שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
חושן משפט · סימן ב
דיני פוליסה
שאלה ראובן תושב מצרים. היה חייב לשמעון תושב ירושלים סך מה מלוה בשטר. לימים שלח ראובן כתב לשמעון שיקח הסך שחייב לו מאיזה סוחר הבא למצרים וישלח לו פוליסה למצרים והוא יפרע להסוחר ההוא ושישליש השט"ח ביד השליש עד שיפרע להסוחר ושוב יקרע השט"ח שעליו. וכן עשה שמעון ולקח מגוי סוחר ההולך למצרים הסך ההוא והשליש השט"ח ביד לוי. וכתב לו פוליסה כמנהג שיתפרע במצרים מראובן, ויהי בדרך מת הגוי ונשתקע שמו מן העולם עד היום ונאבד כל ממונו אחרי מותו ואין לו שם ושארית בעולם, וכששמע שמעון כן שאל מראובן שיפרע לו שט"ח, וראובן משיב הלא הוגד לי את אשר עשית כי לקחת מהגוי סך חובי והשלשת את השטר ביד לוי ועכשיו שמת מן השמים זיכו לי כי בסיבת כתבי בא הריוח הזה קרע שטר חובי בקרע ב"ד, ושמעון משיב לעצמי הרוחתי ואין לך עסק בזה כיון שהגוי מסר המעות לי ואינו מכירך כי לולא שנטלתי אני המעות מהיכן היו באים לי ולא עוד אלא שאחריות הגוי אם היה נאבדה הפוליסה או איזה אונס והיה בחיים היה בא ותובע אותי כי הגוי מעולם לא הכיר אלא אותי שמסר המעות בידי ואין לך עסק בו. יורנו המורה מי הוא מהם הזוכה בדין ויבא שכמ"ה
תשובה ריש מלין לצד עלאה. הוא יורני דעת בתורתו הנפלאה לדון על דבר אמת וצדק להמלט משגיאה כיר"א. ואומר כי רואה אנכי השואל הזה עמוס בלשונו בטענת שמעון שמשיב שלעצמו הרויח לסי' שאחריו' הגוי עליו דאיני יודע הך אחריות מאי שיאטיה גביה אם הוא לענין אם נא בדה הפוליסה ככתוב בשאלה מאי אחריו' איכא או יחזיר לי דמיו או יתן לו פוליסה אחרת והוא יתפרע מראובן וא"כ מה הוא זה שאומר דאחריותו עליו. ופשפשתי בזה ומצאתי דמנהג בעלי הפוליסאס הוא שאם הלוך ילך עם הפוליסה ומצאו שמת ראובן אי שנשבר אין לו דמים או אם של לח המעות ביני ביני לשמעון באופן שחוזרת לאחור בלי מתן דמים לוקח הגוי שנתן הדמים בעד ביטול מעותיו סך מה יותר דהיינו אם נתן לו מאה גרוש ולא נתפרע לוקח מאה ועשרים שכר בטלת מעותיו. ואלו העשרים שלוקח יותר אין לו דין ודברים עם ראובן אשר שולח לו ולא עם יורשיו זולתי נוטלן משמעון אשר מסר הממון בידו זהו מנהג בעלי הפוליסאס הגויים וא"כ פשר שלזה כיוון שמעון במה שטוען שאחריותו עליו שהוא מעותד להפסיד עשרים למאה אם תחזור ריקן מבלי שיפרענו שמעון ואפשר שזהו שרמז השואל בטענת שמעון אם נאבדה הפוליסה או איזה אונס לרמוז על האמור, ועכ"ז ראיתי לתור בחכמה אלו העשרים למאה שנותן יותר לגוי מאי דינו אם יעמדו לדין לפנינו מי יפסידם ראובן או שמעון והיכי לידייני דייני להאי דינא, ואומר שדבר זה יש ללמוד ממ"ש בטח"מ סי' קכ"א סעיף ז' כתב רב אלפס היכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו נהליה לא מחייב עד אבל במקום שיש מנהג למסרו ביד המביא כתב אין לנו אלא מה שנהגו וכו' ודוגמא לזה כ' הטור לעיל ס"ק א"ב יע"ש, המורם מדבריהם דבדברים אלו אזלינן בתר מנהגא וא"כ לפי המנהג אצלנו שכשכותב לו הלוה למלוה תשלח פוליסה על שמו ואני אפרע לך חובך דמיד שמגיע הפוליסה ללוה מחויב לפרוע עפ"י כתבו א"כ כל שלא פרע הפוליסה הלוה וחזרה לאחור לסי' שמת או ששלחם לו קודם, שורת המנהג והדין נותן שכל הפסד העשרים למאה על הלוה ליהדר שהרי המלוה אומר לו לולא הכתב ששלחת לי שאוציא פוליסה עליך לא הייתי לוקח מעות הללו מהגוי וכיון שבסיבת כתבך הגעתי למידה זו ההפסד עלי דידך ליהדר כמו שכתב הרי"ף דכשכתב המלוה ללוה שדר לי וכו' ושלחו עפ"י כתבו ונאבד דלא מיחייב מכח המנהג דנהיגי תגרי למסור עפ"י הכתב, והודה לו הראב"ד בזה, מינה אני למדין לנ"ד לחייבו בחזרת הפוליסה לאחור בכל ההפסד כיון דנהיגי להוציא פוליסה על פי הכתב וכדכתיבנא.
והרי אתה למד לפ"ז דאחריות ההפסד על ראובן היא חוזר וא"כ צריך לתור ולדעת בטענת שמעון שטוען שאחריות הגוי עליו כי לא דיבר נכונה בזה דלפום מאי דכתיבנא אחריותא על ראובן, ואף שהאמת הוא כי הגוי אינו מכור זולתו לשמעון שנטל ממנו מעותיו מ"מ הלא אח"כ עומד לדין עם ראובן ונפרע הימנו ובמה יזכה במעות הגוי. והיותר נר' דטענת שניהם שוה שראובן טוען אלולי כתבי שכתבתי לך שתוציא פוליסה עלי לא היית נוטל הסך הלז מהגוי הלזה ונמצא שכתבי גרם השכר הזה, ושמעון יש לו לטעון אלולי יגעתי שטרחתי ומצאתי הסוחר הלזה שהאמין אותי ומסר לי הסך הלזה לא היה מגיע לי השכר הזה ונמצא שאני גרמתי לעצמי, והואיל ובאנו לידי מדה זו דחד טעין כתבי גרם ואידך טעין יגיעתי גרמה נמצא דיד שניהם שוה ומזלא דבי תרי גרם הריוח הלזה וא"כ יש לדמותו לההיא דפ' השואל שטף נהר את זיתיו וכו' זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו ואמרינן עלה בש"ס ל"ש אלא כשנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע ע"כ, וטרם בואי למאי דקמן אמרתי לשאת ולתת קט מזעיר השייך בהאי סוגיא לענין הלכה מענין לענין באותו ענין כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע יזה החלי בס"ד. ריש מילין הר"מ ז"ל בפ"ד מה' שכנים דין יו"ד פסק באוקמתא זו דכשנעקרו בגושיהן תוך שלש יחלוקו וכו' יסיים עלה ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד. וה"ה ז"ל שם עמד על דברי רבינו בזה וכתב אם רבינו מפרש כדברי רש"י שהגושין הם מצילין מן הערלה זה שנעקר בלא גושין למה הוא זוכה בעל הקרקע תוך שלש הלא חייב הוא בערלה אא"כ נאמר שיזכה בעצים עכ"ל יע"ש. ובאמת דהדבר מוכרע כפי' רש"י דאל"ה למה תוך שלש חולקין אם לא מטעם שמצילין מן הערלה וכדמוכחא שמעתתא וא"כ לא ידענא מה נסתפק ה"ה בדעת הר"מ מאחר שהדבר מוכרע מעצמו, זאת לא זאת דהרואה יראה דחיליה דרש"י ז"ל הוא ממתני' דערלה דתנן בפ"ק אילן שנעקר והסלע עמי וכו' אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ופסקה הר"מ בפ' עשירי מה' מעשר שני דין י"ב יע"ש, הרי לך דגושין מצילין הערלה וא"כ במה נסתפק הרב המגיד ז"ל, שוב מצאתי להרב כנה"ג בח"מ בהגהתו לב"י סי' קם קס"ח אות א' נשא ונתן על דברי ה"ה באורך יע"ש, והיה נלע"ד לומר דאפשר דס"ל לפרש פי' השמועה באופן אחר דטעם דכשנעקרו בגושיהן בתוך שלש דחולקין לאו מטעם ערלה הוא אלא משום דשיערו חכמים דכל שנעקרו בגושיהן יכול לחיות עד שלש שנים דוקא ותו לא לכן תוך שלש חולקין אבל לאחר שלש דשוב אינם חיים הכל לבעל הקרקע. וכי תימא א"כ דיכול לחיות בגושין שלש שנים א"כ יהיה עד ג' שנים הכל לבעל הזיתים כיון שיכול לחיות ע"י הגושין ולמה חולקין, כבר הוקשה לו להרשב"א כן ותירץ וז"ל וניחא לי דאעפ"י שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין עכ"ל הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים יע"ש, ומה שהקשו בש"ס ולימא ליה אי את נטעת מי קא אכלת וכו' דמשמע דמטעם ערלה הוא. לאו לקושטא קאמר לה אלא דהיה יכול בעל הזיתים לטעון כן כדי לזכות בכל ומתרץ הש"ס דאף אם יטעון כן אינה טענה משום דיכול לומר אנא זרעת סילקא וכיוצא. באופן דיש לי לומר כדכתיבנא דטעמא דתוך שלש חולקין לאו מטעם ערלה הוא כמו שפירש"י אלא מטעם דכל שנעקרו בגושיהן שיערו חכמים דעד ג' שנים הי יכולים לחיות ותו לא ולכן חולקין מטעמא דכתיבנא, ואמטו להכי כשנעקרו בלא גושין שאינם יכולין לחיות כלל הכל לבעל הקרקע, כן היינו יכולים לפרש השמועה דלא כפי' רש"י אבל לפי' רש"י הוקשה לו לה"ה שפיר דכיון דמטעם ערלה אתינא עלה א"כ כשנעקרו בלא גושין היאך כתב הר"מ דהכל לבעל הקרקע הא אסירי משום ערלה. ותירץ יע"ש כנז"ל. ועפ"י דרכי זה אשכחנא פיתרי למ"ש מרן הב"י בח"מ סי' קס"ח וז"ל, ומ"ש רבינו ואם לא נעקר עמהם מהענפים וכו' אפי' תוך ג' הכל לבעל הקרקע הוא לשון הר"מ ואי אפשר לישבו כפי פירש"י והתי' וכו' וכבר הרגיש ה"ה בדוחק זה וכו' עד נמצא דלדעת רש"י הכי פי' ל"ש דיחלוקו וכו' עד ולדעת הר"מ ה"פ ל"ש דיחלוקו אלא שנעקרו בגושיהן אבל נעקרו שלא בגושיהן לא ואפי' נעקרו בגושיהן דוקא בתוך ג' אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע עכ"ל. ואני בער ולא אדע מה בא לחדש במ"ש ולדעת הר"מ וכו' דהרואה יראה דהן הן הדברים שכתב לפירש"י ומאי בינייהו מאחר דשוין הן בפי' א' וסגנון אחד לכולם אמנם לפום מאי דכתיבנא נ"ל אפשר שכונת מרן הב"י הוא דלפירש"י דפי' דהוי משום ערלה א"כ מ"ש דכשנעקרו בלא גושין הוי לבעל הקרקע פי' דחשיבי כאלו נטעם הוא ואסור ליהנות מהם משום ערלה לאפוקי דכשנעקרו בגושיהן דלא מתסרי משום ערלה וחולקין דנמצא דיש לו זכית לבעל הזיתים ולא חשיבי כולהו לבעל הקרקע, משא"כ בלא גושין דחשיבי כאלו נטעם הוא ואסירי משום ערלה ולענין זה הוא דאמרינן דבלא גושין הכל לבעל הקרקע דתוך ג' בדידיה נינהו ואסירי משום ערלה ואחר שלש נמי הרי הם שלו ליהנות מהם זהו לפירש"י וחידש לנו מרן דצריך לגרוס ובנעקרו בלא גושין הכל לבעל הקרקע שאינו מוזכר בש"ס. וכמו כן ג"כ צריך נמי לאוקומיה גם לדעת הר"מ. מיהו חלוקין דלפירש"י הוי משום ערלה ובנעקרו בלא גושין אסירי, ולדעת הר"מ דס"ל דלאו מטעם ערלה הוא דחולקין אלא משום דיכולים לחיות כדפרישית לעיל ולכן כשנעקרו בלא גושים דאינם יכולים לחיות הכל לבעל הקרקע מיד והרי שלו ליהנות מהן כיון דלא מפרש לה מטעם ערלה כנלע"ד. ויש קצת סעד לדבר בפי' המשנה להר"מ אהך מתני' שס"ל כן עיין עליו.
עוד זה ראיתי לה"ה שכתב על השגת הראב"ד שהשיגו אומר אני בעל הזיתים נוטל ממנו דמי זיתיו וכו' וכתב ה"ה לזה וז"ל ואני אומר כשנעקרו בלא גושיהן ה"ז אבידה מותרת כזוטו של ים ושלוליתו של נהר דודאי בעל מתייאש מהם כמ"ש בפ"ו מה' גזילה ולפיכך הכל לבעל הקרקע מיד ואינו נותן לו דמים כלל וכו' ועיין מה שתמה עליו מרן דא"כ גם בנעקרו בגושיהן אמאי חולקין כיון שהוו כזוטו של ים הרי נתייאשו הבעלים ולא ידענא מאי קא קשיא ליה על דברי ה"ה דלדידן נמי תקשי דהא במתני' תנן שטף נהר וכו' חולקין וכיון דבשטיפת נהר היא תיקשי לן דאמאי חולקין הא קי"ל דהמציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהרי אלו שלו וזו הלכה רווחת ופסקה מרן בשולחנו הטהור סי' רנ"ט סעיף ז' יע"ש, וא"כ תיקשי נמי אליביה דאמאי תנן חולקין הלא המציל משלוליתו של נהר הרי אלו שלו, ואמאי קשיא ליה על דברי ה"ה דבלאו הכי תיקשי ליה אדידיה כאמור, וכעין זה קשיא לי במתני' דפ' הגוזל בתרא דתנן המציל מיד הגויים ומן הנהר ומן הלסטי' אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו דבשלמא בשאר בבי תינח דבעי יאוש אבל בבבא דהמציל מן הנהר אמאי תנן אם נתייאשו דמשמע דבלא אייאוש לא ואמאי הלא המציל משלוליתו של נהר התורה התירה וכדקתני בבריתא הובאה באלו מציאות אפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת יע"ש, ובעמדי בזה את זה ראיתי להמאור בריש פ' אלו מציאות אמאי דרמי' עליה דרבא דס"ל דיאוש שלא מדעת קני ת"ש שטף נהר את עציו וכו' אם נתיאשו וכו' ובתר הכי אמר ר' משום רשב"י מנין לאבידה ששטפה נהר שמותרת שנאמ' וכן תעשה וכו' ופי' עלה הר"מ ז"ל מנין לאבידה וכו' פי' היינו זוטו של ים ושלוליתו של נהר שנפלה לו האבידה באמצעית הנהר מקום שהמים שוללין בהם וכו' וכה"ג מותר אפי' שלא מדעת דרחמנא שריא וכו' ואין דומה לזה שטף נהר קוריו וכו' שזו השטיפה אינה בשלולית כלומר באמצעיתו של נהר אלא בגדותיו ע"י רוב גשמים ואיידי דיקירי פלטי להו מיא וממנו הם אבודים אבל לא מכל אדם שאפשר שיחסרו המים כשיגיעו למקום אחר ויניחום המים ברשות אחר ע"כ, ובענין זה הודה לו הרמב"ן במלחמותיו שם, ולפי דבריו למדנו דההיא דתנן המציל מ הנהר וכו' מיירי בגדותיו של נהר והלכך בעינן דאייאוש דוקא אבל בשלוליתו של נהר ודאי דשרייא אע"ג דשמעי' דלא מיאש דהתורה התירה כיון שאבודה ממנו ומכל אדם. ועל פי זה ניחא מה שתמהתי על מרן ז"ל דאמאי קא מתמה על דברי ה"ה ולא אדידיה והוא דאמתני' דשטף נהר זיתיו דתנן חולקין היינו בגדותיו של נהר ולכך כל שנעקרו בגושיהן חולקין כל היכא דלא אייאוש, אמנם ההיא דאבדת נהר מותרת מיירי בשלוליתו של נהר ובהכי אין שום תימא. אכן על דברי ה"ה שדימהו לשלוליתו של נהר הקשה מרן שפיר כנלע"ד בויתור תמיהה זו.
א"נ נ"ל עפ"י מ"ש הטור בסי' רנ"ט המציל מן הארי וכו' ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו וכו' במה דברים אמורים שאין מכשולות בנהר וכו' אבל אם יש בנהר מכשולות וכו' לא הוי יאוש, והם הם דברי התו' שכתבו כן בפ' אלו מציאות ד"ה שטף נהר וכו' כמ"ש מרן הב"י ז"ל שם יע"ש, והם דברי הש"ס דף נ"ד ההוא גברא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן יע"ש, ופסקו מרן בשולחנו הטור סי' רנ"ט יע"ש, דהשתא לפ"ז יש להעמיד הך מתני' דהגוזל הנז"ל דאמר אם נתייאשו הבעלים מיירי בדיש מכשולות בנהר והילכך בעי' יאוש, גם הך מתני' דשטף נהר זיתיו דחולקין איכא לאוקומא בדאיכא מכשולות. ולכן מהנהו מתני' לא קשיא ליה למרן ז"ל. אכן לדברי ה"ה דקאמר דהוי כזוטו של ים וכו' קשיא ליה שפיר דא"כ גם בנעקרו בגושיהן אמאי חולקין כיון דהוי כזוטו של ים כנלע"ד. ואיברא שדרך אגב ראיתי לעמוד עמ"ש ה"ה ריש פ"ו מה' גזילה שדבריו כעת הם קשים לפע"ד והלא המה.
כתב ה"ה ז"ל ריש פ"ו דגזילה ולא חלק הרב בינה ובין ההיא דאמרינן מנין לאבידת נהר שמותרת, וסובר דזוטו של ים ושלוליתו של נהר דוקא כשנתייאשו וכפשטא דבריתא דרשב"א וכו', ובודאי דדייק כן ממ"ש הר"מ דין ב' לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלילותו של הר וכו' אם ידע בודאי שנתייאשו וכו' הרי אלו שלו דלמה דבכולהו חד דינא אית להו דדוקא אם נתייאשו הם שלו אבל בלא יאוש לא. זהו דעת ה"ה בדברי רבינו. מיהו לפ"ז קשיא לי תרתי, חדא שהרי הר"מ בפי"א דין ובפ' י"ד דין ד' פסק איפכא דזוטו של ים ושלוליתו של נהר בסתמא הרי הם שלו אע"ג דלא שמעיניה דמייאש והתורה התירתו. וא"כ היאך כאן פסק דזוטו של ים ושלולית של נהר דוקא בנתייאשו דנמצא תרי פסקי דהר"מ דסתרי אהדדי. תו קשה דהיאך פסק כאן דוקא בנתייאשו הם שלו והלא בהדיא אמרינן בש"ס דף כ"א ע"ב דאפי' אביי דס"ל דיאוש שלא מדעת לא קני בזוטו של ים ושלו' של נהר אע"ג דאין בה סימן רחמנא שרייא ואע"ג דלא מיאש וכדקתני בבריתא לקמן דף כ"ב ע"ב דיצאת זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אבל כל אדם וא"כ היאך פסק הר"מ הפך מזה דדוקא בנתיאשו. תו יש לדקדק במ"ש ה"ה וכפשטא דרשב"א דהלא הרואה יראה שם דף כ"ד רשב"א נקט בלישניה מפני שהבעלים מתייאשין מהם. ומדלא נקט אם נתייאשו הבעלים אלמא דבסתמא הם שלו ואע"ג דלא שמעינן דמיאש משום שהתורה התירה וא"כ נמצא דפשט דברי רשב"א הם הפך דברי הר"מ דנקט דוקא אם נתיאשו תו קשה במ"ש ה"ה ומיהו עיקר הדין וכו' עד וכו' בעינן נתייאשו היינו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק. דאיברא שכן אוקמנא בש"ס דכ"ב הך דשטף נהר דמיירי ביכולין להציל ע"י הדחק. מיהו הרואה יראה דהך אוקמתא לא נצרכה אלא לס' רבא דס"ל דיאוש שלא מדעת קנה. אבל לאביי דקי"ל כותיה ביע"ל קג"ם דיאוש שלא מדעת לא קנה וכמ"ש הר"מ בפי"ד דגזילה א"כ לדידיה אתייא ברייתא כפשטא דדוקא בנתייאשו הם שלו הא סתמא לא. וא"כ היאך כתב ה"ה דכי בעי' נתיאשו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק. תו קשה במה שסיים ה"ה ואפשר שהרב סובר וכו' עד וכן כתוב בפי"א דא"כ היאך כתב כאן דוקא אם נתייאשו הול"ל דבזוטו שהם ע"צ הפלא אפי' סתמא הם שלו. תו קשיא לי במ"ש ה"ה וכפשטא דרשב"א כנז"ל דאיך יתכן דרשב"א דוקא בנתייאשו הם שלו ובדלא אייאוש לא דא"כ מאי פריך עליה שם דף כ"ד ע"ב בעובדא דההוא גברא דאשכח ד' זוזי וכו' ושדו בנהר בירן וכו' א"ל זיל אכריז וכו' ופריך והא רובא גוים נינהו ש"מ אין הלכה כרשב"א אפי' ברוב גוים ומשני. שאני נהר בירן וכו' ואם כדברי ה"ה דס"ל דרשב"א דוקא בנתייאשו קאמר מאי קושייא נימא דשאני בההוא עובדא דאמר זיל אכריז משום דלא נתייאשו דע"כ לא קאמר רשב"א שהם שלו אלא דוקא בנתיאשו. אלא ודאי מדלא משני הכי שמעינן מינה דמאי דקאמר רשב"א שהם שלו לגמרי קאמר ואע"ג דלא שמעיניה דמיאש. וא"כ דברי ה"ה בזה קשים להלום. והרציתי הדברים לפני ידיד נפש הח' השלם כמוה"ר בכור נבון יצ"ו ההוא אמר דס"ל לה"ה בעד הר"מ דאה"נ דלרשב"א דוקא בנתיאשו הם שלו, מ"מ לענין הכרזה פריך הש"ס דלמה לו להכריז דמצי אתי לידי תקלה דאפשר שכבר נתיאש ומדינא הם שלו. וכיון ששומע שמכריז אומר נתיאשתי ונמצא נותן יד לרמאים ולכן פריך אמאי מכריז. זהו מה שהליץ הח"ר יינה הנז' ולדידי לא שמיע לי דכולא סוגיא משמע דהא בהא תליא דאם אמרינן דמסתמא מיאש לא בעי להכריז ואי אמרינן דדוקא בעי יאוש א"כ מחייב להכריז כדמוכח פשטא דשמעתתא לכל רואה יע"ש. ותו דכל היכא דאיכא חשש דרמאות אין נותנין לו עד שיביא עדים כמ"ש הר"מ פי"ג דגזילה דין ג' יע"ש. וא"כ הדרא תמיהא לדוכתא.
ולכן נ"ל דמ"ש ה"ה ולא חילק הרב בינה ובין ההיא דאמרינן מנין לאבידה וכו' לאו לקושטא קאמר כן בעד הר"מ. אלא כמתמיה עליו דלפי פשט הדברים הללו דנקט כאן נר' דלא חילק הרב וס"ל דגם בזוטו של ים ושלוליתו של נהר דוקא אם נתיאשו הם שלו הא לאו הכי לא, וזה א"א שהרי בפי"א כתב איפכא דזוטו של ים ואבידת נהר מותרת והבליע בנעימה התמיהות הנופלות על רבינו אם נאמר כן דנמצאו שדברי הר"מ סתרי אהדדי. ועוד דגם פשט דברי רשב"א אין מורין דמיירי דוקא בנתיאשו. וכדי לתרץ כל זה כתב ומיהו עיקר הדין וכו' לישב דברי הר"מ אהדדי דלעולם דעת הר"מ ז"ל דזוטו של ים ואבידת נהר דמותרת אעפ"י שלא נתיאשו ומ"ש כאן דדוקא בנתיאשו הם שלו דבריו הם ביכולין להציל ע"י הדחק דאז דוקא בנתיאשו הם שלו הא לאו הכי לא וההיא דפי"א מיירי באין יכולין להציל רק על צד הפלא והזכות ובזה עלו דברי הר"מ כאן ושבפי"א על נכון. והכריח רבינו לומר כן משום דלא תיקשי מתניתין דהגוזל עם הבריתא, דאלו בבריתא קתני דאבידת נהר מותרת ואלו ממתני' דהגוזל משמע דוקא אם נתיאשו הם שלו וכדי להצדיקם יחד ע"כ לומר דמתניתין מיירי ביכולין להציל ע"י הדחק וברייתא באין יכולין להציל כלל כנ"ל ביאור דברי ה"ה ז"ל והבליע הכל בנועם שיח שפתותיו בלשון קצר מחזיק את המרובה כי כן דרכו לרמוז בלשון קצר תלי תלים של הלכות כידוע לרגיל לדקדק בתגיו ובאותיותיו כי עצמו מספר וזהו רמז לנו ה"ה בסוף דבריו ודברי הר"א בהשגות הוא מן הטעם שכתבתי כונתו שהראב"ד השיגו שאין טעם לפשט דברי הר"מ כאן מכל התמיהות הנופלות עליו ולפי חילוקו אשר שם בדעת הר"מ סרו מהר כל התלונות מעליו כנלע"ד. ומה שתמהתי עליו דהך אוקמתא דיכולין להציל ע"י הדחק לא אמרוה בש"ס רק לרבא ולא לאביי דקיימא לן כותיה כנז"ל. גם לזה נ"ל דסבור ה"ה דמ"ש ת"ש שטף נהר וכו' לאו לרבא בלחוד פריך כפי' רש"י אלא לכ"ע היא ואפי' לאביי היא דמאחר דבאבידת נהר וזוטו של ים כ"ע מודו דשרי א"כ אמאי קתני שטף נהר וכו' אם נתיאשו הלא אבידת נהר מותרת אפי' בלא יאוש ומשני ביכולין להציל ע"י הדחק ולכ"ע אתמר ומכאן הוכיח הר"מ חילוקו שחילק ביכולין להציל ע"י הדחק לאין יכולין להציל כ"ע ס"ל חילוק זה ואפי' לאביי כנלע"ד להליץ בעד הר"מ ולבאר דברי ה"ה כדכתיבנא ודוק.
המורם מזה דס"ל לה"ה בדעת הר"מ דבזוטו של ים ושלוליתו של נהר כל שיכולין להציל ע"י הדחק בעי יאוש ואי לא אייאוש לא אבל כל שאינו יכול להציל כלל הרי הוא שלו מיד והלא כתבנו לעיל בשם הרז"ה בההיא דשטף נהר קוריו וכו' דזו השטיפה ע"י דיקירי פלטי להו מיא וממנו הם אבודים אבל לא מכל אדם והלכך דוקא בנתיאשו הם שלו אבל אי לא אייאוש לא כאשר זכרנו לעיל.
ומעתה נ"ל להליץ מה שתמה מרן ז"ל בההיא דשטף נהר זיתיו שפסק הר"מ בה' שכנים בנעקרו בלא גושין הרי הם לבעל הקרקע מיד. וכתב ה"ה להליץ על מה שהשיגו הראב"ד דטעמא הוי בזוטו של ים וכו' ותמה עליו מרן דא"כ אפי' בנעקרו בגושיהן נמי כנז' לעיל. ונלע"ד להליץ לזה דכל שנעקרו בגושיהן על ידי הגושין יקירי הזיתים ולא מיאש דסבור הוא שיפלטם הנהר מרוב כובדן ויצילם הילכך חולקים, אבל בנעקרו בלא גושין כיון שהם קלים מיד מיאש ולכן הם לבעל הקרקע מיד. כנלע"ד להליץ לתמיהה זו.
חוזרני למאי דקמן לדון בנ"ד דהרי מצינו דכל ששניהם באים בטענה דזה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה חולקין. דון מינה לנ"ד דשניהם באים בטענה דזה אומר כתבי גרם וזה אומר לקיחתי גרמה דחולקין כנ"ל לדון לכאורה
אכן אחר ההתבוננות היטב ממקום שבאנו יש ללמוד דהכל לשמעון שנטל המעות מהגוי דהלא טעמא דחולקין היינו מפני שנעקרו בגושיהן ומשום ערלה הוא דחולק בעל הזיתים אבל כשנעקרו בלא גושין הרי פסק הר"מ דהכל לבעל הקרקע והגם דהא מיהא זיתיו הם מ"מ כל דליכא גושין הם לבעל הקרקע. א"כ מינה לנ"ד הגם דכתב ראובן גורם מ"מ העקר הוא שמעון שקבל המעות מהגוי והרי זכה בהם לו לעצמו ואין לראובן חלק ונחלה עמו. ובההיא דנעקרו בלא גושין דהגם דהזיתים הם בעין מ"מ הכל לבעל הקרקע אשר טרח בזריעתן תוך שדיהו ה"נ בנ"ד דכוותה. והן לא נפלאת היא בעיני ולא רחוקה דיד הדוחה נטויה דאין לו דמיון לנ"ד דשאני התם בנעקרו בלא גושין דאמרו הכל לבעל הקרקע מטעם יאוש היא דהרי הם כזוטו של ים ושלוליתו של נהר שהתורה התירה למוצאו וכמו שכתב ה"ה כנז"ל. ומטעם יאוש אתינא עלה והלכך הוא לבעל הקרקע משא"כ בנ"ד דליכא בה לתא דיאוש וא"כ אין לנו ללמוד מינה לנ"ד ועדין בספק הדבר תלוי. על כל אלה יש לי ללמוד ממקום אחר דתנן במציעא סוף פ' הבית והעליה שתי גנות זו ע"ג זו והירק בינתים רמ"א של עליון רי"א של תחתון אמר"מ אם ירצה העליון ליקח את עפרה אין כאן ירק אמר"י אם ירצה התחתון למלאת גינתו עפר אין כאן ירק אמר"מ מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי ופי' רש"י ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן ע"כ. וראיתי בס' עדות ביעקב בליקוטים שעשה על המשניות דף רל"ו סי' ק"ה תמה ע"ד ר"מ שאמר מאחר ששניהם יכולים למחות זה ע"ז רואין וכו' דמאי שנא מההיא דשטף נהר דתנן בהשואל זה אומר ארצי גדלה וכו' יחלוקו ה"נ מאחר שיש להם לשניהם טענה היל"ל דחולקין והניחו בתימא יע"ש. ולדידי ל"ק כלל דאחר המחילה שנא ושנא דהרי לא אמרו דיחלוקו אלא כשנעקרו בגושיהן מטעם ערלה הא לאו הכי הכל לבעל הקרקע וטענת זיתי גדלו בלא גושין אינה טענה כלל. אמור מעתה דאף דשניהם יכולין למחות זה בזה כל שאחד מהם אינו בא בטענה מספקת לזכות בו אין בו צד לומר יחלוקו ולכן אמר ר"מ דרואין מהיכן ירק זה חי והוא זוכה בכל ולא האחר וזה ברור
ומעתה הרי אתה דן בנ"ד כמו כן דעלינו מוטל לדעת מי הוא היה העיקר בנטילת הדמים הללו והוא יזכה בכל, והסברה נותנת דהגם שכתיבת ראובן גרמה לו מ"מ העקר הוא שמעון שמצא את הגוי ליקח ממנו הדמים. והגם שנתן לו פוליסה על ראובן מ"מ רואין אנו הגוי הזה אחריות מעותיו אם מת או נשבר או נשבה ראובן על מי מוטל לפרעו, על שמעון הוא שנשא ונתן ביד ממונו וכיון שכן הוא העקר וה"ז דומה למ"ש רואין מהיכן ירק זה חי והרי הוא לו ה"נ בנ"ד הכל לשמעון כי הוא העקר. ואם נפשך לומר דממקום שבאת לא אירייא דהא לא נפסקה הלכה כר"מ אלא כר"ש דאמר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וכו' והשאר של תחתון כמ"ש הר"מ בפ"ד מה' שכנים והטח"מ סי' קס"ו יע"ש. הרי דיד שניהם זוכה בו, א"כ גם בנ"ד יד שניהם שוה, אף אתה אמור לו דשאני התם זיל בתר טעמא דאמר ר"ש והשאר של תחתון משום דעליון גופיה אפקורי מפקר לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט כמו שפי' רש"י ז"ל. הרי דאי לאו דאנן סהדי דאפקורי מפקר לגביה היתה שורת הדין נותנת שהכל לעליון הואיל והוא העיקר ודידיה הוא. דון מינה לנ"ד דאיכא טעמא דאפקורי מפקר דכיון ששמעון הוא העקר כמ"ש דהרי הוא זכה בהם אף לר"ש דהלכתא כוותיה ואין לראובן חלק בו כלל ויש לדמותו למ"ש ר"מ רואין מהיכן ירק זה חי וכדכתי' לעיל דכל כיוצא דנ"ד גם ר"ש יודה דדינא הכי, כל זה ראיתי להביא דמיון לנ"ד דזכה שמעון מהמשניות הנז'.
ואסובבה אל מקדשי אל בספרי הפוסקים לדיעה מאי דעתייהו דרבנן קשישי לדון בנ"ד והיה נ"ל להביא דמות ראיה לנ"ד ממ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף ל"ב על גוי שמשכן מטלטלין לראובן ואחר זמן נתנם לשמעון ומת והשיב דזכה ראובן במשכון שבידו, ונתן טעם משום דכי עבד גוי שטר מתנה לישראל נסתלק וישר' המקבל מתנה לא קנה עד דמשך המטלטלין, ולכן ראובן שהיו המטלטלין בידו קנאם יע"ש. ופסקה מור"ם בהגה בח"מ סי' ע"ב סעי' מ' ובסי' קצ"ד סעי' ב' יע"ש וידוע דמטבע אין דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא דוקא אגב קרקע כמ"ש מר"ן סי' ר"ג סעי' ט'. ומעתה יש לדמות נ"ד לזה דהגוי שנתן המעות לשמעון מכי מטא הפוליסה שנתן לי שמעון נסתלק לילך ולהתפרע מראובן ומאחר שמת בדרך במה יזכה ראובן במטבע שביד שמעון אם לא בקנין אגב וכיון דכאן לא הקנהו באגב זכה שמעון במה שבידו והוא קנאם ולא ראובן. אלא דיש לדחות דאין לדמותו לזה כלל דבנ"ד הואיל ושמעון כשנטל המעות מהגוי נטלם בעד פרעון חובו שהיה חייב לו ראובן ובתורת פרעון באו לידו א"כ כשמת הגוי נמצא שלמפרע זכה שמעון במעות שבאו לידו בעד ראובן וכאלו נעשה שלוחו לזכות בעדו וכיון שמת הגוי זכה ראובן במעות שביד שמעון שמאחר שקבלם לפירעון הרי פקע שעבודו מעל ראובן ונמצא שנשאר ראובן חייב לגוי הסך ההוא ועכשיו שמת זכה ראובן בממון ההוא משמיא הוא דקזכו ליה ע"י נטילת שמעון שנטלן וקבלן מתחלה מהגוי לפרעון חובו שביד ראובן והרי הם לראובן ופטור הוא מחוב שמעון מאחר שנטלם בתורת פרעון והו"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו. אך את זה ראיתי למוהרשד"ם בח"מ סי' כ"ז על נדון שנשאל עליו בישראל שלוה מעות מגוי ונתן לו משכון ויצא ערב בעדו לגוי ישראל אחר, ולבסוף מסר הגוי המשכון לערב ע"י איש אחד שיצא ערב בעדו שימכור המשכון ויפרע לגוי את חובו ומת הגוי ונשתדלו הערבים ומחקו את החוב מפנקס הגוי באופן שאין מי שיתבע החוב. זה ת"ד השאלה בסי' כ"ו ובסי' כ"ז, השיב אם יש לו ללוה שום זכות במשכונות שהרויח הערב, והשיב דהכל הוא לערב וז"ל הנצרך לנו לנ"ד. אבל בנ"ד שזה הערב לא קבל דבר מיד הישראל בעל המשכון אלא מיד הגוי והגוי נתנם לזה הערב כדי שימכרם ויפרענו והוא גזל כנז' בשאלה פשי' דלית דין ולית דיין שיחייב לזה הערב שיחזיר אלא זכה הערב במה שבידו וכו' עד אמת כי מתשו' נמצאת בהגהמ"י נר' שהדין הוא שיחלוקו וז"ל התשו' וכו' נר' שבנ"ד היה אפשר לומר ג"כ שאלמלא הלוה הראשון לא היה מרויח הערב ואלמלא הערב לא היה נמחק החוב נמצא בין שניהם הרויחו ולכן ראוי הוא שיחלוקו, ואפשר לחלק דהתם שניהם היו ביחד ושניהם לקחו וברשות שניהם הוה ההוא עסקא וכו' אמנם בנ"ד שהכל ברשות זה הערב והוא קבל המשכונות בפי' ע"מ ליתן המעות וכו' ודאי הכל לערב, עוד כתב טעם אחר למדו מדברי הרשב"א דשמא למחר ירגיש הגוי ויתבע ממנו ויתחייב להחזיר יעש"ב.
אמור מעתה בנ"ד ששמעון קבל מהגוי והלוה לא קבל ממנו דבר ועוד שאם באולי איזה יורש מהגוי שמת ירגיש בדבר ויתבע הסך משמעון ולכן שורת הדין נותנת דאע"ג שנטלם מהגוי לפרעון חוב ראובן מ"מ מאחר שאם ירגישו היורשים יתפרעו משמעון דלפ"ז זכה שמעון במה שבידו ואין לראובן חלק בו מטעמים הנז' שכתב מוהרשד"ם ז"ל שם.
וביותר יש ללמוד כן לנ"ד ממ"ש מוהרשד"ם בסי' כ"ו על הנדון הנז' לענין שמעון וראובן שנעשו ערבים זה לזה לגוי והגוי לא האמין לתת המשכונות אלא דוקא ביד שמעון ומסרם בידו בפני עדים גוים, ושמעון נתן המשכונות ביד ראובן למכרם ומת הגוי ושניהם יחד אחרי מות הגוי השתדלו למחוק החוב מהפנקס כמוזכר בשאלה, ומוהרשד"ם השיב כי זכה ראובן בכל ואין לו לשמעון חלק בו מתרי טעמי. חדא כי מי יודע שהיום או למחר יודע הדבר וישאלו מראובן ואפי' שי"ל אדרבא ישאלו משמעון שבידו נמסר מ"מ אי אפשר לומר שאין חלוקא שישאלו מראובן שהוא היה העקר בערך שמעון ואחר שיש לומר הכי ויש לומר הכי חזר הדין להיות הדין נותן ליתן המעות לראובן כיון דמעקרא הימניה שמעון לראובן ונעשה ערב בשבילו וכו'. עוד טעם, אחר דמאחר שהמעות הם ביד ראובן הרי זכה בהם ואין לשמעון חלק בו וכתב וז"ל דע"כ לא פליגי כל הני רבוותא אלא כשהמעות הם ביד השליח אבל אם נתן השליח המעות לבעל המעות ואח"כ ידע שהגוי שכחם פשיטא לע"ד דלא מפיק השליח כלום מבעל המעות וכן מצאתי כתוב בפי' שכתב המרדכי בשם ריב"א וז"ל נתכון השליח לזכות, הכל לשליח אבל אם לא הכיר בטעות ונתנם לבעל המעות הכל לבעל המעות, א"כ בנ"ד נמי כיון שמעולם לא זכה בהם שמעון דלא נתכון לזכות לכ"ע הכל לבעל המעות וכו' עד דודאי הכא לראובן ואין זכות לשמעון כלל עכ"ל מוהרשד"ם יע"ש.
ועל פי זה ניחא לי תמיהה שתמה בשו"ת תורת חסד סי' רי"א על דינו של מוהרשד"ם דאמאי פסק דהכל לראובן ולא פסק דיחלוקו דמ"ש זה ממ"ש המרדכי ותשו' מיימו' על שנים שהיו בפונדק התגר ואזל חד מנייהו וזבן עסקא והטעה הגוי דפסק הלל הזקן דחולקין יע"ש, ה"נ בנדון מוהרשד"ם הואיל ובהתעסקות שניהם יחד הופקע החוב ונמחק מפנקס הגוי למה יזכה ראובן בכל, היל"ל דיחלוקו זהו תורף תמיהתו והוא ז"ל מפרק לה בההיא תשו' דהרשב"א שהביאה מרן הב"י סוף סי' קכ"ד, וסיים עלה וז"ל אם כן בנדון מוהרשד"ם המשכונות היו ביד ראובן בתורת פקדון מהגוי אף שבאו לידו ע"י שמעון ואחר שנסתלק הגוי מהם ופקע החוב זכה בהם ראובן מדין הפקר כעין נדון הרשב"א עכ"ל יע"ש דף קמ"ו. ואחר המחילה רבה מהוד תורתו שותיה דמר לא ידענא ולא יכולתי להלום דבריו כלל, חדא במה שדימהו לההיא דהרשב"א לע"ד לא צדק בדמיונו כלל ולא דמי כערלה לדנא דהחילוק ברור דשאני בנדון הרשב"א מכי יהיב הגוי המטלטלין במתנה בשטר לשמעון נסתלק מכל וכל ואין לו עוד תביעה עליהם כלל הילכך זכה ראובן במה שבידו מדין הפקר ושפיר, אבל בנדון הרשד"ם אף שהגוי נתן המשכונות ביד ראובן או שמעון מ"מ לא נסתלק הגוי מלתבוע חובו ועוד ידו נטויה עליהם עד שיתפרע חובו ע"ס פ"א וא"כ היכי שייך לומר דכיון דסילק עצמו הגוי נשאר הפקר וזכה ראובן באופן דלע"ד אין לו דמיון כלל לדברי הרשב"א כאשר יראה הרואה, זאת ועוד אחרת במ"ש הרב בנדון. הרשד"ם דהמשכונות היו ביד ראובן בתורת פקדון מהגוי וכו' דברים אלו אין להם שחר ועשה עצמו כלא יודע ומעלומי העין כי לא השגיח בדברי השאלה שאדרבא הגוי לא האמין לראובן כלל למסור המשכונות בידו ולא מסרם כי אם ליד שמעון דוקא כמוזכר בנוסח דברי השאלה וא"כ לפי שיטתיה שדימהו לההיא דהרשב"א הי"ל להרשד"ם לדון דזכה שמעון בכל ולא ראובן מאחר דהגוי לא הפקידו אלא ביד שמעון דוקא באופן דלעניות דעתי אחר המחילה רבה כל דבריו בזה לא שרירין ולא קיימין ואין להם על מה שיסמוכו כאשר ירא' הרואה ע"ד אמת וצדק.
ולעקר תמיהתו שתמה על מוהרשד"ם נ"ל דהרב ז"ל מפרק לה כלאחר יד דשאני בנדון דהלל הזקן יד שניהם שוה דשניהם היו ביחד ושניהם לקחו הסחורה וברשות שניהם היתה הסחורה כמ"ש הרשד"ם ז"ל גופיה בסי' כנז"ל הילכך דן את הדין דיחלוקו משא"כ בנדון הרשד"ם שהמשכונות הם ביד ראובן שמסרם לו שמעון והוא תפוס בממון הלכך פסק שהכל לראובן וכמו שמצא עזר לתומכו מדברי המרדכי שכתב כן בשם ריב"א כנז"ל ולפי זה סרה מהר התלונה מעליו כי רב המרחק ביניהם ול"ד לעובדא דהלל הזקן כלל. ואני תמיה עליו דאחרי שהעתיק דברי מוהרשד"ם ומ"ש מההיא דהמרדכי א"כ איך מצא מקום לתמוה עליו דלע"ד אין שום תימה כלל וכדכתי' כנלע"ד.
ומעתה הדרן לנ"ד דמדברי הרשד"ם ז"ל הנז' שפסק דהכל לראובן ואין לשמעון חלק בו הרי אתה דן מקל וחומר לנ"ד דהכל לשמעון שנטל המעות מן הגוי דהשתא ומה אם בנדון מהרשד"ם דשניהם כא' ע"י עסקם גרמו שהופקע החוב ונמחק החוב מהפנקס דלפי הנר' הדעת והסברא היתה נותנת שיחלוקו ואפ"ה דן את הדין שהכל לראובן מטעם שראובן הוא תפוס בממון, כ"ש וק"ו לנ"ד שראובן לא ידע ולא הכיר את הגוי ולא לקח מידו מאומה ושמעון דוקא הוא שנשא ונתן ביד מהגוי והממון ברשותיה קאי דלפ"ז לית דין ולית דיין שיאמר שיזכה בו ראובן אלא הרי הכסף ההוא נתון לשמעון והוא זכה בו ואין לראובן שום זכות בו. כן היה נ"ל לדון לכאורה.
האמנם אחר ההתבוננות היטב בדברי מוהרשד"ם יש לדון איפכא דתפיסת שמעון בממון ההוא אינה מעלה ואינה מורדת לזכות בממון שבידו אלא אדרבא כיון שהממון ההוא נטלו מהגוי בתורת פרעון חובו שחייב לו ראובן א"כ אחר שנפטר הגוי זכה ראובן בו ואף שהממון ביד שמעון, וזה דע"כ לא דן מוהרשד"ם את דינו שהכל לראובן מטעם שהמשכונות הם בידו היינו משום דבנ"ד בעת שבאו המשכונות ליד שמעון עדין לא מת הגוי והיה בחיים וכשמסרם לראובן חי היה ושוב לאחר כן מת הגוי א"כ נמצא דמעולם בהיות המשכונות ביד שמעון לא נתכון לזכות בהם הלכך כיון שאחרי מות הגוי שהיא עת הזכייה היה תפוס ראובן בממון והוא נתכון לזכות בו ולא השליח לכן דן מוהרשד"ם דהכל לראובן שהוא תפוס בו, וסעד לזה ממ"ש המרדכי בשם ריב"א שכתב שאם לא הכיר בטעות ונתנם לב"ה הכל לב"ה, הרי דדוקא משום שלא הכיר השליח בטעות עד לאחר שנתנם לב"ה דנמצא דמעולם לא נתכון השליח לזכות בו כל ימי היותו בידו ולא הכיר בטעות אלא אחר שנתנם לב"ה הילכך כתב ריב"א דהכל לב"ה, וכמו כן נדון מוהרשד"ם דכותה היא שהרי לא הכיר שמעון אלא לאחר שמסרם לראובן מת הגוי ולכן זכה בו ושפיר, דון מינה הא אם הכיר השליח בטעות בהיותו בידו אף שמסרו לב"ה הו"ל כהפקידו בידו ואפי' שב"ה תפוס בהם אין תפיסתו תפיסה וזכה השליח, ולמען תחזקנה ידיך בזה עיין בתורת חסד סי' ר"י למוהר"י די אלב"א שרצה לזכות לראובן בנ"ד מטעם שהיה תפוס בממון וחזקתו חזקה והביא סעד לתומכו מדברי ריב"א הנז'. והרצה דבריו אלה לפני גאון הדור הוא מהר"ר ברוך אנגיל ז"ל יע"ש בתשו' סי' מ' והרב ז"ל חלק על ראיתו שהביא מדברי ריב"א דאדרבא מינה יש לדון איפכא ודקדק כן מדברי ריב"א וכפי תלי להו על כל דיבור ודיבור של ריב"א כי לא הבין מהר"י די אלב"א דברי ריב"א על מתנינתן אלא פשטן של דברים ומכח עיונו היטב בדברי ריב"א קם עליו וסתר את דבריו כאשר יראה הרואה דברי הגאון הנז' יע"ש, ולדעתי יש לו אילן גדול להשען עליו הוא מהרשד"ם בתשו' הנז' שירד לעומק דברי ריב"א ומכח זה דן את הדין דזכה ראובן בתפיסתו ולא שמעון כדבר האמור, ורוח ה' דבר בו.
אחר הדברים הללו הנאמרים באמת הרי אתה דן בנ"ד דבשלמא אם בעת שבאו המעות של הגוי ביד שמעון כבר היה מת הגוי ולאחר מותו זכה בהם אז ודאי דהכל הם שלו ומן השמים זיכו לו, אמנם בנ"ד אינו כן דבשעה שנטלם מיד הגוי חי היה על פני כל הארץ ונטלם מיד בפרעון חובו שחייב לו ראובן ולא נביא ולא ן' נביא הוא לדעת העתידות ולא לפניו נגלו ספוני סודות העתידות שעתיד למות לומר שנתכון לזכות בהם לו לשמו אלא אדרבא נטלם לפרעון חובו מראובן ונתן לו פוליסה ע"ש ראובן א"כ נמצא שמעולם לא נתכון לזכות בהם אלא בעבור ראובן באו לידו א"כ כשמת הגוי אף שהמעות הם בידו יש לנו לדון דהו"ל כאלו הנך זוזי פקדון נינהו גביה מראובן וראובן הוא הזוכה בכל ולא שמעון וחזקתו בממון לא מעלה ולא מורדת לגבי שמעון
אמנם מן הטעם הראשון שנתן מוהרשד"ם לזכות לראובן מטעם כי מי יודע אם היום אם למחר יודע הדבר לגוי וישאלו מראובן וכו' כנז"ל, ה"ה והוא הטעם נמי בנ"ד לדון דזכה שמעון במעות ההם מהך טעמא גופיה כי מי יודע אם היום או למחר יודע הדבר ליורשי הגוי המת וישאלו משמעון הסך ההוא מאחר שנמסרו בידו ואינם תובעים מראובן מאחר שהוא לא היה ולא ראה בנטילת הסך ההוא וכיון ששמעון מעותד לשלם לגוי א"כ הרי הוא זוכה בסך והרי הוא לו לבדו ואין לראובן חלק בו לפי טעם זה. ואפי' דמוהרשד"ם דן כן מתרי טעמי, ובנ"ד לפי הטעם השני יוצא הדבר בנ"ד שזכה ראובן בו כמו שהארכנו לעיל, מ"מ איכא למימר דגם בטעם זה לחוד הוא מספיק לדינו של מוהרשד"ם והא דנקט תרי טעמי לשופרא דמלתא נקט דהוו שייכי הנהו תרי טעמי בנדון דידיה נקטינהו אבל אין הכי נמי דבהך טעמא לחוד היה זכאי ראובן בדינו. והן לא יהא אלא ספק מספיקא לא מפקינא ממונא וכדבעינא מימר קמן בס"ד, דגרסי' בפ' הגוזל בתרא דף קי"ח איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא וכו' אמרי חייב ורב נחמן ור"י אמרי פטור וכו' תנן אבל אם אמר לו איני יודע וכו' במאי עסקי' וכו' אלא דקא תבע ליה וקתני סיפא פטור ומשני לעולם דלא קא תבע ליה וסיפא בבא לצאת ידי שמים. איתמר נמי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר' יוחנן אמר חייב בבא לצאת ידי שמים ע"כ. וטרם בואי למאי דקמן אציגה נא מאי דאיכא למידק דלפי סברת המקשן דהוה ס"ל דמיירי בדקא תבע ליה א"כ תיקשי מינה לרב נחמן ור"י דאמרי פטור דהא רישא דמתני' קתני חייב ואמאי לא אותבינן להו מרישא. ויש לישב דבשלמא רישא דמתני' דתרוייהו בגזילה או בהלואה או בפקדון אלא דמספקא להו בחזרה הילכך כיון דלתרויהו הוו ברי בחיובא וספק בחזרה חייב אבל רב נחמן ור"י מיירי באומר איני יודע אם הלויתני כמ"ש התו' שם ופ"ק דכתובות דף י"ב והרא"ש שם הילכך כיון דבעיקר החיוב אומר איני יודע פטור ולא דמי לרישא דמתני' דהוו ברי בחיובא כאמור, וכך כתב הרא"ש ז"ל שם וז"ל אתמר מנה לי בידך וכו' פי' איני יודע אם הלויתני וכו' אבל אם אמר איני יודע אם החזרתי לך בהא מודו רב נחמן ור"י דחייב. ותדע דפריך גמרא מסיפא דמתני' לרב הונא וכו' ומוקי מתני' בדתבע ליה וכו' וסיפא פטור כדרב נחמן ור"י ורישא דאמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. כללא דמלתא מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי חייב לד"ה, איני יודע אם הלויתני פטור מלשלם ואם בא לצאת ידי שמים חייב ואם בלא תביעה אמר גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי נר' דחייב לצאת ידי שמים אבל אם אמר איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור אף לצאת ידי שמים ע"כ, ויש לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל מנ"ל דאם דבלא תביעה אמר גזלתיך וכו' ואיני יודע אם החזרתי דס"ל לרב נחמן ור"י דמחייב בבא לצאת ידי שמים, דבשלמא השתי חלוקות ראשונות ברורות כדדייק להו הרא"ש ז"ל מפירכת הש"ס דפריך לרב הונא ולא פריך לרב נחמן כמוצג בדבריו ושפיר, אמנם מנ"ל דבדלא תבע ליה דמודה רב נחמן דמחייב בבא לצאת ידי שמים, דאדרבא מדקאמר הש"ס אתמר נמי מנה לי בידך וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים. משמע איפכא דדוקא בדקא תבע ליה דהכי נקט מנה לי בידך אז הוא דחייב בבא לצאת ידי שמים, הא בדלא תבע ליה פטור מכל וא"כ מנין הוציא דין זה הרא"ש, ונר' דדייק לה הרא"ש מדקאמר אתמר נמי וכו' דמלת נמי מורה כאלו קאמר דמלבד דמודו לדין רב הונא דס"ל דבדלא תבע ליה חייב בבא לצאת ידי שמים, ה"נ בדתבע ליה והלה אומר איני יודע אם הלויתני ס"ל דחייב בבא לצאת ידי שמים ודוק, גם רש"ל בס' ים של שלמה פ' הגוזל בתרא סי' נ"ה כתב וז"ל ואף שהלכה כרב נחמן מ"מ גם זה הלכה כרב הונא היכא דלא קתבע ליה והלה אומר איני יידע אם החזרתי לך דחייב בבא לצאת ידי שמים. וכ"פ הר"מ והרא"ש והטור ע"כ, מיהו לא ידעתי אמאי לא דקדק דמנ"ל הך דינא דהלכה כרב הונא וכי תימא דדייק לה ממלת נמי כדכתיבנא הא ליתא דהלא הוא כתב בפי' אתמר נמי וז"ל אעפ"י שהאי איתמר חולק על רב הונא ורב יהודה שהם מחייבים אותו באיני יודע מ"מ מביא ראיה דמצינו חיוב לצאת ידי שמים כגון לרב נחמן ור"י באיני יודע אם חייב לך והיכא דתבע ליה, וממילא לרב הונא ורב יהודה בלא קתבע ליה ואיני יודע אם החזרתי ע"כ יע"ש, ולפי שיטתו זה שכתב בפי' אתמר נמי א"כ איכא למידק דמנ"ל לפוסקים לפסוק לדין רב הונא דבדלא תבע ליה חייב בבא לצאת ידי שמים דמנ"ל דרב נחמן ורבי יוחנן מודו בדין זה, ובשלמא לפי פירושינו דכתי' ניחא אמנם לפי שיטתו הנז' קשיא דמנ"ל דהוי הלכתא הא דבדלא תבע ליה דחייב לצאת ידי שמים כיון דלשיטתו זאת חלוקים רב נחמן ור"י עם רב הונא ור"י וכיון דפסקי' כרב נחמן ור"י לא הו"ל לפסוק כדין ור"י דס"ל בדלא תבע ליה דמחייב בבא לצאת ידי שמים. מאחר דרב נחמן ור"י פליגי עליה וס"ל דלא מחייב בבא לצאת ידי שמים אלא דוקא בדתבע ליה והלה אומר איני יודע אם הלויתני נימא דדוקא בהא הוא דמחייבי לצאת ידי שמים אבל בדלא תבע ליה לדעת רב נחמן ור"י דהלכתא כוותיהו נימא דפטור אף בבא לצאת ידי שמים, וא"כ היאך פסקו כרב הונא מאחר דפלגינן בהדייהו.
ובהיותי משתאה לדיעה מוצא דבר זה האיר ה' בסוגיא אחרת דפ' המפקיד דף ל"ז כי ממנה תוצאות חיים לפסק זה דפסקו כרב הונא. ואתהלכה ברחבה מענין לענין באותו ענין כי דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע בס"ד, תנן התם אמר לשנים גזלתי לא' מכם מנה ואיני יודע איזה מכם או אביו וכו' נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ובש"ס רמי עלה גזל אגזל מהא דתנן גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהם וכו' מניח גזלה ביניהם ומסתלק ד"ר טרפון אלמא מספקא לא מפקינן ממונא, ומשני התם דקא תבעי ליה הכא בבא לצאת ידי שמים, דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו, ובתר הכי רמי הש"ס על סברת ר"ע דפליג אר' טרפון בההיא דגזל א' מחמשה בס"פ האשה שלום וקאמר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד דאלמא מספיקא מפקינן ממונא וכו' ורמינהי נפל הבית יכו' ומשני התם שמא ושמא גזל אחד מחמשה ברי ושמא והדר מותבינן ממתני' דהכא גזל לשנים וכו' דשמא ושמא הוא וכו' ומוקמי' לה בבא לצאת ידי שמים. זהו תורף הסוגיא יע"ש, וטרם בואי למאי דקמן הוא קשיא לי במ"ש הר"מ בפ"ד דה' גזילה דין ט' בהא דגזל א' מה' דחייב לשלם גזלה לכל א' ולא מדינא אלא משום קנם כמבואר שם וכתב ה"ה ז"ל דפסק כר' עקיבא יע"ש. ולפום ריהטא ק"ל דמנ"ל דהוי משום קנס הלא מהסוגייא הנז' מוכח דמדינא חייב לשלם לכל א' משום דהוי ברי ושמא לדעת ר"ע כנז"ל, ואת זה ראיתי אחרי רואי דברי ה"ה שם רמ"ז דברי ההלכות דפ' המפקיד ויאורו עיני בדברי הרי"ף כאן בפרק המפקיד כתב וז"ל אבל היכא דקתבעי ליה וכו' עד וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואע"ג דקי"ל מספיקא וכו' כדאמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ור"י אמרי פטור וקי"ל כותייהו הכא היינו טעמא דחייב דקנסא קנסוה רבנן משום דעבד איסורא כדאמרינן עלה פ' האשה שלום בש"ס קידש קתני ו' ובהכי סלקא שמעתתא התם ע"כ יע"ש. הראנו לדעת דטעמא דר"ע הוי משום קנס ואת מקורה הער"ה ההיא דפ' האשה שלום דסלקא שמעתתא הכי, ובזה עלו ובאו דברי הר"מ על נכון שדעתו ז"ל כדעת הרי"ף ז"ל וזה ברור.
אך אמנם אכתי ק"ל על דברי הרי"ף ז"ל שהורה לנו דטעמא דר"ע הוי משום קנס מהסוגייא דפ' האשה שלום, וק"ל בגווה דא"כ כי פריך בפ' המפקיד ממתני' דתנן ר"ע או' לא זו הדרך וכו' ורמינהי נפל הבית עליו ועל אמו וכו' מה צורך לתרץ דטעמא דגזל הוי משום ברי ושמא הו"ל לתרץ שאני גזל דקנסא הוא דקנסוה לגזלן כדמסיק פ' האשה שלום. אלא ודאי מדלא משני הכי ש"מ דלאו משום קנם הוא אלא מדינא חייב לשלם משום דהוי ברי ושמא וא"כ נמצאו דהני תרי סוגיי פלגן בהדייהו, ובכן ראוי לתור ולדעת מה ראו הפוסקים לפסוק כמסקנת הסוגייא דפ' האשה שלום, ודחו הך סוגיא דפרק המפקיד מאי אולמיה דהך סוגיא מהאי סוגיא, והרציתי דברי אלה לפני ידיד נפש בר אוריין ובר אבהן הח' הש' כמהר' יצחק אבואלעפייא יצ"ו ההוא אמר דלא פליגי דאה"נ דהכא בהך סוגיא דהמפקיד הוה מצי הש"ס לשנויי הכי שאני גזלה דקנסא הוא דקנסוה אלא דהא דלא משני הכי היינו משום דאי הוה משני הכי תו לא הוה קשה עליה דר"ע ממתני' דאמר לשנים גזלתי וכו' דבהך שינוייא יספיק דשאני גזל דקנסא הוא ותלמודא בעי לאשמועי' רבותא דבטוען שמא ושמא חייב בבא לצאת ידי שמים ואי הוה משני דהוי משום קנס לא הוה שמעי' הך דינא אלא הוה אמינא דבשמא ושמא פטור אף בבא לצאת ידי שמים, והש"ס בעי לאשמועי' הך דינא דבשמא ושמא חייב בבא לצאת ידי שמים, אמטו להכי מיהדר הש"ס לתרץ שינויא אחרינא התם שמא ושמא וכו', והדר פריך ממתני' דאמר לשנים להשמיענו דבר זה לענין דינא דבשמא ושמא חייב בבא לצאת ידי שמים, ולעולם דקושטא הוי כסוגיא דפ' האשה שלים דשאני גזל דמשום קנסא חייב, אלו דברי פי חכם חן יצ"ו, ואני הצעיר הוספתי לו נופך משלי דעל כרחין הך סוגיא ס"ל הכי דשאני גזל דהוי משום קנסא דהרואה יראה בראש הך סוגייא רמי ואמר אלמא מספיקא מפקינן ממונא ורמינהי שנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים וכו' עד והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ומשני פקדון אגזל קא רמית שאני גזל דקנס קנסו חכמים יע"ש. אלמא דשאני ליה בין גזל לעלמא, וא"כ יקשה דמאחר דמשני הכי לעיל א"כ כשחזר והקשה לר"ע מההיא דגזל לההיא דנפל הבית וכו' הו"ל לתרץ הך שינויא גופא דשני לה לעיל, אלא ודאי עכ"ל דמאי דלא משני הכא היינו להשמיענו הך דינא דבשמא ושמא חייב בבא לצאת ידי שמים.
תו ידיד נפש הח' הש' כהר' בכור נבון יצ"ו תפס שיטה אחרת לתרץ תמיהתנו זאת והוא זה דהרואה יראה שם בפ' האשה שלום דהך אוקמתא דמוקי לה דטעמא דר"ע הוי משום קנס היינו דוקא לר"ש ן' אלעזר וקאמר מאי קידש קידש בביאה, אבל לת"ק דס"ל דאף בקידש ולקח פליגי א"כ טעמיה דר"ע לאו משום קנסא הוא דהרי אף בלקח מקח מחמשה ואינו יודע מאיזה מהם לקח ס"ל לר"ע דמשלם לכל א' וא', וא"כ הא דלא משני בפ' המפקיד דטעמא הוי משים קנס היינו משום דבעי לאוקומי הך סוגיא אפי' לת"ק ואמטו להכי משני התם שמא ושמא הכא ברי ושמא לאוקומיה נמי אפי' לת"ק, אבל אה"נ דלדידן דקי"ל בההיא דפ' האשה שלום כס' רשב"א דמאי קידש קידש בביאה וטעמא דר"ע הוי משום קנס. א"כ תו לא צריכנא למאי דמשני הש"ס הכא דטעמא הוי משום דהוי ברי ושמא אלא טעמא דר"ע הוי משום קנסא דגזל שאני דקנסוה רבנן אלו דבריו יצ"ו.
ולדידי חזי לי באופן אחר דס"ל להרי"ף דהא דמשני הש"ס הכא דטעמא דר"ע הוי משום דהוי ברי ושמא ולכך קאמר נותן גזלה לכל א' וא' היינו דוקא משום דהואיל וגזל קנסוה ומשום קנס קאמר כן, דאי לאו הכי אף דברי ושמא הוא לא הי"ל לשלם דהא קי"ל כרב נחמן ור"י באו' מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור ולא ס"ל כרב הונא דאמר חייב מטעם דהוי ברי ושמא ברי עדיף אלא ס"ל דמספקא לא מפקי' ממונא הגם דהלה טוען ברי מנה לי בידך הואיל ומשיב איני יודע פטור, וא"כ לדידהו גם בההוא דגזל א' מחמשה ואינו יודע מי הוא וכל א' טוען ברי אותי גזל הגם דהוי ברי ושמא הא מספקא ס"ל דלא מפקי' ממונא, אלא היינו טעמא דמשני הש"ס דטעם ר"ע דהוי משום ברי ושמא וברי עדיף לומר דוקא בגזל דעבד איסורא משום קנס אמרינן ברי עדיף אף דהוא אומר איני יודע למי, אבל בעלמא לא אמרינן ברי עדיף אלא מספקא לא מפקינן ממונא והכא שאני דוקא דקנסא הוא כנ"ל יותר נכון, והא דמשני תלמודא התם שמא ושמא הכא וכו' ברי ושמא, לאו למימרא דהתם אי הוה ברי ושמא הוה חייב. דלעולם בעלמא אף דהוי ברי ושמא נמי פטור אלא דקושטא דמילתא קאמר דהתם בנפל הבית הוי שמא ושמא ולעולם דאפי' אי הוי ברי ושמא מספקא לא מפקינן ממונא אלא דוקא בגזל משום קנסא ובהכי ניחא לי קושיא אחריתי דהא לעיל מיניה משני פקדון אגזל קא רמית שאני גזל דקנסא הוא, וא"כ הכא נמי הי"ל לתרץ כן שאני גזל דקנס הוא, אמנם לפום מאי דכתיבנא לח קשיא דהיא גופא קאמר הכא ברי ושמא, ומשום קנס מחייבינן ליה לשלם משא"כ בעלמא דאף דהוי ברי ושמא אמרינן מספקא לא מפקינן ממונא כנ"ל בישוב תמיהה זו על הרי"ף והר"מ ודוק.
הדרן למאי דאתינא עלה דהא אסיקנא בהך סוגיא דהמפקיד דפריך לר"ע דהלכתא כותיה מההיא דאמר לשנים גזלתי דשמא ושמא הוא וקאמר עלה ממאי דשמא ושמא הוא חדא דלא קתני תובעין אותו ועוד הא תני רבי חייא זה אומר איני יודע וכו' ומשני הא אוקימנא לה בבא לצאת ידי שמים ע"כ, אלמא דלר' עקיבא דהלכתא כוותיה כל היכא דלא קתבע ליה והוי שמא ושמא חייב בבא לצאת ידי שמים, והרואה יראה בהרא"ש ז"ל שם הביא הסוגיא וסיים עלה כללא דמלתא גזל א' מה' ואינו יודע איזה גזל וכו' משתבע כל א' ומשלם אי תבעי ליה וכן גזל משנים וכו' ואי לא תבעי ליה או שאמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב בבא לצאת ידי שמים אבל אם אמר איני יודע וכו' פטור וכו' כדמוכח בהגוזל בתרא ע"כ, הרי דבדלא תבעי ליה אלא הוא מעצמו הודה דחייב בבא לצאת ידי שמים ולא שייך לקונסו כיון שמעצמו הודה וכמ"ש הר"מ בפ"ד דגזלה דין יו"ד. ולפום הך מסקנא דהש"ס ניחא לן במ"ש הרא"ש וכל המורים בההיא דפ' הגוזל דהיכא דלא תבע ליה חייב בבא לצאת ידי שמים דהגם דלא אמרו כן התם אלא לרב הונא ולית הלכתא כוותיהו בההיא מ"מ בדלא תבעי ליה פסקינן דחייב בבא לצאת ידי שמים מכח מסקנת הש"ס דפ' המפקיד דאתי כהלכתא לר"ע דהלכתא כוותיה דאסיקנא כן, ובזה הותרה תמיהתנו הנז' לעיל דמכאן ראיה לדין המורים שפסקו כרב הונא דבדלא תבעי ליה חייב בבא לצאת ידי שמים ויש להם על מה שיסמוכו מכח הך סוגיא דהמפקיד דהלכתא היא כנ"ל ברור ונכון.
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת דאסיקנא בהך סוגיא דאף ששניהם הוו שמא ופירש"י שהגזלן אומר גזלתי א' מכם ואיני יודע למי דהוו שמא והנגזלים ג"כ כל א' מהם איני יודע אם גזלתני אסיקנא דחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים וזו הלכה רווחת פסקה הר"מ פ"ד דגזלה דין יו"ד והטח"מ ה' גזילה יע"ש. ומכאן נ"ל ראיה מוצאת לדינו של מוהרשד"ם טח"מ סי' מ' דמוהר"ם מאטאלון הורה באו' מנה לי בידך ואיני יודע אם פרעתני והלה אומר איני יודע אם פרעתיך דכיון דשניהם מסופקים בפרעון פטור אף מדיני שמים. ומוהרשד"ם ז"ל מודה למוהר"ם בחדא דפטור מדיני אדם ופליג עליה בחדא וס"ל לחייבו בדיני שמים כאשר יראה הרואה שם דף ל"ב, וחזי הוית להרב פני משה ח"ג נעשה סניף לסברת מוהרשד"ם לחייבו בדיני שמים ועשה לו סמוכות כאשר יראה הרואה שם סי' ל"ד באורך.
ולדידי חזי לי מכאן ראיה דאפי' ששניהם טוענים שמא לחייבו בדיני שמים מהך מסקנא דפ' המפקיד הנז' ומק"ו נפקא לחייב כדעת מוהרשד"ם, דהשתא ומה התם דבעקר הגזילה שהוא החיוב שניהם טוענין שמא דהגזלן טוען איני יודע ממי והנגזלין ג"כ טוענין שמא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דנמצא דבעיקר החיוב שניהם טוענים שמא ואפ"ה אמרינן דחייב לשלם בבא לצאת ידי שמים, כ"ש בנדון מוהרשד"ם דשניהם הם ברי בחיובא דהרי זה אומר איני יודע אם פרעתיך והלה טוען איני יודע אם פרעתני והרי בעקר ההלואה הוי ברי וספק בחזרה דפשיטא דמחייבי לשלם בבא לצאת ידי שמים וק"ו הדברים מהכא להתם כאמור כן היה נר' לי להביא מכאן ראיה לדברי מוהרשד"ם ז"ל.
אכן ידעתי נאמנה דיש לדוחה לדחות דלא איריא מהך סוגייא כלל די"ל דשאני הכא דמחייבי' בבא לצאת י"ש היינו משום דלא תבעי ליה אלא הוא מעצמו בא לימלך איך יעשה ליפטר מדיני שמים הלכך אף דהוי שמא ושמא, אומרים לו שאם רוצה ליפטר מדיני שמים ישלם כמו שפי' רש"י בפ' המפקיד דל"ז ע"א יע"ש, אבל בדתבעי ליה כנדון מוהרשד"ם והוא אינו רוצה לצאת י"ש הא ראיה שהוא מעצמו לא בא לימלך אלא הלה תובעו מנה לי בידך ואיני יודע אם פרעתני והוא משיב שמא איני יודע אם פרעתיך הואיל וע"י תביעה הוא אית לן למימר דאפילו בדיני שמים אין לנו לחייבו וא"כ אין מכאן ראיה חותכת לדון כדברי מוהרשד"ם דיש לדחות כדכתי'.
ברם אכתי נ"ל להביא ראיה לדין מוהרשד"ם שחייב בבא לצאת י"ש מפי' רש"י ז"ל שפי' בפ' הגוזל בתרא דף קי"ח ע"א בההיא דאמרינן אתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא וכו' האומר לחבירו וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים ופי' רש"י ז"ל איתמר נמי דהיכא דבא לצאת י"ש אפי' מאן דפטר ליה מדיני אדם מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי הלכך וכו' יע"ש, ודברי רש"י הללו שכתב קצת טענת ברי לכאורה סתומים וצריכים ביאור, דקשה דהא בההיא דאו' לחבירו מנה לי בידך הרואה יר' דטענת ברי ממש היא שטוענו ברי שחייב לו מנה אלא שהלה משיבו איני יודע אבל התובע טוענו ברי וא"כ מהו זה שפי' רש"י דאיכא קצת טענת ברי, כי ע"כ נ"ל דרש"י ז"ל ס"ל דההיא דמנה לי בידך וכו' דאיפליגו בה רב הונא ורב נחמן מיירי בטוענו מנה לי בידך ואיני יודע אם פרעתני והלה משיב איני יודע אם פרעתיך או איני יודע אם הלויתני או הפקדת אצלי דנמצא דהתובע טוענו קצת טענת ברי דהא אינו טוענו בודאי שחייב לו המנה עד היום רק טוענו שהיה חייב לו אבל אינו יודע אם פרעו ולהכי חשיב קצת טענת ברי ולכן פטרו רב נחמן ור"י מדיני אדם ומחייבי בדיני שמים, ורב הונא חשיב ליה טענת ברי הואיל ואכתי טוענו בברי שהיה חייב לו אף דאומר איני יודע אם פרעתני חשיב ליה טענת ברי בעקר ההלואה שטוענו בברי כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל במ"ש קצת טענת ברי, ולפי דרכינו למדנו ראיה מדברי רש"י הללו לדינו של מוהרשד"ם שדן דבשניהם מסופקים בפירעון וטוענין שמא דחייבין בבא לצאת י"ש דיש לו אילן להשען עליו הוא רש"י ז"ל שפי' כן וכדכתי'.
היוצא מן המחובר דכל דבר שהוא ברי בחיובא וספק בחזרה כגון באומר סלע הלויתיך והלה אומר איני יודע אם החזרתי שחייב הלוה לפרוע וכמ"ש בס"ה סי' ע"ה יע"ש, וכיון שכן יש לדון בנ"ד דכיון דראובן הוא ברי בחיובא שחייב לשמעון הסך ההוא ככתוב בשט"ח והספק נפל בפרעון אם מה שנתקבלו המעות ביד שמעון פרעון מקרי דלחשבון ראובן נתקבלו או דילמא דלאו פרעון מיקרו וברשות שמעון קיימי וכיון שכן הדר דינא כדין כל ברי בחיוב וספק בחזרה דחייב הלוה לפרוע חובו וחייב ראובן לפרוע לשמעון. ואפי' לפי טעמו של דבר שכתב מוהראנ"ח ז"ל בח"ב מתשו' סי' א' שטעם הדבר דספק בחזרה חייב הוא מטעם דהוי שמא גרוע דעליה דידיה דלוה רמי לאהדורי לדעת אי פרע או החזיר או לא הלכך חייב אבל כשהשמא אינו גרוע דלא תליא עליה דלוה לברר הדבר כגון אם נפל ספק בענין הדין אם הפרעון מיקרי פרעון או לא אז הלוה מצי פטר נפשיה בקים לי דמקרי פרעון אע"ג דהאי קים לי מידי ספקא לא נפקא מ"מ לאו שמא גרוע הוא ואף שהוא ספק בחזרה מצי ליה פטר נפשיה אלו תורף דברי מוהראנ"ח ז"ל שם יע"ש. ולפ"ז גם בנ"ד דהספק נפל בענין הדין דלפי טעם הא' שכתב מוהרשד"ם בסי' כ"ו כנז"ל נמצא דזוכה שמעון במה שבידו ולא חשיב פרעון. ולטעמו השני הרי זכה ראובן וחשיב פרעון ונמצא דהספק נפל בענין הדין אם הפרעון מיקרי פרעון או לא, וא"כ מצי ראובן למפטר נפשיה בקים לי דהוי פרעון, מ"מ גם בנ"ד יש לחייב לראובן שהרי עליה דידיה דראובן היה מוטל בשעה שכתב לו שיקח הסך בפוליסה שיקחם מפלוני וליחד לו אדם מיוחד שיטול הימנו הסך ההוא כיון שרוצה להפקיע עצמו מחיובו אבל מאחר שלא בירר ולא ייחד לו איש מיוחד שיטול ממנו הסך בפוליסה רק כתב לו סתם אם ימצא מי שיתן לו הסך ההוא שיטלם ויכתוב לו פוליסה א"כ עליה דידיה דראובן רמי לאהדורי לדיעה אם פרע או החזיר וכיון שכן מה שטוען שכבר נפרע מהגוי הוי שמא דהרי בעת שנטל שמעון מהגוי לא ידע ראובן בודאי שכבר נפרע שמעון את חובו ממה שלא ייחד לו איש מיוחד וכיון שכן הוי שמא גרוע וחזר הדין דהו"ל ברי בחיובא וספק בחזרה וחייב ראובן לשלם.
ולא עוד אלא דאפי' אם נאמר דבנ"ד שניהם טוענין שמא דראובן טוען איני יודע אם פרעתיך ושמעון טוען איני יודע אם פרעתני, שהרי אינו יכול לטעון ראובן שמעת שנטלן מהגוי בודאי בתורת פרעון באו לידו שהרי לא כתב לו שיקרע השט"ח מעליו בעת ההיא וגם לא ייחד לו אדם מיוחד שיטול ממנו הסך ההוא, דכל זה מורה דספוקי מספקא ליה לראובן דילמא לא יהיה לו במה לפרע לגוי בעת בוא הפוליסה כי מטה ידו או יצטרך אותם המעות להתעסק בהם וישאר חובו עליו כבראשונה ויחזור הגוי ויטלם משמעון, וא"כ לא מצי טעין ברי בודאי פרעתיך אלא הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך, וגם שמעון לא מצי טעין ודאי לא פרעתני שהרי השליש את השטר בעת שנטל הסך ההוא מהגוי בחשבו כי יפרעם ראובן, וגם כתב להגוי פוליסה שיתפרע מראובן. וכי תימא א"כ למה לא קרע השט"ח מיד, הוא כי חשש שמא ימות ראובן או מטה ידו ואין ידו משגת בעת שילך הגוי לתובעו ולכן השליש השטר ונמצאו הנך זוזי פקדון נינהו גביה מהגוי עד עת בוא תשו' ראובן שפרען להגוי וכיון שכן באנו למחלוקת דלדעת מהר"ם מאטאלון הנז"ל בשניהם טוענים שמא פטור הלוה אף מדיני שנים ולדעת מוהרשד"ם הנז' חייב בבא לצאת י"ש אבל מדיני אדם פטיר. על כל אלא דן אנכי בנ"ד דכ"ע יודו דאפי' בשניהם טוענין שמא חייב ראובן לשלם בדיני אדם וחיובא עליה רמיא וכאשר אבאר בס"ד.
הן קדם עיני ראו בתורת משה ספרא רבא היתד הגדול כמהרח"מ בנבנשתי ז"ל ח"ג סי' ל"ד בתעודה ארוכה מני ים ברוחב מבינתו בפרט שניהם טוענין שמה האריך הרחיב וסדר את המערכה לקראת מערכה דמוהר"ם מאטאלון ומוהרשד"ם ומוהרש"ל קיימי בשיטה חדא לפטור הלוה, ומוהריב"ל ומוהרש"ך ומוהר"א ששון ונלוה אליהם כת הראשונים הרי"ף ורבינו ברוך והרשב"א דקיימי בשיטתן לחייב הלוה הטוען שמא, ואפי' שהתובע תובע בשמא, והעלה הרב הואיל ובמחלוקת היא שנויא הדרינן לכללין המע"ה, אמור מעתה בנ"ד דמאחר דשמעון הוא תפוס במעות הגוי שנטלן והנם בידו, ראובן החייב נקרא מוציא שרוצה לזכות במעות ההם ועליו הראיה וכדמוכח מהסוגיא דראש פ' הבית והעליה דף קי"ז דפריך הש"ס וליחזי ברשות דמאן יתבן וליהוי אידך המע"ה יע"ש. אלמא דהמוחזק בהם הוה ליה אידך מוציא ועליו הראיה. וכמו כן לנ"ד דשמעון תפוס בהם הו"ל ראובן מוציא ועליו הראיה ואפי' שנאמר דאדרבא שמעון נק' מוציא במה שתובע חובו מראובן ועליו הראיה מ"מ יש לי לנדון בנ"ד דזכה שמעין במה שבידו הואיל וברי ראובן בחיובו אף דשניהם טוענים שמא זכה שמעון במה שבידו וחייב ראובן לשלם לו את חוב שמעון כאשר אבאר בס"ד.
תחילה דיבר בזאת התורה אשר שם משה ספרא רבא דאוריתא הוא הרב פ"מ בח"ג סי' ל"ד להוכיח מדברי הרי"ף דס"ל כס' מוהריב"ל ודעימיה דאפי' ששניהם טוענים שמא דיינינן להו כדין ברי בחיובא וספק בחזרה ומחייב הלוה לשלם, ויליף לה ממ"ש הרי"ף בפ' יש נוחלין אמאי דבעי הש"ס ואסיק בתיקו. וכתב הרי"ף עלה הלכך מוקמינן כתובה אחזקתה ועל הבעל להביא ראיה שמחלה, ומדברי הרי"ף הללו מוכיח מתוכו דס"ל כדעת מוהריב"ל ודעימיה כאשר יר' הרואה בתשו' הנז' דף נ"ח, וריש מילין הוינא בה דהלא הלכה רווחת פסקה הרי"ף בפ' הגוזל בתרא כרב נחמן ור"י דאמרי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור דהלכתא כרב נחמן בדיני וביאר בהלכות שם דהלה אומר איני יודע מיירי באומר איני יודע אם הלויתני דבעקר ההלואה טען איני יודע הלכך פטור דגם דהלה טוענו ברי כיון דהנתבע מספקא ליה בעקר הלואה לאו ברי בחיובא הוי ופטור, ברם באומר איני יודע אם פרעתני חייב הואיל וברי ליה שלוה ואסתפק ליה אם החזיר או לאו חייב כמבואר כל זה בהלכות שם פ' הגוזל בתרא אמתני' דהאומר לחבירו גזלתיך והלויתני וכו' יע"ש, והוינא בה מההיא דפ' השואל אמאי דתנן התם השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו' עד והלה אומר איני יודע חייב, ופרכי' עלה שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, ומהדרינן כדאמר רב נחמן כשיש עסק שבועה וכו' יע"ש, ופסקה הרי"ף שם יע"ש, ואם כדברי הרי"ף שפי' דמאי דפטר רב נחמן בהלה או' איני יודע דמיירי באומר איני יודע אם הלויתני א"כ מאי פריך בהשואל ואמאי הוצרך לאוקומיה בשיש עסק שבועה, הלא ההיא דהשואל כיון שמודה ששאלה אלא שאינו יודע באיזה זמן מתה הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי דבהא גם רב נחמן מודה דחייב ולא פטר אלא באומר איני יודע אם הלויתני, וא"כ אין הנושאין שוין ומאי פירכא, אלא ודאי מדמהדר הש"ס לאוקומיה בשיש עסק שבועה שמעינן מיניה דס"ל להש"ס דמאי דפטר רב נחמן באומר איני יודע היינו נמי באומר איני יודע אם החזרתי, וא"כ קשו תרי פסקי הרי"ף אהדדי דבפ' הגוזל פסק דבאומר איני יודע אם החזרתי מיחייב, ואילו הכא מדאוקומינן לה בשיש עסק שבועה ש"מ דאפי' באומר איני יודע אם החזרתי פטר רב נחמן.
ותבט עיני בשורי במ"ש התו' שם בפ' השואל דף צ"ז ד"ה והלה אומר איני יודע אם החזרתי וכו' שנרגשו מזה ומפרקי לה דהכא נמי הו"ל כאומר איני יודע אם הלויתני יע"ש. וגם הנמק"י תירץ כן יע"ש. ובהכי אפרק לן תמיהתן מעל הרי"ף ז"ל ועלו ובאו דבריו מיושבין על אדני פז ורוק. ולמודעי אני צריך מאשר עיני ראו בס' משנה למלך פ"ד מה' שאלה הלכה א' עמד וימודד אר"ש על מה שתמה מוהרש"ך בח"ג סי' פ"ז אפסק התרומת הדשן בדין התרנגולת שברחה שחייבו מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם ותמה מוהרש"ך דהי"ל לחייבו מטעם דהו"ל כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דלכ"ע חייב והניחו בתימה. ועל תמיהה זו הרב המו' כמוהר"י רוזאנים שם הרבה להשיב באורך וסיפא דמלתא תמה על מוהרש"ך מהך סוגיא דהשואל הנז"ל דאם כדברי מוהרש"ך דכל נפקד הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי א"כ מאי מתמה הש"ס שמעת מינה וכו' נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן וכו' ומוקי לה בשיש עסק שבועה, ואי כמוהרש"ך הו"ל לשנויי דרב נחמן לא פטר אלא באומר איני יודע אם הלויתני משא"כ הכא כיון שזה אינו יודע אם ביום שאולה או שכורה מתה הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי דחייב אלו תורף דברי הרב ז"ל יע"ש, ואני בעוניי אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין אמרי קדוש בתמיהה זו שהרי כתבו התו' והנמק"י דגם בההיא דהשואל הו"ל כאיני יודע אם השאלתני ולהכי פריך שפיר כאשר זכרנו לעיל, ומתוך כך הרואה יראה תמיהת כמוהר"י רוזאניס אמוהרש"ך אזדא לה כמגדל הפורח באויר ולא זכר שר בעת ההיא ממ"ש התו' והנמק"י והדבר מוכרע מעצמו לומר כן בשיטת השמועה דלא תיקשי הלכתא אהלכתא כמוזכר בדבריהם.
הדרן למאי דאתינא עלה למה שרצה להוכיח הפ"מ מתוך דברי הרי"ף דפ' יש נוחלין שכתב דמוקמינן כתובה אחזקתה להוכיח מתוכו דס"ל דאפי' בשניהם טוענין שמא דהו"ל ברי בחיובא וספק בחזרה ומיחייב הלוה לשלם כדעת מוהריב"ל ודעימיה כנז"ל, אנא הוא עבדא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה אחר המחילה רבה אין מדברי הרי"ף הללו הוכחה לזה דלי הדיוט נ"ל דשעה ההיא שדן הרי"ף דמוקמינן כתובה אחזקתה אפי' דהוו שמא ושמא התם שאני דאיכא שטר כתובה קיים הילכך אפי' דהוי שמא ושמא מחייבינן ליה לבעל ודייקי' לה ממ"ש הטח"מ סי' נ"ט מלוה שהוציא שט"ח מקויים וטוען הלוה שהיא פרוע והמלוה אומר איני יודע צריך להחזיר לי שטרו והיא ס' בעל התרומות בשער כ"ג כמבואר שם בבית יוסף ומתוך הדברים הללו נר' להוכיח דדוקא התם דליה טוען ברי היא דאתרע שטרא ולא מגבינן ביה. משמע הא אי גם הלוה טוען ג"כ שמא דהוי תרויהו שמא ושמא לא מרעינן ליה לשטרא וגבי' ביה, ומוכרח הדבר מעצמו לומר כן משום דאם איתא דאפי' בשניהם טוענים שמא איתרע שטרא ולא גבינן ביה, אמאי נקט למלתיה במלוה טוען שמא ולוה טוען ברי לשמועינן רבותא דאפי' בשניהם טוענין שמא איתרע שטרא ומינה הוה שמעינן דמכ"ש אי לוה טוען ברי דמתרע שטרא ולא גבינן ביה, ומדלא נקט למלתיה אלא דוקא בלוה טוען ברי דצריך להחזיר לו השטר שמעינן מינה דבדוקא הוא לומר דוקא בכה"ג דלוה טוען ברי פרוע הוא הוא דאתרע שטרא, אבל בשניהם טוענין שמא לא מרעינן ליה לשטרא ומוקמינן שטרא אחזקתיה ומגבינן ביה דהו"ל ברי בחיובא וספק בחזרה ומחייב הלוה לשלם וזה ברור, אמור מעתה הוא הדין והוא הטעם לפסק הרי"ף שפסק דמוקמינן כתובה אחזקתה אף דשניהם טוענים שמא דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי כיון דהוי שטר כתובתה קיימת והא מילתא יציבא וקשוט מאחר דאיכא שטר, אבל לעולם דבעלמא היכא דליכא שטרא ושניהם טוענין שמא יסבור הרי"ף דפטור מלשלם ודלא כמוהריב"ל ודעימיה, באופן דלע"ד איני רואה שום הוכחה מכאן להוכיח בדעת הרי"ף דיסבור כמוהריב"ל ודעימיה, די"ל דע"כ לא אמרה הרי"ף למלתיה אלא דוקא בדאיכא שטרא וכדכתיבנא, ודבר זה למדתיו מדברי מוהרשד"ם בח"מ סי' מ' על מ"ש מוהר"ם מאטאלון דכל ששניהם טוענין שמא דמוקמינן ממונא אחזקתיה ופטור הלוה אפי' בבא לצאת ידי שמים, ועל דבר זה הוקשה לו למוהרשד"ם ז"ל סי' הנז' דף ל"א סוף ע"ד ממ"ש הטח"מ סי' נ"ט מלוה שהוציא שט"ח מקויים וכו' כנז"ל דמשמע דוקא שטוען הלוה ברי שהוא פרוע הא אי טוען שמא ושמא לכ"ע חייב הלוה וזה הפך דברי הר"ם מאטאלון, ומכח זה כתב הרשד"ם דף ל"ב ע"א וז"ל ואומר לי לבי דאפשר דעד כאן לא פליגי הני רבוותא אלא כשהחוב בשטר דמוקמינן שטר בחזקתו או לפחות אינו גובה בו ולא קרעינן ליה משום דקא טען הלוה ודאי ובעל השטר הוי קרוב לודאי כיון שהשטר קיים ומשום הכי אי הוה לוה טעין שמא הוה חייב אבל בנ"ד דליכא שטר והחוב על פה אמרינן שהדין הוא כמ"ש הרב דפטור הלוה עכ"ל לעניננו יע"ש באורך, הרי לך דכל שהחוב בשטר אף דשניהם טוענין שמא ס"ל דחייב הלוה לשלם, ולדעתי יש לו רב להשען עליו בסברה זו דמוהרשד"ם הוא הרי"ף ז"ל וכדהוכחנו לעיל בכונת הרי"ף ז"ל ודלא כמ"ש הפ"מ בדעת הרי"ף דס"ל כמוהריב"ל ודעימיה דליתא אלא דברי הרי"ף הם בדאיכא שטר כתובה וכדכתי' לעיל, ולענין דינא הגם דמהרשד"ם בלשון אפשר אמרה למלתיה ולא לפסקא דדינא, מ"מ חזי הוית למוהרשד"ם דעשאם עקר לפסק הלכה ולמעשה וזה דמוהרשד"ם בח"מ סי' תכ"ג כתב בנ"ד דאפי' דשניהם טוענין שמא דחייב לשלם ונסתייע מדברי הרשב"א כאשר יר' הרואה לשם שפסק דמאחר דהוי ברי בחיובא אף ששניהם טוענים שמא חייב לשלם יע"ש, ולכאורה יקשה דבסי' מ' העלה דבשניהם טוענים שמא פטור מדיני אדם וחייב בבא לצאת ידי שמים. ופליג אדברי מוהר"ם מאטאלון בחדא ומודה ליה בחדא דלענין חיוב בדיני אדם אזיל ומודה למוהר"ם מאטאלון דפטור אבל בדיני שמים פליג עליה וס"ל דחייב יע"ש, וא"כ היאך בסי' תכ"ג העלה למעשה דאפי' בשניהם טוענים שמא דחייב אפי' בדיני אדם שנר' כסותר עצמו למ"ש בסי' מ', אלא ודאי עכ"ל דשאני בנדון תכ"ג דהחיוב היה בשטר כאשר יראה הרואה בנדון ההוא הלכך העלה דחייב אפי' בשניהם טוענין שמא, ומה שכתב בסי' מ' דבשניהם טוענין שמא פטור מדיני אדם וחייב בבא לצאת ידי שמים היינו בדליכא שטרא ובזה עלו ובאו תרי פסקי מוהרשד"ם על נכון ונמצא לפ"ז דמ"ש בסי' מ' בלשון אפשר לחלק בין היכא דאיכא שטר למלוה על פה, בסי' תכ"ג כן ס"ל להלכה ולמעשה וה' עמו שהלכה כמותו שגם הרי"ף ס"ל כן וכמו שהארכנו.
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת חזר הדין בנ"ד דהשטר קיים דהן לא יהא דשניהם טוענים שמא חייב הלוה בתשלומין דהו"ל ברי בחיובא מאחר דהשטר בחזקתו וספק בחזרה וכל כיוצא בנדון דידן מיחייב ראובן לשלם חובי לשמעון.
באופן שאם באנו לדין בנדון דידן חיובא עליה דראובן רמיא לשלם חובו לשמעון מכמה פנים הנראים ושמעון זכה בכל הסך שנטל מהגוי דמשמיא מיהב יהבי ומתנה קרייא רחמנא כן נראה לי להלכה ולמעשה. אלא דעם כל זה טוב לפשר ביניהם ויחלוקו משום ועשית הטוב והישר. זהו מה שעלתה מצודתי בנדון זה. וצור ישראל יצילני משגיאה ויזכני ללמוד וללמד בתורתו התמימה ולכל בהן חיי רוחי, כה דברי מעתיר לאל צור מבטן גוחי, זעירא דמן חברייא איש צעיר
ישראל מאיר מזרחי ס"ט