שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
חושן משפט · סימן ז
דיני פקדון.
שאלה ראובן הפקיד ביד שמעון צרור של דינרי זהב צרורים וחתומים וקבלם מידו שמעון ונתנם בפני ראובן המפקיד בתוך התיבה אצל צרור אחד שהיה לו לשמעון של דינרי זהב מאותו מטבע ממש. והני עכברי רשיעי נקבו שני הצרורות וגנבו דינרי זהב מאלו ומאלו. ובא שמעון לראות הצרור שלו וראה אותו מנוקב וגם צרור הפקדון ראהו מנוקב ופתח הצרור שלו ומצא שחסר כ"ב דינרי זהב וחיפש בחור העכברים ומצא ד' דנרים. ואז סיפר הענין לראובן, וילך ראובן ומצא שחסרים כ"ב דינרים מצרורו ונפל מחלוקת ביניהם על הארבעה דנרים הנמצאים זה אומר שלי הם וזה אומר שלי הם, יורינו המורה מי משניהם יטול הארבעה דינרים אם ראובן אם שמעון, או אם יהיה כממון המוטל בספק ויבא שכמ"ה.
תשובה ידענא בי ולכל מאי דאתי מחמתי דחכמה לא איתי בי לא מינה ולא מקצתה, ומה לתבן אל בית הבר, ודבר זה נשאל לחכמים יודעי העתים רבנן סבוראי דאתו ממולאי בחכמה ויתרון דעת וה' עמם שהלכה כמותם בכל דבר. ועל כל אלה דחקתי ונכנסתי לס' השואל ה"י דרמי חיובא דנח עלי ועל צוארי לפתור אותו הוא אחי יפת הגדול ראשון לכל דבר, ובהרמנא דידיה ורבנן קדישי עיילנא בבר, וידי לעושיהן יוצאות וחולות על רזא דנא להחויא לדין דין אמת לאמיתו זך ונקי ובר, משמיא מיהב יהבי על דבר אמת וצדק ותנן בבחירתא מבחר פנינים סולת נקיה לא פת קיבר, כיר"א. וזה החלי בעזר העוזר כי אין בלתו מלך רם ומתנשא הנגלה על נהר כבר. הן קדם נ"ד רבו בו הספיקות דמלבד מה דבעי מינן השואל ה"י בספיקא דדינא מאן זכי במעות הנמצאים תו חזינא לספוקי אי מיקרי פושע שמעון הנפקד במה שלא שמרו כראוי מן העכברים ומחייב או לא, ותבט עיני בשורי במ"ש בהגהות אשר סביבות המרדכי דפרק המפקיד לשלטי הגבורים ז"ל מעשה בא לפנינו באחד שהלוה לחבירי על המשכון ונקבוהו עכברים ובא הדבר לפני רבותינו נ"ע והסכימו וכו' עד ואם אין בגדים חשובים הם שדרכם להניחם מבחוץ ואין לו חתול אם הוא שומר חנם פטור ואם הוא שומר שכר חייב שהיה לו לקנות חתול וכו' יע"ש, ומכאן תשובה מוצאת לנ"ד דפטור מתרי טעמי חדא דנפקד זה ש"ח הוא. שנית דהרי הניחם בתוך התיבה ותו לא מיקרי פושע לענין חתול מאחר דעביד להו שמירה מעליא תוך תיבתו ויסגור בעדם.
ברם אכתי לא פלט וזה ממ"ש בהגהות מיי' בה' שאלה ופקדון פ"ד משם הר' שמריה משפירא וז"ל מצאתי כתוב בשם הר' שמריה דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים וחייב הנפקד אם שם בגד בתיבה ואכלו עכבר וכו' והובאו דבריו במרדכי פ"ג דב"ק הביאו הרב"י בח"ה סי' רצ"ה יע"ש, וא"כ מאחר דסתם תיבות חתורות הן א"כ הו"ל פושע וחייב. האמנם בחפשי באמתחות הפוסקים נדון דומה לזה ואסורה נא ואראה בס' שאלות הנדפס מחדש קובץ קטן לראש יוסף הוא הראש כמהר"י איסקפה ז"ל דף ז' שנשאל בראובן ששם משכון אצל שמעון ונטלו שמעון והניחו בתיבתו עם המטלטלים שלו בפני ראובן ונכנסו העכברים ונקבו המשכון עם המטלטלין שלו אי הוי פושע או לא זהו תורף שאלתו. ובראשית מאמר רצונו לחייבו היה מדברי הר' שמריה הנז"ל, ושוב נשא ונתן על דברי הר' שמריה ודחה דינו מכח ראיתו דהראיה שהביא ממקום שבא מינה תברתיה, גם מלשון הר"מ והטור הוכיח הפך דברי הר' שמריה כאשר יראה הרואה לשם דאין צודק להיות ממהדורי מילי, עוד כתוב שם ז"ל גם מה שטען שמעון שבפני ראובן הניחו בתיבה ושתק ולא א"ל כלום יש ג"כ לפטור את שמעון וראיה ממ"ש המרדכי בפ' המפקיד וז"ל ושומר שמסר לשומר לפני בעל הפקדון ולא מיחה ונגנב או נאבד פסק בס' המקצועות דלישבע וכו' ונפטרו תרוייהו כיון דלא מיחה וכו' ה"נ בנ"ד כיון שבפני ראובן הניח שמעון וכו' ודאי שרצה בשמירה זו וישבע שמעון שלא נטלן ופטור וזה אפי' לדעת הר' שמריה. ועוד יש לפטור את שמעון במה שהניח אלו המטלטלין בתיבתו ובזמן הזה כ"ע שומרים אלו המטלטלין בתיבות ושמירה מעליא היא להם ובודאי שהמפקיד נותן אדעתא דהכי להנפקד שישמרנו במקום שמנהג לשמור ושהוא נותן את שלו. וראיה ממ"ש בעל תרומת הדשן בסי' של"ג בשם מוהרי"ח וז"ל ובהג"א בשם מוהרי"ח הוסיף עוד טעם לפטור וכתב אם נתנו בחדר סגור ובתיבה סגורה דפטור דאדעתא דהכי קא מפקיד עכ"ל וכו' א"כ ה"נ בנ"ד כיון דכ"ע רגילים לשמור חפציהם בתיבות ודאי אדעתא דהכי קא מפקיד א"כ אפי' שיהיה שמעון ש"ש יהיה פטור משום דאכילת העכברים אונס כמ"ש עכ"ל יע"ש, והוצרכתי להעתיק דבריו מפני שספר זה אינו מצוי ביד כל אדם.
אמור מעתה דמהני תרי טעמי שכתב הרב לפטור הן הנה דשייכי לנ"ד לפיטורא, חדא שהרי נתן הצרור בתוך התיבה בפני ראובן ושתק ולא מיחה ודאי שנתרצה בשמירה זו ופטור ועוד דשמירת כספים בזמן הזה כל שמניחם במקום שמניח מעותיו שמירה ראויה כמ"ש מרן בשולחנו הטהור בח"מ סי' רצ"א ס' י"ח יע"ש, ואיכא מימר כל המפקיד אדעתא דהכי מפקיד ולכן אף שיהיה לשמעון ש"ש יהיה פטור משום דאכילת העכברים אונס הוא כמ"ש הרב ז"ל ואף דמוהריק"ו בשורש קנ"ג בענין החטים שנרקבו מחמת הגשמים חשיב ליה פושע כאשר יראה הרואה לשם. ועיין למוהר"א ששון סי' ע"ז וסי' ע"ח מה שפלפל בתשו' מוהריק"ו יע"ש. מ"מ נ"ד לא דמי לההיא דמוהריק"ו דשאני התם דודאי הוי פשיעה מאחר שעשה כן מדעתו בלתי רשות משלחו, אבל בנ"ד דבפניו הניחם בתיבה ודאי דפטור ולא חשיב פושע. ומתוך זה יתבאר לך דנ"ד לא דמי לנדון מוהר"א ששון מהך טעמא גופיה דכתי', וא"כ נ"ד ודאי דלא שייך ביה דין פשיעה כטעמי תריצי דכתי' ולכן השואל ה"י לא נחית בנ"ד להך ספיקא להיות הדבר פשוט כדכתי' וזה פשוט.
ובכן אלכה לי לדון במה שנסתפק השואל בנ"ד לדעת מי מהם זכה בדנרים הנמצאים, לברר וללבן הדבר לענין הלכה אתנהלה לאיטי בעטי וה' אלקי' יעזור לי כיר"א. וראשית ביכורי כל בדרך שקלא וטריא ראיתי ונתון אל לבי להציע עובדא דפ' התקבל גניבה יוצא בקולר הוי כי הוה קא נפיק אמר הבו ת' זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא וכו' ואסיקנא דמי חמרא לא קא אמר מחמרא קאמר כדי ליפות כחו, ופי' רש"י ז"ל חמרא לא קאמר הבו ליה חמרא בת' זוזי, דמי חמרא לא קאמר הבו ליה מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה וכו' כדי ליפות כחו שיהא כל היין שלו שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין היו היורשים אומרים שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומ' לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשמ' יין ודמיו שהכל אחריות לו ע"כ, והתו' ד"ה דמי חמרא הקשו וא"ת כי אמר נמי דמי חמרא הוי דבר שלא בא לעולם. ותירצו דיש לחלק בין אמר לכשיבואו לאומר דמי שור זה עולה וה"נ כי אמר דמי חמרא בעי למימר שיהא היין קנוי לו לדמיו. א"נ כאן היה דמי יין שכבר נמכר היין שלא נמכר וה"ק דמי חמרא שכבר נמכר לא קאמר וגם חמרא העומד לימכר לא קאמר ע"כ. וקשיא לי לכאורה לתי' השני דפי' חמרא היינו העומד לימכר איך הונח בזה קושיתם שהקשו דהוי דבר שלבל"ע כיון שהיין עומד לימכר. ואם כונתם בזה הוא דהוי כמו דקל לפירותיו כמו שתירץ בתירוץ הראשון א"כ היינו הך ומה חידשו בתירוץ השני. אלא דהא ל"ק דהחילוק ברור דלתירוץ ראשון דמי חמרא הוי כמקדיש שור וכדקל לפירותיו וחמרא היינו חמרא ממש דליתוב ליה מיניה. ולתירוץ השני דמי חמרא היינו היין שנמכר וחמרא היינו שלא נמכר ודמים קאמר ומהני מטעם דהוי כדקל לפירותיו והוא הפך מתי' הראשון והיינו דאיכא בינייהו..
א"נ נ"ל דבין לתירוץ א' וב' חמרא היינו דליתוב ליה חמרא ממש. אלא בלדמי חמרא הוא דאיכא בינייהו דלתירוץ הראשון אף דעדיין היין לא נמכר הואיל ואמר דמי חמרא הו"ל כדקל לפירותיו, ולתירוץ השני דוקא לפי שכבר נמכר הוא דמהני שהמעות הם בעין אבל אם לא נמכר לא מהני דהו"ל דשלבל"ע כנ"ל יותר נכון. וכ"ת לפי תירוץ שני מאי שנא מאו' דמי שור זה עלי דמהני ולא חשיב דשלבל"ע. שנייא ההיא דחיובא עליה דידיה רמיא במ"ש עלי הילכך חשיב כבא לעולם, משא"כ הכא דאמר דמי חמרא ולא אמר עלי דליכא חיובא עליה דידיה הלכך הוה כדשלבל"ע וכדבעינן מימר קמן בס"ד, אך הא ק"ל על תירוץ הראשון שתירץ דחשיב כדקל לפירותיו והו"ל כאו' דמי שור זה עלי עולה. דלפ"ז מאי קאמר הש"ס דאמר מחמרא ליפות כחו לענין אבידה אם אבדו הדמים הא לפי מאי דמדמינן לאו' דמי שור זה עלי עולה, איכא יפוי כח באו' דמי חמרא גם לענין אם אבדו הדמים דמיחייבי יורשים באחרים. דהלא ידוע ההבדל דיש בין אומר הרי זו לאומר הרי עלי כדתנן בפ"ק דמגילה דבאו' הרי עלי אם נגנבו או אבדו חייב באחריותן דכמאן דטעין אכתפיה דמי. ה"נ באומר דמי שור זה עלי נמי דכותה דהואיל דאמר עלי הא שעבד גופיה ואם נגנבו או אבדו מחייב באחרים וא"כ כיון שדימו אמירת דמי חמרא לאומר דמי שור זה עלי הא איכא יפוי כח לענין אבידה ומחייבי היורשים באחרים ול"ל למי' מחמרא ליפות כח כיון דבלאו הכי בדמי מיופה מכל דופי. וכעין זה קשה לי לתירוץ השני שתירץ דדמי חמרא היינו שכבר נמכר. דא"כ היכי מצו אמרו ליה אבדו מעותיך הלא הואיל וכבר המעות היו בעין בעת ההיא ברשותייהו קיימי ואם נגנבו אחריותם עליהם כל שלא באו לידו וא"כ ל"ל למי' מחמרא ליפות כחו בדמי חמרא סגי ליפות כחו דאטו המתחייב לחבירו במנה ואמר לו הנה הוא בביתי ומת ונגנב מי לא בעו יורשים שלומי לקיים החיוב. אלא דהא ל"ק דאיכא למימר כיון דהנך דגניבה מתנה הוא לא דמי לחוב דעלמא ולכן כל עוד שלא באה ליד הזוכה אם אבדו מצו יורשים לדחותו ולהפיצו מעליהם בטענה כל דהו אם לא במיפה כחו. ובהכי ניחא גם מאי דאקשינן לפירוקא קמא דהואיל ומתנה הוא מצו יורשים לדחותו כיון שלא זכה. ומה שדימו אותו לדמי שור זה לאו לגמרי מדמו ליה אלא דוקא לענין דלא חשיב דשלבל"ע מיהו הא כדאי' והא כדאי'.
עוד נ"ל דגם דאומר דמי שור זה עלי עולה אם נגנבו תו לא מיחייב דהא הקדש דמים הוא ול"ד לאו הרי עלי עולה דהקדש הגוף הוא אלא דלא הונח לי דהא הלכה רווחת פסקה הר"מ פט"ו ממעה"ק דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה וכמ"ש טעמא בש"ס דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף עיין עליו. וכיון שכן ק"ל בדברי התוס' תרתי חדא דבאומר דמי שור זה הואיל וקדיש קדושת הגוף הו"ל כאומר הרי עלי עולה ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן. וא"כ אי מדמי' ליה באו' דמי חמרא לאומר דמי שור זה עולה, פשיטא דמחייב בגניבה ואבידה ומה צורך לומר מחמרא.
ותו דפשט דברי התו' מורין דבאו' דמי שור זה עולה הו"ל קדושת דמים מדקא מדמו ליה לדקל לפירותיו, וליתא דלפי ההלכה קדיש קדושת הגוף והיא עצמו יקרב עולה. ודוחק לומר שהתו' כתבו כן לדעת רש"י בתמורה דף י"ט ע"ב דפליג וס"ל דלא אמרי' מגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף כמבואר שם והתו' לדעת רש"י קיימי חדא דדוחק לאוקמיה כיחידאה דלא כהלכתא ולפחות היה להם לבאר דבריהם דאליבא דר"ש היא. ותו דנ"ל דבהא דהקדיש זכר לדמיו אזיל ומודה גם ר"ש לס' רב כהנא ורבא דקדיש קדושת הגוף וע"כ לא נחלק עליהם אלא במפריש נקבה לאשם דלרבא ורב כהנא בעי מומא מטעם דמגו דנחתא ליה וכו' ולר"ש לית ליה האי מגו כיון דהיא גופא לא חזי להקרבה כמבואר שם בש"ס אבל בהקדיש זכר לדמיו גם ר"ש יודה דקדיש קדושת הגוף כיון דחזי להקרבה וכיון שכן הדרא תמיהתין לדוכתא בדברי התוס' הם דלא כהלכתא המוסכמת לכ"ע. והיה נ"ל לתרץ שדברי התוס' מיירי במקדיש זכר בעל מום וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים אמתני' דהאו' הרי נטיעות אלו קרבן ושקלי' וטרי' עלה ואמרינן הכא למאי עסקי' באו' לדמי. וע"ז כתב הר"ן דהוי כמקדיש זכר בעל מום יעי"ש. אלא דגם זה אינו נוח לי שהי"ל לתו' לבאר דבריהם.
והיותר נ"ל בזה הוא דהתו' לא נחתי להשמיענו דהוי קדושת דמים או קדושת הגוף דודאי דקדיש קדושת הגוף אלא דלעיקר טעמא אתו דהא טעמא דקדיש קדושת הגוף הוי משום דאמרי' מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף אלמא דקדושת הגוף במיגו ילפי' לה. והיאך מעיקרא נחתא ליה קדושת דמים הא הוי דשלבל"ע, לזה הוא דכתבו התו' דהוי כדקל לפירותיו לענין דנחתא ליה קדושת דמים ולא הוי דשלבל"ע אבל לעולם דבמקדיש זכר לדמיו גם התו' סברי דקדיש קדושת הגוף כנ"ל.
ומעתה יש לי לומר דהא דמדמי התו' דמי חמרא לההיא דהאומר דמי שור זה וכו' לענין דהוי דשלבל"ע מדמי אבל לאו לגמרי דבמקדיש שור זה לדמיו קדיש נמי קדושת הגוף ומחייב בגניבה ואבידה ולא ראי זה כראי זה דהכא דאמר דמי חמרא לא מיחייב באבידה ולהכי בעי' דלימא מחמרא ליפות כחו כנ"ל.
וראיתי בתו' ס"פ נערה בעובדא דההוא דאמר הבו ת' זוזי מן חמרא לברתי איקר חמרא אמ"ר יוסף רווחי ליתמי, והקשו התו' ד"ה ת' זוזי וכו' ואע"ג דבפ' התקבל גבי גניבה וכו' וקאמר דלא קנה ר' אבינא וכו' וי"ל דהתם נמי מסיק מחמרא ליפות כחו ע"כ. ולכאורה לא ידענא מאי קשיא להו ודקארי לה מאי קארי לה דאטו לא ידעי המסקנא ומה צורך לקושיא וכו' והנ"ל דלעולם ידעי הך מסקנא אך תמיהתם היתה דממ"ש בהך עובדא אייקר חמרא וכו' דמפשט פשיטא ליה דודאי קניא רק הספק היה איוקרא ואמאי לא נסתפקו גם בעקר הקניה דאיכא צד לו' דלא קנה כדאשכחן בעובדא דגניבה עד דאסיקנא דמחמרא ליפות כחו ה"נ הי"ל לרב יוסף להסתפק גם בעיקר הקניה אי קנתה או לא ולזה תי' וי"ל דהתם נמי וכו' כלומר דהך עובדא הוה בתר המסקנא דהתם ולכך לא נסתפקו בעיקר הקנייה דמפשט פשיטא להו דקנה רק איוקרא הוא דנסתפקו וק"ל.
הנלמד מהך דפ' נערה דבאו' מחמרא אי אייקור חמרא רווחא ליתמי דהא מן חמרא הוי כמו מחמרא כמ"ש התו', ולכאורה יש לדקדק דמאחר דאסיקנא דמחמרא ליפות כחו א"כ הי"ל לומר דאי אייקור רוחא דמקבל המתנה כי היכי דלהוי יפוי כח חבל השתא דאמינא רווחא דיתמי נמצא דהורע כחו לענין יוקרא ואלו ממשפ"י רש"י נר' דהיפוי כח אינו אלא דוקא לענין החמיץ או אם בדו המעות אבל לא לענין יוקרא וצריך טעם לחלק ביניהם, ורש"י ז"ל שם בפ' נערה נר' דנרגש מזה ופי' וז"ל ארבע מאה זוזי מן חמרא משמע אותו יין משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה, כונתו רצויה ב"ה דיש הבדל בין או' הבו ת' זוזי מן חמרא לאו' הבו ת' זוזי חמרא, דמן חמרא היינו דוקא לשעבד לו היין ואם החמיץ חייבים לשלם ולא מצו אמרי שלך החמיץ אבל לא לענין יוקרא דבשלמא אם היין עצמו היה אומר ליתן לה והיה אומר הבו ת' זוזי חמרא הוי ודאי דיוקרא דידה הוי ולא דיתמי דכי היכי דפסידא דידה הוא ואם החמיץ פסידא דידה ה"נ יוקרא דידה הוי דקרוב לשכר ולהפסד הוא אבל השתא דאמר מן חמרא ואינו קרוב להפסד גם לשכר דהוא היוקרא לא זכה אלא דיתמי הוי ולפ"ז נמצא דשאני ליה לרש"י ז"ל בין אומר מחמרא לאו' חמרא, דבאו' חמרא אז יוקרא דידיה הוי מטעמא דכתי'.
אמנם יש עוד שתי סברות בדבר והוא אשר כתב הרא"ש אהך עובדא דס"פ נערה הנז' אמ"ר יוסף רווחא ליתמי כתב הראב"ד דוקא דאמר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפ' התקבל ולא דמיא כלל להך דהיכא דהתם לא קאמר אלא לענין אם קנה אם לא קנה דר' אבא סבר לא קנה משום דחמרא לא אמר, דמי חמרא לא אמר מחמרא קאמר ומסיק דמחמרא ליפות כחו קאמר יקנה אבל הכא ל"ש עכ"ל, הרי דלהראב"ד ז"ל ס"ל דבאומר מדמי חמרא הוא דהוי יוקרא דיתמי אבל באומר מחמרא אז היוקרא הוי דברתא, ומינה דגם בעובדא דגניבה כן הדין מאחר דעיקר ראיתו היא מההיא דפ' התקבל, אבל דעת הרא"ש דלא שנה ולעולם הוי יוקרא ליתמי.
וראיתי בפסקי מרן הגדול זרע אברהם חח"מ סי' א' הביא דברי הרא"ש הללו ודברי הרא"ש דפ' התקבל שהביא דברי ריצב"א וחלק על דברי ריצב"א שפי' דברי רש"י דאו' לו שלך החמיץ וכו' עד הלכך הוי שותף ביין כלו יע"ש. וקשה דכיון דהוא שותף בכל היין גם כי אייקר חמרא נימא דאית ליה רווחא לפי חשבון ואם נאמר דאה"נ דאם אמר מדמי חמרא יש לו חלק בריוח לפי חשבון כי אמר מחמרא נמי כ"ש דאית ליה רווחא דהא ליפות כחו הוא בא והרי כי אייקר הורע כחו שאין לו חלק בריוח. ויש ליישב דעדיפא ליה קרנא שיהיה קיים וכו' עד וכדאמרינן בעלמא בוצינא טב מקרי עכ"ל מורינו הרב נ"ע יע"ש דף נ"ה, ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתיה טרם בואי לעמוד על תירוצו אליץ יושר על עיקר תמיהתו שתמה על דברי הרא"ש. דהלא תורף תמיהתו היא דממ"ש הרא"ש בפ' נערה וחלק על הראב"ד וס"ל דלא שנה אלמא דס"ל דלענין יוקרא לעולם רווחא ליתמי היא ל"ש אמר חמרא או דמי חמרא או מחמרא אם נתיקר הריוח ליתמי, ואלו ממ"ש הרא"ש בפ' התקבל שחלק על ריצב"א וס"ל דההפסד לפי חשבון משום דהוי שותף א"כ כיון דהוי שותף לענין ההפסד גם בריוח יטול כפי חשבון כדין שותף, ואלו מההיא דפ' נערה מוכח איפכא דלעולם רווחא דיתמי. ונמצאו דברי הרא"ש דפלגן בהדייהו, זה הוא תורף תמיהת מורינו הרב נ"ע.
ואני בעניי נלע"ד דאין שום תימא כלל דמ"ש הרא"ש בפ' נערה וחלק על הראב"ד וקאמר אבל הכא ל"ש. היינו כלפי מ"ש הראב"ד דדוקא בדאומר דמי חמרא הוא דרווחא ליתמי אבל מחמרא הוי דמקבל המתנה הואיל וליפות כחו נתכוון וגם לענין יוקרא מיפי' כחו ואמרינן דהוי של מקבל המתנה. כלפי זה חלק עליו הרא"ש ואמר דל"ש פי' ל"ש אם אמר דמי חמרא או מחמרא דהוי רווחא ליתמי. אבל באומר הבו ת' זוזי חמרא ודאי דס"ל להרא"ש דבזה אם נתייקרו זכה מקבל המתנה בריוח לפי חשבון וכאשר אתן טעם לשבח לקמן בס"ד. ומ"ש הרא"ש בפ' התקבל וחלק על הריצב"א וס"ל דההפסד לפי חשבון משום דאין ברירא והוי שותף, ההיא באו' הבו ליה ת' זוזי חמרא בדוקא דהא עיקר פלוגתייהו דריצב"א והרא"ש היא עמ"ש רש"י דמצי א"ל שלך החמיץ דלדעת ריצב"א בדוקא היא ומפסיד הכל ולדעת הרא"ש והתו' דאינו מפסיד אלא לפי חשבון, והרואה יראה שדברי רש"י אינם אלא באו' הבו ליה ת' זוזי חמרא דמצו א"ל שלך החמיץ ונמצא לפ"ז דמ"ש הרא"ש וחלק על ריצב"א וס"ל דמפסיד לפי חשבון משום דהוי שותף לא אמרה הרא"ש אלא דוקא באומר חמרא אבל באומר דמי חמרא וכ"ש מחמרא דאז ודאי לא הוי שותף כלל ודאי דרווחא ליתמי דוקא הוי, וטעם לדבר דבשלמא באומר חמרא דמצו א"ל שלך החמיץ נמצא דיש לו שותפות בגוף היין עצמו שהרי אמר חמרא הלכך מפסיד לפי חשבון כדין שותף ואז ודאי גם אי אייקר חמרא הריוח לאמצע וזכה מקבל המתנה בריוח לפי חשבון כדין שותף גמיר דנוטלין בריוח ובהפסד ה"נ דכותה ושפיר. אבל באו' דמי חמרא שאין לו אלא דמים ואין לו שותפות בגוף היין וכן באו' מחמרא שאין לו שותפות בגוף היין דליפות כחו נתכוון שלא יפסיד בהחמיץ או בנאבדו המעות בהני תרי דוקא ודאי דאם נתייקרו הוי רווחא ליתמי הואיל ולית ליה שותפות בגוף היין ואם החמיץ לא מצו א"ל שלך החמיץ וכיון שאין לו בהפסד גם בריוח דינא הוא דלא זכה מקבל המתנה אלא דיתמי הוי והוא טעם נכון וברור לעין כל. כלל הדברים דמ"ש הרא"ש בפ' התקבל דהוי שותף אינו אלא באו' חמרא דוקא, ומ"ש הרא"ש בפ' נערה דל"ש ורווחא ליתמי היינו דוקא באומר דמי חמרא או מחמרא וכן מצאתי הדבר ברור בפסקי הרא"ש דפ' נערה דהיינו דוקא בדמי חמרא או מחמרא יע"ש. ובזה עלו ובאו דברי הרא"ש על נכון ולא פלגן בהדיהו ונחה שקטה תמיהת מורינו הרב נ"ע כנלע"ד.
אמנם העומד לנגדי ככותל בחילוקי זה הם דברי רבינו בעל הטורים בנו בח"מ סי' רנ"ג כתב וז"ל ואם נתייקר לעולם הוי הריוח ליורשים באיזה ענין שאמר עכ"ל יע"ש. וממ"ש באיזה ענין שאמר פשט הדברים מורים דל"ש אמר חמרא או דמי חמרא או מחמרא דרווחא דיתמי. אלמא שכן הבין פי' דברי אביו הרא"ש ז"ל. וכ"כ עליו הב"ח ז"ל שם, ומ"ש וכן אם נתייקר וכו' בס"פ נערה וכו' עד ומפרש רבינו דל"ש היינו בכל ענין שאמר בין שאמר מדמי חמרא בין שאמר חמרא בין שאמר מחמרא הריוח ליורשים עכ"ל יע"ש, ולפי זה אין מקום לחילוקי וגם לא לתירוץ מורינו הרב נ"ע דלפי תירוצו הנז"ל נר' דדוקא באומר מחמרא הוא דאין לו שותפות ואין לו חלק בריוח משום דקרנא עדיף ליה, אבל באומר חמרא או דמי חמרא הריוח לאמצע מדין שותף הואיל ולא יפה כחו. ואחר המחילה רבה מהוד תורתו ולחיכנא עפרא מתותיה דברי הטור הנז' יצאו נצבים ועומדים לקראתו דנראין דבריו דס"ל דלגמרי רווחא דיתמי הפך דבריו ומרן נ"ע לא שלטו עיניו בדברי הטור. והשתא לפי דברי הטור הנז' הדרא תמיהת מורינו הרב נ"ע בדברי הרא"ש לדוכתא שדבריו סתרי אהדדי ובתי' מורינו הרב אין שום ארוכה ומרפא אחרי דהטור בנו כתב הפך דבריו. ואילו היה רואה אותם ברי לי דמהדר הוה קהדר ביה.
ולפי מה שהלצתי אני בעניי הגם שדברי הטור נראין הפך כמ"ש, מ"מ יש לי צד ארוכה ומרפא והוא בחיקור דין דהלא כלל מוסכם בידינו דקיצור פסקי הרא"ש עשאם הטור ז"ל והרואה יראה כי שם שפתיו ברור מללו דמ"ש הרא"ש ל"ש לא קאי אלא באו' דמי חמרא או מחמרא כאשר עיני בשר לו המה יביטו יראו בפסקי הרא"ש דפ' נערה. וא"כ יקשה עליו דאיך כתב הטור דלגמרי רווחא דיתמי דהוא הפך מ"ש בפסקי אביו. ובעמדי בזה האיר ה' עיני ומצאתי בפרישה בסי' הנז' שכתב על דברי הטור וז"ל ומ"ש רבינו באיזה ענין שאמר בא לאפוקי מהראב"ד שכתב דדוקא באומר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא דאז היין באחריות הריוח למקבל קמ"ל שאין חילוק וכ"כ הרא"ש עכ"ל יעי"ש.
וכראותי דברים אלו שמח לבי ויגל כבודי ויאורו עיני דלפ"ז מ"ש לעיל לישוב דברי הרא"ש חזר לתוקפו ולאיתנו ואין מדברי הטור שום סתירה אחרי ראותי דברי הפרישה הנז' דמ"ש הטור היינו דוקא באו' דמי חמרא או מחמרא אבל חמרא אז גם בריוח זכה מקבל המתנה לפי חשבון וכטעמא דיהיבנא לעיל לחלק ביניהם והן הן הדברים שכתב הטור בפסקי אביו הרא"ש ואין בהם נפתל ועקש ודוק.
ועפ"י הדברים הללו נמצא שדעת הרא"ש כדעת רש"י ז"ל דפ' נערה שהבאתי לעיל דס"ל לחלק בענין יוקרא בין אומר מחמרא לאומר חמרא וכדכתיב' לעיל וטובים השנים הרא"ש ורש"י בחדא שיטה אזלי.
עוד זאת מצאתי ראיתי למורינו הרב שם בפסק הנז"ל דף נ"ה הקשה על דברי הרא"ש שם בפ' התקבל שאחר שהביא דברי ריצב"א דחה הרא"ש ז"ל את דבריו וכתב דלא דמי דהמפקיד דבר מבורר מצי א"ל שלך מ אבל אם הקנה בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו מעולם הלכך הוי שותף וכו' ועל דברי הרא"ש הללו תמה מורינו הרב וז"ל והדברים תמוהים אצלי דהא בשלהי מס' מנחות גבי הא דתנן האומר כבש מכבשי הקדש וכו' מייתי התם מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול וכו' ופסקו הר"מ בפכ"א מה' מכירה וכו' יע"ש. והרי התם לא נתברר חלקו ומה לי חבית בין החביות לבית בין הבתים או לשור בין השוורים והרי כל ההפסד עליו אעפ"י שלא נתברר חלקו וגם הרב בני חיי בטח"מ סי' קנ"ד עמד על תמיהה זו ונשא ונתן עליו ולבסוף עלתה הסכמתו דמ"ש הרא"ש אבל אם הקנה לו בחביותיו עשר חביות ר"ל מלא עשר חביות דקאי איין יעי"ש באורך.
ולפירוקא דהדין מלתא נ"ל דיש הפרש בין מכר למתנה דבמוכר טעמא דאמרינן בההיא דבית בביתי וכו' דמראהו מת מראהו נפול היינו משום דיש ברירה ומצינא לברורי הי מינייהו מכר, והיינו מכח הדמים שנטל דאינו דמי בית המעולה לדמי בית הגרוע דלפי ערכו מקבל הדמים ונמצא דהדמים מודיעים וכן בשור כי האי גוונא דאינו דומה דמי שור שמן ובריא לדמי שור כחוש וכההיא דאמרינן בר"פ המוכר פירות בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו' דאקשינן ולחזי דמי היכי יהיב ומשני וכו' וכתב הר"ן ז"ל וכן נמי אמרינן דהדמים ראיה לפי הדמים שנתן לו יוכל להכיר דעת הלוקח וכו' ומיהו היינו דוקא בכיוצא בזה ששאל ממנו שור ושור קא תבע ליה וכו' אבל שאל לו צמד וכו' יעי"ש. הרי דבמין א' הדמים ראיה ואמטו להכי אמרינן במנחות דמראהו מת מראהו נפול דאיכא ברירה ע"י הדמים שנתן. משא"כ במקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו דבמתנה הוא דיהיב להו דליכא בהו ברירה דאין במתנה צד לומר הדמים מודיעים הלכך העלה הרא"ש ז"ל דההפסד לפי חשבון ושאני ליה בין נותן למוכר כדבר האמור כנ"ל לחלק. וסעד לחילוקי זה מצאתי ראיתי לה"ה בפי"א מה' זכיה עמ"ש הר"מ בדין ח' ש"מ שאמר תנו חלק לפ' בבור היין שיש לי יטול רביע וכו' כתב ה"ה וז"ל וכתב רבי' חננאל ז"ל דהא מתניתא דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעין בענין זה וכ"כ הגאון בס' המרח דבאומר חלק בשדה שלי אני מוכר לך בכך וכך הק' חלק א' בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק עכ"ל בחידושי הרשב"א ז"ל ע"כ, הרי דיש הפרש בין מתנה למקח וממכר וזה סעד לחילוקי הנז' שהלצתי בעד הרא"ש.
ואכתי לא הונח לי דאם איתא דטעמא דההיא דבית מביתי הוא משום דהדמים ראיה כדכתיב' א"כ מאי פריך הש"ס בשלהי מנחות אמתני' דא' משורי הקדש מההיא בריתא דהאומר בית בביתי וכו' מראהו נפול אמאי לחזי דדיין נפל ומשני יד בעה"ש על התחתונה ואי איתא מאי פריך שאני התם דהדמים ראיה והכי הו"ל הש"ס לשנויי ואמאי הוצרך לשינוייה דיד בעה"ש, אלא ודאי מדפריך הש"ס ולא משני הכי ליכא למי' דמיירי כגון היכא דליכא דמים אלא במוכר בשטר דשטר הוא א' מדרכי הקניות והואיל וליכא דמים אלא עיקר הקניה בשטר לא מצי לשנויי הכי דהדמים ראיה. א"נ דהך סוגיא אזלא כרבנן דפליגי עליה דר"י בפ' המוכר הספינה דף ע"י ולא ס"ל דהדמים ראיה גבי צמד ובקר ואמטו להכי לא משני הש"ס דהדמים ראיה וכדבעינן מימר קמן בס"ד. וכיון שכן לא העלינו שום מזור וארוכה להרא"ש ותמיהת מורינו הרב שתמה על הרא"ש מההיא דמנחות בדוכתא קאי ויגענו ולא הונח לנו.
ונטיתי ידי לבור לי דרך אחרת בישוב דברי הרא"ש ז"ל והוא כי הרואה יראה שם בדברי ריצב"א שהביא הרא"ש דהביא שתי ראיות א' מההיא דבכורות מההיא דהמפקידו טלה ושניא לה מההיא דבית כור דהאומר חצי שדה וכו' דנוטל כחוש, ושתי הראיות דתחן הרא"ש לההיא דבכורות משום דיש ברירה. וההיא דחצי שדה כתב הרא"ש דאין ראיה דשאני התם שכבר הוברר חלקו. דבריו בזה לכאורה באו סתומים דא"כ אמאי אמרי' עלה משמנין ביניהם הלא הוברר חלקו וצריך לדעת ברירה זו מה טיבה. לכן נלע"ד דאפשר דהוא עפ"י המוסכם אצלינו בכמה דוכתי דמוכר בעין רעה הוא מוכר יכל הנותן בעין יפה הוא נותן. ולכן בההיא דחצי שדה דבמכר היא אמרינן דנוטל הכחוש מטעם דהמוכר בעין רעה הוא מוכר וזהו שכתב הרא"ש בההיא דחצי שדה משום דהוברר והיינו מהך טעמא גופא דמוכר בעין רעה. ועפ"י זה אשובה לתמיהת מורינו הרב על הרא"ש די"ל דמ"ש הרא"ש דבמקנה עשר חביות וכו' דההפסד לפי חשבון היינו דוקא בנותן מתנה דבגוה משתעי והואיל ובעין יפה הוא ניתן הלכך ההפסד לפי חשבון אבל בההיא דבית בביתי יכו' דמראהו מת היינו משום דבעין רעה מוכר, וזהו בעצמו מ"ש בש"ס יד בעה"ש על התחתונה מטעם דבעין רעה הוא מוכר והלכך מרעינן ליה לשטריה וידו על התחתונה. ונמצא לפי האמור שדעת הרא"ש לחלק בין נותן למוכר מהטעם האמור כנ"ל לישב דעתו ז"ל. א"נ נ"ל ודרך אגב אתנהלה לאיטי בעטי ממקום למקום כי דברי תורה כפטיש יפוצץ צלע ונעוץ תחלתה בסופה, הן קדם על דברי הרב המגיד דפי"א מה' זכייה ומתנה דין ח' שהביא דברי רבי' חננאל כנז"ל חזי הוית להרב לח"מ הביא מה שתמה עליו הנמק"י מההיא דצמד בקר ומה שתירץ והקשה ממ"ש הר"מ פכ"א ממכירה בית מביתי וכו' נותן לו הקטן ונימא נחזי דמי היכי יהיב ולהוו הדמים ראיה. ומכח זה כתב דהר"מ לא ס"ל כר"ח שפסק דהדמים מודיעים אלא הר"מ ס"ל כרבנן דפליגי עליה דר"י בפ' המוכר את הספינה גבי צמד ובקר וס"ל דאין הדמים ראיה והביא ראיה לזה אבל לרבי' חננאל לעולם הדמים מודיעים והא דאמרינן במנחות בית מביתי וכו' מראהו נפול לא שייך הודעת דמים דלעולם שכזה היה שוה מתחלה אלא שיאמר לו זה שמכרתי לך וביתך הוא שנפל וכו' ז"ת דברי הלח"מ ז"ל, ולכאורה יש לגמגם בזה חדא דדוחק לומר דרבי' חננאל יסבור לגמרי בכל מקום דהלכתא כר"י דהדמים מודיעים דמאחר דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה וס"ל דאין הדמים ראיה ומאחר דרבים נינהו הו"ל למפסק כוותיהו, ותו קשה עליו מההיא דפ' המוכר את הבית דף ס"א ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא מזבננא לך הואי ליה תרתי ארעתא וכו' אמר רב אשי חדא ארעא א"ל תרתי לא א"ל וכו' ואי אמר ארעתא סתמא מיעוט ארמתא שתים ואי א"ל כל ארעתא כל ארעתא דאית ליה וכו' ופסקה הר"מ פכ"א דמכירה דהאומר שדות אני מוכר לך דמיעוט שדות שתים וכן פסק הטח"מ סי' רי"ח יע"ש, ואם איתא דהדמים מודיעים אמאי לא קנה אלא שתים הלא לחזי כמה דמים נתן ולהוו הדמים ראיה. והנמק"י ז"ל כתב שם וז"ל ארעתא מיעוט ארעתא שתים וכו' עד וקי"ל כרבנן דאמרי אפי' במטלטלי אין הדמים ראיה לעיולי מילתא שאינו במשמעות הלשון ע"כ, ולפי דברי הלח"מ דס"ל בעד רבי' חננאל דלגמרי ס"ל דהדמים מודיעים אם כן יקשה דאמאי אמרינן דמיעוט ארעתא שתים הלא הדמים ראיה. ונ"ל דמכאן סעד למ"ש הנמק"י שם בהמוכר את הבית בההיא דתניא האו' תנו חלק לפ' בבור וכו' שהביא דברי רבי' האיי ורבי' חננאל דמוקי להו במתנה אבל במכר הדמים מודיעים וכו' והקשה לדבריהם וא"ת והא קי"ל כרבנן דאמרינן בפ' המוכר גבי צמד ובקר שאין הדמים מודיעים, וי"ל דשאני התם דעיולי במקח מה שאפשר וכו' יע"ש הריד ס"ל להנמק"י בעד ר"ח דלאו לגמרי אמרינן דהדמים ראיה אלא דוקא היכא שיכול להכנס במקח שנתכוון לזה, הא לאו הכי הלכתא כרבנן ואמטו להכי בההיא דארעתא דמיעוט רבים שנים לא אמרינן דהדמים ראיה לעיולי מלתא שאינו במשמעות הלשון ונמצא לדעת הנמק"י דר"ח ס"ל כרבנן ושפיר. אבל לפי דברי הלח"מ בעד ר"ח דלגמרי ס"ל דהדמים מודיעין ודלא כרבנן א"כ הדרא קו' לדוכתא מההיא דארעתא כאמור, וסבור הייתי לומר דלדעת הלח"מ יסבור בההיא דארעתא לדעת ר"ח דמיירי במוכר בשטר בלחוד היא דליכא דמים והואיל דבשטרא הוא דקני הקרקע הלכך לא שייך לומר דלהוו דמים ראיה, ולכן אמרינן בההיא דארעתא דלא קנה אלא שנים משום דיד בעה"ש על התחתונה ודייני' ליה לגריעותא הואיל ומיעוט רבים שנים כנ"ל להליץ בעד ר"ח לסברת הלח"מ ז"ל ולפ"ז נפקא דבקונה בדמים אף דאמר ארעתא לא יהבינן ליה תרי אלא הדמים מודיעים לדעת ר"ח, אך קשיא לי לפ"ז בההיא דלקמן בפ' המוכר את הבית בהנהו מימרי דמצר ופלגא שהביא רבא וכן בההיא דהאומר תנו חלק לפ' בבור דבתוספות מתנייא כל הני מילתי בין במכר בין במתנה היא, ור"ח ורבי' האי העמידום דוקא במתנה ולא במכר מטעם דאי במכר אז ודאי דהדמים מודיעי' כאשר כתב הנמק"י כל זה אהך סוגיא יע"ש באורך, ואי כדאמרן מאי דחוקיה דר"ח לאוקמיה במתנה ולא במכר אי משום דהדמים מודיעים אכתי לוקמה לכל הני מלתי דבמכר נמי מיתוקמו וכגון שלא מכר בכסף אלא בשטר שהוא א' מדרכי ההקנאה והואיל ועיקר הקנייה אינה אלא בשטר דלא שייך לומר דמים מודיעין הלכך אזלינן בכולהו לגרועי משום דיד בעה"ש על התחתונה, אלא ודאי מדלא מוקי בהכי ש"מ דס"ל לר"ח דהדמים מודיעים מיהו לאו לגמרי אלא דוקא היכא דאיכא לעיולי במקח ההיא מלתא אבל במידי דליכא לעיולי במכר ההיא מלתא לא אמרינן דהדמים ראיה וכמ"ש הנמק"י לדעת ר"ח כנז"ל, וא"כ לדברי הלח"מ דס"ל בעד ר"ח דהדמים ראיה הדרא תמיהתין לדוכתא מההיא דארעתא. גם הרשב"א בחידושיו לבתרא פ' המוכר את הבית דף ס"ג אההיא דהאו' תנו חלק לפ' בכור וכו' הביא דברי רבי' חננאל שכתב קי"ל דהני שמעתתי דרבא והא מתניתא דסומכוס בהקנאת מתנה אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעים ואנו עתידים לפרש הדמים מודיעים במקומו וכו' והביא דברי רבי' האיי שהוא סובר דההיא דסומכוס במתנה היא אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתתי דרבא פירש במכר והוא ז"ל נתן טעם לדברי רבי' האיי יע"ש, ובסוף דבריו כתב וז"ל ודינו של ר"ח קרוב הוא לע"ד להיות הרמים ראיה בהנך שמעתתא כולהו אף לקיים המקח כמ"ש בתורא דרדיא וקרון ופרדות ויתברר לך מדברינו בפ' המוכר פירות בס"ד עכ"ל הרשב"א שם יע"ש באורך, ובפ' המוכר פירות אההיא דרדיא דפריך הש"ס בדף צ"ב ולחזי דמי היכי יהיב כתב הרשב"א ז"ל מקשו הכא רבנן והא קי"ל כדברי חכמים שאין הדמים מודיעים, ופריך לה רב יוסף הלוי ז"ל דכי אמרינן אין הדמים ראיה ה"מ לעיולי ככלל המכר מלתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר וכו' אבל במכר גופיה לאודועיה אי לרדיא זבין וכו' והוי הדמים ראיה וזה התירוץ הנכון בקו' זו שהרי בקרון ופרדות וצמד ובקר כשאדוקין בהם אז הוא דאמרינן דהדמים מודיעים. כמ"ש בפרקין דלעיל עכ"ל הרשב"א ז"ל יע"ש, ומתוך הדברים הללו יתבאר דממה שהשוה בפ' המוכר את הבית דעת ר"ח לדעתו ז"ל כנז"ל בסוף דבריו הדברים ממשמשין ובאין דס"ל בעד ר"ח דהא דהדמים מודיעים לאו לגמרי הם אלא דוקא היכא דמצינא לעיולי ההיא מלתא בדברי המוכר כההיא דלרדיא וקרון ופרדות וצמד ובקר כשאדוקין בהם אז הוא דאמרינן דהדמים מודיעים, הא לאו הכי כגון צמד ובקר ודומיהן לא אמרינן דהדמים מודיעים מטעמא דלא עיילינן בדברי המוכר מלתא אחריתי שאינה בכלל כמ"ש הר"י ן' מיגאש. וכמ"ש הנמק"י בדעת ר"ח כנז"ל.
ומתוך זה הנך רואה דמ"ש הלח"מ בדעת ר"ח דלגמרי ס"ל דהדמים מודיעים הוא הפך ממ"ש הרשב"א והנמק"י בעד ר"ח ואין קיום לדבריו בין מדברי הרשב"א והנמק"י ובין מההיא דארעתא שהזכרנו לעיל וצל"ת ומדברי הרשב"א דפ' המוכר את הבית שהבאתי כנז"ל יתבאר לך דר"ח ורבי' האיי פליגי והוא זה דאילו ר"ח כל הני שמעתתי דרבא ודסומכוס המוזכרים שם מוקי להו דוקא במתנה לא במכר אבל בשאר שמעתתי דרב במצר ופלגא במכר נמי היא, וכתב הרשב"א דנר' שהוא סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מצד ארעא דמיניה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך הכי קאמר חלק ששוה הדמים הללו ולפיכך אמר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת נוטה אלא לפי דמים נוטל בדקדוק ובחקירה וכו' יע"ש, ובכן קשיא לי בדברי הנמק"י בפ' המוכר בההיא דסומכוס באומר תנו חלק לפ' בבור כתב הנמק"י דמשמע מן התוספתא דלאו דוקא במתנה אלא הוא הדין במכר וכו' אבל הגאונים ז"ל רבי' האי ור"ח ז"ל מוקמי לה דוקא במתנה וכו' אבל במכר הדמים מודיעים כיון שלא אמר לו חלק ידוע מחשבים ביניהם לפי הדמים דהכי קא"ל חלק א' ששוה כך וכך מעות אני מוכר לך. אבל לעיל אמר לו פלגא בפי' שהוא סך ידוע הלכך אפשר דמיירי בכל גוונא עכ"ל, והנה במ"ש אבל לעיל אמר לו פלגא וכו' משמע דס"ל דבהנהו דלעיל דעת ר"ח ורבי' האיי שוין דמיירי אפי' במכר ולא שייך לומר הדמים מודיעים מאחר שאמר פלגא בפי' שהוא סך ידוע, ולע"ד ליתא דזו היא דוקא סברת רבי' האיי דמחלק ובין ההיא דסומכוס להנהו שמעתתי דלעיל כמ"ש הרשב"א בעדו. אבל רבי' חננאל אין כן דעתו אלא בין ההיא דסומכוס וכל הני שמעתתי מוקי להו במתנה אבל במכר ס"ל דהדמים מודיעים בהנהו שמעתתי ודלא כרבי' האיי וא"כ איך הנמק"י השוה אותם דעת רבי' האיי ור"ח יחד מאחר דחלוקין הם ואישתמיטתיה מלראות דברי רבי' האיי ור"ח בשורשם וכעת דבריו נפלאו מני,
היוצא מן המחובר שדעת הרשב"א והר"י ן' מיגאש ור"ח ורבי' האיי וגם דעת הרא"ש ז"ל ריש פ' שור שנגח ובריש פ' המוכר את הספינה בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כ"ע שוין לטובה דהדמים מודיעין כל שאין הדמים מכחישין את הלשון אבל כשהן מכחישין את הלשון כההיא דצמד ובקר אז הלכתא כחכמים דאין הדמים ראיה יעי"ש איש במקומו לאותותיי וכבר זכרתי מזה לעיל, וגם הנמק"י נלוה עמם בס' זו וכמ"ש לעיל בפ' המוכר את הבית בההיא דארעתא יהבינן ליה תרתי כנז"ל דנראה דדוקא כשהוא מכחיש הלשון הוא דהלכתא כרבנן הא לאו הכי הכל שוין לטובה ולדעת א' נתכונו וסברי מרנן דהדמים מודיעין. ובכן קשיא לי על כולהו מההיא דשלהי מנחות דבית מביתי אני מוכר לך ושור משוורי ועבד מעבדי דאמרינן התם דמראהו מת מראהו נפול ואמאי נימא נחזי דמי היכי יהיב ולהוו הדמים ראיה מאחר שהלכה פסוקה היא והכא אין הלשון מכחיש את הדמים וא"כ נימא דמים מודיעים וכאשר תמה הלח"מ על רבי' חננאל תפול התמיהה על כל הני רבוותא שהבאתי דמה יענו דההיא דשלהי מנחות הנז' ואמאי באומר בית מביתי נותן לו את הקטן והן אמת כי אם הקו' לא היתה כי אם מההיא דבית מביתי לחוד הוה מצינא למפרקא דש"ס מיירי בקונה בשטר שהוא אחד מדרכי ההקנאה ולא יהיב דמי עדין והילכך אמרינן דהואיל דליכא דמים וכל קנינו אינו אלא בשטר הילכך יהיב ליה קטן ואם נפל מראהו נפול משום דיד בעל השטר על התתתונה וליכא דמים דנימא דמים מודיעים ושפיר אבל מההיא דשור משוורי ועבד מעבדי יקשה דאמאי מראהו מת להוו הדמים ראיה ואם נאמר דגם בעבד אין מזה קושי דהא אחד מדרכי הקנאותיו הוא בשטר וא"כ מיירי בקונה בשטר דליכא הוכחה בדמים ולכך מראהו מת מטעם דיד בעה"ש על התחתונה, ניחא בעבד דדמי לקרקע אבל בשיר משוורי דלא שייך קניית שטר קשה דלהוו הדמים ראיה. דאי מיירי בקנהו במשיכה א"כ היכי מראהו מת הלא הדבר ידוע מה שהקנהו שהרי משך אותו וידע שאינו זה, אלא ודאי דמיירי שהקנהו בדמים וא"כ לדעת הני רבוותא הנז"ל תפול עליהם התמיהה מההיא דשור משוורי דאמאי מראהו מת להוו הדמים ראיה, ובשלמא לדעת רבי' האי הנז"ל ניחא דל"ק דהא מדברי הרשב"א שהביא את דבריו נר' דס"ל דע"כ לא אמרינן דהדמים ראיה אלא באומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך דמים דאז יהבינן ליה לפי הדמים בדקדוק, משמע דכל שלא אמר לו בכך יכך דמים אז אין מחשבין ליה לפי דמים. וא"כ יכולני לומר דההיא דשור משוורי ובית מביתי לא מיירי בא"ל בכך וכך דמים ולכך לא הוו הדמים ראיה ומראהו מת ואין מחשבין לו לפי דמים ושפיר, אבל לשאר הפוסקים שהבאתי דלא ס"ל כדעת רב האי אלא ס"ל דהדמים ראיה כל שאינם מכחישים הלשון קשיא מההיא דבית מביתי וצריכין אנו למשכוני נפשין לישב דעתם ז"ל.
ואקדים מ"ש הר"ם ז"ל פ"ג מזכיה ומתנה כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי קנויה לך וכו' הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו דבר ידוע לא קנה כלום וכו' יע"ש. והראב"ד השיגו מההיא דמנחות דהאומר בית מביתי אני מוכר לך וכו' מראהו מת הרי דאע"ג דלא סיים קנה במכר, וה"ה ז"ל הקשה עליו עוד מההיא דפ' שני דייני גזרות מעובדא דדקלא לברת, ומההיא דפ' ג"פ והניח הדבר בצ"ע, והלח"מ הוסיף עוד להקשות מההיא דפסק פכ"ה מה' מכירה דין י"ח האומר לחבירו שדות אני מוכר לך מיעוט שדות שנים הרי דלא סיים השדות ואפ"ה קנה.
ואנכי חזון הרביתי כמה דיות נשתפכו להליץ בעד הר"מ, הן קדם חזה הוית להפרישה בסי' רמ"א כתב להליץ במה שתמהו עליו מההיא דמנחות דבית מביתי וכו' וז"ל מיהו בזה י"ל דהר"מ נקט בלשונו שם וכתב ז"ל בית מביתי וכו' נר' דשינה משום דבית מביתי הו"ל כאומר חלק משדה המיוחד לי ומ"ה ניחא דלא הקשה רבינו דברי הר"מ אהדדי, אבל לשון הש"ס דקאמר בית בביתי דמשמע מכל ביתי מיניה מקשה להר"מ עכ"ל, יע"ש באורך.
והוינא בה מענין לענין ממ"ש הר"מ פ"ז דמעילה אמר כיס מכיסי ושור משוורי הקדש מועלין בכולן ומועלין במקצתם וכו' והרי התם לא סיים ואמאי הוא הקדש ואין סברא לומר דחומר דהקדש שאני, שהרי מצינו כמה ענינים שההקדש הוא כדין ההדיוט דכי היכי דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע הכי נמי אין אדם מקדיש דשלבל"ע יע"ש בהר"מ ספ"ו דערכין ובפכ"א מה' מכירה מה שיש בו מן הקושי יע"ש. וכיון שכן גם בדבר שאינו מסויים הדעת נוטה שלא יועיל ההקדש, וא"כ למה פסק באומר כיס מכיסי וכו' דהוי הקדש. אמנם עפ"י דברי הפרישה הנז' ניחא דהו"ל כאומר חלק וכו' כנז'.
ודרך אגב ראיתי למרן ז"ל שם תפס עליו וז"ל תוספתא וכו' וצ"ע שזה סותר מ"ש בפי"ו מה' מעה"ק באומר שור משוורי ע"כ וראיתי בספר ברכת הזבח בשיטתו למנחות בההיא דשלהי מס' מנחות דף ק"ח ע"ב דאמר רב נחמן ל"ש אלא דאמר א' משוורי הקדש וכו' כתב ז"ל נר' דה"ה שור משוורי ודוקא כי אמר שור שבשוורי אז הגדול הקדש וכן נר' דעת הר"מ ודלא כמ"ש בכ"מ פ"ז מה' מעילה דין ז' ע"ש ודוק ע"כ. וכוונתו רצויה שדימה שכונת תמיהת מרן היא מההיא דכתב רבינו בה' מעה"ק שור שבשוורי הקדש, הגדול שבהם הקדש, וכאן כתב שכולם הקדש, ולזה תירץ דשור משוורי הו"ל כאומר א' משוורי ודוקא שור שבשוורי הוא דאמרינן הגדול שבהן הקדש זהו הנר' בכונתו. וזה בעצמו ראיתי לכמוהר"א גאליפאפה בס' ידי אליהו הבין כן בכונת תמיהת מרן כמ"ש הברכת הזבח ותירץ דיש חילוק בין אומר שור משורי לאומר שור שבשורי שדוקא באומר שור שבשורי בבי"ת הגדול שבהן הקדש אבל באומר שור משורי במ"ם הרי הוא כאומר א' משורי והאריך בדבר וכתב שלכן הוצרכו בשלהי מנחות לטעמא דיד בעה"ש על התחתונה דאפי' אמר בית בביתי שמורה וכן בעבד מעבדי אפ"ה נותן לו הגרוע ומראהו מת מראהו נפול מטעם יד בעה"ש עהת"ח וכתב וז"ל כי ע"כ בפכ"א מה' מכירה שכתב בית מביתי ושור משוורי וכו' צ"ל הגירסא שם בבי"ת בית בביתי ושור בשורי כמו שכן הגירסא בסוף מנחות בבי"ת שאם הגירסא היא במ"ם וכו' מה צורך לטעמא דיד בעה"ש על התחתונה וכו' עד ותמהני על מרן שהרי הר"י בעל הטורים כתב כן בפי' בסי' רי"ד וז"ל ואם א"ל בבית בביתי אני מוכר לך אינו יכול ליתן לו עליה דהאי לישנא משמע מעולה שבבתים ועליה גרועה מבית משום עליה וירידה ומיהו נותן הפחות שבבתיו ע"כ וכו' יע"ש, ואני בעניי איני מוצא מקום:
לתמיהתו יען דהרואה יראה שדברי הטור הם כדעת הרא"ש אביו שכתב כן בפ' הנודר מכח הסוגיא דנדרים שתפסה עיקר דקאמר אפי' תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים והך סוגיא פליגא עם ההיא דמנחות והרא"ש עשאה עיקר והר"ן עשה עיקר מההיא דמנחות כאשר הביא דבריהם מרן בב"י שם, וא"כ איך מתמה על מרן מדברי הטור שהביא סברת הרא"ש, ולא עוד אלא במה שהשוה דברי רש"י והרא"ש והר"ן גם יחד ולא זכר שחלוקים הם אם במ"ש שצריך לגרוס בדברי הר"מ ד"ה מכירה בבי"ת בית בביתי זה הפך דברי הפרישה הנז"ל שכתב דבדקדוק כתב בית בביתי דהו"ל כאו' חלק משדה המיוחד לי, אך אני רואה שדרכו הוא ממש מ"ש הרב ברכת הזבח הנז"ל וכונתו ברורה שיש הפרש בין אומר בית מביתי או שור משוורי במ"ם לאומר שור בשורי בבי"ת דאז הגדול שבהן הקדש אלא שדבריו באו דרך ארוכה ודברי הברכת הזבח באו דרך קצרה במעט מחזיק צאת המרובה כמנהגו בכל מקום ואין ספק ששניהם נתנבאו בסי' הנון אחד, וראה ראיתי בס' פרי חדש לא"ח הנדפס מחדש בחיבורו על הר"מ הנק' מים חיים בה' מעילה הביא דברי הרב ברכת הזבח הנז' והוא ז"ל הבין בכונתו דהכל תלוי באומר שור שבשורי בשי"ן דאז דוקא הגדול שבהן הקדש, ולפ"ז הק' עליו הרב ז"ל וז"ל אלא דק"ל דא"כ מאי פרכינן בש"ס מבית בביתי וכו' שאני התם דלא קאמר שבביתי אלא משמע דלא שאני לן, ולפי מאי דכתי' בין או' במ"ם לאו' בבי"ת שזוהי כונת הברכת הזבח לפ"ז פריך שפיר כאשר פי' בס' ידי אליהו כנז' בזה נ"ל שנסתלקה מעליו תמיהת הרב פ"ח כנלע"ד ודוק, ובכל זאת ראיתי בפסקי הרב מורינו זרע אברהם חח"מ סי' א' דף נ"ה שדי נרגא בדברי הברכת הזבח. ולפניו שני דרכים בכונת דברי מרן בכ"מ דה' מעילה הנז' והיותר נאות הוא שקושית מרן היא דבה' מעילה כתב כיצד יעשה מביא את הגדול וכו' משמע דתכף ומיד יוכל לתקן ואילו בה' מהע"ק כתב שימתין עד שיפול בו מום, ואצלי אינה תמיהה כי הוא העתיק לשון התוספתא וסמך עמ"ש בה' מעה"ק ולעולם דבדיניה הוא ומה שלא פי' כן בהדיא היינו משום דקאמר כיס מכיסי וכו' ושם לא שייך לומר ימתין עד שיומם אגב דערבינהו ותנינהו בתוספתא נקט הכי ולעולם דהא כדאי' והא כדאי'.
אכן לפני שני דרכים בכונת דברי תמיהת מרן. הדרך הא' דשם בה' מעה"ק פסק דבאומר שור משורי אם היו שנים הגדול שבהם הקדש ואם היו ג' חוששין לבינוני וא"כ היאך פסק כאן סתם דמועלין בכולם הלא כשהם שנים הגדול דוקא הוא הקדש והי"ל לפרש דבריו כנ"ל.
א"נ נ"ל באופן אחר דכונת תמיהתו היא דהלא שם בה' מעה"ק פסק דבאומר א' משורי אם היו ג' חוששין לבינוני ומשמע דמשום חששא היא מספק. וא"כ היאך פסק כאן דמועלין במקצתם הא כיון דספיקא הוי איך מייתו קרבן מעילה ודילמא לא קדיש ואשתכח דמייתי חולין בעזרה. וכעין זה תמה הר"מ גופיה בפ"ד דה' מעילה דין ג' עמ"ש הר"מ ומועלין במקצתן יע"ש. ובשלמא במועלין בכולן ניחא דהא איכא גדול בהדייהו דודאי קדיש הלכך מייתי קרבן אבל אם באותו מקצת ליכא גדול ודאי דלא מייתי קרבן, אלא דקשה לזה דהי"ל לבאר ולא לסתום דבריו כנ"ל.
הדרן למאי דאתינא עלה לתמיהות שתמהו בדינו של הר"מ בה' זכייה הנז"ל, הנה ראיתי לדרישה שעל תמיהה זו דההיא דמנחות הביא דברי המגדל עוז שכתב דבית מביתי הם כחלק א' משדה שלי משא"כ בקרקע מנכסי שיש כמה מיני שדות וכרמים גנות ופרדסים וכו' שהכל נקרא נכסים וכו' הוי ודאי דבר שאינו מסוים ע"כ, וכ' ודבריו נכונים המה בעיני עכ"ל יע"ש, ולדידי לא מחוור ממ"ש הר"מ פכ"ד מה' מכירה דין י"ג האו' לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך וכו' הרי זה נקנה המקח יע"ש, הרי שאמר קרקע סתם שנכנס בו שדות וכרמים וכל הנך ואפ"ה קאמר דקנה ואמאי הא לא מסיים.
וראיתי למוהר"י לבית הלוי סי' נ"ב שתירץ וז"ל והנה מה שיראה לע"ד לתרץ להר"מ ז"ל הוא דזיל בתר טעמא דאמרינן דהאו' בית מביתי אני מוכר לך דמראהו עליה דגריעא משום דכיון דיד בעה"ש עהת"ח הוי כאלו סיים לו בפי' הגרוע דמסתמא הגרוע הקנה לו וא"כ גבי מתנה דקי"ל כל הנותן בעין יפה הוא נותן בהא ליכא למימר דהגרוע הקנה לו דדוקא במכר קים לן דמסתמא הגרוע הקנה לו והוי כאלו סיימו בהדיא אותו הגרוע אמנם במתנה דאית לספוקי אם הקנה לו הגרוע או דילמא הטוב הקנה לו דכל הנותן בעין יפה הוא נותן להכי לא קנה כלל דלא ידעינן מה סיים לו, וההיא דשני דייני גזרות ל"ק דהתם בש"מ איירי דאע"ג דמטעם קנייה וזכייה לא זכה מ"מ מטעם מצוה לקיים דברי המת קנה, ומאי דקשיא לן ממאי דכתב הר"מ או שכתב כל נכסי קנוים וכו' דמשמע דמיירי אף במכר שאני התם דהתם לא הקנה לו קצת נכסיו עד שנאמר שהיותר גרוע ודאי הקנה לו. דכיון שהקנה לו כל נכסיו חוץ ממקצתן אית לספוקי מה הקנה לו וא"כ לא דמי כלל לבית מביתי או שור משורי דהתם מודה רבינו דקנה הגרוע וכו' דהו"ל כאלו סיים הגרוע ע"כ אלו דבריו יע"ש, ולדרכו ז"ל צ"ל דמ"ש הר"מ בריש דבריו כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן, לאו לגמרי קאמר דבמוכר צריך לסיים שהרי בבית מביתי אין צריך לסיים ואפ"ה קנה מטעם דהו"ל כמסויים אלא כלפי מ"ש או שכתב כל נכסי וכו' דלא קנה אף שהוא במכר מטעם דאינו מסויים ולזה הוא שאמר דהמוכר צריך לסיים כצ"ל לדעתו ז"ל, ועפ"י דרכו של מוהר"י הלוי ניחא לי מה שתמה הלח"מ מההיא דשדות אני מוכר לך דההיא נמי מטעם יד בעה"ש על התח' דהו"ל כאלו סיים בפי' היותר מועט שבשדות וכטעמא דבית מביתי, וראיה לזה דהא דין זה דשדות אני מוכר לך הוא מההיא דפ' המוכר את הבית ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא וכו' ואי א"ל ארעתא מיעוט ארעא ב', וכתב הנמק"י עלה בשם הריטב"א דטעמא הוי משום דיד בעה"ש עהת"ח ויהיב ליה גרועה שבכולן דהו"ל כאו' בית בביתי ושור בשורי דמראהו מת מראהו נפול יע"ש באורך והואיל דאתברר לן דמטעם יד בעה"ש עהת"ח אתינא עלה כנז' אזדא לה תמיהת הלח"מ שתמה מההיא דשדות אני מוכר לך דהו"ל כסיים השדות יותר מועטים כדבר האמור ודוק.
ברם בתירוץ מוהר"י הלוי הנז"ל אחר המחילה רבה לא שמיע לי דהלא עיקר תירוצו הוא דה"ט דכל שלא סיים במתנה לא קנה משום דכל הנותן בעין יפה הוא נותן ומספקא לן אם נתכון לתת בעין יפה והוא המעולה, או שמא לא נתכון ליתן אלא הגרוע הילכך הואיל ומספקא לן ולא סיים לכך לא קנה זהו תורף דבריו כנז"ל.
ואני שמעתי ולא אבין דהא בשלהי מנחות תנן דהאו' אחד משורי הקדש היו לו שנים הגדול שבהם הקדש, ג' הבינוני שבהם הקדש, ופרכינן עלה רישא טעמא מאי משום דכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אימא סיפא הבינוני שבהם הקדש אלמא כל המקדיש בעין רעה הוא מקדיש, ואסיקנא דחוששין לבינוני קאמר משום ספק דלגבי קטן עין יפה מיקרי יע"ש, הרי לך דבאו' אחד משורי לא סיים איזה שור הוא ואפ"ה אמרינן דהגדול הקדש מטעם דכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש וחיישינן לבינוני מספק וזו הלכה רווחת פסקה הר"מ פי"ו ממעה"ק יע"ש. אמור מעתה גם בנותן ואמר קרקע מנכסי אמאי אמרינן דלא קנה כלל אי משום דמספקא לן אי לעין יפה נתכון או עין רעה מ"מ מאחר דקי"ל דכל הנותן בעין יפה הוא נותן וזה מוסכם מכמה דוכתי בתלמוד, הי"ל לומר דהגדול והמעולה שבקרקעותיו לפחות קנה, ובשלמא לבינוניים ניחא דהואיל ואיכא לספוקי לא ליקני, אבל המעולה והגדול שבהם אמאי לא קנה, ומאי פסקא מה בין זה לההיא דהאו' אחד משורי דהגדול הקדש כיון דבתרויהו מטעם עין יפה אתינא עליה וההיא נמי לא סיים, וכ"ת שאני התם משום חומרא דהקדש א"כ הו"ל לש"ס לבאר דטעמא הוי משום עין יפה ומשום חומר הקדש, ועוד כי פריך ליה מההיא דהאומר בית בביתי אני מוכר לך מראהו נפול וכו' הו"ל לשנויי דשאני הקדש דחמיר, ואם נאמר דמאי דמשני הש"ס שאני לוקח משום דיד בעה"ש עהת"ח היא גופא קאמר כלומר והקדש שאני משום דחמיר ניחא בלוקח אבל בנותן דבעין יפה הרי שוה להקדש הוא ואמאי לא קנה כלל.
ותו קשיא לי לדרכו ז"ל דניחא באו' בית בביתי אני מוכר לך משום דשייך לומר יד בעה"ש עהת"ח הו"ל כסיים אבל באומר שור משורי אני מוכר לך דלא שייך שטר דעקר קנינו אינו אלא במשיכה, א"כ אמאי מראהו מת הלא בעת שמשך השור הכיר וידע בו מה טיבו אם גדול היה אם קטן אם שמן או כחוש ואמאי מראהו מת, וכי טח עיניו מראות ל ולקושיא זו י"ל דגבי שור מיירי דיהיב ליה דמי אתורא ועדין לא משך ולראיה בידו כתב לו שור בשורי ואה"נ דכל עוד דלא משך ולא סיים לו הי"ל לומר דלא קנה, אך מאחר דקי"ל דכל המוכר בעין רעה הוא מוכר הו"ל כאלו סיים הגרוע והלכך מראהו מת כנ"ל לדרך הרב ז"ל ורואה אנכי כי דרך מוהר"י הלוי הנז' היא קרוב למ"ש הראב"ד שם בהשגתו על הר"מ יע"ש.
אך מרן בכ"מ שם בה' זכייה נטה לו לדרך אחרת להליץ על כל התמיהות הנופלות על הר"מ מהסוגיות וכולהו בחדא מחתא מחתינהו דההיא דבית בביתי מיירי כשהי"ל בית חלוק לשנים א' גדול וא' קטן וא"ל בית בביתי שבמקום פ' אני מוכר לך דהו"ל כסיים לו שדה גם בההיא דדקלא מיירי בהכי באו' דקל מדקלי שבמקום פ' וגם ההיא דגט פשוט כמו כן יע"ש.
וראיתי להלח"מ שם דחה מה שרצה לתרץ בההיא דדקלא כלאחר יד שהרי הר"מ בפ"י מהלכות נחלות לא הזכיר שבמקום פ'. וגם מוהר"י הלוי בסי' הנז"ל הוקשה לו כן על תירוץ מרן מההיא דה' נחלות יע"ש. ועוד אני מוסיף שהרי בה' מכירה גבי בית מביתי לא הזכיר הר"מ שבמקום פ' ואם כדברי מרן הי"ל לומר כן בהדיא, ואני תמה על הלח"מ ומוהר"י הלוי איך לא תמהו עליו מההיא דבית בביתי, ובאמת כי הן תמיהות גדולות על מרן בכ"מ ז"ל.
ומעוצם התמיהה נ"ל לישב דברי מרן והוא בדקדוק קל שכתב דההיא דפ' ב' דייני גזרות איכא לאוקמיה כדאמרי' וכו' וההיא דג"פ כשהיה וכו' וכן ההיא דבית בביתי כשהיה לו בית חלוק וכו' דיש לדקדק באות כ"ף דנקט בכולהו למה לי מי סני ליה דנימא בכולהו דאמר ובההיא דג"פ שהיה ובההיא דבית בביתי שהיה וכו' ואמאי נקט אות כ"ף המורה על כ"ף הדמיון כי ע"כ נ"ל שלעולם ס"ל דההיה דדקלא לברת בשלא סיים היא וטעמא דקני הוא משום דמצוה לקיים דברי המת. וההיא דג"פ נמי מטעם מצוה לקיים דברי המת היא או מטעם דיד בעה"ש על התח' או כמו שישב בס' משנה למלך בה' זכייה ההיא דג"פ. וגם ההיא דבית בביתי משום יד בעה"ש על התח' היא וכמ"ש מוהר"י הלוי וזוהי כונת מרן בעצמו דההיא דדקלא מאחר דמצוה מחמת מיתה היא הו"ל כאו' דקלא משדה פ' דמהני משום דסיים, ה"נ ההיא דדקלא הואיל ומצוה מחמת מיתה הוא הילכך קנה דלכן נקט כ"ף הדמיון להורות דדמי לאו' וכו' ולעולם דההיא לאו באומר היא. וגם שאר הכפי"ן שהניח בההיא דג"פ ובההיא דבית בביתי היינו לומר דדמי למי שהיה לו שדה ולמי שהיה לו בית אבל לעולם דאינהו גופייהו לאו מטעם זה קנה אלא כל א' לפי טעמו כנ"ל לישוב דברי מרן על צד הדוחק ובהכי ניחא ההיא דבית בביתי וההיא דדקלא שלא כתב הר"מ שבמקום פ' כיון דלאו ממש מיירי בהכי אלא בשלא סיים היא ולדמיון בעלמא נקט כן כאמור. ומ"ש מרן ולפי שאין אלו מקומות וכו' כונתו לומר דהו"ל לש"ס בכל דוכתא לומר טעם קנייתו מאיזה טעם הוא אי משום מצוה אי משום בעה"ש וכו' אלא לפי שאין אלו מקומות לא חש לבאר, ומפי הח' הש' כה"ר יונה נבון הליץ בעד מרן שכונתו לו' שכמו שהש"ס לא ביאר מטעם שאין אלו מקומות וכו' מטעם זה גם הר"מ לא ביאר כיון שאינו מקומות הדין ולעולם דבכולהו מיירי הר"מ במסיים כמ"ש מרן אלא דהר"מ לא חש לבאר זה מהטעם עצמו שלא ביארו בש"ס כן ישב ח"ר יונה נבון יצ"ו.
ואחרי הודיע אלקי"ם לנו את כל זאת דההיא דבית בביתי מיירי בסיים בית בביתי שבמקום פ' כמ"ש מרן בכ"מ כנז' א"כ לדעתו ז"ל גם בשור משורי יש לנו לומר כמו כן דמיירי באומר שור משורי שבמקום פ' וכו' מעתה נסתלקה תמיהתנו שתמהנו לעיל לדעת הרשב"א ורבינו האי ור"ח והנלוים דס"ל דהדמים ראיה אמאי משור משורי לא אמרי' דלהוו הדמים ראיה די"ל דלעולם בדלא יהיב דמי היא וטעמא דקני היינו משום דסיים מקום ואמר שבמקו' פ' וכן בבית מביתי מטעם זה הוא וכמ"ש מרן בכ"מ.
ומעתה הדרינן לישוב דעת הרא"ש ז"ל בפ' התקבל למה שתמה מורינו הרב דמאי שנא בין מקנה עשר חביות מחביותיו לההיא דבית מביתי, די"ל דשאני ההיא דבית מביתי שהרי סיים לו מקום. ואמר שבמקום פ' והלכך הו"ל כמבורר ואמטו להכי מראהו מת, משא"כ במקנה לו עשר חביות דאיברא שאמר מנין מ"מ לא סיים לו החביות ולא א"ל שבמקום פ' ולכן אין ברירה והו"ל כשותף. ואל יקשה עליך דא"כ היאך קנה באו' ומקנה לו עשר חביות הלא כיון שלא סיים דעת הר"מ הוא דלא קנה בין במכר בין במתנה, הא לא קשיא דהלא הרא"ש א דמי סיום וכמ"ש בטח"מ סי' רמ"א שחלק אדינו של הר"מ וס"ל דלגמרי קנה כאשר יראה הרואה בדברי הטור ז"ל יע"ש אבל מ"מ הגם דלענין קנה אפי' בלא סיום, מ"מ לענין שיהיה ההפסד כולו עליו בעי' סיים ולכן יש לחלק בין מקנה עשר חביות לההיא דבית מביתי כדבר האמור כנלע"ד ודוק.
ובכן אניף ידי למאי דקמן לדון בנ"ד דהן אמת דזו לא מצאנו אבל כיוצא בה מצאנו להרב תה"ד במה שנשאל בסי' שי"ד על ראובן שהפקידו בידו שמעון ולוי זה עשרה זהו' וזהו ו' זהו' ולראובן היו לו עשרים זהו' והניחם הכל תוך שק א' ונאבדו מהם ד' זהובים ולא נודע ממי הם איך יתנהגו בהפסד ועל זה השיב הרב ז"ל באורך ולבסוף עלתה הסכמתו דמאחר דהרא"ש חלק על ריצב"א בההיא דגניבה ודחה ראיותיו דלא דמי לההיא דהמפקיד טלה שהיה מבורר, משא"כ גבי חמרא דלא הוברר חלקו ולכן לא שייך לומר שלך החמיצו משום דשם כולם על כל חבית וחבית ה"נ בנ"ד שם טיבעא חד הוא ולא שייך לומר בהם שלך נפסד דאע"ג דהיה לכל א' מבוררים הזהובים שלו מ"מ לאחר שעירבו מדעתו שם טיבעא חד הוא ואם לא היה נפסד כלום מהם ודאי היו נוטלין בלא קפידה מן הכיס וכו' בההיא אמרינן ההפסד לפי חשבון אבל גבי טלה דיש קפידא בין טלה לחבירו וכל א' מקפיד שיבא לידו את שלו יאמר לו שלך נפסד או כל דפריש עכ"ל יע"ש. ומזה יצא לידון הרב פרח מ"א בח"א סי' מ"ו במה שנשאל בענין האסטיס שנגנב אחד מהם שכל א' מקפיד שיבא האיסטיס שלו בידו הו"ל כדינו של טלה דאמרינן דהואיל וקפדי או' לו שלך נפסד, ה"נ בנ"ד דכותה הואיל וקפדי מצי למימר המוחזק שלך נפסד אלו הם תורף דבריו יע"ש.
ומעתה הריני יוצא לדון בנ"ד שהיו:
לכל א' מהם מבוררים הדינרים בתחלה וגם כשהפקיד ראובן אצל שמעון היה איש צרור כספו בפני עצמו זה מורה שכל א' מקפיד שיבא לידו את שלו א"כ הו"ל כטלה דמצי למימר שלך מת ה"נ בנ"ד ששניהם נקבום העכברים ושוב נמצאו אלו הארבעה דינרים מצי שמעון המוחזק לומר לראובן שלך נאבדו ואלו הד' דינרים הנמצאים שלי הם דהמע"ה.
אך זה חזיתי ואספרה בשו"ת עדות ביעקב סי' קל"ח עמד על דברי הרב תה"ד וחלק עליו וסתר את דבריו הראשונים והאחרונים מכח הירושלמי וכדבעי' מימר קמן בס"ד. והלא זה כי הרמב"ן בחידושיו ריש פ' הבית והעליה והנמק"י שם הביא הירוש' דגרסי' התם תני וכן ב' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים לפי דמים ופריך והא תני באלין אבנין נגנבו מחצה לזה ומחצה לזה ופריך אמר' שמלאי אבנים גסות הן וכשהוא נוטלן נוטלן א' א' דלכך לפי שהס' בכל או"א מהן כשנגנבו אם מן המרובות או מן המועטות חולקין בשוה אבל סלעים דקים הם והלוקח אותם לוקח הרבה סלעים כא' ומסתמא יש מן המרובין ומן המועטין הלכך תלינן רובא במרובין ומיעוטא במועטין והכי שכיח טפי שהרי נכללין הם אלמא כל שהספק שוה כגון באבנים שנוטל א' א' אעפ"י שחלקו של א' מהם מרובה משל חבירו חולקין בשוה, וא"ת והא תנן בפ"ב דמעשר ב' מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט לקט למעשר ב' עד שישלים ואם בלל וחפן לפי חשבון קתני מיהא הנלקטין למעשר ב' ואמאי הול"ל חולקים כדאמרינן באלין אבנין דהיא דכותה י"ל דהתם משום חומרא דמ"ש היא והכי אתמר עלה בהדיא בירושלמי ואמרינן נמי התם ר' יוסי בר' בון בשם ר' הונא סלקת מתני' הנכללין לפי חשבון פי' דכי קתני מתני' ואם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעי' להו לתרויהו אלא בחדא מינהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אעפ"י שלא חפן אלא נטל א' א' הולכין אחר הרוב לפי חשבון וכן נמי אם לא בלל תחלה אלא שחפן בשעת נטילה ודקתני רישא לקט למעשר ב' ולא אמרינן לפי חשבון משום שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפץ ליקח הרבה בבית א' ולפיכך תולין כלפי מ"ש ומשום חומרא אבל בב' שהטילו לכיס כיון שהן מעורבין חולקין לפי חשבון ובאלין אבנים שנגנבו חולקין בשוה לפי שגסות הם ובשעת נטילה אינם נחפנות וגם לא נתערבו מתחלה כלל ושמעינן מהכא דהא דאמרינן ממון המוטל בספק חולקין אפי' היכא שיש לא' יותר ממה שיש לחבירו עכ"ל הנמק"י שם והרמב"ן בחי' שם. ומן הירושלמי הזה תמה הרב הנז' על תשו' ריצב"א שנשאל על אדות איש אחד שהיו כמה כיסים בתיבתו ומשלו ומשל אחרים ולקחה בתו דינר א' מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקחה, והשיב כך נר' בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי וכו' וכיון שהוא פלגא ופלגא דמי לא' שהפקיד טלה דאמרי' הממע"ה ע"כ, ותמה על זה דכיון שהדינרים שלקחה כל א' וא' היו מונחים בכיסים של כל א' וא' והיא לקחה זהוב א' אשר בס' שוה בכל א' וא' מהכיסים כשלקחה אם מכיס שהיו בו דינרים מרובין או מהכיס שהיו בו מועטין הדין נותן שיהיו חולקין בשוה כמ"ש בירוש' דבאבנים שניטלין א' א' אעפ"י שחלקו של א' מרובה משל חבירו חולקין בשוה דכותה יש לדון בדין הכיסים זה תורף תמיהתו יע"ש, עוד תמה על כל דברי התה"ד במה שהעלה בסוף דבריו דבטבעות ומרגליות דייני' בהו כדין המפקיד טלה דהממע"ה, וגם במ"ש מסברת הלב דבנ"ד דשם טיבעא חד הוא וכיון דלא קפדי אינשי בהו אם כן שם כולם על כל זהוב וזהוב וההפסד למחצה וכו' דלא צדק בכל זה דמאחר דבנבללין או בנחפנין אמרינן בירושלמי דהוא לפי חשבון כמו כן הי"ל לדון בנ"ד שהוא מן הנבללין שיהא ההפסד לפי חשבון ולא למחצה. וגם בטבעות ומרגליות הואיל ודקין הן ונבללין או נחפנין יש לדון דההפסד לפי חשבון ולא הי"ל לדמותו לההיא דטלה זהו תורף תמיהתו על הרב תה"ד ז"ל יע"ש בארוכה. וגם בסי' ע"ד תמה על התה"ד ז"ל תמיהות הללו יע"ש באורך וברוחב.
ואחר המחילה רבה מהוד תורתו במ"ש דמ"ש התה"ד בסוף דבריו ודן מסברת הלב, דהואיל ולא קפדי ושם טיבעא חד הוא לא דמי לטלה אלא ההפסד למחצה, לא צדק בזה דגם כונת התה"ד בזה היא לומר דמאחר דלא קפדי, ההפסד לפי חשבון וכן הבין מורם בהגהה בח"מ סי' רצ"ב ס' י' יע"ש. גם הרב פמ"א ח"א סי' מ"ו הבין כן בכונת התה"ד יע"ש. וכיון שכן נמצא שדין שדן מסברת הלב דהוי לפי חשבון מלבד שאין שום תימא עליו אלא אדרבא יש סעד לתומכו מהירושלמי הנז' דבנבללין ההפסד לפי חשבון. ולא ידעתי מי הגיד לו שכונת התה"ד היא שההפסד למחצה ושלא בדקדוק השיגו בזה והוא ברור, אכן מה שתמה עליו מההיא דטבעות ומרגליות שדימהו לההיא דהמפקיד טלה הא ודאי מודינא ליה שהוא נגד הירושלמי, וגם מה שתמה על ריצב"א ודאי דהוי תמיהה וצריכין אנו למודעי לישב דברי התה"ד וריצב"א זלה"ה.
ולפירוקא דהדין מלתא נ"ל דהרואה יר' דהירושלמי הנז' אסוגיא דהבית והעליה קאי דאקשי עלה ולחזי ברשותא דמאן קיימי ואמאי יחלוקו ומוקי לה הש"ס דקיימי ברשות הרבים אי נמי שותפין בההיא מלתא לא קפדי, דמורה מהש"ס בזה דטעמא דחולקין באבנים מיירי כשאין שום א' מהן מוחזק ובאוקמתות הש"ס יע"ש, ועלה קאמרי בירושלמי דה"ה בשותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים דחולקים לפי דמים דמיירי בשותפין דלא שייך בהו דין מוחזק, ופריך עלה מהא דאבנים דמתני' דתנן חולקין ומחלק בין אבנים למעות כנז"ל, מוכח מזה שכל דברי הירושלמי היינו דוקא בשאין א' מהם מוחזק ובודאי דבההיא קושטא הוי הכי דבמעות כיון שדקין הן ונבללין חולקין לפי דמים ושפיר. מיהו בנדון הרב תה"ד דשמעון מוחזק בפקדון שהופקד אצלו א"כ שפיר דן דבטבעת ומרגליות בכה"ג שהנפקד מוחזק בהם דשפיר מדמי' ליה לההיא דהמפקיד טלה דהואיל דהוא מוחזק מצי למימר שלך מת מטעם דהממע"ה ה"נ בטבעות ומרגליות כשהוא מוחזק דקפדי ליטול כל א' את שלו דדייני' ליה דין טלה. אבל לעולם כל שאינו מוחזק שום חד מינייהו כההיא דהירו' יורה יורה ידין ידין דהואיל ונבללין הם חולקין לפי חשבון. ובזה נסתלקה תמיהתו מעליו. וגם מה שתמה על ריצב"א במאי דכתיבנא ניחא דהרי גם בנדון ריצב"א הכיסים היו בבית הנפקד והנפקד היה מוחזק בהם הלכך כתב דדמי להמפקיד טלה דהממע"ה. ובזה ניחא נמי מה שתמה הרב עדות ביעקב על הירושלמי הנז' מההיא דמפקיד טלה דאמאי בירושלמי אמרו דההפסד לפי דמים ובטלה אמרינן הממע"ה. ולפום מאי דכתי' אין מזה תמיהה כלל דלא ראי זה כראי זה דהירושל' איירי כשאין א' מהם מוחזק, וההיא דטלה שאני שבעה"ב שהוא הנפקד מוחזק והלכך אמרינן הממע"ה וק"ל.
ובהכי ניחא לי דגם לדידי הוה ק"ל דוגמת מה שהקשה הרב על התה"ד דכתב הטח"מ סי' קע"ו בההיא דשותפין שהטילו לכיס זה ק' וזה ק"ק וכו' וכתב שם בס' יו"ד וז"ל וכתב עוד הרמ"א ז"ל מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אשתני גופא דממונא חולקין לפי המעות ע"כ יע"ש, וכתב הב"ח עלה דמיירי בנגנבו קצת מהם יע"ש, ופסקי מרן בשלחנו הטהור יע"ש גם הר"ן בפ"ק דגיטין בההיא דהאומר תנו מנה לפ' וכו' דאסיקנא דלמנה קבור לא חיישינן כתב כן הר"ן והביא ראיה מהתוספתא דקתני בהדיא השותפין שהטילו לכיס וכו' ונגנבו מהם או נאבדו דחולקין לפי חשבון יע"ש. ומאחר דזו הלכה רווחת הן מדברי הטור והר"ן והתוס' א"כ יקשה על התרומת הדשן וריצב"א דאמאי העלה דבאבנים ומרגליות דדייני' ליה כדין טלה דהממע"ה, וגם לדינו של ריצב"א יקשה כמובן. אמנם במה שחילקתי לעיל בין מוחזק לשאינו מוחזק כנז"ל הנך רואה דאין מקום לתמיהתי ואזדא לה כלל וק"ל.
ודרך אגב ראה ראיתי לעמוד על דברי הרמ"א הנז"ל, הן קדם במה שתמה הש"ך סי' הנז"ל ס"ק י"ד עמ"ש מרן בשולחנו ויש מי שאו' שאם נגנבו וכו' כתב הש"ך ז"ל תימא למה כתב זה בלשון יש מי שאו' והלא תוספתא שלימה היא וכו', וכן ק' על הרמ"א שהביא הטור כתב ומסתברא וכו' ותוספתא ערוכה היא עכ"ל והניחו בתימא יע"ש.
ואני בעניי הכינותי אל לבי לברר וללבן דברי הרמ"א על בוריין. דע כי הר"מ בפ"י מה' שותפין כתב וז"ל ראובן שהטיל לכיס ת' זהו' ושמעון הטיל ר' ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והממון כולו ביד ראובן וטען ראובן שחסר הקרן ת"ק זהי' אין אומרים ישבע ראובן שבועת השותפין וישלם שמעון חמשים אלא ישבע ראובן וכו' יע"ש. והראב"ד ז"ל השיגו מ"ש ישלם שמעון חמשים הולך על הדרך שאמר הוא למעלה וכו' יע"ש, וכתב מרן הכ"מ בביאור דברי הראב"ד ז"ל מ"ש שישלם וכו' כלומר בפ"ד הטילו לכיס זה מנה וזה ר' השכר או הפחת לאמצע והראב"ד חולק עליו לענין ההפסד שהוא סובר שכל א' מפסיד לפי מעותיו וכו' יע"ש, והטח"מ סי' צ"ג סעי' ך' הביא דברי הר"מ והראב"ד הנז' ומרן הב"י שם ביארה יע"ש, והב"ח שם סי' צ"ג כתב לבאר דברי הראב"ד וכתב שדברי הראב"ד הוא שסובר כדעת הרמ"א בסי' קע"ו שהביאו הטור בסעי' ח' שכתב וכתב הרמ"א הני מילי בגוף הממון וכו' יע"ש, הרי דאזיל לשיטת הראב"ד דאין לו לשלם חמשים מביתו ונמצא דהראב"ד והרמ"א חלוקים על הר"מ וס"ל דאין לו לשלם מביתו. גם המבי"ט בח"א סי' ר"ב נר' ג"כ דס"ל דהרמ"א חלוק על הר"מ יע"ש, ולפ"ז קשים דברי הרמ"א אהדדי, דממ"ש הטור בשמו סי' קע"ו ס' ח' נר' דחולק עם הר"מ וס"ל דאין לו לשלם מביתו, ואלו ממ"ש הטור בשמו סי' קע"ו סעי' יו"ד ז"ל וכתב עוד הרמ"א מסתברא היכא שהטילו לכיס ונגנבו או אבדו כיון דלא אישתני גופא דממונא חולקים לפי המעות משמע דוקא בדלא אישתני גופא היא דחולקים לפי המעות, הא אי הוה אישתני גופא דממונא ההפסד הוא לאמצע ומשמע דאז חייב לשלם מביתו. וא"כ זה סותר לדבריו הראשונים סעי' ח' שחלק על הר"מ. ובעמדי בזה ראיתי בשו"ת דרכי נועם בח"מ סי' כ"ח עמד על דברי הרמ"א בזה שדבריו סתרי אהדדי ומכח תמיהה זו העלה שדברי רמ"א האחרונים לא מיירי בנשתתפו סתם אלא כונתו לומר שהתנו סתם שבין בריוח או בהפסד יהיה לאמצע ולכך אינו מועיל סתם תנאי זה אלא לגוף הממון דאשתני לה למעות דלא אישתנו אבל אם התנו בפי' שאפי' יגנבו וכו' אז אפי' לא אישתני ממונא משתעבד בתנאי הזה לשלם מביתו אלו דבריו ז"ל יע"ש.
אמנם הב"ח שם עמ"ש הרמ"א מסתברא היכא שהטילו וכו' כתב וז"ל פי' דוקא היכא דלא נגנבו או אבדו אלא מקצתו התם הוא דחולקים לפי מעות כיון דלא אישתני גופא דממונא דאי הוה אישתני ההפסד הוה לאמצע כיון דלא נפסד הכל, אבל בנפסד הכל אינו חייב לשלם מביתו כדכתב הרמ"א גופיה לעיל בסעי' ח' עכ"ל. וכונתו ברורה בזה כי היכי דלא תיקשי דברי הרמ"א אהדדי ויהי כמשיב ומפרק כלאחר יד דלעולם הרמ"א פליג על הר"מ וס"ל דאינו משלם מביתו מיהו היינו דוקא כשנפסד הכל אבל בנפסד מקצתו אז איכא חילוק בין לא אישתני גופא דממונא להיכא דאישתני, דבאשתני ההפסד הוא לאמצע, ובהכי עלי ובאי דברי הרמ"א על נכון זהו כונת הב"ח לכל מבין.
ברם דבריו נפלאו מני בזה יבין במ"ש בסי' צ"ג דהרמ"א אזיל לשיטת הראב"ד כנז"ל כי הוא סותר עצמו למ"ש הב"ח גופיה בסי' קע"ו על דברי הרמ"א הראשונים שהביא הטור בסעיף ח' והב"ח שם כתב דלא פליגי הר"מ והרמ"א דמ"ש הר"מ דמפסי' מביתו מיירי היכא שההפסד בא מכח משא ומתן ובזה גם הרמ"א אזיל ומודה להר"מ ומ"מ הרמ"א שאין לו מביתו היינו שנפסד הכל ע"י גייס, ובזה גם הר"מ יודה להרמ"א ובזה השוה דעת הר"מ לדעת הרמ"א זת"ד הב"ח שם יע"ש.
ואנכי הרואה חזות קשה שבא לשים שלום בין הרמ"א להר"מ וסתר את עצמו כי הוא ז"ל בסי' צ"ג העלה דהרמ"א ס"ל כהראב"ד ז"ל וזה הפך מ"ש כאן. ואם נאמר שאחרי שהניף ידו על דברי הרמ"א דסי' קע"ו וראה שיכולין להשוות הדעות כא' חזר בו ממ"ש סי' צ"ג וס"ל דלא פלגן בהדייהו וקרי ליה הדרכא, מ"מ מה יענה ביום שידובר בו מ"ש הב"ח גופיה על דברי הרמ"א דסי' קע"ו האחרונים דמיהו כשנגנבו מקצתן כנז"ל דזה מורה באצבע דס"ל דהרמ"א פליג על הר"מ ונמצא סותר עצמו בסי' ההוא מס' ח' לס' יו"ד, והכרח הוא דבסעי' י' ס"ל דפליגי הר"מ והרמ"א, דאי לאו הכי אלא דס"ל דלא פליגי כמ"ש בסעי' ח' א"כ הי"ל להב"ח לו' דמ"ש הרמ"א לעיל דאין לו לשלם מביתו מיירי בנפסד הכל ע"י גייס, ומ"ש הרמ"א ז"ל בדבריו האחרונים דיש חילוק בין לא אישתני היינו לומר דאז חולקים לפי ממין אבל היכא דאישתני ובא ההפסד מחמת משה ומתן אז משלם מביתו ובזה היה נמצא מנוח לדברי הרמ"א אהדדי. וממה דלא כתב כן זה מורה דס"ל דהרמ"א פליג על הר"מ ואם כן נמצאו דברי הב"ח דפליגי אהדדי וכעת דברי הב"ח נפלאו מני.
והנלע"ד בישוב דברי הרמ"א דלעולם לא פליג על הר"מ כמ"ש הב"ח בסי' קע"ו סעי' ח' כנז"ל ומ"ש הרמ"א שם סי' הנז' בדבריו האחרונים מסתבר היכא שהטילו יכו' הכונה דהרואה יראה דהר"מ בפ"ד משותפין כתב דהשותפין שהטילו לכיס זה מנה וכו' אם נתעסקו כולם בממון אז אם פיחתו או הותירו חולקין בשוה אבל אם עדין לא נתעסקו והמעות קיימין בעין ופיחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקים השכר או ההפסד לפי המעות יע"ש. והנה הרמ"א למד מדברי הר"מ הנז' שהגם שהר"מ כתב כשהמעות קיימין דאם פיחתו אי הותירו מעלית או ירידת המטבעות דחולקים לפי דמים לא תימא דוקא בזה הוא דחולקים לפי מעות ותו לא, אלא מסתבר דה"ה כשהמעות קיימין ונגנבו או נאבדו דחולקים לפי המעות הואיל ולא אישתני גופא דממונא זה למד מכח הסברה מדברי הר"מ, לאפוקי אם אישתני גופא דממונא ונתעסקו בדמים דאז דינא הוי דאם נתעסק א' לבדו ונגנב או נאבד אז הוא מחייב באחריותו משום דהשותפין שומרי שכר הם כמ"ש הטור בסי' הנז' סעי' י"א ואם נתעסקו יחד ההפסד לפי המעות משום דהוי שאלה בבעלים, משא"כ כשהמעות בעין ונגנב או נאבד דאז חולקין לפי דמים, והשמיענו הרמ"א דפירוש התוספתא דהביאה הר"ן בשנים שהטילו לכיס דאם נגנב מהם וכו' חולקים לפי המעות דמיירי כשהמעות קיימין ועדין לא נתעסקו בהם. דלא נימא דפי' התוספתא מיירי בשכבר נתעסקו במעות יחד דאז כיון דהוי שאלה בבעלים דחולקין לפי המעות. אלא פי' התוס' הוא דוקא כשהמעות קיימין ולא נתעסקו בהם, ולכך כתב מסתברא מאחר דהתוס' סתמא מתנייא יותר מסתבר לאוקומה דמיירי כשלא נתעסקו במעות. ולמדה הרמ"א מדברי הר"מ דכי היכי דכתב הר"מ דכשהמעות בעין ופיחתו והותירו מחמת עלית המטבעות דחולקים לפי דמים ה"ה בגניבה ואבידה כדבר האמור. ולכן רבינו בשולחנו הטהור הביא סברת הרמ"א בשם יש אומרים מאחר דהתוס' סתמא מתניא כנלע"ד ובזה נסתלקה תמיהת הש"ך הנז"ל כנלע"ד ודוק. כל זה כתבנו דרך אגב יען כי הוא נצרך לנ"ד וכמ"ש לקמן בס"ד.
הדרן למאי דאתינא עלה לישוב מה שתמה הרב עדות ביעקב על פסק הרב תה"ד כי עוד זאת ראיתי שתמה עליו הרב הנז' בסי' ע"ד ממ"ש התוס' בפ' השואל דף ק' בההיא דהמחליף פרה בחמור ד"ה ולחזי ברשותא דמאן קיימא וז"ל וא"ת וכו' ותירצו וי"ל כיון שיש ס' בדבר וכו' אבל אם היה טוען שמא, סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק, יל"ד לא' שהפקיד טלה וכו' דהתם היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא אבל כאן לא הוחזק לוקח בולד זה בודאי וכו' ע"כ. הא קמן מדבריהם דדוקא היכא דפתיך בהדי חזקת ממון חזקה אחריתי כגון ההיא דטלה היינו חזקת חי וכו' הוא דמהני ליה בטוען שמא ואי לא כה"ג דליכא אלא חזקת ממון והוא טוען שמא לא מהני ליה חזקתיה. וא"כ היאך כתב הרב תה"ד בנ"ד דשמעון הוא מוחזק דייני' ליה דינא דטלה הא כיון דהוא שמא לא מהני בחזקה זו לבדו אם לא דאיכא חזקה אחרת, דאטו ראובן שהוא תפוס בממון שמעון היוכל עבור שהוא תפוס לבוא עליה דשמעון בטענת שמא ונאמר ביה המע"ה? הא ודאי דלא. זהו תורף תמיהת הרב יע"ש במלות שונות.
ובעניותי גברא רבא חזינא תיובתא לא חזינא, דלא ידענא מה בין נדון התה"ד למ"ש התוספ' בדיבור הנז', דבמוכר אף אי טעין שמא מהני משום דאית ליה תרי חזקות חזקת הממון שהוא בידו וגם חזקת שהיא מעוברת כאשר יר' הרואה, ה"נ בנדון התה"ד דכותא דהלא מלבד חזקת הממון שבידו עוד לי חזקת העשרים זהו' שהיו לי משלי ככתוב בשאלה א"כ הרי פתיך בהדיה חזקה האחרת דעשרים זהו' שהיו לו בתחלה בעת אשר הפקד הפקדון אתו הרי זה דומה למוכר דמהני משום דאיכא תרי חזקות ממש והלכך דן הרב דמדמי' ליה לטלה והדין עמו סוף דבר איני רואה שום הבדל ביניהם, והרב הנז' אגב שיטפיה להשיגו לא עיין בה היטב אשר עין רואה דאין מקום להשגותיו וצדק דין התה"ד וחזר לתוקפו ולאיתנו ועוד לאלו'ה מילין בישובן של דברים בס"ד.
אכן הא קשיא על התה"ד, דהיאך כתב דבנ"ד שהוא מוחזק דייני' ליה דינא דטלה דהלא בהמדיר דף ע"ו בההיא דהמחליף פרה בחמור אסיקנא דכל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה, ופסק הרי"ף והר"מ דעל בעל החמור להביא ראיה, וגם בההיא דמחט שנמצא בעובי ב"ה ולא הוגלד פי המכה על הטבח להביא ראיה כיון שנולד הספק ברשותו, וטעם לדבר הביא הר"ן ז"ל שם בשם הרז"ה משום טעמא דכאן נמצאו וכאן היו וכההיא דמומין וגם אי לא יהיב טבח דמי צריך הטבח להביא ראיה להפטר מדמי פרעון סך הבהמה משום דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו כאשר יראה הרואה שם באורך, אמור מעתה דבנדון הרב תה"ד שנולד הספק ברשותו שנגנבו המעות א"כ היה לנו לדון דעל שמעון להביא ראיה הואיל ונולד הספק ברשותו.
ואחר ההשקפה לטובה נ"ל דאין לו דמיון לההיא כלל, דא"כ גם בטלה אמאי אמרי' דהממע"ה הלא כיון שנולד הספק ברשות הבעה"ב היל"ל דעל בעה"ב להביא ראיה וחזקתו לא תועיל לו, אלא ודאי דלא דמי דבשלמא התם שבא להחזיק בעל החמור בפרה שמעולם לא היתה שלו אלא השתא בא להחזיק בטענת שמא מת החמור אחר שמשך את הפרה אמרינן דעליה דידיה מוטל להביא ראיה שכיון שהרי מת לפנינו והיתה נבלתו למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ והפרה לא הוחזק בה בודאי שהיה שלו קודם לכן, הלכך אמרינן מטעם דכאן נמצאו וכאן היו דעל הלוקח להביא ראיה ושפיר, משא"כ בההיא דמפקיד טלה שהרי הוחזק לבעל הבית שהיה לי טלה חי בעדר ושלו היה בודאי, אלא דשוב נמצא מת אמרינן אדרבא אידך שהוא המפקיד הוי מוציא ועליו הראיה משום דבעה"ב אית ליה תרי חזקי חזקת הטלה שנודע בודאי מתחלה שהיה לו, וחזקת האידנא שהוא מוחזק בטלה כמו שכתבו התו' בפרק השואל כנז"ל, וכן נדון הרב תה"ד דכותה שהרי הוחזק מתחלה בודאי שהיה לי לשמו ך' זהובים ממון שלו וחזקה אחריתי שהוא מוחזק בממון שהוא תחת ידו וכן בטבעות ומרגליות כה"ג הלכך דן הרב תה"ד דמדמי' ליה לטלה, משא"כ בההיא דבעל החמור דמעולם לא הוחזק בפרה בודאי שהיא שלו ומכח ספק בא להחזיק אמרינן כל שנמצא הספק ברשותו שהוא בעל החמור עליו להביא ראיה לא ראי זה כראי זה. וידיד נפשי הח' השלם כמה"ר יונה נבון יצ"ו תירץ לזה עפ"י מ"ש התי' בנדה דף נ"ח ע"א ד"ה ולענין דינא תנן וא"ת מדינא נמי תתחייב השניה לכבסו כדאמרינן בהמדיר כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה, ותירצו וי"ל כיון שאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינו ממש ברשותא ע"כ, וכ"כ בפסקי התו' שם. הרי דס"ל לחלק בין מקח וממכר לשאלה דבשאלה לא הוי ממש ברשותה, ולכן בנ"ד התה"ד דהוי פקדון הוי ממש דומה למפקיד טלה דבנפקד לא הוי ממש ברשותו ולא שייך לומר כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ולא דמי למקח וממכר ודברי פי חכם חן.