינו מדבריהם וזה יורה ממה שסיים הר"מ שם ואעפ"י שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומות, ואילו בספ"א מה' תרומות נר' דס"ל לענין חיוב תרומות אפי' בימי עזרא דהוי מדבריהם משום דבעינן כל יושביה עליה דבביאת כולם תלה רחמנא כמו שיראה הרואה לשם, אמור מעתה דבירושלם דקדושתה מחמת שכינה, אם כן גם לענין שביעית בירושלם הוי מן התורה גם בזמן הזה, ומעתה אפשר לומר דמ"ש מרן בפ"ט ובפ"י דקדושת שביעית בשמיטת קרקע הוי מן התורה לענין ירושלם דוקא היא אבל בשאר א"י ודאי דהאידנא הוי מדבריהם כן היה נ"ל והוא דוחק כי לא פורש מזה כלום בדבריו ואין זה אלא דוחק, נוסף ע"ז דבה' תרומות כתב מרן בכ"מ דקדושת עזרא לענין שביעית הוי מן התורה כאשר יראה הרואה לשם וא"כ אין שום מקום למצוא ארוכה ומרפא לדברי מרן בכ"מ וצ"ע טובא.
ומ"מ אף שנודה לתמיהת הכפתור ופרח מ"מ הרי הכפו"פ הודה לדברי הר"מ ואמר ואל הרב יש להאמין ואפי' שאומר על שמאל שהוא ימין, וא"כ מי יחלוק על הר"מ ז"ל, וגם מרן בתשובה שהביאה מוהרי"ט בתשו' הראשונות כנז"ל כתב כן יע"ש, וא"כ חזר הדין לפירות הגדלים בשביעית בקרקע הגוי דמותרין האידנא.
אכן בנ"ד שמה שזרע הגוי בקרקעו היה לשם האלמנה במאמר ובציווי האלמנה הנז' יש להסתפק אי שר או לא אי אמרינן אמירה לגוי שבות אפי' באיסור דדבריהם או לא ולכאורה מצינו בש"ס דילן פ' הפועלים דף ץ' דאבעיא לן מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא ת"ש וכו' ולא איפשיטא, ורש"י ז"ל פי' חסום פרתי ודוש בה דישה שלך ע"כ.
וראה ראיתי בס' אסיפת זקנים הקשו על פירש"י ז"ל וא"ת וכה"ג מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפי' בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא בהדייא במכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה וכו' ולא יעשה הגוי מלאכתך וכו' אלמא דבמלאכה דגוי לית משום אמירה לגוי ותירץ יע"ש, ולע"ד נר' להליץ דאיברא דבמלאכה דגוי ליכא איסור דאמירה אבל אשכחן דבבהמה ועבד שאנו מצווין על שביתתן פסק הר"מ בפ"ו מה' שבת דין י"ו דאסור להשאילן לגוי למלאכתו והטא"ח סי' רמ"ו הוסיף דאפי' מיום ראשון אסור להשאילה ולהשכירה והסכים על ידו מרן ב"י שם יע"ש, הכא נמי כיון דהוזהרנו שלא לחסום פי פרה בעת דישה א"כ איסור החסימה לפרה עליה דידן רמיא והא לא קאמר קרא לא תחסום שור בדישך אלא בדישו בכל עת שידוש ואפי' במלאכת אחרים כגון ישראל פי פרתו בעת דישתו לאחרים ל"ש גוי ול"ש ישראל קעבר עליה וא"כ שפיר שייך איסור אמירה לגוי ואפי' במלאכת דגוי דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שייך ביה איסור אמירה כנ"ל להליץ בעד רש"י.
והתו' שם ד"ה אבל הכא דאיסור לאו וכו' הקשו דאע"ג דבמס' מ"ק אמרינן דבשביעית וחש"מ אסור אמירה התם משום דשבת ויו"ט חדא מלתא היא וגזרו בה אטו שבת ע"כ ודיבור זה קשה לכאורה בתירוצם דתינח שתירצו שפיר לענין חש"מ דשייך שפיר איסור אמירה, אבל בשביעית מה יענו, ועוד דלמה עשו עצמם כלא יודעים ולא זכרו בתירוצם לישב ההיא דשביעית. ויכולנו לתרץ דבתירוצם נמי מתישב ההיא דשביעית דהא איסור דשביתת הארץ אפקיה קרא בלשון שבת כאמור ושבתה הארץ שבת לה' א"כ איכא למימר דגזרו איסור אמירה בשביעית אטו שבת, ועם כל זה לא הונח לי וראיתי בכתבי מורינו הרב כמוהרא"י ז"ל עמד על דברי התו' הללו הלא בספרתו זרע אברהם הנדפס מחדש עיין עליו רש"ל בדיבור זה הגיה במקום מילת שביעית וגריס שבת יע"ש. וקרוב לדבריו ממש כתוב בס' סמיכת זקנים יע"ש והדברים ברורים, והרא"ש והנ"י והרמב"ם כולהו ס"ל דנפשטה הבעיא והעלו דאיסור אמירה איכא בחסימה ואפי' באיסור לאו, וא"כ אם איסור השביעית היה בזמן הזה מן התורה לדעת מרן בכ"מ שכתב כן בעד הר"מ ודאי דאיכא איסור אמירה לגוי וא"כ התבואה הלזו אסורה לאלמנה לדעת רבינו ירוחם הביאו מר"ן הב"י בטא"ח סי' ש"ז וז"ל כתב ר' ירוחם בחי"ב ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה בשבת ועבר משום שבות, אסורה לו אותה מלאכה לעולם משום קנסא כך דקדקו הפסקנים בפ' השוכר את הפועלים. אבל הר"מ בפ"ו מה' שבת כתב שמותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שיעשו וכוותיה נקטי' עכ"ל, ונמצא לפי זה בנ"ד לדעת הר"מ יש צד לומר להתירן לה אחר שביעית מאחר דמרן ז"ל פסק כהר"מ, ועם כל זה לדידי חזי לי דבנ"ד אסיר דהא שאני שבת דלערב התירהו בכדי שיעשה שפיר אבל בנ"ד במוצאי שביעית מחייב בביעור וא"כ אף לדעת הר"מ בנ"ד אסור דבשביעי' אסור משום אמיר' לגוי ולאחר שביעית הרי מחייב וא"כ אי נימא דאיסור שביעית בזמן הזה דאורייתא איני מוצא צד היתר לתבואה זאת.
אכן לפי מה שהעלינו לדעת רוב הפוסקים דסברי מרנן דשביעית בזמן הזה דרבנן בהא איכא צדדין לכאן ולכאן כאשר אבאר בס"ד, דע שמרן הב"י בא"ח סי' רמ"ד הביא תשו' מוהר"ם שכתב המרדכי פ"ק דשבת על אודות היהודים הקונים המכסים בשבת ומשכירים להם גוים לקבל מכס בשבת נר' דבקבולת מותר דב"ה מתירים וכו' עד ומ"מ נר' לי להביא ראיה להתיר מדתניא בפ' מי שהחשיך וכו' ותמה עליו מרן הב"י דלמה ליה למוהר"ם לאהדורי לפרק מי שהחשיך וכו' לימה דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאוריתא יש לומר דסתם מקבלי המכס צריכים לכתוב והא איכא מלאכא דאוריתא וכו', ומוהר"א ששון בסי' קכ"ו תמה דאיך עלה בדעתו של מרן לומר דאמירה לגוי לא אסירה אלא במלאכה דאוריתא ולא בדרבנן, והלא הר"מ פסק בפ"ו דאפי' בדרבנן לא התיר אמירה לגוי אלא דוקא במקום מצוה או חולי ותירץ דע"כ לא הצריך הר"מ מקצת חולי או צורך מצוה אלא דוקא כשאומר לו ביום שבת עצמו אבל אם אומר לגוי בימי החול לעשותו בשבת אז שאני לן בין מלאכה דאוריתא למלאכה דרבנן יע"ש באורך.
וראה ראיתי לכמוהר"י רוזאנים בס' משנה למלך בה' שבת בפ"ו הביא דברי מהרא"ש הנז' וכתב דגם בזה לא נתקררה דעתי דהרי הרא"ש בפ' השוכר את הפועלים הביא בשם רב סעדיא דאסור לומר לגוי מע"ש הילך מעות ורנה לי כך וכך וכן כתב הר"ש בר ברוך והסמ"ג ומדברי הטור סי' ש"ז נמי משמע הכי וכו' הרי דאף באומר בחול והוי איסורא דרבנן איכא איסור דאמירה לגוי ולא שני להו בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ומכח זה נטה לו לדרך אחרת יע"ש.
ואני בעניי איני רואה שום סתירה לתירוץ מוהר"א ששון דמה בכך דהרא"ש וסיעתיה ס"ל הכי, אטו גברא אגברא קא רמית ודילמא מוהר"ם ז"ל לא ס"ל כותייהו אלא ס"ל דבאמירה לגוי בימות החול יש לחלק בין מלאכה דאוריתא למלאכה דרבנן ובשלמא מדברי הר"מ ז"ל ודאי דיפול עליו הקושי כי אין בו כח לחלוק עליו ולזה נכנס מוהר"א ששון בעובי הקורה לתרץ דבריו להשוותן יחד, אבל מדברי הרא"ש וסיעתיה מאן לימא לן דלא פליג עליהו שהרי הרא"ש והנ"י שם בפ' הפועלים שהביאו דברי רב סעדיא דאסור לומר לגוי קודם השבת שיעשה מלאכה בשבת בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דחה ראיתו דמההיא דחסימה אין כ"כ ראיה משום שאומר לו כן בזמן שהוא אסור לדוש בחסימה מה שאין כן כשאומר לו בחול לעשות מלאכה בשבת עכ"ל הר"ן. וגם הרא"ש דחה כמו כן דברי רב סעדיה יע"ש, וכיון שכן גם מוהר"ם ז"ל ידחה דברי רב סעדיה כמו שדחום הרא"ש והר"ן. וכי תימא שהרי הר"ן ז"ל הגם שדחה ראית הרשב"א הביא לו ראיה אחרת מההיא דמי שהחשיך דאיצטריך היתירא לפי שאין דם מעמיד עצמו על ממינו יע"ש בהפועלים ומה יענה מוהר"ם לראית הר"ן זו, הא ודאי לא קשיא כלל דהתם גבי מי שהחשיך הטעם שהצרכנו להתיר משום שאין אדם מעמיד דמשמע הא לאו הכי היה אסור היינו משום דאיכא איסור תורה שהגוי יעביר את הכיס ד' אמות ברשות הרבים הילכך אסרינן אפי' מע"ש אי לאו משום טעמא דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ומינה יש ללמוד שפיר היכא דאיכא איסור תורה איכא איסור אמירה אפי' מע"ש ושפיר. אבל באיסור דרבנן דיינו שנאסור אמירה לגוי ביום שבת דוקא אבל מערב שבת ודאי דליכא איסור אמירה כיון דהאיסור ההוא מדרבנן הוא, וכן הרשב"א והר"ן שאסרו אמירה אפי' מע"ש פשט דבריהם מוכח דהיינו דוקא במלאכה דאוריתא שכן כתב הנמק"י בהפועלים בשם הרשב"א ז"ל ושמעינן נמי מהכא דאסור לומר לגוי שיעשה מלאכה בשבת משום אמירה לגוי וכו', ומדנקט שיעשה מלאכה בשבת פשט הדברים מורים דהיינו דוקא במלאכה דאוריתא, דאי לאו הכי הו"ל כדברי רב סעדיה דנקט הילך מעות וקנה לי כך וכך דאז ודאי היה משמע שפיר דאפי' באיסור דדבריהם אסרו האמירה, ומדלא נקטי הכי אלא אמרו שיעשה מלאכה משמע דוקא במלאכה דאוריתא אסרו ולא מדרבנן.
והואיל ובאנו לידי כך נ"ל דהרשב"א והר"ן פליגי עם רבינו דהרשב"א והר"ן לא אסרו אמירה לגוי מערב שבת אלא דיקא באיסורא דאוריתא, אמנם רב' סעדיה לא שאני ליה אלא דאפי' בדרבנן איכא איסור דאמירה אפי' מע"ש והשתא מוהר"ם יסבור כדעת הרשב"א והר"ן ז"ל.
אמנם מה נענה ביום שידובר בנו דברי מרן הב"י בא"ח סי' ש"ז שהשוה דברי הרשב"א והר"ן לדברי הרא"ש ורבינו סעדיה כאשר יראה הרואה לשם. אלמא דס"ל דהכל שווין לאסור אמירה לגוי מע"ש אפי' באיסור דרבנן. וכיון שכן איך אפשר שמוהר"ם יחלוק עם כל הני רבוותא ובפרט מהטור ז"ל וחזרה תמיהת כמוהר"י רוזאניס לדוכתא ועיין מה שישב וגם בס' דת ודין בסופו בתשו' השישאנה לכמוהר"י ששון סי' ו' ובס' נחלה ליהושע סי' י"ג שכולם הסכימו להתיר ע"י קבולת.
כלל הדברים שאם באנו לדון עפ"י תירוץ הראשון שתירץ מרן בעד מוהר"ם דס"ל באיסור אמירה לגוי דהיינו דוקא באיסור תורה. א"כ יוצא בנ"ד דשביעית בזמן הזה דרבנן ליכא איסור דאמירה לגוי אמנם מאחר דכל הפוסקים ס"ל דאפי' בדרבנן איכא איסור אמירה לגוי ואפי' מע"ש אסיר ומכ"ש בשבת ולא התירו אלא דוקא במקום מצוה או חולי. א"כ גם בנ"ד היה נראה לאסור משום אמירה לגוי וראיה לדבר דאיסור אמירה לגמרי היא ואפי' בדרבנן מצאתי למרדכי בהגהות שבסוף שבת האחרונות שהביא מההיא שאמרו בפ' שואל לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר לחבירו להשכיר לו פועלים ופריך בש"ס פשיטא דהא שלוחו של אדם כמותו אמ"ר פפא חבירו גוי מתקיף לה רב אשי והא אמירה לגוי שבות ופירש"י וכבר סתם לן תנא פ' כל כתבי דתנן גוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' והשתא הואיל ומדמי שבות דאמירה לגוי לשכור פועלים לשבות דאמירה לכבות שהוא איסור דאוריתא אלמא דבין בזה ובין בזה אמירה לגוי שבות מדלא משני התם איסור דאוריתא הכא איסור דרבנן וכו' יע"ש. וכן מצאתי בתוס' בפ' כל כתבי דף קכ"א ע"א ד"ה אין אומרים לו כבה וכו' יע"ש. ובכן קשיא לי על מ"ש בשלטי אשר סביבות הר"ן בפ' כל כתבי אמתני' דנכרי שהדליק את הנר כתוב וז"ל ואם אמירה לגוי שבות גם באיסורי דרבנן וכו' עד ומדברי ר"ת משמע דבאיסור דרבנן ליכא איסור באמירה לגוי וכו' יע"ש, וקשה על ר"ת דמה יענה ר"ת לההיא דלא יאמר לחבירו להשכיר לו פועלים דאוקמה רב פפא בחבירו גוי ופריך והא אמירה לגוי שבות, ואי כס' ר"ת מאי פירכא הא שכירו' פועלים דרבנן היא ולית ביה משום אמירה לגוי, ונלע"ד לתרץ דס"ל דהך מתני' מיירי בשוכר פועלים לבנות לו וכיוצא דאית ביה איסור תורה ולהכי גם בגוי איכא איסור אמירה לגוי כנלע"ד לס' ר"ת ז"ל.
המורם מזה שדעת רובא דמנכר לאסור אמירה לגוי אפי' באיסור דרבנן, ובכן הדבר יוצא לנ"ד דשביעי' בזה"ז דרבנן דיש לאסור אמירה לגוי, אלא דעכ"ז נ"ל דאין מזה ראיה דאיכא למימר דהיינו דוקא בשבת הוא דאסרינן אמירה לגוי אפי' מדבריהם כיון דחמיר בסקילה וכמ"ש בהפועלים זכרנוה לעיל, אבל בשאר מילי דוקא באיסור תורה הוא דאיכא איסור דאמירה כגון באיסורי לאוין ודומיהן אבל באיסור דרבנן ליכא איסור דאמירה לגוי דהא אפי' בחייבי מלקות כגון סירוס וחסימת פי פרה ודומיהן דאיבעיא לן בהפועלים ולא איפשיטא ומשום דדא מפשטא אזלינן לחומרא כמ"ש הרב המגיד בסוף ה' שכירות יע"ש. והשתא איכא למימר דיינו להחמיר באיסורי תורה אבל באיסורא דרבנן ליכא איסור דאמירה לגוי ועיין בפרי חדש א"ח סי' תס"ח שכתב כן בפשיטות יע"ש. ואל תשיבני ממ"ש בהגהות המרדכי האחרונות דמס' שבת דף קפ"ב ע"ג כתוב וז"ל תו אמרינן במס' י"ט דורון הבא בשביל זה ואין במינו במחובר מותר לישראל אחר אבל לו אסור, גזירה שמא יאמר לו לך והבא, ואע"ג שההבאה היא אסורה לו מדרבנן דקי"ל תחומין דרבנן דאי דאוריתא אמאי שרו לישראל אחר הא כל דבר שאסור מן התורה ועשאו הגוי או הביאו אסור לכל, הרי ששייך לומר איסור שבות אפי' על איסור דרבנן עכ"ל לענינינו יע"ש, גם בפ' בכל מערבין סי' תצ"א כתב המרדכי דההיא דדורון משום גזרת אמירה לגוי היא יע"ש, גם בס' המאור אההיא די"ט פ' אין צדין בגוי שהביא דורון ואין במינו במחובר דמותר לישראל אחר כתב וז"ל והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דמשום גזירה שמא יאמר לו לא אסרינן ליה לישראל אחר שאין אדם חוטא ולא לו עכ"ל יע"ש. הרי לך דאזיל לשיטת המרדכי ומינה יש ללמוד דס"ל דאיכא איסור דאמירה אפי' באיסור דדבריהם וא"כ מינה תברא למאי דכתי' דבאיסורא דרבנן ליכא איסור דאמירה.
על כל אלה אמינא ולא מיסתפינא דהדין דין אמת דבאיסור דדבריהם ליכא איסור דאמירה, חדא דאף דנודה לדינו דהמרדכי והמאור לא אמרו כן אלא דוקא בי"ט דאיתקש לשבת וגזרו י"ט אטו שבת וכמ"ש התוספות בהפועלים ד"ה אבל הכא דאיסור לאו וכו' יע"ש וכאשר זכרנו דבריהם. לעיל אבל בשאר איסורי דרבנן הדבר ברור כדכתיבנא דליכא איסור דאמירה כלל ואפי' לדעת המרדכי והמאור ז"ל.
ותו דחלייהו הוי משום דפירשו ההיא דדורון משום לתא דאמירה לגוי, מיהו הרואה יראה דרש"י והתו' שם בפ' חין צדין אההיא דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר פירשו דכיון דאיסור תחומין דדבריהם לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו על זה יע"ש.
וראיתי להרן ז"ל שם בפ' אין צדין הביא פירש"י וכתב ותמהני לדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל שהם סוברים דתחום ג' פרסאות דאוריתא כמ"ש בסוף פ"ק דעירובין למה הקילו בכך וכו' עד ואפשר שהטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות יכו' יע"ש. ולכאורה במ"ש דהרמב"ן ס"ל דתחום ג' פרסאות דאוריתא ליתא דהלא הרמב"ן בסוף פ"ק דעירובין בס' המלחמות ס"ל כס' המאור דאין לתחומין כלל מן התורה אלא לדעת ר"ע אבל לרבנן דהלכתא כותייהו אין שום איסור בתחומין מן התורה ואפי' בכמה פרסאות כאשר יראה הרואה שם בדברי הרמב"ן באורך וברחב יע"ש, וגם בפ' אין צדין אההיא דדורון עמ"ש המאור ועוד והא דאמרי' אסור להראות סכין לחכם בי"ט וכו' שנה ופירש הרמב"ן ז"ל דאין לתחומין איסור תורה כלל יע"ש. וכ"כ הרב המגיד בפכ"ז מה' שבת שכן דעת הרמב"ן יע"ש, וא"כ מאי קמתמה הר"ן על הרמב"ן בשלמא על הרי"ף ניחא אבל על הרמב"ן אין שום קושי כיון דס"ל דתחומין דרבנן ואפילו בכמה פרסאות, ובס' מוגה לכמוה"ר בצלאל אשכנזי מצאתי שהגיה הרמב"ם במקום הרמב"ן בדברי הר"ן ז"ל והנאני שבאמת כן הוא דעת הרמב"ם כאשר יראה הרואה בפכ"ז מה' שבת דין א'.
אכן קשיא לי במה שתירץ הר"ן ז"ל ואפשר שהטעם כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל וכו' יע"ש. ותירוצו זה לא מחוור לדעת הרי"ף והר"מ ז"ל משום דאיברא שכן כתב שם הרמב"ן בההיא דדורון וז"ל ונ"ל שהטעם בתחומין שהבא בשביל ישראל זה מותר לזה לפי שהוא איסור שאינו שוה בכל וכו' עד וכיון שאינו אסור לכל ישראל לא אסרוהו אלא לזה שבא בשבילו שלא ראו להחמיר כ"כ בשל דבריהם עכ"ל יע"ש, ודברי הרמב"ן ראוים אליו לסברתו לס' בעל המאור דס"ל דאיסור תחומין מדבריהם לעולם הילכך כתב שפיר דכיון שאין האיסור שוה בכל לא ראו להחמיר בשל דבריהם ושפיר. אבל לדברי הרי"ף והר"מ דס"ל דג' פרסאות אסור מן התורה א"כ הדרא קושיא לדוכתין דאמאי שרי לישראל אחר ומה בכך שאין איסורו שוה בכל מ"מ היה לנו להחמיר כיון דתחומין איסור תורה לדעתם ז"ל וא"כ לא ידעתי איך העלה ארוכא ומרפא על הרי"ף והר"מ מדברי הרמב"ן ז"ל וכעת דברי הרן ז"ל שגבו מני, ולישוב דעת הרי"ף והר"מ ז"ל נלע"ד דע"כ לא התירו לישראל אחר אפי' כשהובא בחוץ לתחום היינו דוקא בתחומין דרבנן דהיינו מאלפים אמה עד י"ב מיל דאיסורן מדרבנן אז הוא דשרי לישראל אחר כיון דאין כאן אלא אבל בהובאו חוץ מג' פרסאות שהוא יותר מי"ב מיל דאסיר מדאוריתא אז ודאי שדעת הרי"ף הר"מ שוה לאסור אפי' לישראל אחר כיון דהוי איסור תורה והגם דסתמו דבריהם מ"מ סמכו על המבין כנלע"ד.
איך שיהיה למדנו שדעת הרי"ף והר"מ ורש"י ז"ל בההיא דדורון לאו משום לתא דאמירה לגוי היה אלא כיון דתחומין דרבנן הקילו, אבל באמת רואה אנכי ראיה מהימנא דהר"מ דוקא הוי כדברי המרדכי דמשום אמירה לגוי היא, תדע לך שהרי הר"מ בפ"ק די"ט דין י' בההיא דדורון פסק דימתין לערב בכדי שיעשו יע"ש, ובפ"ו מה' שבת דין ח' כתב ז"ל ולא אסרו בכל מקום שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לכותי לעשות לו וכו' יע"ש אמור מעתה לפום האי כללא דבההיא דדורון דאסור בכדי שיעשו משום לתא דאמירה לגוי היא וזה כדברי המרדכי שזכרנו מ"מ איכא למימר דשאני לדעת הר"מ דכיון דס"ל דאיסור תחומין דאוריתא הילכך שייך שפיר איסור אמירה בשל תורה, אבל אה"נ דאי הוה ס"ל דאיסור תחומין דרבנן כדעת הרמב"ן ודאי דאין בו משום לתא דאמירה לגוי כלל דבשל דבריהם אין בו איסור אמירה בשאר איסורין בר משבת, ואפי' לפום מאי דכתיבנא בעד הר"מ בההיא דדורון דמחוץ לתחום דקאמר היינו בתחומין דרבנן כדכתי' לעיל ואפי' הכי אסר בכדי שיעשו משום לתא דאמירה לגוי איכא למימר די"ט שאני דגזרו אטו שבת וכמ"ש התו' בהפועלים כנז"ל. נוסף ע"ז דלא הצריך הר"מ בכדי שיעשו אלא כשיש במינו במחובר או בדבר הניצוד בו ביום דכיון דאית בהו איסור תורה משום תלישה או צידה הלכך אסר בכדי שיעשו דשייך שפיר איסור דאמירה לגוי, אבל באין במינו במחובר אז לא הצריך בכדי שיעשו אלא לערב מותרין ובו ביום אסורים משום חוץ לתחום ולא משום לתא דאמירה לגוי משום דבתחומין דרבנן קא מיירי כדכתי' ודיינו שנאסור עליו אבל לאחר שרי, ואם איתא דמיירי בתחומין דאוריתא והיינו כשהביאן חוץ לי"ב מיל הי"ל לרבינו לאסור לערב בכדי שיעשו ואפי' שאין במינו במחובר אלא ודאי זה יורה כדכתי' דבאיסור תחומין דדבריהם קא מיירי ולכך שרי לערב דס"ל דבאיסור דדבריהם ליכא איסור דאמירה לגוי וזו ראיה לע"ד אלימתא למה שתירצתי לתמיהת הר"ן על הרמב"ן ודוק.
ומכלל הני מילי מעליתא למדנו שדעת הרי"ף והר"מ ורש"י ז"ל הכל שוין לטובה ולדעת א' דבכל איסורי דרבנן לית בהו איסור אמירה לגוי. וכן נמי נ"ל להוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות דפ' אין צדין בההיא דדורון עמ"ש המאור דטעמא הוי משום אמירה לגוי השיגו הרמב"ן ז"ל וכן מה שמפרשים בבא חוץ לתחום גזירה משום יאמר לו איני יודע למה הם מתכונים בפי' הזה שהרי אף לדבריהם כשהוא אומר לו הבא משום אמירה לגוי שבות אתה תופסו אם כן אף אתה עשית הבאה דחוץ לתחום בי"ט מלאכה ואם מלאכה היה למה מתקשים בה דבר ברור הוא דכל בשביל ישראל אסור בין בשבת בין בי"ט וצריך נמי כדי שיעשו וכו', הדברים הללו מורים באצבע דס"ל להרמב"ן דבמלאכה דאוריתא דוקא הוא דאיכא איסור אמירה ולא באיסור דרבנן. ולכן תמה עליהם דמה צורך לאסרם משום אמירה תיפוק להו משום דהבאת מחוץ לתחום אסור מן התורה. דהא לא שייך איסור דאמירה אלא באיסור תורה וזה ברור לכל מבין. ומכלל דבריו אתה למד דס"ל כדעת הר"מ והרי"ף שהוכחנו דבכל איסורי דרבנן בר משבת לית בהו איסור דאמירה לגוי ודלא כהמרדכי, ומאחר דרש"י והרי"ף והר"מ והרמב"ן כולם שוין לטובה דבדרבנן לית בהו איסור אמירה לגוי כותיהו נקטינן. ומה גם לפום מאי דכתיב' דגם המרדכי לא אמרה אלא דוקא בי"ט דגזרינן אטו שבת א"כ לפי זה ארווחנא דגם המרדכי יסבור כותייהו דבשאר איסורין דרבנן לית בהו איסור אמירה לגוי
ומאחר עלות כן הדר דינא לנ"ד דשביעית בזמן הזה דרבנן א"כ לא שייך ביה דין איסור אמירה לגוי ומפאת זה לית בתבואה זו סרך איסור ומכ"ש דהוי בקרקע הגוי דשריא.
ברם מה שראוי להתבונן אל החלק השני אשר יעדנו בפתח השער הוא אם יש שליחות לגוי או לא, דע דמרן הקדוש בכ"מ פ"א מה' תרומות דין י"א הביא מ"ש בא"ח בסוף ה' הלה בשם הראב"ד דאם קנה מהגוי שבולים לצורך מצות ומרחן הגוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשולחו של אדם כמותו וכו', וכתב עליו מרן ז"ל ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם בו דהא אין שליחות לגוי, ולכאורה נר' שטעם מרן הוא מסוגיא דפ' איזהו נשך דף ע"א ע"ב דדחי לה לאוקמתת רבינא אלמא דאין שליחות לגוי כלל לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו וכן פסק הר"מ פ"ד מה' זכיה דין ו' וכמ"ש ה"ה שם יע"ש, גם בפ"ב מה' שליחות פסק כן, גם בטח"מ סי' קפ"ח פסק כן יע"ש, ולכן השיג על הראב"ד ז"ל גם הריב"ש בסי' ת"א אסר לקנות חמץ לגוי במעותיו של גוי משום דאין ישראל נעשה שליח לגוי דהא קי"ל דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו וא"כ נמצא דקא עבר ישראל על בל יראה ובל ימצא והביא ראיה מפ' הרבית יע"ש. ואיברא דלכאורה קשיא לי ממ"ש הריב"ש סי' ש"ה שהביא בתוך התשו' הך סוגיא דפ' איזהו נשך בההיא דבעי רבינא לאוקומי נהי דאין שליחות לגוי זכיה מדרבנן אית ליה ומה שהקשה הרמב"ן והריב"ש תירץ שם תירוץ אחר וגם בסי' רע"ו תירץ כן ושם בסי' ש"ה הביא תירוץ הרשב"א שתירץ דמדין הפקר הוא וכתב עליו ז"ל ועתה אין להריב מזה על נדון זה וכו' דהתם כיון שהפקירו הממון וכו' יע"ש, הנה ממה שהוצרך לחלק בין נ"ד לההיא דרבינא אלמא דס"ל דהלכתא כתירוץ רבינא דיש זכיה לגוי, וא"כ יש לתמוה עליו בתרתי חדא שסותר עצמו מתשו' זו לתשו' דסי' ת"א, ותו דהרי הש"ס גופיה דחה אוקמתת רבינא והיאך עשה עיקר לדרבינא והח' הש' כמה"ר מיוחס בכר שמואל יצ"ו וכמה"ר יונה נבון נר"ו תירצו דאה"נ דהך אוקמתא דרבינא נדחית בש"ס ולא קי"ל כרבינא מ"מ הייני מטעם דאין זכיה לגוי אבל ראית הריב"ש היא דאי הוה אמינא דיש זכיה משמע דמהני והיינו משום הפקר כמ"ש הרשב"א ומינה דן הריב"ש דמטעם הפקר ב"ד פקע איסור תורה וא"כ גם בנ"ד יש לו לבעל דין לחלוק עליו מטעמו של הרשב"א ולכן הוצרך לחלק בין נ"ד לההיא דהפקר ב"ד אלו דבריהם יצ"ו, ולעולם דבעיקר דין שליחות בעיקר כמ"ש בסי' ת"א דליתנהו בכלל שליחות לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו, גם מרן בטח"מ סי' רמ"ג פסק דגוי אינו זוכה לישראל כיון דליתיה בתורת שליחות יע"ש, ובכן לפי זה לכאורה יש לדון להתיר בנ"ד התבואה אף שהגוי עשה במאמר ובציווי האלמנה כיון דגוים לאו בתורת שליחות נינהו מעשה קוף בעלמא הוא ותבואה זו שריא כן היה נר' לדון לכאורה, אכן הא ודאי לאו מלתא היא דאיברא דגוים לאו בני שליחות נינהו ולא בני זכיה לא אנן לדידהו ולא אינהו לדידן ושפיר. מיהו לאו לגמרי נאמר כן דהיינו דוקא להקל אבל להחמיר ודאי דיש שליחות לגוי וכן כתבו התו' פ' איזהו נשך דף הנז' ד"ה בשלמא סיפא לחומרא יע"ש וראיה לזה מההיא דאמרינן סוף פ"ק דע"ז ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול חלקך בשבת ואני בחול ופירש"י הטעם לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו, תו אמרינן התם ואם באו לחשבון אסור ופרש"י הטעם דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוא ע"כ ופסקוה הטא"ח סי' רמ"א והביא מרן הב"י פירש"י הנז', והר"מ פ"ו מה' שבת יע"ש, ולכאורה יקשה דאמאי אסיר הא גוים לאו בתורת שליחות נינהו לגמרי אלא ודאי עכ"ל דלהחמיר לאסור אמרינן יש דין שליחות וכ"כ הרב המגיד פ"ה מה' מלוה שכן דעת הרי"ף והר"מ ורש"י ור"ח יע"ש, נוסף ע"ז דמרן הב"י בי"ד סי' קס"ט עמ"ש הטור שם וגוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו, דאם העמידו אצל ישראל ואמר ישראל הראשון לגוי ליתנם לשני דפירש"י דהגוי נעשה שליח הראשון ליתנם לשני ואסור, ור"ת פי' כיון שאין שליחות לגוי ושרי וכו' עד ימיהו אפי' לר"ת אם ישראל השני אומר שבשליחות הראשון מקבלם מהגוי אסור דשליח של ישראל הוא, והאריך ע"ז מרן ולבסוף כתב ונ"ל דנקטי' ככל הני רבוותא ואע"ג דבירושלמי משמע כדברי ר"ת כבר כתבו תלמידי הרשב"א דאפשר דבירושלמי לא ס"ל דיש שליחות לגוי לחומרא ובש"ס דידן ס"ל דיש שליחות לגוי לחומרא ואעפ"י שכתב הרא"ש וכו' לא חיישינן לההוא מנהגא עכ"ל, הרי לך דבפה מלא הודה מרן לענין הלכה דיש שליחות לגוי להחמיר וכדעת תלמידי הרשב"א אמור מעתה יגדל התימה על מרן בכ"מ בה' תרומות אמאי קרא תגר על דברי הראב"ד וכתב עליו דאין שליחות לגוי ומדוע לא זכר ש"ר המסכי"ם לסברת הסוברים דיש שליחות לגוי להחמיר והוא נלוה עמהם בסברה זו. וראיתי בס' פרי חדש לחיבורו לה' תרומות קרא תגר על מרן מדברי התו' דפ' איזהו נשך יע"ש ולדעתי יותר יש לתמוה עליו מיניה וביה כיון דהוא עצמו ס"ל דיש שליחות לגוי להחמיר וזו בעיני נשגבה מאד על מרן ז"ל כי מדויל ידיה משתלים, ואחרי לחיכת עפרות זהב לו כעת הדבר צל"ת.
ומאחר עלות דסברי מרנן דיש שליחות לגוי להחמיר מינה דן אנכי בנ"ד דיש שליחות לגוי להחמיר הואיל והגוי עשה כן במאמר וכציווי האלמנה, וכ"ש דניחא לה בזה יש לאסור מטעם שליחות ודוגמא לדבר מצאנו ראינו דהגם דבעלמא קי"ל דחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו איכא דוכתי דמהני שליחותן להחעיר כי ההיא דתנן בסוף מעילה שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשה שליחותו ב"ה מעל ופרכינן עלה בש"ס הא לאו בני שליחות נינהו אמר ר"א עשאום כמעטן של זתים דתנן וכו' ופירש"י ז"ל דכי היכי דזעה דמעטן דניחא ליה בגויה אמרינן דקא עביד שליחותיה דבע"ה אע"ג דמעטן לאו בר זיעא הוא חשיבה האי זיעה ומכשרא לטומאה הא נמי חשובה אע"ג דלאו בני דעה נינהו כי אתעבידא שליחותיה הואיל ניחא ליה בגויה מעל, ור' יוחנן אמר מהכא דתנן נתנו לעירוב ע"ג הקוף והוליכו וקתני ה"ז עירוב אלמא אע"ג דלא הוי בו דעת הואיל ואתעבידא שליחותיה ה"ז עירוב הכי נמי גבי חרש שוטה וקטן וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' מעילה דין א' יע"ש, ובפ"ו מה' עירובין דין כ"ב ימ"ש, הרי דכל היכא דניחא ליה בההוא שליחות אף דלאו בני שליחות נינהו הוו שלוחין. ה"נ בנ"ד דכותה דמאחר דניחא לה בההיא שליחות אמרינן דהוו שלוחין ויש שליחות לגוי להחמיר וא"כ תבואה זו אסורה.
אמנם אחר ההתבוננות היטב נראה דבנ"ד לכ"ע לית ביה שליחות לגוי דאיברא דקושטא קאי דיש שליחות לגוי להחמיר, מיהו היינו דוקא כשהגוי זורע בקרקע ישראל בשליחותו הא ודאי דאסיר מטעם שליחות ושפיר אכן בנ"ד שאומר לגוי לזרוע בעדה בקרקע הגוי יש לדון דכל כי הא אין לאסור מטעם שליחות לגוי, ואמינא לה מההיא שכתב הר"י קורקוס בפ"ז מהל' כלאים עמ"ש הר"מ ז"ל ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים והשיגו הראב"ד שם יע"ש, וכתב מרן שטעמו של רבינו מדאבעיא לן בפ' הפועלים אמירה לגוי באיסור לאו אי שרי וכו' י"ל שהוא ז"ל סובר דכיון דאמירה לגוי אפי' באיסור סקילה לא מיתסר אלא מדרבנן הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל קשה ע"ז ממ"ש בפי"ו מהא"ב שאסור לישראל לומר לגוי לסרס וכו' יע"ש, ולע"ד קשה לי על מרן דהי"ל להקשות ע"ז מההיא דפסק הר"מ סוף ה' שכירות דאם אמר לגוי חסום פי פרתי אסור הרי דס"ל דנקטי' בה לחומרא, ול"ל למרן להקשות עליו מההיא דסירוס, ואין לומר דבההיא דחסימה היה גורס אומר לגוי חסום וכו' וכגירסה שהביא הרב המגיד שם ויהיב טעמא משום דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ולכך לא הקשה עליו מרן אלא מההיא דסירוס, הא ליתא דהלא מרן בכ"מ שם בפ"ק דכלאים דין ו' עמ"ש הר"מ ואסור לישראל להניח לגוי וכו' כתב וז"ל אבל טעמו מההיא דפ' הפועלים וכו' וסובר רבינו דנקטי' בה לחומרא כמ"ש בפי"ו מהא"ב לענין סירוס ופי"ג מה' שכירות לענין חסימה עכ"ל, הרי לך דס"ל דגם בחסימה ס"ל בעד הר"מ דמחמיר וזה כמו שהסכים הרב המגיד שם בה' שכירות, וכיון שכן מטוניה הדרא קושיא לדוכתין מדוע לא הקשה כאן על רבינו מההיא דחסימה, ושמא לפי דבההיא דחסימה איכא חלופי נוסחאות בדברי הר"מ לכן עשה עיקר התמיהה מההיא דסירוס שהנוסחה מוסכמת לדעת הכל ודוחק.
עוד כתב מרן בכ"מ שם וז"ל והר"י קורקוס תירץ דה"ק ואסור לזרוע כלאים לגוי פי' אפי' בשדה גוי וכו' ודכותה מותר לומר לגוי שיזרע בשדהו של גוי כיון שהזורע גוי וקרקע של גוי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר עכ"ל, הרי לך דכשהגוי זורע בקרקעו לית ביה איסור דאמירה ולא שליחות לגוי
ואיברא דמ"ש הר"י קורקוס דאין קנין לגוי וכו' זהו לדעת הר"י קורקוס דס"ל כן בדעת רבינו כמ"ש בפ"ק דה' תרומות דין י"ג יע"ש שהביא דבריו מרן בכ"מ שם יע"ש, אבל הר"מ שם בדין י' כתב דבחזר ולקחה ממנו יש קנין יע"ש, והדברים עתיקים. אכן לכאורה ק"ל על מוהר"י קורקוס דהיאך כתב דכיון שהזורע גוי וקרקע של גוי מותר לומר לגוי שיזרע לו ואין כאן משום שליחות דא"כ יקשה מההיא דאמרינן בש"ס פ' הנזקין דף ס"ב אמאי דתנן ומחזיקין ידי גוים בשביעית והאמ"ר אין עודרין עם הגוי בשביעית וכו' ומשני לא צריכה דאמר להו אחזוקו. ואם כדברי הר"י קורקוס למה הוצרך לאוקומיה דאומר להם אחזוקי לוקמה דמחזיקין ידי גויים מיירי שאומר לגוי לזרוע בשביעית בקרקע הגוי דבהא שרי ולמה הוצרך לאוקמה דמיירי באחזוקו טפי הו"ל לאוקמה כדאמרן. ולעד"ן לישב לזה דאה"נ דהוה מצי לאוקומיה בהכי מיהו טעמא דלא אוקמה בהכי היינו משום דתנן מחזיקין וכו' מפני דרכי שלום ואם איתא דמיירי באומר לגוי לזרוע בקרקע הגוי אמאי נקט טעמא משום דרכי שלום תיפוק ליה בלאו הכי דטעמא דשרי משום דאין שליחות לגוי, אלא ודאי מדנקט טעמא דדרכי שלום ש"מ דהישראל בעצמו מסייע לגוי ואפ"ה שרי מפני דרכי שלום ואמטו להכי הקשה דהא תנן אין עודרין ומשני דמיירי באומר להם אחזוקו שהישראל מסייעו באמירה ושרי משום דרכי שלום, אבל לעולם דבאומר לגוי לזרוע בקרקעו שרי אלא דמתני' לא מצי לאוקמא בהכי מדנקט טעמא דדרכי שלום כנ"ל להליץ בעד הר"י קורקו' ודוק.
וחזר הדין דהדין דין אמת דמותר לומר לגוי לזרוע לו תבואה בשביעית בקרקע הגוי דומיא דכלאים דשרינן ליה לגוי מטעם דכיון דהגוי זורע בקרקעו מותר ואין בזה משום שליחות לגוי וא"כ חזר הדין לנ"ד נמי דשרי.
ומצאתי למוהריט"ץ סי' מ"ז העלה בפשיטות דמותר לישראל לתת לגוי שוורים וחטים לחרוש ולזרוע לו בשביעית בקרקע הגוי יע"ש והביא ראיות לדבר והגם דראיותיו מגומגמים מ"מ הדין דין אמת מכמה טעמי תריצי דכתיבנא ויש לנו על מה להשען לדבר הלכה. כנ"ל לדון להתיר בנ"ד, וצור ישראל יצילני משגיאות ויזכנו ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי, כה דברי מעתיר ומתחנן לאל צור מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי.