אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › סימן ג

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · סימן ג

סימן ב

דיני פשרה.

שאלה ראובן שהיה לו דין ודברים עם שמעו ונתפשרו ביניהם עפ"י אנשים שנכנסו ביניהם, ונתן שמעון לראובן סך מה ונגמר הדבר ביניהם בשבועה חמורה כתורה ע"ד הב"ה וכו' וע"ד שמעון ונתן ראובן לשמעון שטר פיטור ומחילה כתו' וכהלכה חתום בעדים כשרים ונאמנים ובשבועה חמורה וכו' כנז', ובאותו הפרק שנשבע ראובן נתברר הדבר ביניהם ולפני העדים שלעולם הפשרה שעשו ביניהם ראובן ישמעון תהיה שרירא וקיימא אף שיהיה הדין עם ראובן, וכן ביטל ראובן כל מיני מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי דמודעי ע"ס כל המודעות שבעולם ובדלא אניס כדין וכהלכה. וכאשר כל זה מפורש בשטר הפיטור ומחילה היוצא מתחת יד שמעון, והן היום חזר ראובן ותובע לשמעון שיעמדו למשפט יען הפשרה שעשו ביניהם היה באונס ויש לו שטר אנסות על זה והיום יעמדו למשפט וכתורה יעשה, ושמעון טוען שאין לו לראובן דין ודברים אצלו מעתה מאחר שכבר נתברר ביניהם בשעה שנשבע ראובן שהכל היה בלתי שום זכר אונס, ומה גם שכבר ביטל כל מיני מודעי ואף שהיה לו שטר אנסות יהיה בטל כחרם הנשבר וכו' אשר על כן יורנו מורנו המורה לצדקה אם יוכל ראובן לחזור בו ממה שעשה או לא ויבא שכמ"ה.

תשובה אנכי הרואה דברי השאלה כדברי ספר החתום וכנראה שהיה עמוס בלשונו שלא פירש באיזה ענין היה לו לראובן דין ודברים עם שמעון עד שהוצרך הדבר לפרש שהרי גלוי הוא לעיני כל חכמי לב בדיני המודעה דבזביני צריך שני תנאים שימסור מודעה ושידעו העדים ויכירו באונסו, אבל אם לא מסר מודעה או אם אפי' מסר מודעה לפני העדים ואמר שהיה אנוס בדבר והעדים לא הכירו באנסו כי אם על פיו, זבינה זביני דאגב זוזי גמר ומקנה.

ובמתנה אם מסר מודעה אפי' שהעדים אינם מכירים באונסו אלא על פיו ולא עוד אלא אפי' פירש האונס שהיה לו באותו דבר לעדים ואח"כ נמצא שקרן בדבריו שלא היה אונס באותו דבר אפ"ה המתנה ההיא בטלה דבגילוי דעת כל שהוא סגי לדעת קצת מהפוסקים ז"ל, וכן נמי אי איכא אונסא אע"ג דלא מסר מודעה המתנה היא בטילה ודין המחילה כדין המתנה שוה בשוה כאשר כל זה מבואר מסו' הש"ס דפ' חזקת הבתים דף מ' ובפוסקים ז"ל כולם עונים כאחד ומסכימים לדעת אחת כמש"ל, לא נחלקו בעיסתם כי אם בפשר כמ"ש להלן בס"ד, אך לבי אומר לי שהנדון שלפנינו הוא הדין ודברים שהיה לו לראובן עם שמעון הוא בעסק חוב מלוה שהיה לראובן עם שמעון ושמעון היה כופר בכל ולפי שעה לא מצא ראיה ועדים להוציא כל ממונו מיד שמעון ולכן נתרצה בפשר דבר. ואם הדבר כן הוא לכאורה היה נר' שהדין עם ראובן, והוא ממ"ש הרשב"א ז"ל והביא דבריו מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' י"ב וז"ל שמעון שהיה חייב לראובן ושמעון כפר בכל ובשום פנים לא רצה להודות בשום דבר אבל אמר לו עשה לי מחילת שמים ומחילת הבריות ואתן לך חמשים זוז, וראובן כדי שלא יאבד הכל נתרצה ועשה לו מחילת שמים ונפטר בכך וכו'. והשיב דברים ברורים אני רואה שאין שמעון יוצא ידי שמים בכך שלא כתב לו ראובן אלא מתוך האונס ואף מה שמחל לו מחילת הבריות אילו ימצא עדים או ראיה שהוא חייב לו יותר ממה שהשיב לו מוציאין מידו ונותנין לזה דמחילה באונס היתה והרי זה כמי שאנסוהו ליתן שאעפ"י שקבל קצת מעות לא אמרו בכי האי אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה שלא אמרו אלא בזוזי של כל דמי המכירה אבל כאן קצת הגזילה הוא שהשיב ולא דמי הגזילה כולה, הגע עצמך הרי שגזל שדה מחבירו ואנסו שימכור לו מחציתו כמחזיר שיחזיר לו מקצתו הנאמר בזה אגב אונסיה דחצי שדהו שמחזיר לו גמר ומקנה החצי האחר והא נמי דכותה היא, ועוד דאף גבי תליוה וזבין שאמרו אגב זוזי גמר ומקנה דאפי' בנותן דמים כל דהוא קאמר כדעת מקצת הגדולים, כל כי הא מודו דלא גמר ומקנה דלא אמרו אלא בקרקע שאין לו אונאה ונקנה אפי' בפרוטה דומיא דאשה הא במטלטלין שיש להם אונאה לא, ועוד תדע שהנדון שלפנינו פשרה היא ופשרה בטעות אינה פשרה סבור היה שלא ימצא ראיה והרי מצא וכו' עכ"ל.

אמור מעתה אם הנדון שלפנינו היה כנדון של הרשב"א א"כ הדין עם ראובן ויכול ראובן לחזור בו מהפשרה אשר פעל ועשה כי פשרה בטעות היתה כמ"ש הרשב"א אלא שמתשו' זו נר' דס"ל להרשב"א דפשרה דינה כמחילה ומחילה דינה כמתנה כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתפ"ג ובסי' אלף וס"א. וקשה בעיני הדבר שיחלוק עם הרמב"ם וסמ"ג והרא"ש ורבי' ירוחם ז"ל דס"ל דפשרה דמיא למכר ולא למחילה ולא למתנה. וראה ראיתי למוהרשד"ם חח"מ סי' קי"ט שכתב דאף להרשב"א ז"ל ס"ל דפשרה דמיא למכר ודקדק כן ממ"ש בסיום דבריו:

ועוד תדע שהנדון שלפנינו פשרה היא ופשרה בטעות אינה פשרה וכו' ותורף דברי הרב הנז' שדקדק בדברי תשו' הנז' שמתחילה קרא אותו נדון מחילה ואח"כ אמר בסיום דבריו שהנדון הוא פשרה אלא שכונתו בתחילת דבריו הוא מדבר כלפי השואל שאם השואל ירצה לדון דין זה כמחילה ממ"ש מחילת שמים מחילת הבריות אפ"ה מאינהו טעמי קדמה יש לבטל המחילה.

אך האמת במה שהוא אמת שהנדון הלז פשרה היא ולא מחילה ופשרה דמיא למכר ואפי"ה היא בטילה משום דפשרה בטעות היא דון מינה ומינה דהיכא דליכא טעות בפשרה הפשרה קימת זהו תורף דבריו שם יע"ש.

הנה הרואה יראה דפרצה דחוקא דחק ונכנס הרב ז"ל לפרש דברי הרשב"א ז"ל ולהסכימן עם הנהו אשילי רברבי, ובחפשי באמתחות הפוסקים ז"ל מצאתי להרב הגדול מוהרח"ש ז"ל בקונטריס המודעה דף כ"ה ע"ב שחקר וחקק וחצב לישב תשו' הרשב"א ז"ל הנז"ל כדי להסכים דעתו לדעת הנהו אשילי רברבי באופן דמתישב על הלב וז"ל שם:

ומ"מ יר' דאפי' הרשב"א ז"ל לא אמר אלא באותו נדון שהמלוה ידע בודאי שהוא חייב לו מנה אלא שכיפר ורוצה לגוזלו ובכי הא הוא דשייכי להנהו טעמי שכתב הרב ז"ל או משום דלא אמרינן אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה אלא כשקבל דמי המכירה דהו"ל כאלו לקח בזול, אבל הכא הדמים שקבל הוא שהיה חייב לו והשאר שמחל לו הוא כשאר מתנות ומחילות באונס מטעמא דלא יהיב ליה כל שיוויין ובמכר כל דלא יהיב כל שיוויין מתנה חשיב, אבל בהפרישות שיש בין תובע לנתבע לא מצד כפירת האמת אלא בענין הדין שהתובע עצמו לא ידע אם חייב לו מן הדין והנתבע נמי לא חשב לגוזלו אלא שסבור הוא שהוא פטור מה' ומפשרין ביניהם ומחל לי כל התביעות שיש עליו וקבל מקצת הדמים אפי' שאנסוהו על כך כפי הא אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה ולא אמרינן בכי הא שקבל הדמים שחייב לו והשאר הוא כשאר מחילה דהא אפשר שאינו חייב לו כלום ולכן אמרו בודאי מחיל ליה בשכר הדמים שקבל ואפי' ידע אח"כ התובע שהוא חייב לו מה, מ"מ בעת המחילה אדעתא דהכי מחיל ליה וכו' משום דהוה אפשר ג"כ שלא היה חייב לו כלום והרויח המעות שקבל, וגם הטעם השני שלא קיבל השיווי הא לא אמרינן הכי אלא באותו נדון שידע התובע שהיה חייב לו מנה והלה רוצה לגזול דלא יהיב ליה אלא חמשים אבל כשהתובע בעצמו לא ידע אם מה' חייב לו ומפשרים ביניהם ומקבל מקצת הדמים בכי הא אמרינן דלא קבל שיוויו דהא אפשר דאינו חייב לו כלום ולכן נוח לו לקבל מקצת ולמחול לו כל שאר התביעות ושיוויו הוא עכ"ל ז"ל, ואח"כ כתב וז"ל ומ"מ שאר הפוסקים שכתבנו לעיל שסתמו דבריהם וכתבו דפשרה דמיא למכר משמע דבכל גוונא מיירי ואפי' כשידע התובע שחייב לו מנה וכו' וחולקין על הרשב"א בזה וכו'. ולע"ד נראה שדעת מרן ז"ל בב"י סי' ר"ה דף רפ"ו ע"ב נוטין דבריו לחילוק זה שכתב מוהרח"ש ז"ל במ"ש וז"ל ופשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם מקצתו והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שנתפשרו ביניהם והלכך וכו'

והמדקדק היטב בדברי מרן הקדוש ז"ל יראה שכלל בדבריו דברי מוהרח"ש ז"ל במ"ש שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם הכל וכו' שר"ל הפשרה כזו שאין בו כפירת האמת אלא בענין הדין בלבד שהתובע מסתפק אם ע"י תביעותיו יזכה בדין או לא, הנתבע מסתפק גם בזה. בנדון פשרה כזו הוא דאמרינן דפשרה כמכר דמיא דאגב זוזי גמר ומקנה משום דאנן סהדי ששניהם גם יחד מתרצין בפשרה ובודאי מוחלין זה לזה מהטעם שכתב מהרח"ש ז"ל כנז"ל, משא"כ בפשרה דנדון הרשב"א ז"ל שהתובע יודע בודאי שהוא חייב לו אלא שהלה כופר בעיקר ורוצה לגוזלו דהוי פשרה בטעות כמש"ל משם מהרח"ש ז"ל, והשתא כיון דמרן ז"ל קאי על דברי הרמב"ם ז"ל שפסק פ"ב מה' מכירה דפשרה הרי היא כמכר ופי' מרן אופן הפשרה שבדברי הר"מ ז"ל שהיא באופן זה ש"מ דס"ל למרן שגם לס' שאר הפוסקים שכתבו פשרה סתם לא איירו אלא באופן פשרה כזו דוקא למעוטי אופן הפשרה דבנדון דהרשב"א ז"ל, ובכן מ"ש מהרח"ש ז"ל שאר הפוסקים שסתמו את דבריהם ואמרו דפשרה דינה כמכר דמשמע דבכל גוונא מיירו וכו', לדעתי אינו מוכרח לומר כן מדסתמו את דבריהם דבכל גוונא מיירו דהרי מצינו להרמב"ם ז"ל דסתמא קאמר ולדעת מרן ז"ל לאו בכל גוונא קאמר ה"נ יש לפרש דברי שאר הפוסקים אף דסתמא קאמרו, וכיון שכן יש כח בידינו לומר דלא פליגי שאר הפוסקים עם הרשב"א אלא בכל מקום שאמרו הפוסקים פשרה דינה כמכר, בהך פשרה הוא דאמרו ולא בפשרה אחריתי כנדון דהרשב"א ולא נמצא חולק בהדיא בזה כי אם הרא"ש ז"ל בתשו' כאשר כתב מוהרח"ש ז"ל שם יע"ש, ובתשו' מוהרח"ש ז"ל סי' כ' הסכים שם שגם הרא"ש ס"ל דפשרה דינה כמכר כס' הנהו אשילי רברבי. ואפשר לומר עליו ג"כ דבפשרה כי האי גוונא הוא דס"ל דפשרה דינה כמכר ולא בפשרה דנדון דהרשב"א ז"ל כמ"ש למעלה, ואח"כ חזר ושנה ופי' מ"ש כאן שכל הפוסקים שסתמו דבריהם משמע דבכל גוונא מיירו והוכיח כן מדברי הרא"ש יע"ש, ולדעתי מתשו' הרא"ש אין להכריח לומר כן על שאר הפוסקים דכל הפוסקים שוים חוץ מהרא"ש, ובחילוק זה שחילק מהרח"ש ז"ל אתי שפיר דלא פליג הרשב"א ז"ל דידיה אדידיה דאילו מתשו' זו הנז"ל נראה דפשרה אע"ג דאיכא זוזי דינה כמתנה ומחילה ואילו מתשו' הרשב"א סי' אלף ס"א ממ"ש שם דכל היכא דליכא זוזי ומחילה באונס אינה כלום דמשמע דהיכא דליכא זוזי גמר ומקנה יע"ש. ונמצאו דבריו פלגן בהדייהו.

ומצאתי להרב משפטי שמואל סי' פ"ו שנתעורר בזה וישב וז"ל בודאי איכא לחלק דדוקא כגון מכר או הנאה אחרת דיהיב ליה מדיליה אבל הכא דיהיב ליה מדידיה דהיה גוזלו פשי' דלא דמי למכר וגזלתו משיב לו ומושבע ועומד מהר סיני הוא להשיב לו גזלתו ולא מידי יהיב ליה כלל דליחשב דיהיב ליה זוזי דנימא דאגב זוזי גמר ומקנה ונסתייע מדברי מוהריק"ו ז"ל שורש קי"ז ממ"ש בסיום דבריו יע"ש, וראה ראיתי בהרב המאסף בכנה"ג סי' ר"ה אות פ"ד שקרא ערער על חילוק זה שחילק הרב מ"ש וכתב עליו וז"ל וחילוק זה אי אפשר לאומרו מתוך תשו' הרשב"א שכתב והרי זה דומה כמי שאנסוהו ליתן שאעפ"י שקבל קצת מעות לא אמרו בכה"ג אגב זוזי גמר ומקנה שלא אמרו אלא בזוזי של דמי המכירה וכו' דמשמע דאם היינו אומרים שאפי' שקבל מעות אגב זוזי גמר ומקנה בנדון שלו ג"כ גמר ומקנה. והא ליתא דהתם כבר נתן משלו קצת מעות פי' מדיליה מה שלא היה מחוייב לו משא"כ בנדון שלו שרוצה לגוזלו כמ"ש הוא ז"ל עכ"ל. ולענ"ד אחר המחילה רבה מהרב הנז' ז"ל לא ידעתי למה דחה חילוק שחילק הרב מ"ש ז"ל באמת הבנין שבידו, נלע"ד חילוק הרב רצוי ומקובל ואין לדחותו ממ"ש הרשב"א והרי זה דומה וכו' שכונתו של הרשב"א ז"ל בדבריו אלו ללמד דעת את העם בא לגלויי שלא בכל מקום אמרו אגב זוזי גמר ומקנה אלא דוקא בזוזי של דמי המכירה בתליוה וזבין דקי"ל דזביניה זביני משום דאנן סהדי דאגב זוזי דמקבל מיד האנס גמר ומקנה משא"כ למי שאנסוהו ליתן שאעפ"י שנתן קצת מהמעות וקבלן המקבל בהך לא שייך למימר אגב זוזי שנתן גמר ומקנה שאין טעם בדבר לומר כן פי' שאילו לא היה טעם בדבר לומר כן אלא דכל היכא דאיכא זוזי בין מכר ובין מתנה היו אומרים אגב זוזי גמר ומקנה וגזירת חכמים היא, א"כ הוא הדין בנ"ד אע"ג דמה דיהיב מדידיה הוא דיהיב ליה הוה אמרינן אגב זוזי גמר ומקנה מגזירת חכמים בלתי טעם, אבל האמת הוא שלא אמרו אגב זוזי גמר ומקנה אלא היכא דאיכא טעמו וממשו כזוזי דמכר בההיא הוא דאמרו אגב זוזי גמר ומקנה משא"כ במי שאנסוהו ליתן דליכא שום טעם לומר כן ודאי דלא אמר דאגב זוזי דיהיב גמר ומקנה א"כ הוא הדין בנדון דהרשב"א דמאי דיהיב ליה הך מדיליה הוא דיהיב שהשיב לו קצת ממעות הגזילה שהיה רוצה לגוזלו ולעשקו ה"נ בהאי מלתא לא אמרו אגב זוזי שקבל קצת ממעותיו שהיו בידו גמר ומקנה לו את השאר כי קצת דמי הגזלה. ודי בזה לתרץ ולהדיח דחיית הרב המאסף ז"ל שדחה חילוק הרב מ"ש ז"ל, גם לרבות ראה ראיתי שם שכתב ג' חילוקים בדבר לישב דברי הרשב"א ז"ל כדי שלא יהיו דבריו סותרים זה את זה, חילוק הא' מס' דנפשיה ונסתייע מדברי מוהר"י מטראני ז"ל שבח"ב סי' ק"א ובחלק ג' קי"ט והחילוק השני ממ"ש מוהרשד"ם ז"ל חלק ח"מ סי' תי"ט והחילוק הג' ממ"ש מוהר"י הלוי ז"ל סי' ס"ח וכתב אח"כ וז"ל מעתה לכל אלי החילוקים לא דמו בתשו' הרשב"א אהדדי דהתם בתשו' סי' אלף ס"א מיירי במחילה שבאה ע"י טענות שאין להם בירור או שיש עסק שבועה ביניהם כמ"ש מהר"י מטראני ז"ל או שהיו זכיותיו וטענותיו ברורות וגלויות לפניו בשעת המחילה כמ"ש הרשד"ם ז"ל או שלא היה החוב ברור כמ"ש מהר"י הלוי, אבל בתשו' ר' המחבר ז"ל בסי' י"ב מיירי בטענות שיש לו בירור ואין שם עסק שבועה לדעת מהר"ם מטראני ז"ל או כשלא היו הטענות גלויות לפניו בשעת המחילה ואח"כ מצא ראיות כמ"ש הרשד"ם או שהיה החוב ברור כמ"ש מהר"י הלוי ז"ל עכ"ל, ולדעתי הקצרה אחרי המחילה רבה מעצמותיו הקדושים אני אומר דאת"ל דשני החילוקים הראשונים יכולים ליאמר בתשו' הרשב"א שהביא מרן ז"ל בסי' י"ב ולכלכלם בתשו' הנז' עם שאי אפשר לכלכלם כי אם על צד הדוחק מ"מ ע"י הדחק וחומר הענין נכנסים בדברי הרשב"א ז"ל, אמנם החילוק הג' שהוא ממהר"י הלוי ז"ל אי אפשר לפרש ולכלכלו בדברי הרשב"א כלל דהא החילוק שחילק מוהר"י הלוי ז"ל לתשו' הרא"ש ז"ל הוא דדוקא כשהחוב לא היה ברור ונתפשרו אז מחילה זו דינה כמכר אבל כשהחוב הוא ברור בשטר ועדים ואין שום הכחשה בזה רק שאומר לו לפרוע לא מקרי וכו' יע"ש בדבריו כמ"ש הוא עצמו ז"ל לעיל סמיך ונראה. ומי שיש לו עינים לראות יראה שאי אפשר לכלכל חילוק זה בדברי הרשב"א ז"ל שהרי בלשון השאלה ששמעון כפר בכל ולא רצה להודות לו בשום פנים ואם היה החוב ברור ועדים מה לו לראובן לעשות חשבון מכפירת שמעון וממיעוט הודאתו, הרי יש בידו שטר ועדים ויתבענו בדין לפני הדיין ויוצא בולעו מפיו, ומי הכריחו לעשות פשרה אחר שיש בידו חרב חדה מונחת על צואר שמעון, וכן יראה הרואה מכל שאר דברי השאלה והתשו' שאינה סובלת חילוק זה הג' שכתב הרב המאסף ז"ל ודבריו בזה צל"ת.

אכן בחילוק שחילק מהרח"ש ז"ל כדי להסכים דברי הרשב"א עם הנהו אשלי רברבי כמש"ל יכולים אנו לישב דברי הרשב"א ז"ל כי היכי דלא יהיו דבריו סותרים אהדדי דבתשו' שהביא מרן ז"ל בסי' י"ב מיירי שהמלוה ידע בודאי שהוא חייב לו אלא שכופר ורוצה לגוזלו יכו' כנז"ל, ובהך תשו' דאלף וס"א דמשמע דהיכא דאיכא זוזי גמר ומקני מיירי בהפרישות שבין התובע לנתבע לא מצד כפירת האמת אלא שהתובע סבור שאינו חייב לו מן הדין והנתבע ג"כ לא נתכון לגוזלו אלא דסבור הוא נמי דפטור הוא מה' ונתפשרו ביניהם וקבל קצת מהמעות דבהא אמרינן דאגב זוזי גמר ומקנה כמש"ל דבריו באורך, ובכי האי גוונא מיירי הך תשובה בסי' אלף ס"א, ובכל עלו כל דברי הרשב"א ז"ל שבשתי התשובות בקנה אחד ואין בהם שום סתירה. יצא מהכלל שאם נדון שלפנינו היה כנדון דהרשב"א ז"ל ששמעון ידע בודאי שהוא חייב לראובן אלא שכופר בעיקר ונתכון לגוזלו ודאי דדיינינן ליה כדינא של הרשב"א וראובן יכול לחזור בו מהטעם כעיקר שנתן הרשב"א ז"ל, כנז"ל.

אמנם כד דייקינן שפיר בלשון השאלה המוצגת לפנינו ממ"ש ובאותו הפרק וכו' עד תהיה שרירא וקיימת אף שיהיה הדין עם ראובן נראה להדיא דנ"ד היה בהפרשות שנפלו בין ראובן ושמעון לא היה מצד כפירת האמת אלא מצד הדין שהתובע היה מסתפק אם היה חייב לו מן הדין והנתבע סבור היה שהוא פטור מן הדין, וע"ז נכנסו הפשרנים ביניהם ועשו פשרה וקבל ראובן משמעון קצת מעות וקבל ראובן על עצמו שאפי' אם יהיה ראובן חייב לי מן הדין שנתרצה בפשרה זו ומחל כל התביעות שיש לו לעד דבפשרה כזו כבר מלתא אמורה למעלה שהיא פשרה עומדת עליו מהטעם הנז'. ונוסף גם הוא שביטל בעת הפשרה כל המודעות כמ"ש בשאלה שכתוב וכן ביטל ראובן כל מיני מודעי ומודעי וכו' ע"ס כל המודעות שבעולם ובדלא אניס כדת וכהלכה וכו' וכיון שביטל כל המודעית ע"ס כל הדורות ובדלא אניס ודאי שהפשרה קיימת כדבעינן למימר. דע שעיקר דין זה לכשביטל המודעה שעשה על אותו דבר אי מהניא אי לא שורשו פתוח בים התלמוד בערכין פ' האומר משקלי עלי וז"ל אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה מודעיה מודעי פשי' לא צריכה בעשוי ואי רצו מהי דתימא כיון דאירצו בטלי' למודעי קמ"ל עד דאמר ביטלתיה עכ"ל.

ומכאן סמכו של בית רבי הפוסקים ז"ל שאם בטל למודעיה דמהני וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' גירושין ובפ' עשירי מה' מכירה והרא"ש פ' השולח ופ' חזקת והטור בא"ה סי' קל"ד ובח"מ סי' ר"ה כתב וז"ל ואם מסר מודעה וביטלה אח"כ כתב רבי' האי דלא הוי ביטול אפי' אם פי' בשטר זביני דזבין בדלא אניס וכו' לאו כלום הוא דההוא אונסא דאנסוה אעיקר זביני הוא גופיה אנסוהו לאודויי ליה מאי דבעי. וכן כתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכ"כ הרמ"א ז"ל דלא מהני ביטול מודעי בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודעה קודם לכן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב דאם כופהו לבטל המודעה אעפ"י שאמר בשעת מסירת המודעה כל מה שאבטל לא יהיה ביטול אינו מועיל דמ"מ לבסוף כשכפו אותו לבטל מ"ש מקודם הכל בטל דאגב אונסיה גמר ומקנה ומבטל עכ"ל, נמצא כללן של דברים דלס' רבינו האיי ולסברת הרמ"ה ז"ל ס"ל דאם מסר מודעה ובטלה אח"כ דלא הוי ביטול ואין תיקון בדבר עד שיעידו העדים שיעידו בסילוק אונסו או שהודה לו שלא מסר מודעה קודם לכן דוקא בשני אופנים הללו מהני לבטל המודעה ולא באופן אחר

אך הרמב"ם ז"ל בסוף פ' יו"ד מה' מכירה ס"ל דאם העידו עליו עידי המכר שביטל המודעה הרי המודעה בטילה, ומה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הרמב"ם ז"ל לדעת ר' האיי והרמ"ה ז"ל כבר נרגש מזה מרן הקדוש ז"ל שם בב"י וישב שהר"מ שוה בצד א' לאינהו רבוותא לאם מסר מודעה על הביטול המודעה קיימת ולאפוקי מ"ש הרא"ש ז"ל יע"ש, וכתב הרב הגדול מוהרי"ט ז"ל בחח"מ סי' מ"ג שאפי' לדעת הרא"ש ז"ל צריך שיעידו העדים בפי' שביטל המודעה לא שיאמר סתם והסופר כותב בביטול מודעי יע"ש. ולא אטפל עצמי להאריך לכתוב בפרט הלז ובפרטי פרטיהן כי רבים הם ואין הפנאי מסכים רק דבר הנוגע לנ"ד המוסכם לרוב הפוסקים. והנה בענין הביטולים כתב הרב הגדול מהר"י ן' לב בתשו' ח"ג סי' כ"ח וז"ל נמצא שיש ארבע תקנות כדי שיתקיים המקח אף בדאניס וכו'. חדא מ"ש התו' והרא"ש ושאר המפרשים שביטל מודעי ומודעי דמודעי ע"ס כל המודעות. והתיקון השני מ"ש הרשב"א פיסול העדים. והתיקון הג' מ"ש הרמב"ם ז"ל שאמרו לו העדים אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שהם כשיתקיימו גורמין לבטל וכו' והתיקון הרביעי מ"ש הרמ"א ז"ל שיעיד על עצמו שלא מסר מודעה קודם לכן וכו' והשנים מאלו התקנות הם שמודה שמסר מודעות אלא שהוא מבטלן והשנים מהם הוא שאומר שלא מסר מודעה וכיון שכן צ"ע אי מצי למכתב כולהו כיון דסותרות זו את זו, וחזינא לספרי דווקניי דכתבי כולהו בשטרי עכ"ל. ואני תמה עליו דלמה הזכיר תיקון אחר שהזכיר הרמ"א ז"ל שיעידו העדים שידעו בסילוק האונס כמ"ש הטור להדיא בשם הרמ"א ותיקון זה ג"כ מודה בו רב האיי ז"ל וכמ"ש העיטור בשם רבינו האיי ז"ל דבריו יותר באורך ממ"ש הטור ז"ל ומרן הקדוש הביא דבריהם שם יע"ש. ואין לומר דס"ל כיון דתיקון זה אינו תיקון כוללי אלא באונס הבא לו מאחריני דידיע ולא מאונסא דאפשר דלא ידיע וכמ"ש מלשון העיטור שהביא דברי רבי' האיי ז"ל שכתב שם בא"ד וז"ל אבל אונסא אחרינא דידיע לא מהני ביטול עד דכתב ידעינן אונסא וידעינן סילוקא וכו' ואי ידיע לא מהני ביטול סתמא עד דמתפרש מודעה וסילוק דידה וע"כ לא הביא מוהריב"ל ז"ל תיקון זה והוא על צד הדוחק דאפשר לפרש דברי רבינו האיי באופן אחר ולא כש"ל. ובכן אשימה עיני עליו בנ"ד דלפי האמור אף את"ל שראובן מסר מודעה קודם הפשרה כמו שטען ואמר שיש לו שטר אנסות שהפשר היה באונס ע"כ זה לא אהניא לרמאי ברמאותיה מאחר שכבר נתברר לפני הפשרנים ולפני העדים שביטא בשפתיו ואמר שמתרצה בפשרה זו אף שיהיה הדין עם ראובן שדברים אלו מורה באצבע ששניהם מסתפקים בענין הדין כמש"ל ופשרה כזו הויא פשרה כנז"ל בשם מוהרח"ש ז"ל.

ועוד זאת יתירה שביטל לפני העדים כל מודעי ומודעי וכו' ע"ס וכו' שהוא תיקון הרא"ש והתו' גם פירש ואמר שלא היה אנוס וע"ז כתבו בדלא אניס אלא ברצון נפשו נתרצה בפשרה וידעו העדים בסילוק האונס שהוא תיקון דהרמ"א ז"ל גם תיקון הרשב"א ז"ל אי אי' שלא נכתב בשטר המעשה כדין וכהלכה שכותבין בפיסול וכו' לדעת הרשב"א ז"ל

והנה הרואה יראה בתשו' מהריב"ל הנז"ל הורה שם לבטל המודעה בחד מהני תיקוני הנ"ל שכתב שם באותו נדון דאי דיינינן ליה כמכר אי כתוב בשטר מודעי דמודעי וכו' או שמעיד על עצמו שמסר מודעה או תיקון הרמב"ם או תיקון הרשב"א ז"ל הרי המחילה קיימת וא"כ כ"ש בנ"ד שיש שנים וג' תיקונים ודאי דהפשרה קיימת לעד.

והעולה למעלה ע"ג שראובן נשבע בעת הפשר שבועה חמורה בנקיט' חפץ בתורה עדהב"ה דאין טענת אונס מבטלת את השבועה החמורה וכמ"ש מהריב"ל ז"ל בס' הנז' ונסתייע מדברי המרדכי שנראה מדבריו בהדיא דמאי דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס הוא דוקא אונס הגוף אבל אונם ממון לא חשיב אונס לענין שבועה אלא שעל כל פנים לקיים שבועתו אם לא שחשב בלבו היום או שביטא בשפתיו בהדיא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין וכו' וכן נר' מתשו' מוהר"ש בר צמח הביאה מרן בב"י יורה דעה סי' רל"ה שכתב בהדיא שבאונס ממון צריך שיחשוב בלבו היום גם נסתייע מהריב"ל ז"ל שם מדברי הריב"ש ז"ל יעיין שם דבריו באורך.

והרב מוהרח"ש ז"ל אחר שנשא ונתן בענין כיד ה' הטובה עליו כתב שם בקונטרים המודעה דף כ"ט ע"ד וז"ל אמנם העולה מכללן דרובא דרבוותא ס"ל דלגבי שבועה לא אמרינן ל"ש אונס הגוף ול"ש אינם ממון וכן שנה ופי' כן בתשו' סי' כ' דף מ"א ע"ש

יצא מהמחובר מכל אינון טעמי תריצי דכתיבנא שהדין עם שמעון ופשרתו בצביונה ובקומתה עומדת לעדי עד ואין כח ביד ראובן לחזור ואם חוזר בו וחישב עם קונהו יתן כסף סוררת לבלתי שמוע אל הדין ואל התורה הזאת יודיעונו ואנחנו נחלץ חושים לעשות משפט כתוב וידע כי יש אלקים שופטים בארץ. ואם שמוע ישמע ברכות התורה יחולו על ראשו נס"ו וצור יש' יצילנו משגיאות כ"ד איש צעיר לב נשבר אף רוחי.

ישראל מאיר מזרחי. זאת תשובתי לרב אחאי משבחה.

א"ח מעיין ובור סיד שאינו מאבד טיפה פני משה כפני חמה, אח לראש נופך ספיר ויהלום טוב לישראל מגלגל חמה הלא הוא הצבי ישראל הרב המובהק זה האיש משה משה לא פסיק טעמא, נר"ו יאיר ויזהיר כחום צח עלי אור לעלם ולעלמי עלמא, מנוגה נגדו השמש יצא כי אראה אור כי יהל מעשה ידי אומן אמון מופלא אמון מכוסה והיה העלמה, דברים שהם כבשונו של עולם הררים התלוים בשערה פרשה זו סתומה, הוציאה לאור כמשחל בניתא ברוחב מבינתו שנה ופירש אליבא דהלכתא יורה יורה ידין ידין תורת אמת היתה בפיהו תורת ה' תמימה, יאמר נא ישראל מה לחוח שחוח דל ורזה להבין אמרי בינה ולרש אין כל יודע עד מה, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי פרעוש קטן קטינא קטינא עפר מן האדמה, לא צריכה לי ולמטלעתי כי מה מני יהלוך ומה ידעתי ולא ידע ולפניו נגלו תעלומות חכמה, כי מששתי את כל כלי ואין כ"ל ואין עונה דגמיר מיכה מיכה פחות שבערכין והנה היוצא מפי פרוץ מרובה אין חומה, מה זו סמיכא לגברא ערטילאי כמוני היום חירגא דיומא, לולא לפי רוב הענוה אענותנותיה דמר סמיכנא כי הוא אמר ויהי ודיבורו הקל עלי חובה לשמור תורה ומזימה, אני פי מלך שמור והנני מטפס ועולה כננס שבננסים ע"ג האדם הגדול שבענקים יתיב רומה, ולבלתי סור מן המצוה שלחתי ידי יד כהה עד מקום שידי מגעת ולפי שכלו יהולל איש אם מעט ואם הרבה ואשאלה עזר מאלק'א דישראל יעזרני לכוין ההלכה לתלמיה יוצאה בהינומא יכיא"י.

תחלת דברי פיהו אנכי הרואה ראי'ה מהימנא בזאת התורה אשר שם משה חתר חתירה בדברי השואל לדיעה במ"ש שהיה לו לראובן דין ודברים ונתפשרו ביניהם כי לא פורש אם היה בעסק חוב ומלוה, או בענינים אחרים דנפקא ליה לענין דינא דאם היה בעסק חוב ומלוה שהיה תובע ראובן משמעון ושמעון היה כופר בכל ולפי שעה לא מצא עדים וראיה להוציא ממונו ממנו ולפיכך נתרצה בפשרה. אם הדבר כן הדין עם ראובן ומטי לה מתשו' הרשב"א שהביא מרן בב"י ח"מ סי' י"ב והיא בתולדות אדם סי' רע"ח על ראובן הפקיד בלא שטר ובלא עדים מעות אצל שמעון להעלותם בריבית ולזמן אמר לו תן לי מה שיש לי בידך והשיב שמעון אין לך בידי כלום אבל עשה לי מחילת שמים וכו' והשיב דברים ברורים אני רואה שאין שמעון יוצא ידי שמים בכך וכו' עד גמירא כמוצג בקונטריסו הטהור זה כתב ידו של אבא יצ"ו.

ובתורת משה כתוב כי לפי תשו' זו של הרשב"א מוכח דס"ל דפשרה דינה כמתנה וקשה בעיניו שהוא נגד הסמ"ג והרא"ש והר"מ ורבינו ירוחם דהכל שוין לדעת אחד וסברי מרנן דפשרה הוי כמכר, ומצא מנוח שמוהרח"ש בקונט' המודעה עמד על זה וכדי להסכים דעת הרשב"א לדעת כל הפוסקים הנז"ל חילק בדף כ"ה ע"ב ובתשו' שם סי' ב' בין פשרה לפשרה כאשר כת"ר כתב כל דבריו באורך, ואדוני משה ה"י עפ"י חילוק מוהרח"ש מצא מנוח לישוב תשו' הרשב"א אהדדי דמהתשו' הנז' נר' דס"ל דפשרה אע"ג דאיכא זוזי דינה כמתנה ומחילה ואילו מתשו' הרשב"א דסי' אלף ס"א ממ"ש שם דבמתנה ומחילה כל היכא דליכא זוזי מחילה ומתנה באונס אינה כלום משמע הא היכא דאיכא זוזי גמר ומקנה ונמצאו שתי תשו' דפלגן בהדייהו וכאשר עמד עליהם בשו"ת משפטי שמואל סי' פ"ו והרב המאסף סי' ר"ה אות פ"ד, וכת"ר שיחיה כתב וז"ל אכן בחילוק שחילק מוהרח"ש ז"ל כדי לישב דברי הרשב"א וכו' יכולין אנו לישב דברי הרשב"א ז"ל כי היכי שלא יהו דבריו סותרים זה את זה דבתשו' שהביא מרן בסי' י"ב מיירי שהמלוה ידע בודאי שהוא חייב לו אלא שכופר ורוצה לגוזלו וכו' כנז"ל, ובהך תשו' דאלף וס"א דמשמע דהיכא דאיכא זוזי גמר ומקנה מיירי בהפרשות שבין התובע לנתבע לא מצד כפירת האמת אלא שהתובע סבור שאינו חייב לו מן הדין ונתפשרו ביניהם וקבל קצת מהמעות דבהא אמרינן דאגב זוזי גמר ומקנה כמש"ל דבריו באורך ובכי האי גוונא מיירי הך תשו' דסי' אלף ס"א עכ"ל כתוב בדברי קדשו.

ואני בעניי דברי קדשו ניחא בהך תשו' דסי' אלף ס"א דמאחר שדברי הרשב"א סתומים אפשר לאוקומי דמיירו בהפרשות ככתוב בדברי קדשו, אמנם לנהור לעיינין בתשו' אחרת בתולדות אדם להרשב"א סי' ע"א על שנים שנתעצמו בדין וכו' וב"ד חייבו את האחד ליתן לחבירו מאתים דו"ק וכו' אח"כ נתן שוחד כדי שיכופו את המלוה שימחול לו אותן מאתים דינרין וכן עשה ועכשיו המלוה תובע המאתים דינרין והלוה מוציא שטר המחילה והמלוה אומר שנאנס עד שמחל, והשיב הדין עם המלוה שכל שאנסוהו שיתן ושימחול אין מתנתו מתנה ואין מחילתו מחילה תליוה וזבין אמרו דזביניה זביני משום דאגב אונסא דזוזי גמר וזבין אבל בלא זוזי לא ולפיכך מחילה זו אינה מחילה עכ"ל יע"ש, משמע טעמא משים דליכא זוזי הא אי הוה יהיב ליה מקצת זוזי ומחל לו על קצתן כגון שנתן לו ק' דינרין ועל מאה הנשארים אנסו למחול דהו"ל כזביני דאגב זוזי גמר ומקנה, וזה סותר למ"ש בתשו' שהביא מרן הקדוש בסי' י"ב דאפי' שנתן לו מקצת דמי ליה למתנה וחשיב ליה אונס והכא אין חילוק כת"ר מתישב דהלא הכא חייב היה לו בדין מאתים דינרין. וע"י השוחד כפוהו לגוזלו וכמעט שגנבו כלו וכפוהו למחול, ואם כחילוק כת"ר הי"ל להרשב"א לדון בנדון ההוא שאפי' שכפוהו למחול לי קצת ופרע לו קצת הואיל ונתכון לגוזלו ממה שנתחייב לו בדין אפי"ה חשיב אונס ואין מחילתו מחילה ומה לו להרשב"א לומר אבל בלא זוזי לא דמשמע הא אי איכא זוזי קצת מחילתו מחילה כדין זביני דאגב זוזי גמר ומקני, באופן שחילוק כת"ר אחר המחילה רבה כדת לא הונח לפקע"ד בראותי תשובה זו, וכבר היה לו לבא על חילוק כת"ר בטרוניא מתשו' אחרת בתולדות אדם להרשב"א סי' פ"ג על ראובן שאנס את שמעון ומסרו ביד חצר הנכרים בעלילות שהעליל עליו וכו' עד שקבל על עצמו לעשות כל מה שגזרו עליו שני פשרנים מאותן הענינים שהיה ראובן מתרעם ממנו וכו' והשיב כל השעבודין שעשה מחמת האונס אינם קיימין כל שיש עדים שהכירו באונסו ולא קבל ממון מחמת כן משום דתליוה וזבין אמרו דהוי זביני משום דאגב וכו' הא בלא זוזי לא וכו' יע"ש. דגם מתשו' זו נר' סותרת לההיא שהביא מרן בסי' י"ב דאפי' באיכא זוזי כתב שדינה כמתנה ומחילה דחשיב אונם, ואילו הכא כל עיקרו דחשיב לה אונס היינו מטעם דלא קביל זוזי משמע הא אי קביל זוזי קצת הו"ל כמכר דאגב זוזי גמר ומקנה והסתירה מבוארת. וגם בזו חילוק כת"ר שיחיה לא מיתבא שהרי חשב לגוזלו בעלילות ברשע כמוצג בשאלה וא"כ איפוא הו"ל לדון דאפי' שקבל קצת זוזי חשיב אונס שפיר כיון שכיון לגוזלו. אלא דבהך תשו' אחרי ראותי היטב יש להעמיד חילוק כת"ר שי' דמ"ש בשאלה לעשות כל מה שגזרו עליו שני פשרנים מאותם הענינים שהיה ראובן מתרעם ממנו וכו' דאפשר דמיירי בהפרשות שהיו בין שניהם לא מצד כפירת האמת וכו' ככתוב בדברי קדשו וע"ז הוא שנכנסו הפשרנים ביניהם אלא דכדי שלא יחזור בו הוכרח להתעולל עליו בכח אחרים שיקבל גזרת הפשרנים, וכל כי הא אם היה מקבל קצת דמים ודאי דלא חשיב אונס כיון שמעיקרא לא כיון לגוזלו באופן שמתשו' זו אין בה מן הקושי ויש מקום לחילוק כת"ר ושפיר. אך ההיא תשו' הקודמת לא מצאתי לה מנוח בחילוק כת"ר כי אין מקום לחילוקו וכדכתי' לעיל. ומכח תשו' הרשב"א דסי' ע"א אני תמה על הרב כנה"ג בסי' ר"ה אות פ"ד כדי לישב הך תשו' שהביא מרן בסי' י"ב עם ההיא דאלף ס"א כתב וז"ל ונ"ל לתרץ דלא אמרינן דמחילה ומתנה דאית בה זוזי דינה כמכר אלא דוקא בפשרה שיש טענות ביניהם שאין להם בירור בב"ד וכו' וזו דאלף ס"א מיירי בהכי אבל תביעות בשטר וכו' ויש בירור שב"ד חייבו אותם בדין אלא שידו תקיפה וכו' לא הויא כמכר אלא כמתנה וכו' ובזה מצא מנוח לב' תשו' יע"ש. ולפקע"ד הרי התשו' דסי' ע"א הנז"ל מנגדת לחילוקו שהרי שם חייבוהו בדין ליתן מאתים דינרים, ואפ"ה כתב הרשב"א דאין מחילתו מחילה מטעם דלא אמרו אלא בזביני דמשום אנסא דזוזי וכו' אבל בלא זוזי לא כנז"ל משמע דאם בנדון ההוא הוי זוזי הוי דמיא למכר. ולפי חילוק הרב הי"ל לדון דאפי' הוו בה זוזי שקבל מ"מ דמי למתנה מאחר שחייבוהו ב"ד במאתים דינרים ולא ידענא איך הרב ז"ל לא ראה שתשו' זו היא נגד חילוקו הנז'. וביותר יש לתמוה שהרב המאסף גופיה שם בסוף האות הנז' רמז הך תשו' דסי' ע"א ולא נרגש ממנה שהיא נגד חילוקו כדבר האמור, באופן שדבריו כעת צל"ת ונפלאו ממני.

הדרן למאי דאתינא עלה במ"ש בדברי קדשו דאם נ"ד הוי כנדון הרשב"א הדין עם ראובן והמודעה קיימת.

ואני עני ואביון איברא דקושטא קאי שכן הדין לדעת הרשב"א אך נר' דהרא"ש ז"ל בכלל ע"ב סי' ה' נר' דחלוק הוא עם הרשב"א לענין דינא על ראובן שטען על שמעון שחייב לו מאה ליטרין היליש' והשיב שמעון לא הייתי חייב לך כי אם שמונים ליטרין וכו' והראה שהיה לו שטר פיטורין מכל השאר והשיב ראובן אנוס הייתי כי יראתי פן אפסיד כל הממון כי אמרת לי אם לא תרצה למחול ולכתוב שטר פיטורין וכו', לא אתן לך פרוטה וכו' וקודם שמחלתי מסרתי מודעה וכו' והשיב נר' דלאו מודעה היא והמחילה הויא מחילה דאמרינן בפ' חזקת דף ל"ט אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלוני לאו מודעה היא ובנדון זה הא לא הכירו העדים באונסו של ראובן וכו' דאי אונסא הוא אפי' בלא מסירת מודעה, דמאי אי דגיטא ומתנה וכו' אי מודעה דזביני הא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. ופירשב"ם רבא לטעמיה וכו' יע"ש, הרי דהרא"ש ז"ל קיים המחילה וביטל המודעה וזה הפך דעת הרשב"א בתשו' הנז'

וטרם אבא למאי דקמן אמרתי בעניי אענה אני חלקי בתשו' זו של הרא"ש להבין את דבריו לפקע"ד ואם דל הוא דאנכי הרואה להקת נביאים יצאו נצבים על תשו' זו ראשון לציון מוהר"א די בוטון בלחם רב סי' מ"ז חזי בה תיוהא וגם בסי' ר"ז הוי בה חדא דנ"ד דהרא"ש פליג מדידיה אדידיה דממ"ש בתחלת דבריו דלאו מודעה הוא משום דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה משמע דס"ל דפשרה דמי למכר וכו' וממ"ש אח"כ תימא דאי מהניא מודעה וכו' א"כ בלא מודעה וכו' משמע דמדמי לה למתנה דבגילוי מלתא סגי. תו קשה ממה שהביא ראיה מרבא והוא עצמו פסק דלא כרבא והאריך בישוב דברי הרא"ש יע"ש. גם מוהריט"ץ בסי' קפ"ט עמד עליו, ומוהרח"ש בס' קונטריס המודעה בתשו' סי' ב' עמד עליו. ובפרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ט וח"ב סי' כ"ו. ובס' משאת משה בח"מ סי' כ"ח עמד עליו, ושם ראיתי שתמה על תי' מוהריט"ץ שכתב דהרא"ש ס"ל כהרמב"ן דבזביני נמי כי איכא אונס דאין צריך מסירת מודעה דס"ל כרבא אע"ג דכולהו רבוותא פסקו דלא כרבא וכו' היה הרא"ש אזיל כשיטת הרמב"ן וכו' ותמה עליו חדא דהרא"ש בפסקיו פסק להדיא כרב הונא ודלא כרבא. ועוד דבכלל הנז' סי' ו' נר' להדיא דפסק דלא כרבא יע"ש שדחה את דבריו, ולדידי חזי לי בישוב דברי מוהריט"ץ דגם לא נעלם ממנו דעת הרא"ש בין בפסקיו בין בתשו' ס"ל כרב הונא דבין בשדה זה ובין בשדה סתם כתבינן מודעה ודלא כרבא. מיהו כונתו ז"ל דגם במכר כל שהאונס הוא מצד המכר עצמו כי ההיא עובדא דפרדיסא בהא לא בעינן מודעה. וגם נדון הרא"ש הוי ממ"ש האונס מצד עצמו של דבר דוגמת פרדיסא שרוצה לכפור מה שחייב לו הלכך כתב הרא"ש ז"ל דלא בעי מודעה אבל לעולם דבשאר זביני שאין האונס מצד המכר עצמו ס"ל כרב הונא דכתבינן מודעה ואפי' בשדה סתם. כנלע"ד בדעת מוהריט"ץ ודוק היטב בדבריו שדבריו מכוונים כמו שכתבתי.

ולישוב דברי הרא"ש בתשו' הנז' ילע"ד ביאור דבריו דלעולם ס"ל דפשרה דינה כמכר כמ"ש בתחלת דבריו מההיא דאמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה של פ' לאו מודעה היא ובנדון ההוא העדים לא הכירו באונסו כי הוא הלך אצלם ואמר להם שאנוס היה לס' שהיה רוצה לכפור לו הכל ומי מפיס שהוא אמת דדילמא לא היה חייב לו רק פ' ליטרין ועפ"י דיבורו לא מהימנינן ליה כל כמה שהעדים עצמם לא ידעו והכירו באונסו ואינה מודעה דאם נאמר שזו חשיב אונס א"כ אין לך פשרה בעולם שתתקיים כאשר האריך בטעמן של דברים. והוסיף עוד להביא ראיה לדבריו ממאי דפריך הש"ס בפ' חזקת דמאי אי דגיטא ומתנתא בגילוי מלתא בעלמא סני כונתו דאם איתא הו"ל לממני בהדיהו פשרה דבגילוי מלתא נמי סגי דומיא דגיטא ומתנה וממאי דלא קאמר הש"ס אלא גיטא ומתנה ולא הזכיר פשרה בהדייהו אלמא דבפשרה לא סגי בגילוי מלתא אלא בעי' שיכירו העדים באנסו הא לאו הכי לא חשיב אונס כלל. ואמר עוד דאי חשיב אונס אפי' בלא מודעה כלל מהני כדקאמר הש"ס לרבא דאי בזביני וכו' ופי' רשב"ם וכו' כונתו להוכיח מזה דכל דחשיב אונס לא בעי' מודעה. והגם דלית הלכתא כותיה אלא כרב הונא מ"מ בדבר זה דכל היכא שהאונס ניכר לא בעי מודעה בהא גם רב הונא יודה דבאונס ניכר לכל לא בעי מודעה, ומינה אתה דן דבאונס ניכר לא בעי מודעה וא"כ אם נאמר שנדון זה הוי אונס ניכר אפי' בלא מודעה מהני ואם נאמר כן א"כ ביטלת כל פשרה הנעשית בישראל דלא מהניא כלל משום דהדבר ידוע שכל מין פשרה הוא מחמת שזה תובעו והלה כופר ומתוך כך עושין פשר דבר ואיך אפשר שנבטל כל הפשרות הנעשות בישראל. אלא ודאי דאין זה אונס כלל לבטל הפשרה כל כמה שלא הכירו העדים האונס וחזר הדין כמ"ש בריש דבריו דפשרה הו"ל כזביני דבעי' שיכירו העדים באונסו הא לאו הכי הפשרה קיימת והמודעה בטילה כנלע"ד היתוך דברי הרא"ש ודוק, והדברים הללו קרובים למ"ש הלחם רב בסי' ר"ז בפי' דברי הרא"ש יע"ש, ולעולם דהרא"ש ס"ל דפשרה הוי כזביני וכדעת הר"מ ודעימיה. ועיין במשאת משה סי' כ"ח. ובפרח מ"א ח"א סי' קי"ט העלה בדעת הרא"ש איפכא דס"ל דפשרה הוי כמתנה ופנה לו לדרך אחרת בכונת דברי הרא"ש והוקשה לו לפי דרכו דנמצא דהרא"ש חולק על הר"מ ז"ל דס"ל דפשרה הוי כמכר והוא ז"ל חילק בין פשרה לפשרה דפשרה שכתב הר"מ היינו בפשרה הנעשית ע"י דיינים, וטעמא כמ"ש מרן הב"י לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו וכן הנתבע. אבל בפשרה הנעשית ע"י בעלי דינים וכו' הוי כמתנה יע"ש והביא סעד לחילוקו שכ"כ מוהר"א די בוטון סי' מ"ז. ואחר המחילה רבה מהוד תורתו בראותי דברי הלחם רב סי' הנז' לא יכולתי להלום דבריו דאיברא שגם הלחם רב חילק שם בין פשרה לפשרה, אמנם הרואה יראה שדברי הלחם רב שם הפך חילוקו דבפשרה שיש פנים לכאן ולכאן כתב דהוי כמכר ובפשרה הנעשית מכח הדיינים כתב דהוי כמתנה כאשר יראה הרואה והוא הפך חילוקו וכעת דבריו שגבו מני וצל"ת.

ומכל מקום למה שתמהנו לעיל שדברי הרא"ש נראין הפך דברי הרשב"א שהביא מרן בסי' י"ב הלא עיני ראו שם בפרח מטה אהרן סי' הנז' נרגש מזה ומפרק כלאחר יד שדברי הרשב"א הם דוקא כשנתברר בעדים שבאמת צדקו דברי ראובן בכל מה שטוען עליו וכו' עד והרא"ש דעת שפתיו ברור מללו דמיירי כשאין ברור אם דברי ראובן הם כנים ונכוחים או שהוא טוען כך ואפשר שאין בפיהו נכונה וכו' יע"ש דף ר"ג ע"ג. ולפי דבריו אלה ילע"ד דהרא"ש ז"ל ס"ל דפשרה כגון זאת דלא ידעינן אם כנים ונכוחים דברי ראובן או לא, אז הוא דס"ל להרא"ש דהוי כמכר ובעינן תרתי מודעה ושיכירו העדים באונסו ובזה הוא דקאמר הר"מ דפשרה כמכר. אבל לעולם כל שידעינן בבירור האמת, ודאי דפשרה הוי כמתנה ובגילוי מלתא בעלמא סגי וכמו שחילק בלחם רב סי' מ"ז יע"ש כנלע"ד ודוק.

וחוזרני על מה שכתיב בקונטריסו הבהיר ז"ל אמנם כד דייקינן שפיר בלשון השאלה המוצגת לפנינו ממ"ש ובאותו פרק וכו' עד יהיה שרירה וקיימא דאף שיהיה הדין עם ראובן נר' להדיא דנ"ד היה בהפרשות שנפלו בין ראובן ושמעון ולא היה מצד כפירת האמת אלא מצד הדין שהנתבע היה מסתפק שהוא פטור מן הדין והתובע היה מסתפק אם היה חייב לו מן הדין ועל זה נכנסו הפשרנים ביניהם וכו' עד ובפשרה כזו כבר מלתא אמורה למעלה שהיא פשרה עומדת לעד מהטעמים הנז"ל עכ"ל בקונטריסו. וקורא אני עליו והיה ה' עם השופט ורוח ה' דיבר בו כי אני הצעיר שאלתי את פי השואל לדיעה באיזה דבר היתה הפשרה הנז' ובאיזה אופן. ויהי כמשיב כי דין ודברים היה עמהם על כרמים שהיו ביד ראובן ושמעון טען עליו כי הכרמים הללו היו בשותפות לאבי אביהם כי כן נודע לו מפי עדים ששמעו שהיו שותפים הזקנים בהם. אכן אינם עידי ראיה זולתי עידי שמיעה. והנה בריב זה הציג טענותיהם ודבריהם בשאלה ארוכה לפני השופטים והדיינים יצ"ו, ומורה א' המיוחד הורה להם לזכות את ראובן המוחזק בקרקעות, ומורה אחר הורה לזכות את שמעון, ובראותם כל א' דינא שזיכה אותו זה בא בהוראתו וזה בא בהוראתו, וביני ביני נכנסו פשרנים ביניהם ונתן שמעון לראובן סך מה, וכתב לו שטר פיטורין כמוזכר בשאלה. ועתה בא בטענה ראובן שאנוס היה, הרי שלא היה מצד כפירת האמת רק שראובן הנתבע סבור מן הדין מכח פסקא דבי דינא המורה ופוטרו, ושמעון סבור היה שחייב לו מן הדין מכח הפסק דין שבידו מהמורה המחייבו וכל כי הא הדרן למ"ש כת"ר שפשרה כזו לעולם קיימת ככתוב בתורתו וה' עמו שהלכה כמותו.

אך אבי אבי הגם דמודינא ליה בכל הכתוב בתורת משה מ"מ הרי כתוב בדברי קדשו דבפשרה כגון זו דינה כמכר והם הם דברי הר"מ ז"ל. ומ"מ גם במכר כל שהכירו העדים באונסו ומסר מודעה דאיכא תרתי המכר בטל, וא"כ אם בנ"ד היה כמו כן שהכירו העדים באונסו של ראובן ושטר המודעה בפנינו הרי הפשרה בטילה דומיא דמכר. והיאך כת"ר שיחיה פסקיה בסכינא חריפא שהפשרה קיימת הלא לא גרע ממכר ושוין הם ואם באולי יביא עדים שהכירו באונסו ומסר מודעה הרי הפשרה בטילה, אמור מעתה איך לא זכר שר דבר זה שאם באולי הכירו העדים באונסו הפשרה בטילה וגזר אומר דלעולם הפשרה קיימת ולא שת לבו גם לזאת דיש לדון מפאת זה בנ"ד לקיים המודעה ולבטל הפשרה כל שהכירו העדים באונסו. ומדוע לא נרגש כת"ר שי' מזה כי תורה היא וללמוד אני צריך.

ובעמדי על זה נ"ל בעניותי לקיים את דבריו ודינו דין אמת וחלילה חלילה שבאתי להוסיף על דבריו כי מה ידעתי ולא ידע רק אמינא כהלכתיה וכדינו דין אמת והגם שאין ידיעתי מכרעת רק כיהודה ועוד החזקתי דבריו על פי מה שעיני ראו בס' משה בחח"מ סי' כ"ח כתב וז"ל דף ע"ד ע"ג ולרוחא דמלתא אמינא דלא זו בלבד בנ"ד כי לא בפיהם הכרת האונס וכו' עד אלא אף זו דאת"ל היה כתוב ומפורש בדברי העדים שהכירו באונסו ממש דהשתא היה נר' לנעול דלת בפני הפשר דהא איכא אונס ניכר בכדי מסירת מודעה וכו' אכתי מידי ספיקא לא נפקא וכו' וזה דאיכא מרבוותא, דמקהו ביה אקהתא במודעה שכתוב בה שהכירו העדים באונסו דהיכי ניקום ונסמוך אנפשין אדיבוריהו כיון דלאו כ"ע דינא גמירי למען דעת כמה הלכתא גברוותא איכא בדיני אונסין ואיזה האונס המבטל המכירה דהרי איומים וגיזומים במחלוקת היא שנוייא וכו' עד וכיוצא באלו הן רבים עתה איכא דינים שהדין משתנה וכו' ולא רבים יחכמו ואין הידיעה מקפת בהם אפי' למבינים והיאך נסמוך סמיכה בכל כחינו בדבר שפתימו באמרם שהכירו באונסו והן הן הררים התלוים בשערה וכו'. גם הרמב"ן כתב וכו' וכן כתב מוהריק"ש בהגהות סי' ר"ה וז"ל בזמן הזה נהגו לכתוב במודעה והכרנו באונסו עפ"י מוסר המודעה ואין לסמוך בדבר עד אשר יעידו העדים פרט האונס מה הוא יע"ש, ומן הצד הזה בנ"ד אפי' היה כתוב במודעה שלפנינו אונם ניכר לא היה בו ספק לאשר ולקיים המודעה דהוה תלינן דילמא טעו בא' מכל אלו עכ"ל לעניננו יע"ש דרך ארוכה.

צא ולמד כמו כן בנ"ד דאף דכתיב במודעה והכרנו באונסו כל שלא נודע מפי העדים בדרי' וחקירה עפ"י חכם באיזה צד ואופן היה האונס. אם הוא מהאונסים הגמורים אשר כח בהם לבטל המכר והפשרה כזאת. מסתמא ליכא למיסמך עליהו ותלינא בטענתא ואין כאן אונם והפשרה קיימת ונכונה לעולמי עד ככתוב בתורת משה ודינו דין אמת. גם מפאת הכתוב בשטר הפיטורין שביטל ראובן כל מיני מודעי וכו' האריך הרחיב איש ריבי זה האיש משה בכל הצדדין וצידי צדדין ככתוב בקונטריסו באורך מעט מחזיק את המרובה ורצונו היה להשתעשע בדברות קודשו ואין הפנאי מסכים כי הימים הללו נזכרים ונעשים בכל דור ודור במקרא קדש חג הפסח הבע"ל. והן הן ימי המעשה זאת היתה מסיבה להיות מטפס ועולה כי דברים הללו סובלים האריכות להשתטח בכל דברי הפוסקים קמאי ובתראי כי הן הררים התלוים בשערה ואין הזמן מסכים. גם מפאת חומר השבועה המוצג בשאלה אנכי הרואה כי נטה ידו והראנו ידו הנפלאה ככתוב בתורת משה ולהקת נביאים המה היו בעוזריו ועיין בס' משאת משה בסי' הנז' אשר יצא לדון בדבר חדש והוא מ"ש מוהרי"ט מח"מ סי' נ"ב דכל היכא דמסר מודעה מעיקרא ואמר כל מה שאני נשבע הרי הוא בטל שאיני עושה אלא מפני האונס עדיף טפי מביטול בלב בשעת הנדר דהשתא אתי דיבור ומבטל דיבור יע"ש, דלפי זה אנו דנין גם בנ"ד הגם שנשבע שלא לבטל הפשרה מ"מ אם קודם לזה במסירת מודעה אמר לעדים כל מה שאני נשבע הרי הוא בטל המודעה קיימת ולית בה סרך איסור שבועה. והרב הנז' הביא דברי מוהרא"ש והפ"מ דפליגי עליה דמוהרימ"ט. וחזו הוית להרב הנז' הכריע ביניהם שלא אמרה מוהרימ"ט אלא דוקא כשפי' להדיא ואמר אני מבטל כל מה שאשבע בפה מלא, אבל מן הסתם חזר הדין דאין חשש במודעה לבטל שבועה היוצאת מפיו לאחר מכאן ככתוב ומפורש באורך בתשו' הנז'. ועכ"ז מיחש מיהא חייש שלא להקל באיסור שבועה החמורה ככתוב באורך הלא בספרתו, ונ"ד עדיף טפי שנשבע ע"ד המב"ה וע"ד הנ"ב וע"ד שמעון הלא שבועה ע"ד חבירו אין לה ביטול בלתי ידיעתו כנודע מפי סופרים ומפי ספרים ואין צורך להאריך. וא"כ אפי' שיאמר בפה מלא כל מה שאני נשבע הרי הוא בטל נלע"ד דכל כיוצא בזה שנשבע ע"ד חבירו אין יכולת בידו לבטל השבועה אשר נשבע אח"כ בלתי ידיעת חבירו ואפי' מוהרי"ט ז"ל יורה יורה ידין ידין להחמיר בנ"ד מצד חומר השבועה. והיה מקום אתי להאריך בפרט זה ולסי' הנז"ל אלכה אחרי הקוצרים במקום שאמרו להאריך.

כללא דהאי שמעתתא הן אני כפיך לענין הלכה ולמעשה שהפשרה קיימת ואין כח במודעה לבטלה מכל טעמי תריצי דחזינו ליהו בכתבי הקדש לרב אחאי יצ"ו. ודינו דין אמת וה' עמו שהלכה כמותו ודברי אלה יהיו עולות מול כסא תורתו כיהודה ועוד. כי ידעתי דברי לעו כהלכתא בלא טעמא וקונטריסו הבהיר חכלילי חיך הטועמו אומר לי לי במששא ובטעמא וסמיכה זו מה טיבה בדברים שהם מוסמכים ועומדים בס' כתב איש רבי הלכתא גברוותא דאמור רבנן בטעמא ואני פי מלך אשמור לבלתי סור מן המצוה אחזו ידי בקן קולמוסא מאשר מצאה ידי יד כהה. כה דברי איש צעיר דורש ומתאוה לתורת משה בהסכמ"ה מדבש ונופת צופים טעימנא להו בכל מיני תרגימא, האח יקטן מעתיר ומתחנן לאל צור מבטן גוחי. יעזרני על דבר כבוד שמו לבלתי אכשל בדבר הלכה ויזכני ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי צעיר אנכי ונבזה מאוס וסחי.

ישראל מאיר מזרחי ס"ט

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה