אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג חושן משפט › הוספה

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

חושן משפט · הוספה

סימן יא

א"ה כדי שלא להוציא מתחת ידינו דבר שאינו מתוקן חזרתי והסכמתי לכלול פה שני הפסקים אשר חסרו בתחילת הספר המובאים בס' אדמ"ק ח"ב סי' ד' וסי' ה' השיכים לס' זה תשו' הרב המחבר זלה"ה ותשו' הרב אחיו בעל המחבר ס' אדמ"ק ז"ל, למען תהיה תורה חתומה תמימה ושלימה. ועוד מסיבה אחרת, הגם כי תמנע היתה מלהדפיסם בתחילה.

שאלה על מה סמכו העולם לדוך בשבת שומים ע"י שינוי שלכאורא נראה דאפי' על ידי שינוי אסור ועל כן דברו יבא בעט'ו ושכמ"ה.

תשובה הן שדי יענני ונוראות נפלאות מתורתו יראני וכו' לכוין את ההלכה לתלמיה במעגלי צדק ינחני כי"ר וזה החלי בס"ד.

עיקרא דהאי מלתא שרשה פתוח אלי מים ים התלמוד בפ"ק דשבת אמתניתין דתנן ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת ופירש"י ושוין שטוענין אותם מבע"י והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא פריך וכו' עד אבל הני אין נותנין קורה ע"ג זתים עד שטוחנים תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותם ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש ע"כ. ובגמרא אמרינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי אר"י בר חנינא ר' ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ורע"א לא יגמור ור' אליעזר אמר ר' אלעזר היא דתנן חלות דבש וכו' ונתנו טעם בש"ס מה טעם ריב"ח לא אמר כר"א ומה טעם ר"א לא אמר כריב"ח ונתנו טעם לזה אמר לך לאו אתמר עלה אמר רבא בר חנינא אמר ר' יוחנן במחוסרין דיכה דכ"ע לא פליגי כי פליגי במחוסרין שחיקה והני נמי במחוסרי דיכה ופירש"י והני דמתני' מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא רבי ישמעאל מודה ואסור ע"כ.

ואנכי הרואה דפירש"י זה סותר למה שפירש"י למעלה במתניתין דאין נותנין קורה ע"ג זתי' עד שטוחני' תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותם ברגל תחלה וכו' כנז' וכיון שכן היכי קרי להו מחוסרי דיכה הלא אין לך דיכה גדולה מזו שטוחנין הזיתים ודורכין הענבים חחלה, וצ"ל דפירש"י דמתני' לר"א הוא דקאמר דזיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן דר"א ור"ש מתירין. ולדידיה בטוחנין הזיתים תחלה ודורכין הענבים תחלה פשיטא דשרי במכ"ש והוא דוחק ולקמן נבאר באופן אחר בע"ה ובההיא דשום ובוסר דאיפליגו ר' ישמעאל ור' עקיבא ור"י אמר איפליגו רבוותא דרש"י ז"ל פירש יגמור יניחם בכלי ויצאו מעצמן. והתוספות ז"ל כתבו דיגמור בידים משתחשך דלא דמו למתני' דלא שרו ב"ה אלא טעינת קורה אבל בידים לא דהכא כשאין מחוסרין דיכה והשתא מייתי שפיר דכיון דשרי ר' ישמעאל לומר בידים פי' לסחוט בידים ולא גזר אטו מחוסרי דיכה א"כ במחוסרי דיכה נמי סבר דלא מיחייב ובתר הכי קאמר דלר"י במחוסרי דיכה מיחייב ואפי"ה כשאין מחוסרין שרי בידים לא גזר אטו מחוסרין וכו' יע"ש. ודברים הללו שכתבו ובתר הכי כו' לכאורא הם משוללי ההבנה דמאחר דלר' ישמעאל במחוסרי דיכה מחייב חטאת א"כ איך תתוקמא מתניתין אליביה. הלא בש"ס אמרו דטעמא דב"ש וב"ה מודו להתיר טעינת קורת בית הבד ועיגולי הגת היינו משום דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת וא"כ לדידהו דמתני' במחוסר דיכה היא הלא במחוסרי דיכה מיחייב חטאת ומאי טעמייהו דב"ש וב"ה דשרו כיון דאי עביד להו בשבת חייב חטאת והיכי מוקמינן למתני' כר' ישמעאל.

ונ"ל ביאור דבריהם דכונתם הוא להוכיח דלריב"ח דמוקי מתניתין כר' ישמעאל היינו משום דס"ל דבמחוסר דיכה אי עביד להו בידים לא מחייב חטאת ולכך לא גזר שאין מחוסרין דיכה אטו מחוסרין כיון דבמחוסרין דיכה ליכא חיוב חטאת והילכך התירו ב"ש וב"ה טעינת אפילו דבמחוסרין דיכה משום דס"ל כר' ישמעאל דאפי' במחוסרין אי עביד להו ידים ליכא חיוב חמאת וכיון דליכא חיוב חטאת לא גזרו ב"ש וב"ה טעינה שמא יבא לידי דיכה משום דאי עביד דיכה בידים ליכא חיוב חטאת זוהי שיטת ריב"ח דמוקי למתני' אליבא דר' ישמעאל, מיהו רבי אלעזר דמוקי לה אליבא דר"א ודלא כר' ישמעאל היינו משום ההיא דר' יוחנן דס"ל דבמחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דחייב חטאת וא"כ במתניתין דבמחוסרי דיכה היא לא היה להם לב"ש ולב"ה להתיר בטעינה דכיון דמחוסרי דיכה איכא למיחש שמא יגמור בשבת וחייב חטאת ולהכי לא מוקי לה כר' ישמעאל אלא דהוקשה להם להתוס' דלפי המסקנא דבמחוסרין דיכה גם ר ישמעאל ס"ל דמיחייב ופלוגתייהו במחוסרין שחיקה דסוף סוף אמאי התיר רבי ישמעאל שחיקה הי"ל לגזור אטו מחוסרין דיכה דמחייב חטאת ואסרינן מחוסרין שחיקה אטו מחוסרין דיכה לזה אמרו דבמחוסרין שחיקה אטו מחוסרין לא גזר דבשלמא במחוסרין דיכה גזרינן טעינה אטו שלא יבא לדוך ולגמור דיכתן בשבת דאז מיחייב חטאת אבל כל שנגמרה דיכתן לא גזרינן דילמא אתו למיטעי ולהתיר בפירות אחרות שלא נגמרו מלאכתן, דהרואה יראה דהכא מותרין משום דכבר נגמרה דיכתן ואין מחוסרין אלא שחיקה משא"כ כשלא נידוכו לא אתו למיטעי לגמור דיכתן בידים כיון דחייבי חטאת על הדיכה ולא דמי להנהו דאין מחוסרין אלא שחיקה ולכן לא גזר ר' ישמעאל שחיקה אטו דיכה כנ"ל ביאור דברי התוספות ז"ל. ומאי דאקשינן לעיל על פירוש רש"י דמתני' אחרי כתבי מצאתי שהקשה כן בשיטה להריטב"א כ"י לחם שבת כתוב וז"ל מדנקט תלמידא בהדייא והני כמחוסרי דיכה דחו שמעינן מהכא דמתני' דקתני שטוענין קורת בית הבד ועיגולי הגת היינו זיתים וענבים שלמים שלא נעשית בהם שום מלאכה קודם לכן דאי כפירש"י שפי' לעיל שאין נותנין קורה ע"ג זיתים עד שטוחנים אותם בריחים וכן ענבים דורך אותם תחילה, היכי אמרינן הכא דלבתר טחינה כמחוסרין דיכה דמו אלא ודאי ליתיה להאי פירושא עכ"ל, ולדידי חזי לי לקיים פירש"י בחד מתרי גווני. זה יצא ראשונה על פי מ"ש הרא"ש בהך סוגייא וז"ל הורה ריב"ח כר' ישמעאל ואע"ג דאמרו בגמ' דר"א לא מוקי מתני' כר' ישמעאל משום הא דר' יוחנן דאמר במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסור אלמא מתני' חשיב כמחוסרין דיכה צ"ל דריב"ח אית ליה דמתני' לא חשיב כמחוסרין דיכה עכ"ל. הוא הדבר אשר פירש"י במתני' דאיירי בזיתים הנטחנין תחלה ובענבים הנדרכים ברגל תחלה קודם טעינת הקורה דנמצא דלא מחסרי דיכה והיינו משום דס"ל כריב"ח דאוקי למתני' כר' ישמעאל ומיירי בדלא מחוסרי דיכה. ור"א הוא דס"ל דמתני' מיירי במחוסרי דיכה ולא קי"ל כותיה כנ"ל לדעת רש"י ז"ל, ובזה אשכחנא פתרי למה שתמה הרז"ה על הרי"ף שהביא להא דר' יוחנן דבמחוסרין דיכה אסור דבגמ' משמע דפליגא אדריב"ח, ולפי דברי הרא"ש הנז' לא קשיא דריב"ח נמי מודה להא דרבי יוחנן דבמחוסרין דיכה אסיר וכן הלכתא מיהו מתני' שפיר מתוקמא כרבי ישמעאל כיון דריב"ח ס"ל דלא איירי במחוסרי דיכה. ולכן מה שהורה כר' ישמעאל נמי הלכתא היא כנ"ל כעת, וכ"כ מרן הב"י סי' רנ"ב יע"ש, אי נמי נ"ל לקיים פירש"י באופן אחר ותחלת דיבר אציגה נא דברי הרז"ה בצביונין ובקומתן במה שתמה על פסק ההלכות. ואניף ידי יד כהה דרך שקלא וטרייא בדברי הראשונים ז"ל אשר ביררו כל אחד דרך לעצמו לישוב דעת ההלכות לשתות בצמא את דבריהם ומה שתלמיד דן בקרקע לפניהם וה' אלקים יעזור לי

דע כי הרז"ה ז"ל הבין בפשט השמועה דריב"ח דאוקי למתני' כר' ישמעאל היינו משום דס"ל דאפילו במחוסרין דיכה התיר ר' ישמעאל לגמור בידים וזהו אשר הורה ריב"ח כר' ישמעאל להתיר אפי' במחוסרין דיכה. ור"א עוד מהך אוקמתא ומוקי לה כר"א משום ההיא דאמר ר' יוחנן, דבמחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאסור וא"כ מתני' הואיל ובמחוסרין דיכה היא א"כ לא מצי אתיא כר' ישמעאל דהא ר' ישמעאל אסר במחוסרין דיכה לדעת ר"י והיאך התירו ב"ש וב"ה במתני' ולכן מוקי לה כר"א דהתיר בחלות דבש ובזיתים וענבים ע"י ריסוק ואפי' דמחוסרי דיכה שרי ודלא כר' יוחנן וא"כ מה שהורה ריב"ח כרבי ישמעאל היינו להתיר אפי' במחוסרי דיכה. והנה הרי"ף ז"ל פרק חבית פסק לההיא דר"א דבזיתים וענבים שרסקן מבעוד יום משקין היוצאין מהם מותרים משמיה דרב צמח בר פלטויי גאון אלמא דלא ס"ל כר' יוחנן דאמר דבמחוסרין דיכה לכ"ע אסור אלא לכ"ע שרי וכיון שכן תמה על הרי"ף בהלכותיו כאן שפסק כר' יוחנן דאסר במחוסרין דיכה ופסק כריב"ח שהורה כר' ישמעאל דהוו תרי פסקי דסתרי אהדדי דאי הא לא קיימא הא. אלו תורף דברי הרז"ה ז"ל יע"ש דרך ארוכה.

והתייר הגדול הרמב"ן ז"ל במלחמותיו עמד עליו וסתר את שיטתו שפי' בשמועה והוא ז"ל בירר דרך לעצמו בפירוש השמועה ועפ"י דרכו מצא מנוח לפסקי הרי"ף ז"ל והלא כה דבריו כי בשום ובוסר ומלילות שאין בהם משקה אלא לחלוחית שבגופן צריך ג' מלאכות ריסוק ודיכה ושחיקה ושתים בזיתים וענבים ריסוק וסחיטה והכל מודים שלא התיר ר' ישמעאל אלא במחוסרין שחיקה, מיהו ר' אלעזר ס"ל דאעפ"י שהתיר ר' ישמעאל במחוסרין שחיקה היינו משום דהוי בתר ריסוק ודיכה אבל לא יתיר בסחיטה דבתר ריסוק שזו מלאכה שניה וזו מלאכה שלישית וסחיטה במקום דיכה עומדת ואין לנו להתיר הילכך אוקי לה כר"א שהתיר בחלות דבש ובזיתים וענבים שריסקן והם מחוסרין סחיטה דדומה ממש למשנתינו. וריב"ח סבר מחוסרין שחיקה בשום ובוסר ומחוסרין סחיטה בזיתים ובענבים שוים הם להתיר שהרי אינם מחוסרין אלא מלאכה אחת אבל במחוסר שתים דיכה ושחיקה מודה ר' יוסי ב"ח שהוא אסור כר' יוחנן ובזה דברי ההלכות קיימין ועלתה השמועה כהוגן אלו הם דברי הנשר הגדול הרמב"ם יע"ש.

ואם לחשך אדם לומר דאכתי עכ"ז לא נמלטנו מקושית המאור שהקשה דמההיא דפסק הרי"ף בפ' חבית כר"א גבי זתים וענבים שרסקן אף דמחוסרין סחיטה דהוי במקום דיכה ואפ"ה התיר אלמא דס"ל דבמחוסרי דיכה מותר וא"כ איך פסק כאן כר"י דבמחוסרין דיכה אסור דנמצאו תרי פסקי דסתרי אהדדי ואיך מצא ידיו ורגליו ומצא מנוח לתרי פסקי הרי"ף דלכאורה אכתי תמיהת המאור קיימת. אף אתה אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן וזה מחוסר השגת עומק עיון דברי הרמב"ן ז"ל ולא חש לקמחיה בזה יען כי דברי הרמב"ן נהירין וצהירין כאור החמה כסף צרוף מזוקק שבעתים ודבריו ברור מללו דר"א הוא דס"ל דסחיטה דזתים הו"ל כמחוסרין דיכה דשום ומלילות כיון ששניהם מלאכה שניה וא"כ אין להתיר בזתים סחיטה דהו"ל במקום דיכה, מיהו ריב"ח פליג עליה וס"ל דסחיטה דזיתים לא הוי כמחוסרי דיכה אלא כשחיקה דשום ומלילות שהרי אינם מחוסרים אלא מלאכה אחת ולדידיה ס"ל דכי היכי דהתיר ר' ישמעאל שחיקה בשומין ודעמייהו ה"נ יש לנו להתיר סחיטה בזתים הואיל ואינם מחוסרים אלא מלאכה אחת. ולכן לדידן דקי"ל כריב"ח שפיר פסק בההיא דר"א בזתים וענבים שריסקן דאף דמחוסרין סחיטה שרו כיון דאין מחוסרין אלא מלאכה זו הו"ל כמחוסרין שחיקה דשומין שהתיר ר' ישמעאל ה"נ מתיר בסחיטה דזתים. אמנם במחוסרין דיכה ושחיקה ודאי דאסור גם לר' ישמעאל ולכן הביא הרי"ף הכא הא דר' יוחנן דאמר דבמחוסרין דיכה אסור דתרויהו הלכתא נינהו ודברי הרמב"ן נכונים וטעמו ונמוקו עמו והמשכילים יזהירו ויבינו דברי אלקים חיים של הרמב"ן ז"ל וזה ברור

ובכן ולך תעלה ישוב למה שפירש"י במתני' דאין זה סותר למ"ש בש"ס והני כמחוסרין דיכה דמו דלא נאמר זה אלא לר"א דס"ל דמחוסר סחיטה הו"ל כמחוסר דיכה ואסור. מיהו לדידן דקי"ל כריב"ח שהורה כר' ישמעאל והתיר במחוסרין שחיקה א"כ לדידיה מתני' נמי דבזתים וענבים היא דלא מחוסרי אלא סחיטה הו"ל כמחוסרין שחיקה דשומין דשרי, ורש"י ז"ל בפי' דמתני' הראנו ידו הנפלאה דהכא מיירי בשכבר נדרכו ונטחנו קודם הטעינה דהשתא תו לא מחסרי דיכה כלל ולכן ב"ש וב"ה התירו. אבל ר"א לא סבר דמתני' מיירי בהכי אלא בענבים וזתים שלימות מיירי שטענן בקורת בית הבד דהטעינה אינה אלא מרסקת בלבד ואכתי מחוסרי דיכה והיא הסחיטה לדעת ר"א ולהכי לא מוקי לה כר' ישמעאל כנ"ל נכון ישוב בדברי רש"י ודלא כהריטב"א ז"ל שדחה פירש"י דמתני', ולפום מאי דכתיבנא אלו ואלו דברי אלקים חיים וציבא מלתא וקשוט, ואשר העלתי לעיל דרש"י אזיל לשיטת הרא"ש עיין בשלטי שהשוה דעת רש"י להרא"ש ז"ל יע"ש.

המתבאר בדברי הרמב"ן הוא שדעתו ז"ל כדעת ההלכות מדמהדר לאוקומי דבריו ובמחוס' דיכה אסור וכר' יוחנן ושגם ר' ישמעאל ס"ל כן וכולהו הלכתא נינהו, מיהו הרשב"א בחידושיו נר' הפך דברי ההלכות שכתב אהא דאמר ר"י במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי וכו' ובודאי ריב"ח דאוקמה למתני' כר' ישמעאל לית ליה דר' יוחנן וקי"ל כריב"ח דעביד עובדא כר' ישמעאל ומעשה רב והתימה מן הרב אלפאסי שהביא הא דריב"ח והא דר' יוחנן וכו' עד וזו מן התשו' שהשיב עליו הראב"ד ז"ל עכ"ל, הרי לך שדעת הרשב"א לפסוק כריב"ח דאפי' במחוסרין דיכה שרי ודלא כר' יוחנן.

ובכן ראיתי דברים קשין בדברי הרב המגיד בפ"ג דשבת דין ב' עמ"ש הר"מ וטוענין קורת בית הבד כתב דיש מי שהקשה על דברי רבינו דאמאי לא חילק בין מחוסרין דיכה למחוסרין שחיקה ותירץ ה"ה במה שהקשו על ההלכות איך הביאו דברי ר' יוחנן והם חולקים על ריב"ח, ומכח זה פסקו כריב"ח שהעמיד מחלקותם אפילו במחוסרין דיכה ומתני' כר' ישמעאל והלכתא כותיה אלו דבריהם ז"ל וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל עכ"ל, ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה לא ידעתי היאך כתב בעד הרמב"ן ז"ל שדעתו כהרשב"א ז"ל, הלא הרמב"ן ס"ל כדעת ההלכות, ולולי כי ירא אנכי היה נ"ל להגיה במקום הרמב"ן היה כתוב הראב"ד וטעות נפל בדפוס ועכ"ז לא מלאני לבי לשלוח יד להגיה לס' אזהרת ר"ת הידועה לנו דשמא מצא שיטת הרמב"ן שהיה כתוב בה כהרשב"א ולפניו נגלו תעלומות ספרי הקודמים. וההיא שכתב הרמב"ן במלחמותיו אינה סברת עצמו רק לישב דעת ההלכות אמרה וליה לא ס"ל.

וכתב הר"ן ז"ל אסוגיין הנז' שום שרסקן האי שרסקן וכו' ובמתני' איירי בשלא עשה בהן מבעוד יום אלא ריסוק וכו' אבל הכא מיירי שריסקן בידים שפיר וכו' וקתני ר' ישמעאל אומר יגמור וכו' כלומר יגמור אפי' בידים ומינה ילפינן דלר' ישמעאל במחוסרין דיכה נמי וכו' לא מחייב חטאת דאי הוה מחייב חטאת לא היה לר"י למשרי בשאין מחוסרין אלא שחיקה והו"ל למגזר אטו מחוסרין דיכה ומדלא גזר ש"מ דס"ל דבמחוסר דיכה נמי דומיא דמתני' אי סחיט להו בידים ליכא חיוב חטאת ומשום הכי קתני מתני' דאפי' לב"ש טוענין וכו' אפי' עביד בידים לא מחייב חטאת וכו' עד והרז"ה הקשה על הרי"ף ז"ל שהביא להא דרבא וכו' דבגמ' משמע דפליגא אדריב"ח ובמה שפירשנו נתקיימו דברי הרב אלפסי ז"ל עכ"ל יע"ש.

ואני בעניי הכינותי אל לבי להבין אמרי קדוש הר"ן ז"ל כי לפי קוצר השגתי לא יכולתי להלום היאך כפי שיטתו בהצעת השמועה נצולנו מתמיהת הרז"ה דאיברא דלשיטתו הדבר יוצא דריב"ח ס"ל דלר' ישמעאל במחוסרין דיכה לא מחייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא. ברם אכתי יקשה דא"כ למה ר"א אישתמיט מאוקמתת ריב"ח דמוקי לה כר' ישמעאל ממ"ש רבי יוחנן דבמחסורין דיכה כ"ע לא פליגי ומתני' כמחסורי דיכה דמי דמה בכך דאטו ריב"ח נמי איהו ניהו ידע דמתני' במחוסרי דיכה איירי ואסור. מיהו כל מה דמוקי לה כר' ישמעאל היינו לענין דאי עביד ליה בידים חיוב חטאת ליכא ואמטו להכי ב"ש התירו בטעינה מאחר דאיכא חיוב חטאת ולעולם דאיסורא איכא במחוסרין דיכה כדקאמר ר' יוחנן וא"כ שפיר מתוקמא מתני' כרבי ישמעאל ומה טעם לר"א דלא אוקמא כר' ישמעאל. הא אין עליך לומר אלא דר' אלעזר ס"ל דבמחוסרין דיכה אפילו איסורא ליכא ופליג אריב"ח ואמטו להכי מהדר לאוקומא כר"א ן' פדת שהתיר בזתים וענבים וחלות דבש המשקין היוצאין מהם דלגמרי משמע ואפי' איסורא ליכא ואמטו להכי נייד ר' אלעזר מלאוקמא כר' ישמעאל מאחר דלר"י איסורא איכא וא"כ כיון דהא מיהא איסורא איכא היאך התירו ב"ש וב"ה במתני' ולא חשו לאיסורא ונמצא לפי זה דלר"א במחוסרין דיכה אפי' איסורא ליכא ופליג אדריב"ח וטעמו ונימוקו עמו כאמור והנה כי כן הדרא תמיהת הרז"ה על הרי"ף לדוכתא דמאחר דהרי"ף בפ' חבית פסק כר"א בחלות דבש ובזיתים ובענבים אלמא דאפי' במחוסרין דיכה שרי והיאך כאן פסק לדר' יוחנן דבמחוסרין דיכה אסור דנמצאו תרי פסקי הרי"ף דפלגן בהדייהו. ולא ידענא היאך סבור הר"ן דלפי שיטתו אידו להו תמיהות הרז"ה ז"ל ובעיני התמיהות הללו כדקאי קאי לא זזו ימין ושמאל.

ואשר אני אחזה לי בישוב דצריך לומר אליביה דריב"ח ור"א פליגי בפי' דברי ר' יוחנן דאמר במחוסרי דיכה כ"ע לא פליגי דריב"ח ס"ל דהיינו לומר דבמחוסרין דיכה איסורא איכא חייב חטאת ליכא והילכך מוקי למתני' כר"י דאחר דאי עביד דיכה בידים ליכא חיוב חטאת הילכך שרו ב"ש וב"ה טעינת הקורה מבעוד יום מטעם דהואיל ואי עביד דיכה בידים ליכא חיוב חטאת לא גזרו ושרו. אבל ר' אלעזר ס"ל דבמחוסרין דיכה לדעת ר' יוחנן חיוב חטאת נמי איכא וכיון דמתניתין במחוסרין דיכה היא לא מצינן לאוקומא כר' ישמעאל דא"כ הי"ל לגזור ב"ש במתני' הואיל וחיוב חטאת איכא לכן מוקי למתני' כר"א דאליביה איסורא איכא ולא חיוב חטאת ואל יקשה עליך לדעת ר"א דס"ל דכי קאמר ר' יוחנן במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דלחיוב חטאת אתמר דא"כ במחוסרין שחיקה למה התיר ר' ישמעאל הי"ל לגזור שחיקה אטו דיכה. זו אינה קושיא, שהרי כתבו התוספות דשחיקה אטו דיכה לא גזרינן דלא אתו למיטעי וכדכתיבנא לעיל בטוב טעם ודעת. ולפי זה נמצא דבמחוסרין דיכה לכ"ע ס"ל דאיסורא איכא ובזה עלו ובאו דברי הרי"ף על נכון מיוסדין על אדני אמת וצדק כנלע"ד בביאור דעת כר"ן ז"ל והמעיין יבחר.

והרב המגיד פ"ג מה' שבת דין ב' הרבה להשיב בעד ההלכות והר"מ לישב לתמיהת הרז"ה הלזו ותורף דבריו דמאי דאוקי ריב"ח מתני' כר' ישמעאל בדרך דמיון היא לומר דכי היכי דשרי ר' ישמעאל מחוסר שחיקה לגמור ה"נ שרו ב"ש לטעון מבעוד יום אפי' דמחוסרין דיכה הואיל וטעינתן מבעוד יום ובשבת לא עביד מידי אלא מאליו הוא זב, ולעולם דמחוסרין דיכה בשבת ס"ל לרבי ישמעאל דאסור אמנם ר"א מוקי לה כר"א לפי דהוי ממש דומה בדומה למתני' זהו תורף דבריו יע"ש. וצ"ל דס"ל דמ"ש בש"ס דטעמא דר"א לא אמר כריב"ח משום ההיא דר' יוחנן דאמר במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי וכו' ומשנתנו כמחוסרין דיכה וכו' היינו לומר דריב"ח ס"ל דטעמא דמתני' דהתיר הטעינה מבעוד יום אף דמחוסרין דיכה היינו להיותה מבע"י דהו"ל כמחוסרין שחיקה שהתיר ר' ישמעאל לגמור בשבת ולא הוי דומה בדומה ולכך מוקי לה כר"א דלפי דבריו נמצאו דברי משנתנו דומין ממש לדברי ר"א.

ובכן חזות קשה הוגד לי בדברי מרן הב"י א"ח סי' רנ"ב הביא דברי הר"ן שהזכרנו לעיל וסיים עליהם וכן פי' ה"ה בפ"ג דברי הר"מ ע"כ עוד כתוב שם וכתב הר"ן שהקשו עליו דהא דרבה בב"ח פליגא אדריב"ח וכו' והוא ז"ל תירץ וכו' דלרבא בב"ח כשהם מרוסקין ונידוכין ואינם מחוסרים אלא שחיקה יגמור בידים לרבי ישמעאל ימינה נשמע דכשהם מחוסרין דיכה ושחיקה מאחר שהם מרוסקין כגוונא דמתני' דשרו ע"י טעינה וכן פי' ה"ה בפ"ג דברי הר"מ עכ"ל מרן הב"י. ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה ולחיכנא עפרא מתותי מרן ז"ל דבריו ז"ל שגבו מני דהיאך יחס דברי הר"ן לדברי ה"ה ז"ל והרואה יר' דאין זכרון בדברי ה"ה מדברי הר"ן כלל ואין להם יחס אפי' כאצבעא לקירא. גם במה שרצה ליחס דברי הרב המגיד להר"ן ז"ל לא ראיתי שום זכרון מזה בדברי הר"ן כלל, ויותר יגדל התימה שהוא הביא דברי הר"ן בצביונן ודברי ה"ה וא"כ איך יחס דעת שניהם יחד, ולדעתי דעת הדיוט רב המרחק ביניהם כמחמתן לטבריא ולא ראיתי מי שנרגש עליו מזה בשום. אחד מהמחברים ולא מצאתי מקום אלא לתלות החסרון בקוצר השגתי.

ואמרתי אני אל לבי אפשר שדעת מרן הקדוש להבליע בנעימה דברי הר"ן בכונת דברי הרב המגיד שמ"ש הרב המגיד שדעת ריב"ח היא דכי היכי דשרי רבי ישמעאל מחוסר שחיקה הכי נמי שרו ב"ה טעינה מבע"י כונתו נמשכת לדעת הר"ן דקאמר דמדהתיר ר' ישמעאל שחיקה ולא גזר אטו דיכה ש"מ דס"ל דבמחוסר דיכה נמי אי עביד להו בידים לא מחייב חטאת מינה נשמע למתני' דהיינו טעמא דשרו ב"ש טעינה מבעוד יום משום דס"ל דליכא למגזר דילמא אתי למעבד דיכה משום דאי נמי עביד לה בידים לא מחייב חטאת. וזהו שכתב ה"ה דכי היכי דשרי ר"י שחיקה בידים ה"נ שרינן במתני' טעינה פי' ולא גזרינן אטו דיכה משום דאי נמי עביד דיכה בידים לא מחייב חטאת וז"ש ה"ה שדרך דמיון הוא לומר דבגוונא דמיירי רבי ישמעאל לא מיירי מתני' ממש דאלו ר"י במחוסרין שחיקה התיר ואילו מתני' במחוסרין דיכה היא ועכ"ז לא גזרו מאחר דליכא חיוב חטאת כנ"ל שהבין מר ז"ל תוכן כונת דברי ה"ה ולזה יחס ס' ה"ה לסברת הר"ן דשוין הם כאמור.

ואת זה חזיתי להב"ח א"ח סי' רנ"ב ס"ק ט' עמ"ש הטור בבוסר ומלילות שנתרסקו מבע"י וכו' מותרים המשקים היוצאים מהם דמאחר דמיירי שנידוכו היטב למה אמר דהמשקין היוצאים מהם מותרים הלא אף לסחוט בידים מיתר, ועוד הקשה על הטור שהביא דין השומים בסי' שכ"א ולמה חילק הדינים מחצה כאן ומחצה כאן. ומכח זה העלה דכאן מיירי בשום ובוסר ומלילות שריסקן להוציא משקין דאפי' נידוכו היטב בע"ש ואין מחוסרין אלא שחיקה אין להתיר לסחוט בידים אלא דוקא המשקין היוצאין מהם, אמנם בסי' שכ"א לא מיירי בדכן להוציא משקין אלא בדכן לעשותן כעין דייסא ולאוכלן בעינייהו ובהנהו יגמור שחיקתן אפי' בידים דליכא למגזר בהו כלל, וכתב דר' ישמעאל דאמר יגמור מיירי בכולהו גווני בין בדכן להוציא מהן משקין ובין בדכן לעשות תבשיל כעין דייסא דכשהוא להוציא משקין יגמור פירושו יניח שיגמרו ויצאו המשקין בהם ויאכלם בשבת. וכשהוא דכן לעשותן תבשיל אז שרי לגמור אפי' בידים אלו תורף דבריו יע"ש. ולי הצעיר קשיא לי בגויה דאם איתא דרבי ישמעאל מיירי גם בדכן לעשותן אוכל כעין דייסא א"כ כי פריך הש"ס ריב"ח מ"ט לא אמר כר"א ומשני התם דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה אימא לא, ולפי דברי הב"ח הלא גם ר' ישמעאל מיירי בדכן לעשות אוכל והו"ל מעיקרא אוכל ולבסוף אוכל וא"כ מה טעם מוקי לה כר"י ולא כר"א, וכד דייקי' שפיר לא קשיא כלל דשפיר קאמר הש"ס דאלו לר' ישמעאל תרתי שמעי' מינה בין בדכן לעשותן משקין ובין בדכן לעשותם אוכל משא"כ לר"א דלא מיירי אלא בדכן לעשות אוכל לבד והיינו ההיא דחלות דבש וק"ל. אך מאי דקשיא לדברי הב"ח הוא דאם איתא דבדכן לעשותן אוכל שרי גמור בידים. א"כ כדפריך לריב"ח מ"ט לא אמר כר"א הי"ל לתרץ דאי מההיא דחלות דבש לא שמעינן דשרי לגמור בידים דהא תנן חלות דבש וכו' ויצאו מעצמן וכו' ור"א מתיר אלמא דלא התיר ר"א אלא המשקין שיצאו מעצמן אבל לגמור בידים לא. ולהכי מוקי לה כר' ישמעאל להשמיענו כשדכן לעשותן אוכל דשרי לגמור אפי' בידים. והך שינויא ניחא טפי ממה שמתרץ ודחיק הש"ס לומר דריב"ח בריתא לא שמיע ליה. איך שיהיה למדנו מדברי הב"ח דבשום ובוסר ומלילות העשוי למשקין המשקין היוצאין מהם מותרים אבל לסחוט בידים אסור, ובשום שדכן לעשותן אוכל מותר לגמור שחיקתן בידים, והוא הוא אשר אנו קורים אותם אזאדה בלעז שכל שגמר דיכתן מע"ש מותר לגמור השחיקה בשבת.

היוצא מן המחובר דבשום ובוסר ומלילות שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת וזה רוב הפוסקים הרי"ף והר"מ והרא"ש והטור ז"ל, ולא נמצא חולק בזה זולתי הרשב"א והרז"ה והראב"ד ולדעת ה"ה גם הרמב"ן נלוה עמם דסברי מרנן דאפילו במחוסרין דיכה שרי לגמור דיכתן בשבת. ומעתה לכאורה בנ"ד נר' לאסור לכ"ע לא מיבעייא לדעת הרי"ף ודעימיה דפסקו דבמחוסרין דיכה אסור דודאי לדידהו יש לאסור בנ"ד לדוך השומים בשבת. אלא אפי' לס' הרשב"א ודעימיה שהתירו במחוסרין דיכה בנ"ד יודו דאסור. יען דע"כ לא התירו אלא דוקא בשום ובוסר שריסקן מע"ש שהרי הם מרוסקין אבל בנ"ד שאינם מרוסקין כלל בהא ודאי גם הרשב"א ודעימיה אזלי ומודו לאסור כן היה נראה לדון לאסור לכאורה

האמנם אחר ההתבוננות היטב נר' דאין מכל זה ראיה לאסור בנ"ד וכחא דהתירא עדיף למשרי שחיקת השומין בשבת מכמה טעמי תריצי שנכתוב בס"ד. והלא זה יצא ראשונה דהרואה יראה דהא דשום ובוסר שהזכרנו אינה ענין לנ"ד דהתם מיירי בבא להוציא מהם משקין וכמשפ"י רש"י בש"ס וכ"כ כל הפוסקים והדבר מוכרע מהסוגיא דלענין משקין אתמרא דהא כי אקשי' וריב"ח מ"ט לא אמר כר"א ומשנינן התם דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא דמעיקרא אוכל ולבסוף משקה וכו' הרי להדיא דמיירי בדיכת השום והבוסר להוציא מהן משקין ולטבל פתו בהן ולזה הוא דאמרינן דדין השום והבוסר וזתים וענבים שוים הם דדוקא בנידוכו מע"ש שרי לגמור בשבת אבל במחוסרין דיכה אסור, אבל כיוצא בנ"ד דאין דכין אותם להוציא משקה רק עיקר דיכתן הוא כדי להניחן תוך האוכל שיתנו טעם באוכל כל כי הא נר' דיש להתיר. ודוגמא לדבר הרי מצאנו דזתים וענבים שהתירו ב"ש וב"ה לטעון קורה מע"ש דוקא בנידוכו מע"ש ואז יגמור בידים אבל לסחוט זתים וענבים בשבת אסור וכדתנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין וזו הלכה רווחת. ועכ"ז אמרינן בפ' חבית אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ופי' רש"י לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו דמוכחא מלתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאכול ואין זה דרך פריקתו אלא כמפריד אוכל מאוכל אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה קאי ואע"ג דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מלתא ואיכא איסור. וכל הפוסקים פסקו כן דאפי' בשבת התירו וכ"כ הרי"ף והר"מ והרא"ש והטור א"ח סי' ש"ך גם הביא משם הר' יוסף דגם מותר לסחוט בוסר לתוך הקדרה אלא דר"ת חלק עליו דלא דמי לאשכול ענבים שהתירו משום שהוא עצמו ראוי לאכילה אבל בוסר שאינו ראוי לאכילה ואפי' האוכלו בטלה דעתו הוי כבורר אוכל מתוך פסולת יע"ש, הרי דאף דאסרינן סחיטת ענבים מ"מ כל שסוחט לתוך הקדרה שרינן, ולדעת הר' יוסף גם בבוסר חד דינא אית ליה. אמור מעתה בנ"ד דשרי לדוך שומין לתוך הקדרה מהך טעמא גופא דמוכחא מלתא דלאו למשקה עביד לה אלא לאוכל ואין זה אלא כמפריד אוכל מאוכל דומיא דאשכול ענבים. ואפי' לס' ר"ת שחלק עם הר' יוסף בענין בוסר נראה לי דהכא יודה דשרי דהא כל טעמו שחלק עם הר' יוסף היינו משום שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה. אבל בשומין שהן עצמן ראוין לאכילה חזר הדין לדמותו לאשכול ענבים דשרו לתוך הקדרה ה"נ בשומין שרי לכותשן בתוך הקדרה דחד טעמא אית להו, אלא דלפי זה נמצא דאין התר לדוכן אלא לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. ואפשר לומר דבשומין אפי' בתוך הקערה שרי דהא טעמא דאמרינן באשכול ענבים אסור לתוך הקערה פירש"י משום דזימנין דלמשקה קאי ואע"ג דלא שתי איניש בקערה לא מוכחא מלתא, והרואה יראה דהך טעמא שייך בענבים דוקא משום דארחייהו למשקין הם עומדין אבל בשומין דלאו ארחייהו למשקין כל שמרסקן באופן הנר' לעין דבעי להו לאכילה ומשימן מרוסקין בתוך הקדרה שרי דהו"ל כמפריד אוכל מאוכל וכדין אשכול ענבים דשרי לתוך הקדרה.

ועם כל זה לבי מהסס להתיר, חדא דשומין איכא לדמותן לבוסר שאסר ר"ת מטעם שאינו ראוי לאכילה ה"נ בשומין. ועוד דאפי' שנדמהו לאשכול ענבים היינו דוקא לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. ועוד דבשלמא בענבים איכא טעמא דמשקה הבא לאוכל הוי כאוכל, משא"כ בשומין דאילו יצוייר שהיינו מחתכין השומין בסכין לחתיכות דקות לתוך האוכל אז היה צד להתירן מטעם דהוו כאוכל אבל לדוכן בכלי בפע"ץ ושוב להניח לתוך האוכל אכתי ליכא למשמע מהכא להתיר בנ"ד דבשלמא אם השומין היה שוחק אותן להוציא מימיהן אז ודאי דלא היה צד להתיר אלא דוקא לתוך הקדרה שיש בה אוכל אבל לא לתוך הקערה אמנם מאחר שאין דיכת השומין למימיהן רק עיקר דיכתן היא ליתן טעם במאכל כל שאין גומר דיכתן אלא מרסק אותן מוכחא מלתא דלאכילה בעי להו ושרי, ולכן נראה לי דלצאת ידי ספק יניח מרק בתוך הקערה ואז ידוך השומין בתוך הקערה שיש בה מרק ושרי דדמי למ"ש מרן הב"י בסי' ש"ך על מנהג מצרים שנהוג לסחוט לימונים לתוך מים שנתנו בהם סוקאר ולא ראינו מי שמיחה בידם וכתב מרן ז"ל ואפשר דלא מתסר אלא כששותין מי סחיטת הפרי בלא תערובת משקה אחר, אי נמי דלא מתסר אלא כשסוחטין מימיו לבד ואח"כ מערב אותם אבל אם המנהג לסחוט מימיו לתוך משקה אחר שרי עכ"ל. ומינה כל שדך השומין תוך המרק שבקערה יש להתיר מהני טעמי הנז'. ורבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ב חלק ח' כתב וז"ל ושום שרסקו בשבת אסור לתת לתוכו משקין ולא התירו לתת לתוכו משקין אלא כשרסקו מע"ש וכן נראה מהירושלמי עכ"ל. והגם דמזה נראה דכשרסקו בשבת אסור מ"מ היינו דוקא לתת המשקין אחר הריסוק אבל כל שנותן המשקין תחלה ושוב מרסק אותן יש להתיר מהטעמים שהזכיר מרן בענין התר סחיטת לימונים לתוך מי הסוקר הוא הדין והוא הטעם להתיר שחיקת השומין לאחר שנתן המשקין כנלע"ד ועוד יש לדמותו לשתיתא שפסק הטא"ח סי' שכ"א דע"י שינוי שיתן קמח תחלה ואח"כ חומץ שרי וכן פסק הר"מ בפכ"א מה' שבת דע"י שינוי שרי, ה"נ דכותה כל שנותן המשקין תחלה ושוב נותנין השומין ודכין אותם הו"ל שינוי ושרי דומיא דשתיתא כנ"ל.

עוד נ"ל טעם אחר להתיר בנ"ד והוא ממ"ש מרן הב"י סוף סי' שכ"א וז"ל גרסי' בירושלמי פ' כלל גדול האי מאן דשחיק תומא כד מפרך חייב משום דש כד מתבר בקליפיה חייב משום בורר וכתבו סמ"ג וסמ"ק והתרומה דאפ"ה אין לאסור לקלוף שומין ובצלים לאכול לאלתר דההיא דירושלמי לא מיירי בקולף לאכול לאלתר אלא בקולף להניח כמו שפר"ח וכ"כ הגהות בפכ"ב עכ"ל. פסקו מור"ם בהגהה יע"ש. גם לעיל מיניה בסי' הנז' אההיא דאמר, פ' כלל גדול אמר ר' פפא האי מאן דפרים סלקא חייב משום טוחן הביא מרן ז"ל דברי הרשב"א שכתב דהיינו דוקא במחתך כדי לאכלו למחר או אף לבו ביום ולאחר שעה וכו' הא לאכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות וכדאמרינן פ' כלל גדול היו לפניו שני מינין וכו' דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שבני אדם אוכלין אעפ"י שיש באותו צד בעצמו חיוב חטאת כשמניח לאחר זמן ואף לבו ביום מותר וכתבה הר"ן פ' כלל. גדול. וגם מרן הב"י הסכים בזה לדעת הרשב"א יע"ש. הרי דכל שבורר לאכול מיד ליכא איסור כלל, ועל פי זה הותרה תמיהה א' שתמה במג"א בסי' ש"ך ס"ק ז' על סחיטת הבוסר לתוך האוכל דר"ת אסר שכתב הע"ש דיש להתיר לסחוט לצורך אותה סעודה. וכתב עליו במגן אברהם דלא דק דאטו מי שרי לעשות מלאכה כדי לאכול לאלתר וכו'. ולעד"ן דאין זה כדאי לסתור דינו דהלא כל הטעם שחלק ר"ת על הר' יוסף היינו מטעם דהואיל דבוסר אינו ראוי לאכילה הוי כבורר אוכל מתוך פסולת, וכיון שכן שפיר קאמר הע"ש דלאלתר שרי דהלא בבורר אוכל מתוך פסולת כל שהוא לאלתר שרי ה"נ דכותה. והרי קליפת שומין דאסר הירושלמי משום בורר ואפ"ה התירו הסמ"ג והסמ"ק והתרומה כל שהוא לאכול לאלתר, גם בחתיכת הירקות דמחייב משום טוחן אפ"ה התיר הרשב"א לחתוך הסאלאטה כל שהוא לאכול לאלתר ה"נ בבוסר דכותה ולא ידעתי איך דחה דברי הע"ש. והן אמת שמה שהקשה עליו מההיא דאיסור חליבת העז בשבת שכתב הר"ן דטעמא הוי משום בורר אוכל מתוך פסולת ואם כדבריו יהא מותר כדי לאכול לאלתר. הא ודאי לכאורה דבר מתמיה הוא. אבל הנראה ישוב לזה דשאני התם דהעז לאו בר אכילה הוא כלל ולא חזי לשבת ולכן אסרו משא"כ בההיא דבוסר דהא מיהא איכא קצת בני אדם דאכלי ליה בעיניה והגם דבטילי במיעוטיהו כדכתב ר"ת, מ"מ לא דמי לעז דלאו בר אכילה היא כלל בשבת ולכן אסרו לחלוב. וא"כ חזר הדין דבבוסר הואיל והא מיהא איכא מאן דאכיל ליה לכך יש להתיר לסוחטו לתוך הקערה כל שהוא לאכול לאלתר כנ"ל דעת הע"ש.

הדרן למאי דאתינא עלה לדון בנ"ד שהרי אף דהירו' אסר לקלוף שומין משום בורר מ"מ כתבו הסמ"ג והסמ"ק דכל שהוא לאכילה לאלתר שרי, גם בחתיכת ירק הגם דאסור משום טוחן מ"מ כדי לאכול לאלתר שרי אמור מעתה דגם במה שאסר הירושלמי לשחוק שומין משום דש יש לנו לומר דלא אסר אלא למחר או לבו ביום ולאחר שעה, אבל לאכול לאלתר אפשר לדון דשרי דומיא דקליפת שומין דלאלתר שרי, זאת לא זאת דלא אסר הירושלמי שחיקת שומין משום דש היינו דוקא כששוחק להוציא מהן משקין דאז הוי תולדה דדש משום דמפרק המשקה מהם וכ"כ הרב הלבוש סי' ש"ך דין ט"ו בדין הסוחט בגד להוציא מים שאינו חייב משום דש שאין שייך דישה אלא היכא שהוא צריך למשקה יע"ש. אמור מעתה דמה דאסר הירושלמי שחיקת שומין משום דש היינו בשוחק להוציא משקין אמנם בנ"ד דאין צריך למשקין רק עיקר דיכתן לתת טעם במאכל דכל שהוא לאכול לאלתר שרי דומיא דירקות שהתיר הרשב"א כל שהוא לאכול לאלתר. וראה ראיתי למרן הב"י בסי' שכ"א בהדיא דסאלאטה שהתיר הרשב"א סיים בהו מרן ומ"מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל כי האי גוונא נראה דלית ביה בית מיחוש לדברי הכל עכ"ל, ומינה דן אנכי בנ"ד שדיכת השומין לא תהא רק ריסוק בעלמא באופן שיהיו נראות חתיכות גדולות ולא ידוכו אותן דק דק ושיאכלו לאלתר וכל כה"ג שרי לדברי הכל,

בוכנא דהאי שמעתתא היא העולה להתיר דיכת השומין בשבת מכל הני טעמי תריצי דכתיבנא ואפי' בלי שינוי ומה שנהגו העולם לעשות שינוי בדיכתן היה נראה דחששו שאם יקלפו השומין תחלה ואח"כ ידוכו אותם חששו לדברי הירושלמי דאיכא תרי איסורי דש ובורר ולכן חשו ועבדי שינוי דע"י שינוי שרי לכ"ע וראיה לדבר מההיא דאמרינן בפ"ק די"ט המולל מלילות מע"ש למחר מנפח מיד ליד ואוכל וכו' ומפרש בש"ס דדוקא מע"ש אבל בשבת אין מוללין. וגרסי' בפ' מפנין תניא חבילי סאה אזוב וקורנית וכו' עד ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלל בכלי דברי ר"י וחכ"א מולל בראשי אצבעותיו. וגרסי' בפ"ק די"ט כיצד מולל, אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא וכו' עד רבא אמר כיון דמשני אפי' חדא אכולהו נמי. ודעת הרי"ף והרא"ש והר"מ דאשבת קאי וכיון שהוא ע"י שינוי שרי, גם רבינו ירוחם כתב כן דמלילה שריא בשבת אפי' לפרק הזרע מהגבעולין וכ"ז פסקו מרן הב"י בא"ח סי' שי"ט באורך יע"ש. הרי דבמולל אף שהוא מפרק דהוי תולדה דדש מ"מ כל שהוא ע"י שינוי התירו. ובסי' שכ"א פסק מרן דמותר לדוך פלפלין בקתא דסכינא דכל שהוא ע"י שינוי מותר, וגם במלח כתב האגור דמותר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא. וכתב בשבולי הלקט הביאו מרן שם וז"ל אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן ע"י שינוי להוי פטור אבל אסור. תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא וכו' עד וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הלכך מותר לכתחלה וכו' יע"ש, ופסקו מרן בשולחנו הטהור סי' הנז' יע"ש. הרי דכל שהוא ע"י שינוי התירו דון מינה לשומין נמי דכל שהוא ע"י שינוי בקתא דסכינא ודאי דשרי לדברי הכל. ובזה אין שום סרך איסור כלל.

ועוד אני מוסיף שקודם ישימו המשקין תחלה בקערה ושוב ישימו השומין וידוכו חותם כי היכי דלהוי שינוי דומיא דשתיתא וכדכתיבנא לעיל, כל זה נשאתי ונתתי לדבר הלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו אבל למעשה הדבר תלוי עד אשר יצא דבר המלך רבינו אליעזר הגדול ה"י אם זכיתי לכוין אמירה למעשה ישמח לבי גם אני כה דברי קטינא קטינא איש צעיר

ישראל מאיר מזרחי.

שאלה זו נשאל רב אחאי משבחא מאת מו' ר' אליעזר הגדול ה"י והשיב ובא לו דרך ארוכה בפלפול בש"ס ובפוסקים ומצא כדי מדתו להתיר הדבר ושלח קונטריס תשובתו אלי אחוה דעי גם אני וזה החלי בס"ד.

תשובה ראה ראיתי דברות קדשיך ועלה בדעתי להתעסק בקדשים על כל קוץ וקוץ ונרתעתי לאחורי ומשכתי את ידי כי מעודי עד היום לא חפצתי באלה כי אם דוקא בעסק הדין הנוגע לנדון, הנה במושכל הראשון נראה דאין התר בדבר שהרי כונת דיכה זו שדכין השומין ע"י שינוי הוא כדי להוציא לחותן והלחות היוצא מהן הן הן הנקראין משקין וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה דמס' עדיות פ"ב משנה ששית על מה שנחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשום ובוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום יע"ש, וכיון שדרכן בכך דמו לזתים וענבים שאסור לסוחטן בשבת התורה משום מפרק דהוי תולדה דדש כמבואר בהרמב"ם ובכל הפוסקים יע"ש, וכ"כ בשבולי הלקט הביא דבריו מרן הקדוש ז"ל בב"י א"ח סי' ש"ך וז"ל וכתוב בשבולי הלקט כתב הרב ר"י כל שדרכי בסחיטה כגון תפוחים שמוציאין מהן יין וכן לימונים חדשים שסוחטין אותם למימיהם אסורים דדמו לרמונים ומהרר"י בר רבי בנימין כתב נראה דמותר לסחוט הלימונים דלא דמו לשום ובוסר ומלילות דהני דרכן בכך והוו דומיא דזתים וענבים שהרי רגילין לסחוט הבוסר לצורך הקיץ וגם השום דרכו בכך כדאמרינן שום שריסקו מע"ש, אבל הלימונים דומין לפגיעין ופרישין דאין די כן בכך ומותר וכו' הרי בהדיא שכתב דשום דמי לזתים וענבים דאסור לסוחטן בשבת כיון שדרכן בכך. ואף לדברי הש"ס דפ"ק דשבת דף י"ט דמשמע דשום זה שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא הוא להוציא ממנו משקה ממש, וכמ"ש רש"י ז"ל בפי' יגמור ולא יגמור וכן הוא דעת התוס' שם אלא שנחלקו בפירוש יגמור או לא יגמור דלפי' רש"י ז"ל יגמור ר"ל שיניח טעינת הכובד עליהם מע"ש ולא יסלקנו מעליהם קודם שקדש היום ולא יגמור ר"ל שיסלקנו. ולפי' התוס' ר"ל יגמור סחיטתן בידים מאחר שריסקן מבעוד יום ויאכל בשבת יע"ש, מ"מ כל אפיא שוין דשום זה שנחלקו בו התנאים הוא להוציא משקה ממש מהן לטבל בו, וא"כ נ"ד דאין כונתו להוציא משקה משום זה יהיה מותר וכמ"ש אחי המאירי ה"י דליתא דהא ודאי בנ"ד כונתו בדיכה זו לכשיצא לחות שומין הללו שהן המשקין הכנוס בתוכן ויתפשט במרק המשקין היוצא מהן ומה בין זו לזו דאם הנחתן במאכל הוא כדי ליתן טעם באוכל מה לו לדוכן, יחתוך השומין תוך האוכל ויתנו טעם בתבשיל או במאכל. אלא דע"כ לומר שכונת הדיכה היא לכשיצא הלחות שהוא המשקה ויתפשט במאכל ועוד דאסור להטריח את עצמו לדוכן בשבת ע"י שינוי דהא קי"ל כרב יהודה דפ' מי שהחשיך דף קנ"ה דאמר רבא מ"ט דר"י קסבר שוויי אוכלא משוינן מטרח באוכלא לא טרחינן ופי' רש"י ז"ל ד"ה וה"ק מתירין פקיעי עמיר דכל זמן שהוא קשור לאו אוכלא ומתירו לשוויי אוכלא ומשום צער בהמה שרי אבל פיספוס לא דסגי ליה בהתרה ואתעביד אוכלא ופספוסין לתענוג בעלמא הוא ומטרח באוכל בדבר שהוא כבר אוכל בלא תיקון זה לא טרחינן עכ"ל, ופסקו הרמב"ם ז"ל בפכ"א דין י"ח ואע"ג שהרב המגיד כתב שלא מצא ידיו ורגליו בדין זה והניח הדבר בצ"ע מ"מ מרן ז"ל שם טרח בעשר אצבעותיו וישב שפסק כאוקמתא דר' יהודה יע"ש, הרי דבדבר שהוא אוכל בלא תיקון זה דדיכה דנ"ד לא טרחינן ואסור לו לטרוח כיון דיכול לאכול המאכל בלא טרחא זו דדיכה דאם הוא כדי ליתן טעם באוכל יחתוך השומין באוכל וסגי, ותו דאם איתא דיכול לדוך השומין בשבת ע"י שינוי למה לא הזכירוהו הפוסקים ז"ל דהא חזינא דלא אישתמיט שום פוסק להזכירו כדרך שהזכירו תיקון זה במלח כמ"ש הרמב"ם פכ"א והטור ז"ל סי' שכ"א וז"ל חין כותשין מלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש, ובפלפלין כתב מותר לדוך פלפלין אפילו הרבה יחד והוא שידוכם בקתא דסכין ובקערה עכ"ל, וכתב המג"א ז"ל דבחד שינוייא דמשנה סגי דכן משמע בש"ס יע"ש ועיין בב"י שם ואילו גבי שום לא הזכירו תיקון זה אלא כתבו שום שדכו מע"ש למחר נותנו לתוך פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב עכ"ל שם, ואילו היה מותר ע"י שינוי לא היו נמנעין מלהזכירו ולומר שאם לא דכם מאתמול שמותר לדוך אותם ע"י שינוי כדרך שהזכירו תיקון זה גבי פלפלין ומלח, והטור סי' שכ"א כתב שום ובוסר וכו' אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת וכו' ואם איתא דמותר על ידי שינוי מה לו להזכירו, והחילוק שבין הנושאים נר' לעין שכיון שהשומין הם מחלק המין ממיני הפירות שהן למשקין כרמונים וכיוצא לכן לא ראו לתקן תיקון זה משום דחיישינן שמא יכתוש להוציא מהן משקין בשבת דאסור משום מפרק דהוי תולדה דדש, וכבר אמרו בש"ס הנז"ל דבמחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי יע"ש, מה שאין כן בפלפלין ומלח, אלא דאכתי ק"ל דלמה לא אסרו בפלפלין ומלח אפילו ע"י שינוי דילמא יבא לכותשן במכתשת שהכתישה במכתשת היא כמעט אב מאבות מלאכות וכמ"ש מדברי הש"ס ריש פ' כלל גדול דף ע"ד דפריך וליחשוב נמי כותש אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה רבא אמר וכו' אלא מחוורתא כדאביי, ופי' רש"י ז"ל וז"ל וליחשוב נמי כותש חיטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מפרק מלבושה היא, שכן עני אוכל פתו בלא כתישה אע"ג דהואי במקדש ואב מלאכה הוא כיון דתנא לדש לא תנא להו וכו' אבל כתישת עשירים הוא דלתתי וכתשו לעשות סולת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא עכ"ל, ולדעתי אפשר דמ"ה ס"ל לרש"י ור"ח והשאלתות דרב אחאי פ' אמור בהא דאמר ר' יהודה בפ' תולין דף קמ"א הני פלפלי מדיך חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסיר רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא נמי דבי"ט מיירי ולא בשבת משום דחיישינן דשמא יבא לכותשן במכתשת שהיא אב מלאכה אמנם לסברת הרא"ש דפ' תולין ובפ"ק דביצה והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דס"ל דבשבת איירי ומותר ע"י שינוי קשה מה הקשינו לעיל, וכעת אין בידי מה להשיב.

אחרי כתבי למרן הקדוש שכתב בסי' שכ"א עמ"ש הטור מותר לדוך פלפלין בשבת בקתא דסכינא וכו' כתב שם וז"ל וכתוב בשבולי הלקט בשם הרב ר"י אי איכא דק"ל כיון דכדרכו חייב משום טוחן ע"י שינוי להוי פטור אבל אסור. תשובה קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי כדאיתא פ"ק דביצה וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הלכך מותר לכתחלה כדאמרינן גבי בורר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחלה עכ"ל יע"ש, הרי שהרב שבולי הלקט הקשה מעין קושיתינו וישבה. וכן צ"ל לס' הרי"ף והרמב"ם וסיעתם דאוקמוה ההיא דר"י דפ' תולין דמיירי בשבת כנז"ל כנ"ל, כ"ז כתבתי לפי מה שנלע"ד במושכל הראשון לאסור בנדון דידן ונמצא אני מחייב לרוב העולם בעשותם א' ממצות ה' אשר לא תעשינה. אמנם מאחר דקי"ל המלמד חובה חוזר ומלמד זכות על כן צריכין אנו ללמד זכות על מנהג זה שנהגו להתיר רוב העולם לדוך שומין בשבת ע"י שינוי ומלבד מ"ש רב אחאי כנז' בקונטר' שלפנינו עוד אוסיף נופך משלי, רק שצריך אני ליסוד שיסד אחי המאירי ה"י דכל מה שהוזכר בש"ס ובפוסקים ז"ל באיסור דיכת השומין בשבת הוא דוקא במתכוין להוציא מהן משקין לטבל בהן או לערב המשקה במאכל משא"כ בנ"ד דאין כונתו להוציא משקה מהן רק עיקר דיכתן הוא להניחן תוך המאכל לתת טעם כמש"ל בקונטריסו שלפני והוא יסוד אמיתי ונכון ועל יסוד זה בנה עליו היתר בדבר. אך הראיה שהביא מהא דאמרינן פ' חבית סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה וכו' אין דעתי שוה אליו בזה והיה לי מקום בזה לכתוב הדחיות שנלע"ד אלא מאחר שראיתי שהוא עצמו נר' ונדחה ראיה זו לכן משכתי את ידי מלכתוב הדחיות שיש בראיה זו יותר ממ"ש שם בקונטריסו.

ונקדים לבאר ההפרש שיש בדיכת השומין להוציא מהן משקים ובין דיכת השומין כשדכין אותם ליתן טעם בתבשיל, הנה מתורתו של הר"ן ז"ל למדנו ממ"ש בפ"ק דשבת על מתני' ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועיגולי הגת שכתב עמ"ש בסוגיא שם על הך מתני' דעדויות השום ובוסר ומלילות שריסקן מבע"י וכו' פי' הר"ן לדעת הרי"ף וז"ל השום ובוסר ומלילות שריסקן מבע"י האי שריסקן כולל ריסוק ודיכה דשלש מלאכות יש בדברים הנידוכין להוציא מהן המשקין ריסוק ודיכה ושחיקה ומתני' איירי וכו' אבל הכא מיירי שריסקן בידים שפיר עד שהן מרוסקין ונידוכין ואינן מחוסרין אלא שחיקה וקתני רבי ישמעאל אומר יגמור משתחשך כלומר יגמור ואפילו בידים וכו' מכלל דבריו למדנו דשלש מלאכות צריך לדברים הנידוכין להוציא מהן משקין ריסוק הראשון הוא מיעוך הפרי הנק' בלעז מאגוקאר והוא שממעכו ביד או בכלי כדי לעורר הלחות הכנוס בכל הפרי לצאת ולא ישאר שום לחלוחית בקצת הפרי, ואח"כ דכין אותו במדוכה כדי שיצא הלחות לחוץ, ואח"כ השחיקה שהיא יותר מהדיכה כמ"ש רש"י ז"ל שם דף י"ט יע"ש, כדי שאם אפשר שלא נידוך יפה יפה ע"י דוחק השחיקה בכף או ע"י דבר אחר יוצא כל לחלוחית ולא נשאר ממנו מאומה, וע"כ פסקו כל הפוסקים ז"ל בשום ובוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן ר"ל שלא דכן יפה יפה מבע"י ואם מחוסרין שחיקה מותר לגמור שחיקתן בשבת והטעם דמאחר שנידוכו יפה והשחיקה היא ליתרון בעלמא ולכן מותר וכמ"ש הרמב"ם פכ"א והטור ז"ל סי' שכ"א יע"ש. נמצא שכל שלא נעשה בכל ג' מלאכות אלו אין כונתו להוציא מהן משקין וליכא למיחש שמא יבא לסוחטן דאסור משום מפרק דהוי תולדה דדש, וכיון שכן בנדון כנדון דידן שדך השומין דוקא ומניחין תוך האוכל שרי שהרי חיסר מהן שתי מלאכות דהיינו רסיקה דמקמי דיכה ושחיקה דבתר דיכה אלא דכן בלבד ובדיכה בלחוד אין דרך להוציא משקין מהן וליכא למיחש לשמא יסחוט. אבל אסור לרסקן ולדוכן בשבת אפי' לערבן בתבשיל גזרה שמא ירסק וידוך וישחוק בשבת להוציא משקין ע"י סחיטה ואסור משום מפרק וכו' ובהכי ניחא מ"ש בש"ס פ' תולין דף ק"מ שום שריסקו למחר נותנו לתוך הגריסין ולא ישחוק אלא יערב ופסקו הרמב"ם ז"ל פכ"ב דין י"ב דדוקא כשריסקו מע"ש דהיינו ריסוק ודיכה אז מותר ליתנו לתוך הגריסין בשבת אבל אם ריסקו ודכו בשבת לא. וא"ת אם כשריסקו ודכו מע"ש אמאי אמרו לא ישחוק אלא יערב, כבר נרגש בזה הה"מ ז"ל בפ"ג דין ב' בס"ד כתב וז"ל ואל יקשה בעיניך הדין הנז' בפכ"ב התחלתי שום שריסקו דהתם או במחוסר דיכה או איסור שחיקתו מפני תערובת הגריסין היא, ולפי מש"ל צ"ל כאו שני שהוא תערובת הגריסין ולא כאו קמא דמחוסר דיכה. ואגב גררא ראה ראיתי מה שהקשה הרב בעל מגן דוד בה' שבת סי' רנ"ב ס"ק ו' וז"ל שם באור וכתב הב"י דלדעת הטור היכא דיש היתר היינו אפי' לגמור בידים והוא דעת התוס'. וראיתי מדכתב הטור סי' שכ"א שום ובוסר שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת. ותמיהה לי דא"כ למה כתב כאן המשקין היוצאין מהן מותרים משמע אבל לא בידים אע"ג שנידוכו יפה ואין מחוסרין אלא שחיקה. ותו דבסי' ש"ך כתב ג"כ ואם נתרסקו מע"ש יפה מותרין המשקין מהן משמע ג"כ אבל לא בידים. ע"כ נלע"ד דהטור לא ס"ל כתוס' בזה וכו' ומ"ש הטור בסי' שכ"א לשון יגמור לא בידים קאמר אלא כתב כלשון הש"ס וכפי' רש"י ז"ל דיגמור ר"ל דמאחר שריסקן וצברן בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה ולא יגמור פי' אסור להניחם מבע"י תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, ה"ה ג"כ בדברי הטור עכ"ל ז"ל.

ולי הדיוט אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים נלע"ד דהטור ז"ל ס"ל כס' התוספות וסיעתן דיגמור אפי' בידים וכמ"ש מרן הקדוש ז"ל מכח מ"ש בסס"י שכ"א שכתב ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת דלגמור נר' בהדיא דבידים קאמר בלי ספק, ומ"ש הטור בסי' רנ"ב מותרין בדין זתים וענבים ובדין בוסר ומלילות מותרין ר"ל מותרין אפי' לגמור בידים קאמר ויגיד עליו מ"ש בסס"י שכתב ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת וכל חכם לב בלבבו יבין דלשון יגמור בשבת ר"ל בידים קאמר. ומה שלא פי' דבריו כאן בסי' רנ"ב חזר ופי' את דבריו בסס"י שכ"א, ומאי דנקט הכא האי לישנא דמותרין משום סיפא נקט הכי שכתב אבל אם לא נידוכו היטב אלא שנתרסקו מעט אסורין המים היוצאין מהן ואגב סיפא נקט רישא מותרין. ומה שהקשה ממ"ש הטור סי' ש"ך דמשמע דמותרין אבל לא בידים אין משם ראיה משום דהתם לא בא ללמדני עיקר דין זה וכיון דאין כאן מקור דין שכבר שנה ופי' בסי' רנ"ב ובסי' שכ"א ואגב גררא נקטיה להכי לא דייק בלישניה טפי ומותרין שכתב כאן ר"ל מותרין המשקין היוצאין אפילו בידים ולא רצה להאריך כיין שאין כאן מקומו ושעתו כנ"ל בישובן של דברים.

מעתה אלכה ואשובה אל אחי אשר נהגו היתר בדיכת השומין בשבת דלפי מש"ל הרי מצינו להם סמך סמיכין דרבנן הוא האשל הגדול הר"ן ז"ל דמכלל דבריו יש ללמוד היתר לנ"ד כדבר האמור וכ"ש דמנהג העולם לכותשן ע"י שינוי בקתא דסכין ובקערה דהוי שינוי גמור דעבדי תרי שינויי קתא וקערה כמ"ש הרב מג"א סי' שכ"א עמ"ש מרן מותר לדוך פלפלין יכו' בקתא של סכין ובקערה וכתב הרב הנז' ז"ל דאו בקערה קאמר דבחד שינוי סגייא כן נר' מדברי הש"ס יע"ש, וכיון דעבדין תרי שינויי שרי אע"ג דכדרכו חייב משום אב מלאכה לס' רש"י והשאלתות ז"ל כמש"ל אפ"ה ע"י שינוי מותר לכתחלה וכמש"ל בשם שבולי הלקט כנז"ל וכ"ש דעבדי ליה בתרי שינויי דשרי לכ"ע, ועיין בסי' שכ"א בכמה דברים שמותר לעשותן ע"י שינוי יע"ש.

גם את זה מצאתי ראיתי לאבי התעודה הרב הגדול מוהרי"ט ז"ל בראשונות סי' פ"ג שנשאל על עלי תותין אם חייבין בשביעית או לאו והורה להתר. ובא"ד כתב וז"ל דכיון דהראשונים לא מיחו בדבר ודאי שנראה להם התר בדבר וכאותה שאמרו בהקומץ תלמידו של רבי עקיבא היה קושר תפילין בלשונות של ארגמן ולא א"ל דבר אפשר אותו צדיק ראה תלמידו ולא מיחה בו וכו' ועוד ראיה מההיא דאמרו פ"ק דע"ז דישראל וגוי ששפתו שתי קדרות ע"ג כירה אחת ולא חששו חכמים משום בשר נבלה, והדר מותיב תיובתא מהא דפ' אלו מגלחין דמפצין כלי פשתן בח"ה בעי בר הדייא לאתויי ראיה דשרי דלדידיה חזה ליה ימה דטבריה דמפקי ליה משכלי דמאני דכיתנא בחולא דמועדא ומתקיף לה אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבדי דילמא שלא ברצון חכמים עבדו, ותירץ וי"ל דשאני התם דמלתא דרבנן היא ומאחר שלא שמעו להם בראשונה לא חזרו ומיחו, והכי תנן בס"פ מקום שנהגו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם אע"ג דאסירי, אבל הכא דאיכא איסורא דאורייתא ודאי היו צריכין למחות א"נ וכו' עד אבל הכא דאיסורא דאוריתא הוא ואנשים היו אם איתא דאיכא איסורא הי"ל למחות עכ"ל יע"ש באורך.

מכלל דבריי אלי למדנו דבכל מקום דאיכא איסורא דאוריתא ונהגו אנשי אותו מקום היתר ולא מיחו בהם גדולי דורם אמרינן ודאי שנראה להם התר ואין להרהר אחריהם. אף אנו נאמר בנ"ד ג"כ דיש בדבר לתא דאיסור תורה כשכותשן במכתשת לס' רש"י והשאלתות כנז"ל והי"ל לגדולי הדור למחות שלא יעשו אפי' ע"י שינוי דילמא אתו לכתוש במכתשת עצמה ומדלא מיחו י"ל שנראה להם היתר בדבר ולכך לא מיחו ושרי. כ"ז כתבתי ללמד זכות לעולם שנהגו היתר זה שיש להם על מה שיסמוכו אך אמנם אכתי לבי מהסס בהיתר זה משום דאם איתא להתר זה לא הוא משתמיט לשום פוסק מהפוסקים ז"ל מלהזכירו לתיקון זה. והתיקון שתיקן בדבר אחי המאירי ה"י שידוך אותם בקערה בקתא דסכינא אך שיתן מרק בקערה בשעת דיכתן ובזה יצא מידי ספק לכל הדעות כאשר האריך בדבריו ה"י, גם בזה לא נחה דעתי דאכתי מידי ספיקא לא נפקא דהא כדי לדוך אותן בקערה במרק ודאי צריך ליתן מעט מרק כדי שידוכו היטב דבמרק הרבה אינו נידוך היטב הדק ובמרק מעט הוי כמו לישה ויש לחוש לס' הירושלמי שאמרו כשדך אותן חייב משום לישה ואף דפליג אתלמודא דידן כאשר כתבו הפוסקים ז"ל מ"מ למיחש מיהא חיישי' ובפרט שיותר דמי ללישה כשיש מעט משקין מכשלא יש משקין וכמ"ש ממתני' דטבול יום פ"ב משנה ג' המתחלת המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין וכו' אר"י אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור מפני שהוא רוצה בפיזורו ושאר כל הנידוכין שדכן במשקין וכו' ועיין בפי' הרמב"ם ורבי' עובדיה ז"ל בפי' משנה זו שנראה מדבריהן דכשהן נידוכין השומין בשמן ואח"כ קיבץ הכל השומין עם השמן ונתנם בקערה והם שם גוש אחד ואם נגע במקצתן ט"י פסל הכל, אמנם כשנגע בעודן נידוכין במכתשת במקצת לא פסל אלא במה שנגע שכונתו בשעה שכותש להפריד חלקיו ולא הוי חיבור יע"ש, הרי דהמשקין עושה אותן חיבור והוי דומה ללש שמחבר את הנפרדין לעשותן גוף אחד ומה הואיל בתיקון זה דאכתי לא פלטינן מחשש איסור, לכן לצאת מידי ספק דכ"ע מי שרוצה לאכול אכילה כזו יעשה בא' משני פנים ויאכל בלי ספק דהיינו שמערב שבת יפרק גרגירים של השומין מראש השום ולא יקלפם וביום השבת יתתוך בסכין כל גרגיר וגרגיר מהשומין בתוך התבשיל בקליפתן והן יתנו טעם בתבשיל כשאוכלן ולועסן בשיניו, או יעשה באופן אחר שידוך כל גרגיר לבדו בקליפתו בקתא דסכין בקערה בלי מרק כלל ויניחם בתבשיל והם יתנו טעם הרבה בתבשיל כיון שנידוכו בסכין יפה בקערה, בחד מהני תרי גווני שרי לכ"ע ותו לא מידי כן נראה להלכה ולמעשה.

נסים חיים משה מזרחי.

סימן יא.

שאלה זו נשאלה מאת רבני עיקו"ת ירושת"ו ואחריה הסכמת הרבנים זלה"ה בקיצור נמרץ כאשר הובאה בס' דברי מרדכי קריספין זלה"ה חאה"ע סי' ד' אך מה שהשיב עליה הרב המחבר מו"ז זלה"ה השמיטוה מספר הלז, לזאת חזרנו וכתבנוה פה כאשר נמצאת בחיבור זה. ואחריה תסוב תשו' הרב המחבר ז"ל.

שאלה ראובן ואשתו הוגפו במגפה ר"ל ומתו גם שניהם חלי"ש ראובן תחילה ואחר כך מתה אשתו והנה קמו יורשי ראובן לרשת אחוזתו בנ"ט דכיון דאשת ראובן מתה בעודה זקוקה ליבם שהרי ראובן מת תחילה ולא הניח אחריו זרע של קיימא להם משפט הירושה, ועוד דכיון שלא נשבעה על כתובתה וקי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו יורשי הבעל יורשי' אותה, ויורשי האשה טוענים שהם יירשוה דכיון שמתה מעוברת וכריסה בין שיניה הו"ל יורשי הבעל ספק ויורשיה ודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי ואי משום שלא נשבעה הרי כל נכסי עזבונה הם בעין שמתה בתוך שנה ראשונה לנישואין. עפ"י הדברים האלה יורה המורה צדק ושכמ"ה.

תשובה לטענה ראשונה דכיון שמתה בעודה זקוקה ליבם יורשי הבעל יורשים אותה, לכאורה נראה שעולה כהוגן ואציגה נא הסכמת הפוסקים שהנה בעיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים ותוספת מבואר מדברי מרן ב"י א"ה סי' ק"ם דלכ"ע היבם יורשה ובנ"מ שנפלו לה בחיי הבעל איכא פלוגתא דרבוותא דלרש"י והראב"ד יחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל ולהרי"ף והגאונים ומקצת אחרונים הכל ליבם ולהרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והריב"א הכל ליורשי האשה, ובנכסי מלוג שנפלו לה בעודה שומרת יבם לכ"ע הכל ליורשי האשה ובנכסי צ"ב לרש"י והרמב"ם והרמב"ן יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האשה, ולהרי"ף והראב"ד והגאונים ור"ת והתוס' והרא"ש הכל ליורשי הבעל.

אמור מעתה לדאתן עלה שיש לפנינו כתובה ותוספת ונכסי מלוג דהיינו המתנות שנתנו לה אביה וקרוביה שדינה כנכסי מלוג וכמו שיבא בס"ד וכן יש ג"כ נכסי נ"ב נר' לכאורה דכיון דיורשי הבעל מוחזקים זכו בדין שיאמרו קי"ל כהגאונים וסי' וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' נ"א והביא דבריו מרן סי' הנז' יע"ש, וזו היא שיטת מהריב"ל ומהרש"ך ומהראד"ב הביא דבריהם רבינו החבי"ב סי' ק"ס הגה"ט אות י"ז ומן התימא אצלי על המבי"ט שכתב בתשו' ח"א סי' קע"ב דהלכה למעשה אנו דנין כדברי הרמב"ם שהרי הלכה רווחת שהמוחזק זוכה בטענת קי"ל ומה גם הכא דרש"י והרמב"ם והרמב"ן הם מיעוט נגד רוב הפוסקים דס"ל שהכל ליורשי הבעל ולא על המבי"ט ז"ל לבד תמיהני אלא גם על הר"ן שכתב בתשו' סי' נ"א דבנ"ש יחלוקו שהרי גם בגמ' פליגי הרי"ף והגאונים ומקצת אחרונים עם רש"י וסי' וס"ל שהכל ליבם ונימא מאן ספין ומאן רקיע לאפוקי ממונא נגד הגאונים וסי' ז"ל.

איך שיהיה הנה זאת תורת העולה לנ"ש לכאורה דזכו יורשי הבעל בכל מכל כל מטעם קי"ל ובהסכמת הפוסקים עיין לרבי' החבי"ב ז"ל ח"מ מהדורא קמא סי' כ"ה בכללי הקי"ל שלהי אות י"ג ולהרב גט פשוט כלל ב' ומ"מ בנ"מ שנפלו לה בחיי הבעל זכות חוצה ליורשי האשה כיון דג' מחלוקות בדבר כדבר האמור ועיין למוהר"י הרב מר חמי סי' ג"ל.

ברם בקושטא לאו שמא מתיא לנ"ש שהרי המבי"ט סי' קע"ב כתב דאחר שבזמנינו יש תנאי בכתובות שאם תפטר היא בחיי בעלה יחלוק הבעל עם יורשי האשה גם היבם דאתי מחמתיה דבעל לא עדיף מהבעל ואפי' לדעת הרי"ף והראב"ד והגאונים ור"ת והתוס' והרא"ש ז"ל אין ליבם אלא כחלק שהתנו עם אחיו דהיינו שיחלוקו יורשי האשה עם יורשי הבעל והנה אתי היתה כסא וסמוכות לדבריו מדברי הר"ן פ' האשה שנפלו שכתב וז"ל ואחרים אין גורסין וכתובה בוי"ו אלא מתני' תני והדר מפרש וה"ק כל הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ומנה מאתים ונצ"ב הכל בכלל לשון כתובה והכל ביורשי הבעל לפי שאף נצ"ב בחזקתן הראשונה עומדין כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יורשה יבם את"ד, וידוע דהאי אחרי שכתב הר"ן דפליגי על רש"י וסי' הם הגאונים וסי' וכמ"ש לעיל דאינהו סברוה להאשה כל ליורשי הבעל ועי' להר"ן בתשו' סי' נ"א ועכ"ז טעמא טעים הר"ן לדידהו משום דאמרי' כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה וא"כ אף אנו נאמר דלפי מה שנהגו להתנות שיחלוקו כשם שאם מתה תחת בעלה חולקין כך כשמתה תחת יבם חולקין שאם נאמר דנכסים כולם בחזקת היבם נינהו נמצא דיבם עדיף מגברא דאתי מחמתיה דהיינו אחיו שממנו הוא יורש ולא קרי' ביה כשם אלא ודאי דלפי מה שנהגו עכשיו להתנות מיחלוקו אף הגאונים וסי' מודים שיחלוקו כי טעמייהו משום דאמרי' כשם, וצא ולמד נמי מדברי הר"ן שכתב פ' הנז' לדעת רש"י דנ"מ שנפלו תחתיו יחלוקו משום דיד שניהם שוה בהם אבל מן האירוסין אינו יורש דלא עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה מ"מ לא מצי לירש מה שאין לו לאחיו את"ד יע"ש.

אמור מעתה שאם כנים הדברים שהגאונים ז"ל פליגי על רש"י ואף בזמן הזה ס"ל שהכל ליבם הו"ל דעות חלוקות מן הקצה אל הקצה דלדעת רש"י בנ"מ שנפלו לה תחתיו יד שניהם שוה בהם ובנפלו לה מן האירוסין לא מצי ליירש מה שאין לו לאחיו ואלו דעת הגאונים אף דמאחיו הוא יורש מצי לירש מה שאין לו לאחיו והו"ל אפושי פלוגתא דידיע דלא מפשי ומסתיין דנימא דפליגי הגאונים עלייהו דרש"י ואמרו כשם אבל למה שנהגו להטיל תנאי השיור כיון דלא קרי' ביה כשם ודאי דלכ"ע יחלוקו אבל נחנו מה ביום שידובר בנו דברי הר"ן בתשו' סי' נ"ט שכתב להדיא דתנאי השיור בחיי יבם אין לנו יע"ש וא"כ הן נסת'ר מחמת"ו הר"ן מפסקיו לתשו', ולכאורה נר' דלעולם מודה הר"ן לסברת המבי"ט דבזמנינו אין היבם יכול לערער על השיור ומ"ש בתשו' דבחיי יבם אין לנו הכונה דהשואל היה סבור לדמות השיור לקבורת' שכשם שקבורתה תחת כתובתה אף השיור כל מי שיורש כתובה פורע השיור ע"ז השיב הר"ן דאי מטעם זה איהו מסכים לדעת השואל דלא דמיא וכמו שהאריך הר"ן שם אבל אה"ן דלהלכה ולמעשה מטעם דאמרינן כשם ולא מצי לירש מה שאין לו לאחיו מודה הר"ן שכל מי שיורש נדוניתה פורע השיור באופן דהר"ן בתשו' הנז' לטעם השואל בלבד קאמר שאינו מסכים לדעתו א"נ דלהלכה ולמעשה נמי פליג הר"ן בתשו' דס"ל דשפיר קרי' ביה כשם דכיון דתנאי השיור בחיי יבם אין לנו והו"ל כמאן דליתיה אמרי' כשם שאם מתה תחת בעלה והניח זש"ק בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם שאין לנו תנאי דשיור יבם יורשה, אמנם לע"ד כל הדרכים הללו בחזקת סכנה דאי לדרך ראשון קשה דכל כי הא לא הו"ל להר"ן לסתום מאחר שעמד השואל ישאל הלכה ולמעשה לדעת מה יעשה הי"ל לפרש דמטעם דאמרינן כשם ולא מצי לירש וכו' דין הוא שיחלוקו ואי לדרך ב' קשה שמאחר שאין לפנינו זש"ק הרי לא קרינן כשם וכמובן ועוד סוף סוף הו"ל אפושי פלוגתא.

ונטיתי לבי ליישב בהקדים דברי מהרש"ך ח"ג סי' קנ"ד וקצ"ו שעמד בחקירה זו אי שייך תנאי השיור גבי יבם בנ"ט דגבי יבם שניתנה כתובה לגבות מחיים ומינה קא ירית שהיא זקוקה לי וככנוסה דמיא לא מהני גבי יבם תנאי השיור דהו"ל בדדמי להתנה עליה אחר שנשאה דלא מהני את"ד. ומהרימ"ט חא"ה סי' מ"ה כתב ע"ד מהרש"ך הללו וז"ל ולא ידעתי מאי איריא האי טעמא דזכתה תכף בנצ"ב שלה דאדרבא אם לא היתה זוכה משום שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אז מצי למי' אח אני יורש כתו' איני נותן שלא ניתנה כתו' לגבות מחיים והשתא דזכתה משום דיבם מיקרי אח"ך באים עליו משני צדדין עכ"ל.

ולי הדיוט נראה דכונת מהרש"ך לו' דהשתא דאמרי' דמינה דידה קא ירית ולא מחמת אחיו אתי שפיר דלא שייך תנאי השיור גבי יבם משום דככנוסה דמיא ולא מהני בה תנאה אבל אי אמרי' דמכח אחיו וזכותו הוא יורש ולא מינה דידה שלא ניתנ' כתובה לגבות מחיים אפי' נימא דככנוסה דמיא שייך תנאי השיור גבי יבם נמי משום דאמרי' ליה לא עדיף את מגברא דאתית מחמתית ומה שהקשה עוד מהרימ"ט דהשתא דזכתה משום דיבם מיקרי אחר באים עליו משני צדדין דבריו נפלאו ממני דבשלמא לס"ד דש"ס דאחיו הוא יורש ותקנו כתובה תחת קבורה ניחא דבאין עליו משני צדדין וכמו שפירש רש"י שם ד"ה יקבור אשתו וד"ה יתן כתובתה יע"ש א"נ ע"ד שכתבו התוס' שם ד"ה משום דבאין עליו יע"ש. אמנם לדרך מהרש"ך דאשה הקנו לו מן השמים וממנה הוא יורש ואין בידו להתנות משום דהו"ל כתנאי לאחר נישואין דלא מהני מה כח ב"ד יפה לבא עליו מב' צדדין ואיה איפא הב' צדדין אתמהא אטו תנאי השיור הוא כמו תנאי קבורה שהוא תנאי ב"ד שתקנו קבורה תחת כתובתה ומשו"ה באין עליו מב' צדדין אבל תנאי השיור תנאי שבממון הוא בין איש לאשתו כנודע ולדרך מהרש"ך הרי אין בידו להתנות משום דהו"ל התנה עליה אחר שנשאה דלא מהני

איך שיהיה הנה לדעת מהרש"ך אמרי' דלהך מילתא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולא מאחיו הוא יורש אלא ממנה אמור מעתה דלא קשה על הר"ן ז"ל דאמאי לא אמרי' כשם שאם מתה תחת בעלה שייך תנאי השיור גבי יבם נמי נימא הכי משום דלא עדיף מאחיו דאתי מחמתיה דליתא שלא מאחיו הוא יורש אלא ממנה הוא יורש וכיון שאין בידו להתנות משום דהו"ל כמתנה אחר שנשאה מש"ה לא שייך גבי יבם תנאי השיור והשתא אפשר ליישב אותה שהקשתי עוד לעיל דהו"ל אפושי פלוגתא דליתא אלא עיקר פלוגתייהו תליא בהא אי ממנה הוא יורש או מאחיו דלדעת הגאונים וסיעתייהו ז"ל להך מילתא אמרי' ניתנה כחו לגבות מחיים וממנה הוא יורש וכמ"ש מהרש"ך, ולדעת רש"י וסי' מאחיו הוא יורש ומש"ה בנפלה לו מן האירוסין אמר' דלא עדיף מאחיו כיון שממנו הוא יורש אבל אה"ן שאם אמת היה דלכ"ע מאחיו הוא יורש אפילו לדעת הגאונים וסי' שייך תנאי השיור גבי יבם נמי משום דאמרי' ליה לא עדיף אח וכו'. אמנם הדבר הקשה ע"ד מהרש"ך ז"ל הוא זה דכיון דלדרכו אפי' מתנה עמה שלא יירשנה לא מהני משום דכנשואה דמיא א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם לכתוב בכתובת יבמין תנאי השיור הא אמרי' שאין בידו להתנו' משום דהו"ל מתנה אחר הנשואין, הישוב לזה נשמט מכאן וכתוב במקום אחר.

ולע"ד נראה טעם לדברי הר"ן שכתב דתנאי השיור לא שייך גבי יבם בהקדים ההיא דפ' האשה שנפלו שהק' רבא דלימא אח אני יורש ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומפרקי' שטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקתה וממנה הוא יורש וכתבו התוס' שם דאע"ג דאינה כתובה קודם חליצה לענין זה ניתנה כתובה לגבות מחיים עכ"ל, כנראה דדוקא לענין קבורה שהוא תנאי ב"ד שתקנו קבורה תחת כתובתה אמרי' לא ניתנה אבל כתובה לגבות מחיים לשאר מילי אמרי' דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומצי טעין אח אני יורש, ומעתה אפשר שזהו עצמו טעם הר"ן בתשו' הנז"ל דכיון דלשאר מילי אמרי' דלא נתנה כתובה לגבות מחיים מצי היבם לומר אח אני יורש כמו שהיה הוא זוכה בנכסיה מחיים אבל תנאי השיור איני פורע כיון שלא נתחייבתי בו וחובת אחי לא אירש ע"ד שכתבו התוס' שם שלהי ד"ה ולימא אח אני יורש וכו' יעוש"ב. ואפשר עוד דלכל מילי אמרי' נתנה כתובה לגבות מחיים וכיון שכן מצי טעין היבם דלאו אחיו הוא יורש לבא עליו בטענה דלא עדיף אח וכו' אלא ממנה הוא יורש והוא לא התנה עמה תנאי השיור ובהכי מתיישב יותר לע"ד לשון הר"ן בר"פ האשה שנפלה שכתב כשם שאם מתה תחת בעלה בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם וכו' דמשמע שממנה הוא יורש

משפט נבחרה לנו הנה מהרשד"ם בתשו' חא"ה סי' כ"ח שהר"ן הוא יחיד הוא בסברה הלזו כנראה שנעלם ממנו דמהרש"ך קאי כשיטת הר"ן כדבר האמור גם מוהר"י הלוי בתשו' סי' י"ט אחר שהביא דברי מהרשד"ם כתב דסברת הר"ן יחידאה היא גם מהראד"ב ז"ל בתשו' סי' קפ"ח הביא דברי הרשב"א והר"ן וכתב שהר"ן הוא יחיד בסברה זו נגד סברת הרשב"א והשואל הנז' בתשו' הר"ן ועיין למהראד"ב סי' קפ"ט דהן נסתר מחמת"ו דבסי' קפ"ח כתב שהרן הוא יחיד ולא מני המוחזק לזכות בטענת קי"ל ובסי' קפ"ט ד"ה הן כל ראתה עיני כתב שהמוחזק מצי למי' קי"ל כהר"ן דתנאי השיור לא שייך גבי יבם, באופן דלהר"ן ומהרש"ך לא שייך תנאי השיור גבי יבם וידוע שיכול המוחזק לומר קי"ל כשני פוסקים אפי' נגד מאה כמ"ש רבינו החביב בכללי הקי"ל, אמנה הרב גט פשוט בכלליו כתב דכל כה"ג שהמוחזק בא בטענה דקי"ל כשני פוסקים דהנכון לעשות פשרה. והיא גופא גובין ונדון לנ"ש שהרי רוב הפוסקים ס"ל שהר"ן הוא יחיד וליכא אלא הר"ן ומהרש"ך שכתבו דתנאי השיור לא שייך גבי יבם. מצורף לזה אותה שכתב מהראד"ב הי' קפ"ח דכשדברי הפוסק הראשון אינו על ספר מפורסם והאחרון חולק עליו נאמר דלא שמיע ליה דברי הראשון וא"כ גם על מהרש"ך שלא הזכיר דברי הרשב"א איכא למי' כמ"ש מהראד"ב ע"ד הר"ן דאפי' דאי הוה שמיע ליה למהרש"ך דברי הרשב"א לא היה מזכה ליבם בנ"ש.

ומצטרף לטובה אותה שכתב רבינו החבי"ב בכללי הפוסקי' דברודיס נהגו לפסו' כהרמב"ם עפ"י פי' ה"ה וכיון שהיבם בנ"ש בא לזכות בטענת קי"ל כהגאונים וסי' שהכל ליבם וקי"ל כהר"ן ומהרש"ך דלא שייך תנאי השיור גבי יבם שקיל חזקתיה ושדייה אחיזרי שהרי פה רודיס אתריה דמנ"ר הרמב"ם הוי ואיהו ס"ל דבנ"מ שנפלו לה תחתיו הכל ליורשי האשה ונצ"ב יחלוק ולא מצי היבם לזכות בטענת קי"ל אמנם אין רצוני לומר דכאן ברודיס נקטי ודאי כדבר האמור לדעת הרמב"ם דנ"מ הכל ליורשי האשה ונצ"ב יחלוקו שהרי האי כללא לא ברירא לן כולי האי והן הפה יכולה לדבר דספיקא הוי וכמ"ש מורי הרב בא"ה סי' ל' אבל סניף בעלמא הוי וכמובן. אחרי סמוך ראיתי למ"ה חא"ה סי' י"א הביא לנו תשו' הר"ן שכ' בתנאי השיור אין לנו והעלה דאם היבם מוחזק אין ס' דשפיר הוה זכי כנר' דאפי' בשיור קאמר שיכול היבם לזכות בטענת קי"ל אבל אני בעניי אחרי ראותי כל הכתוב לעיל הקרוב אלי שגם מ"ה לשקלא וטריא קאמר לה אבל למעשה אה"נ שאם נדונו היה שהיבם היה מוחזק היה עושה מעשה לבא בפשר דבר מאחר אשר עלה חומה על א' כמה וכמה ספקי איכא הכא לזכות בטענת קי"ל וכמובן ומה שאנו בעניותנו לא מצאנו ידינו דהנה מ"ש ראשונה ע"ד מהרימ"ט דמתשו' הר"ן לא משמע כדבריו.

לי הדיוט תיובתא ליכא דמהרימ"ט לשיטתיה אזיל שכתב שם דכח אחיו וזכותי הוא יורש אבל אם לאחיו לא היה לו זכות כלל בנכסי אשתו ס"ל למהרימ"ט דאמרי' ליה לא עדיף אח וכו', והכי מוכח ממאי דחזי למהרימ"ט שדחה בשתי ידים דברי מהרש"ך יכתב דאדרבה אי ממני הוא יורש באין עליו משני צדדין וכמ"ש לעיל משמה ומעתה חולק ע"ד מתשו' הר"ן ובקו' מ"ה דכי איסתליק נמי נימא הכי דכשאינו מסתלק ניחא דכיון דנכסים הללו בחזקת אחיו היה יבם נמי אחיו הוא יורש ולכי מיית איבטל תנא ואיהו לא התנה משא"כ בנסתלק אחיו ודאי דאמרי' ליה לא עדיף אח וכו' ומה שהק' דהו"ל להרשב"א לאתויי מאותם שכותבים שיור דהוי חדושא טפי יש ליישב לדעת מוהרימ"ט דכי מייתי הרשב"א בריש דבריו חיוב טומאה ממה שאמרו שהוא יורש כל כתובה אפי' דכותבין שיור איירי שהרי לדברי מהרימ"ט לא פליג הרשב"א אהא דהר"ן וס"ל דאפי' דכותבין שיור אמרו שהוא יורש כל כתובתה ועוד דאעיקרא לע"ד ל"ק דאימא שלא הוצרך הרשב"א לאתויי מאותם שכותבין שיור מאחר שהביא בסוף דבריו גדולה מזו דאפי' לאותם דמסתלקי מ"מ כיין דנ"מ הוא יורש הרי עשאוהו כבעל קרי' ביה ומכל שכן נפקא להיכא דלא מסתלקי אלא כותבין בלשון סלוק שיור ומ"ש עוד מ"ה דהר"ן ספוקי מספיקא ליה ומש"ה כתב אין לנו ואיירי היכא דנכסי בחזקת הבעל ויורשיה אתו לאפוקי והרשב"א איירי בנמצאו הנכסים בחזקת יורשי האשה, תמהני דאי להר"ן מספיקא ליה היה לו לדון ולהורות דהיבם ספק ויורשיה ודאי ואתאן נכללים שאין ספק מוציא מידי ודאי ומה שהביא ממ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ח וכתב דה"ה לענין השיור דכך ספיקא דפלוגתא דרבוותא כמו ספיקא דדינא, אחר התאבקי בעפר משכן כבודו לע"ד ליתא דבספיקא דדינא קי"ל דממון המוטל בספק חולקין ובאחד ס' וא' ודאי קי"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, אבל בספק פלוגתא דרבוותא המוחזק זוכה בטענת קי"ל וא"כ לדרכו דמספיקא ליה להר"ן יבם הו"ל היבם ספק אי ירית תנאי השיור אי לא ויורשיה ודאי ואתאן לכללן דאין ספק מוציא מידי ודאי באופן שנר' לעשות משפט כתוב כדברי המבי"ט ומהרימ"ט דמצוה לבצוע.

הלום ראיתי למהר"ח הכהן ז"ל בס' תורת חסד סי' ק"ך ולמהרח"ש ח"ג סי' צ"ב שהעלה דהפסק המחוור שיורשי האשה ירשו תנאי השיור והיא גופא נראה לכאורה לדין ולהורות בנ"ש מאחר דליכא ריעותא דאין אדם מוריש שביעה לבניו וכמה שיבא בס"ד ואולם כל הכתוב כאן להתלמד לדינא דשייך נטיתי לבי שרואה אני טענת יורשי האשה הנז' בשאלה דכיון שמתה כריסה בין שיניה הו"ל דיבם ספק שהרי כתב רבינו החביב סי' ק"ס הגה"ט אות ט"ו דלא אמרו דשומרת יבם שמתה היבם יורשה למר כא"ל ולמר כדא"ל אלא כשמותרת ליבם אבל כשאינה מותרת ליבם אפי' זקוקה לחליצה לכו"ע אין היבם יורשה אלא יורשיה יורשין אותה וסיים שם דשומרת יבם מעוברת שמתה אין היבם יורשה אלא יורשיה יורשין אותה ועיין מ"ש שם אות כ"ג ולהרב בית שמואל סי' ק"ס ס"ק י"א זה מורה באצבע לאפוקי סברת מי שעלה ע"ד להשוות כ"ש לאותה שכתב מהר"י הלוי בתשו' סי' י"ט דאע"ג דכופין לחלוץ היבם יורש ולא דק וק"ל. הלא לאמונה דבילדה היבמה חזי' פלוגתא דרבוותא דמהרש"ך ח"ב סי' קנ"ו כתב דלא מפקי' מיד היבם משום דמצי למטען קי"ל כהרמב"ם והריב"א ורבינו ירוחם דס"ל דאפי' כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל ומהרשד"ם ח"א סי' רי"ג כתב דהרמב"ם יחיד הוא בסברה זו וכ"כ מהרד"ב בתשו' סי' קפ"ח ואלו כך היה מעשה בנ"ש נ"ל דלא מצי היבם לזכו' בטענת קי"ל דמלבד דמהרש"ך יחיד הוא בסברה הלזו שהרי הכריח מהרשד"ם ומהראד"ב שהרמב"ם הוא יחיד בסברה זו עוד בה דהן לו יהיה ספיקא דדינא אי הרמב"ם הוא יחיד או לא סוף סוף לא מצי היבם לזכות בטענת קי"ל מאחר דהקי"ל גופיה אינו ברור הו"ל בדדמי לאותה שכתב רבינו החבי"ב כללי הקי"ל אות י"א דבעי' טענה ודאית וה"נ דכוותא וגריעא מינה דהתם הקי"ל גופיה אין בו ספק כלל אלא שהטענה דגנבה יש בה ספק דשמא בפשיעה נגנב אבל הכא הקי"ל גופיה יש בו ספק וכמובן. ועם היות שכתבתי לעיל דברודיס נהגו לפסוק כהרמב"ם ויאמר האומר דאפי' דהרמב"ם הוא יחיד בסברה זו מ"מ הרי נהגו לפסוק כמותו עיין לרבינו החביב כלל הקי"ל אות ל' הרי תשובתו בצדו כתבתי דלא ברירה לה מילתא וחזר הדין שהיבם ספק ויורשיה ודאי ועוד דמסתבר טעמיה דמהרשד"ם עין כללי הקי"ל אות כ"ו וכ"ז.

ואודיע למעיין דכעת אינני תוקע עצמי לאותה שכתב מהראד"ב סי' קכ"ח דאיהו נמי כתב כדברי מהרשד"ם שהרשב"ם דעת יחיד הוא אך חילק דממה נפשך גובה יעש"ב דלזה הדבר יהא מונח לעת הפנאי לראות היעמדו דברי מהרשד"ם דסי' רי"ג דנדונו היה שמתה האשה תחילה ועכ"ז כת' דלא אמרי' מה נפשך כנראה דפליג אדברי מהראד"ב ואם לחשך אדם לומר דמפשטא כדברי מהרשד"ם שאין חילוק בין מת הולד תחילה למתה האם תחילה מתשו' הרשב"א דסי' תש"ה שכתב אעפ"י ששומר' יבם שמתה היבם יורש כתובתה או כולה או מקצתה הני מילי שומרת יבם אבל זו אינה שומרת יבם א"ד.

וביאור דבריו נראה דהכי קי"ל דכיון דשומרת יבם שמתה היבם יורשה אמאי גובה קודם החליצה הן אמת שאפי' תמות הבת אינה עולה ליבום אבל אפשר דתמות היא ושומרת יבם שמתה יבם יורשה, משום שלא אמרו שניתנה כתובה לגבות מחיים אלא לענין שיהיה לה קבורה וכמ"ש התוס' פ' האשה שנפלו ד"ה מאן שמעת ליה משא"כ אי מגבינן לה מהשתא שאם תמות אין היבם יורשה כיון שכבר היא מוחזקת בגביית כתובתה ותי' הני מילי כו' פי' דאפי' תמות היא קודם גבייה אין היבם יורשה משום דאינה שומרת יבם להתירה לו ואם איתא לדברי מהראד"ב דממ"ן הוא זוכה דמתה קודם גבייה וחליצה אמאי אין יורשה לימא ממ"נ יורשה שאם הולד של קיימא הוא הרי יורשה מחמת הולד ואי לאו ולד של קיימא היא הרי יורש מחמת האשה וכעין זה נראה להביא סמיכות לדברי הרשד"ם מתשו' הר"ש בר הרשב"ץ הביאו מרן אבן העזר סי' ק"ס על ראובן שיבם יבמתו ולא בנים במ"ה ומת הוא ובניו ואין ידוע אם האב מת תחילה או הבנים ואח"כ מתה האשה ולוי אחיו של ראובן רוצה ליירש והשיב כיון שהוא ספק אם מת ראובן תחילה קודם בנו או אח"כ יורשי האשה הם ודאי ולוי יבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואם איתא לדברי מהראד"ב דאמרי' מה נפשך וכן בתשו' הר"ש לזו נמי הא איכא מ"נ אם ראובן מת קודם בניו הרי זכה היבם מצד הבנים דסתמא בגדולים איירי וכל"ע נוחל ומנחיל ואם בניו מתו קודם זכה היבם מחמת יבמתו הזקוקה לו.

אמנם אדם יראה לעינים דלא שמא מתיא דכיון דנדון הרשב"א והר"ש איירי במתו הבנים תחילה ואח"כ היבמה תו ליכא למימר שיזכה היבם מחמת הבנים דהן לו יהיה אמת דאחיו מת תחילה ואח"כ מתו בניו אינו יכול לזכות בכתובתה יבמתו מחמת הבנים שהרי אין להם כלי' עדיין מכתובת אמם שהלכה רווחת אין הבן יורש אמו בקבר באופן דבמת הולד תחילה קא אמינא דפשיטא לי שאין היבם יורשה אלא יורשיה יורשין אותה כיון דהו"ל ספק זקוקה ואפשר שגם מהרש"ך מודה דבמת הולד תחילה כ"ע אין היבם יורשה אלא יורשיה יורשין אותה שכל טעמו של מהרש"ך הוא משום דזוכה בטענת קי"ל כהר"מ דתינוק בן יומו נוחל ומנחיל ובמת הולד תחילה לימא להאי טעמא דהלכה רווחת אין הבן יורש אמו בקבר לא נשאר בלתי טענה דזקוקה ליבם וכיון דספק הוי גם מהרש"ך יורה דאין ספק מוציא וכו'

סוף דבר לנ"ש כיון שמתה מעוברת הו"ל ספק זקוקה ליבם ואין היבם יורשה אלא יורשיה יורשין אותה ואם היות שדוגמא לזו לא מצאתי כעת בספרן של צדיקין ז"ל מסתיין דרבינו החבי"ב אמרה משמא דגברא רבה בלי שום חולק, ואבא היום לאידך טענת יורשי הבעל הכתובה בשאלה שלא נשבעה וקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו דהנה לנכסים שהן בעין בנ"ש דהיינו מה שהכניסה לו משמושי ערס מבית אביה שכולם קיימים עדיין הא ודאי לא קא מבעיא לן דודאי זכו בהם יורשי האשה וכהסכמת הפוסקים עיין למהרש"ך ש"א סי' ק"ן וקע"ז ולהמבי"ט ח"א סי' ס"ט ורס"ו ורע"ד ושאר ספרי האחרונים ולענין המתנות שנתנו לה הקרובים בין קרובי החתן ובין קרובי הכלה בשעת הנשואין כבר ידוע להקת הפוסקים בהסכמה עלו שהם שלה ויורשיה יורשין אותם כדין נ"מ ואין שמין אותם בכלל הכתובה גם מה שנתנו לה הקרובים משלהם מקמי נשואין כתבו הפוסקים שהם שלה כדין נ"מ ויורשיה יורשין אותה ואין שמין אותם בכלל הכתובה עיין מהרח"ש ח"א סי' י"ג המביט ח"א סי' ס"ט ד"ה ומה שנתן וסי' ל"ה דע"ה ע"ב.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה