שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
חושן משפט · סימן ה
דיני שותפין.
שאלה ראובן ושמעון נשתתפו יחד והטילו לכיס אחד זה מנה וזה מנה והתנו שכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא א' מהם יהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ממעות השותפות ובכללם קנו שמן זית זך שהיה בזול ושמו אותו בבית ראובן השותף. ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו שמן השותפות וראתה כד אחד מהשמן שהיה מפעפע ויוצא מדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נסים הוא והביאה כדים ריקים ומלאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן. ונפשם לשאו"ל הגיעו אם יש לשמעון שותפו חלק בשמן הנס מידי דהוה היכא דנתיקר השמן שיש לו חלק השותף בו ה"נ דכותא, או אי דיינינן ליה כמציאה והרי הוא לראובן לבדו כאשר התנו מתחלה, תו איבעיא לן בירושת בנו הבכור בנדון כזה שהוא מעשה נסים אם נוטל בו פי שנים או לא ויבא שכמ"ה.
תשובה הלא לחכמים לחם יושבי בשבת תחכמוני. במלחמתה של תורה להבין ולהורות בזאת התורה עמוד הימני, ולרש אין כל ותשורה אין להביא מנחת עני. וארא בפתאים אבינה בבנים בודק והולך עד מקום שידי מגעת ותסתיים שמעתתא מנייהו ומיני ואני אל אלוק' דלפה עיני. אלק'ה דמאיר ענני כיר"א וזה החלי בס"ד.
אנכי הרואה ראי'ה מהימנא דצדדי השואל הוא מיוסד אתרי ספיקי. ספק הראשון הוא דאי חשבינן ליה כמציאה מפשט פשיטא ליה דהרי הוא לראובן לבדו.
הספק הב' דאי דיינינן ליה כשכחה דאתי מגופה הו"ל כאיקר שמנא ויש לו חלק לשותפו. וצריכין אנו למודעי לענין הספק הראשון דאפי' אי חשבינן ליה כמציאה לאו בכל גוונא קנה ראובן דאכתי אפשר לדון דקנה גם שמעון אתו עמו. ואיכא צד דשמעון לבד יקנה וראובן לא כאשר אבאר בס"ד. ואח"כ אניף ידי אל הספק השני והעולה עמו לענין הלכה.
תחלת דיבר אציגה נא מימרא דרבא פ' שור שנגח את הפרה דף מ"ט דאמרינן התם משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה קונה כנגד מעותיו וזה קונה את השאר, ואמאי תקנה ליה חצירו כדאמר ר"י בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. אמרי הב"ע דליתיה וכו' עד והלכתא דליתנהו בחצירו דלא קנה ע"כ. ובפירושא דהנאי מימרא נחלקו מוסדי ארץ כי הנה רש"י ז"ל מאור עינינו פירש וז"ל והלכתא הא דאמרינן קנה את השאר בדליתיה למשכון בחצירו וכו'. והתו' שם ד"ה והלכתא יכו' הבינו מפירש"י דמיירי בחצר המשתמרת. ולפי זה הוקשה להם דא"כ למאי דס"ד דאיירי שהמשכון בחצר ובעל החצר אינו, א"כ הוי הפך המסקנא של ב"מ דאמרינן דבחצר המשתמרת אפי' שאינו עומד בצד שדהו קנה ומכח זה אוקמוה להך מימרא בשם ר"י דאיירי בחצר שאינה משתמרת לפי הס"ד ובין לפי המסקנא כאשר יראה הרואה שם. והן אמת דמדברי התו' דפ"ק דב"מ דף י"א ד"ה ה"מ בחצר המשתמרת לפי מה שפי' שם נראה דמוקמי להך מימרא בחצר המשתמרת בין לפי הס"ד ובין לפי המסקנא כאשר יראה הרואה שם ואין להקשות דברי התו' אהדדי ממה שפירשו כאן למה שפירשו התם, יען דאפשר דהללו סברת ר"י ואידך ס' ר"ת או אחרים כפי הכלל המוסכם אצלינו דרבותינו בעלי התו' רבים הם ומר מאי דס"ל קאמר ומר מאי דס"ל קאמר. אך יש לדקדק על דברי התו' דמאחר דהם הקשו על פירש"י שהוא הפך ממסקנא דב"מ כנז"ל א"כ תקשי לפי' ר"י דא"כ מאי פריך הש"ס דתקנה ליה חצירו מדריב"ח הלא דברי ריב"ח אינם אלא בחצר המשתמרת ואילו הכא דמיירי באינה משתמרת אין לו ענין לההיא דריב"ת ובשלמא לפירש"י דכולא בחצר המשתמרת היא ניחא דפריך לה מדריב"ח, אכן לפי' ר"י מאי קשיא מדריב"ח. ואולי משום דבפ"ק דמציעא דף י"א אמתני' דראה אותן רצין וכו' אמרינן עלה והוא שעומד בצד שדהו ופירש"י דעכשיו היא משתמרת על ידו ע"כ. והשתא, לפי הס"ד הגם דס"ל דבחצר שאינה משתמרת היא מ"מ כדפריך ליה הוה ס"ל שהוא עומד בחצר הלכך פריך דהואיל והוא עומד שם הרי נעשה כחצר המשתמרת וא"כ ליקני מדריב"ח. ותירץ לו דמיירי דליתיה לבעל החצר והוא בחצר שאינה משתמרת והלכך לא קנה ונמצא דבכוליה מימרא בחצר שאינה משתמרת היא אלא דמקמי הכי הוא ס"ל דמיירי בעומד שם וחדית ליה דמיירי דליתיה כנלע"ד לדעת ר"י ז"ל
ולישב דעת רש"י מה שהקשו התו' עליו דהוי הפך ממסקנא דמציעא כנז"ל נלע"ד להדיחה מעליו. יען דהן אמת דממה שפירש"י עמ"ש והלכתא וכו' מורה דבחצר המשתמרת היא ושפיר והלכך כל שהמשכון בחצירו קנה אף דליתיה הוא בחצירו דבחצר המשתמרת לא בעי' שיהא הוא עומד שם. והיכא דליתיה למשכון שם לא קנה. אך נלע"ד דלא ביאר רש"י כן אלא למסקנא במאי דאסיקנא והלכתא וכו'. אבל מקמי הכי ס"ל לרש"י דהוא מתפרשא בחצר שאינה משתמרת לפי הס"ד והמקשה היה סבור דמיירי בעומד שם בעיר והלכך פריך דתקנו מדר' יוסי ב"ח. והגם שהיא חצר שאינה משתמרת הואיל והוא שם תקני ליה. ותירץ לו דמיירי בשחין בעל החצר בעיר הלכך הואיל וליתיה הוא בעיר וגם היה חצר שאינה משתמרת הלכך לא קנה בעל החצר. ולבתר הכי שאמרו והלכתא דליתנהו בחצר היינו שחידש לו לפרש הך ממרא בחצר המשתמרת והאי דלא קנה בדליתיה למשכון בחצר כנ"ל להליץ בעד רש"י ז"ל. נמצא דלר"י הך מימרא כולא בחצר שאינה משתמרת היא. וכן הרא"ש ז"ל אזיל לשיטת ר"י והגם דבקמא אין בדבריו הכרע מ"מ בפ"ק דמציעא אמתני' דראה אותן רצין כתב הרא"ש כן בהדיא דהך מימרא בחצר שאינה משתמרת היא יע"ש.
וראיתי להרב גידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ח הביא דברי רש"י ור"י וכתב וז"ל ואיכא למידק לפי' ר"י כי פריך תקני לו חצירו מדריב"ח וכו' לא הו"ל לגמ' לשנויי אלא התם בחצר המשתמרת הכא בשאינה משתמרת ולעד"ן דאין זה קושי דלא מצי לשנויי הכי דהלא ראה התרצן דמדהקשה המקשן ותקני ליה מדריב"ח כדי לדמותו לההיא דריב"ח ע"כ דס"ל דמיירי בעומד בחצירו דאי לאו הכי הואיל דחצר שאינה משתמרת היא אין לו דמיון לההיא דריב"ח אם לא שנאמר דמיירי בעומד בצד חצירו כדכתי' לעיל דדמי קצת לחצר המשתמרת ואם כן לא מצי לשנויי דהכא מיירי בחצר שאינה משתמרת דאכתי קושית המקשה במקומה עומדת דתקני לו חצירו כיון שעומד הוא שם. ואמטו להכי תירץ לו דמיירי בדליתיה שם והוא מוכרח לתרץ כאמור וזה ברור ועוד דקדק דקדוק אחר מההיא דשלהי שלוח הקן והוא דקדוק קל וק"ל, עוד ראיתי להרב הנז' שכתב על מה שנחלקו הר"י אלברצלוני עם בעל התרומות שם דכולהו ס"ל דהך מימרא בחצר המשתמרת היא אלא שדעת הראשונים מסקנא דש"ס כפשטא דליתיה לבעל החצר. והרי אברצלוני מפרש לה כפירש"י דליתיה למשכון בחצר זת"ד יע"ש. ובאמת דלפי' זה דהראשונים תקשי עליה דמאחר דחצר המשתמרת היא הא לא בעינן שיהיו שם עומדים ואמאי לא תקני ליה וכאשר תמה עליהם הר"י אלברצלוני, ולכן לבי אומר לי שדעת בעל התרומות הוא דס"ל דפי' הסוגיא היא בחצר שאינה משתמרת ואמטו להכי בעי שיהיו שם וכדעת ר"י בתו'. ודעת הר"י אלברצלוני היא כפירש"י דמפרש לה בחצר המשתמרת כנלע"ד. גם את זה ראיתי שם שדעת רבינו חננאל כדעת הר"י אלברצלוני כמ"ש שם הרב התרומות. וחזו הוית תמה הגד"ת על מ"ש רבינו חננאל ולא צריך למימר תקני לי חצירי כמו במציאה דשאני מציאה דלא ידע בה מתחלה וכו' ועל דברים הללו תמה דהא גם במציאה בחצר המשתמרת לא בעי דלימא תקני לי חצירי כדמוכח בפ' שנים אוחזים זהו תורף תמיהתו והניחו בתימה יע"ש.
ואני הדיוט נ"ל דאין הכי נמי דבחצר המשתמרת לא בעי דלימא תקני לי חצירי לכ"ע. מיהו ס"ל לר"ח דהיינו דוקא במציאה דאסיק אדעתיה בה דומיא דההיא דצבי וגוזלות דשנים אוחזין דעבידי דאתו הלכך בהנהו ודומיהן ודאי דהואיל דהוי חצר המשתמרת לא בעי דנימא תקני לי חצירי מיהו במציאה דלא ידע בה כלל כגון בטמון תחת הקרקע וכיוצא בהא ס"ל לר"ח דבעי דנימא תקני לי חצירי אף בחצר המשתמרת ולהכי חילק דהא דמשכון הגר הגם דהוי בחצר המשתמרת לא דמי למציאה דבעי' דלימא תקני לי חצירי דע"כ לא מצרכינן הכי אלא דוקא במציאה דלא אסיק אדעתיה מיהו במשכון כי הכא דידיע ליה לא כנ"ל בויתור תמיהה זו. איך שיהיה למדנו מזה דגם ר"י אלברצליני ור"ח ס"ל לפרש הך מימרא בחצר המשתמרת וכפירש"י. גם הר"מ פ"ב מה' זכייה דין ט"ו וי"ו אזיל לשיטה זו דמיירי בחצר המשתמרת ומטעם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו נגעו בה יע"ש. והנה בהא דחצירו של אדם קונה לו לאו לגמרי היא אפי' בחצר המשתמרת אלא דוקא בדבר ההוא ורגיל לימצא שם הא לאו הכי לא. והדין מלתא נפקא מדתנן בפ' אלו מציאות מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. ואמרינן עלה תנא מפני שיכול לומר של אמודין הם. והקשו התו' ואמאי נימא חצירו של אדם קונה לו ותירצו דחצירו אין קונה לו בדבר שאין עשוי שימצא בו. וכן כתב הרא"ש שם יע"ש. גם הר"מ פי"ו מגזילה כתב לפי שאינה ידועה לו ולא לאחרים וממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו יע"ש, גם הסמ"ג כתב כן וכ"כ בשלטי הגבורים אשר סביבות הרי"ף בהך מתני' יע"ש, אך צריך אני להאריך קצת בזה דיש חילוקי דינים בדבר. דהן אמת דהתו' שם כתבו כן דאין חצירו קונה בדבר שאין הוה לימצא, וגם הרא"ש הביא חילוק זה. ועוד הביא חילוק אחר מפני שהוא אבוד ממנו בעת ההיא והוא חילוקו של הר"מ כאשר יראה הרואה, אכן הראב"ד ז"ל שם בהשגות חלק על טעם הר"מ, וכתב דטעמא דלא קני הוי משום שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהיו בעליו שם ויאמר תקני לי חצירי ע"כ יע"ש. ונפקא לן מזה דלדעת הראב"ד הא אי הוי חצר המשתמרת חצירו קונה לו ואפי' בדבר שאין הוה להמצא ואפי' בדבר שהוא אבוד ממנו וזה ברור, גם מטעמו של ריב"ן הביאו השלטי שם דטעמא הוי משום דהו"ל חצירו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טעון בימי האמורים ועדין לא היה חצירו עד לאחר מכאן ע"כ, מטעמו זה מוכח דאי לאו הכי חצירו קונה לו אפי' בדבר שאין הוה להמצא אכן מדבר ראבי"ה הובאו שם בהגהות אשירי וז"ל כתב ראבי"ה דלא שייך למימר בכה"ג חצירו וכו' כיון דאינו הוה כשאר מציאה לא זכה כשקנאו או לא העלה על לבו לקנות המטמון הלכך לא זכה אלא בדבר שרצה לקנות וחצירו קונה לי בדבר הבא לחצירו אח"כ אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכון לא המוכר למכור ולא הקונה ליקח לא קנה והביא ראיה וכו' ומעשה היה באחד שקנה בדיל וכו' עד והודה לו ר"ת ע"כ יע"ש, הנה דבריו מגומגמים דמראשית דבריו נראה דס"ל כחילוק התוס' דכל שאינו הוה לא קני חצירו ומסוף דבריו נראה דס"ל כחילוק ריב"ן דהוי מטעם חצירו הבא לאחר מכאן ונמצא דארכביה אתרי ריכשי, ותו דלפי טעם ריב"ן אפי' בדבר שאינו הוה קנה ופליג עם התוס'. והיאך הוא ז"ל השני טעמים מאחר דסתרי אהדדי לענין דינא. שמצאתי במרדכי פ' אלו מציאות הביא דברי ראבי"ה הללו דרך ארוכה אמתני' דמצא בגל או בכותל וכו' וז"ל ולא שייך כה"ג למימר חצירו של אדם קונה לו וכו' דכיון דאין דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה לו כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון הלכך לא זכה וכו' וחצירו קונה בדבר הבא לחצירו אח"כ אבל בדבר שלא היה דעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות לא קנה ודמי להא דפ' שור שנגח ותקני ליה חצירו מדריב"ח ומשני כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקני קני קניא לו חצירו אבל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא קני חצירו נמי לא קניא ליה והוא הדין הכא נמי וכו' יע"ש באורך, וגם על דבריו אלה קשיא לי דלא סיים במאי דפתח כי מריש דבריו נר' דטעמא הוי משום דהוי מלתא דלא שכיח כשאר המציאות דעבידי דאתו. ואילו מסוף דבריו נר' דטעמא משום דבעת הקנין לא עלה על לבו לקנות מטמון זה, משמע הא אילו יצוייר שהיה עולה על לבו בעת הקנין לקנות אפי' מטמונות קנתה לו חצירו ואפי' דהוי מלתא דלא שכיח, ונמצאו הני תרי דיוקי דסתרן אהדדי מרישא לסיפא. ולא ידעינן חי דיוקא דרישא דוקא או אי דסיפא דוקא ואמאן נסמוך. ולבי אומר לי דלעולם דיוקא דסיפא דוקא דכל שטלה על לבו לקנות אף דהוי מלתא דלא שכיח קני והכא עיקר טעמא דלא קני ליה חצירו הוי משום דבעת הקנין לא עלה על לב המוכר והקונה לקנות דבר זה וכמו שהביא ראיה מההיא דפ' שור שנגח. ומאי דפתח ברישא בטעמא שאינו דבר ההוה ורגיל חד טעמא הוא ותני יהדר מפרש דה"ט דאמרינן דלא קנתה לו חצירו משום דמאחר דמתחלת הקנין לא נתכון לכך לא המוכר ולא הקונה הלכך חשבי' ליה כאין דבר ההוה כשאר המציאות וזהו שכתב כי כשקנאו וכו' כלומר דמטעם זה הוא דאמרי דכיון דאינו דבר ההוה לא קנה אבל לעולם דאם היה עולה על לב בעת ההיא לקנות אפי' דבר זה ודאי דהיה קונה ואפי' דלא שכיח, ונמצא דעיקר טעמא לא הוי אלא משום שלא עלה על לב הקונה והמוכר, והגם שדבריו באו עמוסים כנ"ל עיקר בכונתו. ולפי זה לא הוי מטעם חצירו הבאה לאחר מכאן כס' ריב"ן דלעולם אף בחצירו הבאה לאחר מכאן ס"ל דקני אלא מטעם דלא עלה על לבו דוקא הוא דלא קני הא אם היה עולה על לבו אף דהוי חצירו הבאה לאחר מכאן ס"ל דקני ודלא כריב"ן. א"נ אפשר דראבי"ה ס"ל כטעמו של ריב"ן מטעם חצירו הבאה לאחר מכאן אלא דראבי"ה פרושי קמפרש ליה למלתא דחצירו הבאה לאחר מכאן דה"ט דלא קנה משום שלא עלה על לב המוכר למכור ולא על לב הקונה לקנות דבר זה בעת הקנין והלכך הו"ל חצירו הבאה לאחר מכאן ובזה נמצאו דברי ריב"ן וראבי"ה עולין בקנה אחד אלא דראבי"ה פי' דבריו יותר וריב"ן הביאם דרך קצרה ולא פליגי אהדדי ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ובהכי מדייקי דברי ראבי"ה במ"ש וחצירי קונה בדבר הבא לחצירו אח"כ וכו' כונתו מבוארת לאפוקי כאן דהו"ל חצירו הבאה לאחר מכאן כיון שלא עלה על לבו כנ"ל יותר נכון להשוות דברי ריב"ן לדברי ראבי"ה, וראשית דבריו ביארנום דחד טעמא היא כאמור.
ולא אשיב ידי מחוות דעי במה שתמה על דברי המרדכי הללי הרב גד"ת שער מ"ט חלק י"ח וז"ל איברא וכו' עד דלכאורה קשה האי כותל הוי חצר המשתמרת או לא אי אינו חצר המשתמרת א"כ לא קשי מידי וכו' ואי כותל נמי הוי חצר משתמרת מאי מייתי מסוגיא דשור שנגח דלא אתי רשום שיטה משיטות התו' דמייתי' בפירושא אם לא שנאמר דמפרש כשיטה ראשונה דמייתי רבינו כדכתי' עכ"ד יע"ש, כונתו מבוארת דס"ל דההיא דשור שנגח בחצר המשתמרת היא ומאי דקאמר דליתנהי בחצירו היינו דליתיה לבעל החצר וכמו שפי' הוא ז"ל לעיל כן בדעת הבעה"ת יע"ש, ולי הדיוט אחר המחילה הראויה לעצמותיו הקדושים לא שמיע לי דעל הראשונים אנו מצטערים בהדין פירושא דאי בחצר המשתמרת היא הא לא בעינן שיהיו הבעלים עומדים שם ומכח זה דחה דבריהם הר"י אלברצלוני כאשר יראה הרואה, והרב ז"ל הוסיף עליהם גם ראבי"ה כדי שתפול עליו תמיהת הר"י אלברצלוני מי דחקו בכך, דלדידי חזי לי דלעולם הא דכותל הוי כחצר המשתמרת, והראיה שהביא מההיא דשור שנגח לעולם דס"ל לראבי"ה דההיא בחצר שאינה משתמרת וכדעת ר"י בעל התוס' שזכרנו לעיל וכאשר ביארתי לעיל הסוגיא לדעת ר"י כנז"ל, מיהו הגם שאין הנושאים שוין, עיקר ראית ראבי"ה שהביא לדינו הוא ממ"ש בש"ס כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקני קני קניא ליה חצירו וכו' ומכאן תוקף ראיתו דמה לו להש"ס להאריך ולומר דאי בעי למיקני קני וכו' הול"ל כל היכא דאיתיה לדידיה קניא ליה חצירו כדאמרינן בפ"ק דמציעא דבעומד בצד שדהו קנה משום דהשתא הו"ל כחצר המשתמרת כאשר פירש"י שם וא"כ ה"ה והיא הטעם גם כאן דכל היכא דאיתיה לדידיה קני ימה יתרון למדונו רבותינו בתוספת דברים אלו דאמרו דאי בעי למקני קני אלא ודאי שדברים הללו לטפויי אתו ולהשמיענו דהיינו טעמא דהיכא דאיתיה לדידיה דקני ליה חצירו משום דאי בעי למקני קני כלומר שבדעתו היה לקנות דבר זה והיינו דאמור רבנן דאי בעי למקני קני לאפוקי בעומד שם ולא היה בדעתו לקנות דבר זה כמו מטמון ודומה לו לא מהני עמידתו שם לחודא ואפי' דבעמידתו לשם תשיב כחצר המשתמרת מ"מ בעינן נמי שיהא דבר ההוה ורגיל ומצוי שם דאי בעי למקני קני הא לאו הכי עמידתו כלא חשיבא. ומינה יליף ראבי"ה את דינו בההיא דכותל וגל דאף דהוי משתמר מאחר דאין בדעת המוכר והקונה לקנות דבר זה דלא קנה כההיא דשור שנגח שאמרו דאי בעי למקני כנ"ל בכונת ראית ראבי"ה. ולעולם דההיא דשור שנגח מפרש לה בחצר שאינה משתמרת כדעת ר"י וראיתו ראיה כדבר האמור, ודוק. העולה מזה הוא שדעת ראבי"ה כדעת ריב"ן דחצירו קונה לו אף בדבר שאינו הוה ורגיל וחצירו הבאה לאחר מכאן לא קנה והיינו טעמא דכותל וגל כאשר הארכנו. ומידי עברי על דברי הראב"ד ז"ל בהשגות שכתב דטעמא דכותל משום חצר שאינה משתמרת הוא דלא קנה כנז"ל. ראה ראיתי בס' אסי' זקנים אההיא דמצא בגל או בכותל הביא משם הראב"ד דברים המורים הפך דבריו בהשגות שכתב וז"ל וא"ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל, ותירץ הראב"ד דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים אבל יש להם בעלים אע"ג דשתיך טפי לא שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא ציוו במותם שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת בעלים עכ"ל יע"ש. ואי כדבריו בהשגות דמטעם חצר שאינה משתמרת היא הכי הו"ל לתרץ, ותו דמאחר שאינו משתמר אפי' בכותל וגל שיש לו בעלים לא להני כיון דהוי מקום שאינו משתמר לדעת בעלים ואמאי כתב דביש לו בעלים קניא ו חצירו, אלא ודאי זה מורה דדוקא בגל ובכותל שבחורשין דלית להו בעלים הוא דלא קני אבל בדאית ליה בעלים אף דהוי בחצר שאינה משתמרת קני משום דאין יאוש מועיל וזה הפך מ"ש בהשגות וכעת דבריו שגבי מני להסכימם יחד אם לא שנאמר דהראב"ד המוזכר בס' אסיפת זקנים הוא הר"א אב בית דין ואינה סברת הראב"ד בהשגות כנ"ל, גם את זה ראיתי בס' אסיפת זקנים שדברי ריב"ן שכתב משום חצירו הבאה לאחר מכאן הביאם משם תוספות חיציניות יע"ש. עוד הביא שם וז"ל ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמורים הם לא מסקי בעלים אדעתיהו כי הא וכל מלתא דלא מסקי בעלים אדעתיהו הוי מלתא דלא שכיחא אין חצירם זוכה להם כן פי' בתוס' הריטב"א ע"כ. וזה סעד לתומכי למה שפירשתי לעיל בכונת דברי ראבי"ה דכולא טעמא הוי משום דלא מסקי אדעתיהו הוא והלכך הוי מלתא דלא שכיח כאשר הארכנו ושמח לבי גם אני מיהו רובא דרבוותא מסכימין בהא דחצירו קונה לו דלא הוי אלא בדבר ההווה ורגיל לימצא כמ"ש התוס' והרא"ש והר"מ, וגם דברי הר' אביגדור בתשו' הביאה המרדכי שם נראין כן עם שיש לדון בדבריו להסכים דברי הר' אביגדור דבריו הראשונים עם דבריו האחרונים כי לא סיים במאי דפתח כאשר יראה הרואה, ומ"מ לאהבת הקיצור הנני מטפס ועולה כעת. גם שם הביא המרדכי אירע מעשה לפני ריב"א שמת גר בביתו והחזיק א' מן התלמידים בזהב שבאבנטו וריב"א אמר דלא קניא מטעם חצירו דאפי' חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם ע"כ.
היוצא מן המחובר שרוב בנין ורוב מנין מסכימים לדעת אחת דאף בחצר המשתמרת לענין מציאה לא אמרינן חצירו קנתה לו אלא דוקא בדבר הרגיל והוה להמצא כגון צבי שבור וגוזלות ודומיהן, אבל במידי דלא שכיח לא אמרינן דחצירו קנתה לו. ומעתה הבא נבא לנ"ד דאף אי נימא דהוי מציאה מכל מקום מאחר דמעשה נסים כזה אינו דבר הרגיל ומצוי להיות לא' מני אלף א"כ אית לן למימר דראובן לא זכה בו מטעם חצירו של אדם קנתה לו, אלא הרי הוא של מוצאו היא האשה אשת ראובן אשר עשתה מעשה למלאת כלים ריקים ומן השמים ריחמו עליה, אך ורק ראובן בעלה יש לו צד זכות במציאה ההיא מצד אשתו דמציאת אשה לבעלה ואין לשמעון שותפו חלק במותר השמן ההוא דמאיזה טעם יזכה הלא תנאי התנו דבמציאה אין לחלק ביניהם כמוזכר בשאלה. וכן אם היה אירע נס זה בשמן השותפות בהיותו בבית שמעון ודאי דהכל היה לשמעון ואין לראובן חלק בו דחד דינא אית להו. ואם נאמר דיש צד לשמעון לזכות אף שאירע הנס בבית ראובן מטעם שמתחלה כשהניח ראובן השמן בביתו הו"ל כאילו השאיל לו מקום להעמיד השמן ההוא ויש לו זכייה בחצר ראובן לאותו מקום שהשאילו והו"ל חצירו דשמעון נמי וקנתה לו חצירו לשמעון ג"כ הא נמי ליתא חדא דכי היכי דראובן לא זכה מדין חצירו מהטעם האמור דהואיל ודבר שאינו הוה ורגיל הכי נמי לשמעון לא זכה מדין חצר מהך טעמא גופיה, ותו דשאלת קרקע כדי שיהא שלו בעינן שיזכה בו באחד מדרכי הקניה וכמ"ש מרן בשולחנו הטהור לח"מ סי' קצ"ה סעיף ט' יע"ש. ומאחר דכאן לא השאילו בא' מדרכי ההקנאות פשיטא דלא חשיב חצירו ממש דתקני ליה גם הש"ך בח"מ סי' קצ"ח ס"ק ה' הביא ברם הריטב"א שכתב בריש פ"ק דמציעא ז"ל דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת רגל וכו' עד ומי שהשאיל לחבירו חצירו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה להשתמש לו וכו' יע"ש. הרי לך דדוקא כשהיא שאולה לו להשתמש לו הוא דקנתה לו הא לאו הכי לא, וזהו אפי' כשקנאה בא' מדרכי ההקנאות כששאלה בעי' שתהא שאולה לו להשתמש הא לאו הכי לא כ"ש הכא דליכא דרכי ההקנאות ולא הוזכר בפי' ששאלה להשתמש באוצר ההוא ודאי דאין לראובן זכות מטעם חצירו. ואם נאמר דבשעה שנשתתפו ראובן ושמעון השכירו המרתף ההוא מממון השותפות והמרתף הוא בבית ראובן ובחצירו ושמו שם השמן, אם היה הדבר כן היה מקום לומר שזכו בשמן ההוא שניהם. והוא ממה שמצינו ראינו להרא"ש בתשו' ריש כלל צ"ב הביאו הטח"מ בסי' ר"ס שנשאל על ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית, של מי היא, של שמעון או של ראובן, והשיב נ"ל כיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר הוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסין לבית היו זוכין בהם שניהם כי חצירם היא קונה להם והוי כשנים שהגביהו מציאה אבל וכו' יע"ש, ופסקה מרן שם דין ד' יע"ש. וטרם אבא למאי דקמן ראיתי לשאת ולתת בתשו' הרא"ש הנז' לברר וללבן פסקי מרן ז"ל מה שיש מהם מהתימה כאשר אבאר בס"ד. הן קדם רואה אנכי כי בפסקו של הרא"ש שפסק דהוי דתרויהו התו' בפ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"ב נר' דפליגי עליה וס"ל דהוי דמשכיר וכאשר ציין הש"ך בסוף סי' ר"ם ס"ק י"ב. והוא ממ"ש שם התו' וז"ל אבל שלהי השואל גבי הזק של בעה"ב אוקי לה בש"ס בתורי דאתו מעלמא וכו' והשתא הלא השור משתמש בחצר יכו' עד וא"כ איך יזכה המשכיר וכו' וי"ל שגם משכיר בית פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו ע"כ. הרי דלפי תירוץ זה דהתו' נפקא דבנדון הרא"ש המציאה דמשכיר לחודיה הוא ו ין לשוכר אתו הפך דברי הרא"ש. מיהו הר"מ בפ"ו דשכירות בדין הזבל פסק דהוי של בעה"ב משום דחצירו קונה לו ולא הביא דמשכיר ביתו פתוח לאותו חצר התו' אלמא דלא ס"ל כותיהו ועיין שם בלח"מ ויש בדבריו לשאת ולתת אין כאן מקומו. מ"מ ממה שסתם נראה דס"ל דלגמרי הוי דמשכיר ולא אמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא הפך דעת הרא"ש. ולדבריו גם בנדון הרא"ש יודה דהוי דמשכיר לחודיה ולא לשוכר
וראיתי לסמ"ע סי' שי"ג תמה על תרי פסקי מרן דבסי' ר"ס פסק כהרא"ש בסעי' ד' אלמא דשכירות ליומיה ממכר הוא ובסי' שי"ג פסק כהר"מ שהוא הפך דעת הרא"ש יע"ש. עוד אני מוסיף לתמוה עליו ממ"ש לקמן בסי' שי"ח בדין השוכר רחיים כדברי הר"מ יע"ש. ואמאי והלא הרא"ש בכתובות פ' הנושא בעובדא דההוא גברא דאגר ריחייה וכו' חלק על דברי התו' מכח השכירות ליומיה ממכר הוא. והביא הטור שם סי' הנז' את דבריו כאשר יראה הרואה וא"כ מאחר דבסי' ר"ס פסק כהרא"ש גם בסי' שי"ח הי"ל לפסוק כהרא"ש ולא כהר"מ. גם פסק מרן דסי' ר"ס הוא הפך מ"ש בא"ח סי' קמ"ו דאסור להשכיר בהמתו לגוי בשבת ובי"ד סי' קנ"א דמוכח דפסק כמסקנת הש"ס דע"ז דאסיקנא דשכירות לאי ממכר הוא. גם דברי הרא"ש ז"ל קשיין אהדדי דמהסוגיא דע"ז דפ"ק אמתני' דמקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי וכו' מאי דאסיקנא דהוי גזרה משום שכירות והביאה הרא"ש שם בפסקיו יע"ש. אלמא דס"ל דשכירות לאו ממכר הוא ואילו מ"ש בתשו' הנז' הוי הפך, ואין לומר דס"ל להרא"ש כמ"ש התו' בפ' הזהב דדוקא לענין אונאה הוא דאמרינן שכירות ליומיה ממכר ולא לשאר מילי יע"ש דף נ"ו ע"ב, דליתא דהלא ממ"ש בפ' הנושא בעובדא דריחייא הנז"ל וממ"ש בתשו' הנז"ל נראה דלגמרי ס"ל דשכירות ממכר היא ולאו דוקא באונאה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דממ"ש בע"ז נראה איפכא.
וזה ימים בלמדי ס' תורת האלק'ים בהר"מ פ"ז מה' שכירות דין א' עמ"ש שהשכירות מכירה עמדתי ממ"ש הלח"מ שם יע"ש. והנלע"ד לתרץ תמיהתו דאה"נ דהר"מ יסבור כשיטת התו' דהזהב שכתבו דהא דשכירות ליומיה וכו' לענין אונאה דוקא לא לשאר מילי, וכמ"ש הר"מ פי"ג דמכירה דין י"ז, מיהו נ"ל דס"ל דהיינו דוקא במטלטלין דשייכא בהו אונאה אבל בקרקעות דאין בהם אונאה ואפי' בשכירות כמ"ש הר"מ פי"ג דמכירה דין י"ד ס"ל דבקרקעות מ"ש שכירות ממכר היא הוי לכל מילי לא לענין אונאה מאחר דלא שייכא בהו אונאה. ובכן מ"ש בה' שכירות דמכירה היא איירי בקרקעות מדמסים בה אלא א"כ יש לו פירות באותו קרקע אלמא דבקרקעות מיירי. והואיל וכן בקרקעות ס"ל דלכל מילי אמרינן שכירות ממכר היא, אמנם העומד לנגדי בתירוצי זה הוא ההיא דפסק בפרק ו' דשכירות לענין זבל דהוי דמשכיר דאמאי והלא דשוכר ניהו מאחר דשכירות קרקע לכל מילי מכירה היא. והלח"מ ז"ל תירץ שם דהר"מ ס"ל כשיטת הנמק"י יע"ש. ובזה תירץ מה שתמה מרן בסי' שי"ג על הר"מ יע"ש ונאים הדברים. וסברת הנמק"י מבוארת בהר"מ פכ"ג מה' מכירה דין א' במ"ש הא למה דומה לשוכר וכו' שלא קנה לו הגוף אלא הנאת הגוף ע"כ, הרי הדברים ברורים כמ"ש. גם את זה ראיתי להש"ך שם בסי' שי"ג תמה על תמיהת מרן וכתב דאישתמיטתיה למרן הב"י מ"ש התו' בפ' הזהב יע"ש. ואני בעניי אחר המחילה לא צדק בזה וחלילה לדבר תועה על מאור עינינו מרן הב"י די כל רז לא אניס ליה שנעלמו מעיניו דברי התו', אלא דמאחר שראה מרן מ"ש הר"מ בפ"ז מה' שכירות שפסק דהוי ממכר אלמא דלאו דוקא לענין אונאה אלא אף בקרקעות לכל מילי אמרינן שכירות ממכר ולהכי שפיר קא מתמה על הר"מ והיא תמיהה רבתי ולא אמצא מנוח לזה זולתי מה שהליץ הלח"מ ז"ל דס"ל כס' הנמק"י ודוק גם הריב"ש סי' שנ"ה אזיל לשיטת הנמק"י יע"ש. מיהו דברי הרא"ש אי אפשר לישבם עפ"י שיטת הנמק"י יען דעיקר חילוק הנמק"י הוא דמ"ש שכירות ממכר היא היינו לענין הנאת השכירות אבל גוף החצר דבע"ה ניהו, וניחא ההיא דע"ז דאסר להשכיר בהמתי לגוי דהואיל וגוף הבהמה של ישראל הוא הלכך אסיר. וגם דההיא דריחים דפרק הנושא דפסק דשכירות ממכר הוא היינו לענין שלא יוכל לחזור בו המשכיר קודם זמנו משום דכל זמן השכירות חשבינן ליה ממכר ואינו יכול לחזור בו ובזה אין סתירה מדברי הרא"ש אהדדי ושפיר אבל מ"ש בשאלה בענין המציאה דחולקין ביניהם יקשה דאמאי הלא הואיל וגוף החצר הוי דבע"ה הי"ל לפסוק דהוי דמשכיר לחודיה ונמצא דלישוב דברי הרא"ש לא נמצא מנוח.
ואנכי חזון הרביתי להרא"ש ז"ל בפ' הפרה דף ן' אההיא דאמרינן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר הביא דברי התי' דלשם ודברי התו' דכתובות דהקשו דמהש"ס משמע דבשדה ממושכנת אין יכול להקדישה ומאי שנא מהא דאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו יכול להקדישו וכו' א"כ כ"ש ממשכן ותירצו יע"ש. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל ומתוך זה נ"ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אעפ"י שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק קרקע שיש בו. אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כל זמן שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיה ממכר הוא והרי מכר הנאתו אבל בית של שני שותפין אעפ"י שאין בו שיעור חלוקה ואינו יכול למונעו ליכנס בו מכל מקום ההנאה שלו היא ויכול לאסרה עליו כנ"ל להלכה ולמעשה עכ"ל הרא"ש יע"ש והביאו מרן בטי"ד בה' נדרים סי' רכ"א יע"ש, ומרן בשולחנו שם בשם י"א יע"ש. הרי לך מדברי הרא"ש דס"ל כחילוק הנמק"י דמה דאמרינן שכירות ממכר הוא היינו לענין ההנאות. אבל לענין גוף הקרקע דמשכיר הוא דמטעם זה יכול להקדישו כיון דהקדש חל על גוף הקרקע וגוף הקרקע דידיה ניהו זה מורה באצבע דאזיל הרא"ש לשיטת הנמק"י וממ"ש הרא"ש דבשותפין בבית דמאחר דההנאה שלו היה יכול לאסרה כנז"ל מתוך זה יתישב מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' הנז"ל לענין מציאה דהוי כמו חצר השותפין וקנו תרוויהו משום דכיון דשכירות ליומיה ממכר לענין ההנאה הרי השוכר דדר בבית המשכיר הו"ל ההנאה דידיה לענין דתיקני ליה המציאה ואה"נ דאם הבית כולו הוא שכור בידו ודאי דהשוכר לחודיה הוא קונה המציאה ההיא ואין למשכיר חלק בה הואיל ושכירות ליומיה ממכר הוא לענין ההנאות והו"ל כאלו מכר לו כל מין הנאה שיבא בבית ההוא, אך בנדון הרא"ש דהמשכיר והשוכר שניהם דרים כאחד בבית ההוא הו"ל כשותפים בבית א' ולכן חולקין המשכיר זוכה מטעם חצירו שהרי אגיד ביה ליה לדירה והשוכר מטעם שהרי מכר לו ההנאות המגיע לחלקו ולכך יחלוקו הואיל ויד שניהם שוה בו כנ"ל בישוב דעת הרא"ש ז"ל ודוק.
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת דהרא"ש אזיל לשיטת הנמק"י, וגם הר"מ ס"ל כדעת הנמק"י כמ"ש הלח"מ בפ"ז משכירות כנז"ל אין שום קושי מפסקי מרן אהדדי מאחר דהר"מ והרא"ש שוין לס' הנמק"י. מיהו הנלע"ד בההיא דזבל שפסק דהוי דמשכיר דלדעת הרא"ש מיירי בשלא השכיר לו חצר אז הוי דמשכיר אבל אם השכיר לו החצר ס"ל להרא"ש דהוי דשוכר ובהא ודאי פליגי הרא"ש עם הר"מ, וההיא דמציאה שפסק מרן דהוי דתרויהו היינו ודאי מדין שותפין וכאשר הארכנו. וס"ל למרן דגם הר"מ יודה לענין מציאה דהויא דתרויהו מדין שותפין כנ"ל להליץ על פסקי מרן על צד הדוחק. אי נמי נ"ל בישוב פסקי מרן והוא במה שנלע"ד להליץ בעד הר"מ שתמה עליו הלח"מ בפ"ז דשכירות דמאחר דס"ל דשכירות ממכר הוא אמאי בפ"ו בדין הזבל פסק דהוי דמשכיר. ולעד"ן עפ"י מ"ש הריטב"א הביאו הש"ך בח"מ סי' קצ"ח ס"ק ה' לחלק בין השאיל לו החצר להשתמש בי להיכא דאין לו אלא דריסת רגל וכתב דה"ה למשכיר וכונתו מבוארת דע"כ לא אמרינן דהחצר קנוי לשוכר אלא דוקא כשהשכיר לו החצר להשתמש בו אז קנה כל שבחצר מטעם דשכירות ליומיה ממכר הוא, וההיא דזבל שפסק הר"מ דהוי דמשכיר היינו כשהשכיר לו בית ואין לו בחצר אלא דריסת רגל לבד הלכך כיון שלא השכיר לו החצר להשתמש בו הוי הזבל דמשכיר הואיל ואין לו אלא דריסת רגל. ומ"ש הר"מ דטעמא דזבל שהוא של בעה"ב משום שחצירו של אדם קונה לו אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים לאי אחצר קאי שהיא שכורה ביד אחרים אלא כונתו לומר דאף דהבית הוא שכור לאחרים ויש לי דריסת רגל בחצר, מ"מ הואיל והחצר לא שכרה לשוכר לשימוש נשאר החצר בחזקת בעה"ב ולהכי זכה בזבל והיינו כדאוקמו בש"ס בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא יבזה אין מקום להשגת הראב"ד ז"ל שם מאחר דגם הר"מ מיירי בלא השכיר לו החצר לשימוש כנלע"ד ודלא כמ"ש הרב המגיד. ועל פי זה אזדא לה תמיהת מרן בסי' שי"ג שתמה מההיא דשכירות ליומיה ואמאי הוי דמשכיר ולפום מאי דכתי' בדעת הר"מ ניחא דאזיל לשיטת הריטב"א שזכרנו, והוא הוא דעת הטור שם בסי' שי"ג יע"ש, וזהו שלא הזכיר הטור ס' הר"מ ולא כתב אבל הר"מ וכו' כמנהגו בכל מקום דאפשר דס"ל פי' דברי הר"מ כדכתיבנא והיא היא סברתו, והשתא דאתי' להכי נמצא דהרא"ש לא פליג עם הר"מ וס"ל דלעולם שכירות ממכר הוא מיהו היינו דוקא כששכרו להשתמש בחצר הא לאו הכי לא אמרינן ממכר הוא, אלא הרי הוא דבעל החצר מאחר דאין לו אלא דריסת רגל אבל כששכרו לחצר ושניהם משתמשים בי הו"ל כחצר השותפים והזבל דמעלמא שבחצר של שניהם הוא וכמ"ש הרא"ש בתשו' בההיא דמציאה שהובאה סי' ר"ס וכן כתב הב"ח סי' שי"ג יע"ש. אלא דמוסיף אני שגם דעת הר"מ כדעת הרא"ש וכדפריש' לה ועל פי זה ניחא פסקי של מרן דבסי' ר"ס פסק כהרא"ש ובסי' שי"ג פסק כהר"מ דס"ל דלא פליגי כדבר האמור, מיהו היינו דוקא בהנאת תשמיש הוא דאמרינן שכירות ממכר, ומהאי טעמא אסר בי"ד סי' קנ"א להשכיר החצר לגוי משום שמעמיד שם ע"ז דכיון דעיקר הבית של ישראל אית ביה משום ול תביא תועבה אל ביתך כמ"ש שם מרן הב"י יע"ש. גם בא"ח לענין שבת אסרינן משום שכירות דכיון דגוף הבהמה דישראל ניהו אסיר דלהא מילתא לא אמרינן שכירות ממכר כנ"ל לדחוק בישוב פסקי מרן ז"ל ועדין הדבר צל"ת.
ומעתה הדרן למאי דקמן לנ"ד דאם המרתף ההוא הוא בשכירות מדמי השותפות ושכרוהו שניהם להשתמש כי יש צד לומר דזכה שמעון בשמן מדין חצירו הקונה לו שלא מדעתו הא לאו הכי לא זכה שמעון. ועל כל אלה נ"ל דמאחר דאסיקנא לעיל דראובן לא זכה בשמן ההוא מדין חצר כיון דאין דבר זה רגיל והוה כשאר המציאות. א"כ הוא הדין והוא הטעם לשמעון דאפי' שהמרתף ההוא היה מושכר לשניהם לא זכה בו שמעון מאחר דאינו דבר ההוה ורגיל דחד דינא אית להו וראובן כה מכח אשתו כדכתיבנא.
ומכלל הדברים אתה למד בנ"ד דאפי' אם היו שותפין בתחלה לכל דבר ואפי' מציאה בשוק, עכ"ז במציאה כזאת שאינו הווה ורגיל פשיטא שאינו נכנס בסוג תנאם, דאדעתא דהכי לא נחתי מתחלה מכ"ש דבנ"ד התנו בפירוש חוץ ממציאה דודאי הדבר ברור דכל השמן הנעשה בו נס של ראובן הוא בדוקא שזכה בו מכח אשתו, ובזה הותר הספק הראשון.
ומעתה אניף ידי אל צד הספק השני אי הוי כאייקר שמנא ודמי לשבחא דאתי מגופה דלכאורה יראה דודאי לא הוי כשבחא דמגופה וזה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ט בסוף הכלל על שותפין ד' שנשתתפו בסחורה שיטול כל אחד רביע בין בשכר בין בהפסד והוזלה הסחורה ת' זהובים ומגיע לכל אחד מאה זהובים לחלקו ונתפשרו שני השותפין בסך שלש מאות זהובים ונפטרו ונשאר הוא עם אחר בשותפות ותובע מאה זהובים מחבירו והלה טוען שיתן לו חלקו במאה זהובים שלקח יותר מהשני שותפין והלה משיב אם הרוחתי בזה אין זה מענין הסחורה כי לא נתיקרה אלא דבר חיצוני הוא. והאריך השואל בזה והרא"ש זיכהו בק' זהובים שהכל הם לראובן וצדק בטענותיו יע"ש. דון מינה לנ"ד דמאחר דלא אייקר שמנא אין הנס ההוא בכלל השותפות ודבר חיצוני הוא והרי הוא לראובן לבדו.
איברא דסיים הרא"ש בתשו' הנז' בסופה וז"ל אמנם לפי מ"ש בשטר שעשה ראובן ליהודה כשנשתתפו עמו וכל מה שיזדמן ריוח מכל דבר מכל זה אחר שיוציא הוצאה יחלקו אלה הג' שותפים וכו', יש לדון אם זה הלשון כולל כל הריוח שיזדמן וכו' או שמא וכו' ונר' דוקא שלא היה דעתם אלא במה שירויחו וכו' אבל אם הרויח שותף אחר עם חבירו לזה לא היה דעתם כלל עכ"ל. ולכאורה נר' דהרשב"א בסי' אלף נ"ז חלוק עם הרא"ש שנשאל שנים שנשתתפו בכל מה שירויחו הרי הם נעשים כשכיר זה לזה והו"ל כשוכר את חבירו ללקט מציאות דקנה הלה וכל מה שהרויחו הרויחו לאמצע, ואם אמר לצורך עצמי זכיתי אינו נאמן דכיון דשכיר הוא מן הסתם לצורך משכיר הוא מגביה וכו' יע"ש, וכ"כ בס' תולדות אדם להרשב"א סי' קנ"ז יע"ש. וזה יורה דחלוק עם הרא"ש שהרי אפי' שהיה כתוב וכל מה שיזדמן ריוח מכל דבר אפי"ה העלה הרא"ש דמה שהרויח שותף אחר עם חבירו אינו בכלל, ואילו לטעמו של הרשב"א שדימהו לשכרו ללקט מציאות נראה דהכל הוא לאמצע, והיה נ"ל לתרץ לזה והוא במ"ש בפ"ק דמציעא דף י"ב ע"ב אמאי דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברי הרי היא של עצמן והקשו אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו וכו' והרבה תירוצים נאמרו בזה ורב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות וה"ד דאקפי אגמא בכורי ע"כ, ופירש"י היכי דמי דאיתרמי דמקפו וכו' שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה ע"כ, ופשט דברי רש"י מוכח דדוקא הדגים הנמצאים הוא לבעל הבית אבל אם מצא שם כיס של דינרים או מציאה אחרת זולת הדגים הויא דפועל אכן מדברי הר"מ ספ"ט דשכירות משמע שכל מין מציאה הוי דבעה"ב, שכתב ז"ל אבל אם שכרו ללקט מציאות וכו' הרי מציאתו לבעה"ב ואפילו מצא כיס מלא דינרים ע"כ.
והשתא לדעת הרשב"א שדימה דין שותף לשוכר חבירו ללקט מציאות י"ל דס"ל בההיא דמציאות כדעת הר"מ ז"ל דכל מין מציאה הוי דבעה"ב ולכן שותף נמי דכותה וכל מין ריוח הוי לאמצע. אמנם הרא"ש ס"ל בההיא דשכרו ללקט מציאות כפירש"י דדוקא דגים הוו דבעה"ב ולא מציאה אחרת, ולכן דן הרא"ש בתשו' הנז' דאין ליהודה חלק במה שהרויח עם שותף אחר כיון דהוי דבר חיצוני ונמצא דפלוגתיהו הוי בפי' רש"י והר"מ כדבר האמור.
אכן נרתעתי לאחורי שהרי הטור בחושן משפט סימן ע"ר בההיא דשכרו ללקט מציאות פסק להדיא שכל מין מציאה הוי דבעה"ב ואם איתא דהרא"ש פליג וס"ל כפירש"י לא הי"ל להטור לפסוק הפך דעת אביו הרא"ש מאחר דבכל פסקיו נגרר אחר דעת אביו הרא"ש אלא ודאי זה יורה דס"ל שגם דעת הרא"ש היא כדעת הר"מ בההיא דשכרו ללקט מציאות שכל מין מציאה הוי דבעה"ב. וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דנמצא דהרא"ש בתשו' הנז' פליג עם הרשב"א וצריך טעם לזה.
ובראותי דברי הרשב"א בס' תולדות אדם סי' קנ"ז שכתב וז"ל שאלת שותפים שהתנו אהדדי שכל מה שירויחו יהא לאמצע וכו' תשו' דבר זה כבר עמדו עליו הראשונים יש מי שאומר שמועיל מטעם מגביה מציאה לחבירו ואין הטעם זה נכון שא"כ אינו קונה אלא כשנתכון זה לזכות לחבירו וכו' ואם רצה לומר אני זכיתי במה שהרוחתי לעצמי נאמן וכו' ויש מי שאומר שכל א' וא' נעשה כשכיר וכו' והו"ל כשכרו ללקט מציאות וזה יותר נכון ע"כ יע"ש.
והשתא יכולני לומר דהרא"ש ז"ל ס"ל דטעמא דשותפין הוי מטעם מגביה מציאה וכדעת יש מי שאומר שהביא הרשב"א ולדידהו אם אמר אני זכיתי במה שהרוחתי נאמן כדין מגביה מציאה ולכן כתב הרא"ש בתשו' הנז' שאין לו חלק במה שהרויח עם שותף חבירו. אבל הרשב"א דמדמי דין השותפין לההיא דשכר ללקט מציאות וכתב שזה יותר נכון, לכך פסק דהכל הוא לאמצע ואה"נ דגם הרא"ש יסבור בההיא דשכרו ללקט מציאות דהכל הוא לבעה"ב וכדעת הר"מ, אלא דשותפין לא דמי אלא למגביה מציאה כאמור. ועם כל זה אינו נוח לי שהרי הרא"ש בפסקיו פ' מי שמת אמאי דתנן הניח בנים גדולים וקטנים וכו' ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן וכו' וכתב הרא"ש ע"ז ובסיפא כי אמר ראו מה שהניח השביחו לעצמן ויטלו כל השבח ואע"ג דבשאר שותף אין לו בשבח אלא כאריס ואפי' אמר ראו הריני לעצמי דשאני שותפין דלהשתכר נשתתפו ומקפידין זה על זה שחבירו ישתכר ולא הוא הלכך לא מחלי אהדדי כלל אבל אחין וכו' עד הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ע"כ יע"ש. הרי לך דס"ל להרא"ש דבשותפין לא מהני אף אם יאמר הריני עושה לעצמי אלא הרי הוא לאמצע מטעם דלא מחלי אהדדי כלל. וזה יורה דס"ל כדעת הרשב"א בתשו' הנז' אלא דפליגי בטעמא למר מטעם דנעשו כשכיר ולמר מטעם קפידה אבל בעיקר הדין שוין הם הרא"ש והרשב"א דהכל הוא לאמצע. והנה כי כן יקשה על הרא"ש בתשו' הנז' דאמאי כתב דראובן זכה בכל הריוח שנמצא סותר עצמו מתשו' לפסקיו. ואין לומר דלא אמרה הרא"ש למלתיה שם בפ' מי שמת אלא בקרקעות אבל בשותפין בסחורה לא דמאי שנא הלא הואיל ועיקר טעמא הוי משום דקפדי אהדדי ולא מחלי כלל מה בין שותפין בקרקע לשאר סחורות הלא חד טעמא לתרויהו. ולכן המחוור יותר בישוב דעת הרא"ש ז"ל דלעולם ס"ל דבשותפין כל הריוח לאמצע ואף אם יאמר לעצמי הרוחתי לא מהני וכדעת הרשב"א. מיהו היינו דיקא בעסק השותפות עצמו דהתם הוא דלא מהני, אבל בנדון הרא"ש שהריוח ההוא לא קנה בגוף השותפות עצמו אלא הוא ריוח חיצוני אף שכתוב בשטר שנשתתפו מכל מה שירויחו מ"מ מאחר דהוא ריוח חיצוני לכך העלה דאין לשותפו חלק בריוח ההוא כנ"ל והוא ברור.
ומזה אנו למדין לנ"ד דריוח מותר השמן הנעשה ע"י נס כיון שאינו מגוף השותפות אלא ריוח חיצוני הנעשה ע"י נס יש לדון דהרי הוא לראובן ואין לשמעון חלק בו.
אך אם יש לומר שבנ"ד דא נחשב כשבחא דאתי מגופא הוא ממה שמצאנו ראינו בענין אשת עובדיה שנעשה לה נס כזה בשמן וכשבאה אצל אלישע ואמרה לו אין לשפחתך כל כי אם אסוך שמן. ובזוהר פ' לך לך דף פ"ח אמרו וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקניא מנ"ל מאשת עובדיה וכו' מה כתיב ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן מאי אסוך אלא אמרה ליה שיעורא דהאי משחא לאו איהו אלא כדי משיחת אצבעא זעירא אמר לה ניחמתני דהא לא ידענא היאך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקניה אבל השתא דאית לך שמן דא הוא אתר דאשתכחא ביה ברכה וכו' עכ"ל. אמור מעתה בנ"ד דע"י היות שמן בקנקן ההוא שרתה עליו ברכה ומאחר דהאי שמנא דתרויהו הוי מזל שניהם גרם שתשרה עליו ברכה, שאלולי זה לא היה מקום שתחול הברכה וא"כ זכו בו שניהם דמזל שניהם גרם. דוגמא דההיא דאמרינן פ' המוכר פירות דף צ"ח דאמר רבא האי מאן דקביל חמרא אדעתא דממטי ליה לפרווטא דוול שפט ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבלי ליה, איבעיא להו הוה חלא מאי אמר ליה רב הלל וכו' אמר לן חלא לא ופי' רשב"ם משום דמזל שני הבעלים גורם ע"כ יע"ש. והגם דהוי התם לגריעותא, אית לן למימר גם בנ"ד דהוי למעליותא דמזלא דתרויהו גרם שנעשה להם נס גדול כזה. והכי אשכחן באשת עובדיהו שאמר לה אלישע ואת ובנייכי תחיי בנותר ודרשו בתנחומא שגדול הנס האחרון מן הראשון שנשארה הברכה ההיא לה ולבניה עד תחית המתים הביאו הכלי יקר שם יע"ש. אף אנו נאמר בנ"ד שלהיותם שנים נוספה להם הברכה כל כך, וא"כ מצד זה יש צד לומר שזכה שמעון בשמן הנס, דאטו שותפין שנשתתפו בכל ריוח חוץ ממציאה וקנו מממון השותפות בדיל והושם בבית אחד מהם, ושוב נמצא הבדיל ההוא כסף או זהב, היעלה על לב דלא יזכה השותף האחר בו, זו הסברא נותנת דודאי הכל הוא לאמצע הכי נמי בנ"ד דכותה דזכו תרויהו, ואיברא דיש לחלק בין הנושאין דשאני בבדיל ונמצא כסף אי זהב איהו ניהו גופיה מה שקנו בתחלה בין במשקל בין במנין דאם ד"מ קנו מאה או מאתים חתי' בדיל שמשקלם כך וכך ליטרין אף עתה הם מנינם דתחלה אם מאה מאה ואם מאתים מאתים וכן במשקלם הליטרין דהיו בעת הקניה גם עתה הן הן רק שבמקום בדיל הם כסף או זהב, משא"כ בנ"ד דפנים חדשות באו לכאן דבמקום מה שקנו מתחלה כ"כ כדים הרי היום לעת מצוא הרי נעשו אלף כדים לפי ברכת ה' ונמצא דאין זה השמן הקנוי מתחלה לא במשקל ולא במנין וליכא לדמויי לההיא דבדיל כי יש הפרש ביניהם כאמור, והוי שבחא דאתי ממילא מאחר דפנים חדשות באו לכאן משא"כ בבדיל ונמצא כסף דהוי שבחא דאתי מגופא והו"ל כאילו אייקר הבדיל ולכן חולקין ביניהם. אבל הכא לא דמי לה כלל, ואדרבא יש לי לדמות נ"ד לנכסי הגר דהוו הפקר וכל המחזיק בהם קנה ואמרינן בפ' חזקת דף נ"ד אמר רבי ירמיה ביראה אמרינן האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא דקא שבח ממילא קא שבח ע"כ, הרי דאף דע"י השלכת זרע הלפת בקרקע ע"י זה גדלו אפ"ה הואיל ולא עשה מעשה בגוף הקרקע לא קנה דהוי שבחא דממילה, ה"נ בשמן זה דהוי מעשה נסים אע"ג דמכח היות בכלי שמן אירע נם זה כמ"ש בזוהר כנז', מ"מ הואיל ולא עשה שום מעשה לזכות בשמן הנס הו"ל שבחא דממילא קא שבח ואין לראובן ולא לשמעון שום חלק במעשה נסים זולתי אשתו היא הזוכה בשמן ההוא.
ותו נ"ל טעם אחר לדון בנ"ד דלא זכה שמעון. והוא דהלא ידעת מחלוקת קדומה שנחלקו הראשונים בענין השותפין בכל מה שירויחו ומציאה הובאה בטח"מ סי' קע"ו מערכה מול מערכה שדעת הר"מ פ"ד משותפין והג"ה פ' האומנין והרמב"ן דהואיל ואין אדם מקנה דשלבל"ע ה"נ שותפין לא קנו אמנם הרא"ש והרשב"א ומוהריק"ו ס"ל דקנה. ומרן הב"י הביא דבריהם באורך, ומ"ש הרב בעל העיטור יע"ש. ומרן שם בס' הקצר פסק כדעת הר"מ יע"ש. ומורם בהגהה הביא ס' החולקין יע"ש, ומוהרשד"ם בח"מ סי' קנ"ד הביא מחלוקתם והעלה דכל שהוא תפוס אין שכנגדו יכול להוציא ממנו יע"ש. ולפי זה בנ"ד אפי' אם היו מתנים מתחלה על מעשה נסים זה הואיל והוי פלוגתא דרבוותא הי"ל לומר דמאחר דראובן תפוס לא זכה שמעון מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם ואין התנאי מועיל לדעת הר"מ וסיעתיה ומרן אשר הוא שר המסכי'ם על ידו ואנן קבלנו הוראותיו ואין לנו לזוז מהוראות מרן בכל תפוצות א"י וערביסתאן ואין דנין קים לי פשיטא דלא קנה שמעון, אלא אפי' במקומות דאזלי בתר קים לי אם ראובן הוא תפוס בשמן ההוא ודאי דמצי למימר קים לי, כהר"מ ודעימיה וזכה בשמן ההוא.
וכל זה בהנחה סוברת שמתחלה היו מתנין כן בפירוש כן היינו דנין כאמור עאכ"ו שמתחלה כשנשתתפו לא התנו בפי' שאם יארע איזה נס בשמן יהא לאמצע ולא אסיק אדעתיהו להתנות בדבר זה. ואדרבא התנו בהפך שבמציאה לא יהא לאמצע זה מורה דאין רצונם לחלוק אלא בכל מה שירויחו בכל העסק ההוא יהיה באיזה אופן שיהיה אבל בדבר שאינו רגיל והוה כמו מציאה אין רצונם להשתתף והויין ידים מוכיחות שגם אם יארע נס כזה בשמן הואיל ואינו הוה ומצוי אין רצונם לחלוק ממה שהתנו גבי מציאה שלא יחלוקו ה"ה בנס כזה. ואף אם נאמר דהוי כשבחא דאתי מגופא מ"מ הואיל ואינו הוה ומצוי דיינו שנאמר דמהני לחלוק אם היו מתנים כן בפי' דאפי' דהוי דבר שלא בא לעולם מאחר דהתנו מהני וכדעת רובא דרבוותא דסברי הכי, אמנם מאחר שלא התנו כן בפי' בעת השיתוף משום דלא אסיק אדעתיהו להוות דאינו הווה ומצוי והוי דבר שלא בא לעולם כל כי הא לית דינא ולית דיינא. ואף החולקים על הר"מ וסיעתיה כ"ע סברי בנ"ד דפשיטא דלא קנה שמעון מאחר דלא התנה כן בפי' ואין לך דבר שלא בא לעולם גדול מזה דלעולם לא יארע נס כזה לכל אדם זולתי אחד מעיר וניסא שאני דפשיטא ופשי' דהוי דראובן לבדו ואין לשמעון חלק כלל בנס ההוא.
ובכן קם דינא בנ"ד דפשיטא דהוי דראובן ולא לשמעון כלל כנלע"ד, גם לענין ירושת בנו הבכור פשיטא לי דהוי ראוי ולא קנה דהא בכל אשר ימצא לו כתוב וזה לא מיקרי מצוי וזה ברור אין צורך להאריך בראיות בזה, ולא מיבעיא לדעת הטור בח"מ סי' רע"ח דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים ואפי' אם היתה להם פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר שאינו נוטל פי שנים לא בולד ולא בשבח שהשביח גוף הפרה משום דס"ל דהך ברייתא ר' היא ולא קי"ל כר' מחבירו וכמ"ש בדרישה בכונת דברי הטור באורך יע"ש, דהשתא לדעתו גם בנ"ד הגם דהוי שבחא דממילא ודאי לא שקיל דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי, אלא אפי' לדעת הר"מ החולק וס"ל דבפרה מוחכרת או מושכרת והיתה רועה וילדה הבכור נוטל פי שנים משום דס"ל כאוקמתת רב פפא וכמ"ש המ"מ שם, מ"מ טעמא דילדה משום דהעובר הוי ירך אמו כאשר יראה הרואה ולא אשתני עם כל זה נ"ל דהיינו דוקא בשכבר היתה מעוברת בעת מיתת אביו הלכך הואיל ועובר ירך אמו נוטל פי שנים משא"כ בנ"ד דהשבח ההוא לא היה ולא נברא בעת מות אביו ואחרי מות אביהם אירע מעשה נסים כזה כל כי הא לא הוי כדיקלא ואלים הואיל ואין זה מצוי לכל אדם שיארע לו נס גדול כזה ופשיטא דלא קרינא ביה בכל אשר ימצא לו ולא יטול בו פי שנים דאין לך ראוי גדול מזה. והיה לי מקום להאריך בזה להעמיד דברי הטור והר"מ על נכון ולאהבת הקיצור לא יכולתי כעת. ובע"ה אפנה ואשנה פרק זה.
כלל העולה לנ"ד בענין הבכור נ"ל ברור לדעת הכל דאינו נוטל בשמן הנס פי שנים ולית דין צריך בשש. כנלע"ד להלכה ולמעשה ואל שדי יהיה עם פי לבל אכשל בדבר הלכה וישים בפי מענה ובלשוני לתת לכל שואל די מחסורו כחוט השני, ויזכני להבין ולהורות על דבר אמת וצדק ולהגות בתורתו התמימה כל עוד נפשי בי אף רוחי, ולכל בהן חיי רוחי, אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי.