שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
חושן משפט · סימן יא
דין מצרן.
שאלה ראובן היה לו חזקת בית בעיר שהחזיק בה ודר בה זה כמה ימים ושנים בלי שום טוען, ובהמשך ימים יצא מחזקת בית הנז' ודר במקום אחר ונשאר הבית ההוא ריק וסגור קרוב לשש שנים ונתקיים בו מקרא שכתוב ושאיה יוכת שער שנהרסו כל תשמישי הבית תנור וכירים ואכסדרה וכל צרכי הבית. ויהי היום מצאו שמעון ושאל לו אם יש את רצונך שאדור בחזקת הבית שלך, השיב לו ראובן הלואי שתדור בו ותן לי סך כך לשנה בעד חזקתי, אמר לו שמעון כן אעשה ונתפשר עמי סך מה לשנה אך אמר לו שמעון ראה כי הבית צריך הוצאה מרובה יען הוא חרב ושמם, השיב לו ראובן לך והוצא הוצאות כטוב בעיניך, אך דברים אלו היו בינו לבינו ולא היו עדים בדבר, ותכף הלך שמעון והוציא הוצאות ותקן הבית בכל מין הוצאות הנצרכות ככתוב ורשום בפנקסו ודר בו קרוב לשמונה שנים והיה נותן לראובן חזקתו שנה בשנה כאשר נתפשר עמו. ובמשך השנים הללו פגש ראובן את שמעון ואמר לו אם יש את רצונך לקנות חזקת הבית קנה שרצוני למכרה. והשיב לו שמעון כעת דחיקא לי שעתא ואין כסף נמצא אתי אך אם יגזור ה' בחיים כן אעשה ואשתדל לקנות החזקה. אז הלך ראובן ומכר חזקת הבית ללוי בלתי ידיעת שמעון, ואחר ימים שנגלה הדבר לשמעון טוען לראובן כי למה לא הודיעו טרם שיקנהו לוי כי הוא היה קודם בדבר ואינו רוצה לצאת מן הבית באומרו הילך מעות חזקתך ופרע ללוי והלה אינו רוצה בדבר. הן עתה לשאול הגיעו הדין עם מי, ואם ראובן יזכה בדיני טוענו שמעון שיפרע לו כל דמי ההוצאות שהוציא בתיקון הבית הנז'. על הכל יורנו המורה לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה.
תשובה הלא לאלקיים פתרונים, יאיר עיני על רזא דנא בדברים המצודקים בדין מיוסדים על אדני פז עשרת מונים, וזה החלי בס"ד מאדוני האדונים, הלא זה מחלוקת קדומה בין ההרים הרמים גבעות עולם, ראשון לציון הרא"ש והרשב"א ודעמייהו ס"ל דבשכירות יש בו דינא דבר מצרא שהרי כתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ב ובכלל א' בשנים שהשכירו חצר בשותפות ואחד מהם רצה להשכיר חלקו לאחר ואותו שהשכיר החצר עמי בשותפות טוען כי הוא רוצה אותו חצר מדינא דבר מצרא והשיב כי הוא מצרן ושותף שייך ביה הטוב והישר כמו במכר דשכירות ליומיה ממכר הוא יע"ש.
וראיתי למרן הב"י בסי' קע"ה ח"מ מחו' ל' שכתב בשם מוהר"י ן' שושן שתשובה זו היא הפך מ"ש כלל צ"ז סי' ג' על ראובן ושמעון שחלקו בית ועליה וכו' והוצרך למכור ביתו יכו' ובא לוי המצרן וכו' לסלק לשמעון וכו' והשיב שהדין עם שמעון וכו' דכיון דאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצבאו כל זמן עמדו אין לו בקרקע כלום דהוי כמו שכירות ואין בו דינא דבר מצרא וכו' יע"ש דנר' דברי הרא"ש דסתרי אהדדי. וראיתי למוהראנ"ח בח"א סי' פ"א וסי' קי"ט הרבה להשיב וכמה תשובות נאמרו בדבר, ובעניותי נ"ל על פי מה שחילק הרא"ש בתשו' כלל א' סי' ו' שחילק בין שכירות לזמן ידוע לשכירות סתם דלא אמרינן שכירות ליומיה ממכר אלא דוקא בשכירות לזמן ידוע אבל בשכירות לסתם כגון ששכרו לשבוע שכל זמן שידור בבית שיתן לו סכום ידוע בכל שבוע אזי לא הוי כמכר ויכול להוציאו כשנפל בית המשכיר זהו תורף דברי הרא"ש ז"ל שם יע"ש. ובזה יתקיימו דברי הרא"ש דמ"ש בכלל א' ובכלל צ"ג דשכירות אית ביה דין מצרן משום דהוי כמכר התם מיירי בשכרו החצר לזמן ידוע, וההיא דכלל צ"ז מיירי בששכרו מאריה דארעא למאריה דבתי בסתם כל זמן שיעמדו הבתים בקרקע שלו בכך וכך לשבוע או כל זמן שיעמוד הבית בקרקע יתן כך וכך לשבוע הילכך שכירות ההיא אינו כמכר. כן נ"ל בישוב שתי תשובות רא"ש אהדדי ודוק.
ובהא אשכחנא פתרי לישב דברי הרא"ש בפסקיו דבכתובות פרק הנישא בעובדא דההוא גברא דאוגר ליה ריחיא וכו' דהקשו התי' בד"ה ולא אמרן וכו' כיון דמיירי בדלית טחינא לריחיא א"כ ל"ל לטעמא דטחון את וזבין וכו'. ותירצו דאי לאו האי טעמא היה יכול המשכיר לחזור בו וכו' יע"ש, והרא"ש דחה תירוצם דודאי אין המשכיר יכול לחזור תוך זמנו דהא קי"ל דשכירות ממכר הוא יע"ש. גם במציעא פ' השואל אההיא דאמרו נפל ליה ביתא וכו' כתב הרא"ש שאין יכול להוציא, דשכירות לזמן קצוב כמכר דמי יע"ש. ואילו בפ"ק דע"ז אמאי דתנן אין משכירין להם בתים וכו' הקשה על מה שנהגו האידנא להשכיר בתים לגוים, ותירץ דבימיהם היי רגילים להכניס ע"ז וכו' ועוד נהי דלידן שכירות לא קני כיון שיד האומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומיה ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עכ"ל. וקשה דהלא גם בדיננו הדין כן שאם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו כמ"ש במציעא פ' השואל וא"כ מאי האי דקאמר ובדיניהם שכירות וכו' והלא גם בדיננו כן הדין דשכירות ליומיה ממכר וקשיין דברי הרא"ש אהדדי אמנם על פי מה שחילק הרא"ש בתשו' הנז' בין שכירות לזמן קצוב לשכירות סתם מצאתי מניח שדברי הרא"ש בע"ז איכא למימר דמיירי בשכירות סתם דבשכירות כזה בדיננו לא היי כמכר משא"כ בדיניהם. ודברי הרא"ש במציעא ובכתו' בשכירות לזמן קצוב הוא דאז הוי כמכר כנ"ל ישובן של דברים ודוק היטב. ועיין בכנה"ג בהגהתו לב"י אות קס"ד שהביא כמה תשו' לישוב דברי הרא"ש יע"ש. באופן שדעת הרא"ש והרשב"א ודעימיה ס"ל דבשכירות אית ביה דינא דבר מצרא.
אמנם כת אחרת לעומת זה ה"ה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שכנים כתב דשכירות לית ביה דינא דבר מצרא וכתב הרב המגיד דין ן' המנר זה לא מצאתי אבל נ"ל ק"ו ממשכונה ע"כ ומרן הב"י סי' קע"ה כתב על דברי ה"ה הנז' ז"ל דלפי זה הוא הדין אם מכרה לאחר שהשוכר מוציאה מידו מטעם דינא דבר מצרא ולדברי המפרשים דמשכנתא הממשכן מוציא מיד בן המצר יע"ש. הרי לפי דברי מרן אלו ס"ל בעד הר"מ דאם מכרה לאחר שהשוכר מוציאה מידו. ומעתה לדברי כל הנז' נפקא לן לנ"ד שראובן מכרה ללוי שהשוכר מוציאה מידו ואפי' שנאמר שלוי הקונה היה מצרן דהיינו שהיה לו בית אצל בית זה המושכר לשמעון, עם כל זה לדעת הרא"ש והמרדכי ודעימייהו דס"ל דבמשכנתא הממשכן מוציאה מיד בן המצר ה"ה לשוכר דמוציאה מיד לוי אף שהוא בן המצר מיהו לדעת הר"מ ודעימיה דס"ל דאין הממשכן מוציאה מיד בן המצר ה"ה לשוכר דאין יכול להוציא מיד הקונה כל שהוא מצרן.
ומרן בשולחנו פסק כדעת הר"מ ודעימיה שאין הממשכן יכול להוציאה מיד בן המצר הקונה. וכמו כן פסק דאין השוכר יכול להוציא מיד הקונה ל"ש הוא בן המצר או אחר. וכן כתב מרן בב"י סי' קע"ה מחו' כ"ח ז"ל הנה נשאלתי על מי שהשכיר ביתו ואח"כ מכרו לאחר והשוכר רוצה לזכות בקנית הבית מדינא דבר מצרא. והאריך בתשו' וכתב דכיון דשכירות ילפי' ממשכנתא כשם שאין המלוה יכול לעכב על ב"ד מלמכרו לאחר כך אין השוכר יכול לעכב על בעל הבית מלמכרו לאחר וכו' יע"ש.
ואיברא דראיתי להרב המאסף אות קס"א כתב בשם המשפט צדק ח"ב סי' כ"א שתמה על תשובה זו של מרן שנר' סותר לתשו' אחרת שכתבה רבינו במחו' ל' דאם שוכר הבית קנה החנות שוכר החנות מוציא מידו ואם שוכר החנות קנה הבית מיציאה מידו והניח הדבר בצ"ע. והרב המאסף האריך בישובן של דברים וכתב שמוהר"א די בוטון סי' ק"ץ עמד בסתירת רבינו המחבר וכתב דבמעשה הראשון לא היה השוכר תוך הבית לכן כשקנאה הלוקח אינו מוציאה מידו אבל במעשה דבית וחנות שהיו השוכרין תוך הבית והחנית ולכן אף שקנאו הלוקח מוציאה מידו ע"כ. והרב המאסף דחה דבריו ונטה לו לדרך אחרת דבמעשה הבית והחנות הטעם הוי מכח קנין בטעות זה תורף דבריו. ולע"ד גם ישוב זה אינו נכון שהרי במעשה דבית וחניות מרן ז"ל סיים עלה ואפי' קנאו שוכר הבית שוכר החנית מסלקו מטעם מצרן וכו' ואם כדברי הרב המאסף לא היל"ל מטעם מצרן אלא מטעם קנין בטעות. ועוד במה שסיים עוד מרן הלכך אם כל אחד רוצה לעמוד בשלו קונין אותו ביחד ושמין ביניהם וכו' ולפי דברי הרב כיון דהוי קנין בטעות לא קני כלל וקנין אין כאן ומאי שומא שייך בדבר עוד ישב באופן אחר דההיא דבית וחנות קודם חזרה היא שעדיין לא היה יודע להיכן הדין נוטה, ואח"כ כתב התשובה השנית והיא עיקר ובזה ישב דברי בעל הלבוש יע"ש באורך. ואין דבריו נוחין לי במ"ש על הלבוש ז"ל דנראין דברים נכונים ואין דברי בעל הלבוש נוחין כלל לפי דבריו כאשר יראה הרואה.
ואשר אני אחזה לי לפי קע"ד ואם דל הוא דלעולם דעתו ז"ל דאין בשכירות דינא דבר מצרא כלל וההיא דבית וחנות שכתב דמוציאין זה מזה אפי' קנאו שוכר הבית התם מטעם ממה נפשך מוציאו דאימר בעל הבית לבעל החנות מאיזה טעם קנית אתה אי משום דאתה מצרן הלא גם אני מצרן כמוך ואני קודם בקנית הבית ומטעם מצרן מוציאין זה מזה מטעם מה נפשך כאמור ולכן אם כל אחד רוצה לעמוד בשלו קונין אותו ביחד כנלע"ד ובזה תישבו דברי בעל הלבוש בדרך דוחק כאשר יראה הרואה.
ולפי מ"ש מוהראד"ב בישוב דברי מרן אהדדי דההיא דבית וחנות מיירי שהיו השוכרין בבית ובחנות ולכן אף אם קדם וקנאו שוכר הבית שוכר החנות מסלקו מאחר ששוכר החנית דר שם, מינה נפקא לנ"ד ששוכר הבית הוא דר שם עד היום הלכך מסלק ללוקח ואפילו שהלוקח הוא מצרן, השוכר קודם. כן יש לדון לפי דברי מוהראד"ב. מיהו הרי הוא עצמו דחה חילוק זה גם הרב המאסף כמו כן. ומה גם שכבר מוסכם מפי הכל דבכל פלוגתא דרבוותא הלוקח מיקרי מוחזק וכמ"ש מוהרש"ך בח"א סי' מ"ג ומוהראנ"ח בח"א סי' פ"א ובכמה מתשובותיו והרב פ"מ בח"ג סוף סי' נ"ט יע"ש. גם מוהרח"ש בתשו' מחדש בח"א סי' ך' נשאל ממש כיוצא דנ"ד והעלה דהלוקח מיקרי מוחזק יע"ש. ובסי' נ"ו העלה כן בפשיטות והשאלה היא דף ע"ו ע"ג ממש דומה לנ"ד ובסי' ס' העלה כמו כן דלא מצי למימר קים לי דהלוקח הוא מוחזק שקנה מדין תורה אבל המצרן אינו אלא משום ועשית הטוב והישר הילכך לא מצי למימר קים לי יע"ש. גם מוהראנ"ח בח"ב סי' צ"ד העלה כן דאם קנה לוקח אין לשוכר דינא דבר מצרא. באופן דלהקת נביאים קמאי ובתראי לדעת א' נתכונו דאין לשוכר דינא דבר מצרא, ומכ"ש בשכבר קנה הלוקח כיוצא דנ"ד הודה במקחו ולא מני השוכר לומר קים לי וכדכתי'. ואל תבהל ברוחך לומר דזהו דוקא כשהמוכר הבית הוא הבית "מולק" שלו אז הוא דאמרינן דאין לשוכר בן המצר. אבל בנ"ד שאין לו בגוף הקרקע מאומה כי הוא מולק הגוי ואין לו אלא דמי חזקה גרידא שנוטל שנה בשנה אז ודאי דיש לשוכר דינא דבר מצרא, וזה ממ"ש הרשב"א הביאה מרן הב"י סי' קע"א מחו' כ"ט ז"ל כתב הרשב"א שאלה ראובן יש לו קרקע ומעלה ממנו מס לשנה לשמעון מנה בכל שנה ובא שמעון למכור מס שנה ליהודה וראובן טוען שהוא יקדים משים דינא דבר מצרא תשובה וכו' עד ועוד שכל שאינו מכר גמר לא תיקנו בו דין בן המצר אבל כאן שמוכר אדנות שיש לו בקרקע לחלוטין יש בו משום דין בן המצר עכ"ל. ומינה יעלה על דעתך לדמות נ"ד דכמוכר אדנות שיש לו דמי ושייך ביה דינא דבר מצרא. הא לאו מלתא היא מתרי טעמי וב' תשובות בדבר, חדא והיא העיקר דנדון הרשב"א מיירי כשהבית הוא מולק ראובן ולכן דן את הדין דשייך דינא דבר מצרא. ויעיד על זה דבתשו' הרשב"א הסמוכה לה הביאה מרן שם וז"ל עוד אמרת שאותו שמעלה מס מכר קרקעו ליהודה הנז' וכו' יע"ש הרואה יראה ויודה על דבר אמת שדברי הרשב"א הנז' בקרקע הקנוי לו בתורת מילק כמו שיראה הרואה ולכן דן את הדין דשייך ביה דינא דבר מצרא ושפיר, משא"כ בשכירות כיוצא דנ"ד פשיטא דלדעת רובא דרבוותא דס"ל דלית בשכירות משום דינא דבר מצרא הכי נמי בנ"ד לית ביה משום דינא דבר מצרא כנ"ל עקר. ועוד יתכן לומר דהרשב"א בתשו' זו אזיל לשיטתיה דס"ל דגם בשכירות יש בו דין המצר כאשר כתב מרן הב"י סי' קע"א בשמו שכך כתב רבינו ירוחם יע"ש ביתה יוסף וראשון עקר לע"ד.
ומעתה הדר דינא לנ"ד כדכתי' דאין לשוכר דינא דבר מצרא וזכה הלוקח במקחו וכדעת רובא דרבוותא שהזכרנו. ולפי הדברים הללו הנאמרים באמת אין מקום למה שטוען שמעון למה העלים ממנו בעת שמכר כי הוא היה קידם ככתוב בשאלה, דכל זה היה נמצא מקום לטענתו זאת להצדיקו בדין כאשר דן את הדין הרב פרח מטה אהרן סוף סי' ג"ן יע"ש, אך היינו דוקא אם דין בן המצר שייך בשוכר. אמנם מאחר שכבר הוכחנו דאין בשכירות דין בן המצר אין מקום קיום לטענתו זאת אלא הלוקח זכה במקחו שהוא מוחזק מדין תורה כדבר האמור. והאריכות בזה אך למותר ולא הוצרכתי להאריך בפרט זה אלא בשביל שנים שלשה דברים שנתחדשו בו ככתוב לעיל. גם מהר"י זין בספרו פרח שושן העלה להלכה ולמעשה דזכה הלוקח ואין לשוכר דין בן המצר ואסף אסופות בכמה גדולי המורים שהסכימו כן יע"ש בח"מ סי' א' יע"ש זולת שהביא תשו' הרדב"ז בכ"י סי' אלף שכתב וז"ל ראובן יש לו בית ושכר אותי לשמעון ואח"כ מכר אותו ללוי אם יכיל שמעון לקחת אותו מדינא דבר מצרא. תשובה אין כאן דינא דבר מצרא, אלא מטעמא אחרינא אין לוי יכול להוציא את שמעון מן הבית כיון שהוא דר בו הוא מוחזק ונותן דמיו כאשר נותן ללוי. והראיה מתשו' מוהר"י סי' ש"י מסוחרים שנתאכסנו בביתו של שמעון ומכרו סחורה שיש בו ריוח דראב"ן פסק דזכה לו ביתו וכן הדין בחזקות שלנו וכו' עד ואם הבית של הגוי ומכר אותו לראובן ושמעון דר בו הוא קודם וכו' יע"ש. ועכ"ז הרב הנז' דחה תשו' הרדב"ז הלז מהלכה דכל הפוסקים חלוקים עליו יע"ש.
ואני בעניי נ"ל דאיברא דמטעם דינא דבר מצרא ולא מטעם קדימה זכה השוכר. אבל מ"מ נ"ל ללמוד מדברי הרדב"ז לנ"ד והוא זה דאפי' שקנאו לוי מ"מ אם ירצה להשכיר הבית לאחר ושמעון אינו רוצה לצאת ומעלה לו שכר הבית דזוכה מטעם קדימה ואין כח ביד לוי להוציאו מן הבית והגם שדין מוהרי"א שהביא הרדב"ז במחלוקת הוא שנוי כאשר הביאו מורם בהגהה סי' רס"ז דין ג' יע"ש, מ"מ יספיק לנו לדון בנ"ד דאין ללוי כח להוציא את שמעון מן הבית כל זמן שמעלה לו שכר וכגון דא כופין על מדת סדום כנלע"ד לדון בדין זה.
ברם אכתי יש לדון ולומר דבנ"ד יזכה השוכר ולא הלוקח, וזה מאשר ראה ראיתי בס' גינת ורדים חח"מ כלל ו' סי' א' אסף וקבץ כל ההסכמות החזקות אשר מצא בגליון מוהר"א ששון שקבלום ק"ק רומנייה וספרד ועשה מהם ל' סעיפים. ובסעיף י"ב כתוב לאמר ז"ל שכל איש ישראל שירצה למכור חזקתו או בית מקנתו השוכר הדר בבית יהיה קודם בקנייה לכל איש ישראל מצרן זולתו באותו הסך שיקנו אחרים בלי קנוניא והערמה ויהיה לו זמן לברר דעתו יום א' שלם אחר ידיעתו שהחזקה היא נמכרת ואם ביום ההוא יאמר שאינו חפץ בה או שנודע לו המכירה ולא ערער והיה כמחריש ביום שומעו איבד זכותו אבל הקונה ההוא לא יוכל להוציאו עד י"ב חדש מתחילים מיום הקנייה ובתנאי שהקונה ההוא יפרע לשוכר ההוא איזו הוצאה אם הוציא לפי אומד הממונים וכו' עכ"ל לעניננו. דון מינה לנ"ד דבני עיר לארסו נקראים בשם רומאנייה כאשר הוגד לנו מפי מגידי אמת דלפי הסכמה זו הרי אתה דן בנ"ד דאם לאחר שהוגד לו לשמעון השוכר מקניית הבית שקנה לוי תכף ומיד קרא עליו ערער לתת הדמים כאשר קנה לוי דזכה השוכר בדינו ומוציאה מיד לוי. הא אם שתק ביום שמעו והחריש לו איבד זכותו וקנה לוי כדין. ולענין כל הוצאותיו שהוציא מחייב לוי לשלם. ומינה מפשטא ספיקי שאלתינו הן בענין שהשוכר קודם הן בענין שישלם לו הוצאותיו.
אכן שבתי וראה דאכתי לא מפשטא בעיין דהלא תקנה זו עשאוה בקושטא לק"ק רומאנייה וספרד אבל לא מפני זה נאמר שכל בני רומאנייה הדרים בשאר ארצות תחול עליהם הסכמה זו כל זמן שלא הוברר לנו בפירוש בכל עיר ועיר מרומאנייה שקבלו עליהם הסכמה זו אין כח ביד השוכר להוציא מיד הלוקח וחזר הדין לסיני כמו שפסק מרן ז"ל להלכה ולמעשה דאין לשוכר דין מצרנות כאשר מבואר בדברי הפוסקים דכל תקנה הנעשית בעיר אחת אין בני עיר אחרת בכלל. ובשלמא אם היינו מוציאים דבעיר סאליניק פשטה הסכמה זו היו כל העירות הסמוכות לה נגררין אבתרה כמ"ש מוהרש"ך בח"ב סי' קמ"ט דכל העיירות הסמוכות לסאלוניק נגררין אבתרה בכל תקנותיהם והסכמותיהם יע"ש. ומינה דלארסו בכלל, אך כל היד המרבה לבדוק בספרי הפוסקים של רבני סאלוניק נראה דלא פשטה הסכמה זו בסאלוניק. ראשונה דמוהר"א ששון אשר נתקנו ההסכמות החזקות בימיו הוא עצמו העיד בתשו' סוף סי' רל"א דבסאלוניק אין נוהגין דין בן המצר בחזקות יע"ש. גם מדברי מוהרש"ך בח"ב סי' קמ"ט נ"ל ללמוד דאין לשוכר הדר בבית דין ן' הנוצר כלל וזה מאשר כתב וז"ל דאע"ג דלענין פסקא הלכה רווחת דלא מיקרי השוכר מצרן לעכב על הלוקח מ"מ בנדון זה שהוא מחזיק וכו' יע"ש ואם איתא דפשטה ההסכמה הנז' בסאלוניק דהשוכר הדר בבית זוכה מטעם מצרן. עדיפא מינה הי"ל לומר דאפי' אם המחזיק דינו כשוכר הדר הרי הסכימו שהשוכר הוא קודם לכל אדם. וכי תימא שדברי מהרש"ך הללו הם לפום דינא אבל אה"נ דכפי ההסכמה השוכר קודם א"כ כשסיים הרב אח"כ כל זה כתבתי לפום דינא כ"ש לפי ההסכמה וכו' יע"ש הו"ל להזכיר ג"כ ולומר וכ"ש לפי ההסכמה שהשוכר קודם אף כאן המחזיק קודם להוציא מן הלוקח אפי' שנאמר שדינו כשוכר מכח ההסכמה שהסכימו דהשוכר קודם לכל אדם הוא הדין למחזיק ומדלא הזכיר בסוף דבריו מזה כלום שמע מינה דבסאלוניק לא פשטה הסכמה זו אלא דוקא בקושטא ואמטו להכי לא הזכיר הסכמה זו כנ"ל להוכיח מתוך דברי מוהרש"ך הנז' וכך כתב בהדיא מוהרש"ך בח"א בתשו' סוף סי' ע"ג שבתוך השאלה שנשאל היה אם השוכר יש לו דין מצרן והשיב בסוף דבריו דלפי התקנה שבסאלוניקו מהרבנים דאין דין מצרנות בחזקות פשיטא דאין כאן דין מצרן יע"ש. וזו הוראה רבה דבסאלוניק אין ההסכמה הנז"ל נהוגה וזה פשוט. ועיין במוהר"י אדרבי סי' צ"ט שהסכים כן, ואל יקחך לבך שהרי כמוהר"א די בוטון ז"ל היה מרבני סאלוניק ומצינו לו בלחם רב סי' קל"ב שנשאל שהשוכר היה בא בטרוניא שהוא קודם להיותו מצרן מכח ההסכמה שכתוב בה שכל בעל החזקה שימכור חזקתו וכו' אם השוכר היושב בה ירצה אותה וכו' והרב ז"ל שם צידד בלשון ההסכמה כמה צדדין, אלמא דהסכמה זו נהוגה בסאלוניק, לא היא. דהתם השאלה ההיא היא למקום שנהגו ההסכמה ההיא ולא דיבר בסאלוניק יע"א. ויעיד על זה ששאלה זו נשאלה למוהרשד"ם בח"מ סי' רע"ז וכתוב בה שנשאל מבארוסה יע"ש, והוא ז"ל שם כתוב ז"ל ספק ב' שאפי' את"ל דשייך דינא דבר מצרא בבתים אימא מולק אמנם בחזקה לא אמרינן הכי והכי אנו נוהגים בעיר הזאת סאלוניק וכו' יע"ש, ומשם בארה דהלחם רב לא דיבר על עיר סאלוניק וזה פשוט ועיין בס' כרם שלמה בח"מ סי' מ' ומשם בארה שנדון הרשד"ם והלחם רב שוים כאחד כאשר יראה הרואה ממה שתמה על מוהרשד"ם דאמאי לא חש לחרם החזקות כאשר חשש הלחם רב יע"ש, אלמא דשני הנדונים כאחד הם וזה יספיק.
ואם עדין לבך נוקפך בזה דאפשר דבסאלוניק נפשטה הסכמה זו, צא ולמד מתשו' הרשד"ם סי' רצ"ז שנשאל על שמעון שהיה רוצה לזכות בחנות שאצלו מדין בן המצר והשיב הרב דאין לי דין מצרן מכמה טעמי חד ועוד קאמר ועוד מטעם אחר שבעיר גדולה לאלקים עיר סאלוניק הסכימו כל החכמים וכו' שלא לנהוג דינא דבר מצרא בחזקות וכו' עד ועוד היום אנו נוהגים כן בסאלוניק וכו' יע"ש ובאותה תשובה ראיתי לשר המסכים עמו הוא מהר"ש אלקלעי וביקש לו טעם אחר מטעם דמאחר שהוא שכירות אין בשכירות דין בר מצרא יע"ש באורך. זו גדולה על כולם מכאן מודעה רבה שבסאלוניק ואגפיה לא פשטה ההסכמה הנז"ל וזה ברור ופשוט
ולמען תחזקנה ידיך אגיד לך הרשום בכתב אשר מצאתי מכתיבת יד וחתימת יד רבו של מהרשד"ם הוא מהר"י טיטצאק ודשרן סמיכין ליה בחתימתן ניכרת ואעתיק דבריהם ראה זה מצאתי ז"ל רבני התורה אלפיה סגייא ירום הודם על ענין החזקות עם קוניהן, הן חזקת בתים הן חזקת חצירות יש בה דינא דבר מצרא הן לשוכר העומד בתוך הבית או חנות הנז' בשכירות הן לשכן אשר יש להחזקה סמוך לחזקה הנמכרת, ולמען אהבת האמת והשלום יצא דבר מלכות מבית דינם הצדק דין ומשפט כפי התורה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם נאום וכו'.
תשובה איברא הא מילתא תליא באשילי רברבי דקניית החזקות אינו אלא קניית זכות שיש למחזיק לשכור מן הגוי ומן התוגר ושכירות כתב הר"מ דאין בו דין בן המצר וזה למד הרב מדין משכנתא כמ"ש בעל מגיד משנה ז"ל ומה שאמרו בש"ס משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא פירשו הרמב"ם והרשב"א ז"ל דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדיהו לן' המצר או לאחר משמע דמה שאמרו משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא בכל גווני כתב הר"מ דלית בה משום דינא דבר מצרא.
וגם כי נמצא בדברי הרא"ש ז"ל דשכירות יש בו משום דינא דבר מצרא המוציא מחבירו עליו הראיה דהלכתא כהרא"ש, לכן נהגו אבותינו הקדושים ורבותינו אשר בארץ המה שלא לדון דינא דבר מצרא אלא מחזיקין קרקע ביד לוקח בין מערער הדר בבית או בחנות בשכירות בין אם מערער עליו השכן המחזיק בבית או בחנות סמוך לחנות או לבית הנמכר לא נמצא בכל בתי דינין אשר בעיר הזאת מי שידון בזה הענין דינא דבר מצרא כי אם ב"ד אחד גם אנו כן דעתנו ומנהגנו ללכת בעקבות האדירים רבנן דפקיעי שמייהו ואין אנו דנין בזה הענין דינא דבר מצרא וכן הדין נותן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המוציא מחבירו עליו הראיה כמו שכתבנו, זאת דעתנו בקצרה כתבנוה למצות הגבירים השואלים יצ"ו מפותחים בפתוחי חותם קודש, יוסף בכה"ר שלמה טייטצאק.
בדידי הוה עובדא שהייתי דן עם החכם השלם שהיה דעתו כדעת הרא"ש בענין זה וקבצתי כל חכמי העיר וכולם הסכימו לדעתי ואז פסקנו הדין כך הלכה למעשה כמ"ש הר"מ ז"ל ועל זה מעיד אני וחותם שמי אני אליעזר השמעוני.
אשלי רברבי מורי ורבותי קמסהדי שנהגו רבותינו קדושים אשר בארץ המה כהר"מ ז"ל בענין שכירות דלית בית דינא דבר מצרא. גם אני הקטן זה דעתי בשביל הטענה שהזכיר הרב יצ"ו לעיל וגם אנו מוזהרים משום ואל תטוש תורת אמך. נאום עבד מעלתם הצעיר שמואל עוזיאל.
האמת כן היה שעל השאלה הזאת נפלה מחלוקת גדולה בעיר הזאת יע"א והחכמים השלמים ה"י אמרו היו פוסקים כהר"מ, והחכם השלם כהר' מאיר עראמה היה פוסק כהרא"ש ז"ל ומאז ועד עתה היו נוהגים פעם כן פעם כן לזה נמשכו מחלוקות, האמנם מדעת קונינו להסכים דרך אחת בה ישכון אור ואחר אשר מורי החתומים הסכימו לדעת הר"מ ז"ל להיות הסכמה הזאת מוסכמת חתמתי שמי לקיים דברי המצוים על דבר אמת הצדק נרצע לעבודתכם הצעיר אברהם לבית חזן. ע"כ העתק המצוי אשר ראו עיני בכתבי הקדש לרבני וגאוני עיר סאלוניק יע"א. ולסיבת שאינו מצוי לכל אדם כי ממנו תוצאות חיים לדיעה שבעיר סאלוניק אין נוהג ההסכמה הנז"ל שהביא הגינת ורדים שהרי כתוב בה שאין לשוכר דינא דבר מצרא כדעת הר"מ ושכן הסכימו לענין דינא ואם היתה נוהגת ההסכמה הנז' הי"ל לבאר שמכח ההסכמה יש לשוכר דין ן' המצר אף שמן הדין אינו כן. אלא ודאי זה מורה באצבע דלא פשטה הסכמה זו בסאלוניק והעדאת רבני וגאוני עיר סאלוניק הנז' תספיק לברר זה הדבר. עוד בס' שארית יהודה הנדפס ן' כמוהר"י טייטצאק ז"ל דף ס"ז כתב וז"ל נהגו רבותינו ואבותינו לקדושים אשר בארץ המה שלא לדון דינא דבר מצרא אלא מחזיקים הקרקע ביד הלוקח בין אם מערער הדר בבית או בחנות הנמכר בשכירות בין אם מערער עליו שכנו המחזיק בבית או בחנות הסמוך לבית או לחנות הנמכר עכ"ל, כל זה כתוב משם כמוהר"י טייטצאק יע"ש, והוא הדבר אשר מצאתי והעתקתי לשונו לעיל בחותמו אמת.
ומאחר עלות שכל עמודי ההוראה שבעיר רבתי סאלוניק קמאי ובתראי יתנו עידיהן ויצדקו שבהסכמה עלו שאין לשוכר הדר בבית או בחנות של חזקות דין מצרן ולא פשטה ההסכמה הנז"ל ביניהם ולא נהגו בה. מכאן ראיה לנ"ד דמאחר דלא פשטה הסכמה זו בסאלוניק גם שאר עירות כגון לארסו ודעימייהו אין להם טענת דין בן המצר בענין החזקות הנמכרות בין הדר בבית הנמכר או בחנות בשכירות בין לשכן הסמוך לו, וזה פשוט וברור דאין להסכמת הנדפסת בס' גינת ורדים הנז"ל שייכות לנ"ד כל שלא מצאנו שקבלוה עליהם בפי' בעיר סאלוניק יע"א, אך אם באולי הקמים אחריהם ב"ד הצדק הדור קבלוה עליהם בפירוש ובהסכמה עלו למיגדר מלתא בכח ב"ד יפה להתנהג על פי ההסכמה הנז' אזי ודאי גם כל העיירות נגררות אבתרא. באופן כי דבר זה הוא תלוי ועומד עד עת בוא דבר מרבני סאלוניק העומדים שם חלקם בחיים ה' עליהם יחיו ועל פיהם יקום דבר להודיע איך מנהגם דמצד הדין הלא הוכחנו לעיל מכל גדולי המורים כולם כאחד סברי מרנן דאין לשוכר הדר בבית או בחנות דינא דבר מצרא כלל. ולא היה הדבר ניתן ליכתב כ"כ באריכות זולתי פן יחשדני שומע כי ראה ראיתי ההסכמה שבספר גינת ורדים ולא חשתי לה לכך הוצרכתי להאריך להודיע קושט דבר אמת מה שנשאתי ונתתי באמונה בפרט זה עד מקום שידי יד כהה מגעת.
ומעתה אשיבה ידי לענין ההוצאה אי מיחייב ראובן לתת לו הוצאתו או לא דמלתא דנא צריכא למודעי בכמה פרטים הנוגעים לענין דינא. וזה יצא ראשונה במ"ש בשאלה שנהרסו כל תשמישי הבית תנור וכירים ואכסדרה, דהנה הטח"מ סי' שע"ה הביא תשו' הרא"ש ז"ל על ראובן שהיו לו בתים והלך מעירו ובא שמעון ודר בהם וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיירו וכשבא ראובן הוציא את שמעון מביתו כי אמר שבתחלה ירד שלא ברשות אם חייב ליתן לשמעון השבח. והשיב כיון שהיה רעוע וקרוב ליפול נותן לו כל הוצאותיו אבל מה שבנה שלא היה צורך לבנות כגון שבנה חדרים וסייד וכייר זה עשה להנאת עצמו. ובתשובה הסמוכה לה השיב כל בנין שאינו סכנה אין לבעה"ב לפרוע אלא אומר לו אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך זה תורף דברי הרא"ש.
ומכלל הדברים הללו אתה למד לנ"ד דאם הבנין הלז היה בדבר שהיה סכנה לבית נותן לו כל הוצאותיו הא לאו הכי כגון בנ"ד תנור וכירים ואכסדרה ותשמישי הבית כל שאין בו סכנה יכול לומר לו אם בנית להנאתך טול עציך ואבניך ויד שמעון על התחתונה. וכי תימא מאי שנא זה ממ"ש הר"מ ז"ל בפי' מה' גזלה החצירות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים ועליות ולפיכך הורו הגאונים שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע ושמין לו וכו'. כב נרגש מרן מזה בס' ב"ה דיש לגמגם בו ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם וכו' עד ויש לדחות דשאני בתים ועליות שראוים להשכירם למי שידור בהם בפני עצמו משא"כ בחדרים עכ"ל, וא"כ הדר דינא כדכתי' דאם בבנין הלז לא היה בו חשש סכנה דידו על התחתונה. וכן יש לדון ממ"ש מוהרשד"ם בח"מ סי' רפ"ב על ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לזמן שמונה שנים וכו' ורוצה שמעון לבנות בתים קטנים לו במעקה וכו' וראובן משיב כי לא השכיר לו וכו' ועוד שיביא התוגר ויתבע ממנו למה בנה שום דבר בשלו והשיב דהדבר פשוט דאין כח ביד השוכר לעשות שום שינוי קביע אלא מדעת המשכיר יע"ש ובסי' רצ"ב באורך. אף אנו נאמר כמו כן בנ"ד דאין כח לשמעון לבנות אם לא ברשות המשכיר ואם בנה ידו על התחתונה, אלא דרואה אנכי דאין מזה ראיה לנ"ד דשאני התם שרוצה לשנות ולבנות בתים חדשים אשר לא היו מעולם הא ודאי אין כח בידו משא"כ בנ"ד שאין זה בנין חדש רק לחזק את בדקי הבית אשר היו שם מאז מקדם כגון תנור וכירים ואכסדרה בנה גם מוהרשד"ם יודה דשפיר דמי ויכול לבנות.
צא ולמד ממ"ש מוהרשד"ם עצמו בחי"ד סי' ס' על ראובן שהיה ערב בעד שמעון וכו' ונתנו הקהל ביד ראובן שלש חזקות שהיו לו לשמעון אחת בנויה ושתים הרוסות וכו' והשיב ז"ל הנוגע לנ"ד שלפי הנלע"ד אלו הב' חזקות שהיו הריסות וזה בנאן שאין לו דין הבונה חורבתו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה מתרי טעמי חדא שכתב הר"מ וכו' החצרות הרי הן ראויות לבנין ולהוסיף בהן בתים וכו' לפיכך הורו הגאונים וכו' עד וא"כ בתים אלו שהיו הרוסים מסתמא עשויים הם להבנות וא"כ ראוי הוא ליקח כל מה שהוציא עכ"ל לענינינו.
ואני בעניי קשיא לי בגויה דמאחר דמוהרשד"ם שלטו עיניו בדברי הטור דסי' שע"ה א"כ למה ליה לאהדורי למגמר דינו מדברי הר"מ שהביא דיש לדוחה לדחות דאין משם ראיה דשאני התם דחצרות הבתים ראויות להשכירן כמ"ש מרן בבדק הבית והילכך נוטל הוצאותיו משלם משא"כ בתים. וטפי הו"ל להביא ראיה מתשו' הרא"ש שהביא הטור בשמו שכל שהיה הבית גוהה ונוטה ליפול דנותן כל הוצאותיו כנז"ל ואף בנדון הרשד"ם הי"ל לידון דהואיל דהיו הרוסות נוטל כל הוצאותיו ומה לו למהדר אחר דברי הר"מ דיש לדחות כדכתיבנא. ולישוב תמיהא זו נ"ל דמשום דהרא"ש לא התיר שיטול כל הוצאותיו אלא דוקא בכונה במקום סכנה שהיו מסוכנות ליפול בלתי בנינו הא לאו הכי לא, ואילו בנדון מוהרשד"ם לא היו אלא הרוסות ולא היו רעועות ליפול אלא שהיו צריכין תיקון לחזק בדקי הבית. ולהכי נקט הרוסות ולא נקט מסוכנות ליפול. וכיון שכן אין ראיה מדברי הרא"ש לנ"ד. ומלבד שאין ראיה, אלא דמשם יש ללמוד בהפך דמאחר דאין סכנה בהם אין לו ליטול וידו על התחתונה לומר טול עציך ואבניך אמטו להכי מהדר להביא ראיה לנ"ד מדברי הר"מ שהרי כתב הר"מ דהחצרות ראויות לבנין וכו' דהגם דלא נאמרו דברי הר"מ אלא בחצרות, מ"מ יש ללמוד הימנו לנ"ד דבחצרות דראויין לבנין אף אם בנה בתים בהם מחדש נוטל כל הוצאותיו, הא בבתים לבנות בהם בנין מחדש לא, אבל כל שהיו הרוסות וצריך הוא לחזק בדקיהן עשויות לבנין קרינא בהו לענין זה ולכן נוטל כל הוצאותיו כנ"ל לישב לדעת מוהרשד"ם ז"ל ממה שהוצרך להביא ראיה מדברי הר"מ ולא הביא מתשו' הרא"ש ז"ל.
ומאחר שהוכחנו כן בדעת מוהרשד"ם חזר הדין בנ"ד דכל זה הבנין שבנה שמעון לחזק בדקי הבית בכל תשמישין הנצרכין שיטול הוצאותיו, אמנם בני ידיד נפשי שלמה שי' ההוא אמר דאין מזה ראיה כלל דמה שלא הביא ראיה מוהרשד"ם מתשו' הרא"ש היינו משום דבנדון שלא נהרסו כל חצרות החזקה ונפלו מכל וכל ערו ערו עד היסוד הלכך אין ראיה מתשו' הרא"ש דיש לדון ולומר דלא אמרה הרא"ש אלא בבית רעוע ונוטה ליפול דמטי ליה הנאה במה שבנאו שאם לא היה בונהו היה נופל מכל וכל וצריך הוא להוצאה מרובה הלכך הואיל וההנה אותו בבנינו שהוציא הוצאה מועטת, משא"כ אם נפל מכל וכל וירד אחר ובנאו שלא ברשות אפשר דהרא"ש יסבור דלא יתן לו הוצאותיו דיכול לומר לו מאן שם לך שתבנה קרקעי בהוצאה מרובה כזו אלא טול אבניך ועציך וברח לך אל מקומך וכיון שכן בנדון הרשד"ם ז"ל שנפלו ונהרסו עד היסוד יש לדון מדברי הרא"ש דאינו נוטל כל הוצאותיו אמטו להכי הביא ראיה מדברי הר"מ שכתב דהחצרות הואיל וראויין לבנין שיטול כל הוצאותיו ה"נ בבתים הללו שנהרסו מכל וכל וראויים לבנין קרינא בהו שיטול כל הוצאותיו, וכי תימא א"כ נמצא דלדעת הרשד"ם יסבור דחלוק הרא"ש עם הרמב"ם וזה דוחק לאפושי פלוגתא, לזה אודיעך דלא היא דכונת הרשד"ם מה שלא הביא ראיה מהרא"ש היינו משום דסבור היה דיש לדוחה לדחות דאין ראיה מהרא"ש די"ל דדוקא בגוהה ונוטה ליפול הוא דאמרה למלתא אבל בנפל מכל וכל לא. אמנם השתא דאשכחנא דהר"מ ס"ל דהחצרות הואיל וראויין לבנין נוטל כל הוצאותיו א"כ גם הרא"ש יודה בהכי דגם אם נפל מכל וכל הואיל וראויין לבנין יטול כל הוצאותיו כדעת הר"מ ומאי דנקט הרא"ש למלתיה בגוהה ונוטה ליפול ה"ה בנפל ג"כ חד דינא אית להו ונוטל כל הוצאותיו. ולא בא הרא"ש אלא לאפוקי מסיוד וכיור ושאר תשמישי הבית כגון תיקון שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולין דאין לו לשלם הואיל ומתקיים הבית בלאו הכי וכמ"ש הרא"ש בתשובה השנית, ולעולם דבנפל מכל וכל גם הרא"ש יודה לדינו דהר"מ והר"מ יודה לדין הרא"ש דאין נוטל כל הוצאותיו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כנ"ל בדעת הרשד"ם ז"ל.
והואיל ובאנו לידי מדה זו חזר הדין לנ"ד דאם אין סכנה בבית שבנה שמעון דידו על התחתונה ואומר לו טול עציך ואבניך ולך לך אל מקומך.
האמנם דעת מוהרש"ך בח"ב סי' ק"ד אינו כן שעל אשר נשאל על שמעון שמכר הבתים לראובן והתנה תנאי שבכל זמן שיפרע לו מעותיו לחזור לו הבתים ורוצה לבנותם ולהשביחם כרצונו ומתירא שאחר שיחזיר לו הבתים לא יתן לו דמי הוצאותיו, והאריך בתשובתו ולבסוף כתב ועוד יראה דאפי' אם לא היו הבתים מכורים לא הפסיד שהרי כתב הרמב"ם ז"ל החצרות הרי הן ראויות לבנין וכו' עד ויראה דהבתים הצריכים תיקון נמי אין לסלק ע"כ. הרי דאפי' דשם לא היו הרוסות ולא נוטות ליפול אלא שהיה רוצה להשביחם ולבנותם כרצונו אפ"ה העלה להלכה ולמעשה דיטול הוצאותיו. דון מינה לנ"ד שחיזק את בדק הבית דודאי יטול את הוצאותיו ומכ"ש נפקא, אלא דבדברי מוהרש"ך הנז' יש לי לדון דהיאך העלה כן הפך מדעת הרא"ש שזכרנו שלא העלה דיטול הוצאותיו אלא הבונה מקום מסוכן, הא לאו הכי לא וא"כ הכא שרצה להשביחם כרצונו אין לו ליטול דמים ונמצא שדין מוהרש"ך הוא הפך מדעת הרא"ש, אשר על כן נ"ל דמוהרש"ך ז"ל אחרי ראות דמרן ז"ל בשולחנו הטהור לא הזכיר דינו של הרא"ש ולא פסק להלכה זולתי שהביא דעת הר"מ נראה דס"ל שדברי הרא"ש לא נראו בעיני מרן לדבר הלכה אלא כדעת הר"מ הוא עיקר דאין לחלק בין בתים לחצרות וכי היכי דבחצרות הואיל ועשויין לבנן נוטל הוצאותיו ה"ה בבתים כל דבר העשוי לבנין נוטל הוצאותיו, ואל תשיבני שהרי מרן הבית יוסף כתב בב"ה שאין דברי הרא"ש סותרים. לדעת הר"מ דיש לחלק בין חצרות לבתים אשר מזה נר' דהשוה דברי הרא"ש והר"מ יחד. לזה אודיעך דהא לא תברא כי הרב בבדק הבית לא כתב כן אלא לישב דברי הטור שהביא דברי הרא"ש ודברי הר"מ וכדי שלא יקשה לדעת הטור שהביא דברי שניהם כתב דלא קשיא דס"ל להטור דיש לחלק בין חצרות לבתים ולישב דברי הטור כתב כן, מיהו דעתו ז"ל לעינין הלכה לפסוק כהר"מ ולא כהרא"ש וס"ל דאין הבתם וחצרות שוין הם וכל שהן עשויין לבנין אפי' בבתים נוטל כל הוצאותיו ואמטו להכי דן את הדיך' הרש"ך בנ"ד דיטול כל הוצאותיו וכדעת הר"מ ז"ל.
ומאחר עלות כן בדעת מוהרש"ך ילע"ד שגם דעת מוהרשד"ם הנז"ל בסי' ס' כרו כן דהלכתא כהרמב"ם ואמטו להכי לא הביא דברי הרא"ש דס"ל שאינם הלכה ולכן בכל דבר העשויי לבנין אפי' בתים העלה דיטול הוצאותיו ודעתו שוה לדעת מהרש"ך ז"ל שזכרנו וחזרנו לדין בנ"ד דנוטל כל הוצאותיו.
אכן זה ראיתי להפ"מ ח"ב סי' מ"ה דף פ"ב ע"ג פסקא דמתחלת אך עם כל זה הביא דברי הרש"ך הנז' וכתב וז"ל ואף מוהרש"ך בח"ב וכו' שאמר דאף הבתים ראויים לבנות מיקרי לא אמר כן אלא לגבי בתים הצריכין תיקון להעמיד מה שכבר נבנה אבל לבנות מחדש זה לא עלה על לב, וזה מתבאר מתוך תשו' הרא"ש וכו' יע"ש, ריהטת דבריו אלו נר' דגם מוהרש"ך אזיל ומודה לתשו' הרא"ש ז"ל. ואחר המחילה רבה מהוד תורתו לא יתכן להסכים דברי מוהרש"ך לדעת הרא"ש שהרי נדון דמוהרש"ך הוא שהיה רוצה לבנות הבתים ולהשביחם כרצונו ועם כל זה העלה דנוטל הוצאותיו מכח דברי הר"מ, ואי ס"ל כדעת הרא"ש הלא הרא"ש לא התיר אלא בבנין רעוע וקרוב ליפול, אבל בשאר בנינים כגון להשביחם כרצונו לדעת הרא"ש אינו נוטל הוצאותיו:
ותו איך כתב הפ"מ שלא אמר מוהרש"ך אלא דוקא להעמיד מה שכבר נבנה דממ"ש להשביחם כרצונו אינו מורה כדבריו. ועוד דלדידי חזי לי דאין להסכים סברת הרש"ך עם דעת הרא"ש כלל ולא יכונו יחדיו אם לא שנאמר דמ"ש הפ"מ וזה מתבאר מתוך תשו' הרא"ש לא להסכים דעת הרש"ך עם הרא"ש אתא אלא מלתא בפני עצמה היא שבאה ללמוד הימנו לנ"ד דבנין מחדש לא מהני, ומ"מ זכינו לדין הפ"מ לדון בנ"ד דדוקא בבא לבנות מחד בתים אשר לא נהיו במקום ההוא הוא דידו על התחתונה אבל להעמיד מה שכבר היה בנוי קודם גם הרב אזיל ומודה לדעת מוהרש"ך דיטול כל הוצאותיו וחזר הדין לנ"ד שחיזק ובנה הנהרסות אשר כבר היו בנויים מקודם דנוטל כל הוצאותיו ואין יכול לומר לו טול עציך.
ולענין מי יתחייב בנ"ד בפרעון אין ספק שלוי הקונה יפרע כל הוצאותיו וכדמוכח כן מבין ריסי הפרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ט דף קל"ו בפסקא המתחלת איברא, דאכתי וכו' יע"ש כי ממנו תוצאות חיים לנ"ד לחייב את לוי הקונה לפרוע פרעות ההוצאות לשמעון כאשר יראה הרואה לשם אין צורך להעתיק דברי הכתוב על הספר ובדיו.
וכל מאי דכתיבנא הוא בהנחה סוברת בנ"ד ששמעון מיקרי יורד שלא ברשות אפ"ה יש לחייבו בפרעון הוצאותיו כדכתיבנא.
ועוד מטעם אחר יש לחייבו דלפי הנר' בנוסח השאלה המוצגת לפנינו שראובן בעל החזקה היה בעיר כשבנה וחיזק שמעון את בדקי הבית, הנה כי כן יש לנו לדון דמדשתק ראובן כשידע ששמעון בנה הנהרסות ולא מיחה בידו הרי גילה דעתו דניחא ליה בבנין ההוא ובגילוי דעת כזה יספיק לחייבו בכל ההוצאות. ואיני בודה דבר זה מלבי רק מצאתי אילן גדול לישען עליו הוא כמהר"א מונסון זלה"ה הובאו דבריו בשו"ת הפ"מ בח"ב סי' מ"ה העתיק כל דברי התשובה של מוהר"א מונסון דרך ארוכה מאשר נמצאו דבריו בבית גנזיו של הפ"מ ושם נאמר בדף פ"ב ע"ג וע"ד וז"ל לעניננו אבל גילוי דעת דמעקר שנמצא בעיר בעת הנטיעה או הבנין ושתק ולא מיחה בידו לכ"ע אף בשדה ובבית שאינו עשוי ליבנות שמין לו וידו על העליונה להתפרע להוצאותיו עד גמירא ע"כ דברי מוהר"א מונסון ז"ל אשר הובאו שם ומינה לנ"ד דראה ושתק גילוי דעת כזה יספיק לחייבו ממון, אלא דרואה אנכי שעל דברי מוהר"א מונסון הנז' חלק עליו וביטל דבריו ודחה אותם כאשר יראה הרואה לשם. על כל אלה בנ"ד נ"ל דמהני גילוי מלתא דראה ושתק לחייבו בתשלומין, חדא דהרואה יראה דבנ"ד בנה האכסדרה והבית וכל תשמישיו, והנה בבנין האכסדרה עינינו הרואות להפ"מ סי' מ"ב עלתה הסכמתו דבנין אכסדרה מדמי לה לבנין דחצרות שכתב הר"מ דעשויין ליבנות ה"נ באכסדרה עשויה ליבנות מיקרי כאשר יראה הרואה שם דף ע"ה ע"ג וע"ד ולכן העלה דאף שבנה בית באכסדרה יטול הוצאותי' וידו על העליונה כ"ש דנ"ד דבנה ותיקן האכסדרה וחיזק בדקיה דידו על העליונה דהווי דומיה דחצרות. גם מה שבנה בבית הא חזינא למין הרשד"ם סי' ס' ומוהרש"ך סי' ק"ד דהעלו דבתים עשו לבנות מיקרי. נוסף על זה דחזינא למוהר"ש ן' וילייסיד הובאו דבריו שם בפ"מ סי' מ"ג אשר נשא ונתן על דברי הפ"מ ע"ש בתשו' הנז' ובדף ע"ז ע"ג העלה לפסקא דדינא דסתם בתים עשויות ליבנות להוסיף ולגרוע בנינן והגאונים לא חידשו לנו אלא דין דחצרות דאפשר היה לומר וכו' יע"ש וכך עלתה הסכמתו לפום דינא, והגם דהפ"מ חלק עליו שם דבבתים אין הדין כן, מ"מ הרי מוהרשד"ם ומוהרש"ך עומדים לימינו דס"ל דבתים נמי עשויין לבנין הם. ונמצא דשלשת השריגים דעת אחת להם לענין בתים דעשויות ליבנות הם ונוטל כל הוצאותיו הפך דברי הרשב"א והרא"ש. והלא לעיל כתבתי דטעמא דלא פסקו כהרא"ש הוא משום דמרן ז"ל בשולחנו הטהור לא הביא דבריהם ככתוב לעיל.
וחזר הדין כדכתיבנא דבנ"ד יטול כל הוצאותיו וכהסכמת הרשד"ם והרש"ך ומוהר"ש ויליסיד הנז' והואיל וגדולי ההוראה סוברים כן אפי' שירד שלא ברשות דגם בבתים ידו על העליונה הגם שיש כת החולקים וס"ל דדוקא בחצרות נאמר ולא בבתים. מ"מ נ"ד דיש גילוי מלתא ג"כ מדשתק ולא מיחה יספיק גם לדעת הרא"ש ודעימיה לפרוע לו כל הוצאותיו דיש לנו לומר דע"כ לא קאמר הרא"ש לדינו דדוקא במקום סכנה חייב הא לאו הכי לא היינו דוקא כגון נדון דידיה דבעל הבתים הלך למחוץ לעיר ולא נמצא בעת שבנה הלכך חילק בין מקום סכנה לכשאין בדבר סכנה. אבל כל שהוא בעיר וידע בעת הבנין ושתק ולא מיחה אפי' שאין המקום מסוכן גם הרא"ש והרשב"א יודו דיטול כל הוצאותיו וכדעת כמהר"א מונסון שזכרנו, ואפי' שנאמר דבמחלוקת הדבר תלוי אי גילוי דעת כזה מהני או לא. מ"מ בנ"ד ששמעון טוען שירד ברשות בעת הבנין ככתוב בשאלה דאמר לו לראובן שצריך להוציא הוצאות לתיקון הבית והשיב לו ראובן לך והוציא ובנה כטוב בעיניך אף אם יכפור ראובן שלא אמר לו כן מהימנינן ליה לשמעון בטענתו זאת אף בלתי ראיה מכיון שראינו לראובן דשתק ולא מיחה בפי'. ודוגמא לזה יש לי רב הפ"מ בסי' מ"ב בח"ב שהשיב על כל ההערות אשר הערה עליו הרב המו' כמוהר"א אליגרי ז"ל אחת לאחת ובדף פ' ע"ג על אשר הערה עליו במ"ש דמהימנינן ליה לבעל הבנין כיון דאיכא רגלים לדבר והוא השיב עליו בפסקא המתחלת הערה עירוב פרשיות אני רואה כאן וכו' עד על הכל בנ"ד שטען שמעון שראובן גלי אדעתיה. דניחה ליה וכו' א"כ מהאי טעמא זכאי שמעון בדינו. אלא שנרגשתי מזה דהתינח אם יודה ראובן אך אם יכפור שלא היה מיעצו ולא יהיו עדים בדבר מה הועלנו, ועל זה השבתי דאפשר דמהימנינן ליה לשמעון בטענתו זאת אף בלתי ראיה משום כיון שראינו שלא מיחה בפי' והמקום ההוא עשוי ליבנות א"כ נאמן שמעון במה שטען דניחה ליה לראובן וכו' יע"ש. וחתים הרב פני משה עלה. גם בהערה אחרונה שהעיר עליו כמוהר"י אליגרי דאין צורך לאמירתו של ראובן דשתיקתו לחוד סגייא והביא ראיה מדברי הר"מ פי"ז משכנים, והרב פ"מ השיב עליו דאין ראיה משתיקה לחוד דלהני מכח דברי הר"מ דיש לחלק כאשר יר' הרואה דמכח זה הוצרך לבא עליו מטענת שמעון שטען דבפירוש גילה דעתו זה תורף דבריו וחתים עליהו יע"ש.
ומתורתו של משה אמת אני למד דוגמא לנ"ד דהגם דשתיקה לחודא לא מהני מ"מ מהימנינן ליה לשמעון במיה שטוען דברשות ראובן ירד שאמר לו לך והוציא כטוב בעינך הואיל ורגלים לדבר שהיה ראובן בעיר בעת הבנין והוא עשוי לבנין כאשר הוכחנו מגדולי המורים מוהרשד"ם ומוהרש"ך ומוהר"ש וייליסיד יספיק לנו דעת שלשת הרועים הללו להאמינו בטענתו אפי' אם יכפור ראובן בדבר ויטול כל הוצאותיו מכמה טעמי תריצי דכתיבנא. כ"ש וק"ו אם אזיל ומודה ראובן לשמעון דברשותו ירד שהוא אמר לו לך והוציא כטוב בעיניך דודאי לית דינא ולית דיינא שיחלוק לומר שלא יפרע לו הוצאותיו. דבהא דבר מוסכם הוא מלהקת נביאים המה המורים דנפרע הימנו כל הוצאותיו עד גמירא, מיהו נ"ל דהקונה הבית מתחייב בתשלומי ההוצאות בנ"ד ולא המוכר, ואמינא לה מההסכמה שהבאתי לעיל הכתובה בס' גינת ורדים דמסיים בה ואם ביום ההוא יאמר שאינו חפץ בה או שנודע לו המכירה ולא ערער והיה כמחריש בעת שומעו איבד זכותו אבל הקונה ההוא לא יוכל להוציאו עד י"ב חודש מתחילים מיום הקניה ובתנאי שהקונה ההוא יפרע לשוכר ההוא איזה הוצאה אם הוציא וכו' יע"ש. הרי דאף שאיבד זכותו ואין בו דין המצר וזר יחשב אפ"ה הטילו תנאי שהקונה יפרע לשוכר הוצאותיו. והגם שכך היתה הסכמתם מ"מ ראוי לתור לדעת מה טעם הטילו פרעון ההוצאות על קונה הבית ולא על המוכר שמכר חזקת הבית. והנלע"ד בזה דמדינא הטילו על הקונה ולא על המוכר וטעם לדבר דבשלמא כל שחזקת הבית היא למחזיק אז ודאי מן הראוי היה שהוא יפרע כל ההוצאות שהוציא השוכר שהרי על ידי הבנין ההוא שבנה מטי ליה הנאה ועילוי למחזיק שהוא משכיר וביותר על ידי הבנין שאינו דומה שכירות בית הרוס לשכירות בית בנוי ומשוכלל הלכך עליו מוטל לפרוע את כל הוצאותיו אבל כל שכבר מכר הבית וחזקתו וזכותו לאחר נמצא דהרי ריקן זכותו ושוב לא מטי למחזיק שום הנאה כלל. והנאת העילוי שנתעלה הבית בבנינו מהיום והלאה היא לקונה שהקונה משכירו ביותר לסי' הבנין ולכן הטילו הפרעון על הקונה ולא על מוכר החזקה כנזכר לעיל טעם הדבר
אמור מעתה דבנ"ד הוא הדין והוא הטעם לנ"ד דלוי הקונה יתחייב בפרעון ההוצאות שהוציא שמעון השוכר ולא ראובן המוכר מהטעם האמור. ובכן קם דינא דבנ"ד אין לשוכר הדר בבית דינא דבר מצרא להוציא מיד הלוקח כל זמן שלא יתברר בב"ד הצדק שבעיר סאלוניק ה"י שנהגו בהסכמה המודפסת בס' גינת ורדים הנז"ל, אך אם יתברר דנהוג בסאלוניק כפי ההסכמה ההיא על פי משפטי ה' אזי יזכה השוכר בבית אם יתברר שביום שומעו מהמכר מיחה בדבר כמשפט כתוב בהסכמה ההיא הא לאו הכי זכה הלוקח במקחו ואין לשוכר דין ודברים כלל.
ועל דבר ההוצאה שהוציא שמעון בתיקון הבית נוטל כל הוצאותיו אחרי שישבע כמה הוציא אם אין עדים בדבר וחיוב תשלומי ההוצאות על לוי הקונה הוא כאשר הארכתי על כל הפרטים באורך. כנלע"ד להלכה ולמעשה וכן הסכימו עמי המאורות הגדולים מ'ר קשישא הרב המו' כמהר"ר אליעזר נחום יצ"ו ורב אחאי משבחא זה האיש משה יצ"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי. אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי