שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
אבן העזר · סימן ז
דין שומת האלמנה.
שאלה ראובן מחמת דוחקו וצערו הוציא טבעת אחת מאבני דיאמאנטי למכור וישימו אותו הבקיאים שבעיר צורפי זהב וכסף בסך עשרה אריות לקנותו הם עפ"י שומתם ושוב חזרו בהם באמרם כי לא היה שוה השומה הנז' ושם נמצאת אשה אלמנה וקנתה הטבעת הנז' בעשרה אריות כפי שומת השמאים שבעיר וימת ראובן חלי"ש. והנה האלמנה הנז' הגבו לה ב"ד כתיבתה כתחז"ל ובכלל שמו לה הטבעת הנז' בעשרה אריות כאשר קנתה אותו, וירבו הימים עלו ובאו אנשים סוחרים מעיר אחרת ואיתרמי מלתא שראו הטבעת ההיא ורצו לקנותה בפרקמטיא להרויח ושמו אותה בסך מאתים אריות, הן עתה שואלים יורשי בעל האלמנה את הריוח הנוסף מעשרה אריות ולמעלה. והאלמנה טוענת כי מזלה גרם ואין לך אלא מקומו ושעתו. יורנו המורה לצדקה הדין עם מי ויבא שכמ"ה
תשובה אל אלק'ים אשים דברתי, יהיה בעזרי להוציא לאור פרי דתי. ולדון דין אמת לאמיתו כי ממנו תשועתי כיר"א.
תחלת דיבר אחלקה שכם האי דינא דנ"ד לב' חלקים החלק הראשון לחקור אם היה ראובן המוכר חי או יורשיו אחריו אם יש להם דין עם האלמנה שנית דין יורשי הבעל עם האלמנה. וה' אלקים יעזור לי. ואשיבה ידי אל החלק הראשון דלכאורה נר' דאם ראובן המוכר היה קיים עד היום היה המכר בטל. דהגם דקי"ל דעד מתי יכול להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו מ"מ הרי שם בפ' הזהב אמר נחמן ל"ש אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר וזו הלכה רווחת פסקוה כל הפוסקים הרא"ש והטור ח"מ סי' רכ"ז והר"מ פי"ב מה' מכירה גם הרי"ף בהלכותיו פסק כן. ואמרו בש"ס מ"ט לוקח נקיט מקחו בידו וכל היכא דאזיל מיחוי ליה אי טעה או לא טעה. מוכר ליכא מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע אי טעה. הרי לך דיד המוכר על העליונה ולעולם חוזר הואיל ואין מקחו בידו. וא"כ דון מינא לנ"ד דאף שהרבה כחול ימים כל היכא שאח"כ הוברר ע"י שמאים וידע דטעה חוזר בי המוכר וזוכה בדין עם האלמנה כן היה נר' לדין לכאורה.
אכן נר' דאין לראובן ולא ליורשיו אחריו דין ודברי עם האלמנה וזכתה היא בשלה דמשמיא מיהב יהבו לה מכמה טעמי תריצי דבעי' למימר בס"ד. זה יצא ראשונה ממ"ש הרי"ף ז"ל אההיא דאמר רב נחמן דמוכר לעולם חוזר מטעם דמוכר ליכא מקחו בידו עד דמתרמי ליה וכו' וסיים עלה הרי"ף ז"ל הלכך לעולם הדר עד דאיתברר דאיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה.
ועינינו הרואות להרב הגדול כמוהר"ר יחיאל באסן הובאו דבריו בפסקי מוהרי"ט בשניות לטח"מ סי' י"ט על תביעות הר"ש פאדרו עם מוהר"ר י"ט אבן יעיש זלה"ה אשר הציגו טענתם לפני הרב הנז' ועמד הרב הנז' לימין מוהרי"ט ן' יעיש לזכותו. וכתב וז"ל ומ"ש הר"מ פי"ב ממכירה אבל המוכר חוזר לעולם וכו' עד שיראה כמוהו שנמכר וכו' עד לא נאמרו דברים אלו אלא בטלית וחמרא שהכל בקיאים באיכותם ויודעים שזה דומה לאותו שמכר, אי נמי שנתברר שהוא בקי עליהם, וזהו שהוסיף ז"ל על לשון הגמ' וכתב וז"ל הלכך לעולם הדר ביה עד דאיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה עכ"ל, ונר' דהרי"ף קשיא ליה וכו' יע"ש באורך.
אתה הראית לדעת דע"כ לא אמרינן דמוכר לעולם חוזר אלא בטלית וחמרא שהכל בקיאים באיכותם, אי נמי שנתברר שהוא בקי עליהם וכדדייק לה הרב ז"ל מדברי הר"מ עד שיראה כמוהו וכו' שנר' שהוא בקי בדבר ע"י ראיתו כמוהו. וגם דייק לה מדברי הרי"ף ז"ל שכתב וידע דטעה. חלמא דבידיעתו הדבר תלוי שהוא בקי בדבר. משא"כ במרגליות כיוצא דנ"ד דאין יד כולן שוה בידיעתן ואין הכל בקיאין בזה זולתי א' מעיר וב' ממשפחה אז ודאי דאין אנו אומרין דלעולם חוזר. משום דאיכא למיתלי דלעולם מתחלה נתרצה במקח יכך היה שוה. ואח"כ נתייקר השער ובראותו כי עלה השער רוצה לחזור בו כל כי הא לא כל הימינו דמוכר יכול לחזור. והרי זה כההיא דכתב מרן הב"י בסי' רכ"ז בשם הרמב"ן שאם נתייקרו עכשיו טליטות יותר משעת המכר שאינו יכול לחזור בו, ה"נ דכוותא דמי מפיס דזו הטבעת, הערך שנותנים הסוחרים היום היה שוה בשעת המכר. דילמא השתא הוא דאייקור ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד האלמנה המוחזקת דבשלמא אם האיש ראובן המוכר הוא היה בקי בערך המרגלית איכא למימר הואיל ואין מקחו בידו יש לו לחזור עד דאיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה. אמנם בנ"ד דנר' כי הוא בער ואין מבין והרי נתרצה למוכרה בעשרה גרו' בשומת אנשי העיר כל כי הא פשיטא דליתיה בתורת חזרה כלל.
והנה עפ"י מה שהראנו לדעת הרב הנז' בכונת דברי הר"מ ז"ל דלא אמרינן לעולם חוזר אלא דוקא בטלית וחמרא אי נמי שהוא בקי עליהם ודייק לה ממ"ש הר"מ עד שיראה וגם ממ"ש הרי"ף וידע דטעה. עפ"י זה ניחא לי דברי ה"ה ז"ל שכתב על דברי הר"מ ואמרו בהלכות וכו' ומזה למדו וכו' יע"ש. דלכאורה לא ידעתי בתחלת דבריו מה לו להזכיר דברי ההלכות אחרי שדבריו הם דברי הש"ס דקאמר מ"ט וכו' לוקח וכו' עד דמתרמי ליה וכו' והן הן דברי רבינו. וא"כ מה לו לה"ה בפתח דבריו לומר ואמרו בהלכות וכו' כאלו אינם דברי הש"ס. עד שמכח זה היה נ"ל שהוא לשון נמשך ור"ל ממה שהביאו בהלכות טעם הש"ס ומזה למדו וכו'. וגם זה לא הונח לי. אכן עפ"י דברי הרב הנז' ניחא דה"ה ראה והנה בדברי הר"מ שכתב עד שיראה כמוהו. דנר' דבבקיאותו ובראותו הדבר תלוי ומנא ליה הא. ולזה כתב שזה נלמד מההלכות שהביאו דברי הש"ס וסיימו הלכך לעולם וכו' וידע דטעה דאלמא דבידיעתו הדבר תלוי ומינה למדה רבינו ז"ל כנ"ל עפ"י דברי הרב הנז"ל.
ועל פי זה נ"ל לבאר כונת תשו' הרא"ש בכלל ק"ב וז"ל ומה ששאלת הא דאמרינן פ' הזהב מוכר לעולם חוזר עד מתי תהיה. ועוד אפשר שהאדם דחוק לפי שעה וימכור שוה סלע בדינר וכו' וכן פעמים שהשער משתנה וכו' מתוך דברי הרי"ף יתבאר לך כל זה כי הוא כתב וכו' וידע דטעה ולא קא אהדרינהו. ומזה יש ללמוד וכו' עד הילכך מפני שינוי השער אינו יכול לחזור גם אם זלזל במכירתו וכו' אינו יכול לחזור כי ידע ומחיל עכ"ל.
וראיתי למוהרי"ט בשניות חח"מ סי' י"ט הביא תשו' הלזו ומקהי בה אקהתא, ראשית דבריו כתב דאי אפשר לומר שבא הרא"ש לומר שלא יחזור בו מחמת שינוי השער שיאמר אילו ידעתי שהיה השער מתייקר לא הייתי מוכר והיכי תיסיק אדעתין טענה זו של בורות שנסתפק בה השואל. ועוד עד שבא ללמוד כן מדברי הרי"ף ז"ל שאין בלשונו שום הוכחה לזה הלא גמ' ערוכה היא כשאינהו ושוב נתייקר השער דא"ל אי לאו דאוניתני לא מצית הדרת בך השתא דאוניתני וכו', ומכח הזה העלה הרב דעיקר ספק השואל היה משום דדילמא אערומי קא מערים וניחוש לאערומי אי משום שינוי השער אי משים דוחקא ומנא ידעי' דלא מערים, וא"כ מה הוכיח ולמד הרא"ש מדברי הרי"ף ומכח זה הניף ידו לפר כונת הרא"ש בעוצם עיונו כאשר יראה הרואה לשם באורך ורוחב מבינתו עם שיש קצת טעיות בדפוס מ"מ כוונתו מבוארת למעיין.
והנה אני נוטה אליו בביאור דברי הרא"ש בהוספה מועטת לפקענ"ד, והוא כי השואל שאל מאתו זה שאמרו דמוכר לעולם חוזר ולא שמו קצבה לאיזה זמן יכול לחזור, כי פשט הדברים מורה דלעולם יכול לחזור והגם שנתנו טעם הואיל ואין מקחו בידו עד דמיתרמי ליה זבינתא וכו' וידע אי טעה. פשט הדברים מורים דמעת דאיתרמי ליה זבינתא וכו' וידע אי טעה מאז והלאה שידע שטעה יכול לחזור לעולם כל הימים בכל עת שירצה עד ימות המשיח ולא שמו קצבה עליו. וכיון שכן אפשר שאדם דחוק לפי שעה וימכור שוה סלע בדינר מפני דוחקו וכשיזדמנו לידו יבטל המקח באומרו דאיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע אי טעה ונמצא מערים מתחלה. גם לפעמים יודע שהשער מתיקר לעתים מזומנות לכך מחיל גביה וזבין שוה מאתים במנה ומשתמש במעות ובשעת היוקר יחזיר לו מעותיו ונמצא דאערומי קא מערים והיינו לפי שלא נתנו קצבה למוכר אלא אמרו לעולם חוזר. ולזה השיב הרא"ש דמתוך דברי הרי"ף יתברר כל זה. והוא שאחר שהביא הטעם האמור בש"ס סיים עליו ז"ל הלכך לעולם חוזר עד דמתרמי דאתברר דרמי ליה זבינה כזבינתיה וידע דטעה ולא אהדרינהו ע"כ. הורה לנו בזה דלא אמרו דמוכר לעולם חוזר לגמרי אלא דוקא עד דאיתרמי ליה דרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ותכף חזר אז הוא דיכול לחזור אבל אם באותו פרק דידע דטעה לא אהדרינהו שוב אינו יכול לחזור, הרי נתברר הספק הראשון דמ"ש דמוכר לעולם חוזר נתנו קצבה לדבריהם ולאו לגמרי היא, גם ממה שכתב הרי"ף וידע דטעה משמע דסיבה דיכול לחזור אינה אלא כשהוא מכיר ויודע שטעה דומיא דחמרא וטלית דשומתו ידועה לעין כל שהכל בקיאים באיכותם ויודעים שזה דומה לאותו שמכר. וא"כ מינה יש ללמוד שכל שלא הביא בירור דאיתרמי זבינה כזבינתיה וידע בו בפרק דטעה אלא שנשתנה השער לא מהני. וא"כ תו ליכא למיחש להך ערמה, גם אם זלזל במכירתו מפני הדוחק לא מהני מהך טעמא גופא כנ"ל ביאור דברי הרא"ש ז"ל ועיין בפרישה ס"ק י"א.
ומעתה הדרן לנ"ד דפשיטא דאין לראובן ולא לב"כ דין ודברים על האלמנה מטעמא דכתיבנא לעיל, דמאחר דהוי דבר שאין שומתו ידועה לעין כל לא אמרינן דלעולם חוזר. מהטעם שהזכרנו לעיל, ועוד דגם אם נאמר שראובן המוכר ידע בעת ההיא שהיה שוה יותר ועכ"ז נתרצה בעשרה גרו' מ"מ אין יכול לחזור דהרי ידע ומחיל. וכעין זה העלה מהרשד"ם בח"מ בסי' קע"ה וז"ל וא"ת שידעה כי באותה שעה שנמכרו החפצים היו שוין יותר וכיון שידעה מחלה איברא דסיים אח"כ הרשד"ם ז"ל אם אמנם יש מקום לפקפק שכתב הרב מגיד משנה שהרשב"א ז"ל חולק בדבר ואעפ"י שמוהריק"א ז"ל בח"מ סי' רכ"ז דנקטינן דלא כותיה מ"מ וכו' עד ולכן אני אומר שבנ"ד וכו' אם תטעון שנתאנה בעלה בשעת המכירה יכולה היא שתאמר קים לי כהרשב"א עכ"ל, הרי שהרב ז"ל חתים על הך דהרשב"א לענין לומר קי"ל.
ואני הצעיר שמעתי ולא אבין דהרואה יראה דעקר דברי הרשב"א שהביא הרב המגיד ז"ל אינו אלא לענין מ"ש הרמב"ם דאם היה המקח דבר שאין במינו שינוי כגון פלפלין וכיוצא הרי זה אינו חוזר, ע"ז הוא שכתב ה"ה ז"ל דהרשב"א חלוק בדבר וס"ל דמוכר לעולם חוזר שלא תחלוק בשיעורין ובדבר זה הוא שכתב מרן דלא נקטינן כהרשב"א. אבל בענין היכא דזלזל במכירתו או היכא שנודע לו שבא לידו כממכרו והוא ידע שטעה ולא תבע שהעלו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שאינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל ונפקא להו מטעם הש"ס מאן לימא לן דהרשב"א חלק בזה ואדרבא עלינו להשוות את החולקים ולא לאפושי פלוגתא וא"כ אף דנימא דיש לחוש לס' הרשב"א מ"מ בענין היכא דידע ומחיל כגון שזלזל במכירתו איכא למימר דבזה גם הרשב"א יודה דאינו יכול לחזור וא"כ לא ידעתי מי גילה לו רז זה דהרשב"א חלוק הוא על הכל סוף דבר לע"ד איני רואה מקום לומר שיחלוק הרשב"א על זה.
אמור מעתה דבענין אם זלזל במכירתו דידע ומחיל ובפרט היכא שטעה ביותר כדי שהדעת טועה בהא כ"ע סברי דאין יכול לחזור ומעתה בנ"ד אם ידע מתחלה פשיטא דהואיל שהוא ביותר מכדי שהדעת נוטה פשיטא דאין יכול לחזור. ואפי' לדעת מהרשד"ם שחש לדברי הרשב"א נ"ל דהיינו דוקא בנ"ד שהיתה מוחזקת בקופו' ויכולה לומר קי"ל. אבל כיוצא דנ"ד דאין ראובן מוחזק מאומה בזה נ"ל דגם מוהרשד"ם יורה יורה ידין ידין דבזלזל בממכרו דאמרינן דידע ומחיל ושוב אין יכול לחזור ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל הואיל ולא שייך לומר קי"ל כיון שאינו תפוס. נוסף ע"ז דבנ"ד כתוב שראובן מכר הטבעת מחמת צערו ודוחקו, וא"כ שפיר איכא למימר דידע ומחיל וזלזל במכירתו מחמת צערו ותו לא מצי למהדר ביה כמ"ש הרא"ש בתשו' הנז' דבזלזל במכירתו מחמת דוחקו דתו ליתיה בתורת חזרה מיהו אכתי נר' דנ"ד אינו דומה לראיה דע"כ לא קאמר הרא"ש דאין יכול לחזור אלא דוקא היכא דזלזל במכירתו דידע דשוה יותר ואפ"ה מפני דוחקו זלזל אז הוא דלא מצי הדר מטעם דידע ומחיל. אבל בנ"ד לפי המושג בשאלה נר' דלא זלזל שהרי החזירו על השמאים ונתרצה בשומתן ששמו בעשרה גרו' ושוב חזרו בהם ולא דיבר מאומה עד שהזמין לו ה' האלמנה שקנתה אותו בשומה הנז' וחלף הלך לו ועכשיו שבאו אלו הסוחרים מבחוץ וקנו אותו במאתים הוא דקרא ערער כל כי הא דנר' שלא היה בקי בשומה הא ראיה שעד היום הזה דאיתרמי מלתא שבאו הסוחרים לא דיבר מאומה, א"כ כל כי הא יש לדון דשפיר מצי הדר ראובן והרי זה כההיא דאמרו דמוכר חוזר עד דמיתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה דמצי הדר ה"נ בנ"ד דכותה. ומה גם דבענין המרגלית כיוצא דנ"ד שאין שומתן ידועה דפסק הר"מ פי"ב דמכירה ומרן סי' רכ"ז דבמוכר אבנים טובות ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאים בהם לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה הרי זה חוזר ע"כ. ומעתה לענין מוכר מרגלית וטעה הדברים ק"ו ומה הלוקח דיהבי ליה זמן עד שיראה לתגר או לקרובו ותו לא. ואפ"ה לענין מרגלית שאין שומתן ידועה אמרו דחוזר הוא אפי' לאחר זמן מרובה. כ"ש וק"ו להיכא שטעה המוכר במרגלית דהרשות נתינה לו דלעולם חוזר דפשיטא דבמרגלית אף לדעת הרי"ף והרא"ש והר"מ יודו דפשיטא דחוזר הוא אף אם הרבה כחול ימים. וא"כ הדבר יוצא בנ"ד דזכה ראובן בדינו עם האלמנה הואיל ומרגלית היתה ושפיר מצי הדר.
ואני עני ואביון נ"ל כיהודה ועוד לקרא להביא עזר וסיוע לס' הר"מ בענין מרגלית שהעלו דחוזר אפי' לזמן מרובה הואיל ואין שומתן ידועה מההיא דתנן בערכין ס"פ חמישי וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משבחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואמרינן עלה משום דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא ופסקה הר"מ ספ"ג דערכין יע"ש, אלמא דוקא בהקדש דגזרת הכתוב הוא דכתיב ביום ההוא הוא דאמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. דון מינא דהא בעלמא דפשיטא דלענין מרגלית לא אמרינן דאין לך אלא מקומו ושעתו. הילכך כתב דלענין אונאה במרגלית דחוזר אפי' לאחר זמן מרובה הואיל ואין שומתו ידועה
אמנם הנר' חולק על זה הוא רבינו ירוחם הביא דבריו מרן הב"י סוף ס"ק י"ב וז"ל כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ג אין אומרים במקח וממכר שמא שוה כך יכך במקום פלוני או לזמן פ' ישוה כך כי אין בזה הדבר אלא מקומו ושעתו בפ"ק דקידושין עכ"ל, הנה לכאורה נר' דחלוק הוא על הר"מ דהרי במרגלית לדעת הר"מ לא ס"ל דאמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו. ואלו רבינו ירוחם פליג עליה, ואין לומר דלא אמרה רבינו ירוחם אלא דוקא במקח וממכר אבל לענין אונאה לא אמרה שהרי עיני ראו ולא זר דברי רבינו ירוחם בגופן שלהם בשורשם נ"ט ח"ג וסיים בה ז"ל כי אין בזה הדבר בענין אונאה ובכל ענין מקח וממכר אלא לפי מקומו ושעתו בפ"ק דקידושין עכ"ל, הרי דבפי' נקט אונאה, וא"כ לכאורה נמצא דפליג עם הר"מ. ומלבד שדוחק הוא לאפושי פלוגתא. אלא יקשה עליו דהרי הר"מ יש לו על מה לסמוך מההיא דמפליג הש"ס בין טלית לסלע משום דטלית כל איניש קים ליה בגויה סלע שולחני הוא דקים ליה ומכאן ראיתו של הר"מ כאשר הביאם מרן ז"ל ביתה יוסף יע"ש ומה יענה רבינו ירוחם לראיה זו, ואין לומר דס"ל דהיכא דאתמר אתמר ודוקא בסלע לטלית הוא דמפליגינן הכי אבל בשאר מילי לא דמאן פלג ליה דאדרבא הסברה נותנת כדברי הר"מ דכי היכי דבסלע נתנו גבול לשולחני משום דקים ליה בגויה מינה יש ללמוד ג"כ לדברים שאין שומתן ידועה כגון מרגלית ודומיהן. ומה גם לפי הראיה שהבאתי לעיל לדברי הר"מ מההיא דספ"ה דערכין דנראה ראיה אלימתא ומה יענה רבינו ירוחם.
ובעמדי על זה על מה שסיים רבינו ירוחם פ"ק דקידושי' נתתי אל לבי לדעת איה מקום ושורש דבר זה. וראיתי דהא מלתא במחלוקת שנויה בין הפוסקים בפ"ק דקידושין דף י"ב אההיא דאמר שמואל קדשה בתמרא וכו' מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וכתב הרא"ש ז"ל חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאוריתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן למקח וממכר וכו' עד והר"מ ז"ל כתב שאם קידש בתבשיל או בירק וכו' ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהוא שוה באותו מקום היתה מקודשת מדאוריתא כיון דאי אית ליה ארחא להתם שויה ליה פרוטה וכו' עד ור"י פירש אפי' ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכו' עד ומסתבר כדברי ר"י ע"כ יע"ש וכן רבינו בעל הטורים א"ה סי' ל"א הביא דברי אביו הרא"ש להלכה יע"ש. וטרם אענה דבר למאי דאתינא עלה עמדתי על דברי הרא"ש במ"ש דלדעת הר"מ ס"ל דבש"פ במקום אחר הויא מקודשת מדאוריתא וכדדייק לה מלישניה דהר"מ ושפיר. אך לדידי אין מזה הכרח, דאדרבא נ"ל דמדברי הר"מ הגם דגם מריש דבריו שם בפ"ד מהל' אישות דייקי כדברי הרא"ש שכתב דין י"ט ז"ל קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה ה"ז מקודשת בספק וכו' שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. משמע דוקא היכא דלא ידעי' בבירור שודאי שוה פרוטה במקום אחר הוא דספק מקודשת דוק מינה הא היכא דידעי' בודאי דשוה פרוטה במ"א דמקודשת גמורה היא ד"ת ונמצא דגם מריש דבריו נוטים כדעת הרא"ש אך ממ"ש עוד הר"מ הא למדתי שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה מדינה שוה פרוטה הרי אלו קידושי ודאי ואם אינו שוה פרוטה הרי אלו קידושי ספק ע"כ. מזה איכא למידק דבש"פ במקום אחר בודאי אפ"ה קידושי ספק הם מדנקט בלישניה אם היה באותה מדינה ש"פ וכו' משמע דוקא באותה מדינה הוא דהוי קידושי ודאי הא במדינה אחרת אפי' דודאי ש"פ ספק קידושין נינהי דאי לאו הכי אלא כדעת הרא"ש מאי אירייא דנקט הר"מ אם היה באותה מדינה ש"פ לישמועינן רבותא דבש"פ במ"א הוו קידושי ודאי ומכ"ש בש"פ באותו מקום. אלא ודאי זה יורה דלדוקא נקטיה. להשמיענו דבש"פ במקום אחר אינה אלא ספק מקודשת כדעת ר"ת ור"י וזה נ"ל שהוא הכרחו של הרב המגיד ז"ל שהביא דברי הרשב"א שכתב דאפי' דש"פ במקום אחר הוו ספק קידושין וכתב עלה וכן מורה לשון רבינו. ולדעתי נ"ל דדייק לה ממש אם היה באותה מדינה ש"פ וכו' וכדאמרן. וכי תימא לפי זה מה נענה ממאי דדייק לה הרא"ש מסוף דברי הר"מ המורים הפך מזה. הא ודאי לעד"ן דאין שום דקדוק מסוף דברי הר"מ. יען דמ"ש הר"מ הוא דבדבר שאיני מתקיים כלל אינה מקודשת כלל, ודייקי' מינה הא אי הוא דבר המגיע למקום אחר, ששוה שם פרוטה הויא ספק מקודשת מדרבנן גזירה אטו אותו מקום שש"פ ומשום חשש הרואים נגעו בה ולעולם דאף דש"פ בודאי במקום אחר ספק קידושין הוו לה ודאי. גם מריש דבריו שכתב ה"ז מקודשת בספק וכו' שמא דבר זה וכו' אין שום דוקא שהרי שנה ופירש מיד הא למדת וכו' כדי שלא נטעה בזה אלא דוקא באותה מדינה בעינן ש"פ כדי שתהא מקודשת ודאית אבל בש"פ במ"א קידושי ספק נינהו. כנ"ל ברור ופשוט ועזר לתמכי הוא הרב המגיד ז"ל.
אכן לדברי הרא"ש קשיא דיוקא אדיוקא דמדיוקא דסיפא משמע דהוו קידושי תורה, ואילו ממ"ש הא למדת וכו' משמע איפכא, וכבר ראיתי להרב עצמות יוסף עמד אהני תרי דיוקי והניחם בתימא יע"ש. וכבר עלה על דעתי לישב זה לדעת הרא"ש והוא שיש לדקדק בדברי הר"מ במ"ש הא למדת וכו' אם היה באותה מדינה וכו' דל"ל למינקט מדינא היל"ל באותו מקום וכדנקט בתר הכי יר' לי וכו' אם לא היה ש"פ באותו המקום וכו' ה"נ הו"ל למינקט גם בריש דבריו ואמאי שינה בלישניה הלא דבר הוא, והוא כי מדינה הוי אפרכיא וכמ"ש באיכה רבתי כל מקום שאתה מוצא שדה עיר עיר מדינה מדינה אפרכיא יע"ש, וגם רבינו בפי' המשנה אהא דתנן בר"ה במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה פי' דמקדש היינו ירושלם ומדינה היינו כל א"י שהיא אפרכיא אחת יע"ש. והשתא יש לי לומר דמאי דנקט רבינו אם היה באותה מדינה לאו בעיר עצמה קאמר אלא אפי' בעיר אחרת דהיינו באפרכיי אחת הוי מקודשת מן התורה ואם לאו כלומר שבאפרכיא אתת אין אנו יודעין שהוא ש"פ אז הוא דהוו ספק קידושין ולזה הוא דקאמר שמואל חיישי' שמא ש"פ במדי שאינו באפרכיא ההיא, אלא דאכתי לא הונח לי חדא דנמצא לדעת הר"מ דבאפרכיא אחת הוו קידושין גמורים וכשהוא חוץ לאפרכיא הוי ספק וזה מנ"ל, ועוד דנפקא מינה לענין דינא, ועוד כי דברי הרא"ש בעד הר"מ לא מוכחו הכי אלא פשט דבריו מורים שכל שש"פ במקום אחר אפי' יהיה בסוף העולם הוו קידושין גמורים, ואם איתא כדאמרן הי"ל לפרש דיש חילוק בין אפרכיא למקום אחר כיון דנפקא לן לענין דינא ולא הו"ל למסתם סתומי. נוסף על זה דלדידי חזי לי דמידי דדרשה נינהו
והיותר נכון נ"ל לומר לדעת הרא"ש בעד הר"מ דמאי דנקט באותה מדינה לאו דוקא אלא אפי' במקום אחר מקודשת גמורה היא ומאי דנקט באותה מדינה היינו משום דמסיים ואם לאו הוו ספק קידושין אמטו להכי נקט באותה מדינה דאי הוה נקיט בלישניה במקום אוזר לא הוה אתי שפיר לומר אחרי כן ואם לאו הוו ספק דהא באינו שוה במקום אחר אינה מקודשת כלל דהא ליכא ספיקא כלל ולכן משום סיפא דנקט ואם לאו וכו' נקט באותה מדינה ולאו דוקא דה"ה אם ש"פ במקום אחר דקידושי ודאי נינהו כנ"ל לדעת הרא"ש ז"ל ועם שלא ימלט מדוחק מ"מ הא משמע לי טפי.
המורם מזה הוא דאיפליגו קמאי בענין איזה אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו דלדעת התו' והרא"ש ס"ל דכי היכי דאמרינן בהקדש אין לך אלא מקומו ושעתו ה"נ למקח ולממכר וקידושין ולדעת הר"מ ס"ל דדוקא בהקדש הוא דאמרו אין לך אלא מקומו ושעתו ולא לקידושין ושאר מילי. והרואה יראה ברבינו ירוחם חלק חוה נתיב כ"ב ח"א הביא דברי התו' ומ"ש הרא"ש בעד הר"מ וסיים עלה ז"ל ולדברי התוס' מדאוריתא אינה מקודשת כלל מאחר שאינו שוה כאן פרוטה ואינה כי אם חששה דרבנן כמ"ש ע"כ יע"ש, הרי שדעת רבינו ירוחם מסכים הולך עם דעת התוס' והרא"ש דלכל מילי אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו. משא"כ דעת הר"מ.
והנה כי כן הוא הדבר אשר דברתי מראש דלענין אונאה שכתב רבינו ירוחם דאין לך אלא מקומו ושעתו יסבור גם במרגלית כן דאזיל לשיטתיה דס"ל דבכל מילי אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו. אמנם הר"מ שכתב דבמרגלית לעולם חוזר הייני משום דאזיל לשיטתיה דדוקא בהקדש הוא דאמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו ולא לשאר מילי וראית מרן שהביא לדברי הר"מ רבינו ירוחם פליג עלה ככתוב לעיל. וההיא דערכין אין ממנה שום סתירה דאדרבא משם ילפי' לשאר מילי וסבירא ליה דמאחר דגלי קרא בערכין דאין לך אלא מקומו לענין מרגלית מינה ילפינן לאונאה ולמקח ולממכר דאין לך אלא מקומו ושעתו. ולענין הלכה אי אזלינן בתר רובא כיון דהתו' והרא"ש ורבינו ירוחם מסכימין לדעת א', היה יוצא לנ"ד כמו כן דהואיל דלענין אונאה דעת הרוב מסכמת דאין לך אלא מקומו ושעתו ואבוהון דכולהו הקדש ובענין מרגלית אמרו כן, א"כ מינה לנ"ד דראובן אין לו דין ודברים עם האלמנה.
אך מאחר דמרן בשולחנו הטהור סי' רכ"ז בההיא דמרגלית פסק את דברי הר"מ ז"ל להלכה ולמעשה גם בא"ה נטה דעתו בסי' ל"א לדעת הר"מ א"כ מאן ספין ומאן רקיע לפסוק הפך הוראת מרן והר"מ אשר פשטו הוראותיו בכל תפוצות ישראל, ואף דראובן אינו תפוס מ"מ אחרי אשר קבלנו עלינו בכל תפוצות א"י וערביסתן להוראת מרן והר"מ נמצא לפ"ז דבנ"ד זכאי ראובן בדינו ויורשיו עם האלמנה הואיל ומרגלית היא ואף דהאלמנה תפוסה ראובן וב"כ מוציאין מן האלמנה ולא אהני קים לי אחרי שקבלנו עלינו הוראת מרן והר"מ ז"ל כן היה נ"ל לדון לכאורה בנ"ד.
אכן אחר העיון היטב נ"ל לדון איפכא בנ"ד דזכתה האלמנה ואפי' לדעת הר"מ והוא כי כל מאי דכתיבנא הוא בהנחה סוברת דרבינו ירוחם פליג עם הר"מ ז"ל ויסבור בענין אונאה במרגלית דלא כהרמב"ם. והדרי בי אחרי ראותי דברי רבינו ירוחם בדיני ממונות נ"ט ח"ג כתב וז"ל וה"ה למוכר ספרים או אבנים טובות ומרגליות שיש ללוקח לחזור עד כדי שיראה לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאין בדברים אלו ולפיכך אם לא היה מכיר באותה המדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו ה"ז חוזר ע"כ יע"ש. הרי לך דלענין מרגלית ס"ל דחוזר לאחר זמן מרובה וזה כדעת הרמב"ם ז"ל, וקשה דהרי רבינו ירוחם הוא מכת הסוברים דבין בהקדש ובאונאה ומקח וממכר אמרינן אין לך אלא מקומו ושעתו א"כ אמאי גבי מרגלית פסק כהר"מ דלעולם חוזר נמצא סותר עצמו מיניה וביה, אלא ודאי הנר' ברור ונכון בזה הוא דלאו כל אפייא שוין, דלעולם ס"ל דמהקדש ילפי' לכל מילי דאין לך אלא מקומו ושעתו. מיהו היינו דוקא בדברים דבקיאי הכל בשומא ויש שמאין בעיר דבקיאי בשומת הדבר ההוא בהא ודאי הוא דקאמר רבינו ירוחם דאין לומר שמא שוה כו"ך במקום פ' או לזמן פ' ישוה כך וכך מטעם דאין לך אלא מקומו ושעתו. וגם במרגלית נמי כל היכא דאיכא שמאין בעיר דבקיאי בשומת המרגלית ההיא הוי דינא נמי הכי דלא אמרינן שמא במקום פלוני ישוה כך וכך או לזמן פלוני ישוה כך וכך דאין לך אלא מקומו ושעתו. ומכי שמו אותו שמאי העיר תו לא מצי הדרי וגם הר"מ אזיל ומודה בזה דדוקא בקידושין משום חומרת א"א הוא דאמרינן שמא שוה פרוטה במקום אחר אבל בעלמא יסבור דאין לך אלא מקומו ושעתו. ומ"ש הר"מ בענין אונאה גבי מרגלית דלעולם חוזר אפי' לאחר כמה זמן ההיא מיירי בדליכא מכיר במדינה ההיא שומת המרגלית כלל דאז הוא דאמרו דיש לו לילך למקום שמכירין או אם בא הבקי לאחר זמן והודיעו כמה שוה דחוזר ובזה לא שייך לומר אין לך אלא מקומו ושעתו דהא במקומו ליכא בקיאין כלל הלכך בהא מלתא גם רבינו ירוחם אזיל ומודה לדברי הר"מ כי בזה כ"ע מודו וזה ברור ופשוט ועלו ובאו דברי רבינו ירוחם על נכון וסברתו היא מוסכמת גם לדעת הר"מ ודעימיה כנ"ל ברור.
ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת הריני יוצא לדון בנ"ד בזכות האלמנה ואין לראובן ובאי כחו דין ודברים עמה והוא זה דמאחר דבנ"ד שמו הטבעת הלזו בסך עשרה גרו' והמה בעיר הלזו הבקיאים בשומא, ואחרי ששמו אותו לקנותו הם חזרו בהם באמרם כי לא היתה שוה השומא הלז אלא פחות הרבה ונמצא דבעיר ההיא כך שוה הטבעת בשומא פחות ולא יותר, ועד היום הזה אם מוליכין אותם אצל שמאי העיר לא ישומו אותו יותר מעשרה גרו' אף שבאו לאחר זמן אנשים סוחרים ממקום אחר ושמו אותו על א' חמש מאות כל כי הא הכל מודים דאין לך אלא מקומו ושעתו לדעת כל הפוסקים ואפי' לדעת הר"מ ז"ל, ומעתה אין שום כח לראובן המוכר ולא לב"כ לחזור בהם כלל ואפי' תרעומת דברים אין להם עם האלמנה וכל הריוח הרי הוא לה לעצמה ואין לזרים חלק ונחלה עמה כי משולחן גבוה זכתה כנלע"ד לדון.
ובכן אשיבה ידי אל החלק השני בדין יורשי הבעל עם האלמנה ואומר דאיברא דאם לא היו מגבין לה ב"ד כתובתה היו היורשים זוכים מכח מאן שם ליך כההיא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונית אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן מאן שם לך ופירש"י מאן שם לך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא קרקע מרשות היתומים כי הא דההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי שמא לנפשיה בד' מאות זוזי אייקר קם בשית מאה אמרו ליה מאן שם לך ע"כ. ומדקא מדמי ההיא דאלמנה להך עובדא אלמא דמאי דאמרינן מאן שם לך מיירי בדאייקור וכדבעי' מימר לקמן בס"ד. והגם דההיא פירש"י בקרקעות. מ"מ גם במטלטלי נמי דינא הכי לדידן דגם מן המטלטלין ודאי דאמרינן מאן שם לך וא"כ הכא בנ"ד אם היה שהאלמנה שמה לעצמה ודאי שהיו זוכין היורשים מכח טענת מאן שם לך ומעקרא בכל המאתים גרוש היו זוכים כיון דמיעקרא השומא מעיקרא, אכן מאחר שבנ"ד ב"ד הגבו לה כתובתה עפ"י שמאים א"כ איני רואה שום זכות ליורשי הבעל עם האלמנה דטענת מאן שם לך אזדא לה. וא"כ איני מוצא מקום לטענת היורשים ואם נאמר דטענתם היא מכח מאי דקי"ל דשומא הדרא כדאסיקנא בפ' המפקיד משום ועשית הישר והטוב.
מ"מ גם זו אינה טענה כלל, חדא ממ"ש הרא"ש בפ' המפקיד ז"ל הא דאמרינן שומא הדרא דוקא בשלא השביחה המלוה או שלא נתייקרו אבל נתייקרו הקרקעות לא מסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעות שיפדם ואיכא נעילת דלת וכו' עכ"ד, ונר מפשט דבריו דס"ל להרא"ש דבהשביח או נתייקר לא הדרא כלל. אלא דעל דברי הרא"ש הללו ראיתי לקמאי אחזו שע'ר עמ"ש הטור בח"מ סי' ק"ג וז"ל וא"א הרא"ש כתב שאם השביח המלוה אינה חוזרת כלל אפי' אם ירצה הלוה ליתן לו ההוצאה שהוציא עליה ואם נתייקרו חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היקר ששוה עכשיו ע"כ.
וראיתי להרב גד"ת בשער ה' ובס' נתיבות משפט בנתיב ו' תמהו על הטור דהיכן מצא כן בדברי הרא"ש דהרא"ש בחדא מחתא מחתינהו וכתב דהא דשומא הדרא דוקא בשלא השביח או שלא נתייקר משמע דבהשביחה או נתיקר לא הדרא כלל. ואם נאמר שהוא מפרש דברי הרא"ש דהכי קאמר הא דשומא הדרא באותן דמים עצמן ששמוהו לו ה"מ בשלא השביחה או שלא נתייקרה אבל אם נתייקר איכא נעילת דלת אם יחזירה לו בפחות משיוויה אבל אם לקח אותה בשיוויה חוזרת א"כ גם בהשביחה היל"ל דאם לוקח אותה בכדי מה שהשביחה ויחזור לו הקרקע דתרוויהו חד טעמא נינהו ובחדא מחתא מחתינהו, וכבר נתעורר על זה מוהרש"ך ח"ב סי' פ"ה ודחה דברי הטור מהלכה והעלה להלכה דבנתיקרו שוב אינה חוזרת כלל כאשר יראה הרואה לשם ע"ש. והנה אם באנו לדון אחר דברי מוהרש"ך א"כ הדבר יוצא לנ"ד דהו"ל כנתיקרו ואין ליורשין דין שומא הדרא. אלא דראה ראינו למרן ז"ל דפסק דבנתיקר אינו נותן לו אלא דמי חובו, הרי דס"ל דגם בנתיקר שומא הדרא, ובישוב דברי הטור הלא ראינו להרב גד"ת שם שהשיב בעד רבינו בעל הטורים. גם הרב נתיבות משפט יישב כן והביא ראיה להטור דס"ל בעד הרא"ש דבנתיקר נמי הדרא כפי היוקר מדברי הרמ"א שהביא הרא"ש אח"כ דאי שמוה לב"ח א' בק' לב"ח ב' בק"ן דלא הדרא אלא בק"ן דעכ"ל כששמוה לב"ח ב' בק"ן היינו ודאי שנתיקר השער דלב"ד טועים לא חיישי' ועכ"ז כתב הרמ"א דהדרא בק"ן והרא"ש הסכים לדבריו עכ"ל דס"ל להרא"ש דאף בנתייקר הדרא כפי היוקר ומכאן הוכיח הטור את דברי הרא"ש. ולע"ד אין כ"כ הכרח מזה דלעולם בנתייקר יסבור דלא הדרא כלל מיהו היינו דוקא כשבא הלוה לגבותה. מב"ח דידיה. אבל הכא שבא לגבותה מהלוה השני דבזמן היותה בימי המלוה היתה שוה מאה, ושוב נתייקרה כששמה לבעל חוב הב' הילכך אמרינן דהואיל והוא לוה ב' שבא להוציאה הימנו קליש כחיה הילכך מצי גביה הימנו בשוויה ולעולם דבב"ח דידיה בנתיקרה לא מצי לגבותה אלא דאין זה דחיה כלל דאם איתא דמב"ח דידיה לא מצי לגבותה בנתיקרה א"כ גם מהלוה ב' דין הוא דלא הדרא דהא מצי ליה למימר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה הוא ב"ח דידך וכי היכי דמיניה לא מצית הדר גם בדידי דאתית מחמתיה גם אני כמוהו, אלא ודאי דבנתיקר גם מב"ח דידיה שומא הדרא בשיוויה, ולכן גם משני דהיינו הלוה מצי גבי הימנו כנ"ל לתת טוב טעם להכרח הרב נתיבות משפט ובדעת הטור נ"ל שהבין הטור בעד הרא"ש אביו במ"ש הא דאמרינן שומא הדרא דוקא בשלא השביח המלוה או שלא נתיקרו אבל נתיקרו וכו' הכי קאמר דהא דשומא הדרא מיירי בשלא השביח המלוה הקרקע או שהשביח הקרקע ולא נתיקרו מחמת השבח. אלא הדמים שהיו שוים קודם השבח, גם אחר השבח, שוין כמו כן, אז הוא דאמרי' דשומא הדרא. אבל נתיקרו פי' דע"י השבח שהשביח המלוה הקרקעות נתייקרו בשיווין ושוין כפלים מחמת השבח אז ודאי לא הדרא מהטעם שכתב הרא"ש דאיכא נעילת דלת אבל ביוקר שנתייקרו מאליהן דמעיקרא שוו מנה והשתא כפלים בזה לא דיבר הרא"ש כאן אכן ממה שהביא אח"כ דברי הרמ"א משם מוכח דס"ל דבנתייקרו אי יהיב כדי שיווין דשומא הדרא וכמו שהוכיח הרב נ"מ כנז"ל כנלע"ד, אכן מרן הב"י והסמ"ע לא הבינו כן בכונת דברי הרא"ש ממה שהביא על דברי הטור לשון הרא"ש הנז' אלמא דס"ל בפי' דברי הרא"ש כמ"ש הנ"מ והגד"ת כנז"ל.
כלל העולה לענין אם נתיקרו מאליהן ג' דעות בדבר דהנה לדעת פשיטות דברי הרא"ש ומוהרש"ך ז"ל הוא דלא הדרא כלל ולפי מה שהבין הטור ומרן והסמ"ע בעד הרא"ש הוא דהדרא כשער היוקר כדי שלא תנעול דלת, ולדעת ה"ה ז"ל ובעה"ת ומרן ז"ל בשולחנו הטהור הוא דאינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד ולא יותר משום דמחזי כרבית, וא"כ לפי פסק מרן יש לדון בנ"ד דהמותר זכו בהם היורשים דהו"ל כנתיקרו מאליהן.
גם באשה אשכחן דאמרינן בהמפקיד שמו לה לאשה ואינסיבא או שמו מינה דאשה ואינסיבא ומתה בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה ע"כ, אלמא דוקא באי נסיבא הוא דאמרינן דשומא לא הדרא מטעם דב על לוקח הוי. אבל בלא אינסיבא ודאי שדינה כשאר בע"ח, דאמרינן שומא הדרא. נוסף ע"ז דאפי' באנסיבא אשכחן פלוגתא דרבוותא דלדעת רש"י והטור ח"מ סי' ק"ג ובא"ה סי' צ"א נר' דס"ל דדוקא בא נסיבא ומתה הוא דלא מהדרינן לה משום דבעל לוקח הוי, אבל בחייה שומא הדרא. אבל דעת הר"מ פכ"ב מה' מלוה לפי מ"ש הרב המגיד שם וז"ל ועקר הפרוש כך הוא שמו לאשה וניסת רצו הבעלים להחזיר לה ולבעלה אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה יורש לה היה עדיין יורש בחיי אשתו והו"ל להחזיר וכו' יע"ש. אלמא דס"ל דאפי' בחייה לא מהדרינן ליה הואיל ולוקח הוא.
ואיברא דראה ראיתי להרב נ"מ בנתיב כ"ג ח"ו כתב על דברי ה"ה וז"ל ולכאורה איכא למידק בדברי ה"ה אלו שהרי דעת הר"מ וה"ה פכ"ב מה' אישות דהאשה שמכרה נ"מ אין הבעל מוציא גוף הקרקע מידה הלקוחות בחייה כ"א אחר מיתתה אבל בחייה הגוף נשאר ביד הלוקח אלא שהפירות אוכל הבעל וכיון שכן בחייה אמאי לא יחזיר הקרקע לב"ח ואי משום פירו' מן הדמים ילקח בהם הקרקע והוא אוכל פירות וכבר ראיתי שנתעורר בזה הגד"ת והוסיף להקשות וכו' יע"ש באורך ומה שהליץ הרב על התמיהות.
ולע"ד נ"ל להליץ לזה עפ"י מה שאישב עוד תמיהא אחרת שתמה הנ"מ שם על תרי פסקי מרן בשולחנו הטהור דבח"מ סי' ק"ג כתב שמו לאשה ונשאת וכו'. נר' מדבריו שהוא פוסק כס' ה"ה דס"ל דאפי' בחייה על לוקח הוי שהרי לא הזכיר ומתה וכו' ואילו בא"ה סי' צ"ה כתב הרב ומתה וכדברי הטור שם והרב המפ"ה לא נחלק עליו שם וכתב די"א אפי' בחייה ע"כ והניחו בתימא.
והישוב בזה ילע"ד עפ"י מ"ש בטח"מ סוף סי' קי"ב ראובן שלוה בשטר ולא כתב למלוה דאקנה ומת וכו' עד דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי. וכתב עליו הסמ"ע שם ס"ק ט"ו ז"ל מדסתם המחבר משמע דאיירי באפי' היא עדיין חיה וכו' וק"ק דלעיל בסי' ק"ג כתב מורם די"א דוקא כשמתה האשה, ואפשר לומר דכאן מיירי מנכסי צאן ברזל וכו' עד ושם איירי בגמ' וכו' יע"ש. וכ"כ הכנה"ג לטח"מ סוף סי' קי"ב אות כ"ה וז"ל נ"ב אפי' האשה בחיים חייתה ומיירי בנצ"ב אבל בנ"מ י"א דבעל לא הוי לוקח אלא כשמתה האשה כמ"ש רבינו בעה"ט כ"ל, ועל פי זה נ"ל דמ"ש הטור בסי' ק"ג שמו קרקע וכו' ומתה היינו משום דס"ל דההיא מיירי בנכסי מלוג וכמו שפרש"י שם הלכך לא הוי כלוקח אלא לאחר מיתה, ונמצא דרש"י והטור והרא"ש בנ"מ מוקמו לה ובחדא שיטה אזלי, אמנם ה"ה ס"ל בפי' הך שמעתתא דמיירי בנכסי צ"ב דוקא ואמטו להכי קאמר דאפי' בחייה בעל לוקח הוי אבל לעולם דבנכסי מלוג יסבור דשומא הדרא ככל ב"ח דעלמא הואיל ולא חשיב לוקח אלא לאחר מיתה ובחייה אין לו כי אם פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ומאחר דה"ה מפרש לה בנצ"ב לכן כתב דאפי' בחייה בעל לוקח הוי. ובזה הותרו מעליו כל התימיהות שתמה הגד"ת והנ"מ עליו הואיל ודברי ה"ה בנצ"ב היא כנלעד.
ומעתה אפשר נמי להליץ בעד תרי פסקי מרן דבח"מ סתם כדברי הרמב"ם וכדעת ה"ה דס"ל דאפי' בחיי האשה בעל לוקח הוי הואיל ובנצ"ב היא כדאמרן. מיהו בנ"מ אזיל ומודה מרן דלא היי ליקח אלא כשמתה וכדעת הטור. ולכן בא"ה נקט מתה כדברי הטור להשמיענו דבנ"מ דינא הכי הוי ואלו ואלו דברי אלקים חיים כנלע"ד דרך אפשר לישב תרי פסקי מרן הגם כי דבריו באו סתומים מ"מ איפשר לישבן כדכתיבנא.
הדרן למאי דאתינא עלה דגם גבי אשה אמרינן שומא הדרא ולא נחלקו אלא דוקא כשנשאת הא לאו הכי שומא הדרא. ומעתה חזר הדין לנ"ד דדייני' לה כשומא דב"ח דהדרא עפ"י פרטי הדינים ה"נ דכותה וא"כ מפאת זה יש לזכות את היורשים.
מיהו צריך לדעת דאף דאמרינן דשומא הדרא היינו בשומת דשאר ב"ח אבל בשומא דגבית כתובה נר' דבמחלוקת הדבר תלוי. דהנה רש"י ז"ל בתשו' סי' ן' כתב דוקא גבו לה בחובה אבל גבו לה בכתובתה לא הדרא ואעפ"י שלא נישאת דדוקא בב"ח ובאשה שגבתה בחובה הוא דאמרינן דשומא הדרא וכו' משא"כ באשה שגבתה בכתובתה דאדרבא עיקר שעבודה היא על הקרקע ודקדק כן מדברי הטור בסי' הנז' שכתב שמו לאשה בחובה וכו' דמשמע אבל לא בכתובתה וכו' ועוד הביא ראיה לדבר מדאמרינן בפ' אלמנה אלמנה ששמה וכו' משום דאמרינן מאן שם ליך וכו' ותיפוק לי משום דשומא הדרא וכו' יע"ש, והנה מוהר"ם איסרלס בתשו' סי' ח' חלק עליו וכתב דהא דשומא הדרא לגמרי היא בין בב"ח בין בכתובת אשה. ומההיא דפ' אלמנה לא קשה מידי דהתם לא איירי אלא בהשביחה או נתייקרה וכו' והביא ראיה לדבר יע"ש, והנה במה שישב ההיא דפ' אלמנה דמיירי בהשביחה או נתיקרה הגם דרש"ל כתב דהוא דוחק לאוקומה בהכי והביא סעד לדבריו מדברי הרב ת"ה מ"מ הרי הרב נ"מ דחה את דבריו וכתב דלא דמי לנדון הרב ת"ה יע"ש. ויגע כמה יגיעות לאוקומי ההיא דפ' האלמנה בהשביחה או נתיקרה, ולע"ד ראה ראיתי בהגהות המרדכי דכתובות סי' ש"י הביא תשו' הר' אביגדור על אלמנה שנשאת לשמעון ולא נשבעה קודם לכן וכו' אי מהימנא בשבועה והשיב דמהימנה וכתב ז"ל והא דאמרינן בפ' אלמנה ששמתה לעצמה וכו' לאו למימרא דגזלנית היא אלא לענין יוקרא קאמר שאם הוקר הקרקע או המטלטלין אמרינן מאן שם לך וכי אייקר ברשותייהו דיתמי אייקר ע"כ יע"ש. הרי לך דמוקי ההיא דאלמנה בדאייקור, גם את זה ראיתי הרב נתיבות משפט הסכימה דעתו עם מוהר"ם איסרלס ז"ל דגם בגבית כתובה שומא הדרא והוסיף נופך משלו מההיא דפ"ק דמציעא דף י"ו דאמר שמואל המוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר ומוקי לה בשטרי חליטתא ואדרכתא ופריך עלה והני לאו בני פרעון נינהו והא שומא הדרא, ומאי פירכא לוקמא בשטרי חליטתא דגבית כתובה אלא ודאי שמע מינה דאף בכתובה שומא הדרא זת"ד יע"ש. ולע"ד איכא למדחי דלא איריא מהא דאה"נ דהוה מצי לאוקומה בשטרי חליטתא דכתובה דלא הדרא. אלא היינו טעמא משום דהש"ס קאי אמתני' שהביא רב עמרם לסיוע לשמואל ואמר אף אנן נמי תנינא כל מעשה ב"ד יחזיר ודחי ליה ר' זירא מתני' בשטרי חליטתא ואדרכתא ואהא פריך והני לאו בני פרעון. ולא מצי לאוקומה בשטרי חליטתא דכתובה דא"כ היכי תנן כל מעשה ב"ד דמשמע דכללא כייל בכל מעשה ב"ד אם איתא דדוקא בשטר דכתובה לא הו"ל למיתני כל מעשה ב"ד אלא ודאי דבכל מעשה ב"ד קאמר ואמטו להכי לא מצי לאוקומה בשטר חליטתא דכתובה וא"כ אין מזה הכרע דאפשר לדחות כדכתיבנא, ואגב עמדתי על דברי הר"מ פ' י"ח מה' גזלה שהביא הא דמצא אגרות שום וכו' וכל מעשה דב"ד יחזיר העתיק המשנה בצורתה ואמאי לא הביא אוקמתת הש"ס דמוקי לה בשטרי חליטתא יע"ש. ונראה דלא הוצרך לזה. שהרי סמיך ונר' לזה סיים הר"מ זה הכלל כללו של דבר וכו' להשמיענו דהכא מיירי בדליכא חשש דפרעון וכגון שטרי חליטתא כנ"ל. ולענין הלכה בענין כתובת אשה רבו החולקים על רש"ל ורוב מנין ה"ה מוהר"מ איסרלס והש"ך בח"מ סי' ק"ג ס"ק י"ד והרב נ"מ. וגם כמוהר"א די בוטון בתשו' כ"י סי' ס"א הביאה בכנה"ג ח"מ בהגהתו לטח"מ סי' ק"ג ס"ק י"ו כ"ע סברי מרנן דגם בגבית כתובת אשה אמרינן שומא הדרא, וא"כ גם בנ"ד יש לנו לדון לזכות היורשים דאמרינן שומא הדרא וניתנין לה העשרה גרו' והמותר ליורשים כן היה נר' לדון.
אכן גם מפאת זה אין לזכות ליורשים יען דהא דשומא הדרא היינו דוקא במקרקעי אבל לא במטלטלי כמ"ש רבינו בעל הטורים סי' הנז' והרא"ש והרמב"ן והביא דבריו ה"ה, פרק כ"ב מה' מלוה דין י"ו ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל ושומא הדרא במקרקעי ולא במטלטלי וכל דלא דאין כה"ג לאו דיינא הוא כלל ע"כ והנה כי כן בנ"ד דמטלטלי נינהו לא שייך הך דינא דשומא הדרא כלל.
ואם יטענו היורשין דהן לו יהא דבנ"ד שמו לה ב"ד הטבעת הנז', מ"מ הרי הלכה רווחת דב"ד ששמו וטעו בכל שהוא מכרן בטל ופסקא הר"מ פכ"ב ממלוה ומרן בח"מ סי' ק"ג וכיון שכן הרי הוברר כאן בנ"ד למפרע דטעו בשומא וא"כ מכרן בטל ושומתן בטילה. גם טענה זו בטילה ומבוטלת דההיא בדהוברר להם לב"ד עפ"י שמאי העיר דשומת ב"ד בטענה היתה אז ודאי דמכרן בטל אבל בנ"ד דשמאי העיר שמו אותו בסך זה ועד היום שמאי העיר שמין הטבעת בסך זה לא מעלין ולא מורידין וכששמו לה ב"ד הטבעת בעת גבית כתובתה היתה השומה עפ"י מומחין משמאי העיר ודאי דכל כי הא דשומתן שומא דהרי לפי מה שהעלינו לעיל לענין אונאה דאין לך אלא מקומו ושעתו ה"ה והוא הטעם לענין השומא של ב"ד דאין לך אלא מקומו ושעתו ואין נכנס זה בסוג שומא בטעות כלל וא"כ גם מפאת זה פשיטא דאין לטענת היורשים ממש וזכתה האלמנה בכל המותר. דוגמא לדבר פסק מרן בא"ה סי' ק"ד ובח"מ סי' ק"ג דב"ד שדקדקו בשומא היטב ושוב מכרו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במנה דמכרם קיים יע"ש. א"כ גם בנ"ד דייני' הכי מהטעם שכתבנו וזכתה האלמנה בכל השבח לעצמה ואין ליורשים דין ודברים עמה ואפי' תרעומת דברים מכמה טעמי תריצי דכתיבנא כנלע"ד.
וחד מן קאמיא פקיע ומומחה העלה לענין הלכה דזכתה האלמנה דאף אי נימא שהיתה שוה הטבעת בעת הקניה מאתים גרוש והיא קנתה אותה בעשרה ודאי דאין בה אונאה מטעמא דכתיבנא בשם הרא"ש דבזלזל במקחו יותר מכדי שהדעת טועה שוב אין יכול לחזור כנז"ל. וגם יתומי בעלה אין להם שייכות בריוח ההוא מטעם דהרי מעת שמת בעלה נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין לה רשות לישא וליתן בהם. וא"כ מעת ששלחה יד בנכסי היתומים לקנות הטבעת חשבינן לה כגזלן ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה. וכההיא דכתב המרדכי פ' הגוזל קמא סי' קכ"א דנפקד דשלח יד בפקדון והרויח בהם הריוח לעצמו מטעם דהו"ל גזלן ותנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, ופסקו מור"ם בהגהה בח"מ סי' רצ"ב סי' ז' יע"ש, ה"ה והוא הטעם לנ"ד דמהך טעמא גופיה יש לדון דזכתה האלמנה בכל הריוח לעצמה. זהו תורף הרב המורה הי' אשר העלה לזכות לאלמנה.
ואני עני ואביון אחר המחילה נ"ל דלא צדק בראותו דאיברא דבפקדון כן הוא הדין מרטעם הנז' אבל בענין כתובת אשה לא חשבינן לה כגזלנית וכאשר אבאר בס"ד. דהנה המרדכי פ' מי שמת סי' תר"ו כתב וז"ל ונשאל להר' שמשון על אשה אחת אלמנה ששהתה אחר בעלה עשר שנים או יותר ובאו יורשי הבעל ותובעין ממנה מה שבידה וכו' והאלמנה אומרת כי לא נשאר לה מבעלה כי אם ט' סאים תבואה ומכרה והשביחה וכו' ויש לה עתה שוה שלשים ליטרא ורוצה עתה לישבע על כתובתה ולגבותה וכו' והשיב נר' דיש לדמות דבר זה להא דתנן פ' מי שמת וכן האשה שהשביחה וכו' עד פסק רשב"ם וז"ל הילכך אשה שמת בעלה וכו' עד ובזה איני מידה לו שפסק שאעפ"י שלא נשתייר מבעלה אפי' רביע כתובתה גובה כל כתובתה והמותר ליורשים ואיך יתכן זה דתנן פ' יש בכור ולא האשה בכתובתה וכו' וכיון דהוי שבח ליתומים משום דלא אמרה. ראו מה שהניח לי בעלי אין גובה כתובתה ממנו וכו' עד ואין לדמות אשה זו לאדם שנטל מעות מחבירו שלא מדעתו דכי משלם לחבירו משלם דמים ולא משלם שבח מידי דהוי אגזלן, הכא אשה זו לאו בתורת גזלנית ירדה אלא כמו שנשאר אחר מיתה והיתה נושאת ונותנת כבתחלה ושליחות דיתמי קא עבדא כמו נותן מעות לחבירו וכו' עד וקצת הלב נוטה דהיכא דהכתובה מרובה על הנכסים שהניח המת שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא הוה שביק גירסתו וטרח לאחריני כל שכן זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקא נפשה דאפי' במקום ני נפשה עדיפא לה. אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם בלי ראיה ושלום עכ"ל יע"ש באורך וברוחב.
אני טרם אכלה לדבר ראיתי ונתון אל לבי לעמוד במ"ש וקצת הלב נוטה וכו' שנר' שסברתו כך היתה זולתי שנרתע לאחוריו מפני שלא מצא ראיה ברורה לחלוק על רשב"ם ולכן נטה דעתו לסבור כרשב"ם דפסק דדוקא באמרה ראו מה שהניח לי בעלי דגובה הכל הא לאו הכי לא אלא נוטלת כתובתה והמותר ליורשים. והני מילי מוקשים מיניה וביה דהלא לעיל חלק על רשב"ם מכח מתני' דיש בכור דתנן ולא האשה בכתובתה ועדין לחלוחית הדיו קיימת. וא"כ היאך נטה לבו אחורנית לומר דאפי' דלא אמרה ראו תטול הכל דמאחר דכל השבח דיתמי הוא ואפי' כתובה לא גביא הימנו איך יעלה על הדעת לומר שתטול הכל דאשה זו מאי עבידתא. ולא ידעתי איך עלה על לבו דבר זה אחרי שהוא חלק על רשב"ם והביא מתניתא בידיה דבכורות דברים הללו דברי תימא הם וקרו ליה הדרנא. אם לא שנאמר שדבריו האחרונים לאו אליבא דנפשיה קאמר דלעולם סברתו קיימת דלא גביא מהשבח מכח מתני' דבכורות אלא הני מילי לסברת רשב"ם אמרם דנר' דהעלים עינו מהך מתני' דבכורות וס"ל דגביא מהשבח. א"כ אם היינו טועים אחר סברתו יש מקום לדון דגם בלא אמרה ראו תטול הכל מידי דהוה ארב ספרא. אלא מאחר דרשב"ם לא העלה כן אלא דוקא באמרה ראו לא עצר בו כח לחלוק עליו מן הסברא בלי ראיה. וכל דבריו אלה לסברת רשב"ם אמרם וליה לא ס"ל. אלא עיקר סברתו קיימת דלא גביא מהשבח מכח מתני' דבכורות כנ"ל ודוק ואין להקשות על ר"ש דלמה לא חלק על רשב"ם שכתב דבאמרה ראו דנוטלת כל השבח, דאמאי נוטלתו דמאחר דהשבח דיתמי נינהו כדתנן במס' בכורות א"כ אשה מאי עבידתא. ולמה לא חלק עליו גם על זה, הא ודאי לא קשיא כלל דבאמירה ראו ונתעצלו היתומים או בית דין אינהו אפסידו אנפשיהו במה שנתעצלו הילכך דינא הוא דנוטלת הכל, וההיא דבכורות בהשביחה סתם הוא הלכך לא נחלק עליו באומרת ראו וזה ברור. אכן הרא"ש בפ' מי שמת חלק על כל דברי רשב"ם יע"ש. והטור א"ה סי' צ"ה נטה אחריו יע"ש, ומרן בשולחנו הביאו בשם י"א יע"ש.
הדרן למאי דקמן שהרי כתב רבינו שמשון דאין לדמות אשה לגזלן משום דלאו בתורת גזלנית ירדה ולכן הטלה דלא זכתה בשבח לעצמה. גם בהגהות מרדכי בפ' אלמנה ניזונית סי' ש"י כתב כן על מה שנשאל הר' אביגדור על ראובן שמת ונישאת אלמנתו לשמעון ולא נשבעה קודם לכן וכו' וכשנישאת נתנה כל הנמצא בידה לבעלה האחרון אי מהימנא עוד בשבועה אי דייני' לה כגזלנית. והשיב דנאמנת בשבועה דאין אדם נעשה גזלן ליפסל לעדות ולשבועה אלא בממון שאין לו טענה כלל אבל כתובה זו אינה מחוסרת כי אם שבועה דילמא צררי אתפסה ואין זו גזלנית ומהימנא בשבועה וכו' יע"ש באורך.
המורם מהם שדעת המורים הנז' היא דאשה שהשביחה לא חשיבה גזלנית ולא דמי לנפקד אלא הרי היא כיורדת ברשות ואדעתא דיתמי טרחא, והנה כי כן חוזרני להוראת הרב המורה יצ"ו הדן את דיננו דדמי לנפקד כההיא דהמרדכי ומכח זה זיכה את האלמנה. דלע"ד נר' דלא דק ואין לו דמיון כלל ומפאת זה הורע כח האלמנה בנ"ד ואדרבא יתמי זכו בהם, אכן לענין הלכה יש לנו לזכותה מהטעמים שכתבנו לעיל באורך.
וקם דינא בנ"ד דזכתה האלמנה בכל המותר והרי הוא לה לעצמה ומשמיא מיהב יהבי ואין ליתמי חלק ונחלה עמה כנלע"ד להלכה ולמעשה. ואתחנן אל ה' אלק"י השמים יצילני משגיאות ויראיני מתורתו נפלאות כי באלה חפצתי ללמוד וללמד כל ימי חלדי אשר טיפחתי, ולכל בהן חיי רוחי, אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי.