אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › סימן ח

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · סימן ח

סימן ז

דיני ערב.

שאלה ראובן לוה משמעון בערבות לוי וכשבא זמנו תבעו לראובן והשיב לא היו דברים מעולם ולוי הערב מודה שלוה אך אינו יודע אם פרעו, וכמו כן אם יצא ערב בעד גוי והגוי כפר והערב אומר שלוה ואינו יודע אם פרע, היכי לידיינו דייני להאי דינא ושכמ"ה.

תשובה אל ה' ויאר לנו כיר"א. עיקרא דהאי מלתא איתא פ' שבועת הדיינים דף מ"א ע"ב ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי וכו' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ואיפסקא הלכתא כרבא כמ"ש הטח"מ סי' ע"ט יע"ש.

והתו' שם ד"ה כל האומר לא לויתי וכו' הקשו ז"ל וא"ת אמאי לא מתרצי' דיבוריה לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי וכו', ואומר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי אלא להד"מ וכו' עד ועוד יש לחלק דהכא כשטוענין עליו בב"ד יש לו לישב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו ע"כ.

וראיתי בגידולי תרומה שער י"א תמה על תי' ריב"א דלפי דבריו דס"ל דבלא לויתי דמתרצי' דיבוריה כלו' אין לך בידי כלום שפרעתיך ולפ"ז ק' מאי דתנן במתני' מנה לי בידך וכו' למחר א"ל תנהו לי אין לך בידי כלום חייב דאמאי חייב נתרץ דבריו אין לך בידי היינו לומר שכבר פרעתיך והוא ז"ל מצא מנוח במ"ש בבתרא דף ו' מאי אין לך בידי כלום כלו' לא היו דברים מעולם זהו תורף דבריו יע"ש. ולדעתי אין צורך לזה דהתם שאני שאמר לו הן מתחלה ומאחר שכבר הודה שחייב לו א"כ תו לא מהימן לומר אין לך בידי כלום שכבר נתחייב ממה שהודה לו בתחלה משא"כ הכא שאמר לא לויתי הלכך מתרצינן דיבוריה. ולמען תחזקנה ידיך בזה צא ולמד במ"ש התו' שם בבתרא דף הנז' ד"ה לא לויתי וכו' ז"ל הקשה ר"י מה צריך כאן לטעם זה וכו' הא ודאי כיון שכבר הודה תו לא מהימן לומר שלא לוה וכו' יע"ש. הרי לך כדכתיבנא דשאני הא מתני' מההיא דהאומר לא לויתי וכטעמא דכתי'. איברא שדברי התו' שם מה שתירצו לתמיהתם ז"ל ואומר ר"י דאיצטריך לאשמועי' וכו' לא לויתי לפי שפרעתי קמ"ל דכאילו אמר לא פרעתי להדיא עכ"ל, ולכאורה אם קושיתם קושיא לא ידעתי מקום לתירוצם דסוף סוף הקושיא שהקשו במקומה עומדת דהך טעמא דכל האומר לא לויתי מאי שיאטיה הכא כיון דבלאו הכי טעמא מחייב מטעם שהודה ואמר הן ומה נועיל במה שנאמר דבא להשמיענו דלא מתרצינן דיבוריה שדבר זה אין כאן מקומו להשמיענו זולתי בשבועות היה להם להשמיענו זה, ותו מהיכא מוכח דממה שהביא הך דכל האומר לא לויתי וכו' והשמיענו דלא מתרצי' דיבוריה מה סימנין מצאו כאן שמורה שהשמיענו דלא מתרצינן דיבוריה.

אמנם הנלע"ד הוא דהני תרי תמיהי חדא מתרצת חברתה והוא דהרי כתבו התו' שם בשבועות דבאומר להד"מ תו לא שייך לומר דמתרצינן דיבוריה כנז"ל ועל פי זה יבא תירוצם נכון דכונתם לומר דמה שהביא כאן הך דכל האומר לא לויתי וכו' היינו לפי שתירץ הש"ס מאי אין לך בידי כלום להד"מ ואמטו להכי סמיך ליה לההיא דכל האומר לא לויתי וכו' לאשמועינן דההיא דהאומר לא לויתי הו"ל כאומר להד"מ, מה באומר לא היו דברים מעולם אין שייך לתרץ דיבוריה גם באומר לא לויתי וכו' דכותה ולא מתרצינן דיבוריה, וטעמייהו כיון דטוען לפני ב"ד היל"ל בענין שיפטר להדיא וכמו שחלקו התו' שם בשבועות בסוף הדיבור כנז"ל, ולכונה זו הוא מה שהביאו טעמא דכל האומר לא לויתי לומר דלא מתרצינן דיבוריה דאילו הכא בלאו האי טעמא מיחייב כיון שאמר לו הין והודה לו כנ"ל ביאור תירוצם ודוק היטב.

א"נ נ"ל במה שיש לדקדק בש"ס שאמרו מאי אין לך בידי כלום להד"מ דמי גילה להם רז זה דמיירי באומר לא היו דברים מעולם הלא איהו לא אמר כן אלא אין לך בידי כלום והיאך אנו מגיהים דבריו. אלא ודאי דהכא אין לנו לומר דמ"ש אין לך בידי כלום לפרש דבריו ולומר אין לך וכו' מחמת שפרעתיך דמאחר שכבר מתחלה אמר הן והודה שחייב א"כ תו לא מהימן, ומה שאומר אין לך בידי חשבינן כאלו אומר לא היו דברים מעולם ואין דבריו האחרונים כלום מאחר שכבר הודה ואמר הן, ואמטו להכי לא מפרשי' דבריו שכונתו לומר פרעתי שאם כונתו כן מיד היל"ל פרעתי ומדקאמר הן הרי נתחייב בהודאתו ותו לא מתרצינן דיבוריה ואמטו להכי הביא הא דכל האומר לא לויתי וכו' להשוותן יחד דכי היכי דהכא אין מקום לתרץ דבריו גם באומר לא לויתי לא מתרצינן דבריו כיון דטוען לפני ב"ד והי"ל לפרש דבריו ולומר פרעתי כנזכר לעיל ודוק.

ואערוך שיחה בענין האומר אין לך בידי כלום הוי ממש כאומר להד"מ או לא, הנה מרן בב"י ח"מ סי' ע"ט אות ט' הביא מערכה מול מערכה דרבינו האי מפרש דאפי' לא אמר אלא אין לך בידי כלום, אין לך בידי משמע אין לך בידי מעולם ושכ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא וראית המרדכי היא מההיא דאמרינן פ"ק דמציעא דף י"ז אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן וכו' כי הא דשבתאי וכו' אירכס כתובתה אמ' לה להד"מ אתו סהדי וכו' אתו לקמיה דר' חייא א"ל הוחזקת כפרן ע"כ, ומדקא משוי ההיא דר' יוחנן לההיא דאצטלא אלמא אין לך בידי כלום ולא היו דברים מעולם שוין יע"ש. ובאמת דגם מהך סוגיא דבתרא שהזכרנו דקאמרי מאי אין לך בידי כלום לא היו דברים מעולם משמע נמי כדעת המרדכי ורבינו האי. אבל אין כן דעת הרא"ש שכתב בשבועות אמאי דתנן אין לך בידי חייב פי' רש"י כגון שאומר להד"מ רצונו לו' שפי' דבריו כן אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא שהרי פרעתי לך ומתרץ דיבוריה וכו' יע"ש, ולדעת הרא"ש צ"ל דהך סוגיא דבתרא דקאמר מאי אין לך בידי כלום להד"מ דאיירי במפרש ואומר בפי' לא הד"מ דאילו באומר סתם אין לך בידי כלום ודאי דיכול לתרץ דיבוריה ולומר מאי אין לך בידי שאמרתי היינו שפרעתי לך ולא נשאר לך כלום מחמת שפרעתיך.

א"נ אפשר לומר דאה"נ דס"ל דבאומר אין לך בידי דלא הוחזק כפרן, מיהו היינו דוקא כשמתרץ הוא בעצמו דברו ואומר שפירושו מחמת שפרעתיך אבל כל זמן שהוא בעצמו לא מתרץ דיבוריה אלא אומר אין לך בידי כלום ותו לא, אין לנו לתרץ דבריו ולומר דלא הוחזק כפרן אלא כל שאומר אין לך בידי ולא פירש דבריו הו"ל כחומר להד"מ והוחזק כפרן קרינא ביה מדסתם ולא פי' דבריו בפני ב"ד תו לא מצי בתר הכי לפרש דבריו. כנ"ל לישב הך סוגיא דבתרא לדעת הרא"ש ז"ל דלא תקשי אליביה דיש לפרשה בחדא מתרי גווני דכתיבנא

אמנם הסוגיא דפ"ק דמציעא שהביא הרא"ש דברי ר' יוחנן בצביונן ובקומתן דבאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום הוחזק כפרן כי הא דשבתאי וכו' מדמדמי לה להך עובדא דאצטלא אלמא דס"ל דאין לך בידי ולהד"מ דינן שוה דהוחזק כפרן דזה מורה כסברת רבינו האי גאון והמרדכי דלא מפלגי בינייהו. ואלו לדעת הרא"ש דס"ל דבאומר אין לך בידי יכול לחזור לתרץ דבריו א"כ אמאי כאן פסק דברי ר' יוחנן דהוחזק כפרן הלא שפיר יכול לתרץ דבריו ולמה הוחזק כפרן ונמצאו לפי זה דברי הרא"ש דשבועות עם ההיא דפ"ק דמציעא דפלגן בהדייהו.

וראיתי להטח"מ סי' ע"ט הביא הך מימרא דר"י דפ"ק דמציעא ושינה לשונו מדברי ר"י דנקט בלשונו וז"ל א"ל מנה לי בידך א"ל להד"מ ועדים מעידים שהלוהו וכו' הוחזק כפרן יע"ש. ומרן הורה לנו שדבריו הם לקוחים דר' יוחנן דפ"ק דמציעא יע"ש, ולא ראיתי שנרגש מרן בדברי הטור דאי מההיא דר"י נפקא ליה הי"ל לומר כלשון ר"י דאמר והלה אומר אין לך בידי כלום דהוחזק כפרן ולמה שינה ונקט להד"מ. ואין ספק אצלי דהטור ז"ל מאחר דאזיל לשיטת הרא"ש אביו דס"ל דבאומר אין לך בידי כלום יכול לתרץ את דבריו ולא הוחזק כפרן כמ"ש הטור בסי' הנז' אות ט' יע"ש. אמטו להכי שינה בלשונו ונקט להד"מ לומר דדוקא בלשון זה הוא דהוחזק כפרן שאין מקום לתרץ דבריו משא"כ באומר אין לך בידי לא הוחזק כפרן ונמצא דבכונה מכוונת נקט הטור לישנא דלהד"מ כדאמרן, אך תלונתי היא על מרן ז"ל שהביא על דברי הטור הך מימרא דר"י ולא נרגש מזה ולא ביאר לנו מאי דעתו ז"ל בזה.

ולישב דברי הרא"ש במה שהביא הך מימרא דר"י בפ"ק דמציעא דלא תיקשי אליביה כנז"ל נ"ל על פי מ"ש ה"ה ז"ל פ"ו דטוען עמ"ש הר"מ שם בדין א' הרי שטען עליו שהלוהו וכו' עד אם השיב אינו חייב לך כלום או אין לך בידי כלום וכו' לא הוחזק כפרן ונשבע היסת ונפטר, הרי שהר"מ מחלק בין טוען להד"מ דאז הוחזק כפרן אבל בטוען אין לך בידי וכו' לא הוחזק כפרן וכדי שלא יקשה על הר"מ מהך סוגיא דפ"ק דמציעא דנקט בה ר' יוחנן לישנא דאין לך בידי כלום ואפ"ה קאמר דהוחזק כפרן הפך דברי הר"מ, הנה ה"ה ז"ל בפסקא המתחלת הרי שטען עליו יכו' הביא הסוגיא הנז' ומפרק לה כלאחר יד בלשון הזהב אשר לו וז"ל ומפרש רבינו דהא דר' יוחנן היא בעדים מעידין שיש לו עכשיו בשעת תביעה וז"ש שיש לו וכיון שאמר טענה המכחשת העדים לעולם אינו נאמן לומר פרעתי אבל אם העדים מעידים שיש לו עכשיו אלא שהלוהו והוא מברר דבריו וכו' ודאי לא הוחזק כפרן עכ"ל יע"ש ונאים הדברים למי שאמרן. ובזה הותרה תמיהתנו מעל הרא"ש דיש לומר דההיא דר"י בעדים מעידים שיש לו ודוק.

והנה הסכמת מרן בב"י היא כדעת הרא"ש והר"מ ובעה"ת לחלק בין אומר להד"מ לאומר אין לך בידי כלום דבאומר אין לך בידי וכיוצא לא הוחזק כפרן אבל בלהד"מ הוחזק כפרן כמו שפסק בשולחנו הטהור בח"מ סי' ע"ט סעיף יו"ד יע"ש, וכהסכמתו ביתה יוסף שהסכים לדעת הרא"ש סי' הנז' וכן הסכים הטור שם ס"ק ט' יע"ש.

ואשיבה ידי לנ"ד ואומר הנה בטח"מ סי' ע"ה ס"ק י"ד הביא דברי הר"מ דפ"ד דטוען דין ט' וז"ל וכן אם טענו מנה לי בידך וכפר ואמר להד"מ ובא עד אחד והכחישו וכו' חזר ואמר אין, לויתי ופרעתי וכו' הו"ל מחויב שבועה וכו' לפיכך משלם יע"ש. ומרן הב"י שם ציין שכן דעת הר"מ, אמנם הרשב"א שהביא מרן תשובתו שם שכתב הרשב"א בתשו' ההיא דבעד א' כה"ג לא הוחזק כפרן אלא מפטר בשבועה יע"ש באורך. ומרן בשולחנו הטהור סי' ע"ה דין י"ג פסק כדעת הטור והר"מ יע"ש. ודרך אגב ראיתי הדבר הקשה שהקשה מרן ז"ל בטח"מ סי' ע"ט ס"ק ז' שכתב הטור אבל הטוען להד"מ וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי וכו', עד אפי' אם עד אחד מכחישו ישבע היסת שפרע או שאינו יודע ויפטר ע"כ. ותמה עליו מרן דאם מכחישו בטענה ראשונה הרי הוחזק כפרן וכו' והו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כמ"ש בסי' ע"ה, וכונתו מההיא שכתב בסי' ע"ה בשם הר"מ שהזכרתי. ואם העד מכחישו בטענה שניה אמאי ישבע היסת, שבועת התורה מיבעי ליה, זהו תורף תמיהת מרן הב"י יע"ש שהניחו בתימא, ונלאו הסופרים בישוב תמיהתו איש לפי דרכו, ראשון לציון המבי"ט בח"ג סי' קנ"א חילק דההיא דסי' ע"ה מיירי כשהעד מעיד שעדיין חייב לו, והך דסי' ע"ט מיירי כשעד אינו מעיד אלא שלוה דוקא יע"ש ונסתייע מדברי ה"ה ז"ל שכתב כן בפ"ד מה' טוען דין ח' יע"ש, ועיין בש"ך סי' ע"ה ס"ק ל' שדחה דברי המבי"ט בזה יע"ש והדין עמו. זאת לא זאת תמיה אני עליו דאפי' דבחלוקת איני יודע מיירי כשהעד מעיד שעדין לא פרעו כמ"ש המבי"ט אכתי קשה על הטור מחלוקת שכתב וחזר וטען פרעתי דהיכי מהימן, הלא לעיל בסי' ע"ה שהזכרתי לעיל דהעד מה שהכחישו הוא לומר שהלוהו דוקא ועכ"ז פסק הטור כדעת הר"מ דהו"ל משיל"מ א"כ גם כאן הי"ל להטור והיאך כתב דנשבע היסת ויפטר וא"כ אפי' לדברי המבי"ט לא הונח לנו קושיא זו. דהרואה יראה דתמיהת מרן היא הן ממ"ש הטור בסי' ע"א סעיף י"א דכשטען איני יודע וע"א מעיד שחייב לו משיל"מ, והן ממ"ש הטור סי' הנז' ס"ק י"ד דמשיל"מ, וא"כ כאן כשטוען לויתי ופרעתי או איני יודע כשהעד מכחישו בעיקר הטענה איך קאמר דישבע היסת וכו' הלא כולהו חד דינא אית להו דמשיל"מ. ואפי' שישב המבי"ט תמיהת איני יודע אכתי אידך דאומר פרעתי התמיהה קיימת. ואולי דהמבי"ט לא בא לישב אלא על התמיהה הנופלת על אינו יודע אבל לתמיהה הנופלת עליו על חלוקת פרעתי בדוכתא קאי, גם זה ראיתי לסמ"ע סי' ע"ט ס"ק ך' ישב לתמיהת מרן ות"ד דמ"ש בסי' ע"ה ס"ק י"ד הוא לדעת הר"מ. מיהו הרשב"א חלוק עליו וס"ל דבע"א לא הוחזק כפרן ולא שייך לומר מתשיל"מ אלא נשבע היסת ונפטר. ומ"ש הטור בסי' ע"ט הוא לדעת הרשב"א יע"ש, ומלבד שהוא דוחק על הטור דאדרבא אתרי ריכשי וכאשר השיגו הש"ך בסי' ע"ט ס"ק י"ט יע"ש, עכ"ז לדעתי קשיא לי תו על תירוץ הסמ"ע דמה יענה לתמיהה הנופלת על הטור ממ"ש בסי' ע"ה סעי' י"א דבאומר איני יודע אמרינן משיל"מ וא"כ היאך כתב כאן שישבע היסת שאינו יודע ויפטר דלית לה פתרי אפי' לפי תירוצו ולא ידעתי למה לא השיגו הש"ך בזה דלדעתי תמיהה זו עדין במקומה עומדת דמה שהשיג הש"ך לסמ"ע עיני ראו ולא זר בדרישה סי' ע"ט ס"ק ז' שכתב תירוץ זה ונרגש ז"ל דאין זה דוחק דסתם בשני המקומות והן סותרין זה את זה די"ל כיון דעיקרא דדינא דכתב רבינו הוא אליבא דכ"ע דיכול לחזור מטענתו וכו' יע"ש, אמנם תמיהתנו בדוכתא קאי.

וראיתי בפרישה הביא תירוץ אחר בשם רבו דההיא דסי' ע"ה מיירי כשבא העד קודם שטען פרעתי ולכן אמר משיל"מ. והך דסי' ע"ט מיירי לאחר שחזר וטען פרעתי בא העד וכל כי הא נשבע היסת ונפטר וגם הב"ח תירץ כן, אך נרגש מחלוקת איני יודע לא שנא בא אחר שטען איני יודע דדינו הוא משיל"מ ומכח זה נדחק בישובן של דברים כאשר יר' הרואה יע"ש. ועיין בש"ך ג"כ שתירץ באופן אחר יע"ש בסי' ע"ט ס"ק י"ט.

ולדידי חזי לי שדברי הטור כאן מיירי בבאו שני עדים ע"א מכחישו ואומר שלוה וע"א מסייעו שאומר שפרע או שלא זזה ידו מתוך ידו ומעולם אינו יודע שהלוהו ומאחר שע"א מסייעו עד אחד בהכחשה כלא הוא חשוב ואמטו להכי נשבע היסת ונפטר כנלע"ד.

המורם מזה הוא דבטוען מנה לי בידך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובא ע"א ואמר שלוה אם היו שנים היו מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ואם אחר שבא העד חזר וטען לויתי ופרעתי אם היו שנים לא מהימן שהרי הוחזק כפרן ונוטל שכנגדו בלא שבועה עכשיו שאינו אלא ע"א דינא הוא דמשיל"מ. וזו הלכה רווחת לא נמצא חולק אלא הרשב"א דלא ס"ל משיל"מ אלא נשבע ונפטר ולית הלכתא כוותיה. מיהו היינו דוקא כשאמר לא לויתי או לא היו דברים מעולם אבל באומר אין לך בידי כלום או שקר אתה טוען וכיוצא וכשבאו העדים טוען לויתי ופרעתי לא הוחזק כפרן ויכול לתרץ את דבריו, ובעד אחד ג"כ וטען תחלה אין לך בידי כלום וכשבא העד טען לויתי ופרעתי ודאי לא דייני' ביה משיל"מ אלא יכול לתרץ דבריו ומהימן בשבועת היסת וכל הדברים הללו הלכות קבועות הם כאשר העליתים על ספר לעיל מדברי הראשונים והאחרונים אחת לאחת.

ומעתה אסורה נא ואראה דברי מרן הב"י בח"מ סי' קכ"ט מחודש י' כתב בעה"ת בשער ל"ה שהשיב הר' אברהם בר יצחק וכו' עד אבל אם יכפור הגוי עיקר המלוה ואו' להד"מ והערב מודה שהלוהו והוא היה ערב, דבר זה צ"ע. ואיני יודע מה נסתפק לו דהא כיון שאומר לא היו דברים מעולם הרי הוא מודר שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל. ואחר שאלת המחילה רבה מעצמות הקדושים של מרן ז"ל ולחיכנא עפרא מתותיה לא ידעתי אסברה מה ענין כל האומר לא לויתי וכו' כאן דלא נאמר כן אלא כששנים אומרים לוה ופרע או כשעד אחד אומר לוה ופרע אמרינן דלא מהימנינן להו במ"ש פרע משום דכל האומר לא לויתי וכו' ומטעם זה הוחזק כפרן ושפיר, אבל בנדון הר' אברהם בר יצחק דהגוי כופר ואומר לא היו דברים מעולם והערב מודה שלוה הו"ל כאומר לא היו דברים מעולם ובא ע"א ואומר שלוה שנשבע להכחיש העד ומיפטר וא"כ הכא נמי אי דייני' ליה כעד א' מכחישו אינו אלא מחוייב שבועה וא"כ מאי כל האומר לא לויתי שייך כאן. והכי הי"ל לרבינו להשיב על הר"א בר יצחק דאמאי הניח הדבר בצ"ע היל"ל שישבע כנגד הערב ויפטר. וכי תימא דהכא דהגוי כפר אין להאמינו בשבועה דדוקא יש' מהימנינן ליה בשבועה נגד העד ולא גוים דחשידי אממונא ואשבועתא ואין להאמינו כלל. א"כ הי"ל לדין כאן משיל"מ כיון דלא מהימן בשבועה כן הי"ל לרבינו להשיגו ולא מטעם דכל האומר לא לויתי דלא שייך הכא כלל הדבר האמור. ולבי אומר לי דזה בעצמו הוא מה שנסתפק הר"א בר יצחק דמאחר שהגוי כפר והערב מכחישו אי דייני' ליה כעד א' המכחיש שדינו הוא שישבע להכחיש העד ה"נ דכותה נשבע כנגד הערב ומיפטר או דילמא זה אינו לא בישראל דמהימן בשבועה אבל בגויים דחשידי אשבועתא לא דייני' ליה הכי אלא דייני' ליה משיל"מ משום דחשיד אשבועה משלם, ואמטו להכי הניח הדבר בצ"ע דלא ידע היאך דינו כאן אי מהימן בשבועה כישראל או נימא משיל"מ ולכן הצריכו עיון. ונר' לי שגם מרן הקדוש ראה בשכלו הבהיר דזהו ספיקו של הר"א בר יצחק מ"מ לדידיה פשיטא ליה דודאי אין מקום להסתפק בזה כלל דדבר פשוט הוא דאין מוסרין שבועה לגוי דאפי' בחשוד על השבועה והוא ישראל אינו נשבע כ"ש נכרים דחשידי אשבועה ואין בשבועתן ממש וא"כ פשיטא דכאן אין לפוטרו בשבועה. אלא אפי' הצד השני שצדד אם נדון כאן דין משיל"מ לזה בטרוניא עליו דהיינו דוקא בישראל דבר שבועה הוא איכא דוכתי דדייני' משיל"מ, אבל כאן דלאו בר שבועה הוא בלאו טעמא דמשיל"מ יש לו לשלם כאן מטעם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הוא ולכך יש לו לשלם וא"כ אין מקום להסתפק כלל כנ"ל אפשר בכונת דברי מרן ז"ל.

אמנם הנה מקום אתי בכונת ספק הר"א בר יצחק דנסתפק בנ"ד שהערב מודה שלוה אי דיינינן ליה כדין ע"א דעלמא דמחייבו שבועה ה"נ נשבע ונפטר, או דילמא דהואיל והערב מודה חשבינן ליה נוגע בדבר ואין דינו כעד דעלמא דנפטר בשבועה אלא ישלם ואמטו הכי הניח הדבר בצ"ע. ואפשר דגם מרן ז"ל ראה בחכמתו שזה היה ספיקו של הר"א בר יצחק ומ"מ מפשט פשיטא ליה דודאי דכאן אינו נשבע ונפטר דאין הערב כדין עד דעלמא דערב נוגע בדבר הוא ואין להאמינו לגוי בשבועה וטעמא דמשלם הוא משום דכל האומר לא לויתי וכו' ולכך הדין נותן שישלם מטעם דאומר לא לויתי וכאומר לא פרעתי דמי וישלם כנלע"ד אפשר.

ובענין ספק שאלתנו הנה בענין ערב דגוי והגוי כפר והערב מודה, הלא מצאנוה בדברי מרן הב"י דפשיט לה דמשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ובערב דישראל המוצג בשאלתין קמייתא, הנה הב"ח כתב דלא שנא ערב דגוי ל"ש ערב דישראל חד דינא אית להו ומשלם מטעם דכל האומר לא לויתי וכו' אמנם הכנה"ג סי' קכ"ט בחיבורו לכ"י אות כ"ט חקר חקירה זו והביא דברי המורים זה אומר בכה וזה אומר בכה והראנו לדעת דכתב בתשו' דהואיל ובספק הדבר תלוי המוציא מחבירו עליו הראיה אלו דבריו יע"ש ולא זכינו לאור תשובתו לדעת טעמו ונימוקו.

ולולא כי אין משיבין את הארי אחר שמת, לדידי חזי לי דמאחר דמרן הב"י אשר מימיו אנו שותין בכל תפוצות ישראל והוא ז"ל הביא דברי הר"א בר יצחק במה שנסתפק ועכ"ז מפשט פשיטא ליה דישלם מטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואחריו נגרר מור"ם בהגה סי' קכ"ט, מאן ספין ומאן רקיע לפסוק הפך ממנו ולא שבקינן פשיטותיה דמרן מכח ספיקיה דמוהר"א בר יצחק, וכותיה נקטי' להלכה ולמעשה ולא שייך בזה לדון המוציא מחבירו עליו הראיה דאין לך ראיה גדולה מזו אחרי שמרן בב"י ס"ל כן בפשיטות, אליו אנו שומעין להלכה ולמעשה. וגם בערב דישראל והלוה אומר לא היו מעולם והערב מודה שהלוהו נ"ל לדון כמ"ש הב"ח דישלם דאין דינו כעד דעלמא דמחייב שבועה ונפטר הכא דהערב נוגע בדבר הדרינן למ"ש מרן לדון כאן לשלם מטעם כל האומר לא לויתי וכו' וכהסכמת הב"ח והע"ש ודעימיה כאשר אספם הרב המאסף ס"ק הנז' כנלע"ד לדון להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי רבנן קדישי וצור ישראל יציליני משגיאה. ויורינו דעת מתורתו הנפלאה כה דברי מעתיר ומתחנן למארי מלכין צור מבטן גוחי, יזכני ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי, כי בו חפצתי כל עוד נפשי בי אף רוחי.

ישראל מאיר מזרחי.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה