שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
אבן העזר
סימן א
דיני מוכת עץ.
שאלה בתולה נשאת בחזקת מוכת עץ על פי פתקת דבי דינא דחתימין בה יתנו עידיהן ויצדקו היותה מוכת עץ ועל פי זה כתב לה החתן מנה בכתובתה כדין מוכת עץ ואחרי כן בבעילה ראשונה נמצאו בתולים לנערה כמשפט הבנות יפרשו השמלה לעיני העדה במתן דמים הנה כי כן חל הספק אצלינו אי מחייבינן ליה לחתן לכתוב לה מאתן כמוהר הבתולות. או נימא דכתובתה מנה הואיל ובחזקת מוכת עץ נשאת יורנו המורה מה דינא ושכמ"ה. תשובה ריש מילין לצד עלאה אמלל יעזרני נגד כבוד שמו על רזא דנא להחויא ויאירו עיני במאור תורתו ני'ר אסובבה אל מקדשי בספרן של צדיקי' פוסקי הלכו' בדין זה ולא מצאתי גילוי לזה דסתמא אמרו מוכת עץ כתובתה מנה אלמא דלא שנא בין נמצאו לה בתילים ללא נמצאו, לבד זה מצאנו חילוק בין מוכת עץ לבוגרת פסקו מר"ן בא"ה סי' ס"ז וס"ח דבבוגרת אין לו טענת פתח פתוח אבל טענת דמים יש לו אבל במוכת עץ היי אנפיא דטענת פתח פתוח יש לו אבל טענת דמים אין לו אלמא דמוכת עץ אין לה דמים כלל ואם איתא דאיכא מוכת עץ דיש לה דמים הא הוה לה דומייא דבוגרת דהואיל דמלתא דשכיחא בוגרת עם דמים הילכך אית ליה טענת דמים וא"כ גם במוכת עץ היל"ל דאית לה טענת דמים הואיל ושכיח דאית לה דמים הא אין עליך לדון אלא דמוכת עץ לא הוייא אלא בלתי דמים כיון שכן הוא דרכן של מוכת עץ דלית להי דמים כלל וביעלה הוא מאי דאמור רבנן דכתובת' מנה אבל כיוצא בנ"ד דנמצאו לה בתולים אין זה מוכת עץ דאגלאי מלתא למפרע כי הדמים ההם אשר מנאו בעת ההכאה לא היו מהבתולים כלל רק מדופני בית הרחם או שנשרו קצת בתוליה דוקא וכל כי הא מדמי לה לבוגרת דכתובתה מאתים ה"נ דכותא כן נר' לדון בע"ז מכח הסברה ואב"א קרא תנן התם פ' הבא על יבמתו כהן גדול לא ישא את האלמנה בין אלמנה מן הארוסין בין אלמנה מן הנשואין ולא ישא את הבוגרת ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת ולא ישא את מוכת עץ ובש"ס דף נ"ט אהך דתנן ולא ישא את הבוגרת אמרי' עלה ת"ר והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפי' מקצת בתולים בתוליה עד דאיכא כל הבתולים ופירש"י ז"ל בתולה אי הוה כתיב בתולה יקח מקצת בתולים משמע והוייא משתרייא בוגרת השתא דכתיב בתוליה מתאסרא בוגרת דמשמע דבעיא כל הבתולים ע"כ והן אמת דראוי לדקדק דמאחר דר"מ דריש בבריתא והוא אשה בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה מלישנא שכלו משמע שכלו מכל וכל וא"כ היכי מפרש רש"י ז"ל דאי הוה כתיב בתולה מקצת בתולה משמע והוה משתרייא בוגרת ע"כ היקשא דמאחר דבוגרת כלו בתוליה מכל וכל היכי הוה משתרייא בוגרת הלא בתולה משמע דאית לה מקצת בתולים לא כן בוגרת דאין לה מכל וכל אלא נר' דהתוס' ז"ל שם ד"ה פרט לבוגרת שכלו בתוליה כתבו ז"ל לאו דוקא כלו אלא כלו' נתמעטו ע"כ. והכונה נ"ל שנרגשו התוס' מהקושייא שהקשינו על רש"י ז"ל כנז' וישבוה במאמרם דלישנא דכלו הוי נתמעטו ולאו דוקא ובהכי ניחא דאי הוה כתיב בתולה הוה מכשריא בוגרת הואיל ואית לה מקצת בתולים והוא נכון ודוק, ואמרי' תו עלה ור"א ר"ש סברי בתולה שלימה משמע, בתוליה ואפי' מקצת בתולים ע"כ. וראיתי להנמקי יוסף ז"ל שם ולא את הבוגרת דכתיב והוא אשה בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה וכו' עד מוכת עץ דדא אין לה בתולים כלל עכ"ל יע"ש ומדבריו אלו נר' לדון לכאורה דס"ל דכל מוכת עץ האמור בכל מקום הוא דאין לה בתולים כלל דאי לאו הכי אלא דמוכת עץ דעלמא אית לה מקצת בתולים א"כ יקשה עליו דמנ"ל לפרש הכא דטעמא דלא ישא מוכת עץ הוא משום דאין לה בתולים כלל טפי הו"ל למי' דאפי' דמוכת עץ אית לה מקצת בתולים אפ"ה אסורה לכהן ממה שנאמר בבתוליה דמשמע עד דאיכא כל בתולים כדרשי' הכי גבי בוגרת דמתסרא הוא הדין והוא הטעם לאסור המוכת עץ כיון שאין לה כל הבתולים וא"כ מי הכריחו להנמק"י ז"ל לפרש דמוכת עץ אין לה בתולים כלל אלא ודאי זה מורה באצבע דס"ל להנמק"י ז"ל דמוכת עץ האמור בכל מקום אינה אלא דלית לה בתולים כלל אבל באית לה מקצת בתולים אין דינא כמוכת עץ ומינא לענין כתובה דבמוכת עץ דאית לה מקצת בתולים דינא כבוגרת ולכ"ע כתובתה מאתים ובזה לא נחלקו רבנן על ר"מ לענין כתובה דפקע מינה שם דמוכת עץ כנ"ל להכריע מדברי הנמק"י שזכרנו. ואיברא דיד הדוחה נטויה דבין מדברי הנמק"י הנז' שום הכרח כלל דמנינן למי' דלעולם דמ"ע אית בה דמים קצת ומאי דלא מוקי לה בהכי הייני משום דאי הוה מוקמי' לה בדאית לה קצת דמים לא אתייא אלא כר"מ דוקא אבל הנמק"י ס"ל דסיפא דהך מתני' אתייא אפי' כר"ש דמכשיר בבוגרת משום דאית בה מקצת דמים אפי"ה מפסיל במ"ע ועכ"ל דמ"ע לית לה דמים כלל כי היכי דתיקום סיפא דהך מתני' כר"ש ובפרט לגירסת הירוש' דגריס בסיפא דהך מתני' ושוין שלא יקיז מ"ע אלמא דלכ"ע היא אבל לעולם דלסברת ר"מ ס"ל דמ"ע אית בה מקצת דמים ואפי"ה אסורה לכהן מקרא דבבתוליה וכדדריש גבי בוגרת ה"ה והוא הטעם במ"ע לדעת ר"מ הואיל ובמחלוקת היא שנוייא לא מכרעא מלתא במ"ע כי אית לה דמים כלל או אפשר דאית בה קצת דמים ובספק הדבר תלוי אכן אחר החיפוש הדק הטב נ"ל להכריע דאפי' לדעת ר"מ ס"ל דמ"ע האמור בעלמא היינו דלית לה דמים כלל וכדבעינא למי' בס"ד והוא מברייתא דפ' הבע"י דף ס' ע"א וז"ל הש"ס ת"ר אחותו ארוסה ר"מ ור"י אומרים מטמא לה ר' יוסי ור"ש אומרים אין מטמא לה אנוסה ומפותה ומ"ע אינו מטמא לה דברי ר"ש שהיה ר"ש אומר וכו' עד מ"ט דר"מ וכו' דדרשי' הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוצא אף מ"ע ת"ל אשר לא היתה לאיש וכו' עד אליו לרבית את הבוגרת הא ל"ל קרא והאמרו ר"מ בתולה אף מקצת בתולים משמע אצטריך וכו' מכאן יש להוכיח דלר"מ ס"ל דמ"ע אין לה דמים כלל ול"ד לבוגרת דאי איתא דגם במ"ע אית לה מקנת דמים א"כ הו"ל למפרך תלמודא לעיל כדרבי רבי ר"מ מ"ע מקרא דאשר לא היתה לאיש למפרך התם הא ל"ל קרא והאמר ר"מ בתולה ואפי' מקצת בתולים ומדלא פריך הכי תלמודא גבי מ"ע אלא דוקא גבי בוגרת ש"מ דס"ל לר"מ דמ"ע לית לה דמים כלל ואמטו להכי ל"מ למפרך אלא דוקא גבי בוגרת וסמנים לדבר סער לתמכי מצאתי ראיתי בדברי התוס' בד"ה אליו לרבות את הבוגרת וא"ת וכו' עד ועוד נר' דממשמעות בתולה מימעטה מ"ע אפ' לר"מ מדפריך גבי בוגרת והא ל"ל קרא וגבי מ"ע לא פריך הכי פשט דברי התוס' מורים מדלא פריך הכי גבי מ"ע משים דמבתולה מימעטה מוכת עץ דלית לה דמים כלל וכ"כ יש להוכיח לסברת ר"י ור"ש דמימעטי מ"ע דאין מטמא לה מולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומ"ע דאים איתא דמ"ע אית בה מקצת דמים הו"ל לרבוייה מ"ע ולדמוייה לבוגרת דמטמא לה אלא ש"מ דס"ל דמ"ע לית לה דמים כלל יל"ד לבוגרת דאית בה מקצת דמים ואמטו להכי ממעטי לה מקרא דהבתולה ודמייא לאנוסה ומפותה דלית להו דמים כלל ושמעינן מינה כסברת הנמק"י שכתב בסיפא דהך מתני' דטעמא דמ"ע משום דלית לה דמים כלל הוייא ככ"ע ואפי' דר"מ וכדהוכחנו.
ומכלל הדברים אתה למד דמכאן ראיה גדולה מספקת דמ"ע האמורה בכל מקום הוא דלית לה דמים כלל אבל אם נמצאו לה דמים אין זו כמ"ע דעלמא אלא דיינינן לה כבוגרת ודון מינה ומינה דמה שנחלקו ר"מ ורבנן גבי מ"ע בכתובה דר"מ ס"ל דמ"ע כתובתה ק"ק ורבנן סברי כתובתה מנה היינו דוקא במ"ע דלית לה דמים כלל אבל בנמצאו לה דמים אף רבנן מודו דכתובתה ק"ק דאין זו בכלל מ"ט האמור' בכ"מ וכתובתה ק"ק כדין הבוגרת ומינה קם דינא בנ"ד דנמצאו דמים כמשפט הבנות דמחייב החתן לכתוב לה ק"ק מדינה.
ברם אכתי לא הונח לי וזו שקשה בעיני דאי כדכתי' דמוכת עץ האמור בכל מקום היא דלית לה בתולים כלל ומטעם זה כתובתה מנה אבל בוגרת דאית לה קצת בתולים כתובתה ק"ק וכדהוכחנו דלפי זה קמה לעומתי סוגייא דפ"ק דכתובות דף י"א אמתני' דתנן מ"ע כתובתה מאתים דברי ר"מ וח"א כתיבתה מנה ואמרי' עלה בש"ס דר"מ מדמי לה לבוגרת וחכ' לבעולה וקשיא לי תרתי וחדא דאיך ר"מ מדמי לה לבוגרת הואיל ור"מ גופיה ס"ל דמ"ע לית לה דמים כלל ובוגרת אית לה קצת דמים וכדהוכחנו מהך סוגייא דיבמות כנז"ל א"כ אין דמיונו עולה יפה דשאני בוגרת דאית לה דמים קצת לכך כתובתה מאתים משא"כ במ"ע דלית לה דמים כלל וא"כ אמאי כתובתה מאתים הא לא דמו כלל והגם דרש"י ז"ל פי' מדמי לה לבוגרת דאמרי' ביבמות בבתוליה פרט לבוגרת שכלו בתוליה כנר' שנרגש מזה ומוקי לה בבוגרת שכלו בתוליה מכל וכל מ"מ הלא הוכחנו לעיל דכלו לאו דוקא אלא ר"ל נתמעטו וכ"כ התוס' ז"ל והוא מוכרח מהסוגייא כנז"ל דחזר הדין דבוגרת קושטא הוי דאית לה קצת דמים. אמור מעתה מה יושיענו דברי רש"י הנז' מאחר דלא כמו אהדדי איך עלה על דעת דר"מ מדמי לה לבוגרת תו תמיהא לי במאי דפריך הש"ס ורבנן דמדמה לה לבעלה נדמייה לבוגרת ומאי פירכא הא טפי איכא לדמוייא לבעולה כיון דמוכת עץ לית לה דמים כלל ולא לבוגרת דאית לה קצת דמים ואמאי מהדר הש"ס לשנויא אחריתי ולא תירץ כדכתי' שהוא תירוץ ברור ורב המרחק ביניהם כמחמתן לטבריה. ובהיותי משתומם בתמיהות הללו חכם בני קירות טירות לבי שי' אז אמר שלמה בחכמתו הוא ענה ויאמר דאין זה תמיהא כלל דהתמיהא ראשונה שתמהנו דהיאך מדמי' ר"מ מ"ע לבוגרת כיון דלא דמו אהדדי היא גופא קמתמא הש"ס ור"מ נדמייה לבעולה ירצה דמאחר דר"מ ס"ל דמ"ע אין לה דמים כלל היאך מדמי לה לבוגרת דאית לה דמים קצת והכי הו"ל לדמוייא לבעולה דזו וזו אין להם דמים כלל ומשני דאה"נ דמפאת זה הי"ל לדמוייא לבעולה אבל מ"מ ניחא ליה יותר לדמוייה לבוגרת מפאת אחר דזו וזו לא אתעביד בה מעשה בידי אדם משא"כ בבעולה דאיתעביד בה מעשה בידי אדם וכהאי דאמרו ביבמות דמרבי ר"מ מ"ע לטומאה מקרא דאשר לא היתה לאיש מי שהויתה ע"י איש כנז"ל ואמטו להכי ניחא ליה טפי לדמוייה לבוגרת ולא לבעולה ולפי הך שינוייא דמשני אליבא ר"מ פריך שפיר לרבנן דא"כ נדמייה לבוגרת ולא לבעולה דלא דמו אהדדי כיון דאתעביד בבעולה מעשה ע"י אדם וכדס"ל לר"מ והוצרך לאוקמיה בשנויא אחריתי לרבנן הן אלה דברי שלמה בני שי' והוא כפתור ופרח בויתור הב' תמיהות שתמהתי.
ולדידי חזי לי בפירקא דהאי מילתא במ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דף ט' ע"א בד"ה האומר פ"פ מצאתי וכו' ור"ח מפרש דבוגרת ומ"ע אין להם דמים כלל והקשו עליו מהא דאמרי' פ' אלו נערות ובוגרת אין לה ט"ב וכו' נלמד מדבריהם דתרי מיני בוגרת הוו איכא בוגרת דאית לה קצת דמים ואיכא בוגרת דלית לה דמים כלל כאשר יראה הרואה יע"ש. ולפי דברי התוס' הנז' אשכחנא פתרון למאי דהוה תמיה לן על ר"ח דס"ל דבוגרת לית לה דמים כלל דמהך סוגייא דיבמות פ' בע"י דף נ"ט דפליגי ר"י ור"ש ור"מ ור"י דבוגרת חסירה לכ"ג מקרא דבבתוליה מוכח מינה דלכ"ע דבוגרת אית לה מקצת דמים והלא כר"ח סבירי לי' דבוגרת אין לה דמים כלל ולמה לא נתעוררו התוס' להק' לר"ח מהאי סוגייא אמנם לפי מ"ש דאיכא בוגרת דאית לה מקצת דמים ואיכא בוגרת דלית לה כלל ניחא. ואפרש שיחותי דתרתי אני בלבי בהך סוגייא דיבמות הנז' שם ת"ר והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה דברי ר"מ ר"א ור"ש מכשירין בבוגרת במאי קמפלגי ר"מ סבר וכו' ור"א ור"ש סברי וכו' ואיכא למיקם בהך לישנא דקאמר במאי קמיפלגי דלא מתישבה שפיר דמאחר דר"מ מייתי לה לאיסור בוגרת מקרא דוהוא אשה בבתוליה כדקתני בברייתא הא נודע דבקרא פליגי וא"כ לא הו"ל למי' כמאי קמפלגי אלא הכי הול"ל בשלמא ר"מ כדקאמר טעמא אלא ר"א ור"ש מנא ליה כי ע"כ במ"ש התוס' דתרי גווני בוגרת איתא דלית לה דמים ואיכא דאית לה דמים ולכן מ"ש בברייתא פרט לבוגרת שכלו בתוליה היינו שכלו מכל וכל וס"ל לש"ס דודאי בכלו בתוליה מכל וכל פשיטא דגם ר"א ור"ש יסברו דאסירת לכהן כיון דלית לה בתולים כלל לא יעלה על הדעת שיתירו וא"כ במה נחלקו ר"א ור"ש עם ר"מ ומשני דאה"נ דבדלית לה בתולים כלל לא נחלקו כי פליגי בבוגרת דאית לה קצת בתולים דר"מ אסרה מקרא דבבתוליה ור"א ור"ש שרו דדרשי' למילת בבתוליה לאידך גיסא דקצת בתולים משמע כן נ"ל ריהטא דהני שמעתתא לפי דברי התוס' הנז' ומכלל האמור אתה למד דמ"ש פרט לבוגרת שכלו בתוליה מיירי כפשטא שכלו מכל וכל ואין אנו צריכין למ"ש התוס' שם דלאו דוקא כלו אלא נתמעטו כנז"ל ולא כלו ממש קאמר וכדכתיבנא כנלע"ד.
ומאחר עלות כן דתרי בוגרת איכא, אסורה נא להך סוגייא הנז' לישב התרי תמהו הנז"ל בענין מוכת עץ דאפליגו בה ר"מ ורבנן לענין כתובה דר"מ דקאמר דכתובתה ק"ק דמדמי לה לבוגרת היינו לבוגרת שכלו בתוליה ומכל וכל וזהו שפי' רש"י שם עלה דר"מ ואייתי ההיא דיבמות דאמרו פרט לבוגרת שכלו בתוליה להשמיענו שדמיון ר"מ דמדמי לה לבוגרת היינו לבוגרת דלית לה בתולים כלל ואפי"ה כתובתה ק"ק ה"נ מ"ע דלית לה בתולים כלל דכוותה וכתובתה ק"ק, ורבנן מדמו לה לבעולה הואיל וסתם מ"ע לית לה בתולים כלל ואמטו להכי פריך שפיר לר"מ דנדמיה לבעולה ולרבנן נדמייה לבוגרת כיון דמיירי בבוגרת דלית לה בתולים כלל והוצרך לאוקומא בשנוייא אחרני כנ"ל בויתור תמיהותינו ודוק ומדברי התוס' בהך סוגייא דפתח פתוח הנז"ל שלא נחלקו התוס' על ר"ח אלא לענין בוגרת ולא לענין מ"ע אלמא דבמ"ע ס"ל דלית לה דמים כלל ודבריהם סעד לתמכי למאי דכתי' דמ"ע האמורה בכל מקום בדלית לה דמים כלל היא והדר דינא כדכתי' דבנמצאו דמים למוכת עץ כתובתה ק"ק ומחייבנן ליה בהכי כדהוכחנו לעיל מכל הסוגייאות הנז"ל כנ"ל בנ"ד לדון.
האמנם אנכי הריאה דבכל מאי דכתיבנא אכתי לא אפרק מחולשא דאית ביה יען כי דברי התו' שעלו דתרי בוגרות נינהו אלא לדברי ר"ח וגם הרי"ף אזיל לשיטתיה כמ"ש בפ"ק דכתובו' יע"ש מיהו מר"ן ז"ל בא"ה סי' ס"ח הביא כת החולקים ה"ה הרא"ש והר"ן והר"מ ודעמייהו דפליגי וס"ל דכל הבוגרת אית להי דמים והסכימה דעת רבינו שם לדבריהם כמבואר ביתה יוסף ומאחר דרובא דרבוותא הכי ס"ל דכל הבוגרות אית ליהו דמים הנך רואה שנדחה תירוצינו במה שפי' בעיקר השמיעה דליתא ולכן מחוורתא בישוב תמיהותי' האי מה שתירץ בני הח"ר שלמה יצ"ו כנז"ל קורא אני עליו בן ח' ישמח אב ויולד ח' ישמח בו. לפי תירוצי הרי העליתי לעיל כדכתיב' דמ"ע האמור בכל מקום אינו אלא דלית לה דמים כלל אבל בנמצאו לה דמים אין יו מ"ע וכתובתה ק"ק.
אכן לבי מהסס בה לדון בן בפשיטות וירא אנכי להחליט הדבר כן כי הנה עמד לנגדי בכותל בראותי דברי הירושלמי פ"ק דכתובות הלכה ג' אמתני' דגדול הבא על הקטנה וכו' אמרי' עלה י"ל מותיבין ליה לר"מ בתולין אין כאן ותימה כתובת מאתים אמר לון וכי בבתולין הדבר תלוי הרי בוגרת אין לה בתילים וכתובתה ק"ק והרי בתולה מן הנשואין יש לה בתולים וכתובתה מנה מאי כדון בוגרת לא בטל חינא בתולה מן הנשואין בטל חינא במאי פליגי במ"ע דר"מ אמר לא בטל חינא ורבנין אמרין בטל חינא ובראותי דברי הירושלמי נרתעתי לאחורי דנר' דכתיבה אין לו שייכות מבתולים אלא גזרה היא שיצאת מפי רבנן קדישין דאיכא דכתובתן מאתים אף דלית ליהו בתולים ואיכא דכתובתן מנה אע"ג דאית לה בתולים ואמור רבנן בטעמא משים חינא דבבוגרת לא בטל חינא כיון שלא נשאת לאחר ובמ"ע נחלקו דר"מ ס"ל שדינא לבוגרת כיון שלא היתה לאיש לא בטל חינא ורבנן ס"ל דבטל חינא והנה כי כן שחין הדבר תלוי בבתולים ורבנן דהלכתא כוותייהו במ"ע ס"ל דכתובתה מנה משים דבטל חינא אמור מעתה דמה נועיל שימצאו לה בתולים אחרי כן הרי בטל חינא ודמייא לבתולה מן הנשואין דיש לה בתולים וכתובתה מנה אף מ"ע דכותא בי נמצאו בתולים בין לא נמצאו אין לה אלא מנה ותו לא לפי דברי הירושלמי הנז' וא"כ הרי נהרס כל יסוד דברינו שהארכנו לעיל ובהשקפה ראשונה יכולני לומר דהירושלמי חלוק אש"ס דילן דטעמא דחינא לא הוזכר בש"ס דילן אלא טעמא דמ"ע לש"ס דילן לא משום חינא הוא אלא משום דמדמו לה לבעולה ולפום הך דמיון אית לן למימר מה בעולה לית לה דמים כלל אף מ"ע אין לה דמים כלל לדעת רבנן הלכתא כותייהו ולפי זה הדר דינא כדכתי' דבנמצאו לה דמים כתובתה ק"ק מאחר שלא הוזכר בתלמוד שלנו הך טעמא דחינא כלל אית לן למשבק דברי הירושלמי ולמנקט כש"ס דילן ועליו אני סומכין להלכה ולמעשה וראיה לזה ששום פוסק לא הזכיר הך טעמא דחינא וכבר חפשתי חיפוש מחיפוש בספרן של צדיקים פוסקי הלכות קמאי ובתראי ולא העלו על שפתם אך טעמא דחינא כלל לא מינה ולא מקצתה ואם איתא לדברי הירושלמי דהיו הלכה לא הוו שתקי הפוסקי הלכות להזכיר הך טעמא דחינא אלא ודאי זו הוראה גדולה דליתא דברי הירושלמי ועיקר טעמא הוי כש"ס דילן ודכותיה נקטי'. ועוד ראיה הירוש' הואיל והוי נגד ש"ס דילן לית לן לפסוק כותיה הא ראיה לזה מבוגרת דר"מ אמר בירושלמי שזכרנו וכי בבתולים הדבר תלוי הרי בוגרת שאין לה בתולים וכתובתה ק"ק ומריהטת לשון דהרי בוגרת שאין לה בתולים משמע דלית לה בתולים כלל דאי איתא דאית לה קצת בתולים היאך קאמר ר"מ וכי בבתולים הדבר תלוי וכו' הא בוגרת אית לה בתולים קצת ואמטו להכי כתובתה ק"ק אלא ודאי זה מורה באצבע דלית לה בתולים כלל קאמר ואילו מהסוגייא דיבמות שהבאתי לעיל מוכח דר"מ ס"ל דבוגרת אית לה קצת דמים כדקאמר הש"ס עלה דר"מ סבר בתולה וכו' בבתוליה עד דאיכא כולהו דמים כנז"ל הרי לך דר"מ גופיה ס"ל דבוגרת אית לה קצת דמים ואילו מדברי הירושלמי הנז' נר' דר"מ ס"ל דבוגרת לית לה דמים כלל ונמצא דהירוש' פליג בהא אש"ס דילן והר"מ ז"ל בה' איסורי ביאה ממעיט בוגרת לכ"ג מקרא דבבתוליה וכר"מ בש"ס דילן אלמא דאין לנו להניח הש"ס דילן נגד דברי הירוש' ועוד ראיה מהש"ס דילן דהוא נגד הירושלמי הנז' מהסוגייא דפ' אלו נערות דף ל"ו דפריך בוגרת אין לה טענת דמים והאמר רב בוגרת נותנים לה לילה הראשונה כנז"ל וכן הלכה רווחת דבוגרת אית לה טענת דמים כמו שזכרנו לעיל והואיל והירושלמי לענין בוגרת היא נגד הש"ס דילן לית לן למפסק כותיה וא"כ טעמא דחינא ליתא לפי הש"ס דילן ולכן הדר דינא כדכתי' ואין הירוש' כדאי לדחות הוכחת הש"ס דילן מטעמי דכתי'.
ורואה אנכי דיד הדוחה נטוייה דמהך דבוגרת דכתי' ליכא הוכחה מינה לו' דפליג הירושלמי אש"ס דילן והיא ממ"ש התוס' פ"ק דכתובות דף ט' ד"ה האו' פתח פתוח וכו' במה שהוקשה להם על דברי ר"ח שפי' דבוגרת ומ"ע אין להם דמים מסוגייא דפ' אלו נערות ותירצו דיש בוגרת דאית לה דמים ואית דלית לה והוקשא להם מהירושלמי דקאמר דבוגרת כתבית פתוחה אלמא דבוגרת פתחה פתוח וזה דלא כר"ח דס"ל דבוגרת פתחה סתום ותירצו דהירוש' לענין דמים קאמר דאיכא דאית לה דמים ואיכא דלית לה יע"ש.
הנלמד מדברי התוס' דס"ל בעד הירושלמי דאית ליה דיש שני מיני בוגרות יש מהם בדמים ויש בלא דמים וכיון שכן הא דקאמר בירושלמי הנז' אמר לון וכי בבתולים הדבר תלוי הרי בוגרת דלית לה דמים וכו' כי קאמר דמאחר דאיכא בוגרת דלית לה דמים כלל היאך תקני לכלהו בוגרות מאתים ניחא מאן דאית לה דמים מאן דלית לה דמים כלל למה כתיבתה ק"ק אלא ודאי דלאו בבתולים הדבר תלוי כנ"ל פי' הירושלמי לפי דברי התוס' שזכרנו ולפי זה אין מזה סתירה מהך סוגייא דיבמות דאית ליה לר"מ דבוגרת אית לה קצת דמים דהלא לעיל הוכחנו דהך סוגייא. יבמות אתייא שפיר לפי דברי התוס' שכתבו דיש מיני בוגרות מהם בדמים ומהם בלא דמים ככתוב לעיל באורך ונמצא דמפאת זה אין שום הוכחה לומר דתלמידא דידן פליג אירוש' דאיכא למימר דשוים הם וכדכתיבנא.
האמנם ממה שלא הזכירו הפוס' הך טעמא דחינא דנ"ל לענין דינא טובא הא ודאי הוכחה דאין דברי הירוש' עקר ומכ"ש למאי דכתיבנא לעיל דכל הפוס' שוים לדעת אחד דכל הבוגרות יש להן דמים ודלא כהרי"ף ור"ח ז"ל דלפי זה הרי נדחית הא דבוגרת דקאמר דלית לה דמים אף אם נפרשה דאיירי בקצת בוגרות כיין שרוב הפוס' דחוה מהלכה וס"ל דכל בוגרת אית לה דמים וכמו שהארכנו לעיל להדייא וקמה הלכתא כתלמודא דידן ודלא כהירוש' שדחוי הוא מעקרו ואיברא דילולא זה יכולני להבליע בנעימה דברי הירושלמי עם ש"ס דילן דמ"ש בגמ' דטעמא דר"מ דקאמר דמ"ע אית לה ק"ק משום דמדמי לה לבוגרת משום חינא קאמר וכי היכי דבוגרת אית לה חינא משום דעדיין לא פירש שום אדם טליתו עליה ה"נ מ"ע והיינו מאי דפריך ר"מ למאי דפרכי ליה ור"מ אמאי מדמי לה לבוגרת נדמייה לבעולה ומשני התם אתעביד בה מעשה בידי אדם פי' דכיון דפירש אדם טליתו עליה אבד חינא ולית בה משום חינא אבל מ"ע דמייא לבוגרת דאית בה חינא כיון דעדיין לא פירש שום אדם טליתו עליה וא"כ דמדמו לבעולה היינו לומר כשם שבעולה לית בה חינא דכבר פירש אדם טליתו עליה ה"נ מ"ע מאחר דלית לה דמים אבד חינא ובזה מכווני אהדדי הירוש' והש"ס דידן בטעמא דחינא אמנם מאחר שכל הפוס' לא הזכירו האי טעמא דחינא כדכתיבנא אין בי כח לזווגם ולהשוותם מאחר ששום פוסק לא אשתמיט להזכיר האי טעמא.
אכן אחר החיפוש היטב הדק נ"ל דאין שום סתירה מדברי הירושלמי למאי דכתיבנא לעיל דמ"ש בירו' דלרבנן גבי מ"ע לית בה חינא היינו במ"ע דלא נמצאו דמים כלל אבל במ"ע שנמצאו לה דמים אח"כ כמשפט הבנות גם רבנן יודו דשפיר אית לה חינא וכתובתה ק"ק והוא ממה שעיני ראו בשיטה חדשה למס' כתובו' למוהר"ר בצלאל זלה"ה להנשר הגדול הרשב"א זלה"ה דאזיל לשיטת הירוש' שפירשו דטעמא הוי משום חינא וז"ל במתני' פ"ק דף י"א אמתני' דתני' גדול שבא על הקטנה פחותה מבת ג' שנים וכו' כתובתה מאתים וכו' וקטן שבא על הגדולה כתובתה ק"ק דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינא וכן מ"ע אעפ"י שמשייר בתולים הואיל ולא נעשה בה באיש לא בטל חינא וחכ"א כתובתה מנה דבטל חינא הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתולים הרשב"א ז"ל מתוך דברי הרשב"א הללו נר' דס"ל להשוות דברי הירוש' עם הש"ס דילן וטעמא דרבנן דסברי דמ"ע כתו' מנה וקאמר הש"ס דילן דטעמייהו הוי משים דדמייא לבעילה היינו לו' דכי היכי דבבעולה כתוב' מנה משום דלית לה דמים כלל ובטל חינא ה"נ מ"ע הואיל ונעשה בה מעשה גמור שנשרו כל בתוליה בטל חינא ואמטו להכי כתובתה מנה וזהו מ"ש בש"ס כדפריך ורבנן נדמייה לבוגרת ומשני בוגרת לא אתעביד בה מעשה כלל הא אתעביד בה מעשה פי' דמאחר שנעשה במ"ע מעשה גמיר שנשרו כל בתוליה בטל חינא ודמייא לבעולה דבטל חינא ולא לבוגרת דלא נעשה בה מעשה כלל גמור דאינה דרוסת איש הילכך לא בטל חינא כנ"ל ביאור דברי הרשב"א ז"ל וממ"ש הרשב"א דטעמא דחכמי' דאמרי גבי מ"ע דכתובתה מנה משום דבטיל חינא הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתוליה כנז"ל אלמא דס"ל דמ"ע סתם היינו בנעשה בה מעשה גמיר ומלה זו מורה שנשארו כל הבתולים, עוד ראיה שהרי הרשב"א פי' במתני' דקטן הבא על הגדולה כתובתה ק"ק דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינא ע"כ וכן אמרו בירוש' דקטן אינו מגיע לסימ' יע"ש הלכה ג'. וחזה הוית בשיטה הנז' אהא דנחלקו רב ושמואל בקטן הבא על הגדולה רב אמר עשאה מ"ע ושמואל אמר אין מ"ע בבשר וכתיב בשיטה בשם הרשב"א וז"ל קטן הבא וכו' עשאה מ"ע כלו' לא שתהא ביאת קטן משרת בתולים כהכאת עץ אלא דוגמא נקטיה כמו שזו אין כתובתה אלא מנה לרב כך זו אין כתובתה אלא מנה ושמואל אמר אין מ"ע בבשר דבבשר או עשאה בעולה גמורה או לא עשה ולא כלום דהא אינו משיר בתולים וזו כיון שלא עשאה בעולה גמורה אף הוא לא עשה ולא כלום עכ"ל הרי דלשמואל דהלכתא כותיה הא דטעמיה דאמר אין מ"ע בבשר היינו משום דבבשר או עשאה בעולה גמורה דהיינו שמשיר כל הבתולים או לא עשה ולא כלום וזו פי' דקטן הבא על הגדולה כיון שלא עשאה בעולה גמורה שאינו משיר הבתולים כדקאמר במתני' דקטן אינו מגיע לבתולים א"כ לא עשאה מ"ע יורה מזה דמ"ע הוא שנשרו כל בתוליה ודמייא לבעולה גמורה גם בשיטה הנז' אהא דקטן הבא על הגדולה דקי"ל כשמואל דלא עשאה מ"ע כתב בשם השיטה ישנה ז"ל מיהו לכ"ג אסרי לה ואפי' לשמואל מידי דהוה אבוגרת דאסורה לכהן מדכתי' והוא אשה בבתוליה יקח ובירוש' שרי לה וכו' עד וג"כ לפום הש"ס דידן דודאי יש בו כח לעקור הבתולים מדאמר רב עשאה מ"ע ומ"ע אין לה בתולים כלל דהא מדמו לבעולה הרי לך שכתב מ"ע אין לה בתולים כלל וזו ראיה כדכתי' דמ"ע סתמא אינה אלא בדלית לה בתילים כלל ובזו הוא דנחלקו ר"מ ורבנן ולרבנן כתובתה מנה משום דדמייא לבעולה גמורה ואמטו להכי לית לה חינא הואיל וכלו בתוליה וההיא דאמרי' בירוש' הרי בתולה מן הנשואין וכתיבה מנה הרי בוגרת דאין לה בתולים וכתובתה ק"ק ונתנו טעם משום חינא כנז"ל היינו לו' דבבוגרת אית לה חינא אף דלית לה בתולים כיון שלא פירס אדם טליתו עליה ולא היתה לאיש ובבתולה מן הנשואין אפי' דיש לה בתולים בטל חינא כיון שהיתה לאיש ומה שנחלקו ר"מ ור' במ"ע דר"מ ס"ל דכתובתה ק"ק הגם דלית לה בתולים דדמי לבוגרת דלא בטל חינא כיון שלא היתה לאיש ה"נ במ"ע ורבנן ס"ל דכתובתה מנה משום דהואיל וכלו בתוליה דמייא לבעולה ובטל חינא וכל זה אינו אלא במ"ע דלית לה בתולים כלל אבל בנמצאו לה בתולים אח"כ גם לרבנן כתובתה ק"ק דלא בטל חינא והכרח לזה דבטל חינא דאמרו רבנן במ"ע משום בתולים דוקא נגעו בה ולא הוי דומייא דבטל חינא דבתולה מן הנשואין הנז"ל והוא מדאמרי' בש"ם גבי מ"ע מחלוקת בהכיר בה אבל בשלא הכיר בה ד"ה ולא כלום דדמייא לנשאת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מק"ט וכמש"כ רש"י ז"ל שם ואסיקנא דהדר ביה רבא ובין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה ולפום הך מסקנא איכא למיקם עלה דאם איתא דמאי דאמור רבנן במ"ע דכתובתה מנה משום דלית לה חינא פירושה הוי משום דמאיסה גביה הואיל ונתקע בה עץ ולאו משום בתולים נגעו בה קשייא לן בלא הכיר בה אמאי כתוב' מנה דאי משום דהוי מקח טעות הרי לא הכיר בה מקח טעות הוייא והו"ל למימר דהוייא בלא כלום ואי משים חינא הא בלא הכיר בה אית בה חינא וא"כ תיהוי כתובתה ק"ק אלא עכ"ל דלמסקנא טעמא דלא הכיר בה כתיבת' מנה הוי משום חינא דבתולים שכלו בתוליה דון מינה דה"ה בהכיר בה דמאי דאמרו רבנן דכתובתה מנה משום דלית לה חינא משום בתולים נגעו בה דכלו בתוליה ולא דמייא האי חינא דמ"ע לחינא דבתולה מן הנשואין ולא ראי זה כראי זה כדבר האמור ותבנא לדיננא דמוכת עץ סתם דאמור רבנן דכתובתה מנה היינו דלא נמצאו לה בתילים כלל אבל בנמצאו בתולים כנ"ד דפרשו השמלה ודמיה מרובים כתובתה ק"ק מדינא ואפי' אליבא דרבנן ואף לדברי הירוש' הנז'.
עוד יש קצת ראיה מדברי התו' והרא"ש דמ"ע סתם היינו דלית לה בתולים כלל והוא ממ"ש התוס' והרא"ש על הך דשמואל דאמר אין מ"ע בבשר דמיירי שלא השיר בתוליה כלל דאי בהשיר בתוליה פחותה ממ"ע עכ"ל יע"ש פשט הדברים למודה על האמת המה מורים דמ"ע סתמא הוייא שנשרו כל בתוליה.
ובכן קם דינא בנ"ד שנמצאו בתולים לנערה דמדינא כתובתה מאתים לכ"ע כדהוכחנו. כל זה כתבתי להלכה לא למעשה עד יבוא דבר מורה צדק רב אחאי גאון להלכה ולמעשה ואת אשר יבחר בו יקריב אליו כ"ד נעצב לילדי הזמן בוגד במר שיחי ואוחילה לאל צור מבטן גוחי יבינני דעת בתורתו הקדושה ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי
ישראל מאיר מזרחי ס"ט.
סימן ב
דין סבלונות.
שאלה ראובן תושב קוסט' יע"א דחיישי לסבלונות בא פה העירה ירושלם תוב"ב ויהי כמשלש חדשים שידך אשה אלמנה מבנות ירושלם ת"ו דלא חיישי לסבלונות, וראובן אחר השידוכין שלח לה סבלונות לפני עדים ר"ל שנמצאו שם שני אנשים. גם בשעה שקבלה הסבלונות נמצאו שם שני אנשים. אמנם הכל היה בשתיקה הן בשעת השידוכין הן בשעת שילוח הסבלוונית והנה קבע ראובן זמן הנישואין למשודכתו שלשים יום כי אלמנה היתה כנז'. ובתוך השלשים יום הלכה היא ונתקדשה לשמעון, וכשהגיע הזמן שקבע ראובן שלח לה לאמר כי הנה הגיע עת דודים שתהיה מזומנת ליום נועד לנישואין והיא שלחה אליו לאמר כי כבר נתקדשה היא לשמעון, ושאלו לה למה ככה עשית הלא ידעת אם לא שמעת שראובן הוא מאתרא דחיישי לסבלונות, והשיבה שהיא לא ידעה ולא שמעה דבר ולא כונה בקבלת הסבלונות אלא לדורון בעלמא, וראובן אומר שעל מנהג מקומו סמך וסתמו כפירישו שהסבלונות ששלח היו לשם קידושין, ואמרו לו א"כ למה לא ערערת בשעת קידושין של שמעון, והשיב שהוא לא ידע ולא שמע עד היום הזה. והנה ראובן מרוב הבושה שם לדרך פעמיו וחלף הלך לו ולא נודע מקומו איו, יורינו המורה אם האשה הזאת מותרת לינשא לשמעון או לא ויבא שכמ"ה
תשובה ריש מלין לצד עילאה. פכרנא ודאי בצלו לאלהא עילאה יאיר נתיב דנא מלתא להחויא ע"ד אמת וצדק ועל המוגמר אתן שבח והודאה לקול האות הראשון חזו הוית העמק שאלה מהתיר הגדול הודינו והדרינו עטרת תפארת לראשינו הרב המו' יצ"ו בלישנא קלילה מעט מחזיק את המרובה בלשון חכמים מכל אבקת רוכל דייק בלישניה כל שהתיבה קולטתו לפקוח עינים עוורות ללמד לאדם דעת ללקט אורות אור תורה שמועה זו נאה, למאן דלביש מדא ילבש מדא קלה בעיניו להוציאה, המה הגבורים אנשי השם מלומדי מלחמה במלחמת חובה להם לבדם הארש המאורות הגדולים ה' עליהם יחיו עמודי ההוראה אכן ידענא בי ולכל דאתי מחמתי ערכי עלי פחות שבערכין וחכמה לא איתי בי להשיב על ממון הקל כ"ש בדבר ערוה החמורה ששגגתה עולה זדון והנה היא לא"ה. האמנם אמרתי אני אל לבי להיות מבעלי תשובה הא למגמר כגמול עלי נפשי ולכיוצא בי לא להורות חלילה, אך תורה היא וללמוד אני צריך לפי השג יד עני ואביון ואלקטה באמרים מאמתחות הראשונים ואחרונים וה' אלקים יעזור לי. אנכי הרואה ראיה מהימנא כי מלתא כדנא חקרוה שרים קמאי ובתראי ותשורה אין להביא זו משלי רק להיות מטפס ועולה וכל היכא דמצינא למדרש אחוה דעי המעט הוא בעזר העוזר כי אין בלתו. הן קדם אחלקה שכם ספיקות הנופלות בנ"ד אחת לאחת הלא המה
ספק הראשון הואיל ואשה זו עצובת רוח דירתה במקום הקדושה מקום הטהרה זו ירושלם דלא חיישי לסבלונות אי אזלינן בתר דידה או לא.
ספק השני אף אי נימא דאזלינן בתר דידיה מאחר שהעדים שנמצאו שם בין בשעת השליחות בין בעת שניתנו הסבלונות לאשה לא הוזמנו להעיד רק בדרך מקרה אי חשיבי לאסרה בכבלי העיגון או לא.
ספק השלישי דפשט דברי מרן השואל שי' ממשמשין ובאין דהסבלונות ההם ששלח ראובן תכף ומיד אחר השידוכין היו באותו היום כי לא פירש זמן קבוע כששלחם, ועוד רבו הספיקות בנ"ד וזו מעלה ארוכ'ה לתו'ר ולדעת על כל פרט ופרט ואם יכשר בעיני מרן לקבוע זמן רח"ב רח"ב לדבר הלכה אוסיפה כהנה וכהנה לחוות דעי בס"ד, ברם לעת כזאת כי הזמן קצר לא יכולתי עמוד בהלכה זו על כל מוצא דבר פרטיה ודקדוקיה יען כי הלכות קבועות שנו כאן הלכות מרובות ועל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות לית ליה דיו ולהפיק רצון מרן השואל אחוה דעי עד היכן השיגה ידי יד כהה לעתות כאל וזה החלי בס"ד.
חזי הוית עקרא דהאי מלתא שורשה פתוח אלי מים ים התלמוד פ"ב דקידושין דף ן' אתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבא חוששין לסבלונות. ואמרי' עלה מאי הוי עלה אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, מסבלי והדר מקדשי' לא חיישי' וכו' יע"ש. ואיפליגו בה רבוותא מחלוקת קדומה בין מאור עינינו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דלרש"י ז"ל הא דחוששין לסבלונות היינו לומר שהסבלונות עצמם הן הן הקידושין שפירש וז"ל חוששין לסבלונות מי ששידך, באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הם ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון עכ"ל, התו' ז"ל הקשו לפירושו דכי שדיך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין באותו ענין. ומכח זה פי' ר"ח דחוששין הייני שמא קידשה כבר יע"ש, ותחילה דיבר נתתי אל לבי לעמוד פרקליט למאור עינינו רש"י ז"ל להצילו מפח יקוש מתמיהת התו' הנז' דמה יענה בה דהא בעינן שיהיו עסוקין מענין לענין כנז'
ואני בעניי הכינותי אל לבי לדקדק בדברי רש"י ז"ל דנראה דבלשון הזהב שלו מפרק לה כלאחר יד שכתב ז"ל וקדם ושלח סבלונות דמאי תיבת וקדם דנקט שנראה שפת יתר, והרגיל בדברי קדשו יראה כי רש"י ז"ל לית ליה די"ו אך למותר וכל דבריו מדויקים א' לא' ולאו ממהדורי מילי הוא. ולכן נ"ל שרש"י ז"ל נשמר מתמיהת התו' שלא תפול עליו ולהכי נקט בלישניה וקדם ושלח סבלונות כונתו רצויה שתכף ומיד ששידך ונתרצה בעוד שהיו מדברים בענין ההוא קדם ושלח סבלונות בעדים הלכך חיישינן לקידושין ובהכי מדייקה שפיר תיבת וקדם שנרגש מהתמיהה הנופלת עליו ותיקן עצמו כאמור כנלע"ד להליץ לכאורה עיין מה שאכתוב על זה לקמן.
ברם חזינא מחזה שדי בדברי מוהריק"ו ז"ל שורש קע"א דף קצ"ג ע"א נר' שאיזן ותיקן דברי רש"י ז"ל שהביא דברי רש"י ז"ל וכתב ויש לדקדק אמאי קאמר ששלחו בעדים הול"ל, שנתן לה סבלונות לפני עדים ל"ל למימר ששלחו בעדים דמשמע שהעדים עצמם הם השלוחים. ועוד דלמה לי לרש"י להזכיר עדים כלל לא הול"ל אלא מי ששידך אשה וכו' וכו' וממילא ידעינן דבעינן עדים כיון דחוששין לשמא קידושין הם יכו' אלא ודאי דלא הוצרך רש"י לפרש כאן ששלחם בעדים אלא משים דקשיא ליה היאך נוכל לומר דחוששין לסבלונות ממה נפשך אם הזכיר קידושין א"כ קידושין גמורים הם ואם לא הזכיר לשון קידושין אמאי חוששין והא אמרינן בפ"ק וכו' דדוקא בעסוקין באותו ענין הוא דהויא מקודשת והכא דאין עסוקין באותו ענין מדמותיב עלה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר זמן ומשום כך מתרץ רש"י דמ"ה חוששין אפי' היכא דאין עסוקין באותו ענין דכיון ששלח לה בעדים גלי אדעתיה קצת שלקידושין מיכוין מדלא שלחו ע"י שליח א' לבדו כדרך משלחי דורון. הרי לך דלדעת רש"י אין לחוש לסבלונות אלא א"כ עושה שני שלוחין להביאו יחדיו וכדפי' ואפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי וכ"ש באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי עכ"ל יע"ש. ולכאורה הוינא בה דמאחר דאין עסוקין באותו נין מה יושיענו זה ששלח בעדים. אכתי מה גילוי יש דלקידושין קא מיכוין, ולח ידעתי היאך נמצא מזור לתמיהת התו' הנז"ל דאכתי לא פלט רש"י ז"ל מתמיהתן, ותו מי שני ליה לרש"י ז"ל למינקט בהדיא ושלח לה סבלונות שני שלוחין.
ואחרי ראותי היטב בשורש קע"ב חכם א' פטפט כנגדו בזה והוא ז"ל בדף ר"א שנה ופירש דברותיו הראשונות וז"ל, ראשונה מה שהקשה אמאי לא קאמר בשני שלוחין יטול את תשובתו שהרי אין בה ממש שאם היה אומר בשני שלוחים היה במשמע אפי' קרובים לבעל או לאשה וכו' ואינו כן דדוקא בשולח עדים שיוכלו להעיד על הקידושין הוא דחיישי' דאז איכא גילוי דעתא. ועוד דאם היה אומר בשני שלוחים הוה אמינא דעכ"פ בעינן שני שלוחים לכן תפס לו זה הלשון לאשמועינן דה"ה אם צוה לשלוחו ליחד עדים כשיתנו הסבלונות דודאי היה מועיל וחיישי' לקידושין דמאחר דמיחד עדים גלי אדעתיה דלקידושין נתכון ולכך תפס לו זה הלשון דשלח בעדים דמשמע הא והא בלשון קצר וצח כדרכו של רש"י ז"ל בפירושיו בכל התלמוד שכולל כונה מרובה במעט דברים עכ"ל יע"ש. ומתוך זה אני למד דגם תמיהת התוס' אזדא לה דההיא דבעי' עסוקין באותו ענין היינו שתהא מקודשת גמורה, אך אמנם הכא דחששה בעלמא היא דמיחש חיישינן לקידושין היינו ע"י שזימן שני שלוחים כשרין להעיד להוליך לה הסבלונות איכא גילוי דעת קצת לשמא לקידושין נתכון מדשדר להו ע"י שני שלוחים כשרים להעיד כנלע"ד ברור בכונתו ודוק.
וממוצא דברי מוהריק"ו הללו יש לנו ללמוד דס"ל בעד רש"י ז"ל דע"כ לא קאמר דחיישי' לקידושין בסבלונות היינו דוקא כששלחן ע"י שני שלוחין כשרים להעיד. אי נמי כשצוה לשלוחו ליחד עדים כשרים בעת נתינת הסבלונות, ולדעתי הפעוט נר' דה"ה דבעת שמסר הסבלונות ביד השליח מסרם בפני שני עדים כשרים שיחדם להעיד, אז הוא דחיישי' לסבלונות. הא לאו הכי אם שלש אלה לא יעשה כגון בעת שמסר הסבלונות ליד שלוחו לא ייחד שני עדים כשרים, או לא אמר לו לשלוחו ליחד עדים כשרים בעת נתינת הסבלונות ליד האשה רק נמצאו שם שני עדים במקרה או שהשני שלוחים שעשה אינם כשרים להעיד כגון שהם קרובים וכיוצא דפסולי עדות נינהו בכל הני ליכא שום חשש סבלונות כלל לדעת רש"י כן נ"ל ברור ופשוט בתוכן דברי מוהריק"ו ז"ל הנז' וכדבעינן מימר קמן בס"ד. ומתוך דברי מוהריק"ו דשורש קע"א שהבאתי כנז"ל שכתב וז"ל ואם לא הזכיר לשון קידושין אמאי חוששין וכו' עד והכא דאין עסוקין באותו ענין דמדמותיב עלה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר זמן יע"ש. מאלה הדברים הדרי בי מהך שינויא דמשנינן לעיל בעד רש"י דמ"ש וקדם וכו' כונתו היא לומר דבעוד שהיו מדברים קדם ושלח סבלונות כנז"ל, דאין מקום לומר כן דליתא דא"כ מאי מותבינן עליה ממתני' דשלח לה סבלונות וכו' ומאי תיובתא נימא דמתני' דלא חיישי' לסבלונות בלאחר זמן היא הילכך לא מהני, ודברי רבא ורב הונא דחישינן לסבלונות היא מיד בעסוקין באותו ענין. אלא ודאי מדמותבינן עליהו ממתני' ש"מ דאידי ואידי בלאחר זמן היא כמ"ש מוהריק"ו ולפי זה אין מקום לישובינו והדרא תמיהת התו' לדוכתא וק"ל.
וראיתי תורה חדשה בס' משאת משה בח' א"ה סי' א' זאת התורה אשר שם משה הרב הכולל כמוהרמ"י יצ"ו האריך הרחיב למעניתו להליץ יושר על רש"י ז"ל ותורף דבריו דשאני הכא הואיל ושדיך ורובא מקדשי והדר מסבלי מטעם קפידא דקפדי שמא תחזור בה כמוזכר בדברי הפוסקים הילכך איהי ודאי דלשם קידושין קיבלתינהו יע"ש באורך וברוחב, ובתורת משה הנז' דף צ"ו ע"א ראיתי שאחר שהביא קושית התוס' שהקשו על פירש"י כתב וז"ל ואולם מי יתן ידעתי ואמצאהו היכי ניחא ליה להר"ם קו' זו אמאי דאמרינן התם וצריכא דאי אשמועינן התם וכו' אבל פחות מש"פ אדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר קמ"ל, דלדידיה נמי מי ניחא דהיכי הוה ס"ד למימר דכי משדר לשם קידושין משדר והא חסריה להאי מענין לענין וכו' דהרי לאחר זמן קתני והוא הפסיק הענין ע"כ. ולדידי חזי לי דלשיטת הר"ם ולפירושו דס"ל דחוששין לסבלונות היינו לקידושין שעברו שקדשה קודם בעדים. ניחא ההיא דאמר וצריכא וכו' דיפרש נמי דמ"ש וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין פי' אדעתא דקידושין שעבר בעדים משדר סבלונות השתא דמאחר דאדם יודע דאין קידושין בפחות מש"פ ודאי דקידש אח"כ קידושין גמורין ושוב אח"כ משדר סבלונות אדעתא דהנך קידושין גמורים שקדמו קמ"ל דלא. דאפשר דטעי ומאי דשדר סבלונות ע"ד קידושין דפחות מש"פ שקידש מתחלה שדר ולכך לית מיחוש בסבלונות, וכן יפרש הך צריכותא דעביד גבי קטן על הדרך שפירשנו ונמצא דלדעת הרם ולפרושו אין שום קושי מהך צריכות וכדפי' ולהכי לא הקשה זולתי על פירש"י ז"ל כנ"ל, וקצת סעד לזה לפי' ר"ח שפי' דחששה דסבלונות משום חששה דקידושין שקדמו היא דיפרש לס"ד פי' מתני' כדכתי' ממאי דמותבינן עליהו ממתני' דתנן אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת. ולפי' ר"ח ז"ל מאי תיובתיה הא מתני' מיירי ששלח הסבלונות עצמן לשם קידושין הילכך אינה מקודשת. משא"כ לרבא ורב הונא דחששה דידהו הוי משים קידושין שקדמו ומאי פירכא. אלא ודאי עכ"ל דמאי דמותיב מינה הוא דבמתני' נמי נימא שהסבלונות ששלח הוא להורות על הקידושין שקדמו דשמא מאחר שאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ דילמא קדשה אחר כן קידושין גמורין ואמטו להכי משדר סבלונות אח"כ, ומשני התם כדקתני טעמא וכו', הרי לך דלפי' ר"ח הוה ס"ד לפרש כן במתני' מדמותיב עלה. ובזה אין שום תימה עליו מהך צריכותא דיש לפרשה כדכתיב כנ"ל ודוק. איך שיהיה לדעת רש"י חשש הסבלונות הוא משום דהם עצמם קידושין ולשיטת ר"ח והגאונים החשש הוי משום קידושין שקדמו. ואיכא בינייהו דלפירש"י בעי' שיהיו עדים בעת הסבלונות הא לאו הכי ליכא למיחש למידי. ולר"ח ודעימיה אפי' דליכא עדים חיישינן לקידושין שקדמו כמ"ש בטור א"ה סי' מ"ה יע"ש.
והרב תרומת הדשן בסי' ר"ז הבין מדברי רבינו שמחה דס"ל דמאי דקאמר רש"י דבעי עדים היינו דבעי עדים בעת ששלח הסבלונות אבל בעת נתינת הסבלונות לאשה לא בעי עדים ומרן הב"י דחה דבריו דליתא דהא פשיטה דבעי' עדים בשעת נתינת הסבלונות יע"ש סי' מ"ה, ועיין במוהריב"ל ח"ג סי' צ"ה מה שתמה עוד על דברי התה"ד הנז'. גם הב"ח סי' הנז' דחה דבריו דמנ"ל לרבינו שמחה לפרש דברי רש"י לצדדין ודילמא מה שפי' רש"י דשולח סבלונות בעדים היינו שינתן ליד האשה בעדים ומכח זה העלה דס"ל לרבי' שמחה בעד רש"י ז"ל דלא בעי עדים כלל לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה לאשה אלא דלא פירש"י דבעי עדים אלא בתחלת הסוגייא למאי דקס"ד דאף במסבלי והדר מקדשי חיישי' לקידושין וכו' אבל למסקנא דמוקי לה באתרא דמקדשי והדר מסבלי ס"ל לרש"י דודאי לא בעי עדים אלא כיון ששניהם מודים ששלח לה סבלונות חיישינן לקידושין דאנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין כלל וכו' וזהו דעת הר' שמחה והגאונים דעימיה שהורו דאע"ג דליכא עדים חוששין ופשוטו דליכא עדים כל עיקר ואפ"ה חוששין באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מטעמא דאנן סהדי וכו' דלא כמו שפי' בתה"ד אלו דבריו ז"ל יע"ש באורך וברוחב, והגם שיש לדקדק לפי זה דא"כ כדקאמר הש"ס מאי הוי עלה אמר ר' פפא באתרא דמקדשי וכו' מסבלי וכו' ופריך עלה מקדשי וכו' פשיטא ומשני לא צריכה וכו' ולפי דבריו הו"ל לש"ס לשנויי דרב פפא אתא לאשמועינן דבמקדשי והדר מסבלי לא בעי עדים כלל, דמהו דתימא דליבעי עדים קמ"ל דחיישינן אף דליכא עדים כלל הואיל דהוי אתרא דמקדשי והדר מסבלי מטעם דאנן סהדי והך שינויא מרויח טפי ומדלא משני הש"ס הכי אדרבא נר' לאידך גיסה דאף במקדשי וכו' בעי עדים הפך דברי רבינו שמח. ויש לישב לזה דעדיפא מינה אשמועינן דאפי' באתרא דרובא מקדשי וכו' אף דמיעוטא מסבלי וכו' לא בעי עדים וק"ל.
דבר הלמד מענינו דלרבינו שמחה לפי' הב"ח דבמקדשי וכו' לא בעי' עדים כלל, ומה שהצריך רש"י ז"ל עדים היינו דוקא באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאי ליכא סהדי אף דשניהם מודים לא מהימני, ועל פי סברה זו אשכחנא פתרי לדברי הרשב"ץ שהביא מרן הב"י ז"ל דאם אין שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפי' רש"י ולא לפי' התוס' עכ"ל רשב"ץ יע"ש. וכמה דיות נשתפכו בזה מלהקת נביאים יצאו נצבים וקראו עליו ערער דכל אשר בתוכו יתמה דאין לו מובן דמאחר דהוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אמאי כתב דדוקא אם אין שם עדים דמשמע הא אם היה עדים חיישינן. הלא אפי' דאיכא עדים כיון דהוי אתרא דמסבלי וכו', לפירש"י והתי' אין שם חשש כלל, ומוהר"י פראנניץ הובאו דבריו בשו"ת פ"מ ח"ג סוף סי' ס"ו הניחו בתימה, והרב פני משה בח"ב סי' ק"ט נדחק בישוב דבריו יע"ש, גם הרב המאסף בהגהתו לב"י א"ה סי' מ"ה אוה י"ג מטי בה משם שארית יהודה בהגהותיו שהניחו בתימה, והוא ז"ל נדחק בישוב דברי רשב"ץ יע"ש. והב"ח גופיה קרא תגר על דברי רשב"ץ וכל הדרכים הנאמרים בו בחזקת סכנה כאשר יראה הריאה איש על שמו הלא בספרתם דעיילי פילא בקופא דמחטא בכונת דברי רשב"ץ.
אולם אני לעצמי נ"ל דלפום מ"ש הב"ח בדברי רבינו שמחה כנז'. ולע"ד דמצאנו לו חבר לרבינו שמחה לסברתו הוא רשב"ץ ז"ל דס"ל כמי כן בעד רש"י דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי בעי' עדים הא לאו הכי לא מהימני, ואמטו להכי כתב דאם אין שם עדים דלית בהו בית מיחוש כלל, ובדוקא כתב כן לומר הא אם יש עדים ודאי דחישי' לפירש"י וכדעת רבי' שמחה הנז' לפי הפירוש שפי' הב"ח בכונתו כנז"ל. וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בדברי רשב"ץ בלי שום דוחק כלל.
ומתוך הדברים הללי הנאמרים באמת עמדתי מרעיד על הב"ח גופיה שאחרי כללות אלה הדברים סמוך ונראה הביא דברי רשב"ץ הנז' ותמה עליהם. ומפיק ודחיק ואתי מרחיק לישב דברי רשב"ץ כאשר יראה הרואה הלא בספרתו, ואשתומם על המראה דמאחר שהעלה בדברי רבינו שמחה כדבר האמור מדוע לא פי' גם דברי רשב"ץ כדעת רבי' שמחה ולא לעיולי נפשיה בשינויי דחיקי והוא תימה.
אחר הדברים האלה אינה ה' לידי ס' שו"ת מגיד מראשית בסי' ג' דף י"ד ע"ד דאייתי מתניתא בידיה דברי רשב"ץ הנמצאים אתו באמתחתי בבית גנזיו אשר מתוכן אין צורך לשום תירוץ דקושיא ליתא, ולהיות כי ספר זה אינו מצוי לעין כל ותשו' רשב"ץ ז"ל הוא דבר הנוגע לנ"ד אעתיקנה למען תהיה לי למשמרת ולהורות את בני ישראל כי סיבת קיצור דבריו דין גרמה לכל תלונות בני ישראל אשר הלינו עליו. ובהעתק תשובתו תכל תלונתם עליו והלא המה.
עוד שאלת מי ששלח סבלונות למשודכת שלו כמנהג העיר כדי לפרסם השידוכין ואח"כ טען שלשם קידושין שלחם ולא הביא עדים בדבר והיא אומרת לא קיבלתים בתורת קידושין אלא בתורת סבלונות כמנהג העיר מהו, תשו' בפ"ב דקידושין אמרינן אמר רב הונא חוששין לסבלונות שמא בתורת קידושין שלחם ור"ת ז"ל פי' חוששין שמא קודם ששלח סבלונות קדשה בפני עדים, ובין לדברי זה ובין לדברי זה אין כאן בית מיחוש כלל לפי שאין כאן עדים ואין לחוש שמא בתורת קידושין שלחם כפי פירש"י שאפי' הוא כדבריו הי"ל כמקדש שלא בעדים שאינה מקודשת. ועוד שהרי מנהגי המקום לשלוח סבלונות אפי' בלא קידושין ואין לחוש שמא קודם ששלח סבלונות קדשה כפי' ר"ח ז"ל שאין כן מנהג המקום והוא אינו טוען כן אלא שאומר שהסבלונות שלא בתורת קידושין ולא טען שקידש ואח"כ שלח הסבלונות, א"כ בין לפירש"י בין לפי' ר"ח ז"ל אין אשה זו מקודשת כלל ואינה צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה עכ"ל, המתבאר בדבריו אלו דתרי מילי קאמר חדא אפי' אם מנהג העיר היה דמקדשי והדר מסבלי אין שום בית מיחוש אפי' לפירש"י הואיל ואין כאן עדים. ועוד דמנהג המקום היה דמסבלי וכו'. ולכן אין שום מיחוש כלל אפי' לר"ח ז"ל מאחר שלא טען שקידש קודם לזה. ובזה סרו מהר כל דברי המתמיהין עליו דלסי' קיצור הדברים גרם להם וזה ברור
והרואה אותה אומר ברקאי כי ממנו תוצאות חיים לנ"ד דמאחר דפה עה"ק הוא אתרא דמסבלי יהדר מקדשי אין בית מיחוש לקידושין אלו של ראובן שאפי' דנחשוב עדים הנמצאים דעדותן עדות מ"מ מאחר דהיא אתרא דמסבלי וכו' אף דאיכא עדים לא חיישינן אפי' לפי' רש"י ז"ל, ופי' ר"ח בנ"ד נמי אין לחוש לקדושין שקדמו מאחר שהוא טוען שהסבלונות שלחם בתורת קידושין ולא טען שקידש קודם כן נר' לדון לדברי רשב"ץ הנז'.
ואכתי אשר עיני בשר לו המה יראו דאין זה מספיק לנ"ד להתיר דהרב ז"ל לא דיבר אלא דוקא באיש ההוא המקדש שהיה מתושבי העיר ההיא ושם היתה ארץ מולדתו ומאחר דבעיר ההיא מסבלי וכו' העלה להתיר ושפיר. אך בנ"ד דהאיש הלזה הוא מקושטא דהוא אתרא דמקדשי עדין הספק בדוכתיה קאי אי אזלינן בתר דידיה וכדבעי' מימר קמן בס"ד, דאכתי ידי משוכות מפרט זה לענין דינא, וכעת כל משאי ומתני הוא לדיעה ענין העדים אשר נמצאו בנ"ד הן בעת ששלח הסבלונות הן בעת שניתנו ביד האשה. דלפום ריהטא נר' דלפי' רש"י דחייש לסבלונות כל דאיכא עדים הרי כאן שתי זוגות עדים הן בשילוח הן בנתינה ובודאי דאיכא למיחש לנ"ד לסבלונות הללו לכאורה ומידי ספיקא לא נפקא.
ויתובי יתבינן בפרט זה ולא אשכחן בית מיחוש כלל, דאף אם נניח בנ"ד בהנח'ה סובר'ת דהואיל וראובן הלזה היה מקושטא יהבינן ליה כל חומרי מקום שיצא משם וחשבינן ליה בנ"ד אתרא דמקדשי והדר מסבלי. מ"מ יש צדדין להקל דלפי' רש"י הא בעי' דלהוו עדים בדבר, ומתוך דברי מוהריק"ו דשורש קע"א קע"ב הנז"ל הרואה יראה דבר המוכיח מתוכו דס"ל בעד רש"י ז"ל דלא חיישי' אלא דיקא כששלח הסבלונות ע"י שני אנשים כשרים להעיד והמה הוליכו הסבלונות ונתנום ליד האשה והוא אתרא דמקדשי והדר מסבלי אז הוא דחיישי' וכן נמי אפי' שלח ע"י שליח אחד וציוהו ליחד עדים בעת הנתינה וכן עשה אז ודאי דחיישי' וכמו שכתב כן להדיא בשורש קע"ב על מה שפטפט כנגדו החכם המורה במה שרצה לפרש בעד רש"י ז"ל יע"ש וכאשר זכרנו דבריו לעיל. דון מינה ממ"ש מוהריק"ו בעד רש"י ז"ל דה"ה אם ציוהו ליחד עדים. משמע דוקא אם ציוהו ליחד עדים שיהיו מיוחדים ומזומנים להעיד הא כיוצא בנ"ד שהעדים לא נתיחדו להעיד רק שבמקרה נמצאו דודאי דאין עדותן עדות כלל לחוש לסבלונות. וכן מצאתי ראיתי הדבר מפורש לכמוהר"א ברודו הובאו דבריו בשו"ת הפ"מ סי' פ"ח שנשאל בראובן תושב קושט' שהלך לגאליפול דהוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי ושידך שם אשה ונתן לה צמידים בפני קהל ועדה ע"י אמה שתתנם לכלתו והאריך הרב הנז' להקל וצידד בה כמה צדדין להקל, וא' מהסניפי' דשייך לנ"ד הלא הוא ועוד יש כאן סניף לסנף שלא לחוש בנתינת צמידים הללו לדעת רש"י שיהו משום קידושין עצמם. ממאי דכ' מוהריק"ו שיש לצדד בדברי רש"י דע"כ לא חשש רש"י וכו' אלא כששלח הסבלונות בשני שלוחים וכו' אמנם כששלח סבלונות בשליח אחד וכו' אף שנמצאו עדים בשעת נתינת הסבלונות אפשר שבדרך מקרה נמצאו ואיהו לשם דורונות כיון דלא מוכחא מלתא עכת"ד מוהריק"ו. מעתה דון מינה שיש לסנף בנ"ד כמו כן כיין שלא שלח הצמידים בב' שלוחין עכ"ל יע"ש דף רכ"ג.
ומינה אנו לומדים לנ"ד להקל כטעמיה וכהלכתיה דאין לחוש לסבלונות דהו"ל כמקדש בלא עדים דאינן קידושין, אף דנמצאו שם עדים הואיל ולא ייחדן והזמינם לכך והגם דהלכה רווחת פסקא בטור א"ה סי' מ"ב ז"ל אבל קידש בפני עדים אפי' לא אמר להם אתם עדים שפיר דמי. והר"מ פסק כן פ"ג מה' אישות והכי איתא בפ' האיש מקדש, עכ"ז נלע"ד דשאני גבי קידושין דהרי שמעו העדים כשאמר לה בפה מלא הרי את מקודשת לי הלכך כל שקידש בפניהם אף שלא ייחדן שפיר דמי משא"כ בסבלונות דאינו אלא חשש בעלמא לפירש"י דחייש לקידו' דהיינו שנחמיר כל היכא שייחד עדים מבוררים ומזומנים אבל לא בנמצאו שם דרך מקרה.
ותו דאף דנימא דאפי' בלא ייחד אלא שנמצאו דרך מקרה יסבור רש"י ז"ל דחיישינן הפך הדעת והסברה. הן לו יהא כן מסתיין דנימא הכי היכא דהוי באתרא דמקדשי והדר מסבלי. אבל כיוצא בנ"ד דהוי אתרא דמסבלי תחלה ודאי דזה לא יעלה על הדעת דמהני אם לא שייחד עדים על כך אי בעית אימא קרא אב"א סברה, אב"א סברא דבשלמא באתרא דמקדשי וכו' מאחר דכל בני המקום ההוא נהיגי הכי הרי נודע להם שכן דרך מנהגם לחוש לסבלונות ואז ודאי כל שנמצאו שם עדים לא בעי' דייחדן לכך אלא אפי' דרך מקרה מהני שהכל ידעי דמקדשי והדר מסבלי וחיישי' לקידושין והו"ל כמקדש בפני עדים ולא אמר להם אתם עדים דמהני כנז' ה"נ דכותה ושפיר, אבל באתרא דמסבלי כיוצא בנ"ד דשום אחד מבני העיר אינו יודע ואינו חושש בסבלונות דהוו לשם קידושין רק שבאנו לחוש עליו מכח מנהג מקומו קושט' דהוי אתרא דמקדשי וכו' דיינו שניחוש ליה כל שייחד והזמין עדים בדבר דאז איכא גילוי דעת דקידושין הואיל וייחד עדים כשרים, אבל בלא ייחד עדים רק במקרה שם נמצאו ודאי דמאפס ותוהו נחשבו דמי גילה להם רז זה בעת ההיא דלקידושין שדר. הא אדרבא דעתן היא דלדורון שדר כמנהג מקומן וכי רוח הקדש נצנצה בהם לדעת מחשבת האיש הלזה דפריש מרובה ולקידושין שדר, מי יתן כל עם ה' נביאים בדבר שלא יעלה על לב לפי מנהג מקומם וכל כי הא הדעת והסברה נותנת לדון דאף לרש"י ז"ל יורה יורה דכל שלא הוזמנו לכך פשיטא דאין בעמידתן שם דרך מקרה שום חשש כלל.
ואב"א קרא הלא אב זקן מוהריק"ו ז"ל שהעלה בעד רש"י ז"ל דאף באתרא דמקדשי לית לן למיחש זולתי בייחד עדים לכך או ששלח ע"י שלוחים שני אנשים כשרים המה להעיד ככתוב בתורת משה הנז"ל.
ותו ממ"ש מוהרי"ט בשניות חא"ה סי' כ"ט שהרבה לשאת ולתת על דברי הרב המורה בכל דבריו וז"ל הנצרך לנו בפסקה המתחלת ומ"ש החכם המורה נר"ו דלהכי לא חשש רש"י ז"ל לקידושין שקדמו וכו' משום דהמקדש בצנעה יוצא מכלל הרוב שהרוב מקדשי תחלה בנרות דולקות ומטות מוצעות והדר מסבלי לכך פירש"י שאם יש לחוש דוקא הוא היכא ששלח סבלונות בעדים שעשה בפרסום הדבר, הנה לפי דבריו יצא קולא גדולה דלפי' רש"י אם לא היה הדבר בפרסום אעפ"י שהיו עדים בהגעתן לידה לא נחוש לסבלונות דיצא מכלל הרוב, וקשה דהא אמרינן בפ"ב דכתובות דאע"ג דדיירי בחצר אחת לא אמרינן אם איתא דנתקדשה קלא הוה ליה למלתא דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא עכ"ל. ומכלל הדברים הללו אתה למד דלא מיבעיא לדברי החכם המורה דס"ל בעד רש"י דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא שעשה הסבלונות בעדים בפרסום גדול דלפי דבריו ודאי בנ"ד לא חשיב הנך סהדי מידי הואיל ובמקרה נזדמנו ואין שום פרסום בדבר, אלא אפי' לסברת מוהרי"ט החולק עליו היינו דוקא דלא בעי רש"י ז"ל פרסום וכההיא דאייתי מפ"ב דכתובות אבל הא מיהא בעי עדים שיהיו בהגעתן לידה ובודאי דבייחד עדי' דוקא אבל דרך אקראי גם הרב מוהרי"ט יודה דאין בית מיחוש מטעמא תריצא דכתיבנה. ואם עדין לבך נוקפך לדון דמוהרי"ט יסבור בעד רש"י דבעדים סגי אפי' שלא ייחדן, אומר אנכי דהיינו דוקא באתרא דמקדשי וכו' אבל באתרא דמסבלי כיוצא דנ"ד גם מוהרי"ט ז"ל יסבור דבעינן עדים גמורים שייחדן לכך ולא באקראי בעלמא מהטעם שהזכרנו, זאת ועוד אחרת מצאתי עזר לתמכי בטעמא דכתבינן לעיל מדברי מוהר"א ברודו אשר עלו ובאו בפ"מ סי' פ"ח דף רכ"ב ע"ד וז"ל וההיא דמוהריב"ל דכתבינן לעיל שנסתפק אף כשהחתן התנה בפי' וכו' סובר אני דע"כ לא נסתפק מוהריב"ל בכך אלא כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים וכו' והמקום היה מקום שחוששין לסבלונות וכו', עד אבל בנ"ד שהש"ץ והעדים הנמצאים שם וכו' כגון דא סובר אני דאף דהוא כיוון לסבלונות כיון שהעדים אינם יודעים מכונתו וסברי כי לשם דורון נתנם כגון דא מקדש בלא עדים מקרי עכ"ל לעניננו, הרי לך עזר וסיוע למאי דכתיבנא דבנ"ד נמי כמו כן כיון דמנהג המקום דמסבלי וכו' והעדים סברי דכמנהג המקום שולחם דפשיטא דאין בעדותן עדות ומקדש בלא עדים מקרי וזה ברור ופשוט לע"ד.
ובלמדי בס' תורת משה תורה חדשה מהרב כמוהר"מ ישראל נר"ו חא"ה סי' א' ראה ראיתי מגילה עפה אשר הביא דברי מוהר"א ברודו הנז' ודחה דברי וזאת תורת משה דף צ"ז פסקא המתחלת ואולם לא מראש בסתר דברתי וכו' עד דאי מטעמא קמה מה נועיל כי נפגע בו שהודה לדברי החכם ונענע לו בראשו ותחשב לו כהודאה שתיקתו לענין שלא נחוש לסבלונות. ואיהו עליון יתן קולו דלשם מנהג מקומו שלח דלוא יהא דשתיקה דידיה וכו' עד אכן היכא דצווח ובא דלשם קידושין כמנהג מקומו וכו' והכי מתבאר מדברי מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' צ"ה דהתם אתנו בהדיה שיתנהג עפ"י מקום המשודכת וכו' וכתב הרב ז"ל ויש להקל כיון דתנאי היו הדברים וכי יהיב בסתם הוה וכו' דמשמע דאם באולי יאמר נא המשדך שנתכון לשם קידושין כמנהג מקומו אזדא ליה תנאה וכו' דהא חזיניה דביטל תנאו, ועוד בה יראה הרואה דאפי' במקום תנאה וכו' פקפק הרב מוהריב"ל שם להחמיר וכו' ואי כדפסיק ותני לה הרב כמוהר"א ברודו ז"ל הא מכיון דהודה המשדך לדברי האומר להתנהג כמנהג מקומם שוב אין מקום לחוש בכל גוונא ומה בכך אי לא אתנו בהדי אתתא ע"כ.
ואני בעניי גברא חזינא תיובתא לא חזינא דאיברא דהכי דייקי דברי מוהריב"ל כמ"ש, האמנם נדון הרב שאני דמסתמיך להקל טעמו ונימוקו עמו דלאו מטעם שהודה לדברי החכם ונענע לו בראשו לחודיה הוא דנטה להקל דאי מהא ודאי יש לדחות כמ"ש.
אכן הרב כמוהר"א ברודו ז"ל אתרי טעמי סמיך שכתב וז"ל ומה גם כי רואה אני שבנ"ד לה היה שתיקה וכו' שהסכים בדיבור ובמעשה עם החכם של העיר ששאל התרה לשבועה וכו', ועוד בה ששמו קנס מצד לצד על החרטה הכל בכתב הרי שהסכים שלא לקדש מאחר ששמו קנס כי אחר דאגידא ביה לא שייך קנס כי הקנס הוא שלא יחזרו בהם. הרי שהתר השבועה שהתירו לו ושימת הקנס אין לך מעשים גדולים מאלו וכו' יע"ש, אמור מעתה דמכח התר שבועתו ושימת הקנס ונכתב בשטר מה נועיל כי יצעק אח"כ ויאמר דלקידושין איכוון הא ודאי אפי' אי צווח כולי יומא לא משגחינן ביה, ולא דמי לנדון מוהריב"ל כלל דהתם אי משום התנאי לחודיה ודאי דאי פריש ומודה דנתנן לקידושין ודאי דאין בתנאי ממש אכן בנדין הרב דאיכא מלבד שהודה עם החכם אלא שנתחייב בקנס ונכתב שטר ודאי דאין בדבריו האחרונים ממש וזה ברור דאיכא בינייהו טובא.
עוד נ"ל דשאני בנדון מוהריב"ל דאתי עלה מכח דהתנאי היה בעת השידוכין אך בעת נתינת הסבלונות לא היה התנאי ההוא ולא חזרו והתנו בעת הסבלונות ולכן דיינו שנאמר דע"ד התנאי הראשון היה מאחר דבעת נתינת הסבלונות היה סתם ולא קרא ערער עוד משא"כ אם פירש דבעת הסבלונות לקידושין איכוון ודאי דמהני מאחר דהתנאי לא נעשה סמוך לנתינת הסבלונות אמרינן בטלו דבריו האחרונים את הראשונים. אבל בנדון מוהר"א ברודו דתכף שהודה לדברי החכם וקבלו עליהם קנס נתן הצמידים על ידיה לעין כל ודאי דע"ד מה שקבל עליו לפני החכם נתן, ותו לא מהימן לומר דלקידושין אכוין דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רב שעשה בפועל בהתרת שבועתו ובקבלת קנס בעת ובעונה ההיא כנ"ל וראשון מחוור טפי, באופן דאין מזה קושי על דברי מוהר"א ברודו.
ברם מה שתמה האיש משה שי' עמ"ש מוהר"א ברודו על מוהריב"ל סבור אני דע"כ לא נסתפק בזה אלא כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים וכו' ובמקום שחוששין, ותמה עליו בתרתי דהלא מבואר בלשון מוהריב"ל דהסבלונות ההם לא נתנם בפני עדים והיכי קאמר הרב סבור אני וכו' וליתא גם בנדון מוהריב"ל איירי במקום שאין חוששין והיאך כתב דאיירי במקום שחוששין והניחו בצ"ע, הא ודאי תמיהה רבתי היא לעין כל לית לה פתרי נוסף ע"ז אני תמה על מוהר"א ברודו מקצתו אל קצתו דלעיל מינה דף רכ"א ע"ד הביא תשו' מוהריב"ל דח"ג וכתב ז"ל אלא שבנדון דידיה לא נמצאו עדים בשעת נתינת סבלונות וכו' יע"ש, אמור מעתה היאך סתר עצמו כאן לכתוב דמוהריב"ל מיירי כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים דנמצאו דבריו סתרי אהדדי ולא ידענא מאי אידון בהו וצל"ת.
תו חזינא להרב כמוהרמ"י יצ"ו שם קרא ערער על מוהר"א ברודו וז"ל גם את השני שכתב דאיהו טעמא תריצא מפני דעתם של אלו והרואה אומר לשם דורונות והו"ל מקדש בלא עדים. תם אני לא אדע מה בצע במראית העין וכונת דעתם של אלו בהליח במונח דהמסבל אמנהג גופיה אמנהג קושט' סמיך וכו' דודאי כל שהעדים רואים נתינת הסבלונות וכו' עד אין העדר ידיעתם ומחשבותם לשם דורון מוציאתו מחשש קידושין וכו' והאריך בראיות לדחות את ס' זו יע"ש באורך וברוחב.
ואני אומר להליץ בזה דהן אמת דכן הוא דכל היכא דחשו ליה הפוסקים בסבלונות ואפי' בעיקר ממקום למקום אף דהעדים לא ידעו ולא יבינו אי לקידושין איכוון אי לא ודאי דלא חיישינן לידיעתן וכלא הוא חשוב אלא כל שנתן הסבלונות בפניהם סגי, מיהו הכא בנדון הרב כמוהר"א ברודו שאני דהיינו טעמא דחשיב להו כמקדש בלא עדים משום דהנך סהדי הם הם אשר נמצאו בפני חכם העיר כשהודה לפניו שלא לשליח הסבלונות לקידושין וכשהתירו לו שבועתו והטילו קנס ביניהם כל זה היה בפניהם ומשם הלכו עמו לבית חמיו ונתן הצמידים, וכיון שכל ההתראות והקנס הכל היה בפניהם כל כי הא ודאי דסבורים הם דסבר וקבל לעשות כבני עירם ושלא ליתן הסבלונות לשם קידושין כלל. וא"כ אי נימא דהוא כיון בעת נתינת הסבלונות לקידושין תו שפיר הוי כמקדש בלא עדים אחרי ההתרה והקנס. ובהא מלתא דוקא הוא שנטה דעת כמוהר"א ברודו ז"ל דהוי כקידש בלא עדים אבל לעולם דבעלמא גם הרב ז"ל אזיל ומודה דלא אזלינן בתר מחשבת העדים וידיעתן והכא שאני דידיעת העדים היא הפך כונת המקדש מאחר דהמה ראו מעשה רב דהודה לדברי החכם כנ"ל למדקדק בדברי הרב כמוהר"א ברודו ז"ל ובזה הותרה תמיהתו מעליו.
ומ"מ גם אני נ"ל דדילמא בכל הנהו עובדי דמייתי כמוהרמ"י יצ"ו דחשו לסבלונות היינו לדעת ר"ח ז"ל דחשש הסבלונות הוי משום קידושין שקדמו דלדעת ר"ח אף דליכא עדים מהני, אבל אה"נ דלרש"י ז"ל דהסבלונות הוו גופייהו קידושין ובעי עדים ודאי דבעי' שגם העדים ידעו בדבר דמכוין לקידושין שלא יהא נראה כמקדש בלא עדים. ודברי מוהריב"ל דח"ג סי' צ"ה שהביא הרב יצ"ו סעד לדבריו דהתם במפרש הוא ואפ"ה חששו הרואה דברי מוהריב"ל שם בצביונן דלשיטת ר"ח הוא דח"ש להו ותדע לך שהרי כתב מוהריב"ל וז"ל ואם לחשך אדם דכיון דהסבלונות כשנתנם המשדך לא היו עדים בדבר וכו' אינן קידושין כלל הא ודאי לאו מלתא היא לפי' ר"ח וכו' עד ומילתא דפשיטא דלפי' ר"ח דאין צריך עדים כלל לא בשעת שליחת הסבלונות ולא בשעת קבלתם אם שניהם מודים וכו' יע"ש. אמור מעתה דגם כל המורים דחשו לסבלונות אפי' בהולך ממקום למקום אינו אלא לפי' ר"ח דלא בעי עדים ולא לפירש"י דאה"נ דלפירש"י ודאי דבעו סהדי שידעו בדבר דאיכוין קידושין וכמ"ש מוהריק"ו וחזר הדין כדכתיבנא דבנ"ד שלא הוזמנו העדים לכך ודאי דאין כאן בית מיחוש בנ"ד לפרש"י ז"ל והו"ל כקידש בלא עדים דלא מהני וכטעמי תריצו דכתיבנא וכמו שצידד כמוהר"א ברודו כנז"ל באורך כמו כן יש להקל בנ"ד מטעם העדאת העדים. אך מאי דאיכא לספוקי בנ"ד הוא לשיטת ר"ח דחייש בסבלונות משום קידושין שקדמו, וגם בזה לפי אשר ראיתי בדברי הפוסקים יש לדון להקל בנ"ד כאשר אבאר בס"ד.
דהנה המחמיר בסבלונות אשר עליו בנו דייק כל הפוסקים הוא הגאון מוהר"מ ז"ל והלא ראינו בתשו' להגאון הרא"ם סי' צ"ח שצידד להקל וכתב בנ"ד שאין לחוש לפי' ר"ח וז"ל ולא לשמה קדשה קודם לכן כפי' ר"ח שהרי תכף שלקח לה המפשר הקנין מיד שלח לה וכו' ועוד שאם היו שם קדושין שקדמו להם לסבלונות לא היה תובע המשדך להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונות וכו' עכ"ל לעניננו. ומזה למדו הפוסקים שכל שמה שמחזיקה שהיה אשתו הוא מכח הסבלונות. הרי מורה ובא דליכא למיחש לקידושין שקדמו כמ"ש הפ"מ ח"א סי' פ"ח יע"ש. אף אנו נאמר הוא הדין והוא הטעם לנ"ד דליכא למיחש לקידושין שקדמו כיון שראובן מה שמחזיקה לו לאשה הוא מכח הסבלונות דזה יורה דמודה ובא דלא קדשה קודם לכן וזה ברור, והגם דמהך תשו' של הרא"ם ז"ל הרואה אותה בצביונה ובקומתה מתחלה ועד סוף ראה יראה דס"ל דלרש"י ז"ל כל דאיכא עדים בעת ששלחם לבד סגי אף דליכא עדים בעת הנתינה ומסתמיך הגאון מדברי הרב תרומת הדשן משום דאנן סהדי. וריהטת דבריו מוכיחין דלא בעי שידעו העדים דלקידושין איכוין אלא סתמו כפירושו וחיישינן בסבלונות לקידושין, ומשם ראיה למ"ש הרב כמוהרמ"י יצ"ו כנז"ל, מ"מ הרואה יראה דלא אמרה הגאון ז"ל אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי ושפיר, משא"כ באתרא דמסבלי וכו' כיוצא דנ"ד אכתי איכא לדון ככל האמור לעיל דיסבור דראית העדים לחודה לא יספיק בלתי שידעו דלקידושין אי כוין.
צא ולמד ממ"ש מוהר"א ן' יעיש ז"ל הובאו דבריו בתשו' הגאון הרא"ם ז"ל סי' י"ז וז"ל ומה שנסתפק לכת' עוד אם הסבלונות שחוששין וכו' הם אותם הנשלחים וכו' בקולי קולות בפומבי וכו' ואמרת שהסברא מכרעת שכיון שאנו מוציאין האשה מחזקת פנויה וגם רוב אנשי העיר מסבלי והדר מקדשי צריך שיהיו הסבלונות שאנו חוששין להם בדרך הוכחה וראיה על הקידושין דהיינו כשהם משלחים בפרהסיא מפני שאותו הפרסום מורה ששולח אותם לשם קידושין או שקדמו להם קידושין משא"כ בחתן שנותן הארוס לארוסתו וכו' ליתא וכו' יע"ש שדחה הגאון הרא"ם דבריו דאפי' בינו לבינה מהני כיון דשדיך ומ"ש רש"י שישלחם בעדים היינו לומר כדי שיהיו לעדים בעת נתינתן לאשה כמ"ש הר"ן או כדי שיהיו לעדים בעת שלוח הסבלונות לדעת רבינו שמחה זת"ד יע"ש. והרואה יראה דאף באתרא דמקדשי והדר מסבלי בעי שיהיו לעדים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופשט הדברים מוכיחים דבעי שיהיו מזומנים לעדים מדנקט שיהיו לעדים משמע הא דרך אקראי לא.
ועוד אני למד מדבריו שם דלא חלק הגאון עם מוהר"א ן' יעיש והעלה דאפי' בינו לבינה מהני מאחר דאיכא עדים או בשילוח או בנתינה למר כדא"ל ולמר דא"ל אלא דוקא באתר דמקדשי והדר מסבלי דאפי' בצינעה חיישינן הואיל ושדיך. אבל באתר דמסבלי והדר קדשי לא ביאר שם הגאון דמהני. וכל כי הא נראה לי דאזיל ומודה דבאתר דמסבלי תחלה בעינן שהסבלונות ישלח בפרהסיא וכמ"ש מוהר"א ן' יעיש שאותו הפירסום יורה ששלח אותם לשם קידושין הא לאו הכי לית בהו מיחוש לקידושין וכמי שכתב מוהר"א ן' יעיש שכן הסברה מכרעת ולא מצינו שחלק עליו הגאון גם בזה דהיינו באתר דמסבלי והדר מקדשי, אלמא דנענע לו בראשו להיכא דמסבלי והדר מקדשי דשתיקה כהודאה דמיא, והואיל וכן הוא הדר דינא לנ"ד דאתר דמסבלי הוא ולא נשלחו בפרהסיא רק בצינעה והעדים במקרה נמצאו ולא הוזמנו לכך דיש לדון שלא לחוש לסבלונות כלל לא לפירש"י ולא לס' ר"ח מטעמו של מוהר"א ן' יעיש ז"ל ושתיקת הגאון הרא"ם ז"ל דנראה כהודאה כאמור.
ודרך אגב הך תשו' דסי' ס"ח הנז"ל קשים לזווגה לפקע"ד עם תשו' הגאון ז"ל סי' י"ט והוא כי הרואה יראה בההיא דסי' ס"ח שנטה דעתו של הרא"ם להקל ועיקר טעמו הואיל והאשה מכחשת שלא באו לידה הסבלונות. וזהו טעמו וממשו אשר צידד בו כמה צדדין להקל כאשר יראה הרואה לשם באורך וברוחב, ואילו בסי' י"ט חלק על דברי מוהר"א ן' יעיש שהורה להקל וסוף דבריו שם כתב וז"ל וא"כ כל מה שבלה על זה הוא בנוי על תוהו עכ"ל, ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתיה ולחיכנא עפרא מתותיה קשיא לי בגויה דהא נדון מוהר"א ן' יעיש הוא שהאשה היתה מכחשת שלא קבלה הסבלונות שהם המועלים כמוזכר בשאלה וע"ז כתב מוהר"א ן' יעיש בתשו' דף כ"ג ע"ד ז"ל בנדון זה שאין לנו שום עדות ושום ראיה ולא שום קול בין השכנים והאשה מכחשת ואומרת שלא שלח לה שום דבר וכו' עד נלע"ד שאין לחוש בסבלונות אלו שום חששה ע"כ, אמור מעתה הגם דבשאר הטעמים שדי בהו נרגא, איך לא שת לבו הגאון לטעם זה שהאשה מכחשת דלדעתו ז"ל טעמא רבה הוא שעשה מעשה להקל בסי' ס"ח והלא בנדון דסי' י"ח לא היו עדים רק ששלחם ע"י קטן והקטן ההוא נתנם לאם הכלה ונמצא דאין כאן עדים לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה וקטן לאו בר עדות הוא וא"כ הא עדיף מנדון דסי' ס"ח, ומדוע הרב ז"ל עשה עצמו מעלומי העין בפרט זה ועמד עליו וסתר את דבריו ולא זכר שר דאיכא טעמא רבה להקל מהכחשת האשה וגם שלא היו עדים בדבר כלל. ותמיהה זו נפלאה בעיני מאד ודברי הגאון ז"ל שגבו מני בשתי תשובותיו דנראה דפלגן בהדיהו וקשה לזווגן כעת וצל"ע.
הדרן למאי דאתינא עלה דבנ"ד אין לחוש לא לפי' רש"י מצד העדאת העדים דיש לצדד דכלא חשיבי הואיל ולא הוזמנו לכך, ולא לפי' ר"ח דליכא למיחש לקידושין שקדמו כדבר האמור
תו יש לדון דליכא לחוש בנ"ד לקידושין שקדמו לפי' ר"ח והוא מאשר הורה גבר הוא מוהרי"ט ז"ל בשניות סי' כ"ח וז"ל עוד יש לברר בשולח דורונות בקושט' סתם ולא פירש כמנהג כמדינה וכו' יש טעם לחוש לפי שבקושט' אין לחוש לקידושין שקדמו אלא לסבלונות שקדמו שהרי אין מנהג העיר לקדש קידושין גמורים אלא בשעת כניסתם לחופה ואין גם אחד שיעשה כך בהקפדה לקדש קודם הסבלונות לפי שהסבלונות עצמם חוששין להם לזיקה, יע"ש, דבר הלמד מענינו לנ"ד דאפי' שזה ששלח הסבלונות הוא מקושט' ובתר דידיה אזלינן כמ"ש הרא"ם ז"ל והנמשכים עמו להחמיר הרי הורה לנו מוהרי"ט ז"ל דבקושט' אין לחוש לקידושין שקדמו שהרי אין מנהג לשום אדם לקדש קודם סבלונות אלא דוקא בעת כניסתן לחופה וא"כ תו ליכא למיחש בנ"ד לקידושין שקדמו אף דבתר דידיה אזלינן גם מוהרי"ט בשניות חא"ה סי' ל"ט פסקא המתחלת וכבר ראיתי וכו' גם שם כתב כמו כן יע"ש גם בס' מגיד מראשית לכמוהר"ח אלפאנדרי ז"ל סי' ג' אחר שנשא ונתן באמונה באורך וברוחב בכל פרטי הסבלונות להחמיר וסוף דינא העלה להקל מטעם דחשש סבלונות דקושט' הו"ל ספיקא דרבנן, וחיליה ממ"ש מוהר"א ן' יעיש דחשש הסבלונות אינו אלא מצד הסכמה שכך הסכימו לחוש לסבלונות כמו שהגיד אליו הרא"ם ז"ל פה לפה וראיה לזה ממה שחוזרין ומקדשין בעת החופה ועוד ממה שחוזרין הסבלונות ואם איתא דהוו קידושין ממש אמאי הדרי הא קי"ל דקידושין לא הדרי כדי שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה אלא ודאי דאינו אלא מצד מנהג והסכמה זת"ד הרב שם יע"ש וזה מסכים הולך כדברי מוהרי"ט שכתבנו. והדר דינא כדכתיבנא דבנ"ד אין לחוש לקידושין שקדמו כלל.
ותו איכא סניף אחר להקל בנ"ד דלפי הנר' מתוכן דברי השאלה שהסבלונות שלחן מיד אחר השידוכין ולא עברו ימים רבים בין השידוכין לסבלונות דהלא כל הזמן שקבעו לנישואין ל' יום הוא מוכרח שהסבלונות ששלח מיד הוא, וכיון שכן באנו למ"ש מוהריק"ו שורש קע"א וז"ל ועוד נראה שאין לחוש כלל לאותם סבלונות הנעשות אחר הקנין תכף לא לפי' רש"י ולא לפי' הגאונים דמ"ש לחוש דשמא קדש קודם זהו דוקא היכא שאפשר לומר שכבר נתקדשה זה שנה אי שנתים בצינעה וכו' אבל היכא שעושין הקנין וכו' ותכף בו ביום או למחורתו שולחים הסבלונות אם איתא דקדש בין קנין לשילוח קלא אית ליה והביא ראיה לזה יע"ש ומהרש"ך בח"א צידד בזה להקל גם הפ"מ בח"א סי' פ"ח וח"ב סי' ק"ט ובס' בני חיי בא"ה סי' מ"ה כולם עשאוהו סניף להקל הלא בספרתם, ומינה דן אנכי גם בנ"ד להקל שלא לחוש לקידושין שקדמו מהך טעמא גופיה, גם לפי' רש"י כתב מוהריק"ו שם דליכא למיחש לשמא הן עצמם קידושין מכמה טעמים, חדא דאם איתא דלקידושין מתכוין היה הוא בעצמו מקדשה כדמוכח בריש פ' האיש מקדש דמצוה בו יותר מבשלוחו וגם איסורא איכא אם לא ראה אותה מקודם כדאיתא התם וא"כ פשיטא דכה"ג ליכא למיחש למיעוטא וכ"ש נגד חזקה עכ"ל יע"ש. ומינה גם לנ"ד הוא הדין והוא הטעם דליכא למיחש בהו שהן עצמן קידושין.
ואם נלך אחר בית דינו של משה הוא המבי"ט ז"ל בח"א סי' של"ח דן את הדין דאף דהאיש הוא מאתרא דמקדשי והדר מסבלי כל שהאשה היא מאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין לחוש לסבלונות כלל דבתר דידה אזלינן ולא בתר דידיה והאריך בראיותיו וכך העלה להלכה ולמעשה ככתוב בתורתו יע"ש, דלפי זה אי בתר דין הרב גרירנא ודאי דבנ"ד אתתא זו שריא ואין צורך לכל מ"ש. אלא דיראה דלא פסקא משה למילתיה והלכה זו אינה פסוקה לגבי משה כאשר אבאר. דהנה המבי"ט ז"ל צר לו לענין דינא מההיא דתשו' מוהר"ם שהביא המרדכי ס"פ האיש מקדש שכתב דמי יכניס ראשו לספק לידע מנהג המקום שיצא משם דמוכח מינה הפך דינו. וכדי שלא תהיה תשובה זאת עומדת לסתור דינו פירש אותה כמ"ש מוהריק"ו שורש קע"א דע"כ לא העלה להחמיר אלא דוקא כשבמקום האשה רובא מסבלי ומיעוטה מקדשי דאתו למיטעי, אבל כל שבמקום האשה כולהו מסבלי אף דהוא מאתרא דמקדשי ודאי דבתר דידה אזלינן ובזה לא החמיר מוהר"ם. ושוב כ' דהגם דמוהריק"ו מפרש לההיא דמוהר"ם אף שהאשה היא באתרא דכולהו מסבלי דחיישינן שמה הוא מאתרא דמקדשי, שנראה הפך דינו לא אמרה מוהריק"ו אלא בגליל א' יע"ש באורך באופן שדעתו מסכמת בפי' דברי מוהר"ם דלא חש לה אלא דוקא במקום דמיעוטה מיהא מקדשי במקום האשה אבל כל שבמקומה כלהו מסבלי לא חש לה כלל זת"ד יע"ש דרך ארוכה.
ואשתומם על המראה דבסי' מ"א כתב המבי"ט גופיה בנ"ד דהגם דארם צובא הן לו יהא אתרא דכולהו מסבלי אפ"ה חיישינן ממ"ש מוהר"ם דחיישינן לסבלונות שמאחר דמי ששלחם היה מארץ נכריה יע"ש והסתירה מבוארת מניה וביה דהלא בסי' של"ח הנז' יגע כמה יגיעות וטרח בעשר אצבעותיו להעמיד ולפרש הך כמוהר"ם ומ"ש מוהריק"ו עליה. דאינו אלא היכא דבאתרא מיעוטא מסבלי וכדמוקי לה באותו גליל הא לאו הכי ודאי לא חשש מוהר"ם להחמיר, א"כ איפה היאך פה בסי' מ"א העלה איפכא בעד מוהר"ם דאפי' דכולהו מסבלי חש מוהר"ם כבא מארץ נכריה, ובודאי דבשני המקומות דבסי' מ"א העלה להחמיר ובסי' של"ח העלה להקל לא פלגן בהדייהו דאין הנשואין שוין ואין הנדונים שוין וחילוק רב יש בין נדון דסי' מ"א לנדון דסי' של"ח כאשר יראה הרואה אך עיקר תמיהתנו אינה אלא במ"ש דאפי' אם ארם צובא היא מקום דכולהו מסבלי אפ"ה חיישי' ונסתייע ממוהר"ם הא ודאי קשיה לן ממה שהעלה בעד מוהר"ם בסי' של"ח שהם סותרים זה את זה, כדבר האמור.
שוב מצאתי להמבי"ט עצמו בח"א סי' ש"מ נרתע לאחוריו לענין הדין אחרי שראה דברי הרא"ם ז"ל והעלה להחמיר וחזר בו ממ"ש בסי' של"ח יע"ש, ובכן אני אומר דההיא דסי' מ"א לאחר חזרה היא שנויה, ולכן גם בפי' דברי מוהר"ם נטה דעתו לפרשה אפי' באתרא דכולהו מסבלי, וההיא דסי' של"ח קודם חזרה שנויה כנלע"ד.
באופן דמדברי המבי"ט הדבר יוצא לנדון דידן להחמיר דהרי חש לדברי הגאון ז"ל, אכן יש להקל מן הצדדין הנז'.
עוד יש סניף להקל לקוח הוא מדברי הפוסקים ז"ל והוא זה, כי נודע לנו לעין כל הדרים פה עה"ק ירושלים ת"ו אשר הסכמה קדומה בינינו בחרמות ונידוים ובכל תוקף מקדושים אשר בארץ המה נ"ע שלא לקדש שום בת ישראל טרם עת הנישואין בתוך תחומה של עיר זולתי חוץ לתחום וכל העובר לקדש בקרב הארץ הרי הקידושין ההם מופקעין ועומדין אפי' שיהיו במאה עדים אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והרי הוא נלכד ברשת הנח"ש. והסכמה זו נהוגה אצלינו עד יבא מורה צדק וכן אנו נוהגין לענין מעשה ואין מקדשין אשה פה עה"ק ירושלים ח"ו זולתי ב"שמעון הצדיק" שהוא חוץ לתחומה של ירושלם, או בתוך העיר בעת הנישואין דוקא.
ואיברא דאי מפאת הסכמה זו לחודה אין ממנה לימוד לנ"ד שלא לחוש לסבלונות הגם שהיא בחרם שהרואה יראה כגון זאת שאול שאל כמוהר"א ן' יעיש ז"ל הובאה שאלתו בס' מים עמוקים סי' ל"ו ששאל מהגאון הרא"ם והתשו' לא נדפסה שם רק היא מודפסת בשו"ת הרא"ם בח"א סי' י"ז שהשיב לו על כל פרט ופרט אשר שאל לו ועל פרט זה השיב לו ז"ל נלע"ד דמלתא דפשיטא היא דהסכמת הקהלות בקנס נח"ש אינה מועילה כלל דהא אילו אמר האיש שעבר על חרם הקהלות וקדשה בפני פ' ופ' וכו' מי לא הוו קידושין וכו' עד וליכא למימר מכיון שעבר על החרם נימה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא איכא חייבי לאוין ושניות לעריות וכמה עבירות דאוריתא ודרבנן דתפסי בהו קידושין וכו' וא"כ חרם דר"ג לא אלימא לאפקועי קידושין כ"ש וכ"ש בדורות הללו וכ"ש אם אמרו ששכחו החרם או שלא שמעוהו וא"כ אעפ"י שיש בזה הסכמה וכו' עדין יש לחוש שמא נתקדשה לרש"י ז"ל באותן הסבלונות ולר"ח קודם אלו הסבלונות וכו' והביא ראיה מתשובות הרשב"א יע"ש באורך.
והנה בדברים הללו שכתב דאף בהסכמה זו יש לחוש שמא נתקדשה בסבלונות לרש"י ז"ל, לא יכולתי להלמם. יען דהרואה יראה תורף השאלה שם במים עמוקים שנשאל מאת כמוהר"א ן' יעיש ז"ל עוד ילמדנו רבינו לפי שרבו הספיקות הנופלים בין הספרדים בענין הסבלונות בסיבת שהם נוהגים שהארוס יבא מיד אחר השידוכין בבית חמיו ואוכל שם ונכנס ויוצא תמיד ואינם יכולים להזהר שלא תקבל איזה מתן מיד הארוס והם רוצים למצוא תקנה להנצל מחששה זאת אם יועיל לדעת ר"ת דחייש שמא קדש קודם הסבלונות שיעשו הסכמה בין קהלות הספרדים בקנס נח"ש ששום אדם לא יקדש בפחות מעשרה וכו' דברי האי גונא נראה דליכא למיחש שמא קדש קודם לכן דמסתמא לא עבר על החרם לקדש שלא עפ"י ההסכמה וגם אין לחוש שקדש בפני העשרה שהנה החזן והממונים יכחישוהו ויעידו שלא קידש בפניהם וכו' יע"ש. הרי שחשש הרב הוא על איזה מתן שיתן הארוס לארוסתו בינו לבינה. דבכה"ג אם ההסכמה מועלת להנצל כדעת רש"י וא"כ מהו זה שכתב הרב ז"ל עדין יש לחוש מדעת ר"ח דחייש לקידושין שעברו דלדעתו לא בעי עדים לסבלונות דהא: