שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
חושן משפט
סימן א
דיני כתובה.
שאלה כתובה שכתוב בה בזה הלשון אות באות:
גם ראובן החתן זיכה והחזיק את הכלה הנז' בבתים הידועים לו היום בעיר הזאת שתדור היא והוא כל ימי עולם ונחלתם תהיה לה ולבניה אשר יהיו לה בע"ה מחלציו של החתן הנז', ואין כח ביד החתן הנז' לדחותה מהבתים הנז' לשים סיבה בעולם ואפי' אם תחזור צרתה ותהיה חובקת בן מחלציו אינו יכול לדחות את הכלה הנז' מפניה מאחר שהחזיקה בהם בשופי ולאורך ימים ושנות חיים יחלקו האחים בנחלה בדת ודין ע"כ, וראובן הנז' נפטר לב"ע תנצב"ה וחיי לרבנן ולישראל שבק והניח אחריו שתי בנות גדולות נשואות לאנשים מאשתו הראשונה ובת אחת קטנה מהשניה, והשניה ג"כ גבתה כתובתה ורצונה לעמוד בזכייתה וחזקתה שהחזיק וזיכה לה ראובן בבתים הנז'. ומורשה הבנות הנז' טוענים שאין לאלמנה הנז' שום זכות בבתים הנז' כי לא זיכה לה ראובן כי אם בהיות לה בנים ממנו שכן כתב לה ולבניה, ושנה וכתב בסיום הענין והאחין יחלקו בנחלה. ומאחר שאין לה בנים כי אם בת יוצאת היא מן הכלל ואין לה אפי' דירה ונשארו הבתים בחזקת היורשות ומורשה האלמנה אמר כי מאמר מורשה הבנות הוא מאמר סתום, והנה אם הדברים כפשטן אין להם ע"מ שיסמוכו למימר שהיתה תלויה בקנין הבנים ומאחר דקנית בנים אין כאן. אף היא לא קנתה, הני מילי ליתנהו כי שתי קניות הן ולא תלי זה. בזה, וכההוא מעשה דאיתא פרק מי שמת ההיא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבניך דקנתה היא פלגא נגד כל הבנים דפשטה רב יוסף מקרא דוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניי והיא הלכה רווחת מינה אתה דן דשתי קניות הן אע"ג דבדיבור א' נאמרו נכסי ליך ולבניך. ומינה אית למשמע שפיר דאי אמר לה ליך ולבניך דיהוו ליך מינאי דב' קניות הן אלא שהבנים לא קנו לפי שלא היו בעולם והיא קנתה הוי כקני את וחמור דאמר רב נחמן דקנה מחצה דהלכתא כוותיה ואע"ג דבדיבור א' נאמרו קני את וחמור סבר רב נחמן דלא תלי זה בזה מי שיש לו יד יקנה ומי שאין לו יד לא קני ומעתה בנ"ד ראובן זיכה והחזיק לאשתו בבתים הנז' והשוה ידו לידה בכל הנאות דאתי מהבתים דאע"ג דאמר שתדור לאו דוקא כאשר העלה הרב מהר"א חסון ז"ל הובאו דבריו בס' מקור ברוך במי שנתן בית לחבירו לדור בו כל ימי חייו וכ"ש בנ"ד שהם בתים נפרדים ואין אדם דר בב' מקומות וגם שהשוה דירתה לדירתו שכתוב שתדור היא והוא כל ימי עולם, ותו דבר מן דין הוא חייב בדירתה בהיותה עמו באופן שזיכה לה להיות ידה כידו ויש ב' כחות בבתים הנז' ולהורות ע"ז סיים וכתב ונחלתם תהיה לה ולבניה דקריא נחלה להורות דכחה ככחו בגוף הבתים וקאמר תהיה לה ולבניה הכונה אלו השתי כחות כח שלא תהיה לה וכח שלו יהיה לבניה אשר יהיו לה, ובכן אפי' מאן דלא פסק כרב נחמן בקני את וחמור ואית ליה התם דלא קנה כלום מודה בנ"ד דקנתה מחצה כי קנויה ועומדת היתה. ותו דיש מקום לומר דראובן לא הוציא דבריו לבטלה להקנות למי שלא בא לעול אל לא הכונה ונחלתם תהיה לה ולבניה הא כדאיתיה והא כדאיתיה. לאשה שתעמוד בזכייתה ככחה אז כחה עתה ולבניה שירשו כחו מאחר שהוא מכח ירושה קונים הבנים שיולדו להם. וחזר ראובן וחיזק זכיית האשה שאינו יכול לדחותה כלל לשום סיבה ואפי' תבא צרתה והיא חובקת בן אינו ממעט בזכית האשה אבל אמעיט בירושת בניה הנז' והיינו דקאמר והאחין יחלקו בדת ודין, באופן שמתנתה וזכייתה עומדת לעד דהיינו בחיי ראובן שניהם שוין ולאחר מותו תחזיק בשלה זכייה גמורה לכל דבר שאי לה שותפות אמנם בניה תלוים ועומדים בירושת כחו שאם תלד ולצרה בן חולקין בדת ודין אשר מאמר זה האחרון מורה שפיר על מאמר הראשון דקאמר תהיה לה ולבניה הכונה לה במתנה לבניה בירושה ולכך כל האחין יחלוקו. וקנתה האשה קנייה גמורה לכ"ע אפי' למאן דפסק דלא כרב נחמן.
ואם כונת מורשה הבנות בטענתו הוא לומר דיש כאן אומדנא דמוכחא שלא נתן לה אלא בהיות לה בן להיות כי ידוע ומפורסם לכל דראובן לא בא לידי מדה זו בהיותו זקן בן ס' שנה ומעלה לעשות מעשה רב לתת לאשתו כתובה משלם ולסלקה מעליו ולישא אשה זאת כי אם להציל עצמו מוהעברתם את נחלתו לבתו ולקיים מצות קונו פרו ורבו זכר ונקבה איכא אומדנא דמוכח דלא תלה מתנה זו אלא ע"ד שתלד לו בנים והעמידו רבנן לבטל קנייה גמורה מן התורה מפני האומדנא כההיא דמי ששמע שמת בנו ועמד וכתב נכסיו לאחר, ואח"כ בא בנו דאזלינן בה בתר אומדנא ובטילה המתנה והוא הדין והוא הטעם בנ"ד, ליתא להיות דאין לנו אלא דברי רבותי' אשר מפיהם אנו חיים דהם אמרו דאזלינן בתר אומדנא לבטל המתנה והם אמרו דלא מבטילין מתנה מכח אומדנא אלא היכא דכתב כל נכסיו מפני שמועת בנו וכההיא דהרמ"א וכמעשה דמהר"ם מלובלין ז"ל דבכולם את מוצא דנתן הנותן כל נכסיו ולא שייר אבל היכא דשייר אפי' דלא בא לידי מידה זו אלא מפני שמועת בנו דשמענו מפיו בפי' שהיה רוצה לכתוב מקצת נכסיו לאחר מפני שמת בנו מאחר שבשעת המתנה לא גילה דעתו ואמר ע"ד כן אני נותן מתנתו שרירא וקיימת. להיות דג' דרכים נאמרו במתנה התלויה בדבר אחר, הא' צריך שיתנה בלשון תנאי גמור ע"מ כן אני נותן ואם לאו איני נותן וכל שלא התנה כאמור המתנה קיימת, שנית היכא דאיכא אומדנא דמוכח מבטלת המתנה אם נתן כל נכסיו מבלי שיור ואם שייר המתנה קיימת. ג' היכא דשייר ואיכא אומדנא דמוכח צריך שיגלה דעתו בעת המתנה או המכר ולומר על דעת כן אני מוכר או נותן אפי' שלא נאמר בלשון תנאי ומשפטיו, ואם לא גילה דעתו בשעת המכר אף דאיכא אומדנא דמוכחא ואפי ששמענו שרצונו לתת מפני זה המתנה קיימת. ומאחר דאמרוה רבנן בטעמא אין לנו אלא מאי דאמור בענין, ובנ"ד מבורר דאין כאן תנאי, גם אומדנא אין כאן דאע"ג דאיכא אומדנא לנישואין אומדנא למתנה ליכא, דרגילי בני אדם לתת מתנה לנשותיהם, ואפי' נימא דהאומדנא מוכחת על המתנה אפי"ה אינה עושה רושם להיות דשייר. וגילוי דעת אין כאן. דלא אמר על דעת כן אני נותן בשעת המתנה ואדרבא איכא גילוי דעת להפך שהרי כתב ואין כח בידו לדחותה מהבתים הנז' לשום סיבה בעולם המאמר הזה אין לו שחר דמאחר שזיכה לה והחזיק אותה מהיכא תיתי דמצי למידחייה אלא ודאי לישנא יתירה לטפויי אתא להורות דאע"ג דכתב לה ולבניה שלא יטעה אדם לומר דזה נק' גילוי דעת דדוקא אם יש לה בנים לכך סיים וכתב תכ"ד דאינו יכול לדחותה לשום סי' בעולם והכונה אפי' לא ילדה לו ולא איתמר בפי' משום ברית כרותה לשפתים וכללו במאמר לשום סי' בעולם. ועוד דכתב ואפי' אם תבא צרתה חובקת בן אינו יכול לדחותה מבורר הדבר דמאמר זה ביטל האומדנא דנאמרה בנ"ד דכל עצמו לא נתן אלא ע"ד שיבנה ממנה בבן זכר שירש אותו, דליתא דהא אפי' אם יהיה לו בן מצרתה ויש לו יורש נוצר מזולתה אפי"ה קיים המתנה. ומאחר דבטלה האומדנא אפי' אם היה כאן גלוי דעת דאמרן לא הוה סגי דתרתי בעינן אומדנא וגילוי דעת ובהפקד א' מהנה בעי תנאי גמור בכל משפטיו. וא"כ מתנה זו שרירא וקיימת דהא נתבטלה האומדנא במאמר ולצרה בן וכל היכא דליכא אומדנא גילוי דעת לא סגי כ"ש דיש כאן גילוי דעת להפך כדאמרן, ועוד אית לן למימר דאפי' אם בנ"ד אומדנא וגילוי דעת לא נתבטלה המתנה אלא אם התנה בלשון תנאי גמור, להיות דהרא"ש והטור כתבו בשם רש"י ז"ל על ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל דאמרינן דאומדנא וגלוי דעת סגי לבטל המכר היינו במוכר קרקעותיו לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו מפני סיבה שגילה דעתו אבל מטלטלין לא סגי באומדנא וגילוי דעת אם לא שהתנה בלשון תנאי גמור, וריהטא דלישנא דהר"מ הכי משמע ליה שכתב מי שמכר שדהו וחצרו שהם דברים שמתפרנס מהם שדהו לזריעה וחצרו לדירה וכן העתיק מרן בש"ע ומפני טעמו של רש"י ז"ל ובכן מהני האומדנא עם גילוי דעת לבטל המכר או המתנה. ומעתה בנ"ד שקודם המתנה היה דר, וגם אחר המתנה היה דר עמה ידו וידה שוין ואין כאן שום חסרון הניכר כההוא עובדא וכיוצא בה. הרי נ"ד הוא כדין מוכר או נותן מטלטלין דבעי' תנאי גמור כדי לבטל ומאחר דאין כאן תנאי הרי היא בקיומה, ואני לא באתי ללמוד או להורות חלילה כי אם לטעון כנגד איש ריבי ולהכרעת רבנן קדישי אנו צריכין ויבא שכמ"ה.
תשובה אל ה' ויאר לנו כיר"א. טרם אחלה לדבר דבר לשאת ולתת על טענות המורשים. הן קדם יש לתור ולדעת דרואה אנכי דשני המורשים מודים דהוו מתנה ולא נחלקו אלא דתלויה ועומדת אם יהיו לו בנים כמוצג בשאלה. ואין לדון ולומר דמאי דפשי' להוי להו דהוי לשון מתנה הוא מהסוגייא דפ' מי שמת דף קמ"ז דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה דהוי כולן לשון מתנה. הרי דיחזיק הוי לשון מתנה, א"כ ה"נ לשון החזיק הוי לשון מתנה. יען דרואה אנכי דלשון יחזיק דהוי לשון מתנה לאו מלתא פסיקתא היא אלא במחלוקת היא שנויא מערכה מול מערכה שדעת הרמ"א והר"י ן' מיגאש והר"מ היא דלא מהנו לשונות אלו אלא בש"מ אבל לא בבריא וכמ"ש הר"מ פ"ב מה' מכירה דהאו' לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקני וכו' לא קנה וכמ"ש שם ה"ה ז"ל יע"ש, מיהו דעת הרא"ש שם דאפי' בבריא קנה שכתב אהך מימרא דרב ששת וכ"ש בבריא שיש עמו קנין, וכן נר' דעת הנמק"י שם שכ' אהך מימרא איצטריך ר"ש לאשמו' דלשונות אלו לשון מתנה אפי' בש"מ כדי דלא תימא כיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה ע"כ, הרי דנקט אפי' בש"מ ומשמ' וכ"ש בבריא הואיל ויש שם משיכה או קנין, גם הרמב"ן ס"ל דקני אפי' בבריא וכן דעת הטור כמוזכר בח"מ סי' רנ"ג שהביא מחלוקתם. ומרן שם סי' רנ"ג הביא הדבר בשולחנו הטהור במחלוקת בלשון י"א וי"א יע"ש, מיהו מדהביא ס' הרמב"ם ודעימיה בי"א בתרא אלמא שדעתו נוטה להלכה כדעתם וכדקי"ל הלכה כי"א בתרא. מיהו ראיתי לכאורה תשו' הרא"ש בכלל פ"ד סי' ז' שנשאל על שטר מתנה הכתוב בו אמר לנו פ' הוו עלי עדים בקנין וכו' ותנו לפ' אשתי וכו' ועין יפה וגוף ברי עשיתי אחוה עם אשתי פ' וכו' שאם ח"ו אפטר לב"ע קודם לה וכו' עשיתיה יורשת גמורה וכו' והשיב אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה א' שכתוב בו ותחזיק וכו' ומלת תחזיק היא לשון מתנה כדאמרן בפ' מי שמת אמ"ר ששת יטול יזכה וכו' יע"ש. הנה פשט לשון דברי הרא"ש מורין דההיא במתנת בריא היא שכתוב בשאלה וגוף ברי וכו' ואפ"ה העלה דמהני משום מלת תחזיק דהוי לשון מתנה. ולשיטתיה אזיל דאיהו ס"ל דאפי' בבריא מהנו אלו הלשונות. אכן בנו רבינו בעל הטורים סי' רפ"א הביא דברי הרא"ש הנ"ל בשינוי לשין וז"ל שאלה לא"א הרא"ש ראובן היה מצוה ואמר אם אפטר אני קודם לאשתי עשיתי אותה יורשת גמורה וכו' עד אמנם רואה לקיים צואה זו מתוך תיבה א' שכתוב בה ותחזיק וכו' יע"ש, הנה פשט דברי הטור ז"ל מוכיחין ובאין שדברי הרא"ש הנז' במתנת ש"מ היא מדנקט בלישניה לשין צואה ואם הדברים כפשטן לכאורה ק"ל בגויה דהא בנדון ההוא היה בו קנין כמ"ש הטור ז"ל ולקח קנין ע"ז, וא"כ קשה דלמה הרא"ש ז"ל כתב דהוי מתנה מכח לשון ותחזיק. הלא בפ' מי שמת איתמר מתנת ש"מ שכתוב בה קנין וכו' ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון ביה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ורמי דשמואל אדשמואל ומוקמינן לאידך במיפה כחו ואמרי' עלה ה"ד מיפה כחו אמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתה דא, יפסקו כן כל הפוסקים כשמואל דבכתוב קנין לא קנה אם לא במיפה כחו כמ"ש הרא"ש ז"ל שם והרי"ף ז"ל והר"מ פ"ח מה' זכיה והטור ח"מ סי' ר"ן יע"ש, וא"כ יקשה בנדון הרא"ש הנז' מאחר דבש"מ מיירי והיה בה קנין ואינו כתוב במיפה כחו היאך העלה הרא"ש לומר דזכתה במתנה לפי דברי הטור ז"ל, וכבר עלה על דעתי ישוב לזה עפ"י מ"ש הרא"ש שם בפ' מי שמת אהך דשמואל הנז' ונמשך הטור בנו אחריו בסי' ר"ן לחלק דהא דאמרינן דלא קנה אפי' בהגיע השטר לידו אלא במיפה כחו היינו כשאין כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה כגון שדי נתונה לך, אבל אם השטר כתוב בלשון צואה כדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה דאם הגיע ליד המקבל מחיים קנה. והטעם מבואר בדבריהם יע"ש, והשתא לפי זה היה נר' דמ"ש הטור בנדון הרא"ש דהיה בלשון צואה וקנה אף שהיה בקנין דמיירי בכתוב בלשון צואה דאז לא בעינן יפוי כח ואף אם היה כתוב בו קנין מהני שדעתו נמשכת עפ"י מה שחילק הוא ז"ל כן היה נר' כעת. אלא דכד מעיינינן שפיר הא מילתא לא ניחה לי כלל. שהרי מרן ז"ל שם בסי' ר"ן על חלוק הטור הנז' בס"ק ל' תמה עליו וז"ל ויש לתמוה כיון שיש בה קנין חיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה, וכשהשטר הוא בלשון צואה ומסרו מחיים היאך מוציאנו מידי אין קנין לאחר מיתה. ועוד ק"ל מ"ש כשאין השטר בלשון צואה אלא בלשון מתנה וכו' יע"ש שהניחם בתימא. הרי שתמה על חילוקו של הטור והרא"ש ז"ל. וא"כ מה נועיל במה שנאמר שגם דברי הרא"ש שהביא הטור בסי' רפ"א דמיירי בשטר צואה דאם על דברי הטור הראשונים דסי' ר"ן אנו תמהים אלא שאנו באים לפרש גם דברי הרא"ש בתשו' הנז' דהוי בלשון צואה כ"ש דנוסיף יגון על יגונינו דתמיהות מרן הב"י הנז' יחולו עליו גם על מ"ש בתשו'. ועוד דאם הדבר כן מדוע בסי' רפ"א כשהביא הטור תשו' אביו לא תמה עליו מרן הב"י כמו שתמה עליו בסי' ר"ן כיון דבב' המקומות לשיטה אחת אזלי.
ובאמת שעל פסק מרן בסי' ר"ן בשולחנו הטהור סי' י"ט הביא חילוק הרא"ש והטור ז"ל לחלק בין כתוב בלשון צוואה ללשון מתנה. ואני תמיה דמאחר שדברי הטור והרא"ש ז"ל לא ישרו בעיניו ותמה עליהם תרי תמיהי הנז' היאך פסקם להלכה ולמעשה. ואיברא דלעיקר תמיהות מרן הב"י אחר שאלת הרשות ממנו ולחיכנא עפרא מתותיה נ"ל דאין מקום לתמיהותיו על הרא"ש ז"ל. בהשריש לך שורש אמיתי ונכון וקיים דגרסי' בסוף פרק יש נוחלין שלח רבין משמיה דרבי אבהו וכו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להתנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואוקמי' דבמיפה כחו מהני כדאמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתה דאין הכי נמי דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה יע"ש. וזו נמי הלכה היא פסקוה כל הפוסקים אשר המתבאר מזה דבש"מ איכא דוכתי דבעי' יפוי כח בתרי גווני דבמקנה בקנין בעי' יפוי כח. וגם במצוה לכתוב שטר בעי' יפוי כח הנז' ואפי' שאינו בקנין אלא שמצוה לכתוב שטר לחודיה בלתי קנין בעי' יפוי כח והוא אף כתבו וכו' והשתא לפ"ז מה נאים דברי הרא"ש הנז' דמ"ש לחלק בין כשהשטר הוא בלשון צוואה לכשהוא בלשון מתנה לא מיירי בלשון צוואה דאיכא קנין דהא ודאי לא עלתה על דעתו ז"ל לומר דליקני בלי יפוי כח דמה בכך שהוא לשון צוואה מ"מ מאחר דאיכא קנין היאך מוציאינו מידי קנין לאחר מיתה. אלה דברי הרא"ש ז"ל הם במצוה לכתוב שטר לחודיה בלא קנין וע"ז חילק דבנמסר השטר לידו מסיים אם הוא שטר צוואה אף שאין כתוב בו היפוי כח הנצרך והוא אף כתבו וחתמו וכו' מהני משום דמאחר דאין השטר אלא לראיה בעלמא אין צורך ליפוי כח הנז' משא"כ כשהוא כתוב בלשון מתנה שדי נתונה לך שגוף השטר לקנין קאי בזה הוא דבעי' היפוי כח שיכתבו בו אף כתבו וכו' משום דחיישינן שמא לא גמר להקנות אלא ע"י השטר ההוא ואין שטר לאחר מיתה ואפי' אם נמסר בידו מחיים לא מהני משום דהוי כמקנה בקנין דבעי' יפוי כח שיאמרו וקנינא מיניה מוסף על מתנתה דאי לאו הכי לא קני משום דהוי קנין לאחר מיתה ולא אמרי' איגלאי מלתא למפרע דקנה מעת שקנו מידו בחיים ה"נ דכותה דאף שנמסר בחיים בידו לא קנה אם לא במיפה כחו, מיהו היינו בלשון מתנה אבל בלשון צואה לא וכמו שנתן טעם לשבח כנז' ונמצא לפ"ז דמ"ש הרא"ש דבלשון צואה קנה לא מיירי בדאיכא קנין אלא בשטר צואה בעלמא בלתי קנין וזה ברור ופשוט בכונת הרא"ש ז"ל להתיר מעליו תמיהות מרן הב"י ז"ל הנז"ל כל מודה על האמת. שוב מצאתי במוהרי"ט ז"ל בשניות בח"מ סי' ן' שהעלה כן בדעת הרא"ש יע"ש וכיוונתי לדעת גדולים. ועיין עוד בפ"מ ח"א סי' פ"ב דחה דבריו דמהר"מ ברודו ובסי' פ"ג החזיק הפ"מ דברי מוהרי"ט, יע"ש באורך וברוחב.
ואני בעניי נ"ל שגם מרן הב"י ז"ל לא על הרא"ש תלונותיו דחלילה חלילה למרן ז"ל אשר כל רז לא אניס ליה ולפניו נגלו תעלומות חכמה דנעלם ממנו דבר פשוט בזה, רק על דברי הטור ז"ל תלונותיו משום דלעיל מיניה כתב הטור סי' ר"ן ס"ק כ"ח מתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין ואם היה בה קנין ל"ש אם כתב לו שטר ופירש בו הקנין לש' נתן לו ע"פ גרע ולא קנה ואפי' אם מת ואפי' אם מסר לו השטר בחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה, ובס"ק ל' כתב ומיהו הא דאמרינן אפי' הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא במיפה כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה וכו'. והנה פשט דבריו מורים דקאי אדלעיל מיניה אשטר שיש בו קנין שכתב ומיהו הא דאמרינן וכו' ולכן לפי פשט דברי הטור המורים כן גדלו תמיהותיו של מרן הב"י עליו. אכן על דברי הרא"ש הברורים פשי' לי שאין כונתו לתמוה כנלע"ד, וגם על הטור ז"ל אפשר לדחוק ולומר דאין כונתו דקאי בשטר שיש בו קנין רק אשטר לחודיה קאי בלא קנין ואז הוא דחילק בין שטר צואה לשטר מתנה ולא קאי אדלעיל מיניה, אלא דעתו כדעת אביו הרא"ש ז"ל. אבל באמת שפשט דבריו במ"ש ומיהו הא דאמרינן וכו' אין מורין כן, ולא עוד אלא דאי דברי הטור הם בשטר שאין בו קנין לא הי"ל להביא דבריו אלו כאן אלא אח"כ בס"ק ל"ד כשהביא דין הש"מ שצוה שיכתבו שטר שם הו"ל להביאם כי שם ביתו, ובשלמא בדברי הרא"ש דזה הדין של ש"מ שצוה שיכתבו שטר הובא בפ' יש נוחלין ולא הביאו הרא"ש שם, וכלל את שני הדינים בפ' מי שמת ניחא דביאור דבריו כדכתי', אבל לדעת הטור שחלקן לב' מקומות הי"ל להביא דבריו לקמן, ותו דהא לקמן הביא חילוק זה ומה לו להזכיר הדבר בכפלים. וא"כ מ"ש לדעתו אינו דוחק.
ומיהו עפ"י מאי דכתיבנא בדעת הרא"ש ז"ל כי הוא הנכון ניחא שפיר מה שפסק מרן בשולחנו הטהור חילוק הרא"ש להלכה ולמעשה שדבריו הם בש"מ שציוה לכתוב שטר ולא מיירי בשטר קנין ולכן חילק בין שטר הכתוב בלשון צואה לכתוב בלשון מתנה כי הוא חילוק נכון וקיים על הדין ועל האמת, ולישוב דעת הטור עיין בב"ח שישב דקאי אדלעיל מיניה ס"ק כ"א יע"ש ועיין בדרישה מה שהאריך בישוב הדברים ולדעתי מאי דכתי' עיקר.
ולפום מאי דכתיב' בין בדעת הרא"ש ובין לדעת הטור בנו ז"ל נפקא לן דזה שכתבו דבשטר צואה דמהני מיירי דורא בדליכא קנין וא"כ לפ"ז מ"ש הטור בסי' רפ"א דתשו' אביו מיירי בצואה, הדרא קושיה לדוכתין דלדעתו ז"ל אמאי העלה דזכתה במתנה מאחר דמיירי שהיה בו קנין הרי גרע כחה, וכ"ת דהתם במיפה כחו היא הי"ל להרא"ש והטור להזכיר זה כיון שהוא עיקר לדינא, ויותר קשה לדברי הפרישה שם סי' לפ"ה ס"ק ז' שהבין הדברים כפשטן דבש"מ מיירי וכמ"ש וז"ל וי"ל דאי גם הש"מ ידע זה אכתי לא היה צריך להניח לבניו וכו' יע"ש. והן אמת דעל הפרישה ל"ק דאיהו אזיל לשיטתיה שכתב בדרישה סי' ר"ן דבשטר צואה אף דאיכא קנין מהני וכמו שהאריך בישוב דברי הרא"ש והטור ז"ל, אבל לפי דרכינו קשה אם נאמר דמיירי בש"מ. ועוד דאעיקרא פשט דברי הרא"ש בתשו' הנז"ל מוכחו דמתנת בריא היתה שהרי כתוב בה וגוף ברי וכו' ועוד שכתוב עשיתי אחוה עם אשתי וכו' ועוד שכתוב בסוף לשון השואל דכשחלה חוליו שמת ממנו נשתתק וכו'. דנר' דמתחלה במתנת בריא היתה, והן אמת דמהא ליכא למידק מינה דאיכא למימר דחלה ב' פעמים ובפעם הא' עשה צואה זו ועמד ושוב חלה חולי אחר אשר נפטר ממנו לב"ע. ואל יקשה דא"כ היאך מהני מתנה זו הרי ש"מ שנתן כל נכסיו קי"ל דאם עמד חוזר וכתבו הטור והרא"ש דלאו דוקא שחזר אלא ממילא מתבטלת המתנה כמ"ש ריש סי' ר"ן יע"ש ואין לומר דשאני התם דשייר חמשה זהובי' לבניו וקי"ל דמתנת ש"מ במקצת אינו חוזר הא ליתא חדא דאין זה שיור לעצמו דהא לבניו שייר ועוד דאפי' את"ל דלעצמו היה משייר אין זה נק' שיור כל שלא שייר כדי פרנסתו כאשר כתב הטור סי' ר"ן. כ"ש דהכא לבניו שייר וא"כ היאך מתקיימת מתנה זו. הא ודאי ל"ק דשאני בנדון הרא"ש דבחליו השני קיים צואתו הראשונה ככתוב בסוף לשון השאלה יע"ש ונמצא דאין מהדברים הללו הוכחה לומר שהיתה מתנת בריא אכן משאר הצעת כל דברי השואל מוכח דמתנת בריא היתה. וכ"ת ולדידך דס"ל דמתנת בריא היתה מי ניחא דהיאך זכתה במתנה הרי כתב רשב"ם פ' יש נוחלין אהך מימרא דר' אבהו בש"מ שאמר כתבו ותנו דבמיפה כחו מהני כנז"ל וסיים עלה רשב"ם ומיהו ברי אעפ"י שמיפה כחו כענין דיפוי דש"מ דקאמר תנו אף כתבו אפ"ה אין כותבין ונותנין לאחר מיתה וכו' יע"ש בטעמו והביא מרן הב"י דבריו סי' ר"ן ס"ק ל"ד יע"ש. וא"כ בנדון הרא"ש היאך קנתה, הא ודאי בורכא היא שהדברים ברורים דהיינו דוקא דאין כותבין ונותנין לאח"מ אבל בחייו ודאי דכותבין ונותנין בכל שטרי מתנה הנהוגין וזה ברור דאי לאו הכי ביטלת שטרי מתנה וזה פשוט לדרדקי. וא"כ בנדון הרא"ש ז"ל שכתבו ינתנו בחייו ודאי דקנתה. ולכן אין תלונתי זולת על דברי רבינו בעל הטורים.
והנר' בכונתו דודאי שגם הטור ס"ל בעד אביו הרא"ש ז"ל דמתנת בריא היתה זולתי שהיתה בלשון צואה כמשפט העושין צוואות בימי חייהם לאחר מותם כן הדבר בכונת דברי הרא"ש אביו ז"ל והיתה צואתו מהיום ולאחר מיתה ואז ודאי דבעיא קנין וכמ"ש מרן הב"י סי' ר"ן ס"ק כ"ט בשם הרמב"ן וז"ל וכתב עוד הרמב"ן נקטי' מתנה שכתוב מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפי' כתוב בה מהיום ולאחר מיתה. וכ"כ הנ"י בשם המפרשים וכו' יע"ש והביאו מורם שם בהגהה יע"ש. ולפ"ז ארווחנא דבנדון הרא"ש שהיה מהיום ולאחר מיתה ככתוב בדברי השואל הלכך ל"ש אם היא מתנת בריא אולם היתה מתנת ש"מ מן הדין בעיא קנין, אמטו להכי מהני המתנה ההיא ודוקא ע"י שקנו ממנו ובזה הותרו כל תמיהותינו על הטור ז"ל מיניה וביה דל"ק כלל והוא הנכון, כל זה ראיתי לתור בחכמה להצדיק דברי הטור עם דברי הרא"ש אביו והגם שאין זה נוגע לנדון שלפנינו הן הן הדברים הנקנין באגב הדרן למאי דאתינא עלה שהרי הרא"ש העלה לקיים המתנה מכח מלת תחזיק הכתוב בה ובודאי דלדעתו ז"ל והנמשכים עמו דס"ל דיחזיק הוי לשון מתנה אפי' בבריא א"כ בין אם נפרש דבריו בבריא או בש"מ ניחא שפיר דקנתה דמלת תחזיק לשון מתנה הוא בכולהו.
אכן על פסק מרן בשולחנו הטהור סי' רפ"א שכתב דלשון תחזיק לשון מתנה הוא והוא מועתק מדברי הרא"ש בתשו' הנז' לכאורה קשיא לי בגוויה דהיאך החליט הדין בסתם ולא פירש דהיינו דוקא בש"מ דאי בבריא הלא בסי' רנ"ג פסק הדבר במחלוק' בשם י"א וי"א, ומדהביא דברי הר"מ ודעימיה בי"א בתרא אלמא דס"ל הכי וא"כ היאך כן העלה בסתם דמלת תחזיק הוי לשון מתנה ולא פירש דהיינו דיקא בש"מ, אם לא שנאמר דמרן ז"ל ס"ל בעד הרא"ש דבש"מ היה וכדעת הטור ז"ל בפשט דבריו שכתב דהוי לשון צואה כנז' לעיל כן נר' בדעת מרן ז"ל. וכ"ת אי בש"מ מיירי מאי שנא דנקט מרן מלת תחזיק לחודיה הא איכא לישני אחריני דמהנו בש"מ כגון יטול יזכה ודומיהן. הא ודאי אין זה קושיא דבא להשמיענו דאפי' דכתוב ג"כ ירושה אפ"ה מהני וכמ"ש הרא"ש ז"ל דממלת תחזיק קנתה וכן כתב הסמ"ע ז"ל בסי' רפ"א יע"ש.
היוצא מן המחובר דדעת מרן להלכה ולמעשה הוא דמלת יחזיק לא הוי לשון מתנה אלא דוקא בש"מ ולא בבריא וא"כ בנ"ד אין לדון על דברי המורשים שמה שהחליטו הדבר דהוי מתנה הוא משום דיחזיק הוי לשון מתנה דמאחר דמתנת בריא היא לא מהני, מיהו נ"ד אין שייך לזה כלל דבשלמא אי הוה כתוב תחזיק שהוא נוסח שטר המתנה היינו צריכין לזה אבל בנ"ד שכתוב זיכה והחזיק אינו לומר דבלשון זה היתה מתנתו רק הוא שטר הודאה על העבר שמעידים העדים שכבר זיכה והחזיק אותה עפ"י הדין דמתנה נקנית בחזקה שהיא א' מהג' דרכים האמורים בה ולכן המורשים יצ"ו כולם שוין דהוי לשון מתנה,
ברם אכתי ראיתי ונתון אל לבי להניף ידי דיראה דע"כ לא נחלקו המורשים אלא לס' שתלה זכייתה בבנים אבל אם היו לה בנים זכרים הכל שוים לטובה דזכתה השנית בגוף הבתים מדין מתנה מכח מ"ש בשטר כתובתה. וכל כי הא טעני' ליורשין דנר' דמעיקרא אין כתיבה זו של הכתובה מספקת לזכות האלמנה דאף דכתיב בה וראובן החתן זיכה והחזיק וכו' אין זה מספיק דהא אין שטר מתנתה בידה כמנהג כל נותני מתנה שכותבין שטר מתנה והיא שטר הקנאה וראיה שכתוב בהם וכך אמר בפנינו ח"מ פ' לפ' בית פ' נתון לפ' מתנה גמורה כתחז"ל וכך אמר פ' הנותן לפ' לך חזק וקנה כתחז"ל וכו' כמשפט כל שטרי מתנה. וכל כי הא ודאי דקניא שפיר כיון דאיכא שטר המתנה כתוב וחתום כדין ומיקרי שטר הקנאה אבל בנ"ד ליכא שטר הקנאה וזה שכתוב בכתובה אינו אלא שטר ראיה ולא הקנאה, והנה כי כן חובה מוטלת עלינו לדעת אי קנייא בשטר ראיה או לא, ועיקרא דהאי מלתא בקידושין פ"ק דף כ"ו אמתני' דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ואמרינן עלה בשטר מנ"ל אי לימא וכו' אלא מהכא ואקח את פר המקנה. אמר שמואל ל"ש אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמי יכו' יע"ש, וריהטא דהך שמעתתא משמע דשטר השנוי במתני' היינו שטר הקנאה ולא שטר ראיה מדמייתי לה מקרא דואקח את ספר המקנה ולא מקרא דוכתוב בספר דההיא בשטר ראיה כמ"ש בש"ס. ומדקאמר עלה שמואל ל"ש אלא בשטר מתנה וכו' אלמא דבשטר, מתנה לא קני אלא דוקא בשטר הקנאה ולא בשטר ראיה והיינו שכתוב שדי נתונה לך כמפורש בש"ס, וא"כ בנ"ד דאינו אלא שטר ראיה יש לדון דלא קנייא. ואיברא דראיתי להריטב"א ז"ל שם בשיטתו הקשה עלה דמאי מותיב רב המנונא עלה דשמואל מבריתא דקתני בשטר כיצד כתב לו וכו' שדי מכורה לך וכו' לישני דשמואל מיירי בשטר ראיה ולהכי קאמר לא קנה עד שיתן לו את הדמים. ובריתא מיירי בשטר הקנאה ומאי דוחקיה דתלמודא לשנויי בשינויי דחיקי, ותירץ דס"ל לש"ס דמלתיה דשמואל סתמא הם בין בשטר הקנאה בין בשטר ראיה זה תורף דבריו יע"ש. ולדידי קושיא ליתא דבהכרח דמלתיה דשמואל בשטר הקנאה הוא דהא מדמייתי קרא דואקח את ספר המקנה ועלה קאמר שמואל ל"ש וכו' אלמא דמילתיה דשמואל אשטר הקנאה קאי ולהכי פריך עליה שפיר מהבריתא כנ"ל הכרח לדבר בתירוץ תמיהת הריטב"א ודוק והנה מדברי הריטב"א ז"ל שתירץ שדברי שמואל הם בין בשטרי ראיה בין בשטרי הקנאה יש להוכיח לפי זה דא"כ כי קאמר שמואל ל"ש אלא בשטר מתנה דקני דמיירי בין בשטרי הקנאה בין בשטרי ראיה, ולפ"ז חזר הדין לנ"ד דאף דהוי שטר ראיה דקני לשמואל דהלכתא כותיה, אכן עכ"ז לא איריא דמאי דקאמר הריטב"א דלשמואל בין בהקנאה בין בראיה מיירי אינו אלא בשטרי מכר דמאחר דאפי' בשטר הקנאה גבי מכר אמר דלא קנה עד שיתן את הדמים א"כ מכ"ש בשטרי ראיה דודאי דיסבור דלא קנה. ולהכי קאמר הריטב"א דשמואל לגמרי בין בשטרי ראיה בין בשטרי הקנאה ולענין שטרי מכר קאמר לה. אבל בשטרי מתנה דס"ל לשמואל דקנה אית לן למימר דס"ל דדוקא בשטרי הקנאה הוא דקני ולא בשטרי ראיה. וא"כ יש להוכיח דגבי מתנה דוקא בשטר הקנאה מהני משא"כ בנ"ד דאין זה שטר הקנאה אלא ראיה ולא קנתה.
ועל כל אלה נר' דבנדון דידן קנתה בשטר ראיה כזה דע"כ לא אמרינן דבעי' גבי מתנה שטר הקנאה ולא ראיה אלא דוקא כשהקניה היא ע"י השטר לחודיה שהוא א' מג' דרכי ההקנאות ואז ודאי דהיינו צריכין לזה לדעת אי הוי שטר הקנאה. אבל כל שהקנה בחזקה כיוצא דנ"ד שכתוב וזיכה והחזיק. הרי כתב רשב"ם בפ' חזקת דיפה כח החזקה לקנות בה לחודה ואפי' באתרא דכתבי שטרא. והגם דהרמב"ן חלוק הוא בזה וס"ל דגם בחזקה אם הוא באתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב את השטר וכמו שהביא דבריהם הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין אהך מתני' הנז"ל יע"ש. מ"מ אנן כדעת רשב"ם ס"ל עיקר להלכה ולמעשה כמ"ש הרא"ש ז"ל פ"ק דקידושין ומרן בכ"מ פ"א מה' מכירה והריב"ש סי' תע"ו, ומרן בשולחנו הטהור סי' קצ"ב פסק כן יע"ש. הרי דאף במכר פסקו כן דחזקה לחודה מהנייא ה"ה והוא הטעם גם גבי מתנה דתרויהו חד דינא אית להו לענין ההקנאה, וא"כ לפ"ז בנ"ד דאיכא חזקה ודאי דמטעם חזקה לחודה קנייא וכ"ת דהיינו דוקא בדידעינן דהחזיקה גם בנ"ד יש ללמוד שהחזיקה שכן כתוב וזיכה והחזיק ועדים מעידים עליה דודאי קנתה, ובר מן דין דאיכא קנין ושבועה דאלים טפי כמ"ש מרן סי' קצ"ה כנודע וא"כ מכל הצדדים קנתה מדין מתנה.
אכן אכתי עוד נטיתי ידי דאיברא דהאי שטרא ספרא דוקנה כתביה דכתב גם ראובן החתן זיכה והחזיק את הכלה בבתים וכו' שתדור היא והוא כל ימי עולם דבדקדוק כתב כן דאי לאו הכי שזיכה גוף הבתים ודאי דלא קנתה דהא קי"ל דהאו' ידור פ' בבית זה לא קנה משום דגוף הדירה אין בה ממש וכמו שפסק מרן סי' רי"ב וסי' רנ"ג יע"ש והדברים עתיקין, אך את זה ראיתי למוהראנ"ח בראשונות סי' ק"כ שהעלה דאף במקנה גוף הבית לדירה לא מהני אם לא כשפירש דבריו לזמן פ' דאי לאו הכי אפשר דשמא ידור בו שעה א' קאמר וצידד בזה שני צדדין דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וכיון שהדבר ספק קרקע בחזקת בעליה קיימא כאשר יראה הרואה שם הדבר באורך.
ואני הצעיר נ"ל לפי דבריו דגם בנ"ז שלא נתן קצבה שייך לספק הרב ז"ל והגם דאמר בנ"ד שתדור היא והוא כל ימי עולם אכתי מידי ספיקא לא נפקא דהא לפי דברי התו' פ' מי שמת דקמ"ח ד"ה ש"מ שאמר הלואתו לפ' וכו' כתבו וז"ל דהא דירת בית כמו כן יכול להקנות ע"י הבית ופירות דקל ע"י הדקל שיקנה לו הבית לדור בו כך וכך שנה והדקל לאכול פירותיו בכו"כ שנה עכ"ל לעניננו, וריהטת הלשון משמע דס"ל דבעי' שיפרש השנים הא לאו הכי לא מהני דאי לאו הכי ל"ל לומר כך וכך שנה היל"ל שיקנה לו הבית לדור בו ותו לא ומדלא נקטי כן יש לדון דבמקנה הבית לדור בו לא מהני דהו"ל דבר שאין לו קצבה, וגם מדברי הר"מ פרק עשירי מזכייה יש לדון כן שכתב אבל אם אמר תנו בית זה לפ' כדי שידור בו עד זמן פ' יע"ש. ומדנקט כן אלמא דוקא בקצב השנים מהני והגם שיש לנו לומר דלרבותא נקטיה וכמ"ש מוהראנ"ח ז"ל סי' הנז"ל יע"ש. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. דתינח בדברי הר"מ דיכולין להתפרש דלרבותא נקטיה מיהו דברי התו' דקאמרי שיקנה לו הבית לדור בו כך וכך שנה לא שייך למימר בהו לרבותא דהא לכתחלה קאמרי שיקנה לו הבית וכו' כך וכך שנה. ועוד דגם בדברי הר"מ לכאורה נר' דס"ל דדוקא בעי' שיפרש הזמן עד זמן פ'. וכפי הצד הא' שצידד מוהראנ"ח בדברי הר"מ יע"ש ולאו דלרבותא נקטיה. ואמינא לה דהלא ידעת בהא דהאו' ידור פ' דלא קנה דעת רשב"ם והתו' והר"מ פכ"ב מה' מכירה דין י"ד הוא משום דדירה אין בה ממש. ולדעתם בעי' שיקנה גוף הבית לדירה ומהני דבגוף הבית הא הוי ממש מיהו דעת בעל העיטור והמרדכי דטעמא הוי משום דידור בו שעה א' קאמר ולדידהו לא סגי בהקנאת גוף הבית לחוד אלא במפרש נמי קצבת הזמן שידור בה דאל"ה אכתי לא פלטי' מלומר דשמא ידור בו שעה א' קאמר וכמ"ש שם מוהראנ"ח דבריהם יע"ש. וחזינא ליה להר"מ דהגם דהוא מן הסוברים דטעמא הוי משום דדירה אין בה ממש. מ"מ נקט בלישניה בה' זכייה תנו בית זה לפ' כדי שידור בו עד זמן פ' אלמא דבעי קצבה, ולדידיה יקשה דמאחר דס"ל דטעמא הוי משום דדירה אין בה ממש א"כ הול"ל דבמקנה גוף הבית סגי. ומדנקט נמי דבעי' שיאמר עד זמן פ' אלמא דתרתי בעינן שיקנה לו גוף הבית ויקצוב לו ג"כ זמן הא לאו הכי לא, ואזדא לטעמיה דפסק בפי"א מה' מכירה דין י"ו וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות ה' שנים אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה וכו' הרי דדבר שאינו קצוב לא משתעבד ה"נ בדירה כל שלא קצב הזמן לא מהני. וכ"ת שאני התם דהמזונות או הכסות אין להם קצבה לכך לא קני משא"כ הכא שכבר הקנה גוף הבית לדירה ולא מיקרי דבר שאינו קצוב, הא ליתא דהא מרן ז"ל בשולחנו הטהור בח"מ סי' ס' העתיק דברי הר"מ וכתב עליו מורם בהגה ז"ל או שלא נתן קצבה לשנים וכו' יע"ש, אלמא דס"ל דאף דקצב המזונות כל שנא נתן קצבה לשנים הו"ל דבר שאינו קצוב לדעת הר"מ, אמור מעתה דגם במקנה הבית לדירה לדעת הר"מ לא קני אם לא שקצב זמן דאל"ה מיקרי דבר שאין לו קצבא ולא קני, ונמצא לפ"ז דמ"ש הר"מ בהלכות זכייה כדי שידור בו עד זמן פ' בדוקא נקט לה כי היכי דלא ליהוי דבר שאינו קצוב, ולפ"ז הדר דינא דבנ"ד דלא קצב זמן לדירה לא מהני ואפי' שאמר כל ימי עולם.
אמנם אחרי ראותי היטב נר' דכיוצא בנ"ד כל אפייא שוים דקנתה, חדא דמעיקרא בהא דמתחייב בדבר שאינו קצוב רבו החולקים על הר"מ והכל עלו דקנה וכמ"ש מרן סי' ס' להלכה ולמעשה כדעת החולקים עליו, ואפי' דמוהריב"ל ח"א סוף כלל י"ב ומוהר"ש אלקלעי וכמה מרבוותא העלו דמצי המוחזק לומר קים לי כהר"מ כאשר אספם הרב המאסף שם סי' ס' יע"ש. מ"מ בכל ארץ ישראל וסביבותיה אשר קבלנו הוראות מרן ז"ל לא דיינינן קים לי נגד הוראת מרן ומאחר אשר הוא ש"ר המסכי"ם לסברת החולקים על הר"מ להלכה ולמעשה כותיה נקטי'.
ותו דבנ"ד גם הר"מ יודה דמאחר שכתוב כל ימי עולם לא הוי דבר שאינו קצוב, וזה מאשר הורה גבר הרשב"א ז"ל בסי' ס' מחו' א' במי שנתחייב עצמו בקנין לתת מנה לשנה כל ימי היותו סופר או חזן אעפ"י שאין השנים קצובות מיקרי קצוב אף להר"מ וכ"כ רבי ירוחם נתיב ט"ו ח"ג. וכן השיג שם בסי' ס' ס"ק י"א, על דברי מור"ם וגם הסמ"ע יע"ש, גם מרן בב"י סי' ר"ז מחו' מ"ח הביא דברי הרשב"א הנז' יע"ש, הרי דכל שנתחייב במנה אף שלא נתן קצבה לשנים העלה הרשב"א דגם הר"מ מודה דהוי דבר קצוב. ולדעתי הגם שדבריו אינם צריכין חיזוק מ"מ מדברי הר"מ יש ללמוד כן שהרי שם בפכ"ב מה' מכירה העלה דכל שהקנה גוף הבית לדירה וגוף האילן לפירות דקני ולה הזכיר קצבה. וגם בהלכות זכייה אף דגבי מקנה הבית הזכיר קצבה, גבי אילן לא הזכיר קצבה ואם איתא דבדוקא נקט לה א"כ גם גבי אילן היל"ל דלא קנה אלא בקצב שנים דהא תרויהו חד טעמא אית להו משום דהוי דבר שאב"מ ומ"ש דפלגינהו אלא עכ"ל דלרבותא נקטיה כמ"ש מוהראנ"ח בצד הא' כנ"ל עיקר. ויעיד ע"ז מדברי הרשב"א שהעלה דכל שנתחייב במנה אף שלא נתן קצבה לשנים אפי' לדעת הר"מ מהני, ואם איתא דמאי דנקט הר"מ וידור עד זמן פ' דוקא הוא א"כ הרי זה סותר דינו של הרשב"א שהרי אפי' שהקנה גוף הבית אפ"ה כתב דבעי' קצבה לשנים, א"כ גם במנה דכותה אלא ודאי מדלא חש לה הרשב"א ש"מ דלא דס"ל דהך קצבה דכתב הר"מ ז"ל לאו דוקא אלא לרבותא נקטיה. ולכן גבי אילן לא זכר הר"מ הך קצבה דשנים ובה' מכירה לא זכר כלל הא דידור עד זמן פ' זה מורה באצבע דס"ל כדעת הרשב"א ז"ל דכי היכי דכל שנתחייב במנה אף שלא נתן קצבא לשנים קנה הכי נמי במקנה גוף הבית לדירה או גוף האילן לפירות שהחיוב נפל על גוף הבית ועל גוף האילן אף דלא הקנה לזמן קצוב מהני אף לדעת הר"מ. וא"כ ההיא דהל' זכייה לרבותא נקטיה. יעלה בידינו לפי זה דגם לדעת הר"מ יודה כיוצא בנ"ד שזיכה והחזיק. בגוף הבתים לדירה הגם שלא נתן קצבה לשנים קנתה ונ"ד עדיף מנדון הרשב"א דהרי שם לא הקנה אלא כל ימי היותו חזן או סופר ואפ"ה העלה דקנה כ"ש בנ"ד שכתוב כל ימי עולם דפשיטא דקנתה לכ"ע ובר מן דין אף אי נימא דמאי דנקט הר"מ בה' זכייה תנו בית זה לפ' כדי שידור בו עד זמן פ' דהוי דוקא ובעי שיקצוב הזמן. נ"ל דכיוצא בנ"ד שכתוב בו כל ימי עולם פשיטא דקנתה דלא אתא למעט אלא דוקא באומר תנו לו בית זה לפ' כדי שידור בו ולא הזכיר זמן כלל הוא דלא מהני משום דדילמא ידור בו שעה אחת קאמר. משא"כ בנ"ד שכתוב כל ימי עולם פשיטא דמהני ואפי' מוהראנ"ח דמספקא ליה בנ"ד היינו לפי שלא הזכיר זמן כלל אבל בנ"ד ליכא ספיקא כלל.
ותו טעמא אחרינא דלא נאמרו דברים הללו אלא במי שמקנה גוף הבית לדירה לזולתו ואין לו שום תערובת למקנה בדירה ההיא אלא לזולתו הקנה בהחלט אז הוא דבעי' שיקצוב לו זמן אבל בנ"ד שהשוה כחו לכחה ואמר שידור הוא והיא כל ימי עולם אמינא דכי היכי דלגבי דידיה לא בעי' שום קצבה ולעולם הם שלו דהא הבתים הם שלו מקנת כספו גם מה שהקנה לאשתו והשוה כחו לכחה לדור היא והוא כל ימי עולם כל כי הא מהני ואפי' לדעת הר"מ יורה יורה דקנתה מן הטעמים שזכרנו נוסף על זה דהלא מוהרי"ט בשניות בח"מ סי' מ' הביא דברי מוהראנ"ח הנז"ל ונשא ונתן על כל דבריו, וטרם בואו למאי דקמן ראה ראיתי למוהרי"ט שם עמ"ש מוהראנ"ח לישב דברי הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' כ"ד עם מ"ש בספ"ב דשבועות דהאוסר פירות עולם עליו כיון שלא קבע לו זמן נאסרו עליו לעולם שנמצא סותר עצמו והרב ז"ל חילק דשאני גבי מזונות שיש להם זמן קבוע משנה לשנה וכו' יע"ש, וע"ז כתב מוהרי"ט ז"ל וז"ל ואינן מתישבין אצלי דמה נאמר אם היה באמצע השנה שאין דרך להכין אז צרכי השנה וגם אין קוצבין לו מן השמים וכו' יע"ש, ונוספה נחלתי על מוהראנ"ח ז"ל דהלא הרא"ש ז"ל בשאלה דכלל ו' נשאל בין על המס שפטרוהו בין על המזונות ועל שתיהן השיב דיד בעה"ש על התחתונה דבמזונות בשנה אחת מפטר ובמס נמי כמו כן, והשתא אף אי נודה לחילוק מהראנ"ח ניחא גבי מזונות. אכן לענין המס יקשה דאמאי לא אמרינן דלעולם משמע דומיא דההיא דשבועות, וא"כ לא ידעתי היאך העלים עין מוהראנ"ח ממנו ולא שת לבו גם לזאת. סוף דבר דברי מוהראנ"ח נפלאו ממני וגם מה שישב מוהרי"ט שם דטעמו של הרא"ש הוא ממ"ש או יתן לו ק' זהובים לשנה שהלשון מסופק אם ר"ל בעד שנה א' או בכל שנה ולכן גזר שאינו חייב לזונו אלא שנה אחת משום דיד בעה"ש על התחתונה זת"ד מוהרי"ט יע"ש. ולא ידעתי מה יענה לענין המס הנשאל שם הרא"ש והעלה דמאחר דבסתם פטרוהו דייני' ליה לפחות שבלשונות יע"ש. ואמאי הא הכא לא היה כתוב לא שנה ולא שום זמן וא"כ נימא דלעולם משמע כי ההיא דשבועות. ואמאי לא נרגש מזה, ולכן הנלע"ד לחלק בין כשהפיטור או החיוב הוא מאחרים דומיא דמזונות ומסים ודומיהן אז הוא דדייני' ליה לפחות שבלשונות ואמרינן יד בעה"ש על התחתונה. וכן נמי כשמחייב עצמו לאחרים כי ההיא דנודר להביא נדבה משלו שהביא הרא"ש אזלינן אחר פחות שבלשונות. משא"כ בחיוב שאוסר על עצמו מבלי שום שיתוף אחרים כלל כההיא דשבועות שאוסר פירות על עצמו מסתמא אמרינן דלעולם משמע, כללו של דבר דיש לחלק בין דבר שהוא לעצמו ונמשך לאחרים בין לחיוב בין לפיטור, לדבר שהוא לעצמו לבד ואין לאחרים שום דבר עמו דאז לעולם משמע מט' דיהיב הרא"ש בתשו' דהמע"ה ולכן אמרינן יד המוציא על התחתונה כנלע"ד ברור. ועיין בסמ"ע סי' ס' ס"ק ט"ו ובסי' רי"ב.
ולמאי דאתינא עלה דמוהרי"ט ז"ל בענין האומר תנו בית לפ' לדור בו העלה בדעת הר"מ דהלכות זכייה דלעולם אף דלא הזכיר קצבה קנה הואיל והקנה גוף הבית. אלא דבמקנה סתם לעולם משמע, ולכן בעי' קצבה שלא יהא נשמע לעולם וכשלא הזכיר קצבה לעולם משמע זה תורף דברי מוהרי"ט ז"ל וחלק על מוהראנ"ח יע"ש באורך, וכמו כן ראיתי לאיש אלקים קדוש הוא מיוחסי כהונה בשער אפרים ריש סי' קל"ג שהרבה להשיב על דברי הר"מ מיניה וביה ולבסוף המחוור יותר בדעת הר"מ העלה כדברי מוהרי"ט והרחיב ישובו יותר לתת הפרש בין מקנה בית דירה למקנה א לן לפירותיו יע"ש בארוכה, ועלה בידינו לדברי שמהם דבמקנה גוף הבית לדירה דסתמא לעולם משמע ושניהם שוין לטובה ולדעתם ז"ל כ"ש בנ"ד שהקנה גוף הבית לדירה כל ימי עולם דודאי לח מיקרי דבר שאינו קצוב וקנתה ולפי הטעמים שהזכרנו לעיל נ"ד ניחא טפי.
אכן אתנהלה לאיטי בעיטי לתור ולדעת בנ"ד אם זכתה האלמנה בדירה לאחר מות ראובן בעלה. דהנה לפי פשט נוסח דברי הכתובה המוצג לפנינו שכתוב בה זיכה והחזיק את הכלה הנז' וכו' שתדור היא והוא כל ימי עולם וכו' עד ואין כח ביד החתן הנז' לדחותה מהבתים הנז' וכו' ואפי' אם תחזור צרתה ותהיה חובקת בן וכו' מאחר שהחזיקה בהם בשופי וכו'. הנה ריהטא דלישנא משמע דלא זיכה אותה בדירה אלא כל ימי היותם היא והוא בעולם חיים וקימים אמנם בהעדר ראובן אין לה שום זכות בדירה, וכי תימא ומה צורך בימי חייו לזכותה הלא בלאו הכי הוא מחויב בדירתה כיון שהוא מתנאי כתובה. לזה י"ל דאיברא דמחויב בדירתה אבל מי יימר שהוא בבתים הללו הא אפשר שהוא ישכיר בית דירה אחרת לו ולה ובתים אלו ישכירם לאחרים מאחר שיגיע לו הנאה שישכירם ביותר וירויח בהם, לזה הוצרך לזכותה בגוף הבתים לדירה דהשתא אפי' שירויח בהם מאה מנה אין בו כח לדחותה וזהו שכתוב לשום סיבה שבעולם, זאת ועוד אחרת בא למעט שאפי' אם צרתה תהיה חובקת בין אין בו כח לדחותה. דבזולת הזיכוי הלזה הוה מצי להשכיר לה בית דירה אחרת וצרתה תהיה דרה בבתים הללו. לכן זיכה אותה בדירה כדי שלא יוכל לדחותה כלל. ופשיטות הדברים ממשמשין ובאים דלא זיכה אותה אלא לכל ימי היותו חי הוא והיא לא לאחר מותו. וכ"ת שהרי כתוב ונחלתם תהיה לה ולבניה שזה מורה דאף לאחר מותו זיכה אותה בדירה דאל"ה האי לישנא דונחלתם וכו' מאי למימרא. לזה י"ל שהוצרך הדבר לאומרו עפ"י מ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י ז"ל ח"מ סי' רנ"ז מחו' ב' ז"ל שאלה ראובן נתן מחצית ביהו לבנו ושייר במתנתו בלשון הזה ושיירתי לעצמי בלבד דירה ומזונות ואח"כ נשא ראובן זה אשה ורוצה לדור עם אשתי באותו מחצית יכו', תשו' שורת הדין וכו' אבל במשייר דירה לעצמו מסתברא לי שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שלא יהיה לו שמש לשמשו ויצטרך הוא לאפות ולבשל לעצמו וכו' והא דקאמר לעצמו לבד לומר שלא ידורו עמו אפי' בניו הקטנים ולא הנטפלים עמו והביא ראיה מהירושלמי יע"ש, גם המבי"ט ז"ל בח"א סי' ע"ב נשאל בכיוצא בזה על אשה שנתנה עליה אחת לבנה מתנה גמורה ע"מ שתדור היא בה כל ימי חייה ודר בנה בחייו ומת ורוצה אלמנתו לדור עם חמותה. והשיב דודאי דירת העליה היא לה לבדה וכו' וכן אם כתוב בשטר שתדור היא כל ימי חייה משמע היא ולא היא ואחר, כדאמרינן גבי גט וכתב לה, לה ולא לה ולחברתה, ועוד האריך בראיות יע"ש הרי דבמשייר דירה לעצמו העלה הרשב"א שדוקא לו ולאשתו שייר דהויא כגופו לאפוקי בניו הקטנים והנטפלים עמו, ה"נ בנ"ד שהוא הקנה לה גוף הבתים לדירה דוקא וכתוב בה שתדור היא והוא יש לנו לומר דהיא דוקא תדור עמו ולא בניה הקטנים והנטפלים עמה דהו"ל כמשייר דירה ולאפוקי מזה כתב ונחלתם תהיה לה ולבניה לומר שהדירה ההיא שהקנה לה לדור היא והוא לא מיעט בניה והנטפלים עמה אלא תהיה לה כלומר לנטפלים עמה ולבניה הקטנים ונמצא שהוצרך הדבר לאומרו שאלמלא כן אין הבנים במשמע ולא הנטפלים עמה והיה בו כח לדחותם מהדירה שהקנה לה. מיהו היינו דוקא כל ימי היותו חי ראובן עמה הקנה זכות הדירה לבניה ולנטפלים עמה. אבל אחרי מותו אית לן למימר דלא קנתה ואין לה זכות בדירה ולא לבניה מדין מתנת אמם אלא מכח ירושה דזיכתה להם תורה והיינו דמסיים בה ולאורך ימים ושנים יחלקו האחים וכו' לומר דאחרי מותו יזכו הבנים בבתים מדין ירושה שזיכתה להם תורה. ובזה עלו ובאו כל דברי הכתובה על נכון בדיוק נמרץ. ומלת נחלתם נבאר לקמן בס"ד.
ואל תשיבני לזה דאי לרבות בניה בחייו לדירה נתכוון, הלא אין צורך לרבויינהו. דאי מדברי המבי"ט ז"ל שזכרנו שהעלה שאין זכות לבן בדירה הרי חלק עליו מאור עינינו וגאון עוזינו מוהר"י קארו ז"ל וזיכה לבן ולאלמנתו בדירה כאשר יר' הרואה להמבי"ט שם שהביא דבריו יע"ש, והגם דהמבי"ט לא חש לדבריו אנן אבתריה דמרן גרירנא ומי כמוהו מורה אשר קבלנו עלינו הוראותיו. ואין לנו ללכת אחר הוראת המבי"ט נגד דברי מרן ז"ל, והגם שנאמר שלהיות שדברי מרן לא נגלו לעינינו לדעת טעמו ונימוקו מאיזה טעם חלק עליו רק הביא דבריו בסתם וכיון שכן אית לן למימר דטעמו של מרן שחלק עליו שם היינו מטעם דמאחר דלאה אמו הניחה בנה ואשתו וחמותו לדור עמה כל ימי היותו חי אלא שלאחר מיתת בנה באה לערער, לאו כל כמינה מדשחקה כל ימי חיי בנה ולא מיחתה בו נר' דמחלה וויתרה לו הדירה ולהכי אפשר שמכח זה זיכה מרן ז"ל גם לאלמנתו אחריו לדירה וחלק עליו ולעולם דאי מתחלה לא היתה מנחת בנה לדור אצלה, ודאי שהדין עמה דלעצמה שיירה ולא לאחר כמ"ש הרשב"א אלא דשאני התם דמדין מחילה אתי עלה לחלוק על המבי"ט כאמור, וחזר הדין דבעלמא לא יחלוק מרן על הרשב"א. ומה גם שהוא הביאם בספרו הנכבד ביתה יוסף ולא חלק עליו אלמא דכותיה ס"ל וא"כ חזר הדין לנ"ד דהו"ל כמשייר דירה שאין בניו הקטנים והנטפלים עמו בכלל, ולהכי הוצרך לרבויינהו והוצרך לומר ונחלתם וכו' לרבות בניה והנטפלים לה כאמור. מ"מ אכתי יש לדוחה לדחות דבנ"ד אין צורך לרבויינהו שהרי מצאנו ראינו למוהר"י די בוטון בס' עדות ביעקב סי' ע"ג הביא דברי הרשב"א שמצא בכ"י והוא קרוב לדברי הרשב"א שהובאו בב"י ולמד מהם הרב ז"ל שם וז"ל ונלע"ד תולעת יעקב דה"ה והוא הטעם שאם ראובן מכר בית לשמעון ע"ת שידיר הוא בה כך וכך שנים וכו' והנה לראובן יש לו אשה ובנים ורוצה לדור בה הוא ואשתו ובניו ודאי דאין שמעון מצי למחות בידיה וכו' דאמינא אומדן דעת הוא שלא עלתה על דעתו שישלח מעל פניו את אשתו ואת בניו וכו' ולא זו בלבד קאמינא אלא שאם זה האיש היה אמוד להיות בביתו עבדים ושפחות וכו' לכל כיוצא באלו שייר כל שהוא קיים ע"כ יע"ש ועפ"י דבריו אלה בנ"ד אין צורך לרבות בניו דמהיכא תיתי למעוטינהו מאחר שהאומדן דעת איפכא. גם לזה אשיב כי אשר עיני בשר לו המה יחזו שם להרב המרשים שם תפס עליו בזה וז"ל וזכורני דבתשו' אחרת להרשב"א וכו' עד ואלא בתשו' ההיא מכ"י שהביא הרב המחבר כנז"ל לא כתב כן וצ"ע עכ"ל. ובודאי דאין כונת הרב המרשים לתמוה על דברי הרשב"א אהדדי כי אין מהם שום סתירה יען כי בתשו' שמצא כמהר"י די בוטון ז"ל לא הוזכר בה בנים כלל זולתי מסתברא לי שאף לאשתו שייר וכו' וכיון שכן ודאי דדוקא אשתו הוא דמרבינן לה אבל בניו לא וזהו כמו שסיים בתשו' שהביא מרן הב"י וא"כ פשיטא שאין כונותו לתמוה על דברי הרשב"א אהדדי כי אין בהם שום קושי כלל. אלא ודאי דעיקר תמיהתו היא על מה שיצא לידון הרב המחבר ללמוד מדברי הרשב"א דלאו דוקא אשתו אלא גם בניו ועבדים ושפחות בכלל ולדידיה הוא דקמתמה דמדברי הרשב"א שהביא מרן הב"י מוכח הפך דבריו דדוקא אשתו רבינן לה ולא אחר אין ספק אצלי כי זהו כונת הרב המרשים ומשה אמת הגם שדבריו לא הובאו בדקדוק. והנלע"ד להליץ בעד העדות ביעקב דלא נעלם מעיני חכמתו דברי הרשב"א שהובאו בבית יוסף שאין הבנים בכלל הדירה. מיהו דקדק הרב ז"ל מדברי הרשב"א דנקט בלישניה ואח"כ נשא אשה דקדק מדבריו דע"כ לא קא ממעט הרשב"א הבנים אלא דוקא בזמן שכששייר הדירה לעצמו היה רווק פנוי בלא אשה ובנים ושוב אח"כ נשא אשה אז הוא דקאמר דאין לרבות שידור עמו אלא אשתו דהוייא כגופו אבל בניו אימעיטו והיינו דוקא כל שהיה פנוי בלא אשה ובנים כששייר. אבל דברי הרב עדות ביעקב הם דבשעה ששייר הדירה היה נשוי אשה והיו לו בנים כדדייק בלישניה והנה לראובן יש לו אשה ובנים ולא נקט ואח"כ נשא אשה כדנקט הרשב"א להשמיענו דכל שהיו לו אשה ובנים בעת ששייר הדירה לעצמו דאז אף אשתו ובניו בכלל דאומדן דעת הוא דמאחר דבעת השיור היה נשוי אשה והיו לו בנים אמדינן דעתיה דלא עלתה דעתו שהוא לעצמו ידור בבית ויפרד מאשתו ובניו. ומילי דסברא נינהו אבל לעולם דכל היכא דבעת השיור לא היו לו לא אשה ולא בנים ושוב נשא אשה אז הוא דדוקא אשתו מרבינן לה ולא לבניו כדכתב הרשב"א וגם העדות ביעקב אזיל ומודה לס' הרשב"א, ודבריו הם בהיו לו אשה ובנים בעת ההיא דאז כולם בכלל וכן אם היו לו עבדים ושפחות בעת ההיא גם הם בכלל מכח אומדן דעת כנלע"ד בישוב דבריו ז"ל.
ונמצא בין לפי מה שהשיגו הרב המרשים ובין למה שהלצתי בעדו נפקא לן דהעיקר הוא דכל היכא דבעת השיור לא היו לו אשה ובנים ודאי דדוקא אשתו מרבינן להו ולא בניו. וא"כ חזר הדין לנ"ד דבעת שהקנה הדירה לאשתו טרם נישואיו היה ומאחר דכתב שתדור היא והוא היה עולה על הדעת שדוקא לה זיכה בדירה ואימעיטו בניה אמטו להכי הוצרך לכתוב ונחלתם תהיה לה ולבניה לרבות הנטפלים עמה ובניה כדבר האמור ולעולם דלא זיכה אותה ובניה אלא דוקא כל ימי היותו חי ולא לאחר מותו, ומאמר ונחלתם תהיה לה וכו' הגם שלשון נחלה הוא נאמר על ירושה מ"מ גם לשון נחלה נאמר על חלק כמו אני חלקך ונחלתך וכן להיות לו לעם נחלה וכן יעקב חבל נחלתו וכן העם בחר לנחלה לו וכן נחלת ה' בנים וכמוהו רבים דבכולהו מלת נחלה הוא מלשון חלק כמו שחברם בס' השרשים יע"ש, גם אני נאמר שפי' ונחלתם הכתוב בנ"ד פי' הוא וחלקם לומר דחלק הבתים שנתן לה לדירה החלק ההוא שזיכה לדירה יהיה לה ולבניה וכונתו לזכות לנטפלים עמה ולבניה דלא למעוטינהו ואינו מלשון ירושה זולתי לשון האחרון האמור יחלקו האחין בנחלה דזה ודאי לשון ירושה כן היה נלע"ד לדון ולומר דלעולם לא זיכה אלא דוקא לימי היותו חי ולא לאחר מותו וכדפרישנא.
ותו איכא טעמא אחרינא בנ"ד לומר דלא זיכה אותה אלא כל ימי חייו דוקא ממ"ש שתדור היא והוא כל ימי עולם ומאמר היא והוא מורה דוקא על שניהם יחד וכדבעי' מימר בס"ד. כי הנה ראיתי בלחם רב סי' קצ"א על מי שנתן לחתנו ר' אליעזר פירארה עליה ומאגאזין וכו' בתנאי שידור חתנו עם בתו, ומת חתנו ושאל השואל אם אחרי מותו תזכה בתו במתנה ההיא זה תורף דברי השואל והרב הנז' בתשו' הביא דברי מרן בב"י בח"מ סי' ר"ז מחו' י"ד בשם ס' חזה התנופה שכתב ראובן נתן לשמעון חדר בבית שידור בו אעפ"י שכתוב בשטר שישתמש שמעון ואשתי בחצר ובבור ובב"ה מעכשיו ועד עולם אם מת שמעין לא יירשו בניו זכותו אחריו מדהוצרך להזכיר בשטר שמעון ואשתו נר' שבא למעט בניהם אחריהם ע"כ, והרב נסתפק בדבריו וז"ל ויש להסתפק היכא דמת שמעון אם תשתמש אשתו לבדה דאפשר לומר דלא אתו למעוטי אלא בניהם אחריהם לבד אבל אשתו תשתמש אחר מותו. ומינה בנ"ד וכו' או אפשר דאין שמוש אשתו אלא עמו יחד ואם מת הוא לא תשתמש שם אשתו וזה נר' יותר וכו' דדקדוק דברי התשו' הנז' הוא מדהזכיר אשתו דמשמע דאתו למעט בניהם אחריהם ואי אשתו תשתמש בו אחרי מותו לימא דהזכיר אשתו לומר דאחרי מותו תשתמש אשתו אלא ודאי משמע דפשיטא ליה דמאי דקאמר תשתמש אשתו היינו בחיים חייתו עמו יחד אבל כשימות הוא לא תשתמש אשתו ומינה בנ"ד שכתוב שיהיו לו ולאשתו לדירה היינו אשתו עמו כשהוא חי אבל אם ימות הוא לא תדור אשתו לבדה ע"כ, ומפני שהוקשו בעיני דבריו הוצרכתי להעתיקם דק"ל דאי איתא דלדברי החזה התנופה סביר' ליה דכל שמת הוא לא תשתמש אשתו א"כ אמאי הוצרך לומר דאתא למעט בניהם אחריהם. עדיפא מינה הול"ל דמדהזכיר אשתו אתא למעט דהיא לא תשתמש לאחר מותו ומכ"ש הוה נפקא דהבנים לא זכו, דהשתא אם היא שזכתה בתשמיש אפי' הכי אמרינן דלאחר מותו פסקה זכייתה כ"ש בניה שלא זיכה להם. אלא ודאי מדנקט בניהם אחריהם נר' איפכא דדוקא בניהם אימעיטו אבל שמעון ואשתו לא אימעיטו דאפי' אם מת א' מהם זכה השני בדירה ל"ש אם מת הוא ל"ש אם מתה היא כנ"ל יותר נכון לדעת חזה התנופה ובכן גם בנדון הלחם רב נר' לדון כמו כן דאף שמת חתנו זכתה בתו, עוד הביא ראיה הלח"ר מדברי הרא"ש שהביא הטח"מ סי' רמ"ח שאלה ראובן נתן חדר ביתו לשמעון ולאשתו וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר וכו' ומעכשיו ועד עולם וכו' וסיים בה הרא"ש ולפי הנ"ל מדהזכיר אשת שמעון שבא למעט בניהם אחריהם ע"כ. ולמד מדבריו לנ"ד שלא זכתה אלמנתו יע"ש.
ושם ראיתי דעל דברי הרא"ש חזה בהו תיוהא דמנ"ל להרא"ש דמדהזכיר אשתו שבא למעט בניהם דאי ממה שהזכירה תחילה במתנה נימא דהזכירה משום שרוצה שיהא הבית מחצה לבעל ומחצה לה דלכשתתאלמן או תתגרש יהא הגוף שלה, ואי ממה שהזכירה בשימוש נימא דמאחר להוצרך להזכיר שמעון לזכותו בתשמישי החצר הזכיר ג"כ שאשתו. ובשלמא בנדון חזה התנופה שהמתנה לא היתה אלא לו לבדו דייק שפיר דממה שהזכיר אשתו בשימוש ללא צורך ניחא דאמרינן דלמעוטי בניהם הוא דאתא, אבל לדברי הרא"ש קשיא זהו תורף תמיהתו יע"ש והניח דברי הרא"ש בצ"ע.
ובחפשי באמתחות הפוסקים ראיתי בש"ו פרח מטה אהרן ח"א סי' ח' דף כ"ד ע"ג נתעורר בזה על הרא"ש הרב הגדול כמוהר"ר חסדאי הכהן, ומכח תמיהא זו שיבש נוסחת הטור והעלה דהעיקר בדברי הרא"ש הוא דמיירי בנדון דחזה התנופה ממש זת"ד שם יע"ש, ובסי' ט' דף כ"ו ע"ג ראיתי להרב הגדול אהרן קדוש ה' הביא תמיהה זו שתמהו על הרא"ש וכתב עליו ואחר המחילה או' וכו' דגם בנוסחת חזה התנופה ראוי לדקדק כמו כן דמהיכא דייק דאין לבנים חלק כלל וכו' דאימא דבבית שהזכיר לשמעון לבד יירשו בניו זכותו ובתשמישין שהזכיר לאשתו אימעיטו בניו מהתשמישין, זת"ד יע"ש. ומכח זה כתב אלא ודאי יש לומר דמי שזכה בבית זכה בתשמישין דמה יועיל זכית הבית בלא תשמישי החצר וכו' עד אלא ודאי דאין לדקדק כך אלא דבהזכרת אשתו בזכות הבית לבד זכתה בתשמישין וא"כ למה הוצרך להזכיר בתשמישין אשתו אלא ודאי אתא למעוטי הבנים ולפ"ז אף נסחאת הטור אתיא שפיר ע"כ יע"ש באורך, ואני הצעיר אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים כדת אמינא מי יתן ידעתי ואמצאהו להבין אמרותיו הקדושים כי דבריו ז"ל הרבה יגיעות יגעתי לבוא עד תכונתם ולא הונח לי ודבריו מרפסן איגרי, חדא דאם כדבריו דכל שזכה בבית זכה בתשמישין א"כ יקשה דאמאי דייק הרא"ש ז"ל מדהזכיר אשתו ולא הזכיר שמעון ואשתו והול"ל מדהזכיר שמעון ואשתו למעוטי בניהם וכו' דהא בתרוויהו אין צורך לזכותם בתשמישין מאחר דממילא קא זכו כדקאמר דכל שזכה בבית זכה בתשמישין. ולמה לא דייק הרא"ש למלתיה אלא מדהזכיר אשתו ותו לא, וכי תימא דלגבי דידיה הוצרך להזכירו לזכותו ג"כ בתשמישין נמצא דזה סותר דבריו שכתב דמסתמא כל שזכה בבית זכה בתשמישין, ואם נאמר דכונתו דמאחר שזיכהו לשמעון בתשמישין אין צורך לזכות לאשתו דממילא זכתה. גם זה א"א דמי גילה לו רז זה הא אי לא הוה מזכה אותה בתשמישין לא היתה זוכה בהם והוה אמינא דדוקא שמעון דזיכהו בתשמישין שבחצר הוא לבדו זכה ולא אשתו ולכן הוצרך לזכותו ומאן פלג ליה לתת הפרש בין דידיה לדידה.
ותו תמיהה לי דהא הלכה רווחת איפכא דהזוכה בבית לא זכה בתשמישין של החצר אם לא כשזיכהו להדיא גם בתשמישין שהרי גבי מוכר בית לחבירו פסק הטח"מ סי' רי"ד דהמוכר את הבית דוקא דברים דקבועים בו בכלל אבל לא בור ולא דות ולא מחילות ולא גג ולא יציע יע"ש סי"ז, הרי דתשמישין שבחצר אינם בכלל, וכי תימא דהיינו דוקא במכר אבל לא במתנה משום דקי"ל כל הנותן בעין יפה הוא נותן. וא"כ גבי מתנה תשמישין בכלל וכמ"ש הטח"מ סי' רי"ו סעיף ט' וז"ל וכל אלו שאינם נמכרים בכלל בית וכו' אם נתנם לאחר במתנה הכל בכלל וכו' יע"ש, ליתא שהרי כתב עליו מרן הב"י שם ז"ל כתב ר"י ן' מיגאש ז"ל דכי אמרינן זכה בכולן דוקא במה שהוא תוך השדה או תוך הבית כגון וכו' אבל במה שאינו תוך הקרקע שנתן לו כגון יציע וחדר מכר ומתנה שוין הם דכי היכי דאינם בכלל מכר ה"נ ליתנהו בכלל מתנה וכתב הרב המגיד בפ' כ"ו שלדבריו הסכים הרשב"א ע"כ יע"ש, ועיין בתולדות אדם להרשב"א סי' נ"א יע"ש הרי דגם במתנה לא זכה בתשמישי החצר אם לא שזיכה לו. וא"כ היאך כללא כייל הפרח מ"א דמי שזכה בבית זכה בתשמישין ומנ"ל דהרא"ש ז"ל חולק על זה. סוף דבר תירוצו זה פליאה נשגבה ממני וצל"ת גדול.
ולישוב תמיהתו שתמה על חזה התנופה ולע"ד דבעיקר המתנה שנתן החדר לשמעון שידור בה ודאי דפשיטא ליה שלא זכו בניו אחריו שהרי לא נתנה לו על מנת להוריש ולהנחיל לבניו אחריו כמשפט כל נותני מתנה אלא לשמעון לבדו נתנה ולכן ודאי דבניו לא זכו, אבל בתשמישין שנתנם לו ולאשתו אילו לא היה כתוב מעכשיו ועד עולם פשיטא ליה דודאי דוקא לו ולאשתו נתנם ואין לבניו חלק כלל. אמנם מאחר שכתוב מעכשיו ועד עולם היה מקום לומר שזכו בניהם אחריהם ואף לזאת השמיענו החזה התנופה דמדהזכיר בתשמישין שמעון ואשתו הגם שכתוב מעכשיו ועד עולם הזכרת שניהם ביטלה מאמר זה ובא למעט בניהם אחריהם שדוקא לשמעון ולאשתו זוכה ולא לבניהם ובזה הותרה תמיהתו מעל חזה התנופה.
ולהליץ בעד הרא"ש ז"ל נ"ל ג"כ על דרך זה דאין כונת הרא"ש במ"ש ומדהזכיר אשת שמעון וכו' לומר דלא היה צורך להזכירה דהא פשיטא שצריך להזכירה בין בעיקר המתנה ובין בתשמישין כדי שתהיה מחצית הבית ותשמישיו לה לעצמה כשתתאלמן או תתגרש. אלא כונתו ז"ל בזה לומר דהגם שכתוב מעכשיו ועד עולם מ"מ לא יספיק זה לבד לזכות בניהם אחריהם דמדהזכיר אשת שמעון לבד בין במתנה ובין בתשמישין ולא כתב בשטר שיהא לשמעון ואשתו ולבניהם אחריהם. או הי"ל לומר לשמעון ולאשתו להוריש ולהנחיל דאז ודאי היו הבנים זוכים ומדלא הזכיר אלא אשת שמעון לחודה ותו לא אף שכתוב מעכשיו ועד עולם לא זכו אלא הם לבדם כל ימי היותם בחיים ולא בניהם אחריהם. וזהו שכתב הרא"ש נ"ל דיכול להתברר זה מתוך לשון השטר וכו' לומר דאם כתוב בשטר להוריש ולהנחיל או לשמעון ואשתו ולבניהם ודאי דזכו. אבל ממה שאין כתוב כן אלא לשמעון ואשת שמעון ותו לא בא למעט בניהם אחריהם וכו'
אי נמי נ"ל דהא לישנא דמעכשיו ועד עולם לא הוזכר אלא בתשמישין אבל בעיקר מתנת הבית לא הוזכר כן אלא שנתן לשמעון ואשתו. ומספקא ליה אי הך לישנא דמעכשיו ועד עולם המוזכר בתשמישין חוזר גם לעיקר מתנת הבית או לתשמישין דוקא והיכא דאיתמר איתמר. ונפקא מינה דאי האי לישנא חוזר גם לעיקר מתנת הבית פשיטא שזכו גם בניהם אחריהם. ואי לא שייך אלא לתשמישין לחודה הא תשמישין לית בהו ממש כמ"ש הפמ"א שם יע"ש וזהו מאי דמספקא ליה לשואל ולזה השיב הרא"ש דמאחר דבעיקר מתנת הבית לא הזכיר אלא לשמעון ולאשתו ותו לא ומדהזכיר אשת שמעון ולא כתב בעיקר המתנה מעכשיו ועד עולם כמ"ש בתשמישין נר' שבא למעט בניהם אחריהם ודוקא להם זיכה ולא לבניהם והך לישנא דמעכשיו ועד עולם לא קאי אגוף הבית אלא לתשמישין ותשמישין לית בהו ממש לומר שיקנו הבנים כמ"ש הפמ"א דף כ"ו ע"ג יע"ש כנלע"ד להליץ בעד הרא"ש ז"ל לקיים נסחת הרא"ש שהביא הטור ז"ל ובזה הותרו מעליו כל התמיהות ותמיהת הלחם רב הנז"ל.
עוד סיים הלחם רב בסי' הנז"ל דודאי בנדון דחזה התנופה כשאמר שישתמשו שמעון ואשתו ר"ל שניהם יחד דהא איכא פלוגתא דר"י ור' יאשיה גבי אביו ואמו קלל אי משמע שניהם יחד וכו' ומוהריב"ל בח"ב סי' ס"ח כתב בעד הרא"ש דאע"ג דקי"ל כר' יונתן דמשמע כל א' בפני עצמו מ"מ בתנאים שאדם מתנה עם חבירו אזלינן בתר לשון בני אדם דמשמע שניהם יחד וא"כ הרא"ש בנ"ד ודאי דאית ליה דלא משמע אלא שניהם יחד שישתמשו ומינה בנ"ד לא משמע אלא שידור ר' אליעזר ואשתו אבל אם ימות ר' אליעזר אין לה לאשתו כלל בבית ההוא עכ"ל יע"ש. ולע"ד אין זה מספיק לומר דהרא"ש יסבור בנ"ד דאם מת א' מהם לא ישתמש השני דאם כדבריו אמאי נקט הרא"ש שבא למעט בניהם אחריהם. הא עדיפא מינה הול"ל שבא למעט שאם מת א' מהם כלתה זכית השני ומינה מימעטו הבנים ממילא דמאחר דהזוכה כלתה זכייתו על ידי המיתה כ"ש הבנים אחריו שאם ר' לא שנאה ר' חייא מנא ליה. אלא ודאי מדלא נקט אלא בניהם אחריהם ש"מ איפכא דדוקא הבנים אימעיטו אבל הם עצמם אף אם מת א' מהם לא כלתה זכיית השני כנלע"ד ברור בדברי הרא"ש והחזה התנופה. והגם דהרב אתא ואייתי מתניתא בידיה הלא המה דברי מוהריב"ל שכתב כן בעד הרא"ש דבלשון בני אדם משמע שניהם כאחד, לא מכרעא מילתא דהא מהריב"ל ז"ל לא כתב כן בפשיטות בעד הרא"ש אלא שלא להקשות דעת הרא"ש עם הרשב"א כתב כן. ועוד תירץ תירוץ אחר כאשר יראה הרואה בדברי מוהריב"ל ז"ל שהשוה דעת הרא"ש להרשב"א והרבה תירוצים נאמרו בזה להשוות דעת הרא"ש להרשב"א ה"ה מהר"א ששון סי' נ"ב יע"ש. והרב שער אפרים סי' קל"ג ישבן באופן אחר. וגם אני הדיוט בספרי פרי הארץ בא"ה סי' ה' דף מ' ובח"מ דף ע"ב ע"ב ישבתי דבריו שלא יהא חולק על הרשב"א. באופן דחזר הדין דבעלמא ס"ל להרא"ש כדעת הרשב"א דכל מקום שנאמר פ' ופ' כל א' לבדו משמע וכאשר הארכתי בספרי יע"ש. וא"כ אף אנו נאמר בנדון הרא"ש דלא מיעט אלא בניו דוקא אבל הם בעצמם זכו אף אם מת אחד מהם, וגם בנדון הלחם רב היה נלע"ד לדון כמו כן.
אמנם מאחר שהלחם רב והרב המסכים עמו הורה כן דאחרי מות הרב אליעזר לא זכתה אשתו גם השאלה של הלחם רב בעצמה נשאלה בבית מדרשו של מוהרש"ך בח"ג סי' נ' והסכים להלכה ולמעשה ועשו מעשה עפ"י הוראתם. יראתי לחלוק עמהם פן ירוצצו את גולגלתי ח"ו.
ובכן עפ"י הוראתם ז"ל יש לדון בנ"ד שכתוב שתדור היא והוא כל ימי עולם דמשמע דוקא כל ימי היותם שניהם יחד חיים וקיימים אבל לאחר מות ראובן אין לה שום זכות לאלמנה בדירה עפ"י הוראת המורים הנז'. ומאמר הכתוב בנ"ד ונחלתם תהיה לה כבר פי' לעיל שפי' חלק. ועוד אפילו אם נפרש לשון נחלה שהוא לשון ירושה ממש, מ"מ אין זה סותר לכונתנו שלא זיכה לה אלא דוקא לשניהם יחד ופי' ונחלתם וכו' נ"ל עפ"י מ"ש המבי"ט בח"א סי' קמ"ח שנשאל על מי שנתן מתנה לאשתו בית א' בקנין ושטר ומתה ויש לה בת וטוענת שהיא יורשת את אמה והשיב שאפילו שהיה כתוב בשטר שתהא רשאית לדור ולמכור וכו' אפ"ה אם מתה הבעל יורשה אם לא שיפרש בשטר לתת ולהוריש דאז יורשת אותה בתה יע"ש באורך. וכיון שכן בנ"ד ג"כ יש לנו לו' דהוצרך לומר ונחלתם וכו' לתת כח בידה שאם מתה היא בחיי בעלה לא ירש זכותה בבתים אלא היא תירש לבניה, מיהו היינו דוקא בחיים חייתו, אבל אם מת הוא דפקע ממנה זכותא גם מבניה פקע ואין להם זכות בדירה מכח המתנה אלא מכח ירושה דזיכתה להם תורה כמו שסיים ולאורך ימים יחלקו האחין בנחלה וכו' ובאו כל דברי הכתוב' בדיוק נמרץ. כן היה נלע"ד לדון בנ"ד על פי הוראת המורים שהזכרנו.
אמנם נראה דכל זה לא יספיק לנ"ד לבטל זכייתה. חדא דאעיקר דינם של הלחם רב חלוק אני עליו דאין מהראיות שהביא מהתנא דחזה התנופה והרא"ש הכרח לדון שלא נתכוון אלא לשניהם יחד דאדרבא מדלא נקטי אלא למעט בניהם אחריהם משמע דאינהו גופייהו לא אמעיטו ל"ש אם שניהם קיימים ל"ש אם מת א' מהם אכתי זכיית השני קיימת. וגם בנדון הלחם רב אילו באנו לדון מכח ראיותיו היה לנו לדון איפכא. והרי עינינו הרואות למוהרש"ך ז"ל ח"ג סי' נ' דן כוותיה ולא מטעמיה אלא מכח דברי השטר העלה דלא זכתה הבת אחרי מות בעלה כאשר יראה הרואה כי פנה לו לדרך אחרת יע"ש. ותו דאף אם נלך ונדון אחר בית דינו של הלחם רב נר' דבנ"ד גם הוא יורה יורה ידין ידין דזכתה האלמנה מכמה טעמי, חדא שהרי כתוב ונחלתם תהיה לה ולבניה ואם איתא דכונתו בזה היתה ליפות כחה שאם תמות היא בחייו שלא יירשנה הוא אלא בניה יירשו זכותה כאמור לעיל, אם כן דיו שיאמר ונחלתם תהיה לבניה ומאי מלת לה דנקט, אלא ודאי זה יורה שכונתו ליפות כחה אף לאחר מותו שתדור היא בבתים ולבניה אחריה ירשו זכותה.
ותו ולא דמי לנדון הלחם רב ונדון דחזה התנופה והרא"ש ז"ל דשאני התם דמיירי שהנותן נתן מתנה לאחרים זולתו וסילק עצמו ורשותו מהמתנה ההיא, ולכן הואיל וידיו מסולקות ממנה איכא למימר דלא נתכון להקנות אלא לשניהם יחד אבל במות א' מהם פקע זכותיה דשני ושפיר, משא"כ בנ"ד שכתוב שתדור היא והוא והשוה כחו לכחה. וגבי דידיה לא מצינא למימר שבמות הוא פקע זכותו מהדירה דהא גוף הבתים שלו הם מקנת כספו וכיון שכן עכ"ל שכחו וזכותו קיים לעדי עד ולעולמי עולמים ובמותה אכתי שלו הם א"כ אית לן למימר כי היכי דגבי דידיה זכותו הוא תמידי ונצחי גם במה שהשוה כחו לכחה הרי היא כמוהו וגם אחרי מותו זכות האשה קיימת לעד ולא מבטל כלל, ול"ד לנ"ד הנהו רבוותא דרב המרחק ביניהם מן הטעם שזכרנו ואף לדעתם ז"ל כיוצא בנ"ד יורו המורים שלא נתבטלה זכותה כלל אף אחרי מותו.
ברם אכתי יפול הספק בנ"ד לומר דלא זכתה בדירה אלא בחיים חייתו מדקאמר שתדור היא והוא וכו' דמשמעותו שניהם כא' משמע, ואם באנו לזכותה מכח מ"ש ונחלתם תהיה לה וכו' אדרבא מינה חברתה מדזיכה איתה בלשון נחלה דנמצא דהורע כחה בזה דהא תלמוד ערוך הוא בידינו בפ' יש נוחלין דהאומר איש פ' יירשני במקום בת, בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום דנמצא מתנה עמ"ש בתורה וכן פסק הטור ח"מ סי' רפ"א והלכה רווחת היא מבלי חולק, וא"כ בנ"ד שכתוב ונחלתם תהיה לה לשון ירושה היא ונמצא מעביר הירושה מן הראוי לה ולא זכתה כלל, והרי הרא"ש ז"ל בכלל פ"ד סי' ז' השיב דמה שנתן לאשתו בלשון ירושה ממונו לא עשה כלום דתנן בפ' יש נוחלין איש פ' יירשני וכו' לא אמר כלום יע"ש. ה"נ בנ"ד הואיל והיו לו בנות מאשתי הראשונה בעת ההיא ואמר ונחלתם וכו' הו"ל מתנה עמ"ש בתורה, ואין לומר דע"כ לא אמרינן דהוי מתנה עמ"ש בתורה אלא דוקא במעביר הירושה מיורשיו מכל וכל ונותנה לאחר וכההיא דנדון הרא"ש שהוריש את אשתו בכל נכסיו. אבל במוריש מקצת ומניח מקצת ליורשיו כיוצא בנ"ד שלא הוריש אותה אלא בדירת הבית לחודה אבל כל שאר נכסיו הרי הם ליורשיו בהא לא הוי עוקר מ"ש בתורה מאחר שהשאיר כל שאר נכסיו ליורשיו. הא ודאי ליתא שהרי רש"י פי' על דברי ר"י ן' ברוקא שאמרו שם הלכה כר"י ן' ברוקא פי' רש"י הובא בהלכות וז"ל הלכה כר"י ן' ברוקא הילכך אמר בני פ' יירש כל נכסי ל"ש אמר חצי נכסי דבריו קיימין וכו' עד ודוקא בבן בין הבנים ולא באחר או בבת בין הבנים ע"כ, וכ"כ רשב"ם שם בד"ה הלכה כר"י ן' ברוקא וכו' יע"ש, הרי דבמוריש לאחר ל"ש בכולו ל"ש במקצתו לא אמר כלום, וגדולה מזו כתב הריטב"א הביא דבריו שם הנמק"י בלשון דמתחיל התורה נתנה רשות וכו' ונראין הדברים דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאל"כ מצינו מתנה במקצת שאין צריך קנין כשאמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו אפי' באומר לו חצי נכסי לך וזו לא שמענו בכל התלמוד אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. והביא דבריו מרן בב"י סי' רפ"א יע"ש.
ואיברא דק"ל בגויה דכפי הנראה מפשט דברי הריטב"א הנז' דע"כ לא קאמר ריב"ב דהתורה נתנה רשות וכו' אלא דוקא במוריש כל נכסיו לא' מן הבנים אבל אם מוריש מקצת לזה והשאר לבניו לא מהני ולפי דבריו אלה קשיא לי דהא במתני' דלעיל מינה תנן המחלק נכסיו לבניו ריבה לאחד ומיעט לאחד וכו' ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום. ופי' רש"י ורשב"ם דהך מתני' אתיא כמרנן דפליגי עליה דריב"ב אבל לריב"ב אף דאמר בלשון ירושה מהני. גם הנמק"י שם אהך מתני' פירש כן דהך מתני' כרבנן דפליגי עליה דריב"ב אתייא ולית הלכתא כוותייהו יע"ש. גם התו' בפ' החולץ דף ל"ו ע"א ד"ה משום ירושה לא אמר כלום כתבו כן יע"ש. הרי דס"ל דאליבא דר"י ן' ברוקא דקי"ל כותיה אפי' בריבה לזה ומיעט לזה קאמר דקנה, וא"כ היכי קאמר הריטב"א דלא קני אלא במוריש הכל לא' מבניו דמה יענה להך מתני' דמוכח איפכא.
והן אמת שמצאנו ראינו למרן הב"י סי' רפ"א סעי' ה' אהך מתני' דהמחלק נכסיו הביא בה פירושים שונים תחילה הביא הפי' שהזכרנו וכתב עוד ויש מי שאומר דמתני' ד"ה היא וכי קתני לח אמר כלום אבכור קאי דמודה בזה ריב"ב. והרא"ש הוסיף ואמר דלא אמר כלום אכולהו קאי ואפי' לריב"ב דכיון דנואתו לגבי בכור בטילה אף לגבי פשוטים בטילה. וכן נראה מדברי הר"מ פ"י מה' נחלות וכו' יע"ש. גם מרן בכ"מ שם בה' נחלות דין ה' כתב שדעת הר"מ כדעת רבו ז"ל. והשתא לפ"ז יש לנו לומר דגם הריטב"א נלוה עם ס' הרא"ם ודעימיה לפ' דהך מתני' אתיא אף כדעת ריב"ב ולא אמר כלום משום דכיון דלגבי בכור בטילה אף לגבי פשוטין בטילה. ולא ס"ל כפי' רש"י דס"ל דהך מתני' כרבנן אתיא כנז"ל. אלא דעכ"ז לא הונח לנו דאף אם נפרש כפי הרא"ם ודעימיה אכתי קושיין בדוכתא קיימא דהא טעמא דלא אמר כלום היינו משום שהשוה להם את הבכור. ודוק מינה הא ריבה שריבה לזה וכו' ולא השוה את הבכור מהני וזה שלא כדברי הריטב"א שכתב דדברי ריב"ב אינם אלא במוריש הכל לבן הבנים אבל לא בריבה לזה דהך מתניתין מנגדתו לכל הפי'. ודוחק לפרש דהריטב"א יסבור דהך מתני' דלא אמר כלום כר"י ן' ברוקא היא וטעמא משום דריבה לזה ומיעט לזה הוא ולכך לא אמר כלום דס"ל דדוקא במוריש הכל לבן א' הוא דמהני משא"כ במחלק לבניו. דא"כ מאי אירייא דנקט מתניתין והשוה להם את הבכור דבלשון ירושה לא מהני דמשמע דדוקא משום בכור לא מהני. עדיפא מינה הו"ל למיתני דבלשון ירושה לא מהני אפי' בדליכא בכור וכי תימא דרישא היא בבכור וסיפא דתנן ואם אמר משום ירושה לא מיירי בבכור אלא במחלק נכסיו לפשוטים אין לך דוחק גדול מזה. ולכן הנלע"ד בכונת דברי הריטב"א דהק' שדברי ריב"ב אלא דוקא במחלק כל נכסיו פי' דחילק כל נכסיו ליורשים אף דריבה לזה ומיעט לזה מהני לאפוקי שאם היו לו יורשין הרבה ופי' ואמר יורש פ' יטול חצי נכסי ולא פי' אלא אותו היורש, ובשאר היורשין לא פי' מאומה דהו"ל מתנה במקצת ולא מהני כמו שנתן טעם לדבר, אלא ודאי דמיירי או במנחיל כל נכסיו לאיש א' מהיורשים, או במחלק כל נכסיו ליורשיו אף דריבה לזה ומיעט לזה מהני לאפוקי דוקא בשלא פרט אלא יורש א' ותו לא, ואמר פ' יירש כך וכך מנכסי או מחצית לא מהני הואיל ולא הוריש לכל היורשין אי לא נתן הכל ליורש א' וטעמו ונימוקו עמו. ולפ"ז ל"ק הך מתני' עליה כלל כנ"ל ביאור דבריי והכי מדוקדק בדבריו למדקדק. ולמדנו מדבריו רבותא טפי דאפי' באומר על מי שראוי ליורשו דהלכתא כריב"ב כל היכא דלא הורישו כל נכסיו אלא מקצת לא מהני. כ"ש במוריש לאיש זר דאף דהורישו במקצת מיקרי עובר עד"ת ולא מהני ועיין בלחם רב סי' רי"ז שהורה גדולה מזו שאפי' במוריש בתו נגד הבנים דעדין לא באו לעולם אפ"ה קרי ביה עד"ת. כ"ש בנ"ד שהוריש לאשתו נגד הבנות שהיו לו מאשתו הראשונה בעת ההיא דודאי דלא מהני ומיקרי עד"ת. וא"כ נמצא דבמ"ש ונחלתם תהיה לה דאפקיה לזכייתה בלשון נחלה הורע כחה בלשון זה ולא זכתה כלל אחרי מותו בדירה ההיא. נוסף ע"ז הורע כחה במ"ש ונחלתם תהיה לה ולבניה דמלבד דהיא לא זכתה גם הבנים לא זכו. לא מיבעיא לפי שהבנים עדין לא היו בעולם דמהך טעמא לא זכו וכדבעי' מימר קמן בס"ד. אלא אף אם בעת הזיכוי היו בעולם אפ"ה לא זכו מדאפקיה בלשון נחלה דהא בנ"ד בעת נישואיו כתב לה כן והיה בריא אולם. והרי איבעיא לן בפרק יש נוחלין דף קל"א דבעי רבא בבריא היאך ולא איפשיטא ופסקו כל הפוס' דבבריא שאמר בלשון ירושה לא אמר כלום לחומרא. וכן מהרי"ט בראשונות סי' קי"ט ביטל הירושה שהוריש ליורשים מט' זה יע"ש. גם הלחם רב סי' רי"ז בנ"ד העלה כמו כן יע"ש. אמור מעתה דגם בנ"ד שכתב ונחלתם וכו' דאפקיה בלשון ירושה בהיותו ברי, אף אם הבנים היו בעולם לא זכו ואפי' אם היא היתה יורשת הדין כן דלא זכתה מטעם זה, כ"ש עתה שאינה יורשת והעביר הנחלה מן הראוי לירש דלא זכתה.
ונמצא דמכל הצדדין הורע כחה ואין לה זכות לאלמנ' בדירה, הן כל אלה ראתה עיני לתור בנ"ד לכאורה. ואני טרם אענה מה שנראה לדון בנ"ד, ראיתי לשאת ולתת על טענות המורשים המוצגים בשאלה. תחלת דבר במה שטען מורשה הבנות נגד האלמנה כי לא זיכה לה ראובן כי אם בהיות לה בנים ממנו שכן כתב לה ולבניה וכו' ומאחר שאין לה בנים כי אם בת, יצאת היא מן הכלל ואין לה אפילו דירה כמוצג בשאלה, אין ספק בזה שכונתו לומר דבנים זכרים משמע ולא נקבות, ובאמת דבלשון תורה מצינו דבנים זכרים משמע דהא תנן במתני' פ"ק דקידושין הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' באנשים ולא בנשים. ודרשו לה שם דף ל"ז מדכתי' בני ישראל וסמך וכן כולהו יע"ש. גם בבני אהרן דרשו ולא בנות אהרן, גם הכי מוכח בקידושין דף ע"ז ע"א דמשני מי כתיב בנו, זרעו כתיב. אלמא דבנים זכרים משמע בלשון תורה והן אמת דמצאנו בלשון תורה דבנים כולל גם לנקבות דכתיב בנים אתם לה' אלקיכם וכו' ובודאי דגם נשים נצטוו על כך כמ"ש הר"מ פי"ב מה' ע"ז דין ג' כל מל"ת אחד אנשים ואחד נשים חייבים. ולקמן בו בפרק הביא הא דגדידה וקרחה ולא חילק אלמא דגם נשים בכלל, ואעפ"י שכתוב בנים אתם לא מפקינן הנשים מאיסור הלאוין הללו אלמא דלשון בנים גם נקבות בכלל. עוד כתיב גבי איסור מצרי בנים אשר יולדו להם דור ג' וכו' ופסק הר"מ פי"ב מאיסורי ביאה דין י"ט דא' זכרים ואחד נקבות דור ג' מותר, הרי דבנים כולל הוא. ולישוב הכתובים נ"ל דכל היכא דכתיב בנים סתם ודאי דגם נקבות בכלל משא"כ כשכתוב בני יש' או בני אהרן דאז הכינוי שכינה הבנים לאהרן או לישראל ולא כתיב דבר אל ישראל או אל אהרן ודאי למעוטי בנות הוא דאתא, וכן כדכתי' בניכם [כמו ולמדתם אותם את בניכם שהוא כינוי אל הזכרים דרשו בניכם ולא בנותיכם, אבל לעולם דבבנים סתם גם נקבות בכלל, ונמצא דמלשון תורה אין ללמוד ללשון בני אדם. אכן מהש"ס פרק מי שמת דף קמ"ג ע"ב נר' דבנות אינם בכלל בנים גבי ההוא דאמר נכסי לבני הוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בני או דילמא לא קרו אינשי לברא בני ולמשכה לברתא במתנה קאתי אמר אביי וכו' דפשיט דאין בנות בכלל יע"ש. וכתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ג' היינו דוקא היכא דאמר לבני דאין הבנות בכלל בנים כדכתיב ויולד בנים ובנות ע"כ. ועוד אכתוב בזה לקמן בס"ד. גם המרדכי פ' מי שמת כתב בשם מוהר"ם על עסק אדם שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו שניה שכל בנים שיולדו לו ממנה יירשו עמהם בשוה ונולדה לו בת. והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן בנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ילדה בת וכו' אינו נזיר עכ"ל לעניננו. גם הלחם רב בתשו' סוף סי' רי"ח העלה כמו כן וכתב הרי"ף דבין בלשון תורה בין בלשון בני אדם דהיינו נדרים אין הבת בכלל ע"כ יע"ש. ואיברא דלדברי מוהר"ם לכאורה יקשה מההיא דפ' מי שמת דף קמ"ג בההוא דשדר פסקי דשיראי לדביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים והראוים לבנות לבנות. ובשלמא לתלמודא דידן לא קשיא על פסק מוהר"ם דהא לא אמרו דשדר לבניה אלא דשדר לדביתיה, והלכך הואיל ובסתם שדר אמרינן דגם בנות בכלל והראויים לבנות לבנות. אכן אי קשיא עליה הוא מהירושלמי דאמרו מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל אם בשעת מיתתו אמר ינתנו אלו לבני, אין בנותיו בכלל, הרי דבנים, בנות נמי בכלל כל שאינו בשעת מיתתו וא"כ היכי פסק ותני מוהר"ם בנ"ד שהיה בחיים שאין בנות בכלל. וכ"ת דהא מוהר"ם אייתי מתניתא בידיה מההיא דנזיר ואדרבא על הירושל' ק' מההיא דנזיר. ואת זה חזיתי להרא"ש שם בתשו' הנז"ל שכתב כדי לתרץ הך עובדא דפ' מי שמת בההוא דאמר נכסי לבני הנז' דאסיקנא דאין הבנות בכלל ומאי שנא, ותירץ דהך עובדא בשעת מיתה הוא ונתן ב' טעמים לחלק בין בחייו לשעת מותו והחילוק הב' דבחייו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בשעת מיתה שבא להנחיל אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים כדאמר שמואל וכו' יע"ש. ולפי חילוק זה של הרא"ש ניחא הירושלמי לדעת מוהר"ם שמחלק בין בריא לש"מ. ונדון דמוהר"ם הגם דבריא היה מ"מ מאחר שכונתו היתה שיירשו בני השניה הילכך דייני' ליה כש"מ דמסתמא אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים והילכך כתב דאין הבת בכלל, וגם מראייתו שהביא ממתני' דנזיר אין סתירה לדבריו להירושלמי דע"כ לא אמרו בירושלמי דבבריא גם הבנות בכלל אלא דוקא בנותן מתנה דאיכא אומדן דעת שאדם חפץ בכבוד בנותיו כבניו שתהיינה מלובשות אבל גבי נדרים ונזיר מסתמא בנים זכרים משמע ולא נקבות ונמצא דבין באומר לשון ירושה בין בעלמא חוץ ממתנה בנים דוקא זכרים משמע ולא בנות. ובזה עלו ובאו דברי מוהר"ם והירושלמי על נכון כנלע"ד.