אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › סימן ט

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · סימן ט

סימן ח

צואת שכיב מרע:

שאלה הר' בכור ליאון נפלו לו בירושה כל נכסי חמיו המנוח הר' ישעיה פיסו מצד בנותיו אשר היו לו מבת הר"י פיסו הנז' כי היא יחידה והיא היורשת, ואחרי פטירת הבת ירשו בנותיו כל נכסי זקנם הר"י פיסו הנז' כדת של תורה ושוב נפטרו הבנות בנותיו ומכחם חזרה הירושה להר' בכור ליאון הנז'. והר' בכור ליאון נשא אשה אחרת אחר פטירת אשתו הראשונה. ובעוה"ר הנה יד ה' הויה והוכה במגפה הר' בכור ליאון הנז' ובחולייו אשר חלה והכביד עליו חולייו כד שכיב ורמי אערסיה ציוה מחמת מיתה כאשר נתקבל העדות בב"ד י"ב. וזה נוסח העד האחד אשר העיד:

איסטאנדו אאי לה נוגי ביקליאנדו אי איסטאבה אבלאנדו קון איל לו בידי שפוי בדעתו שומע ומשיב על הן הן ועל לאו לאו, דימאנדו קי לי טרישיראן לה איסקריבאניה אונה ביס אי דוס קי קיריאה איסקריביר לי דישי קי איס לו קי קיריס איס קריביר, סי פואידי סיר קי לו סיפאמוס, דישו קי טודו מי ביין לו אגו קודש קי ייה איי באסטאנטי פארה לה כתובה די בואיסטרה איזה, דאמי אונה איסקריבאניאה, לי טרושו לה איסקריבאניאה אי איסקריבייו און פאפיל מכתיבת ידו וזה לשונו:

אטורגו ייו קואל מינטי אגו איסטה מונידה מיאה הקדש פארה אונה ישיבה אי חכם ר' יעקב אלגאזי הי"ו קי סיאה ראש, קיטאנדו קי אה מיס יורשים קי ליס דין אה דיים אריות, אי קיטאנדו אה מי מאדרי קי לי דין סיין אריות אה איל אנייו, אי אה מי איספואיגרה אוטרוס סיין אריות, אי סי איס נפטרת קי סיאה טודו פארה לה ישיבה, אי אה בכוריקו סינקואינטה גרושים אה איל אניו כל זה כתב הש"מ בכתב ידו ומסר כתב ידו לחמיו הר' משה אלגאזי, אי מי דישו בוס אינקארגו לה אלמה סי מי איס פואיגרו גואדרה איל פאפיל קי ביס באייגאש אונדי לוס סי' חכמים ה"י אי ליס דיגאש קי מי אגאן טודו לו קי איסקריבי אין איל פאפיל קי מי ביין סיאה הקדש פארה ישיבה. ובאו שני עדים כשרים והעידו איך מכירים שהוא כתב ידו של המנוח הר' בכור ליאון. גם העיד עד שני בפני ב"ד י"ב איך אמר לו הש"מ זה לשונו:

מורה קי מי ביין לו איזי קודש פארה אונה ישיבה אי ח"ר יעקב אלגאזי קי סיאה ראש, קונפורמי איסטה איסקריטו אין איל פאפיל. כל הנז' נתקבל עדותן בפני ב"ד י"ב והעידי איך התפטר הר' בכור הנז' מגו מרעיה ולא ניתק מחולי אל חולי הן עתה יורינו מורה לצדקה מה יהא משפט ההקדש הנז'

תשובה אנא דאמרי לאלק'י דישראל הוא הבורא. יאיר עיני על רזה דנא להחוייא מי כמוהו מורה, על דבר אמת וצדק דברים המצודקים בדין לינהרינהו לעיינין נהורא עמיה שריה. במו פי אתחנן לבלתי אכשל בדבר הלכה ואכוין ההלכה לתלמיה יוצאה וראשה פרוע נפיש נהוריה, כי"ר וזה החלי בס"ד.

תחלת דבר אחלקה שכם לג' חלקים, החלק הראשון דין הכתב יד הלזה אם יש בו כדי שבועה, ואח"כ החלק הב' בהעדאת העדים המוצג בשאלה, החלק השלישי אם זכו בהקדש זה. ובראשית מאמר אשיגה ידי בכתב יד הלזה אשר עין רואה דכתב יד המצוה איננו חתום בחתימת יד הש"מ בחתימתו ניכרת וכיון שכן דיינינן ליה כדין כתב יד דעלמא בלתי חתימת המודה. דהנה מרן ז"ל בח"מ סי' ס"ט כתב בשם הריטב"א וז"ל הריטב"א וכו' עד אלא שמצאתי שכתב הרמב"ן כת"י שחתם בראש המגילה וכו' עד אבל אם טופס השטר הוא כתב ידו כשר ואפי' אם לא היה חתום בו אלא שכתב בכתב ידו לויתי מפ' כשר. וראיה ממתני' דפ' המגרש ג' גיטין פסולין וכו' וכתב ידו דומיא דכתב סופר ועד מה התם כתב ולא חתם אף זה כן. ועוד מדאיפליגו בטופסא דשטרא וכו' וכן נר' מפירש"י יע"ש, גם הרב התרומות בשער י"ג ח"א כתב כן בשם הרמב"ן שאם כל השטר כת"י אעפ"י שאינו חתום בו כשר והראיה מדתנן גבי שלש גיטין וכו' ועוד מדפליג בטופסא דשטרא דש"מ טופסא דידיה בלא חתימה כשר וכו' יע"ש. והביאו מרן הב"י שם גם הביא דברי הרשב"א בתשובה על מי שהוציא כתב ידו וכו' ואפי' הוציא עליו כתב ידו ולא היה חתום שמו עליו גובה דאין חתימת ידו מחייבתו אלא הודאתו ומקיימין כתיבתו ודי בכך וכו' יע"ש. הרי דסרכין תלתא הסכימו לדעת א' דכתב יד מהני בלתי חתימה. ואיברא דהראיה שהביאו מההיא דגיטין, הנה הר"ן ז"ל בפ' המגרש כתב דיש לדחות דשאני גט דהרי הוזכר שמו בגט הילכך מכשירינן אפי' בלתי חתימה אבל בשאר כתב יד דאין שמו מוזכר מנ"ל להכשיר, ועיין בס' גידולי תרומה שער י"ג מה שישב לדחיה זו. מיהו חזינא להרמב"ן שהביא ראיה מטופסא דש"מ דאפי' דטופסא דידיה בלא חתימה כשר מכאן ראיה לנ"ד דהוי ש"מ דהוי כתב ידי לחוד בלתי חתימה דכשר כל שנתקיים כתובתו בעדים בב"ד. וגם מרן בספרו הקצר סי' ס"ט פסק כן דכתב ידי בלא חתימה כשר כדעת הורים הנז'. ונפקא מינה לנ"ד דאחר דנתקיים כתיבת ידו דהיא היא ע"י עדים דמהני.

מיהו אכתי איכא למיקם עלה דמלתא דאף דנתקיים בב"ד איכא למצדד דלא מהני וזה ממ"ש הטח"מ סי' ק"י סעי' ט' ז"ל ציוה אביהם ואמר תנו מנה או שדה לפ' בין אם אמר מנה זו או שדה זו או מנה סתם ושדה סתם נזקקין לנכסיהם וכו' עד ודוקא שציוה בשטר שכתב בכתב ידו וניכר שהוא כתב ידו וכו' וכתב עליו מרן דנפקא ליה ממ"ש הרא"ש דאין מקבלים עידי צואה אפי' בפני אפוטרופוס, ומ"מ יש לדקדק איך כתב שאם ניכר שהוא כתב ידו דמהני הא בעי' שיהא מקויים מחיי אביו לפי מ"ש הרא"ש בתשו'. ואפשר לומר שניכר שהוא כתב ידו היינו שנתקיים כתב זה בחיי אביו. א"נ שהדיינים שרואין כתב יד מכירין שהוא כתב ידו וממילא הוא מתקיים שאין כאן קבלת עדית שלא בפני בע"ד ע"כ, וטרם בואי למאי דקמן ראיתי לרב אחאי זה האיש משה הקשה אלי דמאחר דכתב הטור בסי' ס"ט דבכת"י אפי' שנתקים בב"ד אין נפרעין אלא ממנו דוקא ולא מן היורשין יע"ש משום דחיישינן לפירעון א"כ מה יושיענו זה שנתקים כתב יד זה בחיי אביו הא אכתי בכתב יד מקויים אין נפרעין מן היורשין. ולדעתי אינה קושיא כלל דיש לחלק בין כתב יד שכותב חייב אני לך ודאי דבזה אף שנתקיים בב"ד אין מוציאין מהיורשין דחיישינן לפירעון וכ"כ הטור בסי' ק"ח יע"ש, אבל במצוה לפני מותו תנו מנה לפ' דמדין מתנה הוא אלא דקי"ל דאין מקבלין עידי צואה לדעת הרא"ש ואמטו להכי כל שהוא מקויים כתב יד בחיי אביו או שהדיינים יודעים שהוא כתב ידו כל כי הא לא שייך חששא דפרעון מאחר שהיא מתנה וכל שנתקים הכתב יד מאליו וזכו מקבלי המתנה וזה ברור דרב המרחק ביניהם כדבעינן מימר קמן בס"ד.

דע דכתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ז' הביאה הטור בסי' זה סעי' י"א שנשאל יורש שנתן נכסי מוריש לקטן ויצא שט"ח על המוריש מי נחתינן לנכסי קטן או לא, והשיב אם השט"ח מקויים מורידין הב"ח לנכסים ואם אינו מקוים אין מורידין זה תורף דברי הרא"ש יע"ש דרך ארוכה, ובתשו' זו חזי הוית כמה דייות נשתפכו בה הן קדם מוהריק"א תמה עליו במ"ש שאין מקיימין שלא בפני בע"ד דהא בהגוזל בתרא אסיק רבא הלכתא מקיימין שלא בפני בע"ד וכתבו הב"י בסי' מ"ו ואחר שהביא מ"ש הר"י ן' הרא"ש ודברי מוהרלב"ח, כתב מרן שתי תשו' בדבר זה יצא ראשונה דס"ל להרא"ש דאע"ג דמקיימין שטר שלא בפני בע"ד, יתום קטן שאני דכיון דאיכא למיחש לפרעון ומשום הכי אין נפרעין ממנו הילכך אין מקיימין וזאת שנית למרן ז"ל במה שמצא לרבי' ירוחם שכתב בשטר צואה אין מקיימין אותה אלא בפני בע"ד וכו' עד והשתא י"ל שטעם דברי הרא"ש בתשו' משום דס"ל כהראב"ד זהו תורף דברי מרן ז"ל. ועיין בכנה"ג בהגהתו לב"י אות כ' מה שתמה על ב' התירוצים דרך ארוכה יע"ש. ועל תירוץ ראשון של מרן מלבד מה שתמה עליו בכנה"ג עוד הנני מוסיף להפליא דאיך פסק הרא"ש דאם השט"ח מקויים דיורדין לנכסי קטן והלא הטור בסי' ק"ח ס"ק ה' פסק דאם המלוה מוציא שט"ח מקויים על היתומים אם הם קטנים אין גובים מהם אם לא באחד מאלו הדרכים יע"ש. וזו הלכה רווחת ובודאי שבנדון הרא"ש לא היה שום אחד מהג' דרכים דאם היה כן לא היה נותן לישאל דודאי גובין וכיון שאין כאן שום א' מהג' דרכים איך כתב דאם הוא מקויים דנחתינן לנכסי היתום והלא איכא למיחש לפירעון. שוב מצאתי בפרישה שתמה כן על דברי הרא"ש יע"ש. והנה בתירוץ ראשון של מרן הסכימו מוהראנ"ח וכמה רבוותא והכנה"ג תמה עליהם דמה ענין קיום אל פירעון הלא הקיום אינו אלא משום חשש מזוייף דלחשש פירעון אף במקויים איכא למיחש, ומכח זה נטה לו לדרך אחרת דמ"ש דאם השטר מקויים כלומר קידם שנתן היורש המתנה לקטן אפי' נתקיים אחרי מות המוריש יורדין לנכסיו וכו' עד אבל אם אין השטר מקויים כלומר קודם שנתן המתנה לקטן אז הקיום שאח"כ לא מהני וכו' דנהי דהקיום מוציא אותנו מחשש זיוף מ"מ עדין יש לחוש לפירעון וכו' יע"ש. ולא ידעתי איך הונח לו לפי דרכו כי מה שתמה על תירוץ ראשון של מרן תפול עליו, דמה בכך דיש לחוש לפרעון מ"מ הקיום מוציאנו מחשש זיוף וקיימו אותו אלא ודאי דכיון דאפי' שנתקיים אכתי אין נפרעין א"כ לכך אין מקיימין ונמצא דבריו אלו שבים הולכים לתירוץ מרן, ואיך הונח לו לפי דרכו תמיהתו ולפי דרך מרן נצבה התמיהה אצלו וכעת הדבר צל"ת.

ואת זה חזיתי להדרישה והב"ח העלו בכונת דברי הרא"ש בתשו' דמצינו למימר דמ"ש הרא"ש בתשו' ויצא שט"ח על המוריש היינו שהש"מ ציוה ואמר תנו לפ' מנה בחובי שאני חייב לו והעדים כתבו צוואתו בשטר ולא נתקים בחייו, ובזה ס"ל להרא"ש דאין מקיימין העדים שלא בפניו משום דצואה מילי בעלמא נינהי וכדעת הראב"ד ע"כ. וכן כתב הב"ח. ולדעתי לא יתכן לפרש כן דברי הרא"ש דאי מיירי בהכי מהו שכתב הרא"ש בתשו' ולא דמי להא דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים ומפ' טעמא רבא משום שובר היינו דוקא דאית ליה לקטן חזקת אבהתא וכו' ולדרך הדרישה כיון דמיירי בש"מ שציוה תנו מנה לפ' שאני חייב לו הלא בזה ליכא שום חשש שובר. והלכה רווחת דנותנין המנה ולא איתמר הא דחיישי לשובר אלא בחוב דעלמא אבל לא בצואת ש"מ, ועל מה שתמה הפרישה דאיך פסק הרא"ש דאם השט"ח מקויים דיורדין לנכסי קטן דזה הפך מ"ש הטור בסי' ק"ח כנז"ל, לע"ד דאה"נ דדינא הכי הוי דאפי' בשט"ח מקויים אין גובין מיתומים קטנים, מיהו נדון הרא"ש שדן כן שנה ופירש טעמו משום נעילת דלת בפני לווין שהרי כתב בתשו' דהגם דבעלמא חיישי' לשובר הכא לא אמרינן הכי משום דא"כ כל יורש יקנה נכסי מורישו לקטן כדי שלא יוכלו ב"ח של מורישו לגבות מהם ואין לך נעילת דלת בפני בעלי חובין יותר מזה הילכך לא חיישי' לשובר הכא יע"ש, ואמטו להכי דן את הדין בנדון הרא"ש דכשהשט"ח מקויים יורדין לנכסיו מטעם נעילת דלת, ושניה הא מכל שאר שט"ח היוצאין על היתומים קטנים כדבר האמור ודוק.

תו חזינא למרן הב"י בסי' הנז' הביא שכתב הרשב"א בתשו' נמצאת שדה שאינה שלו וכו' עד ואלא מיהו נתחבטו הראשונים היאך אפשר להזקק להם כלל והא קי"ל אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וקטן כמי שאינו כאן וכו' והר' אברהם העמידה כשהוציא שטר שהיא שלו וכו' ומנה זה ומנה סתם כגון שכתב צואה בכתב ידו תנו מנה לפ', וא"נ משכחת לה לפי דעתי כגון שצוה ביום בפני ג' שאם רצו הם עצמם יכולים להיות דיינים ע"כ, גם הביא בשם רבינו ירוחם שכתב דשטר צואה אין מקיימין אותה אלא בפני בע"ד וכו' והא דאמרינן דאם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומים מיירי דאמר תנו בפני ב"ד או שכתב בכתב ידו שטר צואה תנו כך לפ' יע"ש. גם הביא שם מ"ש בעה"ת בהשער י"ד ובכל המקומות שפסקנו שנזקקין לנכסי יתומים קטנים יש לנו לברר מאחר שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כמי שאינם הם היאך נדון לחייבו וכו' ועל זה השיב הראב"ד אולי נאמר שהב"ד ידעו כל זה. א"נ משכחת לה ע"י שטר שכתב בכתב ידו שיתנו לפ' וכו' יע"ש. הרי דכולם הסכימו דבשטר צואה שכתוב בכתב ידו תנו לפ' דמהני. וחתרתי חתירה לדעת הרשב"א הנז"ל דס"ל דבכתב יד בלא חתימה מהני ובלבד שיתקים בב"ד בעדים ככתוב בסי' ס"ט שהזכרנו. א"כ יקשה היאך בש"מ שאומר תנו העלה ארוכה הרשב"א בשם הראב"ד דמיירי דכתב בכתב ידו הלא לדעתו כתב ידו בלתי חתימה לא מהני אם לא שיתקים בב"ד והכא אי אפשר לומר דמיירי בנתקיים בב"ד דא". הדרא תמיהה לדוכתא דהא אין מקיימין עדים שלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כמי שאינם דמי. ובשלמא לאידך טעמא דמיירי בכתב יד הנודע לב"ד וניכר להם ניחא להאי טעמא היאך מהני, וצריך לישב או דמיירי בכתב יד שחתום שמו עליה או דס"ל דכתב ידו לענין צואה מהני טפי מבלי שיתקיים וכדעת כל הפוסקים דס"ל שגובין בשטר צואה אפי' מיתומים קטנים:

ומוהראנ"ח ז"ל בח"א בתשו' בסי' ט"ו צלל במים אדירים והעלה דמאחר דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד א"כ גם כתב יד יכול להתקים שלא בפני בע"ד והיינו טעמא דהטור בכתב ידו מיירי אפי' מתקיים לאחר מיתה ומכלל מה שכתבנו עלה דבמקום כתב יד אעפ"י שהכתב יד מתקיים ע"י עדים גובין בו אפי' מיתומים קטנים ומעתה כל שפנקס זה מתקיים ע"י עדים גובין בו מן היתומים אלא דשדי ביה נרגא מטעם דאיכא למיחש לפירעון כיון שאינו מתברר מהפנקס שהיה לזמן חמש שנים איכא למיחש לפרעון זת"ד יע"ש.

ואנכי הרואה למוהראנ"ח בסי' י"ח כתב ז"ל ואני בעוניי בפסק אחר כתבתי לישב דברי הטור ודברי הרא"ש וכו' ובכלל דברי הראיתי פנים להעדיף כח כתב יד להא מלתא דלא בעי קיום בחיי האב, מ"מ עדין כל זה איננו שוה לנדון זה ביתומים קטנים אין נזקקין לנכסיהם אפי' בדבר שאין צריך לקבלת עדות אלא בהודה ומת וכו' עד ובנדון זה אין שום אחד מהדרכים האלו וכו' יע"ש. ואנכי תולעת ולא איש לא זכיתי להבין אמרי קדוש דהלא גם בסי' ט"ו שיפה כח הכתב יד מ"מ העלה דלא מהני מכח דחיישי' לפרעון, וכיון שכן הרואה יראה דנדון ט"ו ונדון י"ח שוין הם בדין זה דכנגד יתומים קטנים לא מהני כתב יד מטעם פרעון וזה וזה שוה. וא"כ מהו זה שכתב מ"מ עדין כל זה איננו שוה לנדון זה ביתומים קטנים כאלו יש הפרש בין השני נדונים, והלא לענין דינא בין בנדון ט"ו ובין בנדון י"ח העלה דלא מהני ותרויהו חד טעמא אית להו מחמת דחייש לפרעון, ומה הבדל והפרש ביניהם ומה מקום מצא להבדיל בין נדון זה דסי' י"ח לנדון דבסי' ט"ו כיון דבתרויהו שוין לגרוע כח הכתב יד. סוף דבר לא ירדתי לסוף עומק דעתו בזה וכעת דבריו שגבו ממני

איך שיהיה מדבריו אנו למדין בדיני כתב דמקיימין אותו אפי' שלא בפני היתומים היכא דליכא חששא דפירעון. ומינה הדר מה שישבתי לעיל לתמיהת רב אחאי יצ"ו דבכתב יד האומר תנו לפ' המקויים מחיי אביו דליכא חשש פרעון מהני וכדכתיבנא לעיל וכבר כתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ו להוציא מן היתומים עפ"י מה שכתב בפנקס אביהם היכא שיש רגלים לדבר שמא שכתוב שם הוא אמת יע"ש.

הדרן למאי דאתינא עלה דלפי מ"ש הטור ומרן ז"ל בסי' ק"י דאם ציוה אביהם תנו מנה לפ' וכו' דדוקא בניכר שהוא כתב ידו הא לאו הכי לא מהני דס"ל כדעת הרא"ש דאין מקבלין עידי צואה אפי' בפני אפוטרו' וגם רבינו ירוחם כתב דאין מקיימין עידי צואה אלא בפני בע"ד. א"כ נפקא לן לנ"ד דיש צדדין לומר דאין מקבלין ולא מקיימין עדים אלא בפני היורשים וכל שקבלו שלא בפניהם לא מהני. הלום חזינא למוהרשד"ם סי' קצ"ז וש"ז ותנ"ה הסכים הלכה למעשה דמקבלין וגם מוהראד"ב סי' קצ"ז נוטה דעתו לכך. אמנם להקת נביאים ה"ה מוהריב"ל בח"א ומוהרש"ך ח"א סי' ה' ומוהר"מ אלשיך ומוהר"י אדרבי ס"ל כיון דהוי ספיקא דדינא אוקומי ממונא עדיף ולא מפקינא מיורשים ונמצא במחלוקת הדבר תלוי

ברם שבתי וראיתי דבנ"ד שאין היורשין בעיר הכל מודים דמקבלין שלא בפני בע"ד וזו הלכה רוחת פסקו מרן בח"מ סי' כ"ח יע"ש, זאת לא זאת דלענין מקיימין שלא בפני בע"ד הא איפסיקא הלכתא דמקיימין שלא בפני בע"ד ובענין כתב יד הלא מצינו למוהראנ"ח סי' ט"ו וי"ח ומוהרח"ש בס' תורת חיים ח"א סי' ל"ב הושו. לדעת אתת דמקיימין אותו שלא בפני היתומים יע"ש באורך וכמעט רובא דרבוותא כולם כא' מסכימין להלכה ולמעשה דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד ומכ"ש בכתב יד כזה דליכא שום חשש לא לצררי ולא לפרעון דודאי הקיום שנתקיים בב"ד שהוא כתב ידו מהני אפי' להוציא מן היתומים ומכ"ש משאר יורשים. ותו ליכא תיוהא בזה כלל ואחרי אשר אישרנוהו וקיימנוהו כי הוא כתב יד המצוה והוא שריר ובריר.

מ"מ ראוי למיקם על לשון הצואה שציוה הש"מ אם יש בו די השג יד לזכות ההקדש או לא דבלשון הכתוב בצואה רבו בו הספיקות, ריש כל מראין על עומדי עמדתי לדיעה אי דייני' לה להאי כתב יד כדין מתנה בשטר דקי"ל אין שטר לאחר מיתה דשמא לא גמר להקנות אלא בשטר צואה זה וכל שלא הקנהו מחיים ליד בעלי ההקדש לא מהני או יש לחלק ביניהם. ולהיתר ספק זה נימא ביה מלתא אגב ארחין עקרא דהאי מלתא בס"פ יש נוחלין שלח רבין וכו' שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכו' ואותבי' עלה מר' אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו וכו' אין כותבין ונותנין הא ש"מ כותבין ונותנין, הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה כחו וכו' ואוקימנא לה דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה ע"כ, והביאו הטור סי' ר"ן אות ל"ד וכתב עלה ודוקא דאמר כתבו ותנו וכו' אבל ש"מ שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לה מיד ואין צריך יפוי כח ע"כ וכתב מרן ז"ל שכ"כ רבי' ירוחם והגאונים והרשב"א והתוס' יע"ש.

וטרם אבא למאי דקמן דרך אגב אלקטה באמרי"ם עד מקום שידי יד כהה מגעת. דע דהטור לעיל מזה אות כ"ח על דין מתנת ש"מ דיש בה קנין בין אם כתב לו שטר ופירש בו הקנין או על פה לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה. וכתב עוד ומיהו הא דאמרינן אפי' הגיע השטר וכו' היינו שאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר לו השטר וכו' אבל אם השטר כתוב בלשון צואה כדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה וכו' יע"ש ומאיש לוקחה זו הוא הרא"ש בפסקיו בפ' מי שמת כאשר שם רמז מרן הב"י יע"ש. ותמה עליו ז"ל כיון שיש בה קנין כשהשטר כתוב בלשון צואה ומסרו לו מחיים איך מוציאנו מידי אין קנין לאחר מיתה, ועוד מ"ש כשאין השטר כתוב בלשון צואה וכו' דאז הוי מסירת השטר כמו קנין, ואי במתנה שיש בה קנין עסקי' מה צורך למסירת השטר שיהיה כמו קנין והניחו בתימא.

ורואה אני כמה דייות נשתפכו בויתור תמיהות הללו. הן קדם חזי הוית להרב ב"ח שהאריך בזה ותורף דבריו שדברי הטור לא נאמרו אלא בשטר דלית ביה קנין יע"ש. ועכ"ז איני מוצא קורת רוח בדבריו אלה לדברי הטור דנוחים להתפרש דקאי אלעיל מיניה אבל אינו מעלה ארוכה לדברי הרא"ש דפ' מי שמת דהרואה יר' דקאי אההיא דאמרינן פ' מי שמת מתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאיפליגו בה רב ושמואל דשמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ופרכי' עליה מאידך דשמואל דאמר ש"מ שכתב כל נכסיו אעפ"י שקנו מידו עמד חוזר דמשמע הא אם מת קנה ואוקימנא לה במיפה כחו דאמר וקנינא מיניה מוסף על מתנה דנא יע"ש, ועלה קאמר הרא"ש דאי לא יפה כחו לא מהני מטעם דאין קנין לאחר מיתה וסיים בה דאם נכתב השטר בלשון צואה דמהני יע"ש. אלמא דאמתנת ש"מ דאית בה קנין קאי, וא"כ תמיהות מרן נצבו כמו נד על הרא"ש ולא ידעתי היאך הב"ח לא השגיח בדברי הרא"ש דכל דבריו שכתב אינם מעלים ארוכה לדברי הרא"ש. ואם כי דברי הטור יכולים להתקים דקאי אדלעיל מינה אפי' שהם דוחק מ"מ מה יענה בדברי הרא"ש דמוקשים ועומדים הם ותמיהות מרן במקומם הם עומדים באופן דלדעתי דעת הדיוט לא מצאתי קורת רוח לפי דרך הב"ח לדעת הרא"ש ז"ל וכעת דברי הב"ח לדעת הרא"ש בפסקיו נפלאו ממנו וצל"ת.

תו חזינא למוהרי"ט בשניות חת"מ סי' ן' עמד וימודד אר"ש ברוחב מבינתו לישוב תמיהות מרן הנז' ותורף דבריו שדברי הרא"ש קאי אאידך מימרא דשמואל דאמר ש"מ כתבו ותני מנה לפ' ומת וכו' מטעם דאין שטר לאחר מיתה ומיירי בדליכא קנין ומשום דאין שטר לאחר מיתה הוא דלא קני ועלה קאי הרא"ש דטעמא דמהני היינו בשטר שאינו עומד אלא לראיה ואפי' אם נמסר בידו מחיים אבל אם הוא במצוה אל ביתו ומסרו לידו מהני וכתב עוד מוהרי"ט שיש השמטה בדברי הרא"ש וכו' וגם הוא השמיט עיקר מימרא דכתבי ותנו מנה לפ' דאם הרא"ש לא שנאה הטור מנ"ל ע"כ. ודברים אלו אחר המחילה לא זכיתי להבינם שהרי הביא הטור ז"ל הך מימרא דכתבו ותנו אות ל"ד וסיים עלה ודוקא דאמר כתבו ותנו וכו' דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות אלא בשטר אבל ש"מ שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכותבה ודאי אינו מצוה לכותבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריך יפוי כח וכתב מרן הב"י שכ"כ רבינו ירוחם. הרי שהביא הטור הך דכתבו ותנו דמיירי בלא קנין ואיך כתב מוהרי"ט שהטור השמיטה ואם כונתו לומר דלעיל כשהביא הך דינא דמתנת ש"מ בקנין הי"ל להביא הך דינא דכתבו ותנו וליסיים עלה דבש"מ דמסדר צואתו וכו' כיון דהרא"ש מיירי בהכי הלא הוא הביאה אח"כ וסיים עלה הכי כנז"ל, ותו שהרי מוהרי"ט עצמו כתב שדרכו ז"ל מיתוקם בדברי הרא"ש אבל לא בדברי הטור דפשט דברי הטור מוכח דבמתנת ש"מ בקנין מיירי ועלה יחולו התמיהות לא על הרא"ש. תו קשים הדברים ביותר על קיצור פסקי הרא"ש דפ' מי שמת שכתב וז"ל ש"מ שכתב כל נכסיי לאחר אעפ"י שקנו מידו אם עמד חוזר ואם מת אם יפה כחו שכתב לו וקנינא מיניה מוסף על מתנה דנא קנה, לא כתב לו כך אם הגיע השטר לידו מחיים והוא נכתב בלשון צואה כדרך ש"מ שמצוה אל ביתו אז קנה אבל לא הגיע לידו מחיים או אפי' הגיע לידו ולא נכתב בלשון צואה וכו' לא קנה בלא יפוי כח ע"כ. הרי שמשמעות הדברים הללו ממשמשין ובאים שהבין בדברי הרא"ש אביו דאשטר שיש בו קנין קאי ולא איירי בשטר שאין בו קנין. והנה כי כן הדרא תמיהת מרן למקומה ואין מקום קיום לדברי מוהרי"ט ז"ל לפי מה שהבין הטור בדבריו. גם מה שרצה הסמ"ע בדרישה בס"ק נ"ה דהרא"ש והטור ס"ל דאפי' אם קנו מיניה בק"ס על המתנה אם אח"כ אמר להם ליתן למקבל המתנה עם הכתב וכתבו ונתנו לו מחיים ולא כתבו הקנין בשטר דקנה המקבל ע"כ. גם זה לא יתכן לפי מ"ש הטור בקיצור פסקי הרא"ש כנז"ל דמורה דמיירי אפי' בכתוב הקנין בשטר אפ"ה כל שהוא דרך צואה מהני וראיתי בדרישה שהאריך בזה ועכ"ז אין דבריי נוחים אצלי לפקע"ד.

ואשר אני אחזה לי לענ"ד ואם דל הוא בפירוקא דהאי מלתא והוא דבפ' יש נוחלין דף קל"ה בש"מ שאמר כתבו ותנו דאין כותבין ונותנין משום דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואין תקנה אלא במיפה כחו שאומר אף כתבו ותנו לו הא לאי הכי לא, מטעם דאין שטר לאחר מיתה, ואם כן ראוי לחתור חתירה מדוע מרן ז"ל לא הוקשו בעיניו רק על ש"מ שלקח קנין דמה יושיענו כשהוא בלשון צואה מידי אין קנין לאחר מיתה, כמו כן תיקשי ליה גם בש"מ שאמר כתבי ותני דקי"ל דאין שטר לאחר מיתה אם לא במיפה כחו דהיאך סיים עלה הטור דאם הוא כמצוה אף שאמר וציוה לכותבה דאינו אלא לזכרון בעלמא וקשה הואיל ומצוה לכתוב צואתו אכתי נימא שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואיך יושיענו באומרו בלשון צואה מידי אין שטר לאחר מיתה ומדוע מרן ז"ל עשה עצמו מעלומי העין ולא די אלא שהביא דברי רבינו ירוחם סעד לתומכו ולא נרגש דגם בזה איכא חשש דאין שטר לאחר מיתה.

ואשר אני אחזה לי כי מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו בישובן של דברים דהנה טעמא דבשטר שיש בו קנין דאמרינן דאין קנין לאחר מיתה, עיקרא דהאי מלתא בפ' מי שמת דאתמר מתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאיפליגו רב ושמואל דשמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה דכיון שכתוב בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. וכתב הנמק"י ז"ל והא דלא קאמר אין קנין לאחר מיתה לרבותא דלא מיבעיא קנין בלא שטר דלא קנה דהא כל שלא חל הקנין מעכשיו אינו קונה לאחר זמן כדאמרינן בנדרים פ' השותפין דהא הדרא סודרא למאריה וכו' אלא אפי' קנו מידו וכתבו לו את השטר דבבריא קני הכא לא קני וכו' יע"ש. מדבריו למדנו טעם אין קנין מיתה משום דכל שלא חל הקנין מעכשיו אינו קונה לאחר מיתה משום דההיא שעתא הדרא סודרא למאריה. ועל פי הדברים הללו אבא נבוא לישוב דברי הרא"ש והטור ז"ל דס"ל לחלק בין שטר שיש בו קנין אם הוא ממש מצוה ביתנו ותנו ויש בו קנין אז לא מהני מתרי טעמי אי משום אין שטר לאחר מיתה אי משום דאין קנין לאחר מיתה מטעם דהדרא סודרא למאריה מאחר שלא חל הקנין מעכשיו. וטעם אין שטר לאחר מיתה כתב רשב"ם פ' מי שמת דף קנ"ב משום דמיד שמת נפלו נכסי קמי יורשין ולא מהני אלא א"כ מקני לו מחיים יע"ש. מיהו בשטר צואה שהוא מצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה ומסרו מידו מחיים מהני דאיכא למימר משנמסר לו השטר היתה דעתו שתתקים צואתו מיד ופקע מזה דין אין שטר לאחר מיתה ולא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא כשלא בא לידו השטר מחיים אמנם בבא לידו שטר צואתו אמרינן דגמר להקנותו מיד בעודו בחיים. ומהך טעמא גופיה פקע מיניה חשש דאין קנין לאחר מיתה דמאחר דהוי לשון צואה ומסרו לידו מחיים אמרינן דגמר להקנותו בקנין מעכשיו בעת מסירת השטר לידו ותו ליכא למימר הדרא סודרא למאריה כיון דגמר להקנותו בקנין בעת ובעונה ההיא תו לא שייך טעם אין קנין לאחר מיתה, ומינה למד הטור גם באומר כתבו ותנו לו דע"י השטר הוא מקנהו דכל שהוא כמצוה אל ביתו תו ליכא חשש דאין שטר לאחר מיתה דאיכא למימר דמיד גמר להקנותו הן בעודינו חי ומה שציוה לכתבה אינו אלא לזכרון בעלמא, דחד טעמא לתרוייהו.

אך העומד לנגדי ככותל הם דברי הטור אהדדי דהרואה יראה בדברי הרא"ש דפ' מי שמת דלא הכשיר בשטר צואה אלא דוקא כשנמסר בידו השטר דוקא אבל לא נמסר בידו אף דהוי שטר צואה לא מהני וכ"כ בפסקי הרא"ש להדיא והן הן דברי הטור בסי' ר"ן אות כ"ח דלא הכשיר בשטר צואה אלא דוקא בנמסר לידו מחיים ואילו בסי' הנז' אות ל"ד גבי ש"מ שאמר כתבו ותנו העלה דבש"מ שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכותבה דהואיל והוי לזכרון בעלמא מהני משמע אפי' שנכתב השטר צואה לאחר מיתה כיון דלזכרון קאתי מהני והסתירה מבוארת דהלא לעיל מינה לא הכשיר בשטר צואה אלא דוקא בנמסר מחיים ולא לאחר מיתה ונמצאו דברי הטור קשיין אהדדי, ולשים שלום ביניהם על כרחין לומר שדברי הרא"ש ודברי הטור דלעיל מיירו בשטר צואה דאית ביה קנין הלכך לא מהני אלא דוקא בנמסר מחיים דע"י מסירתו זאת גמר להקנותו מיד ופקע מיניה דין שטר לאחר מיתה ודין אין קנין לאחר מיתה מטעמא תריצא דכתיבנא לעיל, אך מ"ש הטור באות ל"ד דבמצוה מחמת מיתה אף שבא השטר לאחר מיתה מהני מיירי דוקא במצוה בשטר לחוד בלתי קנין דהא אכתבו ותנו קאי מיירי דליכא קנין ועלה קאמר דאם הוא כמצוה אל ביתו אף שציוה שיכתבו הואיל ולזכרון קאתי מהני דהואיל ובלא קנין מיירי כן נר' לחלק לדעת הטור ושפיר, אמנם לדברי מוהרי"ט שהעלה בכונת דברי הרא"ש דמיירי אמימרא דכתבו ותנו דליכא קנין ואפ"ה לא הכשיר הרא"ש אלא דוקא בנמסר לידו מחיים ולא לאחרי מיתה והביא סעד לתומכו שגם רבינו ירוחם כתב כן דאכתבו ותנו מהני בשטר צואה כאשר יראה הרואה בדברי מוהרי"ט נוראות נפלאתי עליו וקשיא לי בגויה תרתי, חדא דהטור נמצא סותר לדעת אביו הרא"ש דאילו הרא"ש לא מכשיר אלא דוקא בהגיע השטר לידו מחיים אבל לאחר מיתה לא מהני ואילו הטור באות ל"ד גבי כתבו ותנו העלה להכשיר בצואה אפי' לאחר מיתה כיון דלזכרון קאתי ומלבד דקשיין דברי הטור אהדדי, עוד זאת קשה דנמצאו דברי הטור באות ל"ד הפך דעת הרא"ש אביו, זאת שנית שהוא נסתייע מדברי רבינו ירוחם שהביאם סעד לדבריו להורות וללמוד הימנו דדברי הרא"ש אכתבו ותנו קאי כמבואר בדבריו, ותפול עליו התימא שנמצא רבי' ירוחם הפך דעת הרא"ש שהרי הרא"ש לא הכשיר אלא דוקא בשטר צואה שנמסר לידו מחיים אבל לאחר מיתה לא מהני ואילו רבי' ירוחם מכשיר בצואה אפי' שנכתבה לאחר מיתה שהרי על דברי הטור דאות ל"ד כתב מרן שכך הם דברי רבי' ירוחם ולדברי מוהרי"ט ז"ל איך לא נרגש מזה שדברי רבי' ירוחם הם הפך דברי הרא"ש. באופן דלפקע"ד דברי מוהרי"ט בזה שגבו ממני ולא יכולתי להולמן ותולה אני החסרון בקוצר השגתי כי לא זכיתי להבין אמרי קדוש הוא מוהרי"ט ז"ל ודבריו צל"ת.

אחרי כותבי מצאתי ראיתי בתשו' הפ"מ סי' פ"ב תשו' למוהר"א ברודו ז"ל פלפל בחכמה על כל דברי מוהרי"ט ונטה דעתו בישוב דברי הרא"ש קרוב למה שכתבתי יע"ש, ועם שבסי' פ"ג קרא עליו ערער מ"מ בכל מה שנתעצם על דברי מוהרי"ט הודה לדבריו יע"ש דרך ארוכה ושמחתי דזכיתי לכוין אמר"א לדעת קדושים והוא העד כי אחרי כותבי מצאתי רוב דברי בתשו' הפ"מ הנז' יע"ש.

תבנא לדיננא לנ"ד אי איכא למיחש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דילע"ד דבנ"ד אין לחוש לזה כלל, חדא דאפי' באומר כתבו ותנו דחיישינן להכי עכ"ז העלה הטור ודעימיה דבש"מ מסדר ענינו וכו' אף שמצוה לכותבה שפיר דמי וזו הלכה רווחת, עאכ"ו בנ"ד שלא ציוה לכותבה דודאי ליכא למיחש להכי כלל. גם מתוך תשו' הפ"מ ח"א סי' ל"ד יש להוכיח כן שצידד כמה צדדין לבטל הצואה להיותה צואת ברי והצד האחרון מטעם שכתוב בשטר הצואה אי פארה קי באלגה לו איזי די מי ליטרה אי פירמאס אי רוגו אה לוס טיס טיגוס אבאשו פירמאדוס וכו' דהלשון הזה לע"ד מורה דלאו ליפוי כח ולזכרון דברים כתב כן כי אם לשטר הקנאה וכיון שכן אין שטר לאחר מיתה וכו' יע"ש. הרי דלא פקפק כן אלא דוקא בנ"ד דלשון הצואה היה מורה דלשטר הקנאה נתכון ולכן אתי עלה מטעם אין שטר לאחר מיתה, דון מינה דבנ"ד דבלשון הצואה המוצגת לפנינו אין שום הוראה מהלשון שכיון להקנותם בשטר דאינו אלא כמסדר צואתו לזכרון בעלמא ודאי דלא שייך ביה לתא דאין שטר לאחר מיתה.

ואל תשיבני ממה שפי' רשב"ם פ' יש נוחלין דף קל"ה אמאי דתנן מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו הרי זה אינה כלום, ופי' רשב"ם ה"ז אינה כלום, שאפי' אם החזיק אחר מיתה באותו שטר וכו' לא קנה דאע"ג דצואת ש"מ קונה לאחר מיתה הני מילי כדי שלא תטרף דעתי עליו אבל כח השטר לא עדיף כצואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין השטר לאחר מיתה ע"כ. אף אני נאמר בנ"ד דמאחר דהש"מ נחית לכתוב צואתו בכתב איכא למיחש דשמא לא גמר להקנות אלא בכתב ואין שטר לאחר מיתה ובעי' שימסור אותה ליד מקבלי המתנה מחיים הא לאו הכי לא מהני, הא לא תברא לנ"ד, דשתי תשובות בדבר דהתם מיירי בשטר הכתוב בו להדיא דא תהא למיקם ולמהוי אחר מיתתי כמו שפי' רשב"ם אההיא דתניא איזהו דיתייקי כל שכתוב בה דא תהא למיקם יע"ש, ולכך הואיל ולא גמר להקנות בשטר ההוא אלא לאחר מותו לא מהני בלתי אם זיכה השטר ע"י אחר משא"כ בנ"ד דאין כתוב כן לשון המורה דהוי לאחר מיתה אלא כתב סתם שכל נכסיו יהיו קודש לישיבה אינו אלא לזכרון דברים בעלמא ואין לזה דין שטר כלל ועל כרחין לחלק כן בדברי רשב"ם. שהרי בפ' יש נוחלין דף הנז' אמרינן כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי ופי' רשב"ם ש"מ שכתב נכסיו לאחד וכתב לאחר שני קנה ראשון לא קנה וכו' ודוקא בכתיבה בלא זיכוי וכו' יע"ש, ותיקשי לרשב"ם אמאי שני קנה והא תנן מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' ה"ז אינה כלום משום דאין שטר לאחר מיתה, אלא עכ"ל דהתם מיירי בשטר שמפורש בו שיקנה לאחר מיתה אבל בסתם צואה לא מהני.

שוב מצאתי להרד"ך בתשו' בית ל' חדר ו' שהוקשה להם כן בדברי רשב"ם וכתב המרדכי דר"ת פי' כפי' רשב"ם והא דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי היינו היכא שלא כתב לשם שטר אלא לשם צואה בעלמא ע"כ, וכתב הרד"ך דמשמע מדבריהם דהיכא דכתוב השטר בלשון צואה אין צריך למוסרו בחייו ליד מי שיזכה אלא בלא מסירת השטר קנה אחרי מותו ע"כ יע"ש, והגם שמוהרד"ך שם לנ"ד חשש בצואה ההיא דהואיל ולא נמסרה מחיים לא מהני, הרואה יראה דבנדון ההוא חש לה מטעם שהיה כתוב בלשון הצואה ההיא ואני רוצה שתהיה לזאת הצואה תוקף וחוזק כאילו נעשית ע"י סופר וכו' דמלשון זה דן הרב דנר' שדעתו היה להקנות המתנה ע"י שטר יע"ש באורך. דון מינה דכיוצא דנ"ד שאינו כתוב שום דבר מזה ליכא למיחש לשטר כלל. גם מנדון מוהריק"ו שורש צ"ד דקרא ערער כנגד הפוסק שכנגדו שדן דאף שלא הגיע השטר ליד המקבלים דמהני ממ"ש הטור דבשטר צואה לא חיישינן להכי. וכתב עליו והנה דקדקתי בלשון הצואה וכתוב בה וז"ל וכדי לקים אמריה הנ"ל צותני מ' חנה הנ"ל לחתום שמי וכו'. הרי לך בהדיא שלקים הצואה צותה לו לחתום וא"כ איכא למיחש שמא לא גמרה להקנות אלא בשטר וכו' יע"ש הרי דטעמא משום דצותה לו לחתום הצואה דן בה דלא מהני, אבל כיוצא בנ"ד דאין בצואה המוצגת לפנינו שום ריעותא מזה, דלכ"ע הכל מודים דלא כתב לה אלא לזכרון דברים בעלמא ודעת דלית למיחש בה לדין שטר לאחר מיתה ואפי' שלא נמסר הכתב יד לקונים אלא לאחר מיתה מהני לדעת כל המורים ופקע מצואה זו דין שטר.

וגדולה מזי דן את הדין מוהרי"ט בשניות חח"מ סי' צ"ו וז"ל ומה שמצאו עילה במה שהמצוה חתום ע"י אחר צוה לחתום פ' ומודה כל הכתוב לעיל שרצו לומר דכיון שציוה הוי כמי שציוה לכתוב את השטר ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, גם זה אינו, שהרי אמרו בש"מ שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכותבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון דברים בעלמא וכו' עד הלכך אין בזה בית מיחוש אפי' אם היה מצוה לכתוב כ"ש בחתימתו זאת שלא היה יכול לחתום וצוה לחתום שרצה שחתימתו וחתימת העדים תעיד על המעשה דוכרן פתגמא דהוה באנפיהון עכ"ל.

ואני בעניי רגע אדבר בתר דלחיכנא עפרא מתותיה. וילע"ד דאין ראיתו מההיא דש"מ דמסדר ענינו וכו' צודקת לכאורה לנדון מוהרי"ט דיש לדון ולחלק ביניהם דלא דמי, דבשלמא כשמסדר צואתו על פה אף שצוה לכתבה אמרינן דמהני דלזכרון קאתי מטעם דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ושפיר, אבל בנדון מוהרי"ט שחתם הוא והחתים עדים עמו י"ל דממה שהחתים עדים על צואתו לא רצה שתתקים צואתו רק ע"י שטר צואה זו וא"כ ניחוש לשטר לאחר מיתה וההיא דמסדר ענינו אין לו שייכות לזה דיש לחלק ביניהם כדכתי'.

ומ"מ מדבריו למדנו לנ"ד מק"ו דודאי אין כאן דין שטר לאחר מיתה גם מדברי המבי"ט בח"א סי' נ"ט יש ללמוד כן דהשתא ומה התם שצוה לעדים שיחתמו וגם שיחתמו בעדו ולדעת המבי"ט גם במצוה כתבו וחתמו העלו דאין כאן מיחוש לשטר לאחר מיתה כ"ש בנ"ד דאין שום דבר מזה כלל דפשיטא דפקע מיניה דין שטר לאחר מיתה דאינו אלא זכרון דברים בעלמא כנ"ל לדון בפרט זה.

ואשיבה ידי לפרט אחר הראוי לפקפק בהאי תפקידתא דכתיב בה:

אטורגו ייו קואל מינטי אגו איסטה מונידה מילייה הקדש פארה אונה ישיבה דדברים אלו צריכים ביאור, ואומר דידוע הוא דהלכה רווחת דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואפי' בש"מ שנותן כל נכסיו אמרינן פ' מי שמת אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו וכו' חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמ"ר חמא באומר כל נכסי אלו וכו', וכתב הר"ן אמר רב אחא באומר כל נכסי ובהלכות הרי"ף באומר כל נכסי אלו ויש לתמוה דלפי גירסה זו יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא, מאי אלו. אבל הר"מ כתב עד שיאמר כל נכסי שהם אלו ע"כ. גם הטור ח"מ סי' ר"ן אות י"ו הביא בשם ר"ח ז"ל ור"ח פי' שאין צריך לפרש שיתן לו כל נכסיו אלא אומר כל נכסי ואלו הן, ואנו מאמינים שאין לו יותר ע"כ. והשתא יש לפקפק בלשון זה שאמר איסטה מונידה דלפי דברי הר"ן איכא למיחש שמא יש לו נכסים במקום אחר והו"ל מתנת ש"מ במקצת אם לא שיאמר כל נכסי שהם אלו וכיון שאמר כל נכסי איכא למיחש להכי, ואפי' לס' ר"ח דס"ל דבאומר כל נכסי ואלו הן סגי והו"ל בכולא, מ"מ בנ"ד לא אמר כל נכסי אלא איסטה מונידה דכל כי הא לישנא גריעא היא דשמא זה הממון אשר כאן הוא שנתן ולא ממון שבמקום אחר ושפיר איכא למיחש לנכסים שבמקום אחר והו"ל מתנת ש"מ במקצת ובעיא קנין. וכי תימא דגם מזה לא תברא שהרי כתב הרב המגיד בפ"ח מה' זכייה דין כ' ומ"מ נר' שאף בלא קנין אם מת זכו ואין היורשין יכולין להוציא מידן שיאמרו הרי זו מתנת ש"מ במקצת וכיון שאין בה קנין אינה מתנה עד שיבררו בראיה ברורה שיש לו נכסים במקום אחר שלא אמרו אלא לתועלת המקבלים עד שיאמר כל נכסי שהן אלו ע"כ. וא"כ בנ"ד שכבר מת אף בלא קנין זכו מקבלי המתנה אפי' שנדון אותה כמתנת ש"מ במקצת, הא ליתא דשתי תשובות בדבר חדא דלא אמרה הרב המגיד אלא היכא שזכו מקבלי המתנה ובאו לידן הנכסים ההם אז אין כח ביורשים להוציא מידם אלא בראיה ברורה, אבל בנ"ד שעדין לא באו הנכסים ליד ההקדש עד היום, אדרבה היורשין הם מוחזקין ואין לבעלי ההקדש להוציא מידן אם לא בראיה ברורה שאין לו נכסים אחרים בשום מקום כלל. וזאת שנית דהכא בנ"ד הוא לכל שיש לש"מ נכסים רבים מחוץ לעיר באיזמיר ובעיר סאלוניק מירושת חמיו. וכיון שכן מאחר שלא אמר כל נכסי שהם אלו ומונה והולך מה הם, אלא אמר איסטה מונידה סתם דאדרבא כח היורשים חזק הוא ומצי למימר שלא נתן במתנת ש"מ אלא נכסיו אשר היו לו שם בעת ובעונה דיקא ולא זולתן והו"ל מתנת ש"מ במקצת דלא מהני בלתי קנין, והואיל וקנין אין כאן הקדש אין כאן ואין חיוב עליהם לברר שהיו לו נכסים אחרים כיון שהוא דבר מבורר וידוע לכל שיש לו נכסים אחרים. וגם מדברי העדים שמעידין שאמר להם איזי מי ביין הקדש לדברי העד הא' ולדברי העד השני שאמר לו קי מי ביין סיאה הקדש כמוצג בעדותן אין זה מעלה ארוכה למחלתנו שהרי לא אמר להם טודו מי ביין אלא מי ביין וכונתו ממונו הנמצא לו בתוך העיר לא מחוץ לעיר ולדברי שניהם המעידין שאמר להם שיקיימו מה שכתב בכתב ידו, והרי בכתב ידו לא כתב טודה איסטה מונידה שאז היה אפשר לצדד שהקדיש כל ממונו והיינו נדחקים לפרש את דבריו לתועלת ההקדש, אמנם מאחר שכתב ידו כתוב איסטה מונידה יכו' אין מלשונו זה מוכיח רק על הממון שהיה לו בעת ההיא ולא על זולתו וחזר הדין דהו"ל מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין וכל שלא קנו מידו קנין אין כאן הקדש אין כאן כדבר האמור. נוסף על זה דבשלמא באומרו כל נכסי אלו בלשון הקודש יש לכלול כל מידי דמתקרי נכסי עבדים ושטרות וכדומה, אבל עכשיו שאמר בלשון לעז איסטה מונידה משמעות הדברים ללועזים בלעז למעות בעין קורין מונידה לא לשאר הדברים וא"כ יש לומר דהמעות בעין שהיו לו בעת ההיא הקדיש לא זולתן ואין לך מתנת ש"מ במקצת גדולה מזו והואיל וקנין אין כאן הקדש אין כאן.

איברא דיש יד לכאורה לקיים הצואה אף אי הוי במקצת ממה שציין הכנה"ג בהגהתו לטור סי' ר"ן אות מ"ג ז"ל כתבו התו' והרא"ש דלדעת ר"י אפי' במתנת ש"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים דברי המת ע"כ, ומפאת זה נתקיימה המתנה וההקדש הזה מטעם מצוה לקיים דברי המת, אמנם בינותי בספרים ואת זה חזיתי במוהריב"ל ח"ב סי' ל"ט עמד וימודד אר"ש בפר מצוה לקיים דברי המת והעלה דג' מחלוקות בדבר דדעת ר"ת והרשב"א והראב"ד סבורין דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דמוציא הדבר מרשותו ומרשות היורשין ונותנין ביד אחרים, והרא"ש והטור כתבו דצריך שיושלשו מתחלה לכך ל"ש אם אמר תנו ל"ש אם אמר הריני נותן, ולדעת הרמב"ן והריטב"א אם אמר תנו אע"ג דלא הוציא הדבר מרשותו מצוה לקיים דברי המת אבל אם אמר הריני נותן או יטול או יזכה אם מן הדין קנה קנה ואם לאי לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלו הם הג' דיעות בקצרה יע"ש. ורבינו בשולחנו הטהור נוטה כס' ר"ת ודעימיה כמ"ש הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק כ"ח ובש"ע סי' רנ"ב סעי' ב', מיהו בסי' ר"ן ס' כ"ג כתב די"א דאם אמר תנו ולא אמר כתבו נותנים סתם משום דמצוה לקיים דברי המת, וי"א דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש וכתב הסמ"ע שם ס"ק ס"ג דליש אומרים קמא הוא דעת ר"י דלדעתו גם מתנת ש"מ במקצת בלא קנין קנה משום מצוה לקיים דברי המת ע"כ יע"ש. ולדידן כלל גדול מסור בידינו מרבנן קשישאי דכל מקום שהביא רבינו הגדול בשולחנו י"א וי"א הלכה כי"א בתרא ונמצא לפום האי כללא דעת מרן היא מסכמת לס' ר"ת ודעימיה דכל היכא שלא הוציא הדבר מידו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, וא"כ לדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן נגד כל חכמי יש', חזר הדין לנ"ד דמאחר שכל הסך שהקדיש הש"מ לא נמסר ביד ההקדש והוא ש"מ ומתנתו במקצת דלא שייך בזה מצוה לקיום דברי המת לדעת כל המורים שהזכרנו דלית הלכתא כר"י ואפי' לדעת הרמב"ן והריטב"א שהזכרנו, הרואה יראה דנ"ד שאמר אגו איסטה מונידה מילייה הקדש הו"ל כאומר הריני נותן דאם מן הדין קנה קנה ואם לאו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת וזה ברור. ועיין במוהרי"ט בשניות ח"מ סי' צ"ד שכתב כן בפשיטות וחזר הדין דאכתי לא אפרק מחולשא דכתיב' לגרוע כח ההקדש מטעם מתנת ש"מ במקצת דקנין אין כאן הקדש אין כאן והן אמת דיכולין אנו להעמיד ההקדש הלזה אף אם נדון אותו כמתנת ש"מ במקצת וליכא קנין עכ"ז מהני ממ"ש בשאלה דהמצוה הלז הוכה במגפה ובחוליו אשר חלה והכביד עליו חוליו ציוה מחמת מיתה וכו' כמוצג בדברי השואל, ואם כנים הדברים זו הלכה רווחת דמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת וליכא קנין מהני מיהו חיובא עליה דידן רמיא אם נדונהו כמצוה מחמת מיתה אי לא, יען דבנ"ד בכתב יד של המצוה לא פורש בו אם הוא מחמת מיתה או לא אלא דבריו באו סתומים להקדיש נכסיו בסתם ועינינו הרואות למוהרש"ך בח"ב סי' צ' כתב וז"ל ויען ראיתי מי שרצה וכו' ותפס במישלם דמתנה א' קיימת וכו'. הדור אתם ראו אם דברים הללו ניתנו ליכתב דבאמת מנין הרגלים לומר דמתנה סתמית שלא הוזכר בה שהיא צואה מחמת מיתה לא למעלה ולא למטה וכו' וכו' יע"ש. ואין לומר דבנ"ד סתמו כפירושו הואיל והוכה במגפה ואין לך חולי מסוכן יותר מזה והרי כתב הר"מ פ"ח מה' זכייה המפרש בים וכו' והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי וכו' כל א' מארבעה אלו כמצוה מחמת מיתה ע"כ, הא ליתא שהרי בנדון מוהרש"ך הנז' הנדון אשר דן עליו היה מוכה במגפה ומכח זה דימהו הפוסק לההיא דהר"מ, ועכ"ז לא נראו דבריו למוהרש"ך ודחה דבריו מכח שלא הוזכר בצואה לא בתחלה ולא בסוף שהיא צואה מחמת מיתה כנז"ל הרי דס"ל דמוכה במגפה אין זה קרוי מסוכן דאי ס"ל כן למה חלק על שכנגדו. ומתוך הדברים הללו עמדתי מרעיד למה שעיני ראו למוהר"ם ישראל בס' משאת משה חח"מ סי' ו' חקר חקירה לדעת דין מוכה במגפה אי דיינינן ליה כמסוכן או לא וצידד צדדין לכאן ולכאן בלשון הזהב אשר לו יע"ש דף כ"ז, ותמיה לי דמאחר דהוא ז"ל הביא שם הך תשו' דמוהרש"ך ועיניו ראו דנדון מוהרש"ך היה מוכה במגפה ועכ"ז חלק על שכנגדו. אמור מעתה אמאי לא פשיט ליה מיניה דמוהרש"ך דמוכה במגפה אין לו דין מסוכן ולמה הניח הדבר בפסק, ולזה יש לומר דאולי סבור הוא דנדון מוהרש"ך היה תכף ומיד שהרגישה בעצמה חש בראשה והנה שבא בבשרה כמחט בבשר החי ותכף עשתה צואתה וכל כי האי לא מיקרי מסוכן ולא הכביד עליו חליו וכמו שצידד הוא ז"ל במה הצד ואמטו להכי דן מוהרש"ך דאין זה מסוכן ואמטי להכי לא פשיט מיניה לצואת מוכה במגפה דלא הוי מסוכן דאכתי ספיקו במקומו מונח לפי רוב הימים אשר חלה את חוליו אי דמי למסוכן אי לא. ועכ"י סתם דמוהרש"ך לגמרי משמע.

על כל אלה בנ"ד נ"ל דלדעת הכל דין מצוה מחמת מיתה דיינינן ליה וסתמו כפירושו דהלא ידעתא דאיכא מרבוותא דס"ל דבשלשה ימים הראשונים בעי' שיפרט שמצוה מחמת מיתה אבל לאחר שלשה ימים אפי' לא פירש סתמו דין מצוה מחמת מיתה יש לו וזה דעת הרא"ש והטור ודעימיה, ובקפץ עליו החולי אפי' קודם ג' ימים אין צריך להזכיר מיתה כלל כמבואר כל זה ביתה יוסף סי' ר"ן יע"ש, ומעתה בנ"ד המוכה שהוכה במגפה היה יום חמישי והוברר אצלינו שצואה זו נעשתה ליל ראשון הרי ג' ימים איכא ובודאי כל כי הא מצוה מחמת מיתה קרינא ביה וגם הכביד עליו חוליו שהרי יום ראשון לפנות בקר קרוב לשתי שעות נפטר לב"ע חל"ש, ולכן אין לפקפק בזה דפשיטא דין מצוה מחמת מיתה יש לו, ולא עוד אלא דבנ"ד ידים מוכיחות דהוי מצוה מחמת מיתה לפי המוצג בשאלה דאחר שמסר כתב ידו לחמיו ויסב פניו כלפי העד ואמר לו בוס אינקארגו לה אלמה וכו' קי בוס באייאש אה לוס סי' חכמים וכו' הדברים הללו ממשמשין ובאין כי הקיפו עליו בלהות ואימות מות נפלו עליו ומיחש חייש שמא אחר מותו לא תצא מחשבתו לפועל דשמא חמיו לא יראה כתב ידו לנברא שבעולם ונמצאת צואתו בטילה ובראותו דתקיף ליה עלמא טובא הוכרח לצוות לנמצא אתו במעמד ההוא ואמר לו בוס אינקארגו לה אלמה וכו' כי הוא ישתדל להראות זה הכתב ידו למען יעמדו דבריו למעבד נייח לנפשו אחרי מותו וידים מוכיחות כאלו דהויין ידים דמחמת מיתה הוא דעבידי, וגדולה מזו מצאתי בס' מחנה אפרים דף ל"א ע"ג שכתב דבגילוי מלתא בעלמא הוי מצוה מחמת מיתה וע"ש, ובלאו הכי הרי כתבנו דבנ"ד דין מצוה מחמת מיתה יש לו, וכל כי הא אף דנדון אותו כמתנה במקצת מ"מ כל שהוא מצוה מחמת מיתה אין צורך לקנין והקדשו הקדש, אלא שאם אנו דנין כך כמתנת ש"מ במקצת והמעות ההם שהיו לו אז הם שהקדישם, כל שלא נמצאו אחרי מותו מדודים ומעות בעין שהקדישם איכא למיחש למנה קבור ומצו היורשים לדחותם למנה קבור וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סוף סי' רנ"ג דכל שלא אמר מנה מנכסי נתון לך חיישי' למנה קבור וגם מוהריק"ו שורש צ"ד הביא תשו' הרשב"א וס"ל דכל שלא נמצאו מעות בעין ולא אמר מנכסי דוחין אותו אצל קבור, גם בספר משאת משה לח"מ סי' ו' בנערה שציותה להניח לזקנתה עשרה גרוש וצדד לומר דמאחר שלא נמצאו לה מדודים די השב העשרה גרוש איכא למימר ודאי אקבורים קאמרה ולא יהבינן לה שוה דהרי לא אמרה מנכסי יע"ש. ונדון דידן עין רואה דגרע טפי דהא לא סיים הסך שהקדיש כמה היה דאישתני לגריעותא מתרי טעמי, אי משום דשמא אקבורים קאמר ואי משום דהוי כמקדיש דבר שאינו מסויים דבעלמא קי"ל במוכר או מקנה דבר שאינו מסויים דאין מכירתו והקנאתו כלום, וכמ"ש הר"מ בפ"ג מה' זכייה, כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמ"ש כך הנותן, כיצד הכותב לחבירו וכו' או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתם הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום ע"כ יע"ש, ומרן בסי' רמ"א הביא הדבר במחלוקת ולי"א בתרא בין במכר בין במתנה יכול להקנות דבר שאינו מסוים ומוהראד"ב סי' קצ"ג ומוהר"י הלוי סי' ס"ה ומשפט צדק ח"ב סי' יו"ד העלו דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי"ל יע"ש. איברא דדברי הראד"ב דסי' ר"א נר' סותרין לההיא דסי' קצ"ג דבס' ר"א העלה דבמתנה אין לבטלה מטעם דבר שאינו מסוים דבמכר דוקא נאמר, וזה סותר לההיא דסי' קצ"ג וכעת הדבר צל"ת.

אמור מעתה דגם מפאת זה הוי תברתיה דצואה זו מטעם שלא סיים הסך שנתן כמה הוא ואיזה הוא ונמצא תרתי לגריעותא אם מפאת דאיכא למיחש לקבורים קאמר אם מפאת דבר שאינו מסוים, ואיברא דאי למנה קבור איכא למיחש דבנ"ד דהוי הקדש, הלא מצאנו ראינו למוהר"א די בוטון סי' ר"ג יפה כח ההקדש אע"ג דלא אמר מנכסי הו"ל כאלו אמר מנכסי וליכא למיחש למנה קבור מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יע"ש, אף אנו נאמר דכיון דכונתו להקדיש לעשות קורת רוח לנשמתו הו"ל כאלו אמר מנה מנכסי בפירוש וליכא חשש דמנה קבור, ונמצא דמפאת זה יכולים היינו לקיים ההקדש לדעת הראד"ב הנז'.

ברם הא ניחא אי הוה מסיים סך הקדשו כמה היה, אמנם בנ"ד דסתם ולא סיים הסך שהקדיש איכא למיחש למקדיש דבר שאינו מסוים דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא איכא אוקי ממונא בחזקת יורשין ומספקא לא מפקינא ממונא וכל הריעותות דנפקי בהאי תפקידתא הוא אם אמרינן דהוי מתנת ש"מ במקצת אתינא עלה אי מטעם מנה קבור אי מטעם דבר שאינו מסוים.

האמנם כל היד המרבה לבדוק בחיפוש מחיפוש בעיניו יראה ולבבו יבין בצואה הלזו דאכל נכסיו הוא שהקדיש, ואומר דהגם שבתחלת דבריו אמר איסטה מונידה מיאה כונתו לשמים להקדיש כל נכסיו ודבר זה מוכיח מתוך לשון הצואה שאמר אחרי סמוך קיטאנדו קי אה מיס יורשים ליס דין אה דייס אריות אי אה מי מאדרי וכו' אי אה מי סואיגרה וכו' דממה שסילק את יורשיו בעשרה גרוש זה מורה באצבע שהקדיש כל נכסיו וסילק יורשיו בעשרה גרוש דלא להוי כאעבורי אחסנתא ושלא להפקיע ירושה מן התורה סילקן בסך מה, ואם איתא שלא הקדיש אלא הסך ההוא שהיה לו בעת ההיא מה צורך לסלק את יורשיו בסך מועט כזה הלא יש ויש ברכה מרובה בשאר נכסיו שינחלו נחלה, יעוד במ"ש אי אה מי מאדרי וכו' דאם איתא דעל הסך ההוא נתכון, מאיזה מקום יותן לאמו מאה גרוש בכל שנה ולחמותו מאה ולבכוריקו חמשים ל הא אין עליך לדון אלא האמת במה שהוא אמת שכונתו להקדיש כל נכסיו מחוט ועד שרוך נעל ובעבור כן שנה ופירש שסילק ליורשיו בעשרה גרוש ושיתנו לאמו מאה גרוש ואידך השאר.

ומתוך הדברים הללו יש לפרש שיחותיו ודבריו הראשוני' שאמר איסטה מונידה מיאה וכו' כלפי מה שהקדים לדבר עם העד הנמצא אתו בשעה ששאל קסת הסופר מאתו ושאלו לו שיגיד מה רוצה לכתוב וכמו כן שאל אותו חמיו והשיב להם קי טודו מי ביין לו אגו קדש, וכלפי זה הוא שכתב בכתב ידו איסטה מונידה מיאה כאלו מר הממון הזה שאמרתי להם שהוא כל טובו ומאודו הוא עושה הקדש. וילמד סתום מן המפורש אח"כ דמורה באצבע שכונתו להקדיש כל נכסיו וכמו שהוכחתי לעיל, ועל כרחין לפרש שיחותיו כדי להעמיד דבריו האחרונים עם הראשונים שלא יהיו סותרין זה את זה, והרי כתב הרא"ש בכלל ס"ח סי' ט' הביאו מרן הב"י סי' מ"ב מחו' ב' וז"ל ומכלל דבריו נלמוד דהיכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטל השטר לא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה וכ"כ ה"ה פכ"ג מה' מלוה בשם ר"ח ור"ש והרמב"ן והרשב"א והריב"ש בסי' תי"ג יע"ש, אמור מעתה בנ"ד דאם נפרש שהיא מתנה במקצת מתבטל השטר אי מטעם מנה קבור אי מטעם דבר שאינו מסוים הלכך על כרחין לפרשו דכל נכסיו הקדיש וכדבריו האחרונים כדי להעמיד ולקיים צואת הש"מ בתוקף וחוזק ולהיות יד מקבלי המתנה וההקדש על העליונה גם. הריב"ש סי' תי"ג בהקדמה ג' כתב שלעולם יש לנו לתלות בכל מה שאפשר כדי להחזיק השטר בכשר ולא לפוסלו דאע"ג דאמרינן יד בעה"ש על התחתונה היינו בלשון השטר וכו' אבל להכשיר השטר ולהעמידו בחזקת כשרות יד בעה"ש על העליונה ואפי' באפשר רחוק נכשיר אותו וכו' יע"ש, וכיוצא בזה כתב בסי' ת"פ בענין צואת ש"מ דכל שהשטר מתבטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה אלא יש לנו להעמיד הצואה ולקיימה בכל מה דאפשר משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והיכא דאית ביה לשון דסובל שני פרושים אחד מבטל אותה וא' מקיימה נפרש כדי להעמידה ולא לבטלה זת"ד שם יע"ש, ומה שיש לעמוד בתשו' הריב"ש הלזו דנר' סותרת למ"ש בסי' קס"ח כבר קדמו שרים מוהרא"ש סי' מ"ב והלחם רב סי' ר"א יע"ש, ועיין בס' עדות ביעקב סי' ע' דף קפ"א מה שישב לתמיהה זו ודוק. עוד כתב הריב"ש סי' שמ"ו שהעלה דכל שאם נפרש פי' א' מתבטל השטר לגמרי ואם נפרשהו בצד אחר מתקיים השטר דטפי עדיף לפרש לקיים השטר ולא לבטלו לגמרי וחזר הדין לנ"ד דמאחר שדבריו האחרונים הכתובים בצואה המה המורים שהקדיש כל נכסיו כמו שהוכחנו לעיל, מעתה גם דבריו הראשונים יש לנו לפרשם דכל נכסיו הוא שהקדיש, ומ"ש איסטה מונידה מיאה מוסב כלפי דבריו הקודמים שהגיד להם שרצונו להקדיש כל נכסיו ופירושו הממון הזה שאמר להם דהיינו כל טובו ומאודו וילמד סתם מן המפורש.

וגדולה מזו מצאנו למוהריב"ל בח"א סי' ס"ג שנשאל על צואה שהיה מצוה מחמת מיתה והיה כתוב בה מעכשיו והשיב דאע"ג שכתוב בה פעמים מעכשיו ולאחר מיתה דכיון דלית בה קנין לא מהני וכמ"ש הנ"י דהא דאמרינן דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמו ולא בעו קנין היינו היכא דלא כתוב מהיום וכו' אבל היכא דכתוב מהיום או מהיום ולאחר מיתה בעי קנין וכו' מ"מ העלה לקיימה ממ"ש בסוף הצואה כל הדברים הנז"ל אמר וציוה ר' ששון הנז' בהיותו מצוה מחמת מיתה והכל הולך אחר התחתון כדאמרינן היה כתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון עכ"ל יע"ש.

וטרם בואי למאי דקמן הלום ראיתי למוהר"י אדרבי סי' קי"ד בנדון כיוצא בזה במצוה מחמת מיתה ואמר מעכשיו והעלה דכיון דאמר מעכשיו הו"ל כמתנת ברי וצריכה קנין וכיון דליכא קנין הצואה בטילה. והביא ראיה מדברי הנ"י הנז"ל. ואת זה ראיתי בס' מחנה אפרים למוהר"א נבון ז"ל בה' זכייה סי' מ' הביא דברי מוהר"י אדרבי הנז' וכתב עליו ולא ידעתי מי הגיד לו דההיא דהרב הנ"י איירי במצוה מחמת מיתה דפשטן של דברים נר' דאיירי בסתם מתנה ש"מ ולדעתי הרי מוהריב"ל ג"כ נלוה אליו דס"ל בדברי הנ"י דגם במצוה מחמת מיתה נאמרו ממה שהביא ראיה לנדון דידיה מדברי הנ"י כנז"ל, ועל כרחן לומר דס"ל דהגם שדברי הנ"י בש"מ מיירי מ"מ גם מצוה מחמת מיתה תרוייהו שוין בענין זה דכל שאמר מהיום הו"ל כמתנת ברי ובעי קנין דבענין מהיום אין לחלק בין ש"מ גרידא למצוה מחמת מיתה דכל שמחיים מקנה לא קנה בדיבור בלתי קנין דחד טעמא אתרוייהו וכי היכי דבש"מ לא קנה במהיום בלתי קנין הוא הדין והוא הטעם למצוה מחמת מיתה.

אך מאי דקשיא לי בדברי מוהריב"ל דהלא בח"ב סי' ל"ו עלתה הסכמתו דבאומר מהיום ולאחר מיתה במתנת ברי דבעי' קנין. מיהו הרואה יראה שם דהיינו דוקא במטלטלין אבל בקרקעות לא בעי קנין אלא בשטר קני וכמו שתמה שם מוהריב"ל על תשו' מוהר"ם וז"ל וכן נמי בתשו' דבסמוך דכתבינן לעיל יש לעיין במאי דקאמר ואע"ג דאמרינן בפ' י"נ איזו היא מתנת ברי שהיא כמתנת ש"מ דמשמע דלאחר מיתה מיהא קני אפילו בלא קנין ע"כ. ולכאורה צריך לדקדק דממה נפשך אי ס"ל למוהר"ם דההיא, דמהיום ולאחר מיתה מיירי בקרקע למאי איצטריך קנין ואי איירי במטלטלין ודאי דאיצטריך קנין וכו' יע"ש. וכיון שכן איכא למיקם אהך תשו' דח"א דסי' ס"ג הנז"ל דהרואה יראה דהצואה היתה על הקרקעות שהקנם ר' ששון לבנו ככתוב בצואה אשר כתובה בשאלה יע"ש, וכיון דבקרקעות איירי למה ביטל הצואה משום דכתיב בה מעכשיו והו"ל כמהיום ולאחר מיתה שכתב הנ"י דבעי קנין. וא"כ הי"ל לקיימה אף דלא היה בה קנין דיש לומר דמ"ש הנ"י דבמהיום ולאחר מיתה דבעי קנין במטלטלין מיירי ולא בקרקעות וכיון דבצואה הנז' על הקרקעות היתה אף בלא קנין מהני בהגעת השטר לידו, ומה צורך לקיימה מצד דהלך אחר התחתון כיון דבלאו הכי מתקיימת שרירא וקיימה כיון דהוו קרקעות, אם לא שנאמר דבנדון הנז' לא הגיע השטר מחיים ליד מקבל המתנה, ואמטו להכי מהדר מוהריב"ל לקיימה אם היה קנין וכל שלא היה קנין לא מהני כנ"ל כעת, ועוד לאלוק' מילין על תשו' מוהריב"ל דסי' ס"ג הנז' דמקהו בה אקהתא לבטלה מוהרח"ש בס' תורת חיים ח"א סי' ג' ומוהרא"ש והלחם רב סי' ר"א ובס' משאת משה לח"מ סי' י"ב יע"ש באורך איש על ספרו.

מ"מ אף דבעיקר דינו דמוהריב"ל רבו החולקים עליו, נקוט מיהא פלגא לנ"ד דהכל הולך אחר התחתון דמאחר דסוף הצואה מוכח שהקדיש כל נכסיו הגם דבראש דבריו הדברים שקולים הכל הולך אחר התחתון וילמד עליון מתחתון לפרש שיחותיו דלכל נכסיו נתכון, והגם דמוהריב"ל בח"א סי' ס"א הביא תשו' מוהר"ם שכתב כשדברי השטר סותרים זה לזה יש לנו לישבם ואפי' במשמעות רחוק ולא לו' דנלך אחר התחתון וכו' דנר' סותר למ"ש בסי' ס"ג, הלא גם בזה עמדו המורים על דברי מוהריב"ל כאשר יראה הרואה בגדולי המורים שהזכרנו, ומ"מ למאי דקמן אף אם נלך ונדון כהך תשו' דסי' ס"א, הלא ישבנו הצואה רישא וסיפא לזווגן יחד שלא יהא נראה דבריו דסתרי אהדדי ודברי מוהר"ם הם עזר לתמכנו, ואם נלך ונדון אהך תשו' דמוהריב"ל דסי' ס"ג שהעלה דהכל הולך אחר התחתון, הלא גם בנ"ד אם נלך אחר התחתון כל נכסיו במשמע, ונמצא דמכל הצדדין דידן נצח דלכל נכסיו נתכון והקדשו הקדש וכאשר צדדנו בצידי צדדין.

עוד מקום אתי לישב דברי הצואה שכתב:

אטורגו ייו קואל מינטי אגו איסטה מונידה מיאה, דבדיוק כתב כן שהרי כתב הרשב"א בח"ב סי' קכ"ח למה שנשאל על ש"מ שמינה אפוטרופוס על מה שיש לי וממוני אי אמרינן דתכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו, כההיא ששנינו קונם ביתך שאני נכנס וכו' מת או שמכרן הרי זה מותר וכו' והאריך בתשו' וכתב וז"ל ועוד צ"ל דלענין ש"מ שאמר נכסי אין אנו דנין בו כענין אוסר נכסיו שש"מ שאומר נכסי אומדן דעת הוא שאינו מתכוין באומרו נכסי בעודן נכסיו שא"כ בטלת דבריו לגמרי עד שיאמר הריני ממנה אפוט' על נכסים אלו, ועוד דהא קי"ל דמתנת ש"מ אינה עד לאחר מיתה וא"כ האומר נכסי לך לא אמר כלום שבשעת שחלה כבר יצאו הנכסים מכלל נכסי המתנה ונמצאו דבריו בטלים לגמרי אלא דלענין מצוה מחמת מיתה או ש"מ אחר האומדנא אנו הולכים בהם ומקיימים דבריהם בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתם לומר וכו' יע"ש.

אמור מעתה דבנ"ד שאמר מונידה מיאה שלא תטעה לומר דמיד שמת כבר יצאו הנכסים מרשותו ונכנסו ברשות היורשים ותו לא מיקרו נכסיו, כלפי זה אמר איסטה מונידה מיאה דהו"ל כאומר נכסי אלו והרי כתב הרשב"א שאם אמר אפטרופוס על נכסים אלו תו פקע מינה לתא דלאחר מיתה שהרי מינהו אפוטרופוס על נכסים אלו, ה"נ דכוותה בנ"ד באומרו איסטה הו"ל כאומר נכסים אלו כן היה נר' כעת. נוסף על זה שהרי כתב הרשב"א דבש"מ אפי' שאמר נכסי אנו הולכים אחר האומדנא לקיים דבריו בכל מה שהיה בדעתם לומר. דון מינה לנ"ד דמאחר שגילה דעתו קודם שרצונו להקדיש כל נכסיו ואפי' שבדבריו כתב איסטה מונידה מיאה דאנו הולכים אחר האומדנא לקיים דבריו דכל נכסיו הוא שהקדיש והולכים אחר כונתו דמה שדעתו להקדיש כל נכסיו.

הגם הלום ראיתי בס' עדות ביעקב לכמוהר"י בוטון סי' ע' קרא ערער בדף קפ"ד ע"ב על תשו' הרשב"א הלזו דממ"ש פעמים לענין ש"מ כנר' דבברי האומר נכסי ומת דלא קנה דדמי לההיא דאומר קונם לביתך. וכיון שכן קשה דלמה בש"מ מהני הלא מילתא דליתא בבריא ליתא בש"מ זהו תורף תמיהתו. ומכח זה דחה הך תשובה דהרשב"א מהלכה יע"ש באורך וברוחב.

הנה כי כן יש לבעל דין לומר כיון דנהרס היסוד נפל הבנין כי מאחר שכתוב בלשון הצואה איסטה מונידה מיאה כיון שמת תו לא מיקרי נכסי דידיה והרי הם של יורשים ופקע ההקדש ממילא מטעם דמלתא דליתיה בברי ליתיה בש"מ מאחר שדברי הרשב"א דחויים מהלכה.

ואראה מראות אלקים בשו"ת למוהר"ם יש' בס' משאת משה חח"מ סוף סי' ח' הביא דברי כמהר"י די בוטון הנז' וסיקל וסילק מעל הרשב"א כל תמיהתו וז"ל ואחר שאלת המחילה אין כאן מקום לתמוה כלל דודאי איתא בבריא וכו' דכיון דמתנת ברי חיילא מהשתא מה ענין לדייק בה דומיא דההיא דנדרים, ודברים אלו לכאורה הם מגומגמים בעיני דגם בבריא מדמי' לההיא דנדרים וכגון דאמר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה דכיון דהדבר תלוי עד יום מותו א"כ כשמת תו לא הוו נכסיו ודמיא לההיא דנדרים, והן אמת דבברי הנותן נכסיו מחיים הא ודאי דאין לו דמיון לההיא דנדרים וזה לא עלה על דעת כמוהר"י בוטון אך דמיונו הוא באומר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה דהדבר תלוי עד יום מותו וא"כ כשמת אינם נכסיו אלא דיורשין וא"כ להא מלתא הוא דמדמי ליה וקאמר דמלתא דליתא בבריא ליתא בש"מ, ואפי' אם נאמר דבאומר מהיום ולאחר מיתה זכה מיד בעודנו חי דהו"ל כאומר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ואין לו דמיון לההיא דנדרים כיון דזכה במתנה בהיותו בחיים מ"מ קושית הרב היא דבברי האו' נכסי נתונים לך לאחר מיתה ולא אמר מהיום להא מלתא הוא דמדמינן ליה לההיא דנדרים דמיד שמת תו לא מיקרי נכסיו ולא קנה וא"כ הואיל ובברי לא קנה גם בש"מ לא להני מטעם דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ, וא"כ מה יושיענו במ"ש דבמתנת בריא גרידא מהני מאחר שהקנהו לו מחיים דבודאי כל כי הא גם הרב יודה דקנה הואיל ומחיים הקנהו ובזה ודאי לא עלתה על דעת הרב לומר דלא קנה בבריא דפשיטא ופשיטא דקנה, אך כל כונת תמיהתו היא במתנת בריא דומיא דש"מ כגון בבריא האומר נכסי לך לאחר מיתה דלא קנה כיון דלאחר מיתה לא מיקרו נכסיו וכיון דבבריא לא מהני כהאי גוונא גם בש"מ לא להני מטעם דמלתא דליתיה בבריא ליתיה בש"מ ולדעתי תמיהת כמהר"י בוטון אלימתא ולא ידעתי אסברא איך דחה דבריו בגילא דחטיתא באופן כי דברי המשאת משה שגבו ממני ולא יכולתי להולמם, ואחר ההתבוננות היטב שבתי וראה כי דברי כמוהר"ם ישראל צדקו מאד דהרי נדון הרשב"א לא איירי באומר נכסי לפ' לאחר מיתה דודאי במפרש ואומר לאחר מיתה לא מהני מטעם דמלתא דליתא בבריא ליתא בש"מ מאחר דלאחר מיתה לא מקרו נכסיו, אך נדון הרשב"א הוא בש"מ האומר נכסי לפ' ולא הזכיר מיתה דכל כי הא הגם דידוע שכונתו להקנותם לאחר מיתה מ"מ מכח אומדן דעת שלא יבטלו דבריו לגמרי אנו אומרים שאין כונתו להקנותם רק בעודם נכסיו אלא לגמרי הקנה, דכותה בבריא שאומר נכסי לך פשיטא דקנה כיון שלא הזכיר לאחר מיתה ובעודו בחיים הקנה ואדם שליט בעודנו חי לתת כל מה שירצה ומתנתו מתנה והן הן הדברים הכתובים בתורת משה כמהרמ"י ז"ל ונאים הדברים למי שאמרן.

ומאחר עלות דצדקו דברי הרשב"א לאיתנם ולתקפם חזר הדין לנ"ד שאפי' שכתוב בצואה איסטה מונידה מיאה יש לנו להעמיד ולקיים דבריו בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתו לומר והרי גילה דעתו שרצונו להקדיש כל נכסיו וא"כ הרי כל נכסיו קדש הם ולא דמי לנדרים דבש"מ כל טצדקי דמצי' למעבד לקיים דבריו וכונתו עבדינן. ומה גם דהקדשו היה לעמילי תורה דיש לנו להפך בזכותא דרבנן וגדולה מזו מצאנו ראינו להגאון מוהר"י קארו הובאו דבריו בתשו' הגאון מוהר"ם איסרלס סי' מ"ז דהגם שהיה כתוב בצואה מתנת ברי העמיד הצואה ההיא על תלה ובפרט שהיא הקדש לעניים כמבואר שם, והגם שמור"ם חלק עליו מ"מ לענין מעשה נעשה כדעת מוהר"י קארו ומעשה גדול וזיכה לעניים בהקדש ההוא עאכ"ו, דאנן דיתבי באתרא הדין עוסקים בתורה בעוני דיש לנו להעמיד ההקדש לכבוד התורה ולומדיה עאכ"ו דלע"ד הרי פשפשנו בכל צדדי הצואה והעמדנו אותה בכל צידי צדדין לזכות העמלי תורה וכאשר הארכתי באורך וברוחב כן נ"ל להלכה לא למעשה עד בא דבר ה' מרבנן קשישאי ועל פיהם יקום דבר. כה דברי מעתיר לצור מבטן גוחי.

ישראל מאיר מזרחי.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה