אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › סימן ד

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · סימן ד

סימן ג

דיני כתב יד

שאלה מעשה שהיה כך היה שזה עשר שנים שבא שליח מצוה מעיה"ק ירושלם ת"ו לנא אמון יע"א ועשה והצליח וחתם בשטר ליחידי סגולה של ק"ק הנז' שיתנו כל אחד מעה אחת בכל שבוע לעיה"ק ירושלם תוב"ב כאשר עשו רוב העולם ואחר החתימה קרא לראובן ושמעון גבירי העיר ואמר להם שהם יתחייבו בסך קצוב לשנה והם יגבו מהיחידים בכל שבוע ונתרצו על זה הגבירים הנז' ראובן ושמעון וכתבו לו שטר מחתימת ידם וזה נוסח תורף השטר:

הן עתה זאת חתימתינו תעיד ע"ע איך מודים אנחנו הח"מ הודאה גמורה כמודה בפני עדים ובפני ב"ד חשוב איך אמת הדבר ויציב כתבנו שנתחייבנו לתת לכו' ירושלים תוב"ב סך. שמונים גרוש לשנה מן היום הזה עד מלאת עשר שנים רצופות וכו' מידי שנה בשנה ולא יעבור ואנן בדידן נגבה המעה כסף שעשה משה וכו' מאת כל איש החתומים ואם ח"ו פיחתו עליה דידן להשלים השמונים גרוש בכל שנה עד תשלום עשר שנים דוקא וכל זה וכו' ולראית האמת וכו' עכ"ל. ויהי כי ארכו הימים ולא שלחו מחיובם כלל לבד שבעים גרוש שעבר דרך שם שליח אחד וגבו מקצת יחידים סך הנז' ונתנו לו ויהי כראותם חכמי עיר הקדש ירושלם ופקידי שרי קושטא יע"א שנשלמו העשר שנים ולא שלחו שום דבר נמנו וגמרו לשלוח שליח אחר לגבות מהם המותר ויהי בבואו ומצא כי ראובן שהיה ירא שמים ואמיד בנכסים זה שתי שנים שהרגוהו הגוים בעוה"ר פתע פתאום באמצע השוק חלי"ש ושמעון מטה ידו ואפי' לפרוע חלקו מהמעה שנתחיב כשאר היחידים לא רצה ליתן והוא ידוע ומפורסם לכל באי שער עירו לגברא אלימא דלא ניית לדינא. ויהי בראות השליח כי לא היה יכול עם שמעון נתיעץ עם חכמי וגבירי הזמן של עיר הנז' וקרא ליחידים עצמם החתומים בשטר שהיה להם השג יד לפרוע מה שהיו חייבים ועלה ס"ה מו"מ לשלש מאות גרוש, שנמצא שפיחת מסך חיובם ארבע מאות גרוש והותר. הן עתה יורנו מורינו המורה האם חייב בנו של ראובן לפרוע מנכסי אביו פחת זה כולו או מקצתו, או פטור לגמרי מטעם היותו כתב יד דהוא מהימן אביו למימר פרעתי ואנן טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי אבוהון למיטען, או יש חילוק בין כתב יד כזה דאית ליה קלא טפי לשאר כתב יד. על הכל יבוא דברו הטוב ושכמ"ה.

תשובה הלא מראש אקוד ואשתחוה לאל לא ינום ולא ישן יבינני דעת מודעה רבא שלא להטות את הדין ואף כי מן הראוי היה לשים לפי מחסום כי שמעתתא בעיא דעתא צלולה ואנכי היום גולה ומטולטל וכמה הרפתיקין בישי דעדו עלי אשר כל שומעם יעשה בשרו חידודין חידודין, אכן חובה מוטלת עלי לאהדורי אזכותא דירושלם תוב"ב עד פרק נגמר הדין ואלקטה נא שנים שלשה גרגירים בראש אמי"ר להעיר אוזן הרבנים היושבים על מדין ואם אזכה לכוין לדבר הלכה ישמח לבי גם אני שזכיתי בדין ואם לאו יהיו דברי לפלפולא בעלמא ומעשה חידודין וזה החלי בסייעתא דשמיא.

אנכי הרואה כי השואל פשיטא ליה דהם עצמם חייבים להשלים הפחת מן הדין ונפל לו הספק ביורש ולכאורה היה נראה דאפי' הם עצמם פטורים מלשלם וכ"ש היורש, ומנא אמינא לה ממה שפסק הר"מ ז"ל פי"א מה' מכירה דין ט"ו וז"ל המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אעפ"י וכו' ה"ז חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא. כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר וכו' ה"ז כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אעפ"י וכו' ששניהם מודים וכו' שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים ע"כ. וה"ה ז"ל הביא סוגיא דריש פ' הנושא דאיפליגו ר"י ור"ל באומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' והא דכתב לו שטר כתב ה"ה ז"ל דהיינו כשמסרו לו בעדים וכמ"ד עידי מסירה קונים או בכתב ידו ומסרו בינו לבין עצמו וגבי ביה מבני חרי כדין כתב יד והביא שיטת הרמב"ן והרשב"א החולקים על הר"מ ז"ל בשתי החלוקות יע"ש באורך. והרב לח"מ הקשה על הר"מ ז"ל שהרי בגמרא אמרו אמר רבא כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מב"ח מעשה בא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מב"ח ן' ננס אמר אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי וכו' לימא ר"י כר' ישמעאל ור"ל כבן ננס ותי' לא אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי אליבא דר' ישמעאל ור"ל ע"כ לא אמר ר' ישמעאל אלא בערב דשייך לשיעבודא דאוריתא אבל הכא דלא שייך שעבודא דאוריתא לא ע"כ. וח"כ נמצא דכיון דאנן פסקינן כר"י בחייב אני לך מנה כ"ש בערב דהוי שיעבודא דאוריתא דחייב וזהו דעת הראב"ד והרמב"ן והזכירו הטור ז"ל בסי' קכ"ט אכן הר"מ ז"ל נר' דס"ל דערב היוצא לאחר חיתום שטרות בעי קנין וכמ"ש ה"ה ריש פכ"ו מה' מלוה ולוה וזה דבר תימא דכיון דכאן פסק כר"י דחייב ר"ש בערב דשיעבודא דאוריתא כמ"ש בגמרא ועוד יש לתמוה בלשון רבינו שכתב כאן שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב ושעבוד ערב כבר הוכחנו דלא מהני בלא קנין ועוד יש לתמוה בדעתו ז"ל דאמאי לא מהני באתם עידי בלא קנין כי היכי דמהני הכא בחיוב אתם עדי וכו' וקושי' זו האחרונה הקשה הר"ן ז"ל לדעת הר"מ וז"ל ובערב ה"ט דלא מהני אתם עידי לפי שהוא דומה לאסמכתא עכ"ל. ועפ"י דברים אלו ישב לח"מ השתי קושיות ראשונות יע"ש בספרו ואף שחזר והקשה דמדברי הש"ס משמע דההיא דערב בלא קנין מיירי דאל"ה אין הדמיון טוב והניחו בצ"ע מ"מ הרב ש"ך ישב זה דהש"ס משמע ליה דפלוגתא דר"י ובן ננס היא אפי' למ"ד אסמכתא קניא ולכך מיירי בלא קנין אכן לדידן דקי"ל אסמכת' לא קניא צריך קנין משום שדומה לאסמכתא והן אמת שההכרח שכתב לזה דהא לעיל וכו' לא ידעתי אסברהו כמו שיראה המעיין מ"מ ע"כ צ"ל כן לדעת הר"מ כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה לפי' דברי ה"ה ז"ל, אכן מ"ש עוד הרב ש"ך דלזה כיון הר"ן ז"ל לא נהירא לע"ד דא"כ הו"ל להר"ן להקשות עדיפא מינה דבערב אפי' בשטר לא משתעבד אלא בקנין ויתרץ זה משום דדומה לאסמכתא ולכן נלע"ד דהר"ן לא ס"ל בכונת הר"מ כמו שפי' ה"ה דס"ל דצריך קנין אלא ס"ל כפי' שפי' הרב גד"ת בדף קע"ט ע"ב דס"ל דלא צריך קנין ביוצא לאחר חיתום שטרות וכונת הר"מ במ"ש ואעפ"י שקנו מידו אינה לענין החיוב אלא לענין הטריפה וכו' יע"ש בספרו באורך. וכתב שזה ס"ל להטור בדעת הר"מ מדלא הזכיר דהר"מ כהרמ"א ס"ל גם הראב"ד ז"ל מדלא השיגו משמע דס"ל כן לדעת הר"מ וכו' יע"ש וזה ס"ל להר"ן ז"ל ולכך לא הקשה כלום בחלוקת לאחר חיתום שטרות כי אם דוקא באתם עידי דבהא כתב הר"מ בהדיא דכל שהוא לאחר מתן מעות לא משתעבדי כי אם בקנין ותירץ משום דדמי לאסמכתא, וראיתי להכנה"ג בסי' קכ"ט שהק' לדברי הגד"ת דאכתי תיקשי על הטור דהי"ל להזכיר דהר"מ כהראב"ד ס"ל וכו' יע"ש בספרו ולעד"ן לתרץ דהא ל"ק דכיון דהטור לא ס"ל לענין הלכה כותייהו לא חש להזכיר כל הסוברים כן ובתרי מינייהו סגי אכן אם איתא דס"ל להטור בדעת הר"מ דס"ל כהרמ"א דפסיק כוותיה הו"ל להזכיר להר"מ להחזיק דינו דלא הוי סברה יחידאה ולכאורה היה נראה דטפי עדיף לפרש כן בדברי הר"מ כי היכי דלא תיקשי ליה סוגיא דפ' הנושא מלפרושי כדברי ה"ה דקשה סוגיא זו וצריכין אנו לדחוקי נפשין כמ"ש הרב ש"ך ז"ל אכן אחר ההשקפה יראה דפי' דברי ה"ה מוכרח בדברי הר"מ בדוקא ולא כפי' הרב גד"ת משום דאם איתא לפי' הרב גד"ת דלא קאי הרב לענין חיובא אלא לענין טירפא וכונתו היא לא מיבעיא היכא דלא קנו דלא טריף אלא אפי' קנו לא טריף וכו', מהו זה דקאמר הר"מ אעפ"י שקנו מידו ונשתעבד לשלם כמו שביארנו כשיבא המלוה וכו' אינו טורף הלא לא היל"ל אלא אעפ"י שקנו מידו כשיבא המלוה וכו' אינו טורף והוה משמע כדברי הר גד"ת ומדהוסיף הר"מ לומר ונשתעבד לשלם כמו שביארנו משמע דליכא שיעבוד לשלם כי אם דוקא בקנו כמ"ש לעיל בדין מלוה ע"פ והר"מ בדין חיובא דלשלם קאי נמי וזהו הכרחו של ה"ה ז"ל שכתב מתוך לשון זה נראה דס"ל דערב היוצא לאחר חיתום שטרות בעי קנין ודברי ה"ה הביאם מרן הב"י בסי' קע"ט והיה נראה לכאורה מלשון ה"ה ומר"ן הכי דדוקא דלאחר חיתום שטרות צריך קנין לגבות מב"ח אבל קודם חיתום שטרות גבי מב"ח אפי' בלא קנין ומ"ש הר"מ אבל אם כתוב בשטר וכו' וקנו מידו של ערב וכו' ה"ז נפרע מנכסי ערב המשועבדים דמשמע דצריך קנין אפי' קודם חיתום היינו דוקא למה שסיים ה"ז נפרע ממשעבדי אבל לעולם דלגבות מב"ח גבי אף בלא קנין כיון שהוא קודם חיתום שטרות, אכן ראיתי למרן ז"ל בספרו הקצר ח"מ סי' קכ"ט ס"ד כתב ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' יש אומרים משתעבד בלא קנין וכו' וי"א שאין משתעבד אלא בקנין ולהר"מ אפי' ערב היוצא קודם חיתום שטרות צריך קנין וכו' יע"ש וצריך להבין מהיכן למד זה מדברי הר"מ דאפי' קודם חיתום צריך קנין אפי' לגבות מב"ח דדברי הר"מ אינם אלא למשעבדי ודברי הר"מ ה"ה הם לאחר חיתום, אכן כמעט קט מהעיון יפה כיון מרן ז"ל לדעת הר"מ משום דכיון דאשכחן להר"מ דהצריך קנין לקודם חיתום שטרות לגבות ממשעבדי ע"כ צ"ל דאף לב"ח צריך קנין דאם איתא דלב"ח לא צריך קנין והו"ל כשעת מתן מעות דמשתעבד ה"ה נמי דגבי ממשעבדי בלא קנין דהא לענין משעבדי הקנין אינו מעלה ומוריד דהרי לאחר חיתום אף דקנו לא גבי ממשעבדי וא"כ נמצא דהיותו קודם חיתום מהני למשעבדי נמי וקנין זה למה, אלא ודאי דס"ל להר"מ דאפי' קודם חיתום לא משתעבד בלא קנין אפילו לב"ח כיון דהוי לאחר מתן מעות ולכן הצריך קנין ומ"ש ה"ז נפרע מנכסים משועבדים לאו למידק מינה דלב"ח גבי אפי' בלא קנין אלא קושטא דמילתא קאמר דכיון דקנו מיניה גבי ממשועבדי בקודם חיתום שטרות אבל לעולם דבלא קנין לא גבי אפי' מבני חרי וממקומו הוא מוכרע כדכתיבנא. איך שיהיה נמצינו למדים דלדעת הרמב"ם והרמ"א והטור ומרן בספרו הקצר שהביא זאת הסברה באחרונה כולהו ס"ל דבערב לאחר חיתום שטרות בעי קנין אפי' לגבות מב"ח וה"ט משום דדמי לאסמכתא דאין חיובו אלא אם לא יפרע הלוה והיינו אפי' איכא עדים כ"ש בנ"ד דליכא עדים וגם ליכא שעבודא דאוריתא כמו בערב דפשיטא דבעי קנין כיין דדמי לאסמכתא דאין חיובן של אלו אלא אם יפחתו מסך זה מה שיגבו מהיחידים והם סמכו דעתיהו דלא יפחות וכיון דבנ"ד ליכא קנין אלא לשון חיוב לבד אינם חייבים כיון דדמי לאסמכתא.

אכן אחר העיון יראה דיפה כיון השואל דהם עצמם חייבים לשלם אף דלא היה קנין מתרי טעמי תריצי חדא דהרי פסק הר"מ פכ"ה מה' מלוה דאם ב"ד עשו איתי ערב נשתעבד אעפ"י שלא קנו מידו כגון שהיו ב"ד רוצים לגבות מהלוה יאמר להם הניחוהו ואני ערב לכם הואיל ויש לו הנאה שהימנוהו ב"ד בההיא הנאה שעבד עצמו ע"כ. וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' קכ"ט ונראה ודאי דהאי ואמר להם לאו דיקא דה"ה אם אמר לשני עדים שהוא ערב והניחוהו בית דין להלוה או שכתב להם בכתב ידו שהוא ערב ושלח להם לב"ד כל שבית דין פטרוהו מחמת ערבותו איכא הנאה דהרי הימנוהו ב"ד ומה לי אם אמרו בפניהם או לא וזה מלתא דמסתברא. וכדי להוציא מלב מי שירצה לחלוק על זה אביא ראיה לדברי ממ"ש מוהרימ"ט ח"מ סי' פ"א עמ"ש לאביו שכל חוב או חובות שיתחייב אביו שיטול סחורות וכו' שיהיה ערב בעדו עד ל' אלף לבנים דיקא וכתב הרב ז"ל באמצע התשובה וז"ל ויש מחבירינו שדקדק לומר דכל כה"ג בעי קנין וכו' אבל נ"ל שזה החיוב שנתחייב הבן לא לאביו נתחייב אלא למי שילוהו שאם החיוב היה לאביו לא היה כותב לשין ערבית וכו' אלא ממ"ש לשון ערבות מעתה מתחייב למלוה ולכך כותב לו בשטר כדי להראותו בשוק שילווהו על אמונת בנו ובההיא הנאה שיודע שעל אמונתו ילוו לאביו גמר ומשתעבד בקנין עכ"ל, ובודאי שמלת בקנין דקאמר אין הכונה לומר בק"ס דהרי כל מה שחלק הרב ז"ל על חבירו הוא דחבירו ר"ל דצריך קנין והוא כתב דלא צריך אלא הכונה לומר כי קנין דהנאה חשיב במקום קנין וזה פשוט, הרי לך דאף שהוא לא ראה למלוה ולא אמר לו שום דבר כתב הרב דמתחייב בההיא הנאה שילווהו על אמונתו שראו כתב ידו שהוא ערב. א"כ דון מינה להנאה דב"ד דכל שב"ד הניחוהו ללוה עפ"י כתב ידו גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דהימנוהו עפ"י כתב ידו והניחוהו ללוה וא"כ יצא הדין לנ"ד שחכמי ירושלם וגבירי קושטא האמינו לאלו המתחייבים והניחו מלגבות מהיחידים דפשיטא דבההיא הנאה שהחזיקום ב"ד י"ץ שבירושלם וגבירי קושטא לנאמנים והניחו מלגבות מהיחידים עצמם גמירי ומשעבדי נפשיהו בלא קנין אף שדומה לאסמכתא דומיא דערב דב"ד דגמר ומשעבד. ועוד כי בנ"ד כיון שהאמינם השליח והם נתחייבו לפניו הו"ל כאילו נתחייבו בפני חכמי ירושלם עצמם והגבירים דהרי יש לו הרשאה מהם וכחו ככחם והו"ל כאילו הימנוהו החכמים עצמם ואיכא הנאה כדכתיבנא וחייבים בלא קנין כיון דהאמינם השליח דהוי כב"ד. ועוד שהרי כתבו הרשב"א והמרדכי ז"ל ופסקו מרן הב"י ז"ל בספרו הקצר סי' קכ"ט שאם החזיר המלוה שטרו או משכונו עפ"י ערבותו הו"ל כשעת מתן מעות ומשתעבד בלא קנין וה"ט ודאי דכיון דהוציא השטר או המשכון מידו על פיו איכא הוראה דמחזיק ליה לנאמן ובההיא הנאה משתעבד דומיא דשעת מתן מעות דבההיא הנאה דהלוה לו על אמונתו גמר ומשעבד וא"כ מינה נלמוד לנ"ד נמי דהחזיר שטר היחידים שנתחייבו ליתן המעה ליד אלו המתחייבים בכתב ידם זה דאיכא הוראה דהאמינם דפשיטא דבההיא הנאה גמרי ומשעבדי נפשיהו בלא קנין דומיא דערב בשעת מתן מעות דמשתעבד בלא קנין ואין אנו צריכין לעיולי נפשין לטעם אחר דאיכא בנ"ד שהוא ענין הצדקה ופסק מרן הב"י בי"ד סי' רנ"ח דהנודר לצדקה באסמכתא חייב שאין בנדר דין אסמכתא והוא מתשובת הרי"ף ומהר"ם והביאו המרדכי פ' שור שנגח ולא נמצא חולק ע"ז וא"כ כ"ש בנ"ד לאו אסמכתא ממש היא אלא דומיא לאסמכתא כמו הערב דפשיטא דחייבים לשלם בלא שום קנין אך כבר ידוע המחלוקת שיש בין האחרונים ז"ל בזה אם מה שחייב להשלים הוא מטעם הנדר, או הנדר עושה קנין מצד הדין כמו הק"ס, ונ"מ לענין לישאל על נדרו ושאין היורשים חייבים לשלם נדר מורישם. ועיין לכנה"ג ח"מ סי' ר"ז בהגהת הב"י אות ר"ו שהביא זאת המחלוקת בנדר ושבועה באסמכתא ומשם בארה ולכן לא הכנסתי עצמי במבוכה הזאת מאחר כי בנ"ד לכ"ע חייבים מצד הדין מהטעמים הראשונים.

ומעתה נפל הספק שנסתפק השואל לגבי היורש ואנכי הרואה כי ספק זה מסתעף לשני סעיפים והסעיף הראשון הוא אם חייב לפרוע חלקו וחלק חבירי וזה הספק הוא אפי' שהיה חי המתחייב עצמו והסעיף השני הוא לגבי היורש. ונבאר בתחלה את הסעיף הראשון ואחר כך נבוא לבאר הסעיף השני וזה החילי בס"ד:

לכאורה היה נראה שדין זה דומה למ"ש מרן הב"י בספרו הקצר סי' ע"ז ס"א שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד שניהם ערבים זה לזה אעפ"י שלא פירשו ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל, אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחילה וגובה מכל אחד החצי המוטל עליו ע"כ. ואף שהטור ז"ל כתב בשם הרמב"ם והרא"ש דיפרע מאיזה מהם שירצה מ"מ הרי כתב מוהרי"ק בתשו' והביאו הב"י דבדק כל ספרי הר"מ שלפנינו ולא מצא גירסא זו של הטור בהר"מ ונתן טעם לחלק בין שנים שלוו לשנים שנעשו ערבים גם ה"ה ז"ל חילק כן יע"ש. וא"כ נמצא אתה למד לנ"ד דשניהם נתחייבו בשטר אחד הרי הם ערבים זה לזה ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל ואל תשיבני ממ"ש ה' המאסף בסי' ע"ז דמתשו' הרשב"א מוכח דדין זה אינו אלא במלוה בשטר ולא במלוה ע"פ גם הרא"ם ס"ל כן גם הרב גד"ת דף ר"א העלה כן גם הרב ש"ך העלה כן ודחו ראיות מרן הב"י, וא"כ יאמר האומר דבנ"ד שהוא כתב יד ויש לו דין מלוה ע"פ לא נאמר דין זה לסברת הני רבוואתא ויוכל המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא דס"ל דלא נאמר דין זה במלוה ע"פ ואיני חייב לשלם כי אם חלקי ולא חלק חבירי כי אני לא נעשיתי ערב בשבילו דהא ודאי בורכא היא מתרי טעמי, חדא דאתרא דנוא אמון אתרא דמרן היא כידוע ולדעת מרן אין חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה וכל שהיא ההלואה כאחד נעשו ערבים זה לזה אעפ"י שלא פי' וה"ה בחיוב דהוו כהלואה ולא מצו למימר קים לי נגד מרן ז"ל שקבלו הוראותיו. ועוד כי לע"ד יראה דבנ"ד אף הרשב"א יודה דנעשו ערבים זה לזה אעפ"י שלא פי' כדין מלוה בשטר ואע"ג דלשאר מילי אית ליה לכתב יד דין מלוה ע"פ להאי מלתא יש לו דין מלוה בשטר דהרי כל הטעם שכתב הרשב"א במלוה בשטר דהרי הם ערבים זה לזה הוא משום דאל"ה למה לוו בשטר אחד ולא כתבו כל אחד שטר בפ"ע כמבואר בדברי הרשב"א סי' אלף פ"ב וא"כ טעם זה שייך נמי בכתב יד דאי לא תימא שנעשו ערבים זה לזה למה לא כתבו כל אחד שטר ב דבשלמא כשהוא ע"פ בלא כ"י ליכא טעמא לחייבם אכן היכא שכבר כתבו איכא טעמא לחייבם אף שהוא כתב יד ואין לחלק בזה בין בשטר גמור לכ"י וזה פשוט לע"ד עד שלא ניתן ליכתב וכל זה הוא לכאורה דמדמינן לה לשנים שלוו כאחד.

אכן לפי האמת נ"ד דמי לדין שפסק הר"מ פכ"ו מה' מלוה וז"ל שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב ע"כ ופסקו מרן בספרו הקצר סי' ע"ז והרב המגיד כתב בשם הרמב"ן דגובה מזה מחצה ומזה מחצה כדין שנים שלוו אבל הרשב"א הסכים לדברי רבינו וחלק בין שני ערבים לשנים שלוו לפי שכיון שהמלוה אחר הערבות אינו חלה לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל שהרי הם לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין עכ"ל וחילוק זה כתבו מרן הב"י בשם מוהרי"ק במלות שונות גם הרב הנמק"י כתב כן בשם הרשב"א. נמצא אתה למד לפי זה החילוק דדוקא במלוה ופקדון דאיכא למימר דלכל אחד נתן חציו אז אינו יכול לגבות מאחד חלקו וחלק חבירו אבל בערבות שהוא חיוב שמתחייב אין שיעבוד חל לחצאין. א"כ יצא הדין לנ"ד שאינו לא הלואה ולא פקדון אלא חיוב שנתחייבו ושעבדו עצמן לשלם הסך זה בכל שנה דאין שיעבוד לחצאין ויכול לגבות מאיזה מהן שירצה אפי' יש נכסים לאחר דומיא דשני ערבים ואף מי שירצה לחלוק על זה ולומר דכך הוא החיוב כמו הלואה מה שאין הדעת נוטה כן לפי חילוק הרשב"א ומוהרי"ק מ"מ בנ"ד יענה אמן בעל כרחו דדמי לשני ערבים שהרי חיובם זה לא היה אלא לבטחון בעלמא שאם לא ימצאו לגבות מהיחידים שימותו או שירדו מנכסיהם כמו שהיה שחייבים הם להשלים מכיסם וא"כ נמצא דאינו אלא שיעבוד בעלמא ואין שיעבוד חל לחצאין ויכולים לגבות מאיזה מהם שירצה אפי' אם יש נכסים לאחר כמ"ש הרשב"א והר"מ ומרן הב"י ז"ל.

ועוד זאת יתירה כי בנ"ד אפי' תימא דלא דמי לשני ערבים מ"מ ראובן חייב לשלם חלק שמעון כיון שכבר נודע לכל באי שער עירו דגברא אלימא הוא דלא ציית לדינא ופסק מרן בספרו הקצר דאם הלוה גברא. אלימא דלא ציית דינא אז יתבע את הערב ויגבה ממנו ואח"כ יחזור הערב על הלוה ויוציא ואף שיש חולקים בדבר כמו שהזכיר בעל המפה מ"מ במקום זה אין לנו אלא דברי מרן ז"ל.

ועוד שהרי כתב הכנה"ג בסי' ע"ז בהגהת ב"י חות י"ב בשם מוהר"ש ן' וילסיד ז"ל דאפי' שבדין ערב הוא מחלוקת בין הפוסקים בדין שנים שלוו כ"ע מודו דאם האחד אלם דיפרע מן השני הכל יע"ש. וא"כ נראה דבנ"ד אפי' את"ל דדמי לשנים שלוו כ"ע מודו דחייב ראובן לפרוע הכל כיון דשמעון אלם. ועוד שהרי כתב הב"ח והביאו הרב המאסף בסי' קכ"ט והרב ש"ך בסי' הנז' דאם קרוב לשררה ויש לחוש לחורבה כ"ע מודו דנפרעים מן הערב ובנ"ד לפי מ"ש בני עירו איכא למיחש לחורבה וכ"ע מודו דחייב ראובן לפרוע הכל וזה הוא אפי' יש לו נכסים לפרוע וכ"ש בנ"ד כי מטה ידו של שמעון ואין לו לפרוע דפשיטא דחייב ראובן לפרוע הכל והכל תלוי לטעם זה בראות ב"ד לדעת אם הוא כשר או אלם עני או עשיר כמ"ש הרב כנה"ג בסי' ע"ז באות הנז' אכן לפי הטעמים הראשונים אפי' שמעון הוא כשר ועשיר יכולים ליפרע מראובן הכל כדין שני ערבים וזה יספיק א'.

ומעתה חל עלינו חובת ביאור הסעיף הב' לגבי היורש וזה החלי בס"ד כי לכאורה היה וראה כי האי מלתא תליא בפלוגתא בין הרב מוהר"ם גאלנטי ובין הרב מרדכי לוי ז"ל בס' דרכי נועם ח"מ כסי, "א דלדעת הרמ"ג ז"ל אם יוכלו לברר שנעשה תב ליד זה בפרסום וידעו אותו יחידי העיר אית ליה קלא ולא מצי למימר פרעתי והוא לפי הטעמים שכתב בעה"ת בשער י"ג ח"א משם הראב"ד דה"ט דנאמן לומר פרעתי בכתב יד מפני שאין לו קול כמו שיש למלוה בשטר ועדים לא זכר איתה בעת הפרעון לפיכך אינו יכול לומר לו שטרך בידי מאי בעי אי נמי שטר שיש עליו עדים יש להקפיד עליו שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו אבל כתב ידו סבור שאינו יכול לקיימו אלא מפיו לפיכך אינו מקפיד לחזרתו ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בב"ד אינו יכיל לטעון ולומר פרעתי וגם לטעם הא' היה ראוי לומר כן שהרי כיון שהוחזק בב"ד יש לו קול ולא היה ראוי לשכוח אותו ע"כ. ומה שהקשה הרב גד"ת ז"ל בטעמים אלו יע"ש בס' הנז' להרב הנז' שישבם על נכון. אכן. הרב בעה"ת סיים וז"ל ויש תימא איך קא מקשי עליה אי משום קלא כיון שהוחזק וכו' אית ליה קלא שזה אינו כדאמרינן העורר על השדה וכו' ואמרינן עלה ל"ש אלא עד אבל דיין לא איבד את זכותו וכו' דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אם לא קראוהו והדיינים חותמים אעפ"י שלא קראוהו וכו' וכיון דבלא קריאה חותמין מי יוציא הקול ממ"ש בו הילכך איתיה לטעמא דהרי"פ וכותיה מסתברא עכ"ל. והנה הרב גד"ת כתב וז"ל ויש לי תימא על תמיהה זו דאי משום וכו' ליכא קלא מאי קא מיבעיא ליה לרבא בר נתן בהוחזק בב"ד אי גבי ממשעבדי פשיטא דלא גבי וכו' ומאי קא מותיב רמי בר חמא מההיא דשלש גיטין וכו' ולמה הוצרך לשינויא דבשעת כתובה שעבד נפשיה ותו וכו' יע"ש בספרו באורך. והרב מוהר"ם גאלנטי ז"ל תמה על תמיהה זו של הרב גד"ת שהרי דברי בעה"ת הם סוגיא מבוארת בכתובות דאין הדיינים קוראין השטר וא"כ מה קול יוציאו וקושיות אלו שהקשה הרב ז"ל הם שייכות בפשטא דשמעתתא עם ההיא דכתובות ועלינו חובה לתרץ הסוגיות ומחמת זה דרך לו דרך אחרת בכונת הש"ס דהאי הוחזק בב"ד מיירי שידעו הדיינים הענין שהודיע להם הלוה וכו' והביא ראיה לדבריו מדברי בעה"ת בשער זה ח"ג ועפ"י ישב הסוגיות וישב ג"כ דברי כת המתמיהין דאינהו לא אמרי דבדהוחזק בב"ד לא מהימן לומר פרעתי אלא בכה"ג דידעו הב"ד הענין דאיכא קלא וכו' אכן הרב בעה"ת הבין בדבריהם דהיינו אפי' לא ידעו הב"ד מהות הענין ולכך הוקשה לו דאיך יוציאו הקול וכו' יע"ש בספרו באורך הרחבת הענין במתק לשונו ז"ל וספרו מצוי ביד כל אין צורך להעתיק לשונו. אכן אני הצעיר אחרי המחילה רבה מכ"ת לא נהירא לי פי' זה דכיון דסתם הוחזק בב"ד היינו בלא ידיעת הענין היכי קאמר רבא בר נתן סתמא הוחזק כת"י בב"ד מאי הו"ל לפרש דבריו ולומר וידעו ב"ד הענין כיון דאין זה במשמע הוחזק והראיה שהביא מדברי הרב בעה"ת לא מכרעא דס"ל פי' זה דידעו ב"ד הענין דהרי כל מה שהוסיף הרב הוא כיון דחזק כתב ידו בב"ד ושהוא מסרו ופי' הרב ז"ל דכונת שהוא מסרו היינו שהודיע לב"ד שהוא מסרו ועל זה בנה יסודו אכן לענ"ד דאין פי' שהוא מסרו שהודיע לב"ד אלא הכונה היא דהוחזק כתב ידו בב"ד והוא מסרו בפני ב"ד ליד ב"ח אבל לעולם דלא הודיע לב"ד מהות הענין כשאר קיום ב"ד וכל כי האי מלתא הו"ל לבעה"ת לפרושי יותר בביאור ולא בלשון זה דאיכא למימר כדפרישנא ולפי פירושי זה לא קשיא אמאי לא ביאר רבא בר נתן ג"כ זה שמסרו דהא כיון דהבעיא היא בהוחזק עפ"י עצמו מסתמא ודאי בא המלוה עמו ומסרו לפנינו ולא צריכא למימר ומדברי רשב"ם פשיטא דאין שום ראיה לפי' זה של הרב והוא עצמו לא כתב אלא ורמז מזה יש ברשב"ם וכו' יע"ש. גם מה שיישב בזה כת המתמיהין דאינהו מיירי בכה"ג לא נהירא לע"ד דהרי דברי הראב"ד ז"ל שהביא בעה"ת שהוא מן המתמיהין מוכח דאף בהוחזק בב"ד בלי ידיעת הב"ד אית ליה הכי דהרי כי היכי דלטעם הב' בהוחזק בב"ד בלי שום ידיעה לא מצי למיטען פרעתי משום דליכא טעמא דסבור הייתי ה"נ לטעם הא' דהרי בחדא מחתא מחתינהו הראב"ד ז"ל וגם לטעם הראשון היה ראוי לומר כן דמשמע דבזה הענין שאמר לטעם ב' היה ראוי לטעם ראשון ולטעם הב' כיון דהוחזק בב"ד סגי אף שלא ידעו הב"ד מהות הענין וא"כ קשיא להו קושית בעה"ת דמהיכן יוציאו הקול אכן אני הצעיר נלע"ד לישב הכל באופן אחר והוא דהן אמת דהדיינים אינם צריכים לקרות השטר ואינם יודעים מהות הענין אכן כיון שהוא כתב יד ובא הוא עם המלוה ומסרו בפנינו ממילא ידעי ב"ד שהוא חוב שנתחייב לזה דהא אינו עדות אלא שאינם יודעים הסך ומין החוב מאיזה ענין הוא וכיון שכן ב"ד מפקי קלא שפ' מסר כתב יד לפ' ולהכי איבעיא להו כדכתיבנא אכן הרב בעה"ת ס"ל דכיון שאינם יודעים מה שכתוב בו ואפשר שהוא כתב יד שובר על איזה שטר שהיה לו על האחר לא מפקו קלא כלל שמסר כ"י ולישב הסוגיות לדעתו צ"ל כמ"ש הרב מוהר"ם גאלאנטי ז"ל והוא דוחק כדכתיבנא ולכן הרב גד"ת תמה על תמיהת בעה"ת כנ"ל.

איך שיהיה סיים הרב הנז' וז"ל הנך רואה כי נתבאר דפליגי רבוותא בכ"י די"א דאינו נאמן לומר פרעתי וכו' והם הרז"א והרשב"א ז"ל וכמה אלופים לראשי וי"א דנאמן לומר פרעתי והם הרי"ף והר"מ והרא"ש וסיעתם קדישא ונתבאר כמה מיני טעמים שונים בסברא זו וכו' יע"ש. ולפי הנך טעמי יש לדון בנ"ד דבכ"י זה אינו נאמן לומר פרעתי לכ"ע דע"כ לא נחלקו הני רבוותא אלא בכ"י שנעשה בין המלוה ללוה אמנם כ"י זה אם יוכלו לברר דבריהם רבני צפת תוב"ב שנעשה בפומבי ע"י ב"ד הצדק וכו' וכן נעשה ונתפרסם הדבר בכל עיר צפת תוב"ב ויחידי סגולתא קרוב אני לומר דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכ"ע יודו דלא מהימן לומר פרעתי דלא גרע משטר בלא עדים שנמסר בפני עדים שכתבנו לעיל דלא מהימן לומר פרעתי וכו' ולא גרע מהני טרי דכתיבנא לעיל שטרי מוקדמים ובלא אחריות ושטרות העולים בעש"ג שאעפ"י שאינו גובה ממשעבדי כ"ע לאו דינא גמירי ולענין פרעתי לא מהימן וכו' כ"ש בנ"ד דהויא ליה להאי כתב יד קלא דלא פסיק ומפרסם טובה ויודע שיוכלו לקיימו דבשלמא בדיינים קאמר הרב בעה"ת דלא קראי הכתב יד מאין יוציאו הקול אבל בנ"ד לאו ב"ד לחודייהו אלא ערי ושכבי כל העם מקצה ידעו בזה למזהר זהיר עכ"ל, והן אמת כי מ"ש דלא גרע משטר בלא עדים וכו' הוא תמוה לענ"ד דהרי חזינן דגרע דהתם גבי ממשעבדי כיון שמסרו בפ"ע ועדי מסירה כרתי כמ"ש לעיל משא"כ הכא דאף דמיפרסם טובא לא גבי ממשעבדי וצ"ל דכונת הרב ז"ל היא לענין הקול דוקא דלא גרע קול זה מקול דהתם אבל לעולם דלענין משעבדי גרע והוא דוחק דהא טעמא דמשעבדי נמי הוא משום קלא ונמצא דעדיף קול דעדים מהך קול דהכא וה"ה לענין, פרעתי אכן מ"ש מההיא דמוקדמים וכו' הדין עמו נמצא לדעת הרב ז"ל דכל היכא שנעשה בפרסום לא מצי למיטען פרעתי וה"ה בנ"ד אם יוכלו לברר שנעשה בפירסום וכל יחידי נא אמון ידעו זה לא מצי למימר פרעתי. גם הטעם האחר שכתב הרב ז"ל וז"ל ובר מן דין דבנ"ד לא מצי למימר פרעתי לפי שכשנעשה כתב יד זה תכף הלך לו אל ארצו ושוב לא שב לצפת תוב"ב א"כ אם יאמר פרעתי יאמרו ע"י מי שלחת המעות ואם אינו מברר, ידים מוכיחות דמשקר וכו' ואם יאמר ע"י פו"פ ומתו וכו' יאמרו לו הרוצה לשקר ירחיק עידיו ותו דמתירא לומר ששלחם שיאמרו הבא ראיה שהביאם אלינו וכו' ואם כה יאמר שבכתבם מסרם יאמרו הבא הכתב הנז' ואם לאו רגלים לדבר ששקרנא וזייפנא את, דדרך הפורע לחבירו ע"י שליח לוקח בידו לראיה או כתב המשלח או לפחות הודאת השליח וכו' יע"ש. גם טעם זה שייך בנ"ד שהרי היה להם לשלוח סך זה ליד הפקידים אשר בקושט' יע"א ככתוב בשטר חיובם ואם יאמרו פרענו יאמרו להם הבא ראיה שהגיע לידינו או כת"י שסידרנו לכם שתמסרו ביד פ' או לפחות הודאת השליח שנתתם לו ואם אחת משלש אלה לא יבררו לא מהימנו לומר פרענו דרגלים לדבר ששקר הם טוענים כמ"ש הרב ז"ל וכי היכי דהם עצמם לא מצו למיטען פרעתי כי אם באחת משלש אלה ה"נ היורש דהא כל מה דאבוהון מצי למיטען טענינן ליה ליורש ולא טפי מיניה כידוע ואם כן כיון דבנ"ד אין להם שום ראיה מאלו ל"מ למיטען פרעתי וחייב היורש לשלם מנכסי אביו הפחת שפיחת דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו, אכן הרב מרדכי הלוי ז"ל חלק על הרב ז"ל וכתב דכיון דלא ביארו הפוסקים חילוקים אלו משמע דלא פלוג רבנן וכיון דרוב כתבי יד לית להו קלא לא פלוג רבנן בין כתב יד לכתב יד ובכולהו נאמן לומר פרעתי וגם לטעם השני אמר דקשה בעיניו להוציא ממון עפ"י אומדנות אלו וכו' יע"ש בספרו הנז' סי' ל"ב באורך וא"כ לפי דבריו בנ"ד נמי מצי למימר פרעתי ואנן טענינן ליורש, אכן אני הצעיר נלע"ד להביא ראיה לטעם הב' של הרב מוהרמ"ג ז"ל שיש כח להוציא ממון עפ"י טענה זו דלא שלח חובו ע"י שליח שהרי כתב הרדב"ז בסי' קמ"ח תוך התשובה וז"ל הא למדת דלא טענינן ליתמי אלא טענה שיש בה ב' דברים דשכיח ואין הדבר מוכח שהוא שקר וא"כ בנ"ד נמי לא שכיח וכו' ועוד שהדבר מוכיח שהוא שקר שהרי הלך למרחק והפקדון בחנותו וגם לא שלח לו חובו משם וזה מוכיח שהוא שקר ע"כ. גם כתב עוד שם ויש להביא ראיה לדין זה מההיא דמת בגו זימניה דחזקה לא עביד איניש דפרע גו זימניה והשתא אם בשביל חזקה זו מפקינן מיתמי אפי' קטנים כ"ש הכא בנ"ד דאיכא פנקס וקרובים יודעים שזה החוב עדין קיים וראובן הלך למקום אחר ומת שם דחזקה לא שלח לו חובו משם ולצררי לא חיישינן שהרי מת במקום שלא היו שם ישראל והרי מת פתאם וכתבו הפוסקים דמת פתאם לא חיישינן לצררי עכ"ל, הרי לך שכתב דכל היכא דהלך למקום אחר חזקה לא שלח חובו ואם יטענו ששלח הוי דבר דמוכח שהוא שקר וזה היה אפי' שמת הוא שם דאפשר למימר ששלח לו חובו משם עפ"י כתבו של יה והניח הכתב בידו לראיה אפ"ה כיון שאין הראיה ביד היתומים חזקה דלא שלח לו חובו וכ"ש היכא שהוא עצמו חי ואין בידו ראיה דפשי' דמוכח שהוא שקר ולא מצי למימר פרעתי כמ"ש מהרמ"ג ואילו היה רואה מוהרמ"א תשובה זו לא הוה קשה בעיניו ומתורתו של מוהרדב"ז מצאנו טעם אחר לנ"ד נמי שהקרובים ובני ביתו וממעט רוב העיר יודעים שהחוב הזה קיים דפשיטא דלא מצי למיטען פרעתי וה"נ לא טענינן ליורש כמ"ש מוהרדב"ז ז"ל וגם לטעם הראשון רשום בזכרוני שראיתי לאחרון זמנינו כמוהרמ"י נר"ו בספרו הנדפס מחדש הנק' משאת משה חח"מ שהסכים לדברי מוהרמ"ג ז"ל מטעם דאפושי פלוגתא לא מפשינן הוא כלל מוסכם והרב מוהרמ"א לא מצא שום סתירה לדבריו מדברי הפוסקים לכן נקטינן כדברי מוהרמ"ג ז"ל יע"ש בספרו באורך כי כעת אינו מצוי בעיר הזאת וא"כ זכינו לדין דלא מצי למימר פרעתי בנ"ד מטעם מוהרמ"ג ז"ל.

ועוד נ"ל טעם אחר לנ"ד שלא לפסוק כמוהרמ"א משום דהוא עצמו סיים וכל זה לענין דינא קאמינא אבל לנ"ד לא מלאני לבי לפוטרו וכו' יע"ש. והטעם ודאי משום זכותא דהקדש נתיירא לעשות מעשה להפסיד ההקדש וכיון שהפוטר עצמו לא מלאו לבו לעשות מעשה להפסיד ההקדש איך אנו נלמד מדבריו לעשות מעשה להפסיד ההקדש מה שלא מלאי לבו הוא עצמו לעשות וכ"ש שמוהרדב"ז מסייע למוהרמ"ג בטעם השני ומוהרמ"י מסייע למוהרמ"ג בטעם הא' דפשיטא ודאי דיכולים אני לעשות מעשה להוציא ממון עפ"י ז"ל וכ"ש דאיכא טעם הג' דבני ביתו יודעים שהחוב הוא קיים דאז אפי' מוהרמ"א עצמו יודה דלא טענינן להו ליתמי שקר מפורסם כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה הרדב"ז בתשו' הנז"ל.

ועוד נלע"ד דבנ"ד אפי' מוהרמ"א יודה דלא מני היורש לומר פרעך אבא והוא ממ"ש הרדב"ז ז"ל בסי' צ' והזכירו הרב המאסף בלי חולק וז"ל אבל נ"ל דבנ"ד אפי' שלא מסר בפני עדים הוי שטר גמור דטעמא דכ"י לא הוי כשטר משום דמצי למיטען פרעתי ואנן טענינן ליתמי מה דהוה מצי אבוהון למיטען וקי"ל דלא טענינן להו אלא מילתא דשכיח והכא פירעון לא שכיח חדא וכו' ותו דבשלמא חוב מבורר עביד איניש דפרע אבל חוב שלא נתברר נא שכיח דפרע ולא טענינן ליורש ע"כ וא"כ דון מינה לנ"ד דאין חיובם מבורר עד שיגבו מהיחידים ואפשר שלא יפחות מסך פ' גרושי' ולא יהיו חייבים כלום לא שכיח דפרע קודם שיגבו מיחידים ויתברר חיובי וא"כ כיון שבנ"ד לא גבו מהיחידים לא שכיח דפרע ולא טענינן ליורש אלא מידי דשכיח כמ"ש הרדב"ז ז"ל ובהא כ"ע מודי דחייב היורש לפרוע כל שנתקיים כתב ידו של אביי בב"ד ולא מצי למיפטר נפשיה בטענת פרעתי כיון דאין החוב מבורר ער היום שיגבו מהיחידים והם לא גבי.

ועוד נלע"ד כי בנ"ד שאין משפט זה גלוי לכל שיתחייב בדבר הדומה לאסמכתא בלי שום קנין לא מהימן לומר פרעתי עד שיביא ראיה שנתן. ומנא אמינא לה ממ"ש בש"ס פ' השותפין דף ה' במשנה כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אעפ"י וכו' מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ע"כ. ואמרו בש"ס אמר ר"ל הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך תוך זמני אינו נאמן וכו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד איניש דפרע גו זימניה וכו' והקשו לאביי ורבא ת"ש בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה וכו' ה"ד אילימא דא"ל פרעתיך בזמני אמאי לא אלא לאו דא"ל פרעתיך תוך זמני אלמא לא עביד איניש דפרע גו זימניה, שאני הכא דאמר מי יימר דמיחייבו לי רבנן ע"כ. ופירשב"ם הילכך אפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן ע"כ ובמשנה פי' ג"כ וז"ל בחזקת שלא נתן אם בא הראשון ותבעו לדין וכו' וזה אומר נתתי חלקי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה גלוי לכל ועד שיחייבהו ב"ד אינו עשוי ליתן ע"כ. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שכנים דין ב פסק וז"ל אחד מן השותפים וכו' אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממנו כדין כל הנשבעין ונוטלין עד שיביא ראיה זה שנתן לו ע"כ ושבועה זו לא ידענו מהיכן יצא לו וה"ה כתב וז"ל הוא כדין הנשבעין ונוטלין ואפי' במלוה בשטר אי אמר ליה אישתבע לי דלא פרעתיך משתבע ליה ע"כ. ובודאי שכונתו רצויה דמלוה בשטר עדיפא מהך חזקה וכיון דהתם אי אמר ליה אישתבע לי צריך לישבע הכא דקלישא טפי אף דלא אמר ליה צריך לישבע אכן הטור ז"ל בסי' קנ"ז כתב בשם הרמ"א שנוטל בלא שבועה דטפי הוי בחזקת שלא נתן מקובע זמן לחבירו וא"ל פרעתיך בזמני דקי"ל דשקיל בלא שבועה ע"כ ומשמע דהטור הכי ס"ל מדהביא ס' הרמ"א באחרונה גם מרן הב"י כתב דהרמב"ן ס"ל כהרמ"א ונראה ודאי דסברת הרמ"א היא מוכרעת דהך חזקה עדיפא מחזקה דגו זימניה דהרי אביי ורבא דס"ל דפרע איניש גו זימניה הכא מודו דבחזקת שלא נתן כיון שאין המשפט גלוי. ומעתה קשה על הר"מ ז"ל דכיון דהוא פסק פי"ד מה' מלוה דין א' דהפוגם שטרי או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע וכו' לא יפרע אלא בשבועה ואם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע שלא בשבועה ע"כ. וכתב ה"ה דהיינו כר"ל וכמ"ש בגמ' דגבי אפי' מיתמי שלא בשבועה ודעת רבינו דהוא הדין לכל השאר וכ"כ מרן הב"י בסי' ע"ז משם הרמב"ם דאם אמר לו פרעתיך תוך זמני נפרע שלא בשבועה וא"כ כיון דאפי' בההיא חזקה דקלישא לדעת אביי ורבא פסק דנפרע שלא בשבועה כ"ש בהך חזקה דמודו בה כ"ע ואיך פסק דצריך שבועה. וראיתי להרב לח"מ שהק' להר"מ קושיא זו באופן אחר דבש"ס משמע דמדמי הך חזקה לההיא דפורע גו זימניה ולזה תירץ דלאו לכולא מלתא מדמינן לה אלא כי היכי דהתם אינו נאמן ה"נ איני נאמן אבל לעולם דהכא. צריך שבועה והתם לא, אכן לפי מה שהוכחנו דהך חזקה עדיפא טפי מההיא חזקה דגו זימניה נפל תירוצו זה של הרב לח"מ דהא לא אפשר לומר דלאו לכולא מלתא מדמינן לה דהרי אדרבא הך חזקה עדיפא וכיון דאשכחן התם דגובה בלא שבועה כ"ש הכא ולא יספיק לנו טעם ה"ה לקושיא זו. וראיתי להרב גד"ת בדף צ"ד ע"ג רנה לישב ג"כ דעת הר"מ והרחיב עלינו את הקצר ותוכן דבריו הוא דהר"מ ס"ל דהך חזקה דמי יימר לא מהני אלא לומר דאינו בחזקת שנתן ונאמן חבירו בשבועה יע"ש בספרו באורך ומלבד שהוא פי' דחוק בדברי המשנה דאמרה בהדיא ה"ז בחזקת שלא נתן, ימי הכריחו להר"מ לפרש כן עדין קושיתינו כמקומה עומדת דהרי מוכח דהך חזקה עדיפא מחזקת דר"ל ואיך אפשר לפרש פי' זה שכתב הרב גד"ת דלא מהני הך חזקה כולי האי לומר דבחקזת שלא נתן ויגבה בלא שבועה וזהו כל כחי של הרמ"א ז"ל. וכשאני לעצמי היה נלע"ד לומר דע"כ לא אמר הר"מ. דגובה בלא שבועה אלא דוקא במלוה בשטר דאית ליה למלוה תרי חזקי חדא שלא פרעו תוך הזמן והאחרת שטרך בידי מאי בעי' אך במלוה ע"פ דליכא אלא חזקה דאין אדם פורע תוך זמני לא מהני לגבות בלח שביעה כיין שהלוה טוען ברי שפרעו ואף שבגמר' אמרו דגובה מן היתומים שלא בשבועה הייני דיקא משום שאין אדם מכחישו אבל היכא שהלוה טוען שפרעו צריך לישבע וכ"כ הטור בסי' ע"ח בשם הרא"ש ז"ל וכיוצא בזה כתב הרב ש"ך בסי' ע"ח לישב דברי הרב המפה דכאן פסק דאין צריך שבועה כלל ולקמן ריש סי' שי"ז פסק כהמחבר דצריך לישבע אחר הפירעון וכתב ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דוקא דכיון דמסייע ליה שטרא אין צריך לישבע אפי' אחר הפירעון ועוד דלענין לאחר פירעון ודאי דאין חילוק בין מלוה בשער למלוה ע"פ ע"כ. ולדעת הר"מ אינו דוחק לומר כן דכיון דעל שטר קא מיירי בהדיא משא"כ דברי מור"ם שהם בסתמא ומשמע אפי' במלוה ע"פ גם הדחיה האחרת לא שייך בדברי הר"מ משום דשבועה זאת היא קודם פירעון ובודאי יש חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ ועד"ז מתישבים ג"כ דברי מור"ם דכאן מיירי לשבועה דקודם פירעון ולהכי פסק דאין צריך לישבע אבל לעולם דלאחר פירעון צריך לישבע כמ"ש בסי' שי"ז ומעתה ל"ק על הר"מ ז"ל דכיון דהכא ליכא שטרא דקא מסייע ליה אלא חזקה דמי יימר לחודא פסק דצריך שבועה דומיא דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דצריך שבועה במלוה ע"פ והא נמי דכותא דאף דעדיפא מההיא מ"מ לא הוי כתרי חזקי דשטר ותוך זמ' אכן מה אעשה כי מדברי מרן הב"י בסי' ע"ח משמע דס"ל לדעת הר"מ דאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ שהרי הטור כתב דגובה מן היתומים בין בשטר בין מלוה ע"פ וכתב הר"י בן מיגאש דגם מהלוה עצמו נפרע שלא בשבועה וכן כתב הרי"ף וכו' ומשמע דדברי הרי"ף והר"י אבן מיגאש הם אפי' במלוה ע"פ וכתב מרן הב"י ז"ל דדעת הר"מ כרבותיו משמע דס"ל כן אפי' במלוה ע"פ גם הרב ש"ך כתב דקודם פירעון ליכא שום פוסק דס"ל דצריך לישבע והרא"ש לא אמר אלא הסת והיינו לאחר פירעון ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה וצ"ל דהר"מ ס"ל דאיה"נ דלדעת אביי ורבא עדיפא הך חזקה מההיא דתוך זמן משום דאינהו ס"ל דאדם פורע תוך זמן אכן לדעת ר"ל דס"ל דאין אדם פורע תוך זמן עדיפא הך חזקה מהך דמי יימר, וה"ט משום דהך חזקה היא שוה בכל אדם דאיני פורע תוך הזמן משא"כ הך חזקה דמי יימר אם הוא ת"ח שיודע הדין לא שייך הך חזקה ואם כן אפשר שאף שאינו יודע הדין הוא עצמו שאל לאיזה ת"ח והודיע לו הדין שחייב ליתן ופרע לו ולכן צריך לישבע משא"כ בחזקה דאין אדם פורע תוך זמן דאלימא טפי שהיא שוה בכל אדם ולא תליא בידיעה כנלע"ד. ומר"ן בספרי הקצר פסי בסי' קנ"ז כדברי הר"מ וכתב הסמ"ע וז"ל הטור כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שהרמ"א חילק וס"ל שניטל בלא שבועה וכו' ואפשר דכיון שזה בא להוציא מחבירו משום הכי פסק בעל הש"ע כדברי הר"מ עכ"ל. יכתב עליו הרב ש"ך וז"ל לא ידענא מאי קאמר דהא גם באומר פרעתי בא להוציא מחבירו ונוטל בלא שבועה וכו' יע"ש. ובודאי שנראה תמיהה רבתי על הסמ"ע ז"ל. אכן אני הצעיר נלע"ד שאין כונת הסמ"ע ליתן טעם לעיקר הדין של הר"מ כמו שהבין הרב ש"ך דא"כ היל"ל משום הכי פסק הר"מ וצריך שביעה אלא שהסמ"ע הקשה על מרן אמאי פסק כהר"מ דדבריו תמוהים ולא כהרמ"ה דמיסתבר טעמיה ולזה תירץ דכיון שהוא להוציא מחבירו ומנא להרמב"ם ז"ל שהחמיר על התובע לישבע פסק כותיה אף שדבריו תמוהים דבכל ענין דאיכא פליגתא במוציא מחבירי צריך לפסוק חומרא לתובע וקולא לנתבע ולהכי פסק כהר"מ משא"כ באומר פרעתי אף שבא להוציא ליכא שים פוסק דס"ל דצריך לישבע ונסתלקה תמיהתו מעל הסמ"ע.

איך שיהיה נמצינו למדים מסוגיא הזאת דכל היכא שאין דינו פשוט לחיובא לא מצי לומר פרעתי עד שיביא ראיה לדבריו אלא שלדעת הר"מ ומרן צריך חבירי לישבע ולדעת הרמ"א והרמב"ן אין צריך לישבע ומסוגיא זאת הביא הרב מוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' ל"ז דלא מני לומר וכו' חייב לי במגו דהחזרתי דכיון שהוא נטל כסבור שעשה כדין אינו עשוי להחזיר אלא עפ"י ב"ד דמחייבו ליה יכו' יע"ש בספרו באורך. ורשום בזכרוני שבספר משאת משה ח"מ סי' ל"א הביא ג"כ משם הרב פני משה שהביא ראיה מסוגיא זו דכל מלתא דלא ברירא חיובא לא מצי לומר פרעתי וגם הוא הסכים כן לענין דינא יע"ש כי כעת אין ספרים אלו מנויים בידי להעתיק לשונם אכן זכורני כי הרב משאת משה הקשה לס' הרבנים הנז' דא"כ בסוגיא דערכין ריש פ' שום היתומים כשהקשו לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ממתני' דשום היתומים ל' יום והוצרכו לאוקומי בב"ח גוי שקיבל לזו ולא קיבל לזו לוקמא בב"ח ישראל ובמילתא דלא ברירא חיובא שאין אדם עשוי ליתן עד שיחיבוהו ב"ד וליכא למיחש לא לפירעון ולא לצררי ולכך נזקקין לנכסי יתומים ואנכי הצעיר עמדתי מרעיד דהרי תלונתו זאת אינה על הרבנים הנז' כי הרבנים מתניתא אייתו בידייהו וע"כ צריך למשכוני נפשין לישב הסוגיות אהדדי ולכן נלע"ד לתרץ בשני אופנים האופן הא' הוא שהרי כתב הטור בסי' ק"ח דהא דמית גו זימניה דנפרע אפי' מהיתומים קטנים במלוה ע"פ היינו כשנתקבל העדות בחיי אביהם שאל"כ אין מקבלין עדות בפני קטן יהוא מוסכם כמ"ש מר"ן הב"י יע"ש מעתה נסתלקה הקושיא לפ"ז דכיון שהוא מלתא דלא ברירא חיובא כגון ההיא דשותפין דלא יפרע עד שיחייבוהו ב"ד א"כ צ"ל דלא תבעו זה בחיי אביהם לב"ד ולא ידע שהוא חייב בדין ולכן לא מהימן לומר פרעתי אלא עתה תבע ליתומים ואם כן צריך לקבל העדות עתה שסמך לו כותל ואין מקבלין עדות בפני קטן ומתני' מיירי ביתומים קטנים לכך הוצרכו לאוקומי בב"ח גוי ולמסקנה כשחייב מודה. ובאופן הב' הוא עמ"ש ה"ה ז"ל עמ"ש הר"מ ז"ל פי"ב מהלכות מלוה דין ב' וז"ל שט"ח אפי' היו בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים וכו' וכתב הראב"ד ואם כתב בו שיהא נאמן אפי' על שובר למה לא יגבה בו אלא לפי הקושיות שהקשו על רב אשי במ' ערכין ולא תירץ זה התירוץ בשטר שיש בו נאמנות ש"מ אין שום נאמנות מועיל לקטנים ע"כ. וכתב עליו ה"ה ז"ל ואין צורך להשיב בזה וכו' אבל הראיה איני מכיר לפי שיש לדחות דכי היכי דלא אמר שמתיה ומת בשמתיה לפי שאינו מצוי לא אמר נאמנות וכו' יע"ש, מעתה לפי זה יתורץ ג"כ קושיא זאת דלפי שאינו מצוי דבר זה שאין המשפט גלוי לא תירצו כן כי היכי דלא תירצו הא דשמתיה ונאמנות כמ"ש ה"ה ז"ל. והן אמת שזכורני שהרב משאת משה תמה על דברי ה"ה אלו שאמר כי היכי דלא אמר שמתיה וכו' שהרי אמרו שם בסוגיא דערכין מאי בינייהו איכא בינייהו וכו' אי נמי שמתיה ומת בשמתיה שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה ופי' רש"י שלחו מתם בדשמתיה ומית בשמתיה מיתוקמי כל הנך מתנייתא דלעיל א"כ נמצא דהרי אוקמו בש"ס מתני' בשמתיה אף דלא שכיח והיכי קאמר ה"ה כי היכי וכו' יע"ש. בספרו אכן נר' שכשכתב זה לא היה ספר לח"מ מצוי אצלו שכתב על דברי ה"ה דלא ס"ל כפירש"י אלא מפרש דשלחו מתם בשמתיה בשחייב מודה אבל לא דהני מתנייתא איירו בהכי יע"ש בספרו. ואני הצעיר נלע"ד להביא ראיה לפי' זה של ה"ה ז"ל מסוגיא דמס' בתרא דף קע"ד שהביאו שם פלוגתא דרב פפא ורב הונא ואמרו מאי בינייהו איכא בינייהו בשחייב מודה אי נמי שמתיה ומית בשמתיה שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה, ע"כ והתם לא הביאו הני מתנייתא דהכא שהקשו לרב אסי ואפ"ה אמרו שלחו מתם ובודאי שפי' הוא כמ"ש ה"ה דשמתיה הוי בחיוב מודה וכן פירשב"ם שם יע"ש ולא כמ"ש רש"י דמתנייתא מיתוקמו בהכי וא"כ נמצא שדברי ה"ה נכונים ובהכי מיתרצה קושיתו לדברי הרבנים ג"כ והסוגיות אהדדי, אכן אי קשיא בסוגיא זו דערכין הוא מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל דלפי מ"ש ה"ה דמת תוך זמנו גובה אפי' מהיתומים קטנים א"כ אמאי לא תירצו בש"ס כן במס' ערכין כשהקשו לרב אסי מהני מתנייתא והוא ז"ל כתב ואולי דגם זה אינו מצוי כ"כ יע"ש בספרו ואף שהוא ז"ל בדרך אולי קאמר לה, אנכי לא ידעתי אסברהו כלל דילמא זה אינו מצוי וכי להיותו תוך הזמן לא שכיח שימות והנכון בזה הוא מ"ש הרב בעה"ת בשער י"ד ח"א וז"ל וכן כולה סוגיא דשום היתומים דלא מתרצינן למתני' בתוך זמן לרב פפא ולרב הונא היא ע"כ וכונתו היא ודאי כמו שפי' הרב גד"ת דההיא סוגיא לא מיתרצה בתוך זמן משום דכיון דבטעמא דההיא שמעתא איפליגו רב פפא ורב הונא צריכנא לאהדורי לתרוצי מתני' כחד מינייהו ואי נתרץ בתוך זמן הויא דלא כחדא מינייהו דהא תרויהו כאביי ורבא ס"ל דאדם פורע תוך זמנו כמ"ש בריש השותפין ומעתה תפול התימא על דברי התוס' שם בריש השותפין שכתבו ומיהו יש להביא ראיה דאפי' רב הונא וכו' לא גבי מהיתומים קטנים וכו' מדפריך לרב אסי ודחיק לשנויי בב"ח גוי וכו' ולא משני הב"ע בשלא הגיע זמנו בחיי האב ואין לומר דההיא סוגיא סברה כרב פפא דהא במסקנא משני בשחייב מודה והאי שינויא ליתא אליבא דרב פפא עכ"ל. והא ודאי דבריהם תמוהים לפי זה דכיון דרב הונא ס"ל כאביי ורבא היכי מצי לשנויי בתוך זמן דהוי דלא כחד מינייהו וכמו שהגדיל התימא עליהם הרב גד"ת יע"ש בספרו באורך.

ואני הצעיר נלע"ד לישב דברי התו' בשני אופנים. האופן הא' הוא במה שדקדקו התו' לומר ודחיק לאוקומי וכו' וכונתם רצויה דבשלמא לפי המסקנא שתירצו בשחייב מודה שאינו דחוק אין להביא ראיה זאת מדלא תירצו בתוך הזמן משום דאיכא למידחי כמ"ש בעה"ת דרצו לאוקומי מתני' כחד מינייהו, אכן בס"ד שלא תירצו כן כי אם בב"ח נכרי לא ניחא להו דברי בעה"ת משום דאינהו ס"ל דאי הוה מצי לתרוצי במת תוך זמן טפי עדיף לתרץ כן אפי' דליתי מתני' דלא כרב פפא ורב הונא מלתרוצי האי דוחקא דב"ח גוי, ומדלא תירצו כן משמע דאפי' לפי טעמו של רב הונא במת תוך זמן לא גבי מיתומים קטנים. והאופן הב' הוא עמ"ש הרב חידושי הלכות וז"ל ואע"ג דלית הלכתא כרב פפא מ"מ מצינן למימר דההיא סוגיא סברה כאביי ורבא וכו' דכיון דלא הוזכרה שם זאת הסברה ל"ל למימר דסוגיא סתמא דתלמודא דהתם אזלא דלא כהלכתא עכ"ל. וכונתו מבוארת שנקשה ממ"ש התו' ואין לומר וכו' דהא במסקנא וכו' דמשמע דאי לאו האי דמסקנא הוה מצינן למימר דסברה כרב פפא שהוא דלא כהלכתא א"כ בענין אביי ורבא דליכא הוכחה דס"ל לסוגיא כר"ל לימא דההיא סוגיא ס"ל כאביי ורבא ולכך לא תירצו כן אבל לעולם דלר"ל גבי אפי' מיתומים קטנים ולזה תירץ ואע"ג וכו' יע"ש. וא"כ נמצא דהתו' קשיא להו למימר דסוגיא סתמא דתלמודא אזלא דלא כהלכתא כיון דלא הוזכרה סברה זו שם נסתלקה תמיהת הרב גד"ת מעל דברי התו' כאשר יראה הרואה אכן הקושיא האחרת שהק' הרב גד"ת על מ"ש התו' עוד וכן יש להוכיח מגופיה דמלתא דרב אסי דאמר אא"כ רבית אוכלת בהם ור"י אינו מוסיף כי אם כתובת אשה משום מזוני משמע ב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעין וכו' וכתב הרב הנז' וז"ל ולכאורה הם דברים של תימא דהא הנהו גווני דחייב מודה או שמתיה דמסי' דנזקקין לא הזכירם ר' יוחנן אטו מי נימא דס"ל לר"י דאין נזקקין וכו' הא פשיטא דליכא למימר הכי אלא ודאי כונת ר"י היא דאפי' דליכא הוכחה שלא לחוש לצררי אשכחנא דנזקקין וכו' אבל בהנך גווני דליכא חששת צררי לעולם דנזקקין ע"כ. הא ודאי נלע"ד תמיהה רבתי בדברי התו' וצ"ל בדוחק דבשלמא הני תרי דחייב מודה ושמתיה ומית בשמתיה דמוקמינן מתניתא בהכי והיינו לפירש"י ל"ק אמאי לא הזכירו ר"י דהא ממתני' שמעינן ליה אך הא דמת תוך זמן דלא אוקמינא מתני' בהכי אי איתא דנזקקין היה להם להזכירם ומדלא הזכירוהו ש"מ דלא גבי מיתומים קטנים ומ"מ דברי התוס' דאמרי משמע ב"ח לא משכח בשום ענין דנפרעין הם תמוהים וצ"ת לע"ד. וע"ש להרב גד"ת שהאריך הרבה בסוגיא דערכין ודברי התו' לענין פלפולא ומיראת האריכות פן אהיה למשא ועל פני כל העם אכב'ד כיון דלא נפקא מינה לענין דינא לכן לא הכנסתי עצמי בזה

וחזרנו לענין הדין כיון דבנ"ד אין משפט זה גלוי לכל לא מהימן לומר פרעתי ולפי הכלל המסור בידינו דאפושי פלוגתא לא מפשינן נלע"ד דאף הר"מ לא קאמר דצריך שבועה אלא דוקא כשחבירו חי שהוא מכחישו וטוען ברי שפרעו אבל כשבא לגבות מהיורשים דאין מי שיכחישנו גובה בלא שבועה דומיא למ"ש הרא"ש בדין מת תוך ומן דמן היורשים גובה בלא שבועה דאין מי שיכחיש אותו ומן הלוה עצמו צריך שבועה לפי שמכחישו ה"נ נאמר לדעת הר"מ בדין זה דאין המשפט גלוי וכ"ש לדעת הרמ"א והרמב"ן דעדיף טפי הך חזקה מההיא דמת תוך זמן דפשיטא דגבי מן היתומים בלא שבועה במכ"ש דתוך זמן וכ"ש בנ"ד דיש לנו הטעמים הראשונים דלא ברירא חיובא וגם הקרובים ובני ביתו יודעים שלא פרע דעדיפא מחזקה דתוך זמן כמ"ש הרב מוהרדב"ז וגובה מן היורשים בלא שבועה וגם להתפסת צררי בשעת מיתה ליכא למיחש בנ"ד שהרי הרגוהו פתאם בשוק ולא ידע יום מותו להתפיס צררי דפשיטא דגובה בלא שבועה לכ"ע.

כלל העולה לנ"ד כי חייב יורש ראובן לפרוע מנכסי אביו כל הפחת שפיחת מהסך שנתחייבו ולא מצי למיפטר נפשיה לא בטענת פרעתי ולא התפסת צררי ויעשה נחת רוח לאביו וכל זה כתבתי לא להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי הרבנים המובהקים דפקיעי ומומחי היושבים על כסא דין כי להם לבדם נתנה האר"ש להוציא משפט לאשורו מכמה צדדין, ויהיו נא דברי משנה שאינה צריכה לא מעלין ולא מורידין כה דברי עבד נרצע לכל יודעי דת ודין, ושותה בצמא דבריהם לתיאבון.

הצעיר יונה נבון יצ"ו.

תשובה זאת שלחה אלי הפוסק הנז"ל לחוות דעי גם אני וזאת תשובתי אליו. תחילת דיבר ראיתי אנכי הרואה ראיה מהימנא טביומי דרבנן מרגניתא דלית בה טימי ונתון אל לבי להשתעשע בדברות קדשך עפ"י קונטריסך. כי חביבים עלי דברי דודים אמרות טהורות נושא ונותן בדבר הלכה ויאורו עיני וישמח לבי גם אני בראות עסקך לש"ש ודברות קדשך מלהבות אש ברשפי אהבה אהבתה של תורה שואל כענין ומשיב כהלכה, חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי תלמיד המחכים את רבותיו דהבא פריכא, ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי מאן דתני אהבה רבא לא משתבש ריכא ובר ריכא, אשרי עין ראתה חיבת עין עין ימין ה"ן נבון וחכם טבא חדא פלפלתא מתרגם במיני תרגמא בשבעים פנים לא נצרכה לדבר הלכה. ואברכה שמך ברוך אתה לה' עינא דחזי לך בבישותא ליפקע ואפקעינהו רבנן לא שלטה בך עינא בישא זיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא, נטיעותך כמוך יד ושם בעשר ידות עשר נטיעות הלכה, איכו השתא אנא דאמרי ידיד ה' אם ראה תראה כי תט אשורי מני ארחיך כך היא המידה מראש מקדם נסוכה, בבקשה ממך אל ירע בעיניך כך למדונו רבותינו את והב בסופה לכוין את ההלכה, וידעתי ביני הרואה אומר מה זו סמיכה, האמנם לעשות רצונך חפצתי ותחילת דיבר ראיתי ונתון אל לבי להשיב אמרים על פי קונטריסך הבהיר דרך שקלא וטריא ע"כ אמרתי לכה ואנסכה, וזה החילי בס"ד. ריש מילי חזו הוית בחקירת חכם בא במחתרת לחתור חתירה אוחל חיובא על המתחייבים עצמם ועשה לו פותחת בפתיחתא דחכימי ורמי עליהו חיובא ומדמי מלתא למלתא לערב ב"ד דלא בעי קנין בההיא הנאה וכו' והכא נמי לא שנא. ויחפור באר אחרת מענין לענין באותו ענין במה שתמה הלח"מ בפסק הר"מ בפי"א מה' מכירה דלפי הסוגיא דפ' הנושא רמי תרי פסקי דהר"מ הך דהכא עם מה שפסק בפכ"ו ממלוה דמאחר שפסק בה' מכירה דבמחייב עצמו חייב בלא קנין וסיים כמו שישתעבד הערב. א"כ אמאי בה' מלוה פסק בערב היוצא לאחר חיתום שטרות דבעי קנין, ועוד דאמאי לא מהני באתם עידי בלא קנין כי היכי דמהני בחיוב אתם עידי. וקושיא זו האחרונה הקשה הר"ן ז"ל לדעת הר"מ וכתב דהיינו טעמא דלא מהני בערב אתם עידי לפי שהוא דומה לאסמכתא ובזה תירץ הלח"מ שאר הקושיות. ושוב חזר והקשה דמדברי הש"ס משמע דההיא דערב בלא קניין מיירי דאל"ה אין הדמיון טוב והניחו בצ"ע, והיה אפשר לומר דמאי דמדמי ליה הש"ס לערב היוצא אחר חיתום שטרות לצדדין קאמר דכי היכי דבערב היוצא לאחר חיתום שטרות מהני בקנין להיותו אסמכתא, הכי נמי במחייב עצמו דליכא אסמכתא מהני בלתי קנין ודוחק. ואת זה חזיתי כתוב בדברי קדשך שהש"ך בח"מ ס' קכ"ט ס"ק ט' תירץ לתמיהת הלח"מ דהש"ס מדמי לה משום דמשמע ליה דפלוגתא דר"י ובן ננס היא אפי' למ"ד אסמכתא קניא ולכך מיירי בלא קנין, אכן לדידן דקי"ל אסמכתא לא קניא צריך קנין משום שדומה לאסמכתא. והקשית שההכרח שכתב הש"ך לזה דהא לעיל וכו' לא ידעתי אסברהו עכ"ל, ולעד"ן כי דברי הש"ך ברור מללו והלא כה דבריו דבפ' ג"פ דף קס"ח איפליגו במתני' ר' יוסי ור' יהודה דר"י סבר אסמכתא קניא ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא ואמרינן עלה כי אתו לקמיה דר' אמי, אמר להו וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי אני מה אעשה ואין הלכה כר' יוסי ע"יכ נמצא דר' יוחנן ס"ל דהלכה כר' יוסי דאסמכתא קניא אבל אנן קי"ל דאסמכתא לא קניא וכמסקנת הש"ס דפ' ג"פ הנז' והשתא ס"ל להש"ך דמאי דמדמי ר' יוחנן עם ההיא דערב וכו' היינו לסברת ר' יוחנן דפסק הלכתא כר' יוסי דאסמכתא קניא ולכך לדידיה לא בעי קנין גם בערב. אבל לדידן דס"ל דאסמכתא לא קניא א"כ בערב בעי קנין זו היא כונת הש"ך. אלא דקשיא לפי דרכו מה שסיים הר"מ שם בה' מכירה כמו שישתעבד הערב, וכתב שם הש"ך בס"ק ז' דכונת הר"מ בזה הוא לומר שהרי חייב עצמו אעפ"י שאינו חייב כמו שישתעבד הערב אעפ"י שאינו חייב וק"ל, כנראה דס"ל דדמיון הרב שדימהו לערב היינו לערב בשעת מתן מעות דמשתעבד בלא קנין ועכ"ז לא הונח לי דהרי הש"ס דימהו לערב היוצא לאחר חיתום שטרות ולא לערב דשעת מתן מעות. ועוד זאת ראיתי להש"ך שם בס"ק הנז' תמה על הסמ"ע דפי' מ"ש כמו שישתעבד הערב היינו דומיא דערב היוצא קודם חיתום שטרות דלא בעי קנין והשיגו הש"ך דלא דק דהא ס"ל להר"מ דערב היוצא קודם חיתום שטרות בעי קנין יע"ש. ובאמת דיפה השיגו בזה ובדעתי יותר הי"ל להשיגו מדברי הסמ"ג גופיה בסי' קכ"ט ס"ק י"א שהוכיח כן בדעת הר"מ דבערב היוצא קודם חיתום שטרות בעי קנין ואם לא קנו מיניה אפי' מבני חרי לא גבי יע"ש. וא"כ דברי הסמ"ע דסי' מ' סותרים למ"ש בסי' קכ"ט ופליג דידיה אדידיה וצ"ע, אמנם לעיקר תמיהת הלח"מ הנז' היה נלע"ד דס"ל להר"מ דמאי דמדמי הש"ס דברי ר"י לההיא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות היינו לפום מאי דס"ל דבערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא בעי ה"נ דכותה, אמנם לפי מאי דאסיקנא בס"פ ג"פ והלכתא בכולהו בעי קנין ברי מערב דב"ד לפי הגירסא שהביא ה"ה ז"ל בפכ"ו מה' מלוה. א"כ לפי הך מסקנא דבעי וכן הלכתא א"כ תו לא מדמינן דברי ר"י עם ההיא דערב דאיכא למימר שאני ערב דבעי קנין משום דהוי אסמכתא משא"כ הכא דמתחייב עצמו משתעבד בלא קנין וקרובים דברי לדברי הר"ן ז"ל כנלע"ד ודוק.

ומעתה אלכה לי למ"ש ידיד נפשי הח' הש' סוה"ר הפוסק יצ"ו דבנ"ד דמי לערב דב"ד דפסקו ז"ל דמשתעבד בלא קנין הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בההיא הנאה גמר ושעבד עצמו. וה"ה אם כתב בכתב ידו שהוא ערב ושלח להם לב"ד כל שב"ד פטרוהו מחמת ערבותו בההיא הנאה דהאמינוהו אמרינן דגמר ושעבד עצמו, והביא ראיה לדבריו ממ"ש מוהרי"ט בשניות חח"מ סי' פ"א על מי שכתב שכל חוב או חובות שיתחייב אביו וכו' שיצא ערב בנו בעד ל' אלף לבנים. וכתב לזה מוהרי"ט דכל שיעבוד כה"ג לא בעי קנין דממ"ש לשון ערבות מעתה מתחייב למלוה ולכך כותב לו בשטר כדי להראותו בשוק שהלוהו על אמונת בנו ובההיא הנאה שיודע שעל אמונתו ילוו לאביו גמר ומשתעבד בלא קנין ע"כ. וא"כ יצא הדין לנ"ד שחכמי ירושלם וגבירי קושט' האמינו לאלו המתחייבים והניחו מלגבות מהיחידים עצמם גמרי ומשעבדי נפשייהו בלא קנין אף שדומה לאסמכתא דומיא דערב ב"ד דגמר ומשעבד נפשיה אלו תורף דברי החכם השלם הפוסק יצ"ו כמוצג בקונטריסו. והואיל ובאנו לידי מידה זו אני בעניי יש לי לדון על הוראתו זאת וזה ממה שכתוב בנוסח בכתב יד המתחייבים המוצג לפנינו וז"ל הן עתה זאת חתימתנו תעיד על עצמינו איך מודים אנו הח"מ הודאה גמורה כמודים בפני ב"ד חשוב אמת הדבר ויציב כתבא שנתחייבנו לתת לכו' עיה"ק ירושלים תוב"ב סך שמנים גרושי' לשנה מן היום הזה עד מלאת עשר שנים רצופות וכו'. והך לישנא דחיובא לדידי חזי לי כעת דלאו חייוב הוא וחספא בעלמא הוא בין אם דיינינן ליה כדין ערבות ובין אי דיינינן ליה כדין שטר חיוב מכל השני צדדין, שטרא גריעא הוא ולאו ברי בחיובא הוא, כי מגרעות נתן ועמוס בלשונו הוא כאשר אבאר בס"ד. ואי אתינא עליה מדין ערב אין בלשון המתחייבים לשון חיוב דערבות וזה ממ"ש מוהר"ש אלקלעי ז"ל בתשו' סי' מ"ה על שטר שכתוב בפנינו עדים ח"מ בא פ' ואמר לנו הוו עלי עדים נאמנים איך מכל אשר יחוייב שמעון ללוי וחביריו נכנס ראובן ערב פרען מכל אשר מחוייב להם וכו' והשיב הרב הנז' דאין בערבות זו ממש מכמה טעמי ומכללן כתב וז"ל וזולת זה יש להסתפק בלשון שטר זה שכותב כל מה שיחוייב והיה ראוי לכתוב כל מה שתתן לפ' לה לשון יחוייב וכו' דבכל שטר בעינן לשון טוב ולשין המורה בפי' ענין חייוב הלוה והערב יכו' וכשאינו עשוי כתיקון חכמים לא מגבינן אפי' מבני חרי וכ"ש בענין ערבות דהויא אסמכתא אלא מטעמא דמהימן ליה הוי ערבותו ערבות ואם לא היא מטעם זה אין הערבות שוה כלל וא"כ לפחות בעינן לשון טוב ולא גרוע וכו' עד והאי שטרא חספא בעלמא יע"ש באורך. ואתה תחזה שלשת השריגים שרי צבאות ישראל אשר סמכו ידיהם עליו בהוראה זו ראשון לציון מוהר"ם מאטאלון כתב וז"ל ונאמר שמטעמים אחרים ראובן זה פטור וזה שאם לשון זה הכתוב בשטר לשון חיוב שמחייב עצמו היל"ל הוו עלי עדים איך אני מתחייב לא כמ"ש עתה איך מכל וכו' נכנס ערב ואם הוא לשון הודאה שהוא מודה בפניהם איך בזמן העבר נכנס ערב היל"ל איך אני מודה שנכנסתי ערב לא זה הלשון שאין לו שום הבנה עכ"ל מוהר"ם מאטאלון יע"ש גם מוהרשד"ם ז"ל סמך ידיו עליו וכתב וז"ל הא ודאי דשטר זה חספא בעלמא הוא והטעם שאין לו הבנה כלל כ"ש במ"ש מכל מה שנתחייב וכו' נכנס ערב מכל אשר מחויב וכו' והרי לשון זה מורה על העבר לא על העתיד שהרי להורות על העתיד היה צריך שיכתוב מכל מה שיתחייב פ' מתחייב אני וכו' וזה ברור כשמש גם נכנס אינו רוצה לומר שעתה הוא מתחייב רק שכבר נכנס וכיוצא שאם כתוב בשטר כאשר הודה פ' אינו רוצה לומר שהוא מודה עתה אלא שרוצה לומר שהודה כבר ועתה אני אומר ששטר זה חספא בעלמא עכ"ל יע"ש.

אמור מעתה בנ"ד אי דיינינן ליה מדין ערב אין בלשון החיוב מורה על זה וזה ממ"ש זאת חתימתנו וכו' שנתחייבנו וכו' שלשון זה מורה על העבר וכדי להורות על העתיד הי"ל לומר שאנו מתחייבים גם אם הוא מדין ערב הי"ל לומר ואנו ערבנים פרענים דמאחר דבדין ערב דיינינן ליה מאחר שהערב הוי אסמכתא בעינן לשון טוב המורה שמתחייבים משא"כ עתה דהך לישנא גרוע וקלוט חזרנו לדין מוהר"ש אלקלעי ודישנן סמיכן ליה דדנו להך שטרא חספא בעלמא ואפי' למגבא מבני חרי לא גבינן ביה דבשלמא אי לישנא דשטרא היה עשוי בלשון חיוב כהוגן שפיר, אמנם עתה דאין החיוב כדת מה לעשות הא אתרע שטרא.

ואף אם נאמר דבנ"ד יש לחייבם מדין מתחייב בשטר או בכתב ידו. גם זה יש לפקפק מחמת הלשון שכתוב זאת חתימתנו וכו' שנתחייבנו דמאחר דלשון זה מורה על העבר אין לו דין כתב יד לגבות בו. צא ולמד ממ"ש בתשו' משפטים ישרים בתשו' למוהר"ש גאון סי' ט' על שטר שהיה כתוב בפנינו עח"מ הודה פ' הודאה שרירא וקיימה כמודה בפני ב"ד חשוב דלא להשנאה וכו' איך אמת שהוא חייב לראובן חוב גמור וכו' יע"ש, והביא הך סוגיא דפ' הנושה הנז"ל דהאומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור וכו' וכתב וז"ל אמנם נלע"ד דכ"ע יודו בנ"ד שאין מחייבין לשואל ע"י זה השטר משום די"ל שהם לא כתבו וכו' אלא דוקא כשאמר זה הלשון שהוא חייב מנה לך בשטר וכו' ואינו לשון הודאה אלא לשון חיוב שמתחייב לו וכו' אמנם בנ"ד שכל לשון השטר הוא לשון הודאה שמודה לו שהוא חייב ולא שבא להתחייב, משום דמי שבא להתחייב אינו כותב כמודה בפני ב"ד חשוב דלא להשנאה וכו' ואם הוי הדבר שכעת מתחייב לו לא שייך לומר דלא להשנאה וכו' ואיך אמת הוא יכו' דמה אמת או שקר שייך במי שמתחייב כעת וכו' אלא ודאי שהאמת הוא שכעת אינו מתחייב אלא שמודה וכו' יע"ש. שמכח זה פסל את השטר אפי' שהיה כתוב בי קנין ושבועה יע"ש דרך ארוכה, דון מינה דה"ה והוא הטעם לנ"ד דמאחר שכתוב דרך הודאה ובלשון עבר ואין בו קנין דאין זה קרוי כתב יד מאחר שאין כתוב איך אני מתחייבים בלשון המורה על העתיד. ואתה תחזה כי דברי מוהרש"ג יש להם על מה שיסמוכו כי יש לו גדול להשען עליו הוא מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ט שכתב בתשובת שאלה על שטר שהיה כתיב בו בפנינו עח"מ בא פ' והודה ברצון נפשו בלי אונס כלל איך לכבוד פ' בתו נתחייב מהיום להחזיק בביתו הנער פ' וכו' וקנינן אנן סהדי וכו' והשיב בתשו' שחלק על מוהר"ש אלקלעי ז"ל ומוהר"ש ברוך שאיני מסכים לדבריהם מאחר דלישנא דשטרא גריע טובא שהרי לשון הודה ונתחייב מורה על העבר לא שנתחייב עתה דאם עתה היה מתחייב כך היל"ל הוו עלי עדים שאני מתחייב אבל עתה נראה שאינו אלא לשון סיפור דברים בעלמא וכו' עד וכיוצא בזה כתב הרשב"א סי' אלף קמ"ט על שטר שכתוב במותב תלתא כחדא הוינא כשהודית פ' וכו' יע"ש וזה מורה כסברת מוהרש"ג ז"ל שהזכרנו, איברא שראיתי לאצילי ישראל קראו תגר על תשובת מוהרשד"ם דמאחר דכתוב וקנינא אמאי פסל השטר ה"ה בתשו' משפט צדק בח"ב סי' ל"ו קרא עליו ערער דהרי מתשו' הרשב"א שהביא סעד לדבריו משם מורה דטעמא דפסל השטר היינו משום דמורה הלשון לשעבר וגם אין כתוב בו וקנינא. וא"כ בנדון מוהרשד"ם דכתוב וקנינא השטר שטר מעליא הוא ולדידי חזי לי דמתשו' אחרת להרשב"א סי' אלף קנ"ח הרואה יראה דשם נוסח השטר היה לשעבר שכך היה כתוב במותב תלתא כחדא הוינא כשהודית בפנינו וכו' שקבלתי מראובן וכו' והרי הם אצלי חוב, ולשון הראשון מורה לשעבר וגם שקבלתי לשעבר משמע והרי הם אצלי חוב ג"כ מורה על העבר שהיל"ל ואני חייבת סך פ' וכו' ואפ"ה חייבו הרשב"א והטעם ודאי משום שבסוף השטר כתוב קנינו מלאה הנז'. א"כ יגדל התימא על מוהרשד"ם איך פסל את השטר מאחר שהיה כתוב בו וקנינא, וכמו כן יש לתמוה על מוהרש"ג ז"ל דמאחר שהיה כתוב בו וקנינא אנן סהדי וכו' א"כ אמאי פסל את השטר, זאת ועוד אחרת אני תמה על מוהרש"ג ז"ל דהרי מצאנו לו בסי' ל"ד דף ס"ו שרצה לפסול השטר מכח שהלשון מורה על העבר ונסתייע מתשו' הרשב"א ומתשו' מוהרשד"ם הנז"ל ואח"כ חלק עליו מכח הסוגיא דפ' השולח גבי האומר נתתי שדה לפ' אמר ר"י וכולן בשטר ומה שכתב הר"ן עלה דכל שהוא לשון הודאה הגם דהוא בלשון המורה לשעבר דמהני משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יע"ש באורך. אמור מעתה דלפי זה אמאי בסי' ט' דן הפך מזה ופסל השטר מכח הלשון המורה לשעבר ונמצאו דבריי דפלגן בהדייהו, והנלע"ד ברור לחלק ביניהם דשאני בנדון מוהרש"ג דסי' ט' הטעם שפסל הטור מחמת הלשון המורה על העבר לאו מטעם זה לחוד הוא דפסל ליה רק מטעם דמאחר דראובן עצמו היה מודה שאינו חייב לו רק עשה פשר דבר בין ראובן יבין הר' שמואל והר' מנחם שהם היו חייבים לו החוב אלא שכדי לקיים הפשר נתחייב הוא בעדם כמוצג בנוסח השטר הכתוב בשאלה, ולכן הואיל וגם ראובן הוא מודה שמעולם לא היה חייב לו אם איתא שבא להתחייב לו הי"ל לכתוב בלשון עתיד לא בלשון המורה לשעבר ומטעם זה הוא דפטרו שם וכמו שסיים שם מוהרש"ג וז"ל וכיון שכן נלע"ד דלכ"ע היכא שהוא ידוע שהוא לא היה חייב לו מקודם וראובן לא בא לתבוע ממנו אלא מכח השטר דלכ"ע לא זכה ראובן באותה הודאה דבמה יזכה בה כיון שלא נתחייב בשום לשון של חיוב אלא שהודה לו שהיה חייב לו מקודם וכבר ראובן מודה לו שאינו חייב לו עכ"ל. ולפי זה לעולם דבעלמא כל שחייב לו אף שהלשון מורה על העבר ס"ל דהודאתו בחיוב מהניא מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמ"ש בסי' ל"ד ופליג על מוהרשד"ם והרשב"א ז"ל כנלע"ד בישוב דברי מוהרש"ג אהדדי וק"ל.

ואת זה ראיתי בס' הנדפס מחדש למוהרח"ש הנק' תורת חיים בח"א סי' ט' על שטר מתנה שכתוב בו הנני מודה בפניכם וכו' איך אמת הוא שנתתי מתנה גמורה וכו'. דיש לפרשו שהכל הוא הודאה שמודה שנתן במעכשיו וכו' וכיוצא בזה נר' מתשו' הרשב"א וכו' על שטר שכתוב במותב תלתא וכו' כשהודית וכו' והשיב לשון זה וכו' שיש במשמעו שהיא הודית וכו' שהיא חייבה עצמה כבר לראובן ושנטלה בקנין וכו' ואילו נתחייב עכשיו הול"ל וחייבה עצמה בפנינו וכו' עד וכעין זה ג"כ כתב מוהרשד"ם בתשו' השייכות לח"מ סי' כ"ט וכו' עד וא"כ הכא כיון שנר' שהיא הודאה שהודה שנתן מהלשון דכתיבנא לעיל. א"כ אע"ג דהיו קטנים יש לנו לומר שנתן כראוי ושזוכה להם ע"י אחר והביא ראיה ממ"ש הראב"ד על תשו' הרי"ף יע"ש באורך. ולכאורה דבריו מגומגמים דמה ראיה מביא מתשו' הרשב"א ומוהרשד"ם להכשיר השטר דהלא הרשב"א והרשד"ם פסלו את השטר מכח הלשון דמורה לשעבר וא"כ איך מייתי ראיה מינייהו להכשיר כיון שהיא ראיה לסתור. ובראותי היטב אמינא דל"ק כלל דלעולם גם מוהרח"ש ס"ל כותייהו דבלשון השטר שמורה לשעבר דודאי פסול. אלא דס"ל דלא אמרו כן אלא דוקא בשטר חיוב דכיון דעיקר שאנו באים לגבות הוא מכח השטר בעינן שיהא שטר עשוי כדינו בלשון להבא אמנם בשטרי מתנה דהמתנה נקנית בא' מג' דרכים כמו מכירת קרקע, והשטר אינו אלא לראיה להורות שנתן המתנה כדינא ולשון המתנה הכתובה בשטר בלשון לשעבר אינו אלא ראיה להורות שזה ימים נתן המתנה וכל שטר מתנה הכתוב לשעבר מכשרינן ליה דאמרינן ודאי שכשנתן המתנה נתנה כדינא דבשלמא כשלשון המתנה הוא להבא דמורה דמקני ליה המתנה בהך שטרא אז מדקדקין בו לדעת אם היתה כדינא אבל כל שהוא שטר ראיה אין מדקדקין בו אלא אמרינן ודאי שניתנה כדין. וכל עיקר ראית מוהרח"ש שהביא מהרשב"א והרשד"ם היינו להורות שכל שהוא כתוב בלשון עבר היי שטר ראיה המורה על העבר ולזה הביא ראיה מהם וכיון שכן הכא שכתוב נתתי, המורה על העבר ראה להכשירו מתרי טעמי או ממ"ש הראב"ד שחלק על הרי"ף וס"ל דכל שכתוב נתתי אין לפוסלו אלא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי הודה על עצמו שנתנה ובודאי שנתן כדין כמו כן יש להכשיר מטעם זה בנ"ד. אי נמי דאפי' הרי"ף יודה דכשר בנ"ד כיון שכתוב בו שנעשה כתחז"ל ומתרי טעמי הללו העלה להכשיר אבל לעולם דבשטרי חיוב יודה להרשב"א והרשד"ם דכל שכתוב בלשון עבר דפסולין כנ"ל ברור ודוק. גם יש ראיה לזה ממ"ש בשו"ת משפט צדק ח"ב סי' ל"ו דאחר שגמגם דיש לפסול שטר מתנה מכח הלשון שהיה כתוב בלשון עבר נתתי מחמת דברי הרשד"ם והרשב"א ז"ל ואחר שפלפל על דברי הרשד"ם והרשב"א בכל דבריהם אחר זה העלה להכשיר מכח דברי הראב"ד שהכשיר בשטר מתנה שכתוב בו נתתי מטעם הודאת בע"ד ומכח ספק ספיקא ספק אי הלכה כהרי"ף או כהראב"ד ואת"ל כהרי"ף דילמא הלכה כהנהו רבוותא דסברי דיש לקיים השטר אפי' שיש בי ב' הבנות ואם כן נאמר שבשטר מתנה זה אחר שכתב מה שכתב חזר לכתוב ומעתה ומעכשיו נתחייב ראובן וכו' די"ל דעל עתה הוא. דאחר שסיפר להם מה שהיה לשעבר עתה חזר ונתחייב פעם אחרת יע"ש באורך. הרי דהגם דבעלמא קים ליה כהרשד"ם והרשב"א הכא העלה דמהני מכח דברי הראב"ד שכתב דכל שהודה שנתן נאמר שכדין נתן ומשוי ליה ספק ספיקא מכאן ראיה למאי דכתיבנא בדעת מוהרח"ש ז"ל, ואל יקשה עליך ממ"ש בשו"ת משפט צדק ח"ב סי' ל' דגם בנדון ההוא היה על שטר מתנה שהיה כתוב בפנינו עח"מ הודה פ' איך נתחייב לתת לבנו שמעון וכו' וגמגם בה הרב ז"ל לפסול השטר מכח הלשון המורה לשעבר מדברי הרשד"ם הנז' והרשב"א ושוב הכשירו מכח מה שהיה כתוב שטר מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' שזה מורה שמ"ש בתחלה היה טעות סופר יע"ש דרך ארוכה. וקשה דאמאי לא הכשירו מכח ספק ספיקא כאשר העלה בסי' ל"ו ולמה תלה הדבר בט"ס. ואחרי ראותי אמינא דהא ודאי בורכא דיש לחלק בין הנדונים ושאני בההיא דסי' ל' שהוא כתב ונתחייב לתת ולא היה כתוב נתתי ולכן אין שייכות בנדון ההוא לדברי הראב"ד ולכן אתי עלה להכשירו מכח מ"ש בתר כן כתביה בשוקא וכו' והוא ברור לכל מבין.

כלל העולה מזה דכל הפוסקים חשו לדברי הרשב"א והרשד"ם לפסול כל שטר המורה בלשון עבר וגם הרב משפט צדק ומוהרח"ש ס"ל כן ולכן בכל שטר המורה לשעבר ואין בו לישנא דמורה הפך פסלינן ליה. ובפרט בשטר חיוב דבעינן שיהיה כתוב כהוגן המורה חיוב גמור לא סיפור דברים. ועיין בס' מוהר"י אדרבי סי' קפ"ח ובשו"ת מוהר"י לירמא סי' י"ט שהסכימו לדברי הרשד"ם יע"ש. באופן דלהקת נביאים נתנבאו בסגנון אחד דבשטר חיוב שכתוב בלשון עבר כלא הוא חשוב ואין בו ממש ולא נמצא חולק בזה זולתי מוהרש"ג בסי' ל"ד יע"ש. והנה כי כן הדר דינא לנ"ד דלשון החיוב הכתוב הוא על העבר זאת חתימתנו שנתחייבנו וכו' דודאי אין בו מתום להחזיקו בחיוב גמור להוציא מן היורשים. דלא יהא אלא מחלוקת מספיקא לא מפקינן ממונא בכתב יד גרוע וקלוט כזה ובפרט שאין בו קנין וכל החולקים על הרשד"ם לא חלקו אלא מטעם שהיה כתוב בו וקנינא כאשר יראה הרואה בספרתם הא לאו הכי הכל מודים לדינו דשטר בטל ומבוטל הוא ואינו אלא ספור דברים.

ובכן קם דינא בנ"ד דאין בכתב יד זה חיוב להתפרע מן המתחייבים עצמם ומכ"ש מן היורשים ולכן לא אטפל עצמי לענין טענת פרעתי אשר האריך לחייב בכתב יד כזה דלע"ד נר' דאין עליהם שום חיוב כלל וכדכתיבנא.

ישראל מאיר מזרחי ס"ט

שוב כתב על דברי הכתובים לעיל הח' הש' הפוסק הנז"ל וז"ל:

גם אנכי ידעתי בינ'י כי מידי דברי לא עמד טעמי בי וריחי נמר, לא במקרא ולא במשנה מה אדבר ומה אומר וא"כ איפוא מי בקש זאת מידי לבא אחר המלך מורי הרב המובהק נר ישראל מאיר עיני חכמים בהלכה הדולה מים מבורות עמוקים כשחק מאזנים וכמר. דרך ובא לו דרך חכמה ובינה אעיקרא דדינא ועשה לו מאמר. דן את הדין וזיכה ליורש מטעם דלישנא דשטרא גרוע וקלוט אתמר, ואנה אני בא אחר המתנשא לכל לראש העושה את ביתו אוצר כל כלי חמדה והיה כל מבקש ה' נער וזקן יכיל תלמוד לומר. זאת אשיב אל לבי תורה היא וללמוד אני צריך ואקרא כה רובי תורתו אחד לאחד על סדר קונטריסו כמו שנאמר. ואתחנן אל ה' יורנו מדרכיו דרך הישרה להבין אמרי בינה כמעין המתגבר עולה וצומח כתמר, וזה החילי בס"ד.

ריש מילין חזי הוית למר ניהו רבה שפי' כונת דברי הש"ך בההיא סוגיא דדף קס"ח שפסק ר' יוחנן הלכה כר' יוסי וכו' כמוצג בקונטריסו באורך, אחרי המחילה רבה מכבוד תורתו לא נהירא לי פי' זה בדברי הש"ך מתרי טעמי חדא שהש"ך לא הזכיר זה של ר' יוחנן כלל כי אם המחלוקת ואם איתא לדברי כת"ר הכל תלוי. ועוד שהש"ך כתב וז"ל דבש"ס מדמי לה משום דמסתמא פלוגתן במתני' וכו' מיירי בין למ"ד אסמכתא קניא או לא וכו' ואלו לדברי כת"ר טעם הדמיון הוא משום דר"י ס"ל כמ"ד אסמכתא קניא ולפי זה פלוגתיהו היא דוקא למ"ד אסמכתא קניא דאילו למ"ד אסמכתא לא קניא אפי' ר' ישמעאל מודה שאינו מתחייב בלא קנין. ואני הצעיר נלע"ד עתה כונת הש"ך פשיטא בב' אופנים האופן הא' הוא דאין כונתו לראיה אלא להורות לנו המחלוקת היכן הוא וסמוך למ"ש בין למ"ד וכו' דהא לעיל וכו' כלומר דאיכא פלוגתא בזה ובאופן הב' הוא דכונתו לראיה והיא כך דהא לעיל וכו' פליגי ר"י ור' יוסי ואם איתא דר' ישמעאל ס"ל ג"כ דאסמכתא קניא הו"ל להזכיר הכי דר' ישמעאל ור' יוסי ס"ל דאסמכתא קניא אלא ודאי מדלא הזכיר אלא ר' יהודה ור' יוסי משמע דלא איפליגו אלא הני והך פלוגתא דר' ישמעאל ובן ננס מיירי בין למ"ד אסמכתא קניא ובין למ"ד לא קניא, והכונה דלמאן דאמר אסמכתא קניא מתחייב בלא קנין ולמ"ד לא קניא כשאמר ר' ישמעאל דמתחייב הייני בקנין ולכך בש"ס מדמי לה דר"י כר' ישמעאל ולפי סברתו דפסיק דאסמכתא קניא מוקי לה בלא קנין ולדידן דס"ל דלא קניא מוקמינן להו דערב בקנין משא"כ בההיא דחייב אני לך דליכא אסמכתא מתחייב בלא קנין כן נלע"ד כונת הרב ש"ך פשוטה ואין עליו שום תימא. גם מה שכתב עוד דלפי דרכי קשיא דמיון הערב שכתב הרמב"ם כמו שישתעבד הערב דאין הדמיון עולה יפה לפי דרכינו ל"ק דכי היכי דהש"ס מדמי ליה לערב אף דפלוגתייהו למ"ד דלא קניא ה"נ הר"מ כ"כ וכונת הדמיון הוא לענין החיוב דמתחייב הערב בדבר שאינו חייב ה"נ באומר חייב אני לך מתחייב אעפ"י שאינו חייב אבל לעולם דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דבערב דאיכא אסמכתא צריך קנין ובחייב אני לך דליכא אסמכתא מתחייב בלא קנין. וזה עצמו נלע"ד הוא כונת דברי הש"ך בסי' מ' ס"ק ז' שהביא כת"ר ואינו כמו שהבין מכת"ר דהדמיון הוא לערב בשעת מתן מעות והוקשה לו דהש"ס מדמה ליה לערב לאחר מתן מעות אלא כונתו רצויה במ"ש דהדמיון הוא לענין החיוב דוקא ולעולם דחלוקים הם לענין הקנין. וכ"כ הרב הפרישה סי' קכ"ט סעיף ד' בעד הטור והרמ"א יע"ש בספרו באורך.

אכן מה שהקשה כת"ר על הסמ"ע דידיה אדידיה נר' ודאי קושיא אלימתא וזה עצמו קשה בפרישה שבסי' מ' פי' דברי הר"מ כמו שפי' כאן בסמ"ע ובסי' קכ"ט הכריח דדעת הטור והר"מ ז"ל דלא מהני בלא קנין כמ"ש בסמ"ע. ועוד קשה בפרישה בסי' מ' שסיים וז"ל ולשון הש"ס נקט הר"מ דמדמי התם הך דינא דר"י לערב היוצא קודם חיתום שטרות ע"כ. וזה אינו דבש"ס מדמי לה לערב היוצא אחר חיתום שטרות ואיך כתב דמדמי ליה לערב היוצא קודם חיתום שטרות וכעת צל"ע. ומ"ש עוד לעיקר קושית הלח"מ לע"ד נר' דוחק גדול לומר דדמיון הש"ס הוא לפי הס"ד ודלא כהלכתא, ועוד דלפי דרך זה קשו דברי הר"מ שכתב כמו שישתעבד הערב דהש"ס לא דימה אותם אלא לפי הס"ד ולא למסקנא גם מ"ש עוד דקרובים דבריו לדברי הר"ן ז"ל אנכי הצעיר לא ראיתי שום קורבה ביניהם ואינם קרובים אלא לדברי הרב ש"ך וכמ"ש הש"ך בסיום לשונו דלזה כיון הרב יע"ש בספרו. ובקונטריסי הא' גימגמתי גם על דברי הש"ך שכתב דלזה כיון הר"ן דא"כ עדיפא מינה הו"ל למימר דבערב אפי' בשטר לא מהני יע"ש באורך. ויש לישב דהר"ן נקט מלתא דברירא בדברי הר"מ דבאתם עידי לא מהני משא"כ בשטר דיש לצדד כהגד"ת אבל לעולם דהוא ס"ל כדברי ה"ה דאפי' בשטר לא מהני בלא קנין ובמה שתירץ לאתם עידי יתורץ ג"כ לחלוקת השטר דה"ט לפי שהוא דומה לאסמכתא ואתו שפיר דברי הש"ך ז"ל.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה