אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › סימן י

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · סימן י

סימן ט

דין מתנת שכ"מ.

שאלה יעקב מת והניח אלמנתו לאה, ובן ושתי בנות והשאיר אחריו ברכה מנכסים כיד ה' הטובה בשותפות שהיה לו עם בני אחיו חנוך ופלוא, ואחרי פטירתו עשה חשבון ראובן בן יעקב עם השותפים בדקדוק ונתפרדה השותפות ולקחו השותפין הנז' שטר פטורין מהאלמנה ומבנה ראובן הנז', וראובן כתב וחתם לאמו לאה הנז' שהוא חייב לפרוע כתובתה בכל עת ובכל זמן שתרצה לגבות כתובתה. אחר כן כמשך שנה וחצי חלה בנה ראובן את חוליו אשר מת בו בלא אשה ובלא בנים כי לא זכה לישא אשה וכתב כל נכסיו לאמו בתורת מתנת שכ"מ וזה טופסו:

אנחנו עדים ח"מ נקרא נקראנו בבית גבריאל חי מדינה וכו' ומצאנוהו שכיב ורמי אערסיה שפוי בדעתו ובדקנוהו וראינוהו משיב על הן הן ועל לאו לאו ככל השפויין בדעתם ודרוש דרש מאתנו להיות לו לעדים על צואתו זאת צואת שכ"מ, בכל החיזוקים הנצרכים לה ואחר שהתודה וידוי שכ"מ צוה בפנינו איך ברצונו הטוב והגמור נתרצה שכל נכסיו מקרקעי ומטלטלי וכו' אני נותנם במתנת שכ"מ מתנה שרירא וקימא חתוכה וחלוטה לאמי מרת פ' אלמנת מר אביו פ' שתהא רשאית ושלטאית בהם, לא בתורת אפוטרופסות ולא דדמי ליה רק במתנה גמורה וחלוטה שתעשה בכל נכסי אשר לי כרצונה כאדם העושה בשלו, אך ורק שמחוייבת לתת מנכסי לנישואי אחותי פ' מלבד אשר לאחותי אלפים ריאליס שנתן לה דודה תוסיף לה אמי על הסך הנז' עד תשלום הסכום אשר ניתן לאחותי האחרת פ' בעת הנישואין מנכסי עד אותו הסך וכו' וכתב וחתמו העדים בשטר המתנת שכ"מ הנז' ונפטר ראובן לב"ע חל"ש. ואחר משך זמן מפטירת ראובן הנה היא לאה בעודה בריאה וקיימת במתנת בריא חלקה כל נכסיה במתנה לט' חלקים וז"ל אנחנו עח"מ וכו' ברשות נפשאי אני רוצה ליתן כל נכסי בין מהטוב אשר הטיב לי בני במתנת שכ"מ הנז' בין נכסי הידועים לי ברשותי כסף ושוה כסף מקרקעי ומטלטלי וכל מידי דמתקרי נכסיו בין אותם שהם בעין, בין הראוים לבא לי אני נותנת בתורת מתנת ברי לבני אח בעלי גבריאל ואברהם מדינה יצ"ו הבתים וכו' ובכלל הניחה הסכום אשר צוה בנה לתת לאחותו פ' בתוספת משלה ככתוב בשטר המתנה עשוי כדין וכהלכה בכל דיני מתנת ברי באורך וברוחב כתוב וחתום בגופן שלהם בלשון לעז ואני העתקתי ממנו הנצרך לנו לענין דינא, וירבו הימים ותמת לאה אשת יעקב הנז' חל"ש, ונצבו כמו נד כל בעלי המתנה ונפשם לשאו"ל הגיע כל אחד ואחד איש ואיש על שמו לזכות במתנתו דמשמיא מיהב יהבי להו, ויורשי יעקב הם שתי בנותיו חנה ופנינה טוענות לאמר כי אין זכות למקבלי המתנה רק בסך אשר נתן אחיהם לאמם במתנת שכיב מרע דוקא אך כל השאר הם נכסי מורישם יעקב אביהם נ"ע ומאחר שלא נשבעה אמם על כתובתה בעודה בחיים ממונא בחזקת היורשות קאי ולא זכו מקבלי המתנה בהם ואין מתנת אמם מתנה כי כן הדין נותן באלמנה שנתנה קודם שנשבעה על כתובתה. ובעלי המתנה טוענין דמאחר דיעקב הניח אחריו בן ראובן הנז' והוא היורש כי במקום ברא אין הבנות יורשות כדין התורה וראובן היורש נתן כל אשר לו לאמו נמצא שכל נכסי אביו הראוים לו לירש ד"ת כל זמן שלא נשבעה על כתובתה חוזרת לבנו הירושה כי הוא היורש אין עוד מלבדו והרי היורש נתן כל זכות אשר לו לאמו לאה וא"כ שפיר זוכים מקבלי המתנה במתנת לאה מאחר שראובן היורש הראוי להשביעה הרי נתן לה כל זכות ממון הנוגע לו הו"ל כאלו פטרה משבועה ממש ומחל לה שבועתה בכלל המתנה שנתן לה בנה, וא"כ רוצים לזכות בעלי המתנה כל א' בשלו, ויחדיו למשפט יקרבו שואלים ודורשים כדת מה לעשות להורות להם את הדרך ילכו בה על הדין ועל האמת יורנו המורה הדין עם מי ושכמ"ה.

תשובה ריש מילין לצד עלאה אמלל הוא אבינו שבשמים, הוא יהיה בעזרי ויאיר נתיב על רזא דנא להחוייא בנהירו וסוכלתנו רב נהוראי כצאת השמש בצהרים. הלכה זו יוצאה וראשה פרו'ע בעד'י עדי'ם אמן כן יאמר ה' אלקי השמים כי"ר. אנכי הרואה ראי'ה מהימנא כי שאלה זו נשאלה מאצילי בני ישראל אשר בליאורני יע"א צופים מן הרמתים, הוציאה ותצרף כצרוף כסף מזוקק שבעתים. ויורו המורי"ם ועשו סמוכי'ן דרבנן וזיכו את היורשים בטענתם במנה מאתים. א"כ איפה ידי מסולקות אחרי דדון דינייהו זוג של ספרים מקרי'ן מפרי'ש מרובא פריש מנה אחת אפים ואני אנא אני בא לבלתי ידיחוני בשתי ידים. לולא כי להפצרת השואל ותורה היא וללמוד אני צריך יצאתי מן השורה לדבר דבר באותות שתים למען יהיה לי למשמרת כאשר תשיג ידי יד כהה ולא חלי בה ידים. ורחמנא לשזבן משגיאה ולא אטעה בדבר הלכה רחמין למבעי מן קדם אבונא דבשמיא רח'ם רחמתי'ם ואשנה משנתי שלימה נקיה מכל דופי סולת מנופה ומשופה להבדיל בין מים. וזה החלי בעזר העוזר המנחילנו דת יומים. הן קדם אציגה נא אשר עיני ראו ולא זר אותיות פורחו'ת מרבנן סבוראי ושמם לא הוגד לי דדייני ליה להאי דינא לזכות את היורשין ואעתיק דברי הפוסק הגם שהוא מעלומ'י העי'ן והלא המה אות באות. בתחלת דבריה שאמרה וז"ל ברעות נפשאי אני רוצה ליתן כל נכסי בין מהטוב אשר הטיב לי בני וכו' כמוצג בשאלה מכאן מוכח להדיא שכל המתנות שסידרה ליתן הם מכל מין ממון אשר תחת רשותה בין מהממון אשר נתן לה בנה בעת מותו בין מאשר לה מקדמת דנא היום וגם מן הראוי לבא לה. הנה אחר החקירה והדרישה האלמנה הנז' כל הממון אשר לה הם מנכסי בעלה אבל היא אינה מושלת רק בנדוניתה שהכניסה עמה ואין עוד מלבדו, ובעת החלוקה שחלקו בני אח בעלה הנז' עם בנה הנז' בנכסי אביהם כתבה האשה הנז' שטר פטורין לבני אח בעלה הנז' על עסק כתובתה שאין לה שום תביעה עמהם רק עם בנה כי עליה רמיא לפרוע כתובתה כדין התורה. וגם בנה כתב וחתם שהוא חייב לפרוע כתובת אמו בכל עת ובכל זמן שתרצה לגבות כתובתה. אחרי כן במשך שנה וחצי חלה הבן את חוליו אשר מת בו וכתב כל נכסיו לאמו בתורת מתנת שכ"מ ככתוב בשטר הצואה שלו. א"כ איפה הדבר מבואר שהאלמנה לא רצתה אפילו ליחד לה שיעור כתובתה בעת החלוקה אלא הניחה כל הממון בחזקתו ואף אחרי כן בחיי בנה לא תבעה כתובתה כלל ולמפורסמות אין צריך ראיה וכיון שכן כל ימי חייה יכולה למכור כתובתה וליתנה לאחרים ולעשות ככל חפצה ולכן דקדקה בדבריה ואמרה בין מהממון אשר נתן לי בני כשהיה שכ"מ בין הידוע לי לשמי דהיינו כתובתה שיצתה מכלל מתנת בנה שנתן לה מפני שאינו עולה על הדעת שיתן לאמו במתנה דבר שאינו שלו ולא נכנס ברשותו מעולם שהרי לא מצינו שמחלה לו כתובתה עד שנאמר שהכל היה בכלל. ולפיכך כל ימי חייה הרשות בידה לגבות כתובתה ובכח זה יכולה למכרה וליתנה לאחרים וזוכים בה הלוקח או המקבל כמו שפסק הש"ע בא"ה, אך אמנם תברא בצדה שמה שאנו אומרים שהמכר או המתנה קיימין היינו כשנשבעה קודם שמתה אבל אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל המתנה כלום דאפי' יורשיה אין יורשין כתובתה מיורשי בעלה מטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו וזו אינה צריכה לפנים כי כך הוא מוסכם מהש"מ שנה פרקו בשני מקומות וגם הר"מ בה' אישות וא"כ בנ"ד כי כל אותם המתנות הכתובות בשטר הם מנכסי בנה ומנכסיה דהיינו כתובתה דידעי' בבירור שלא היתה לה שום ממון לא מירושה שנפלה לה מבית אביה ולא ממקום אחר ולפיכך כל מה שנושאת ונותנת בתוך הבית הכל הוא בחזקת בעלה ויורשיו כמי שפסק הש"ע בחה"מ ובכן דינא הכי שכל אותן המתנות אשר סידרה ליתן המפורשות בשטר אין להן קיום והעמדה רק על פי הסדר אשר נפרש. והוא שראש כל דבר צריך לסלק ולהפריש מכל העזבון אשר הניחה האלמנה הנז' אחריה שיעור סכום כתובתה המעט אם רב ויזכו בה היורשים שהם אחיות הבן הנפטר נ"ע יען כי לא זכו מקבלי המתנה כלום בשיעור הסך העולה לכתובתה מאחר שלא נשבעה שבועת אלמנה כדבר האמור וכל סך כתובתה נוגע לאחיות הבן שהן יורשות מדין תורה, ואחרי כן כל הנותר מהעזבון הוא הממון הנוגע לבנה שנתן לה במתנת שכ"מ ודוקא באותו הממון הנשאר מתנותיה קימות ואין זולתו וצריך לחלק המתנות לערך הממון אשר יותר, כן צריך לעשות כחוקת התורה באין אומר ואין דברים עד כאן לשונו הח' הפוסק להלכה ולמעשה אשר הורה גבר המוצג לפני.

ואני אומר אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, דדמי האי צורבא מרבנן כאלו דבריו הלכה ופסקיה דדיניה בסכינא חריפא ולא שלטו עיניו זולתי בדברי הש"ע ולא ראה מאורות כמה סעיפים המסתעפי' בדין זה מדבריהם של האחרונים ז"ל דרואה אנכי אשר שם לפינה ולמוסדות דמתנתה לאו כלום היא מאחר שלא נשבעה, והן קדם ראוי לתור ולדעת אי כתיב בכתובתה נאמנות מפורש. דאי כתיב הכי פשיטא דמתנתה קיימת מאחר דהאמינה, ולא עוד אלא אפי' דלא כתיב בה אלא ובנאמנות וכו' יספיק לפוטרה משבועה וכאשר מצינו להקת נביאים מסכימין לזה נקבצו ובאו בס' כנה"ג לח"מ סי' ע"א בהגהת הטור אות נ"ה יע"ש, ובכנה"ג אבן העזר סי' צ"ו בהגהת הבית יוסף אות ב'. ועיין בס' פרח מטה אהרן בח"א סי' ל"ט האריך בזה ובח"ב סי' ס"ה ובסי' ע"ג יע"ש שהביא להקת פוסקים בזה.

זאת לא זאת דאם מנהג המקום לכתוב נאמנות בכתובה אף שבכתובה זאת לא נכתב אפ"ה דייני' ליה כמו שנכתב כמ"ש הכנה"ג בא"ה סי' צ"ו בהגהת הב"י אות ה' בשם מוהרש"ך בכמה מתשו' יע"ש. איברא שהרב בג"ת דף ק"ך קרא תגר על דברי מוהרש"ך הללו שהם הפך דברי הריטב"א ז"ל ובסוף דבריו הביא סעד למוהרש"ך ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף ס"ח יע"ש. אכן רואה נכי למוהרש"ח סי' ל"א הוכיח מדברי הרשב"א דס"ל דבנאמנות לא אמרינן כמי שנכתב דמי וזה הפך הג"ת שהביא סעד למוהרש"ך מדברי הרשב"א. איך שיהיה דהלא מצינו שדעת מוהרש"ך כן הוא וא"כ אם מנהג העיר לכתוב נאמנות בכתובות היה מקום לדון בנ"ד דאף דלא נכתב כנכתב דמי לדעת מוהרש"ך ז"ל ומידי ספיקא לא נפקא, אלא דמדברי החכם הפוסק שלא עמד בחקירה זו נר' ברור דלא היה כתוב בכתובה זו נאמנות וגם אין מנהג העיר לכתוב נאמנות ואמטו להכי לא הזכיר פרט זה.

והן לו יהי כן מ"מ אין להחליט המתנה מכל וכל אפי' שלא נשבעה על כתובתה כאשר אכתוב לקמן בפרט זה בס"ד, אך תחלת דבר, גמגומי דברים אני רואה בדברי הח' הפוסק הנז' במה שגזר אומר והחליט המאמר להלכה ולמעשה בנ"ד שעד סכי כתובתה אין מתנתה קיימת אך אחרי שיפרישו סכי כתובתה בכל הנשאר הוא עזבון הנוגע לבנה והואיל ונתנו לאמו במתנת ש"מ הרי זכתה בו ובאותו הממון מתנותיה קיימות זת"ד כנז"ל. ולדידי על מתנת בנה אעיקרא יש לי לדון דנראה לי דלא זכתה אמו במתנה ההיא, משום דבמתנה ההיא כתוב לאמר שנתן לה כל נכסיו רק שתתחייב לתת לאחותו לנישואיה עד כדי הסך שנטלה אחותו הראשונה בעת נישואיה. והגם שלא פורש כמה הוא הסך, ילמד סתום מן המפורש, דעיני ראו במתנת לאה אמי המוצגת לפנינו כתוב בה וז"ל:

דו אי אגו דונאסיון וכו' אמי איזה רוזה די פייסאס דוס מיל קי קון לאם פייסאס דוס מיל מי אינקארגו מי איגו אי לאס פייסאס דוס מיל וכו' קי טייני אין אולאנדה קי לי איגו מי אירמאנו קי אין טודאס טריס פארטידאס אינפורטאן פייסאס סיש מיל וכו' ע"כ. נמצא מזה שאלפים ריאליס שייר בנה בעת המתנה שינתן לאחותו הגם שדבריו באו סתומים מ"מ מאחר שאחותו הראשונה נטלה אלפים גם הוא הניח לה אלפים וסתמו כפירושו. אמור מעתה דמאחר דבנה שייר בעת מתנתו לאמו סך מה לאחותו לנישואיה א"כ לא זכתה אמו במתנת בנה משום דהו"ל מתנת ש"מ במקצת שהרי שייר מנכסיו לאחותו וא"כ הלכה רווחת דמתנת ש"מ במקצת לא קנה אם לא שקנו מידו. ואלו בנ"ד דקנין אין כאן מתנה אין כאן וחזרו כל הנכסים ליורשיו הם אחיותיו ונמצא דכל המתנות שעשתה אמו מאפס ותוהו נחשבו והיו כלא היו כיון דאין לה שום זכות במתנת בנה כיון דהויא מתנת ש"מ במקצת כאמור וא"כ איך לא עמד בחקירה זו החכם הפוסק וגזר אומר שמתנותיה שנתנה מכח מתנת בנה דקיימין, דלכאורה יראה דלא שרירין ולא קיימין ומתנה אין כאן מטעמא דכתיבנא. וראיה לדבר מצאתי ראיתי בההיא דפ' יש נוחלין דף ק"ל דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא וכו', בנו ואחר, אחר במתנה, ובנו אפוטרופוס והקשה ע"ז רבינו יונה דההיא ודאי בש"מ מיירי מדבעי תלמודא בתר הכי בבריא היאך וכו' אלמא דבש"מ מיירי וכיון שכן כיון דבנו אפוטרופוס, אחר היכי קני, הויא מתנת ש"מ במקצת. ותירץ דיש להעמידה במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין יע"ש. אמור מעתה בנ"ד נמי דכותה דמאחר דשייר סך מה לאחותו הו"ל מתנת ש"מ במקצת וא"כ לא קנתה אמו במתנת בנה. ואין לומר דנ"ד במצוה מחמת מיתה היא יען דבנוסח המתנה שעשה לה בנה המוצג לפנינו נראה דמתנת ש"מ היא שכתוב בה בלשון לעז וז"ל הנצרך לנו טודו סי לו דו פור דונאסיון די אינפירמו ע"כ, ופי' הכל אני נותן לה במתנת ש"מ, ועוד שלא הוזכר בה שום גילוי שנר' כמתאונן על מיתתו דאז הוא נקרא מצוה מחמת מיתה כמ"ש הטח"מ סי' ר"ן יע"ש. וחזר הדין למתנת ש"מ במקצת דלא קנתה. ונראה לי אחר החיפוש היטב דנ"ד לא מיקרי מתנת ש"מ במקצת מכמה טעמי תריצי, חדא בראותי בשו"ת פרח מ"א ח"א סי' ל"ט דף פ"ז ע"ד הביא תמיהת רבינו יונה הנז' ותירץ הוא ז"ל וזו אינה קושיא כלל דכבר כתב הרא"ש בתשו' והיא שהביאה הריב"א בא"ה סי' ק"ז וז"ל כיון דבפעם אחת חולק כל נכסיו כדאמרינן פ' מי שמת ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כמחלק מת קנו כולם וכו' ואמרינן נמי אשתו ואחר, אחר במתנה, ואשתו אפוטרופו' ע"כ. נמצא דכשם דלענין אפוטרו' של האשה אי של הבן אנו צריכין לומר דכיון דהוי כבפעם אחת כמחלק הו"ל בכולה כך לקנינו של אחר נאמר דהוי מתנת ש"מ בכילה עכ"ל יע"ש. אמור מעתה בנ"ד כמו כן דמאחר דבפעם אחת נתן המתנה לאמו ולאחותי דהוי מתנת ש"מ בכולה וברור הוא.

תו איכא טעמא אחריתי לדון בנ"ד מתנת ש"מ בכולה והוא במה שהעיר לנו אזן הרב פני משה בח"ב סי' צ"ט שנשא ונתן באמונה על תשו' הפמ"א הנז' ששלחה הרב הנז' לבית מדרשו של הפ"מ ושקיל וטרי בה ועמד על כל תמיהותיו א' לא' ובדף קפ"ח ע"ג כתב להליץ על תמיהת הפמ"א שתמה על רבינו יונה מההיא דרב עוירא יע"ש. ותירץ דלא הוי מתנת ש"מ במקצת אלא דוקא כשהכשיר ששייר היה לעצמו דוקא אמנם כשהשיור אינו לעצמו לא, זהו ת"ד יע"ש. ובהכי ניחא לי תמיהת רבינו יונה שתמה בההיא דבנו ואחר דבנו אפוטרופוס ואחר במתנה שתמה דאחר היאך זכה, הא הו"ל מתנת ש"מ במקצת כנז"ל, אמנם לפי דברי הפ"מ הנז' ניחא דלא חשיב שיור כיין דלא שייר המקצת ההוא לעצמו אלא לבנו ולכן חשיב שפיר מתנת ש"מ בכולה. אכן הא קשיא לי במ"ש הטור א"ה סי' ק"ז בההיא דהכותב נכסיו לאשתו ארוסה או גרושה דאסיקנא דתקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה והביא מ"ש אביו הרא"ש בתשו' ריש כלל מ"א לחלק בין כששייר דאם כתב לה כל נכסיו סתם ופירש השיור לבד אפילו שייר הרבה אבדה כתובתה ותעמוד על מתנתה כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל יע"ש. וראיתי בשו"ת הפ"מ ח"ב סי' הנז"ל דף קפ"ט ע"א שכתב על דברי הרא"ש שאם לא פירש סכום הנכסים שנתן לאשתו זולת סך כך וכך שאני ניתן לפלוני אי שאני משייר לעצמי וכו' כגון דא תקרע כתובתה יתעמיד על מתנתה וכו' יע"ש. ואני תמיה דהא תינח כשהניח השיור שפירש לאחר אבל כשפירש ואמר שהשיור היה לעצמו למאי קנתה המתנה הלא הו"ל מתנת שכ"מ במקצת. דהא הך דינא דאשתו ארוסה ואשתו גרושה דקנתה בש"מ נמי היא, כמבואר בש"ס ומאחר דשייר לעצמו היאך קאמר הרא"ש דקנתה הו"ל מתנת ש"מ במקצת. ולולא דברי הפ"מ לא קשיא על הרא"ש יען דדברי הרא"ש באו סתומים ולא פירש בהדיא דמיירי כששייר לעצמו. ואפי' דמסיים בה הרא"ש ז"ל וכ"ש בנ"ד שפירש השיור וכו' והתם השיור היה לעצמו שהרי שייר המקום שהיה לי בבית הכנסת כמבואר בשאלה יע"ש, התם מיירי במתנת ברי כמבואר בנדון הרא"ש שהמתנה שנתן הבעל לאשתו מתנת ברי היתה. אבל בההיא דאשתו ארוסה דאיירי בש"מ והעלה הרא"ש דאפי' בששייר קנתה יש לנו לומר דהיינו כששייר לאחרים דוקא אבל לפי' הפ"מ ששנה ופירש דמיירי אפי' ששייר לעצמו קשיא דא"כ הו"ל מתנת ש"מ במקצת ואמאי קנתה, והנלע"ד לישוב זה דס"ל דע"כ לא היי מתנה במקצת אלא דוקא כשפירש הסכום שנתן לאחרים כגון שאמר סך פלוני כך וכך לפלוני והשאר הוא לעצמי אז הוא דהוי מתנת ש"מ במקצת ולא קנה אלא בקנין, משא"כ כשנתן כל נכסיו סתם לאשתו והשיור הוא שפירש ואמר זולתי סך פלוני שאני משייר לעצמי דאז חשיבא המתנה בכולה ולא הוי מתנת ש"מ במקצת ובכה"ג הוא דקאמר הרא"ש דבכותב כל נכסיו לאשתו דקנתה מאחר שלא פירש אלא השיור ששייר כן היה נלע"ד, אלא דעם כל זה לא הונח לי דהא בפ' יש נוחלין דף קל"א במאי דבעי הש"ס בבריא היאך וכו' אמרינן עלה ת"ש הכותב פירות וכו' כתב לה למחצה לשליש ולרביע תגבה כתובתה מן השאר וכו' ולפום אוקמתת הש"ס דמוקי לה בש"מ ובאשתו ארוסה וגרושה א"כ על כרחין כולה ברייתא בחדא גוונא מיירי ובש"מ היא ואמאי כשכתב לה למחצה וכו' קנתה אותו המחצה או השליש הא הו"ל מתנת ש"מ במקצת. וכל דברי הרא"ש בתשו' אהך בריתא קאי ואמאי קנתה. ואין לומר דאיירי בקנו מידו דא"כ כי מייתי ראיה מינה הש"ס ופריך אי בש"מ והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופוס, מאי קושיא לוקמה דהכא מיירי בקנו מיניה. ומדלא משני הכי ש"מ דלא מיירי בקנין וא"כ הדרא תמיהתין לדוכתא לפי מ"ש הפ"מ בדברי הרא"ש דאמאי קנתה הא כיון ששייר לעצמו הו"ל מתנת ש"מ במקצת וכעת דבריו שגבו מני וצל"ת. איך שיהיה הדרן למאי דאתינא עלה לנ"ד דלפי דברי הפ"מ הנז"ל למדנו לנ"ד דלא הוי מתנת ש"מ במקצת מאחר שלא שייר לעצמו כלום רק סך כך לאחותו ולא שייר לעצמו מאומה הו"ל מתנת ש"מ בכולה.

תו נ"ל דנ"ד לא הוי במקצת ממ"ש הרא"ש בתשו' הנז"ל בההיא דאשתו ארוסה וגרושה דקנתה אפילו ששייר מטעם שהסך אשר נתן לאשתו לא פורש אלא סתם והשיור הוא שפירש דכל כי האי אמרינן דתעמוד על מתנתה כנז' שם יע"ש ונתן טעם לדבר, מעתה הוא הדין והוא הטעם לנ"ד דמאחר שלאמו נתן כל נכסיו סתם ולא פירש מאומה זולתי מה ששייר לאחותו דכל כי הא מתנה גמורה היא בכולה והשיור לא מעלה ולא מוריד הואיל ולאמו נתן כל נכסיו בסתם חשיב שפיר מתנת ש"מ בכולה ולא במקצתה, ובר מן דין איכא טעמא רבא בנ"ד דלא חשיבא מתנה במקצת דבשלמא אם היה בנה אומר כל נכסי לאמי וסך פלוני יהא לאחותי אז היה מקום לומר דהואיל ושייר כמקצת דייני' לה, אמנם בנ"ד שכתב כל נכסיו במתנה לאמו רק שאמו תתן סך כך לאחותו אין לך מתנה גמורה כזו שהרי לאמו נתן כל נכסיו רק שהטיל תנאי במתנתו הו"ל כמתנה בתנאי והרי לא שייר במתנה זו שום דבר לעצמו אלא אמו השליטה בכל אשר לו תחת השמים בכל רכושו, ונפשו אותה שאמו תתן סך כך לאחותו הו"ל מתנה על תנאי וא"כ תו ליכא סרך דמתנת ש"מ במקצת כלל אלא חשיב שפיר מתנה בכולה וזה ברור ופשוט מאד.

האמנם אכתי איכא לאיסתפוקי במתנה זו שנתן הבן לאמו כל נכסיו אי חשיבא מתנה או לא. ועיקר הספק בזה הוא דמאחר דהבן הלזה יש לו שתי אחיות הראויות לירש אותו מן התורה ואמו אין בה דין ירושה לירש את בנה במקום אחיות כי להן משפט הירושה וכיון שכן מי נימא דהמתנה שנתן כל נכסיו לאמו לאו מתנה היא אלא אפוטרופא ונתכון בזה כדי שיכבדוה אחיותיו לאמו וכההיא דאמרינן פ' יש נוחלין אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ופי' רשב"ם דאומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן את הכל לאשתו ולא נתכון אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסי ברשותא לפרנסם מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה וכו' ע"כ, ואמרינן נמי פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. ופי' רשב"ם דרוצה הוא שיחלקו לו אחים כבוד שהרי חייבים בכבודו כדאמרינן ואת לרבות אחיך הגדול ואומד הדעת הוא שלכבדו נתכון ע"כ. ובתר הכי מיבעיא בבריא היאך ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים הרי"ף והר"מ פ"ו מה' זכייה דבין הכותב לאשתו ולבנו בין בריא בין ש"מ לא קנה שלא נתכון אלא לעשותו אפוטר' גם הטור בח"מ סי' רמ"ו פסק כן יע"ש. אך את זה ראיתי שכתב בהגה"מ על דברי הר"מ שכתב בין בריא וכו' צ"ע בעי לה התם בברי היאך ולא איפשיטא ע"כ, והוספתי לראות בס' משפטים ישרים בשו"ת לכמוהר"ש גאון סי' ל"ד הביא דברי ההגה"מ הנז' ותמה על תמיהתם וז"ל ולכאורה נר' דבריו תמוהים דמאי הוקשה ליה דהוי בעיא דלא איפשיטא הא בכל בעיא דלא איפשיטא הוי קולא לנתבע והכא היורשים הם הנתבעים דהממון הוא בחזקת היורשין וא"כ מאי הוקשה ליה, והרב הנז' נדחק בישובה דס"ל כהריטב"א יע"ש, ולדידי חזי לי דתמיהת ההגהות מבוארת דאמאי פסק דלא עשאו אלא אפוטרופוס אפי' בבריא דמשמע דאפי' היא תפוסה בנכסים מפקינן מינה ואמאי הלא בכל תיקו דממונא קי"ל דאם תפס לא מפקינן מיניה וא"כ הי"ל לפסוק דבבריא אם תפסה לא מפקינן מינה זה נ"ל ברור בכונת תמיהת ההגהות. ויעיד על זה דשם סמוך לזה עלה דקאמר הר"מ בין בריא וכו' כתוב בהגהות התם קאי בגמרא בתיקו ודין תיקו הוא מפורש בסי' ו' מספר נזיקין ע"כ, ואילו בפ"א מה' נזקי ממון בדין כשכשה בזנבה וכו' פסק הר"מ ואם תפס הניזק גובה חצי נזק וכתוב עלה במגיד משנה בעיות דלא איפשיטו וכו' עד ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו וכן דרכו ז"ל בכל תיקו דממונא ע"כ יע"ש. וא"כ הוקשה להגמ"י דאמאי כאן השמיט הא דאם תפסה לא מפקינן מינה כן נ"ל ברור בכונת התמיהה, ועיין בהרב המגיד ספ"ו מנזקי ממון שכתב כך שם יע"ש, ותמיהה לי על מוהר"ש גאון ז"ל דאיהו גופיה שם באותו סימן הנז' הוכיח במישור בעד הר"מ בהך בעיא דבעי בבריא מהו ולא איפשיטא דס"ל להר"מ דאף אי תפס מפקינן מיניה מדסתם ולא כתב דתפיסה מהני כמנהגו בכל בעיא דלא איפשיטא דס"ל דאי תפש מהני ומדלא כתב כאן ג"כ דתפיסה מהני ש"מ דגם אי תפס לא מהני יע"ש. והנה כי כן מדוע לא פי' כן בכונת ההגמ"י שכונתו כדכתיבנא. ואני בעניי נ"ל להליץ בעד תמיהת הגמ"י הנז' דיש להליץ בעד הר"מ כמ"ש הדרישה בח"מ סי' רמ"ח ס"ק ט"ו בההיא דאיבעי' לן פ' מי שמת דף ק"ן אי ס"ת איקרי נכסי ולא איפשיטא ופסק הטור דאם תפס אין מוציאין מידו וכתב הדרישה הטעם דשאני הכא דאי אתי אליהו ז"ל פושט הבעיא ויודיע לנו אי ס"ת איקרי נכסי או לא, משא"כ בהא דהכותב נכסיו לבנו שפסק דאפי' בבריא לא עשאו אלא אפוטרופוס אע"ג דלא נפשטא הבעיא ולא כתב דאי תפס מהני היינו טעמא דשאני התם דאפי' אי אתא אליהו לא יתרץ הבעיא זו דההיא בדעת הנותן תליא אי קריבא דעתיה לגבי דיליה ולפי רחימותא דיליה אליו ויש שנתכון לשם מתנה ויש לאפטרו' ומ"ה מוקמינן הממון בחזקת מרא קמא אע"ג דתפס ע"כ. וכיוצא בזה כתב הדרישה ריש סימן רמ"ב בדין מתנתא טמירתא דטעמא דלא מהני תפיסה משום דאי אפשר למפשט בביאת אליהו שהרי הדבר תלוי באומדנא ואי אפשר לעמוד דאין אומד דעתו של זה כדעתו של זה עכ"ל יע"ש. הרי לך תשו' מוצאת לתמיהת ההגמ"י הנז'. וכבר גילה לנו ה"ה ז"ל שם בה' נזקי ממון שהבאתי דבריו לעיל דכל מקום שיש טעם לדבר לא מהני תפיסה אפי' בספיקא דלא איפשיטא יע"ש. ולפי הדרישה הנז' הרי יש כאן טעם נאות ונכון ודוק. איך שיהיה הרי מצינו בכותב כל נכסיו לאשתו ולבנו דלא עשאה אלא אפוטרו' משום אומדן דעתא גם בנ"ד דאומדן דעת הוא דלא נתכון להעביר הירושה מאחיותיו ולא עשאה אלא אפוטרופ' על אחיותיו כדי שינהגו בה כבוד, או אם יש לחלק ביניהם. ובויתור ספק זה נ"ל ברור דפשיטא דבנ"ד אין בו דין אפוטרופוס מכמה טעמי תריצי שאכתוב בס"ד, חדא דהך דינא דאפוטרופוס אינו אלא בכותב כל נכסיו ולא שייר מאומה אך בשייר דיינינן ליה למתנה כמו שכתוב כל זה בפוסקים כנודע, וא"כ הכא בנ"ד אינה בכל נכסיו שהרי שייר סך מה לאחותו וא"כ הרי זכתה האם במתנת בנה. ותו דאף דנימא דבנ"ד לא הוי כשייר כלל ואינו אלא תנאי שהטיל במתנתה כמו שהארכנו לעיל בזה. מ"מ אין נ"ד שייך לאפוטרופוס חדא דטעמא מאי אמור דהוי אפוטרופא היינו מאחר שצריכין אליה וכפופין תחת ידה לפרנסם מתוך כך ינהגו בה כבוד כמ"ש רשב"ם כנז"ל. ואלו הכא לא שייך הך טעמא דהרי אחותו אחרת היא בעולת בעל ותהי לו לאשה ומזונותיה עליו ואם כן אינה כפופה לאמה מצד הפרנסה ולא שייך טעמא שינהגו בה כבוד הואיל ואינה כפופה לה ובלאו הכי תנהוג בה כבוד מציווי השי"ת בכיבוד אב ואם, והואיל והך טעמא לא שייך באחותו הנשואה ולא שייך בה לומר שעשה לאמו אפוטרופא עליה. א"כ גם לאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לא שייך לומר דעשאה אפוטרופא דאין אפוטרו' למחצה. וכי היכי דלגבי אחותו הגדולה לא שייך בה אפוטרו' גם באחותו הקטנה לא שייך בה לומר אפוטרו'.

ותו דהרי בבת בין הבנות ואח בין האחין כתבו הרי"ף והר"מ ושאר פוסקי' דלא אמרינן בהו דין אפוטרו' דמאחר דהך דינא אינו אלא כהלכתא בלא טעמא כמ"ש בש"ס הבו דלא לוסיף עלה ודוקא במאי דאמור רבנן בפירוש דהוי אפוטרו' אמור, אבל להוסיף מדעתנו מה שלא מצינו מפורש אין בנו כח להוסיף ובת בין הבנות ואח בין האחין יוכיח דאמרינן בהו דלמתנה גמורה נתכון מהטעם האמור, הוא הדין והוא הטעם באם לגבי אחיות דאמרינן דלמתנה גמורה נתכון והבו דלא לוסיף עלה.

ותו דהרי העלו הפוסקים דכל דמוכח מלשון השטר דלמתנה נתכון אף בכותב כל נכסיו לאשתו ולבנו דיינינן ליה למתנה גמורה ולא אמרינן דעשאה אפוטרופא. ואלו הכא בנ"ד מכמה טעמי מוכח דלמתנה גמורה איכיון, חדא ממה שהטיל תנאי במתנה בתנאי שתתן לאחותו פ' סך כך בעת נישואיה ואם לא עשאה אלא אפוטרו' א"כ מה צורך בתנאי זה דהא פשיטא דבלי שום תנאי תטול אחותו הבתולה כפי הסך הנוגע לאחותו הנשואה דנכסי דידהו נינהו דהלא אמו אינה אלא אפוטרופ' דנכסי אלא ודאי מדהוצרך לתנאי זה שמעי' מינה דלמתנה גמורה איכון והדבר מוכיח מתוכו ממה שהוצרך להטיל תנאי, ואם נפשך ל ומר דאין מזה הוכחה כלל חדא דאפשר דהוצרך לתנאי משום שראה והנה כי בנכסיו אם היו באות האחיות לחלוק לא היה בו שיעור שיגיע לחלק אחותו אלפים ריאליס לכך הטיל תנאי זה כדי שאחותו הבתולה תטול יותר מהנשואה ולעולם נימא דלא עשאה אלא אפוטרופא, הא ליתא דהרי סיים בצואתו המוצגת לפנינו ז"ל אי פור לו קי טוקה אה לימוסנאס אי איסיקיאס סוליטאס לו דישה טודו אל קאראטאטיבו זילו אי אמור די סו סי מאדרי ע"כ. שפירושו וע"ד הנוגע לצדקות והוצאות הנהוגות הרי הוא מניח הבחירה לאמו שהיא תעשה כפי מה שתרצה ע"כ. ואם איתא שלא היה ספק בנכסים כדי שתחלקנה האחיות בשוה כל אחת אלפים כפי הערך שהניח לאחותו הקטנה א"כ איך נתן הבחירה ביד אמו לעשות צדקות למנוחת נפשו כאשר תרצה, הלא תחת האפשר שאמו תפזר כל הנותר לנייח נפש בנה ולהוצאותיו ואחותו הגדולה תפטר בלא כלים אפי' בש"פ וזה לא יתכן כלל שתפסיד אחותו הגדולה. הא אין עליך לדון מלשון זה מורה באצבע שהשאיר אחריו ברכה עד בלי די כברכת ה' אשר נתן לו. וכיון שכן חזר הדין דאי לאפוטרופא איכוון מה צורך לתנאי זה כיון דבלאו הכי נכסי דידהו נינהו אלא ודאי דזה יורה דלמתנה גמורה אכוון.

ובלמדי בס' משפטים ישרים לכמוהר"ש גאון ז"ל סי' ל"ד שם ראיתי שצידד לומר דלא הוי אפוטרופא מכח שהטיל תנאי שתשיא אשתו דיליסייא לבתו הקטנה וכו' דאי לאפוטרופא אכוון מה צורך לתנאי זה הלא נכסי דברתא נינהו אלא ודאי יש להוכיח דלמתנה איכוון, ומכח זה גמגם על תשו' הרא"ש שהביאה הטא"ה סי' ק"ז במ"ש דכל שמוכח דלמתנה איכוון לא אמרינן דהוי אפטרו' והוכיח בנ"ד דמתנה גמורה היתה מתוך לשון השטר יע"ש. והוי בה כמוהרש"ג ז"ל דאמאי לא הוכיח דהוי מתנה ממש ממ"ש ואני משייר כח לעצמי שאוכל לתת. מה שארצה בעבור נפשי דאם איתא דאפוטרו' היא מה צורך לתנאי זה הא נכסי דידיה נינהו יע"ש. ואני בעניי נ"ל דאי מהא לא אירייא לומר דהוי מתנה דאף דהוי אפוטרו' הוצרך תנאי זה משום דכלפי מה שאמר אמנם שיהיו כולם משועבדים לתת ולפרוע מהם בכל שנה וכו' כל החלק משלם שיש עלי לתת לצורך בית המדרש וכו' דנר' דשעבד כל נכסיו לצורך בית המדרש ונדר גדול נדר, לזה אמר ואני משייר כח לעצמי וכו' לומר דהגם דשעבדתי כל נכסי לגבות לבית המדרש. מ"מ שיירתי כח לעצמי שאוכל לתת מה שארצה בעבור נפשי לומר דנכסי אינם משועבדים למצות בית המדרש אלא לאחר שאתן כל מה שארצה בעבור נפשי ואחרי כן אשתעבד נכסי לבית המדרש ולעולם דלא עשאה אלא אפוטרופא. כן נראה לי לגמגום מוהרש"ג ודוק. איך שיהיה מוהרש"ג אחר שצידד דהוי מתנה מכח התנאי דחאו בשתי ידים דהוצרך לתנאי זה משום דכל זמן שעשאה אפוטרו' הנכסים ברשותה ואם לא היתה רוצה להשיא בתה הרשות היה בידה ולכך הוצרך לתנאי זה והביא סעד לדבריו מהגהות מרדכי יע"ש, וכיון שכן גם בנ"ד אין הוכחה מהתנאי שהטיל דתברא בצדה ויש לדחות הדחיה עצמה שדחה הרב ז"ל.

זאת לא זאת הוכיח הרב דהוי אפוטרופא מכח התנאי שהטיל שלא עשאו כמשפטי התנאים וא"כ אנו למדים מדבריו גם לנ"ד דהוי אפוט' מכח שלא עשה התנאי ככל משפטי התנאים כמ"ש הרב ז"ל אלא דעכ"ז מודה אני דנ"ד אין לו שייכות לנדון הרב ז"ל, וגם הרב ז"ל אזיל ומודה בפה מלא בנדון דידן דאינו אלא למתנה גמורה דאי משום התנאי שלא עשאו כמשפטי התנאים נר' לי דלא אמרה הרב אלא בנ"ד דהוי מתנת הבעל לאשתו מתנת בריא הלכך דן את הדין דמאחר דליכא משפטי התנאים לאפוטרו' אכוון ושפיר, אמנם בנ"ד דהוי מתנת ש"מ, הגם דמוהר"ם מלמד בתשו' בח"א סי' י"ד דף ס"ו החליט שגם במתנת ש"מ בעינן משפטי התנאים כאשר יראה הרואה שם שדן מסברת עצמו. מ"מ נ"ל דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי הר"ן ז"ל פ' מי שאחזו גבי הא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי וכו'. הביא כמה דיעות בדבר דדעת הר"מ היא דאפי' בש"מ בעי משפטי התנאים אמנם דעת אחרים הרשב"א ורשב"ם הוא דבש"מ לא בעי משפטי התנאים וההיא דאתקין שמואל לרווחא דמלתא נקטיה ועוד דיעות אחרות יע"ש באורך. אמנם דעת הרמב"ן בס' המלחמות בפ"ב דביצה בההוא דאמר הבו ת' זוז לפלנייא ולינסוב ברתיה חלק על הרז"ה ז"ל דאמר דטעמא הוי משום מעשה קודם לתנאי דליתא והעלה דבש"מ אין צורך למשפטי התנאים יע"ש דרך ארוכה, וא"כ הואיל ומידי פלוגתא לא נפקא אית לן למימר בנ"ד דלמתנה איכוון והגם שלא עשה תנאו כמשפטי התנאים הא איכא דסברי מרנן דלא בעי' בש"מ משפטי התנאים. ותו דחזינא למוהרי"ט בשניות חלק ח"מ סי' מ"ח הביא דברי מהר"מ אלשיך ז"ל שכתב בתשו' בפה מלא דבש"מ לא בעי' משפטי התנאים והוא ז"ל החזיק בסברא זו והודה לדבריו יע"ש ועשה לו סמוכות מדברי הרמב"ן כאשר יראה הרואה לשם, ומאחר דהני אשילי רברבי ס"ל כן להלכה ולמעשה ובתראי נינהו אית לן למימר בנ"ד דהוי ש"מ דלעולם למתנה איכוון ולא הוצרך למשפטי התנאים הואיל ודינא הכי הוי במתנת שכ"מ שלא להאריך משפטי התנאים. ובכן לא דמי לנדון הרב ז"ל דדחי לה מכח שלא היה בה משפטי התנאים דשאני נ"ד דהוי מתנת ברי כדבר האמור.

ואם ידחה הדוחה דמאחר דיש פוסקים דס"ל דגם בש"מ בעינן משפטי התנאים א"כ הואיל והנכסים בחזקת היורשים קיימי שהם האחיות מצו היורשים לומר קים לן כמ"ד דבש"מ נמי בעי' משפטי התנאים, והואיל דבנ"ד לא עשה הבן התנאי כמשפטי התנאים א"כ מוכח דלאפוטרו' אכוון מכח שלא עשה התנאי כמשפטי התנאים ונכסי בחזקתם קיימי והמע"ה וחזר הדין כמו שהוכיח מוהרש"ג ז"ל בדינו דלאפוטרו' אכוון מכח שלא עשה התנאי כמשפטי התנאים כמו כן נדון גם בנ"ד הואיל ונכסי בחזקת היורשים קיימי ומצו למימר קים לי כאמור. אנכי על פניו אוכיחנו מכמה טעמי, חדא דלא נאמר דין זה דלא עשאה אלא אפוטרו' אלא בכותב נכסיו לאשתו או לבנו, אבל בכותב לאמו אין לנו להוסיף ולומר דהוי אפוטרופא דכיון דהוי כהלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה ודוקא במאי דאמור אמור ותו לא.

ותו דאפי' בכותב נכסיו לאשתו או לבנו דאמרינן דהוי אפוטרו' הרי איכא כמה פוסקים שהעלו שכל שבירר דבריו דלמתנה איכוון תי לא אמרינן דהוי אפוטרו', ואפי' כשמוכיח מלשון השטר דלמתנה אכוון לא אמרינן דהוי אפוטרו' כמ"ש הרא"ש בתשו' שהובאה בטא"ה סי' ק"ז כנז"ל יע"ש וגם הרשב"א בכמה מתשו' הביאם מרן בטח"מ סי' רמ"ו העלה דכל שבירר דבריו לא הוי אפוטרו' יע"ש ביתה יוסף.

אלא דצריכין אנו למודעי להבין דברי הרשב"א דנר' דבריו דסתרי אהדדי דאילו בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' ט"ל ובתולדות אדם להרשב"א סי' רס"ג העלה לענין דינא דכל שבירר דבריו או דקנו מיניה ודאי אמרינן דמתנה גמורה היא ולא אפוטרו' כאשר יר' הרואה לשם יע"ש. ואלו בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' ע"א העלה איפכא דאף דקני מיניה או שבירר דבריו לא הוי אלא אפוטרופא וכדעת הרי"ף וכתב שלזה דעתו נוטה יע"ש ונמצאו דברי הרשב"א בתשו' דפלגן בהדייהו ולא ידעי' אהי מנייהו נסמוך. ועיין בפ"מ ח"א סי' פ"ב וסי' פ"ג מה שנשא ונתן בתשו' הרשב"א הללו ובסי' פ"ג כתב שחזר בו הרשב"א. ובכן נטיתי ידי יד כהה לישב תשו' הרשב"א לפקע"ד ואם דל הוא בס"ד. וריש מילין אקדים מה שנחלקו הררי קדם בישוב הך מימרא דשמואל דהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרו', וכ"כ כתב לבנו קהו בה קמאי דאיך אמר דלא עשאה אלא אפוטרו' והא קי"ל כר"י בן ברוקא דהאומר איש פ' יירשני אם הוא ראוי ליורשו דבריו קיימים ונוטלם משום ירושה, וא"כ אמאי קאמר שמואל בכותב כל נכסיו לבנו דלא עשאו אלא אפוטרו'. והרבה תירוצים נאמרו בזה ראשון לציון רשב"ם פ' יש נוחלין דף ק"ל ע"א תירץ דהך דשמואל בכותב לשון מתנה וההיא דריב"ב בכותב בלשון ירושה יע"ש. והרי"ף בהלכותיו שם תירץ דההיא דשמואל בכותב וההיא דריב"ב באומר היא ולא בכותב ושאני ליה בין אמירה לכתיבה וכמו שהאריך הרי"ף בטעמו יע"ש, והרמב"ן שם בשיטתו לבתרא הביא תירוץ אחר בשם הר"י ן' מיגאש ז"ל דההיא דריב"ב מיירי כשפירש להדייא שאינו לאפוטרו' אלא למתנה גמורה וההיא דשמואל בכותב בסתם היא, וכתב הרמב"ן ז"ל דהגם דאין תירוצו נוח בפשט השמועה מ"מ הדין דין אמת דאם פירש יעשו כפירושו דהא משום אומדנא נגעו בה ולכן כל היכא דפריש פריש יע"ש בדבריו באורך, וכן נר' שנטה דעת הרא"ש שם בפסקיו כתירוץ הר"י ן' מיגאש יע"ש. ונפקא מינה דלתירוץ הרי"ף דמוקי לה בין כותב לאומר לא ידענא מאי דעתיה במפרש. דמדלא תירץ כהר"י ן' מיגאש יש לדון דאפי' במפרש ס"ל דאינו אלא אפוטרופא מדלא שאני ליה אלא בין כותב לאומר או שמא דלא תירץ כן הרי"ף אלא משום דס"ל דבין מימרא דשמואל ובין מימרא בסתמא היה ולכן כתב לחלק בין כותב לאומר. אבל אי פריש אפשר דלענין דינא יסבור דמהני כדעת הר"י ן' מיגש וסיעתיה ונמצאו דברי הרי"ף שקולין ועומדים. גם הראב"ד תירץ דההיא דריב"ב דכתב בקנין והלכך לא שייך דין אפוטרו' דאין קנין לאפוטרו'. וההיא דשמואל בדלא קנו מיניה, וגם בענין זה לא ידענא הרי"ף איך ס"ל אם קנו מיניה אי ס"ל כהראב"ד או לא, והנה הרשב"א בתולדות אדם סי' רס"ג כתב וז"ל ונר' דהרב אלפאסי ז"ל אינו סבור כן אלא אפי' בירר וכו' ואפי' קנו מיניה אינו אלא אפוט' והביא ראיה לזה מדלא משני הש"ס הב"ע בשבירר או שקנו ודחה ראיה זו ולבסוף כתב מ"מ לא נתברר לנו דעת. הרי"ף בזה. והוא ז"ל כתב דהדין דין אמת דבביאר או קנו מיניה שמתנתו מתנה ולא הוי אפוטרו' אלו תורף דברי הרשב"א ז"ל שם יע"ש דרך ארוכה.

המורם מהם שהרשב"א ז"ל שם הניח הדבר בספק לדעת הרי"ף ולא הכריע מאי דעתיה ב או קנו מיניה כמאן ס"ל אבל במיוחסות סי' ע"א ד ממנו בההיא דשמואל אי מיירי בלא קנין או אפילו בקנין והשיב ז"ל דלפי תירוץ הרי"ף שחילק בין כותב לאו' וההיא דשמואל בכותב היא א"כ עכ"ל דאף בקנו מיניה מיירי דאי בכותב לחוד בלא קנין היאך הוי אפוטרו' הא אין שטר לאחר מיתה אלא ודאי בדקנו מיניה במיפה כחו היא, וכיון שכן זכינו לדין שדעת הרי"ף היא דאפי' בקנו מיניה אינו אלא אפוטרו' ודלא כהראב"ד והשתא מ"ש שם ולזה דעתי נוטה אינו אלא לדעת הרי"ף דכלפי מאי דמספקא ליה בתולדות אדם בתשו' הנז' בקנו מיניה מאי דעתיה דהרי"ף ז"ל והניח הדבר בהין ולאו. כאן במיוחסות פשיט לן בעד הרי"ף דאפי' דקנו מיניה ס"ל להרי"ף דאינו אלא אפוטרופא וכמו שהוכיח במישור שלזה נוטה דעתו יותר בעד הרי"ף ז"ל מיהו לענין הדין הרשב"א ז"ל סבור דבין בבירר או בקנו מיניה דהוי מתנה ודלא כהרי"ף ז"ל וכמו שסיים בתשו' הנז' תולדות אדם. והיא היא בעצמה סברתו במיוחסות סי' ט"ל שכן דעתו ז"ל מסכמת להלכה ולמעשה כהר"י ן' מיגאש וכהראב"ד ז"ל דבבירר או בקנו מיניה מתנה היא ולא אפוטרופא ודלא כהרי"ף וההיא דסי' ע"א אינו אלא לגלות דעת הרי"ף ולא דהוא סבור כן להלכה ולמעשה ובזה עלי ובאו דברי הרשב"א על נכון ואין שום סתירה בדבריו ז"ל דיש להעמידם כדבר האמור כנ"ל ודוק. ולפי האמור גם מ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף מ"ח לא תיקשי לן דנ"ל דההיא לסברת הרי"ף קאמר לה וליה לא ס"ל כן אלא העקר שדעתו ז"ל בבירר או בקנו מיניה דהוי מתנה ולא אפטרופא.

העולה מזה הוא דבבירר דבריו ואומר שלא לשם אפוטרו' אלא למתנה, כל כי הא תו לא אמרינן דהוי אפוטרו' וזה דעת הרא"ש והרשב"א והר"י ן' מיגאש והרמב"ן כאמור והנה כי כן דלהקת נביאים נתנבאו בסגנון אחד והעלו כן להלכה ולמעשה כנז"ל הרי אני דן בנ"ד שפירש הבן במתנת אמו שלא לאפוטרו' אלא למתנה גמורה כמוזכר בשאלה תו ליכא צד לומר בנ"ד דהוי אפוטר' כיון שבירר דבריו כנלע"ד ברור.

ואם לחשך אדם לומר דנר' דלאו מילתא פסיקתא היא שהרי הרשב"א במיוחס' סי' ט"ל ובתולדות אדם סי' רס"ג כתב דיש מרבותיו סוברים דאפי' בבירר לא מהני. אלמא דרבותיו רבים נינהו דס"ל כן דאף בבירר לא מהני. ומאחר דרבים נינהו א"כ הוי מערכה מול מערכה ואמאי סמיכנא לס' הרשב"א ודעימיה ולא לס' רבותיו. והרי חזינא למוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ד הביא ס' רבותיו של הרשב"א ונרתע לאחוריו מהם שכתב שם דף ס"א ע"ד ז"ל הרי שכתב שיש מרבותיו סוברים לומר דמשמע שהם רבים וסוברים דאפי' שבירר שלא עשאה אפוטרופא עכ"ז אמרינן שלא עשאה אלא אפוטרו' ע"כ יע"ש. תו חזינא כי האי גוונא כתב כמוהר"ש יונה ז"ל בתשו' סי' מ"ג דף ן' ע"א וז"ל ואעפ"י שהרשב"א חולק שם מ"מ כיון שיש מרבותיו חולקים יש להסתפק וכו' עד ולענין מעשה צ"ע אם יש לחוש לזה מרבותיי של הרשב"א עכ"ל, ומאחר דהני אשילי רברבי נרתעו לאחוריהם לענין מעשה וחשו לס' רבותיו של הרשב"א א"כ איפוא איך מלאני לבי לדין בהחלט כס' הרשב"א וסיעתיה נגד רביתיו העומדים לנגדי.

אף אתה אמור לי מי שלבי נוקפו אומר כן דאיברא שמורר"ש גאון ז"ל ומוהר"ש יונה ז"ל חשו לס' הרשב"א ז"ל כנז', מ"מ אנכי הרואה למוהר"ש יונה ז"ל מיהדר הדר ביה בתשו' סי' מ"ו דף נ"ב ע"ב איזן וחיקר והעלה דמ"ש הרשב"א דיש מרבותיו וכו' אינו אלא הרי"ף לחודיה שהרי רבותיו המפורסמים הם רבינו יינה והרמב"ן ושניהם ס"ל דאם פירש דבריי תי לא אמרינן דהוי אפוטרו' ומכח זה הוכיח דיש מרבותיי הרשב"א איני אלא הרי"ף ז"ל יע"ש. ונלוה אליו בזה הרב כנה"ג בא"ה בהגהתו לבית יוסף סי' ק"ז אות ב' כתב כן בפשיטות יע"ש. והנה כי כן הי"ל הרי"ף יחיד בהברה זו נגד רבים הרא"ש והרמב"ן ורבינו יונה ומוהר"י ן' מיגאש והרשב"א יכל כי הא אמינא דהלכתא כוותיהו דרבים נינהי נגד הרי"ף ז"ל וכותייהו נקטינן. ומוהר"ש גאון בסי' הנז' לא שלטי עיניו בדברי מוהר"ש יונה הנז' וברי לי דאי הוה חזי להי מהדר קא הדר ביה. ולכן הדר דינא לנ"ד כדכתיבנא דהואיל ופירש דבריי בעת המתנה דלא תיהוי כאפוטרו' פשיטא דמתנה גמורה היא לדעת כל הפוסקים שהבאתי, וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובה הנז"ל דמכח לשון השטר דאיכא הוכחה דלמתנה איכוון תו לא אמינא דהוי אפוטרו' כנז"ל. גם הטח"מ סי' רמ"י כתב בשם רבינו יונה שאם כתב בשטר ותהא רשאה ושלטאה למכיר ולתת לאחרים דקנתה וכ"כ הנ"י יע"ש. גם מוהרש"ך בח"ח סי ק"ה כתב דממ"ש בשטר שלא יוכל שום יורש או יורשת ולא תובע לתבוע ממ' גאמילה וכו' דמוכח מזה דלהקנאה גמורה איכוון יע"ש גם הרב מוהר"ש חיין סי' ל"א הסכים לדברי הטור הנז' שהביא בשם רבינו יונה. הרי דבהוכחה בעלמא העלו דהוי מתנה. והגם שכתב מוהר"ש יינה דאין זה מספיק להוציא מיד היורשים יע"ש סי' מ"ו, מ"מ בנ"ד שפי' בהדיא ודאי דבטלה האומדנא וכדעת כל הנז"ל.

ותו נ"ל דאפי' לדעת הרי"ף ורבותיי של הרשב"א דס"ל דבורר לא מהני לא אמרו דוקא אלא באשתי אבל בבנו אי פריש פריש, וכיוצא בזה כתב הרמב"ן בשיטתו לבתרא שי"א דלגבי אשתו אפי' אי פריש להדיא לא עשאו אלא אפוטרו' אבל בבנו אי פריש יכו' יעשו כפירושו וכו' יע"ש וכן אפשר דהיא ס' הרי"ף ורבותיי דהרשב"א ז"ל. ואל יקשה עליך דא"כ כשהוקשה לו להרי"ף ז"ל אההיא דשמואל דאמר הכותב כל נכסיו לאשתו וכן לבני דלא עשאה אלא אפוט' מההיא דריב"ב כנז"ל ותי' בין כותב לאומר כנז'. ואם איתא לימא דההיא דריב"ב בדפריש הא דאז יעשו כפירושו וההיא דשמואל בסתמא מיירי. ומדלא משני הכי אדרבא אית לן למימר דס"ל להרי"ף ודעימיה דאף בבנו ופריש לא מהני דומיא דאשתו. הא לא תברא דלעולם בבנו ס"ל דאי פריש פריש ולא דמי לאשתו. והא דלא מוקי ההיא דריב"ב בדפריש משום דריב"ב נקט האומר איש פ' וכו' דבסתמא משמע דמיירי הלכך לא תריץ הכי, אבל לעולם דלענין דינא ס"ל דבבנו אי פריש מהני וכן דעת רבותיו של הרשב"א כנ"ל ולפי זה הדר דינא דבנ"ד דפריש ודאי דמתנה גמורה היא.

ותו דאף דנימא שדעת הרי"ף ודעימיה דפריש לא מהני בין בבנו בין באשתו, דיינו שנאמר כן במאי דאמור רבנן דהוי אפוטרו' אבל בשאר קרובים לא. תדע לך שהרי מוהר"ש יונה בסי' מ"א נסתפק בכותב כל נכסיו לבן בנו אי הוי כבנו לענין דנימא דלא עשאו אלא אפוטרו' או לא, והראה פנים לכאן ולכאן דמתחלה כתב דגם בבן בני הוי רבינו ולא עשאו אלא אפוטרו', ושוב הביא דברי בעל העיטור דנר' מדבריו דבבן בנו הוי מתנה, ובסוף דבריי כתב שם דאין ולאו ורפיא בידיה דאע"ג דבעל העיטור כתב דהוי מתנה גם בא"ז כתב דאם כתב לאחד מן האחין או שאר קרובים דהוי מתנה וכו' מ"מ דעתו מסכמת דבן הבן שאני. באופן דלא גזר אומר מאי דיניה דבן הבן ובספק הדבר תלוי כאשר יראה הריאה לשם. אמור מעתה דבכותב כל נכסיו לאמי בין האחין כיינא דנ"ד לית דיני ולית דיינא דיסבור דהוי אפטרו' אלא דוקא מתנה גמורה היא וכדאמרן. על אחת כמה וכמה דבנ"ד פי' להדיא דלא עשאה הפוטר' אלא למתנה גמורה דפשיטא דמתנת האם מתנה גמורה, ודיינינן ליה ככותב לאשתו ארוסה וגרושה דהפי' בסתם אמרינן דהוי מתנה גמורה מכ"ש כשפי' בהדיא כיינא דנ"ד דפשיטא דהוי מתנה גמורה וזה ברור יפשוט מאד לעין כל והאריכות בזה אך למותר.

והואיל ובאנו לידי מידה זו יש לדמות נ"ד לההיא דגרם בפ' יש נוחלין דף קל"ב הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליה שט"ח רא"ה תקרע מתנתה וכו' וחכ"א תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ופסקו הפוסקים הלכתא כחכמים דבההיא הנאה דעבד לה מאן דיקר דכתב ניהלה כולהו נכסי מחלה כתיבתה וכו' וכתב רשב"ם ומיהו מחילה בטעות ליתא דבההיא שעתא מתנה גמורה היתה דהא אי בעי בעל מסלק לה בזוזי ע"כ יע"ש. דין מינה לנ"ד דהבן שנתן לאמו כל נכסיו במתנה, הבן במקום בעל קאי ועליה מוטל לפרוע כתובת אמו כי הוא היורש אין עוד מלבדו ועליו מוטל פירעון כתיבתה אחר שישביענה והרי היא נתן לה כל נכסיו ובכללם נכסי אביו מאחר שהוא יורשו דין תורה כי במקום ברא ברתא לא תירות והו"ל כל נכסי אביו דידיה נינהו ומאחר שנתן לה כל נכסיו הרי נכסי אביי דקיימי ברשותיה ובחזקתו בכלל נכסיי הם וממה שנתנם במתנה לאמו נמצא שכבר פטרה מהשבועה כלל המתנה ההיא וא"כ תי ליכא עלה לתת דשביעה כלל, והנה כי כן זכתה בכלל מתנת בנה בכל נכסי אביו המירישו יפקע ממנה סרך שבועה וכדבעינן למימר לקמן בס"ד מכח נסחת צואת בנה, והנה כי כן מתנותיה שנתנה אחרי כן קיימות בלי שים פקפוק מאחר שעשאה הבן רשאה ושלטאה בכל נכסיו ונכסי אביי נכסי דבן נינהו והרי זכתה אמו בהן מכח מתנת בנה שנתן לה כל נכסיו ולא שייך כאן דין אלמנה שנתנה קידם שנשבעה על כתובתה מאחר דזכתה בכלהו נכסי בכח ואל מהמתנה שנתן לה בנה.

ותו דבלאו הכי יש לדינה דומה לההיא דיש נוחלין שהבאתי שהלכתא כרבנן דאמרי תקרע כתיבתה ותעמוד על מתנתה מהטעם הנז'. ה"נ כמו כן נימא דבההיא הנאה שנתן לה בנה כל נכסיו ועבד לה מאן דיקר מחלה כתובתה ולא היי מחילה בטעות מהטעם שכתב רשב"ם כנז"ל היא הדין והוא הטעם לנ"ד מאחר שהוא היורש כל נכסי אביו ובמקום אב קאי. ועוד דנ"ד עדיף דבשלמא בש"ס הנז, היה צד לומר דהוי מחילה בטעות מאחר דיצא עליה שט"ח אבל בנ"ד דלא שייך ההיא דיצא עליה שט"ח ודאי כל כך הא ודאי אמרינן דמחלה כתובתה ותו ליכא להא דמחילה בטעות וזה ברור, וכעין זה כתב מוהרי"ט בשניות בתשו' סי' נ"ו דף ע"א לדחות דברי המורה שדן את הדין דאין המתנה קיימת דהו"ל מחילה בטעות והוא ז"ל דחה דבריו בשתי ידים מכח הך סוגייא דפ' יש נוחלין הנז"ל להוכיח מתוכה דלא הוי מחילה בטעות מאחר שבאותה שעה נתייקרה, וכתב ועוד ודאי הנאה גדולה יש לה שכל הנכסים שאינם ידועים נוטלתן משום כתובה יע"ש באורך, כמו כן דן אנכי בנ"ד לומר דודאי בההיא הנאה דכבוד גדול עשה לה בנה לכתוב לה כל נכסיו דודאי דמחלה כתובתה ותעמוד על מתנתה ואין כאן מחילה בטעות כלל כדבר האמור

ברם אכתי לבי מהסס בדבר ממה שעיני ראי ולא זר בשו"ת עדות ביעקב לכמהר"י בוטון סי' ע' במה שנשאל בבית דינו הצדק על איש אחד שנתן מתנה לבני קרקע מיוחד ואמר שכל שאר נכסיו תהיה אשתו סיניורה אי פאטרונה אין אילייוס כמוזכר שם בשאלה, ויהי כמשיב דאין שום זכות לאשה במתנה זו והאריך בביטולה משבעה טעמים שנתן הרב ז"ל ושני הטעמים אינם נוגעים לנ"ד לכך ידי מסולקות מהם. אך ורק טעמו השלישי שהורה בביטול המתנה ההיא להיות דשייך לנ"ד זכור אזכרנו למען אודיע דין אמת לאמיתו וה' אלקים יעזור לי ואלו דבריו ז"ל:

הטעם הג' והוא מן השנים נכבד וכו' והוא דנלע"ד דאין במתנה הזו דנ"ד ממש על שאמר אי איל ריסטו די מי אזיינדה מי מוז'יר וכו' הרי שלא הזכיר במתנה אלא נכסיו או ממונו ותכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו ודמי להא ששנינו פ' השותפין קונם ביתך שאני נכנס וכו' מת או מכרן ה"ז מותר וכו' עד א"כ דכותה ה"נ ממונו אמר והרי תכף אחר מיתתו יצאו מכלל ממונו ואינם אלא מהיורשים יכו' יע"ש שהאריך בטעם זה ובנה עליו מצודים ייחזקהו במסמרים לא ימוט וכמו שנבאר לקמן בס"ד.

ובכן תרתי אני בלבי בנ"ד בנוסח מתנת ש"מ שנתן הבן לאמו המוצג לפני, כתוב בלשון לעז וז"ל קי קירי אי איס סו בילונטאד קי טודאס סוס אזיינדאס מובליס איסטאבליס וכו' טודו סי לו דו פור דונאסיון די אינפירמו וכו' ופירושן שרצונו וחפצו שכל נכסיו מטלטלין ומקרקעי וכו' הנני ניתנו במתנת ש"מ לאמי פ'. הרי שלא הזכיר אלא נכסיו וממונו וא"כ תכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו ואינם אלא מהיורשים כטעמו ונימוקו של הרב עדות ביעקב הנז' וא"כ נמצא שמתנת בנה שנתן לאמו מבוטלת תיבטל כחרס הנשבר שאין בו ממש כטעמיה כהלכתיה דהרב הנז' ז"ל, אלא דאנכי הרואה דאם באנו להצדיק דין הרב הנז', אדיליף לה מההיא דקונם ביתך וכו' דאוסר עצמו הנידר, טפי הי"ל לדמותו להא דבעי התם בפ' השותפים בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או שמכרו לאחר מיהו, אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא ופשיט לה רבא דאסור יע"ש. אלמא דדוקא בהדירו לבית זה הוא דמתסר הא אם הדירו ואמר קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו שרי ליכנס דהא ביתי קאמר וכשמת או מכרו הרי יצא מרשותו ושרי, וכן פסק בטור י"ד סי' רי"ו להדיא יע"ש. והשתא לפי זה דומה ממש להיכא דנותן מתנה ואמר נכסי משמע כל שהם ברשותו, והנדון דומה לראיה ממש ולמה לו לדמותו לקונם לביתך שאוסר עצמו הנידר, וכ"ש למה שהעלה והכריח מרן הב"י שם בעד הטור דבאומר קונם לביתי אפי' שאמר בחיים ובמות אם מת או מכרו מותר. והגם שתמה מרן הב"י על הטור בזה והניחו בצ"ע עיין בבית חדש מה שהליץ לתמיהה זו, ולע"ד היה נ"ל להליץ בזה שדעת הטור בזה כדעת הר"מ שהוכיח מרן הב"י בעד הר"מ שאפילו באומר נכסי אלו או פירותי אלו ודומיהן אם מת או מכרו שרי דמשום לישנא דנכסי או פירותי הוא נתפס ולא במאמר אלו יע"ש בסי' הנז' בבית יוסף. אף אנו נאמר בעד הטור דס"ל דהגם שאמר לביתי בחיים ובמות אפ"ה בשום ביתי הוא נתפס שהוא לשונו הראשון ולא תפסינן לשון אחרון דבחיים ובמות וכדעת הר"מ ולכן כל שמת או מכרו שרי דהרי אינו ביתו כנלע"ד. נקוט מיהא דבאומר קונם לביתי שאתה נכנס אף שהזכיר בחיים ובמות במת או מכרו שרי שהרי אינו ביתו כ"ש באומר נכסי נתונים דבמת לא זכה שהרי יצאו מרשותו ומ"כ לא ידענא אמאי הרב הנז' לא דימהו לזה. תו קשה שנדון הרב אם באנו לדמיתו לנדרים הדבר נשמע בהדיא מהש"ס פ' בין המודר דף מ"ב אמתני' דתנן המודר הנאה מחבירו לפני שביעית דאיפליגו רב ושמואל עם ר"י ור"ל עלה, ובמסקנא אסיקנא כי אמרי ר"י ור"ל בנכסי ורב ושמואל בנכסים אלו ולא פליגי, ופסקה הר"מ ז"ל פ"ז מה' נדרים יע"ש הרי דבנכסי מותר בשביעית ובנכסים אלו אסור המודר בשביעית וזה ממש ראיה צודקת לדין הרב ז"ל דומה בדומה והרב הנז' הוא לא ידע ונעצם ממנו הסוגייא הנז'.

תו חזינא להרב הנז' עשה לו סמוכות לדינו מההיא דר"פ הכותב דפריך הש"ס ותימא ליה מכל מילי סליקת נפשך ופריק אביי יד בעה"ש על התחתונה. ורב אשי מפרק לה בנכסיך ולא בפירותיהן בנכסיך ולא לאחר מיתה ופירש"י נכסיך אמר לה אבל לא בפירותיה, ובעודן שלא קאמר לה דהא בנכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמה מעליהן ע"כ, הא קמן דרב אשי דהוא בתרא ס"ל למידק הכי גם בכל שאר משא ומתן ושעבוד של בני אדם.

ואנכי תולעת ולא איש אדון לפניו בקרקע בכל פרט זה לפקע"ד ואם דל הוא ראשית בכורי כל בראיתו זאת מדברי רב אשי דדיייק לישנא דבנכסיך ולא לאחר מיתה ובודאי דהלכתא כותיה, הא ודאי לאו מלתא היא דרב אשי לא אמרה למלתיה אלא לדברי ת"ק דס"ל דטעמא דאם מתה יורשה הוי מדוקיא דבנכסיך ולא לאחר מיתה. אבל אם אמר בחייך יבמותך ס"ל לת"ק דאם מתה אינו יורשה כדתנן במתני'. מיהו אנן לענין הלכה דהיינו דוקא בכותב לה בעודה ארוסה אבל בכותב לה לאחר שנשאת אף שכתב לה דין ודברים וכו' בחייך ובמותה אם מתה יורשה כמ"ש הר"מ פכ"ג מאישות והטא"ה סי' ס"ט וסי' צ"ב יע"ש. וכן דעת הרי"ף והר"ן ז"ל יע"ש הרי דאף דכתב בחייך ובמותך לא אזלינן בתר דוקיא אלא אם מתה יורשה מטעם דאלים כחו דבעל לענין ירושה ואין סילוקו מועיל וכאשר נתנו טעם לשבח הרמב"ן והרשב"א יע"ש בב"י, וא"כ גם בכותב לאשתי נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך אם מתה יורשה ולאו מדוקיא דבנכסיך ולא לאחר מיתה אלא היינו טעמא משום דאלים כחו דבעל לענין ירושה ולא מצי מסלק נפשיה מירושה הראויה אליו שהרי אפי' פי' בחייך ובמותה אמרינן דיורשה ה"ה והוא הטעה לאומר דין ודברים אין לי בנכסיך דאם מתה יורשה מטעם דאלים כחו של בעל לענין ירושה, אף אנו נאמר לדעת רב אשי דהיינו טעמא דרב אשי דדייק בנכסיך ולא לאחר מיתה משום דאלים כחו של בעל לענין ירושה ואפי' בארוסה ס"ל לת"ק כן דאלים כחו דבעל אלא א"כ התנה בפירוש בחייך ובמותך דאז הוא דאינו יורשה. אבל לעולם דבעלמא אף דכתב נכסי כמו בנותן מתה אפי' לאחר מיתה משמע. ועיין בתוספו' בפ' חזקת דף מ"ט ד"ה וכדרב כהנא וכו' שכתבו דשאני לענין ירושה דאלים כחו של בעל יע"ש. ותו דמי גילה לו רז זה דהלכתא כרב אשי מדוקיא דבנכסיך הלא סתם פסקו הפוסקים דבכותב דין ודברים אין לי בנכסיך דאם מתה יורשה ולא ביארו מאיזה טעם הוא ואפשר שטעמם הוא כדמשני אביי משום דיד בעה"ש על התחתונה.

ותו דהרב ז"ל צפה והביט אף הוא ראה מ"ש מוהריק"ו שורש ז' והריב"ש סי' ר"ז שכתבו דבשאר שטרות כגון מתנות ודומיהן באומר נכסי לגמרי משמע אפי' לאחר מותו ודוקא הכא הוא דדייק רב אשי הכי אבל בעלמא לא ומאחר דהני אשילי רברבי כתבו כן בפשיטו' מאן ספין ומאן רקיע לעמוד כנגדן, והגם שהרב הנז' קרא תגר ואזר כגבר חלציו ועמד ופטפט כנגד מוהריק"ו והריב"ש מההיא דקונם לביתך דנדרים דמשמע כל זמן שקרוי ביתו וגם מההיא דרב אשי דדייק בנכסיך ולא לאחר מיתהד כמו כן יש לדקדק בכל השטרות הכתוב נכסי כל זמן שבחיים משמע וכתב דאין לומר דאין לדמות נדרים לעלמא שהרי הריב"ש עצמו שם באותה תשובה כתב דיש לדמות לשון בני אדם לנדרים כדמוכח שם וא"כ מדויל ידיה משלים דגם באומר נכסי יש לדמותו לההיא דקונם לביתך דכל זמן שקרוי ביתו במשמע ה"נ בכותב ואומר נכסי דכותיה, והיאך כתב הרב הריב"ש דדוקא בההיא הוא דדייק רב אשי בנכסיך ולא לאחר מיתה אבל בשאר שטרי מתנות לאו דוקיא היא. זהו תורף דברי הרב הנז' יע"ש דרך ארוכה.

מ"מ אני בעניי אומר דאם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, דתברא בנידה. דאיברא שכך כתב הריב"ש דיש לדמות לשון בני אדם לנדרים מיהו לאו כללא כייל הכי ולאו לגמרי אמרה לשמעתתיה, שהרי כתב הריב"ש גופיה בתשו' הנז' וז"ל אלא שלפעמים כשאין לשון בני אדם ברור בדבר ההוא הולכים אחר לשון תורה כדאמרינן פ' מי שמת ההוא דאמר לדביתתו נכסי לך ולבניך אמ"ר יוסף קנאי פלגא ואמ"ר יוסף מנא אמינא לה דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו עכ"ל יע"ש, הרי דלאו כללא כייל לגמרי מדמינן לנדרים דכל שאין הלשון ברור הולכים אחר לשון תורה כההיא דמי שמת שהביא דקנתה מחנה, ואם כדברי הרב הרי ההיא דמי שמת אמר נכסי לך ולבניך ואם כדבריו דלישנא דנכסי מורה כל ימי הויתו נכסיו ולא לאחר מיתה דנכסי יורש הוו א"כ אמאי אמרינן דאשתו קנתה מחצה הרי מתנתו לאחר מיתה היא וההיא שעתא לאו נכסי דידיה הוא אלא של בניו וא"כ להוו כלהו נכסי לבניו ואין לאשה שום חלק בהם, אלא ודאי דלישנא דנכסי לאו דוקיא היא וגם אחר מיתה קרויין נכסיו ולא דייקינן לישנא דנכסי ולהכי קנתה מחצה, ונמצא דממקום שבא להביא סעד לתומכו מדברי הריב"ש מיניה תברתיה דלאו לגמרי קאמר דמדמינן לשון ני אדם לנדרים אלא איכא דוכתי דמדמי' להו ואיכא דוכתי דלא, וכי תימא דההיא דפ' מי שמת לישנא קייטא נטק הש"ס ומיירי באומר נכסי אלי לך ולבניך אלא שהש"ס קיצר. וכמו שדן הרב הנז' עצמו מכמה דוכתי בש"ס דנקט לישנא דנכסי ואפי"ה פי' הרב דלישנא קייטא הוא דנקט ומיירי באומר נכסי אלו, הא לאו מילתא. חדא דאין זה אלא דמפיק ודחיק ואתי מרחיק ודקדוקי עניות הם וכמו שנוכיח לקמן בס"ד.

ותו דכל חיליה דהרב הוא לדמות נ"ד לההיא דקונם לביתך ולדמות ממונות לאיסורא, והרי הריב"ש גופיה בסי' שנ"ו בההיא דקונם לביתך נשאל אם מכרו וחזר וקנאו אי מיתסר, או לא והשיב דודאי אף אם חזר וקנאו מתסר ולא אמרינן פנים חדשות באו לכאן ונרגש מההיא דפ' המוכר את הבית דף ס"ג בבן לוי שמכר את השדה ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי הרי הוא שלו וכו' מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום, והשיב דמאי קא מדמי איסורא לממונא התם משום שיורא וכו' עד אבל גבי איסורא כיון שאסר ביתו עליו אפי' שמכרו וחזר וקנאו ביתו מיקרי יע"ש. הרי דהריב"ש גופיה כתב דלא מדמי' ממונא לאיסורא והרי הוא עצמו בסי' ר"ז כתב דמדמינן שטרות לנדרים ותיקשי מדיריה אדידיה. אלא ודאי עכ"ל דלאו לגמרי מדמינן ממונות לנדרים אלא איכא הכי ואיכא הכי, אף אנו נאמר דאין לדמות נדון הרב דאמר נכסי לההיא דביתך דאיסורא לממונא לא מדמינן ובאומר נכסי לגמרי משמע ואפי' לאחר מיתה וכמ"ש הריב"ש ומוהריק"ו ז"ל, ויגיד עליו מ"ש הריב"ש בתשו' סי' ת"ע ומטי בה בשם הרמב"ן שש"מ שאמר נכסי לך כל ימי חייך אין המקבל יכול לחזור ואם מכר יורשי הנותן מוציאין מיד הלקוחות יע"ש. משמע דכל ימי המקבל זכה במתנה לאכול הפירות, ואמאי זכה המקבל כלל הלא נכסי קאמר ליה ואחר מותו לאו נכסיו מיקרו אלא דיורשים והו"ל כההיא דקונם לביתך, אלא ודאי דנכסי לגמרי משמע אפי' לאחר מותו ולא דייקינן בלישניה דומיא דההיא דבנכסיך ולא מדמינן ליה לנדרים להא מלתא, ולא מצינא למימר דאיירי באומר נכסי אלא דתינח בלישניה דהש"ס דאמרינן דלישנא קייטא נקט, אבל בלשון הפוסק הי"ל לפרש, גם הרא"ש בתשו' כלל פ"ב סי' ה' השיב על מה שנשאל על ראובן שציוה בעת מותו שמה שתלד כלתו ירש חלקו בנכסיו כאחד הבנים וכו' והשיב דלא זכה משום דהו"ל מזכה לעובר יע"ש, ואם כדברי הרב ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דמנכסיו קאמר ואחר מותו לאו נכסיו נינהו אלא דיורשין ולא זכה אפי' שהיה בעולם, אלא ודאי דלא דייקינן בהכי, ועוד ממקומות הרבה מהאחרונים יש להוכיח הפך דינו ואם באנו להוסיף אסופות כמעט כולם חלוקים עליו בזה כאשר יראה הרואה והוא להג הרבה.

ועוד סמך עצמו הרב מלשון חכמים דתנן בנן נוקבין דיהוי ליכי מינאי תיהוון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי בחיי ובתר חיי עד דתלקחן לגוברין וכן מההיא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מגר אלמנותך, ואי לישנא דמנכסי משמע נמי לאחר מיתה ל"ל למימר בחיי ובתר חיי דבמאמר מנכסי די, וכן באשתו ל"ל למימר כל ימי מיגר וכו' אלא ודאי שהוצרך הדבר לאו' כדי שלא נאמר לאחר מיתה תו לאו נכסיו מיקרו אלא דיורשין אמטו להכי הוצרך לומר בתר חיי וכל ימי מיגר אלמנותיך זת"ד יע"ש. ולדידי דקדוקין אלו אין בהם כדי שביעה שהרי פשפשתי ולא מצאתי הך לישנא דבנן נוקבן וכו' בחיי ובתר חיי אלא כך שנו חכמים בלשון המשנה בפ' נערה בנן נוקבן וכו' ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין ותו לא והוצרך הדבר לומר עד דתלקחן וכו' דלח תימא דלתזנו כל ימי עולם להכי קאמר שחיובו אינו אלא עד דתלקחן לגוברין ולא עוד, ותו דהלשון אפי' שהוא כך בחיי ובתר חיי צריכה למימר משום דמשום שלימא שנינו האב אינו חייב במזונות בתו אלא כבר שית כבר שבע ותו לא, ואילו תנן להוו מתזנן מנכסי הוה אמינא דוקא עד שית ושבע אמטו להכי צריכא למיתני בחיי ובתר חיי דתנאי כתובה כן הוא אפי' לאחר מותו. גם ההיא דאת יתבא בביתי וכו' אי לא קאמר כל ימי מיגר אלמנותיך הוה אמינא אפי' שנשאת לאחר תהוי מתזנא מנכסיו לאפוקי מזה קאמר כל ימי מיגר אלמנותיך ובדוקא נקט לה בלופן שאין זה כדאי לדין הרב הנז' ז"ל.

ותו דהא בפ' מציאת האשה תניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו ופירש רש"י ז"ל משום דתנאי כתובה הוא אל יתפרנסו בניו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה בתנאי כתובה ע"כ. וההיא בש"מ היא כמו שכתב הר"מ פ' י"ט מה' אישות והטור אבן העזר סי' קי"ג יע"ש, ואם כיסוד הרב הנז' באומר אל יתפרנסו וכו' למה לי לטעמא שהפרנסה אינה מתנאי כתובה בלאו הכי תיפוק ליה דמנכסי קאמר ואחר מותו לאו נכסיו נינהו אלא דיורשים, והפסקי הלכות כתבו כלשון הזה כצורתו, אלא ודאי הך דוקיא לאו מידי ניהי ולית ביה מששא.

ועיני ראו במאי דמסתמיך הרב ז"ל לדינו זה שדימהו לההיא דנדרים דהאומר קונם לביתך הביא תשובת הרשב"א דספר תולדות אדם סי' קכ"ח דהשואל דימה אומרו נכסי לההיא דקונם לביתך והשיב לו הרשב"א דבזה יפה דקדק אלא שבנדונו וכו' עד ועוד נ"ל דלענין שכיב מרע שאמר נכסי אין אנו דנין בו כענין אוסר נכסיו ששכיב מרע שציוה על נכסיו אומדן דעתא היא שאינו מתכיון באומרי נכסי בעודן נכסיו שאם כן ביטלת דבריו לגמרי וכו' יע"ש. הרי ממקום שבא אף הוא ראה דבשכיב מרע לא דייקינן הכי דאם כן ביטלת דבריו לגמרי. ועם שהרב ז"ל נשתטח על דברי הרשב"א האלי יקרא עליהם ערער לבטלם מכמה אנפי, חדא דמאומרו פעם ופעמים לענין שכיב מרע וכו' כנראה דבבריא דייקינן בדבריו ובאומרו נכסי מדמינן ליה לענין אוסר נכסיו כההיא דנדרים ומאחר דבבריא דייקינן הכי כל זמן שהם נכסיו משמע לאפוקי אם מת, ואם כן הלא למדונו רבותינו דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. וכההיא דאמר רבא פ' מי שמת שכיב מרע שאמר ידור פ' בבית זה וכו' לא אמר כלום דמלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.

תו חזי בה הרב תיוהא מדברי הרשב"א עצמו בתולדות אדם סי' ק"א שכתב בשכיב מרע שאמר שטר חוב שיש לי על פלוני נתון לפלוני ולא אמר איהו וכל שעבודיה רלא קנה דדי לנו אם עשינו מה שאמר ככתוב ומסור אך שנוסיף על דבריו שיועיל מה שיאמר יותר ממ"ש הבריא ומסר לה וכו' עד ואם נפשך לומר כל שהוא מזכיר הדבר נתקן הדבר וכו' זה יותר שיבוש שאם כן בשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה וכו' אמאי לא אמר ולא כלום נתקן הלשין ונעשה אותי כאלו אמר ידור פ' בבית זה שאני נותן וכו' יע"ש. הרי שהסכימה דעתו דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ואין לנו להוסיף על דבריו ואפילו שמתבטלין דבריי לגמרי ואם כן גם באומר ממיני אי נכסי דבבריא לא מהני גם בשכיב מרע לא להני אפילו שיתבטלו דבריו ומכח דרמי הני תרי תשו' דהרשב"א דחה הך תשו' דהרשב"א דסי' קכ"ח מהלכה ועשה עיקר ההיא דסי' ק"א וממנה המך עצמו ועשאה עיקר להלכה ולמעשה דבאומר נכסי לאחר מיתה לא יכה מקבל המתנה זהו תורף דבריי יע"ש דרך ארוכה.

ואני עני ואביון לדידי חזי לי דלא מכרעא מלתא כאשר אבאר. הן קדם מה שדחה הך השי' דסי' קכ"ח מהלכה מכח ההיא דסי' ק"א אני תמיה עליו, דאם איתא דכללא כייל הרשב"א דלעולם אמרינן דמלתא דליתיה בבריא ליתא בשכיב מרע ולגמרי אמרה לשמעתתיה, אם כן איך לא שלטו עיני הרב הנז' במ"ש הרשב"א שם בתולדות אדם בתשו' דסי' ק"ב הסמיכה לה על שכיב מרע שאמר כל נכסי לפלוני והיו בהם שטרות אם קנה השטרות אעפ"י שלא אמר קנה לך איהו יכל שעבודא דאית ביה כדין אותיות שאינם נקנין אלא בכתיבה ובמסירה, או אי נימא דשכיב מרע שאני שדבריו ככתובין וכמסורין דמי, והשיב מההיא דפ' מי שמת שאמרו שטרא איקרו נכסי, ופירשה הרשב"א דבשכיב מרע איירי דהגם דבבריא לא מהני אלא בכתיבה ומסירה מ"מ בשכיב מרע מהני מכח האומדנא דכיון שכללן בכלל שאר נכסין אנו אומרין דעתו שמתוך חוליו קיצר בלשונו ולא אמר הן וכל שעבודן זת"ד שם יע"ש, וגם בח"א מתשו' הרשב"א סי' תתקי"ח כתב כן יע"ש. ואם כדברי הרב הנז' דלגמרי ס"ל להרשב"א דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע, אם כן יקשה על הרשב"א מקצתו אל קצתו דהא מאחר דס"ל דבבריא האומר כל נכסי לפלוני יהיו בהם שטרות לא מקנו אלא בכתיבה ומסירה א"כ גם בשכיב מרע היה לו לדון דלא קני דהא מלתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ ואם מצד דאומדנא מהני בש"מ גם בבריא ניזיל בתר האומדנא ומאי שנא הא מהא, והתימה מהרב הנז' איך לא שלטו עיניו בתשו' הסמוכה לה דסי' ק"ב כי סמוך ונראה ובפרט ההיא דסי' תתקי"ח דבחדא תשו' היא. אלא ודאי עכ"ל דלא למלתא הרשב"א ולאו כללא כייל הא דכל מלתא דליתא בבריא ליתא בש"מ וכו' אלא דאיכא דוכתי דדיינינן ליה הכי כגון ההיא דהאומר תנו שט"ח לפלוני שהקנה במתנה בפירוש השטר אז הוא דקאמר דלא מהני אם לא בכתיבה ומסירה דומיא דבריא ואין לנו להוסיף ולתקן לשונו וכההיא דהאומר ידור פ' בבית זה דאמרינן דל קנה מטעם דמלתא דליתא בבריא וכו' משום דטועה בדעתו הוא וסבור דהדירה מקנייא באמירה אף הוא סביר דאותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה וטועה בדעתו הוא כל כי הא ודדמי להו היא דאמרינן דלא מהני מטעם דכל מלתא בבריא הילכך אין לנו להוסיף ולתקן דבריו וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ג סי' ב' להך טעמא יע"ש, אבל באומר נכסי אף דבבריא אמרינן דאין השטרות בכלל בש"מ לא אמרינן הכי אלא השטרות בכלל וכאשר נתן טעם לשבח הרשב"א בסי' ק"ב יע"ש מכח האומדנא. אמור מעתה דגם באומר נכסי או ממוני הגם דבבריא לא מהני כה"ג בש"מ מהני מכח האומדנא כמ"ש בסי' קכ"ח באופן דאיכא דוכתי דמהני בש"מ מכח האומדנא ואיכא דוכתי דלא מהני ומדמינן ליה לבריא ולאו לגמרי הוא ומהראיה שהביא הרשב"א לדין דבש"מ באומר כל נכסי אף שטרות בכלל אפי' בלא כתיבה ומסירה שכתב וז"ל בסי' תתקי"ח הנז' אלא ש"מ שאמר כל נכסי לפלוני יהיו בהם שטרות אעפ"י שלא אמר הם וכל שעבודן נראה לי דקנה מדאמרינן התם שטרות איקרו נכסי ואיכא למידק היכי דמי אי אמר נכסי יכל שעבודן ה"ז כמפרש וכו' ואי דלא אמר וכו' אלא עכ"ל בש"מ שאמר נכסי סתם וכיון דאמר כל נכסי כאלו פירש לי הם וכל שעבודם וכו' יע"ש. הרי שהוכיח דמיירי באומר כל נכסי סתם ותו לא וא"כ מראיתו זאת וממקום שבא משם ראיה הפך דין הרב ז"ל, דמאחר דמיירי באומר נכסי סתם קשה דהיכי קני מקבל המתנה אחרי מותי הלא נכסי קאמר ואחרי מותו נכסי דיורשים הם ולא קנה, ומריהטת הש"ס נר דקנה מדמספקא ליה אי ס"ת איקרי נכסי ובכולהו מילי קנה אלא ודאי מכאן יש להוכיח הפך דין הרב דבש"מ באומר נכסי קנה מקבל המתנה

ותו דהך תשו' דהרשב"א דסי' ק"א אשר עשאה הרב עיקר הלא עיניני הרואות אשר רבים לוחמים וס"ל דבש"מ שאמר תני שטר זה לכ' דקנו אפי' בלא כתיבה ומסירה ראשין לציון הר"מ פ' עשירי מה' זכייה וז"ל וכן אני אמר שט"ח שיש לי על פ' תני לפ' זכה במה שיש בשטר וכאלו כתב ויסר אעפ"י שלא משך השטר וכ"כ שם הרב המגיד יע"ש והרן בפ' מי שמת וכן דעת בעה"ת שער נ"א סוף ח"ד גם דעת הרא"ש כלל פ"ג סי' ד' יע"ש. גם הטור בח"מ סי' רנ"ג פסק כן ומרן ז"ל בשולחנו הטהור סי' רנ"ג סעיף ך' פסק כן יע"ש. יעיין בש"כ סי' ס"ו ס"ק קכ"ט ובסי' רנ"ג סי' כ"ח שהכריח כן לדינא יע"ש. הרי דאין סברת הרשב"א הנז' מוסכמת להלכה. ומזה למדני דהגם דבהדיא אותיות אינן נקנות אלא בכתיבה ומסירה ש"מ שאני משום שדבריו ככתובין ומסורין דמו הפך דעת הרשב"א אמור מעתה דגם בבריא באומר נכסי לפ' לא מהני. אפ"ה בש"מ מהני מכח האומדנא. ובכן הך תשובה דסי' קכ"ח דהרשב"א דסמכה היא ועליו יש לסמוך ודלא כמ"ש הרב ז"ל.

ותו דהנך תשו' דהרשב"א דח"א סי' תתקי"ח והך דח"ב סי' ק"א שהעלה דבש"מ שאמר תנו שט"ח לפ' דלא מהני אלא בכתיבה ומסירה. חזינא בהו תיוהא מה שב"א גופיה בח"א סי' תתקס"א דנר' הפך מהם שכתב בתשו' וז"ל ואם היו אותן נכסים שט"ח ולא נתנם לו בכ"ו וכו' לא מהני ואין המתנה כלום אלא אם היה הנותן ש"מ דדברי שכ"מ ככ"ו דמו ע"כ. הרי הסתירה מבוארת דהיאך כתב דבש"מ מהני הא להקנות השטרות בלתי כ"ו הרי זה הפך מ"ש בתשו' הנז' וצ"ע לע"ד.

ותו דמי גילה לו רז זה דבבריא האומר נכסי לא מהני לאחר מותה דבמאי קא מיירי, אי באומר נכסי לפ' הרי הלכה אצלינו דמהני בבריא וכדאמרינן פ' המוכר את הבית דף ס"ב יע"ש וכן פסקה מרן בשולחנו סי' ס"ו ס"ג זולת השטרות דלא מקנו יע"ש. ואי מיירי בבריא האומר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה, מלבד שאין לשון הרב הנז"ל מוכח כן שכתב בסי' הנז' דף קפ"ד סוף ע"א וז"ל אשר הנה כי כן לענין דינא נלע"ד דבריא האומר בזה הלשון נכסי או ממוני נתונים לך דהנה ברור בתר שימות יכולים יורשיו להוציא אותם מידו דהא נכסיו קא"ל בעודן נכסיו ולא לאתר מיתה שבטל שמו מעליהם וכו' ע"כ. פשט הדברים הללו מורים דלא מיירי באו' מהיום ולאחר מיתה אלא בבריא שהקנה לו נכסיו בעודו בחיים וזיכהו בהם דאפ"ה היורשים מוציאין אותם מידו לאחר מיתה והוא הפך מה שפסקו הפוסקי הלכות ההיא דסי' ס"ו דכתיבנא, וגם אין הדעת נותן כן דמאחר שזיכהו הניתן וקבלם המקבל ובאו לידו ורשותו היאך יפה כח היורשים להוציאם לאחר מיתה הא ודאי לא יעלה על לב שום מורה לדון כן, ותו דאף דנימא ונפרש שדברי הרב הנז' מיירי בבריא האו' נכסי נתונים לך מהיום ולאחר מיתה ועל זה קאמר ולא זכה בהם לאחר מיתה, עם כל זה אין דבריו נכונים שהרי הרשב"א אשר הביא סעד לתומכו כתב איפכא כאשר מבואר בתשו' הרשב"א שהביאה מרן הב"י בח"מ סי' הנז' וז"ל בתשו' מחודש א' האומר כל נכסי לך מעכשיו ולאחר מיתה ה"ק מעכשיו הגוף ולאחר מיתה הפירות וכו' הרי דס"ל דאף דאמר הבריא לשון זה דקנה המקבל מתנה. ואי כדברי הרב אמאי קנה הא לאחר מיתה אתו יורשים ומפקו מיניה שהרי אינם נכסיו דמת. אלא ודאי דס"ל דבבריא קנה.

באופן דלעד"ן שדין הרב הנז' ליכא למסמך עליה כלל לענין הלכה אלא דבש"מ האומר נכסי לפ' זכה ודלא כמ"ש הרב וכדהוכחנו מכמה ראיות הנז"ל הן מהש"ס הן מהפוסקים.

ובכן חזר הדין לנ"ד דאף שאמר שכל נכסיו נותנם במתנה זכתה אמי במתנתו ואין בה שום ערעור כלל. כל זה נשאתי ונתתי באמונה בפרט זה לדעת קושט דבר אמת לענין דינא להיות שיצא לידון בדבר חדש אשר לא נמצא ומעשים בכל יום דלא דייקינן בשטרות ההי דיוקא, תו חזינא להרב עדות ביעקב בטעם רביעי שכתב דהא דאמדינן דעתה דמחלה כתובתה בההיא הנאה שכתב לה כל נכסיה לאו בשתיקה לחודא היא דכל היכא דאיכא למיתלי דמחמת כיסופא הוא דשתקה כיוצא בנ"ד לא אמרינן דמחלה כתובתה ומטי בה מ"ש בעל העיטור בשם דייני מתיבתא ובשם הנשיא מנרבונא שהעלו דאי איכא סהדי בעינא דתימא בפני העדים שנתרצית בדבר למחול כתובתה יע"ש. ואני אומר דאיברא דכ"כ בעה"מ מיהו רואה אנכי דאין סברא זו מוסכמת להלכה שהרי עינינו הרואות בטא"ה סי' ק"ו בדין מחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא והיא שתקה דמחלה כתובתה והיא סברה מוסכמת מכל הפוסקים כמ"ש מרן הב"י שם. ואי סברת בעל העיטור הנז' מוסכמת להלכה ולמעשה לא הוה שתיק מינה מרן הב"י אשר כל רז לא אניס ליה, וא"כ היכי אנן יתמי דיתמי נעשינה עיקר לענין הלכה. ותו דאף אם נלך אחר דין הרב ז"ל יש לחלק דלא אמרה הרב אלא בנ"ד דאיכא למיתלי דמשום כסופא הוא דשתקה. אכן בנ"ד לא שייך הך טעמא דכיסופא כלל וגם הרב הנז' נלע"ד דאזיל ומודה דשפיר יש לומר דמחלה כתובתה מכח אומדן דעת בההיא הנאה שנתן לה בנה כל נכסיו וזה ברור, הטעם הה' שכתב הרב הנז' דלא אמרו, דאבדה כתובתה אלא במנה ק"ק לא בנדונייא והאריך בזה, הנה ראיתי להפ"מ בח"ב סי' צ"ט דף קצ"ב שעלה על דעתו לדון כן וכההיא דהמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ושוב חילק ביניהם יע"ש. ושוב חשש לדברי הפרישה שכתב כן לעשותו סניף אבל לא להלכה, ותו דהיינו דוקא בכותב נכסיו לאשתו ארוסה אבל בכיוצא בנ"ד שהבן נתן מתנה לאמו לא. וזה יספיק ג"כ לביטול הטעם השישי דלא שייכא לנ"ד. כל זה כתבתי לרווחא דמלתא אם נדמהו לההיא דכותב נכסיו לאשתו ארוסה.

ברם בנ"ד אין צורך לזה כלל דבלאו הכי זכתה האלמנה מכח מתנת בנה בכל נכסי אביו ואין עליה שום סרך שבועה כלל. וזה דבלשון צואת מתנת הבן שנתן לאמו כתוב וז"ל טודאס סוס אזיינדאס מובליס אי איסטאבליס אי ארידיטוס פריזינטיס אי אאוזאנטיס וכו' סי לו דו פור דונאסיון די אינפירמו וכו' ואני שאלתי לבקיאים בלשון לעז בלשונותם בארצותם ופירשו לי הכונה:

שכל נכסי מטלטלי ומקרקעי וירושות בין ממורישי אשר פה בין מירושות הנוגעות לי מאיזה מורישים שבמקום אחר וכו' אני נותנם במתנת שכ"מ לאמי וכו'. הרי שפרט שאפי' הירושות נתן לאמו וכיון שאביו מת והוא היורש דין תורה ונתן לאמו כל מין ירושה נמצא כאלו זיכה לאמו בכל נכסי אביו היורשו ואין לך פיטור מהשבועה גדול מזה כיון שבעת ההיא הוא היורש דוקא בנכסי אביו וירושתו כללה בכלל המתנה א"כ הא פקע מינה סרך שבועה וכיון שכן בודאי הגמור דהמתנה שנתנה היא וחלקה כל נכסיה פקע מינה דין אלמנה שנתנה קודם שנשבעה מכח מתנת בנה הנז' כדבר האמור.

ומאחר עלות דזכתה האלמנה בכל נכסי בעלה מכח מתנת בנה שפוטרה מן השבועה כאמור, א"כ גם בנוסח מתנת בריא שעשתה האלמנה שכתוב בו ברעות נפשאי אני רוצה ליתן כל נכסי בין מהטוב אשר הטיב לי בני במתנת שכ"מ הנז' בין נכסי הידועים לי ברשותי כסף ושוה כסף מקרקעי ומטלטלי וכל מידי דמתקרי נכסי בין אותם שהם בעין בין הראוים לבוא לי אני נותנת בתורת מתנת בריא לבני אח בעלי וכו' כנז"ל אשר מתוך לשון זה דקדק החכם הפוסק יצ"ו דעד כדי כתובתה אין מתנתה קיימת משום דלא נשבעה כאשר העתקנו לשונו בראשית דברינו, אומר אני דאין אני שוה לו לענין דינא בזה אלא מתנתה קיימת מכח מתנת בנה, ומה שאמרה בין נכסי הידועים לי וכו' כולה מלתא על מתנת בנה קאי וביאור דבריה אני נותנת כל נכסי בין מהטוב אשר הטיב לי בני במתנתו שנתן לי כל נכסיו ממש שהיו שלו בעין ובין נכסי הידועים לי כלו' שנתן לי ג"כ נכסי הידועים לי שהיא שטר כתובתי שנתנה לי במתנה ופטרני משבועה שכן אמר לי במתנתו שהירושות הנוגעות לו נתנם לי במתנה שבכלל הירושה הוא ממון אביו אשר בידי שכללה במתנתו כסף ושוה כסף מקרקעי ומטלטלי שהכל נכלל במתנת בני באופן שהיום כל הנכסים שלי הם מכח מתנתו ולכן אני נותנת אותם במתנה.

א"נ יש לפרש דמ"ש בין נכסי הידועים לי דעל נכסי נדונייתה קאמר דנוטלתן בלא שבועה, ומ"ש אח"כ כסף ושוה כסף וכו' מוסב על מתנת בנה שנתן לה הכל וכל מה דמצינן לתקוני לישנא דשטרא לזכות מקבלי המתנה מתקנינן דכל כי הא יד בעה"ש על העליונה כל שאין הלשון מנגדו וסותר הכונה כנודע וכמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בח"מ סי' מ"ב דכל היכא דאפשר לקיים לשון השטר מפרשי' ומקיימי' ואפי' לעשות בעה"ש על העליונה ועיין במוהר"י אדרבי סי' רע"ט שהסכים לזה.

באופן דלעד"ן דקם דינא בנ"ד דזכו מקבלי המתנה איש ואיש כל א' בחלקו הנוגע לו כאשר זיכהו השם ואינש לא ימחה בידייהו כנלע"ד.

ישראל מאיר מזרחי.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה