אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג אבן העזר › סימן ו

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

אבן העזר · סימן ו

סימן ה

תפיסה לכתובת אלמנה.

שאלה ראובן הרחיק נדוד לארץ מרחקים להסתחר וישב שמה ימים כימים וביני ביני נפטר לב"ע חל"ש. ואלמנת ראובן מנתה שליח בהרשאה ללוי אחי ראובן העומד שם לגבות לה סכי כתובתה מאשר השאיר בעלה אחריו וחששה האלמנה שמא יהיו לבעלה שם בעלי חובות אחרים ולא יניחו את שלוחה לגבות משום תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. אי לזאת נפשה לשאול הגיעה לרבנן סבוראי לדעה מה יעשה לה ויורו המורים עצה ההוגנת שתתן לשלוחה סך מה מכתובתה מאשר יגבה ובזה ליכא תופס לב"ח וכו' משום דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאלמנה. ותעש כן במימר קדישין ויהי כאשר תפס לוי שלוחה נצבו כמו נד ב"ח בעלה ראובן הנז'. וטענו דאין בתפיסת השליח כלום דאין זה מיגו דבשלמא אם ראובן בעלה היה חייב ללוי והיה זוכה לעצמו בשביל חוב ראובן ניחא, אמנם עתה דבא לתפוס מכח מתנת האלמנה אין זה מיגו וחזר הדין לתופס לב"ח וכו'. עוד טוענין דאין במתנת האלמנה:

כלום כל זמן שלא הגבו לה ב"ד את כתובתה אינה יכולה. ליתן מנכסי בעלה כלום ואין במתנתה ממש, עוד טוענין דאף אי נימא דמתנתה מתנה הואיל והמתנה הוא סך מועט מסכי כתובתה אין תפיסתו מועלת אלא עד שיעור הסך שנתנה לו ולא יותר כי במותר לא שייך מיגו. הן עתה יורינו המורה לצדקה כדת מה לעשות אם יש בטענתם ממש להוציא מיד התופס אי לא ושכמ"ה.

תשובה הנה ידי יד כהה פס ידא די כתבא. חזו דאתא גברא ערטילאי ולרש אין כל אב"א קרא אב"א סברא לא ידענא מאי אידון בה, ומה גם כי השיגוני עונותי וחשכו הרואות מקורות הזמן בוגד וירדוף עד חובה. מלתא כדנא נפתח בגדולים הרי ישראל המה המורים ואני אנא אני בא. אכן סעיפי ישיבוני הא למיגמר והאלקים חשבה לטובה תיתי לי דלא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנן בזכותיהו דרבנן קדישי לפי השג ידי עני ואביון כמוני כי היכי דלמטי שיבא, ידי לעושיהן יוצאות וחולות על רזה דנא להחויא משמיא מיהבא. על חלות למרנא דבשמיא יאזרני חיל להגות בתורתו בכח ואל מכח אבוה דאבא. רחמנא לשזבן משגיאות ויוריני את הדרך אלך בה. ע"ד אמת וצדק ויאורו עיני ברוח מבינתו למאיר ובא. כי"ר וזה החילי בס"ד.

ראשית אמרי אחלקה שכם לשלשה חלקים בסעיפיה פוריה, חלק ראשון במתנת האלמנה קודם שנשבעה, חלק שני במיגו דשייך לנ"ד, חלק שלישי בתופס לב"ח ועל פיהם יתבררו הדברים וה' אלקים יעזור לי. וטרם כל אניף ידי אל החלק הראשון בס"ד ואען ואומר דבמתנת האלמנה קודם שנשבעה איכא פלוגתא דרבוותא כמ"ש הגאון מוהריק"א ז"ל בא"ה סי' צ"ו דלדעת הרי"ף וכמה רבוותא מתנתה מתנה בין במקרקעי בין במטלטלי. ולדעת מוהר"ם אין מתנתה מתנה אפי' במטלטלין, ודעת הרא"ש בכלל ן' שקול דבסי' ז' ס"ל דבמטלטלין הויא מתנה, ובתשו' אחרת כלל הנז' סי' ח' סתם דאין מתנתה מתנה ולא חילק אלמא דס"ל כדעת מוהר"ם רבו, והרב בעל הטורים שם חילק בין מטלטלין לקרקעות כדעת אביו דסי' ז' וצריך לתור ולדעת מאי חזה דסמך אהא ולא סמך אההיא דסי' ח'. ולישב דעת הטור צריך טרם הכל לישב שתי תשו' הרא"ש הנז' שלא יהיו נראין כסותרות זו את זו. וכבר עמד עליהם מרן הקדוש בב"י סי' הנז' ותירץ שני תירוצים יע"ש ועל שני התירוצים קראו תגר שני גדולי אחרונים ה"ה מוהרי"ט בשניות חלק א"ה סי' מ"ד. והרב פרח מ"א בח"א סי' ט"ו הלא בספרתם יע"ש, ומוהרי"ט ז"ל העלה בישוב ב' תשו' הרא"ש הנז' דלעולם דעתו ז"ל דאין מתנתה קיימת אפי' במטלטלין וכמ"ש בסי' ח' הוא העיקר. וההיא דסי' ז' דקאמר דבמטלטלין מתנתה קימת דבריו ברור מללו דמיירי באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית דטענינן ללוקח דנכסים הללו משלה הם שנפלו לה ממקום אחר זהו תורף דבריו יע"ש, ורואה אנכי כי שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד הוא הרב ב"ח בסי' הנז' הליץ כן בעד הרא"ש ז"ל יע"ש. ולא ידעתי לדבריהם מה יענו לדברי הטור בנו ז"ל שחילק בין קרקע למטלטלין והעיקר חסר שלפי דבריהם היל"ל דדוקא באשה הנושאת ונותנת היא הא לאו הכי לא.

וחזו הוית להרב פמ"א בסי' הנז' קרא תגר על תירוץ מוהרי"ט וז"ל ויש להפליא ע"ז דלפי דבריו נמצא הרא"ש פליג על סברא א' הביא ר"י במישרים נתיב כ"ו ח"ב וז"ל ויש מי שכתב דאם מת המטלטלין בחזקת האחין דלא דמו לאונות ושטרות וכו' הרי דבמטלטלין על היורשין להביא ראיה ולא דמי לשטרות וכו' וא"כ אמאי קאמר הרא"ש דזכה מקבל המתנה והניחו בצ"ע, והפלאה זו לע"ד לא ידעתי מה טיבא דגברא אגברא קא רמית ואימא דהרא"ש חולק, על יש מי שכתב וס"ל דאף במטלטלין אם מת על האחין להביא ראיה דאטו מר בריה דרבינא חתום עלה שלא יוכל לחלוק עליו. תדע לך שהרי רבי' ירוחם גופיה שהביא ס' יש מי שכתב, הוא בעצמו אין סברתו כן שהרי בנתיב כ"ג חלק י"א כתב וז"ל אלמנה הנושאת ונותנת בתוך הבית והוא שטרי מכירות או הלואות יוצאות על שמה ואמרה וכו' אינה נאמנת וכו' עד ואם מתה אפי' אין חלוקה מהם על היתומים להביא ראיה וכו' עד והוא הדין מטלטלין דינן כשטרות אם נמצאו בידה שקנאם. ויש מי שכתב שאם מתה שהמטלטלין בחזקת יתומים ול"ד לשטרות זולתי בחיה עכ"ל יע"ש. הרי לך דהגם דבנתיב כ"ו לא הביא זולת סברת היש מי שכתב, בנתיב כ"ג שנה ופירש דהוא חלוק וס"ל דאף במטלטלין דינם שוה לשטרות. ומאחר דרבינו ירוחם גופיה חלוק הוא על סברת יש מי שכתב א"כ גם אנו נאמר כן לדעת הרא"ש דחלוק הוא על סברת יש מי שכתב וס"ל כדעת רבינו ירוחם, וא"כ הפלאה זו לא ידעתי מה טיבא דמי גילה לו להרב הנז' שהרא"ש לא יחלוק על ס' יש מי שכתב מאחר דיד הדוחה נטויה לומר דשמא חלוק הוא וס"ל כדעת רבינו ירוחם כאמור אחרי כן ראה ראיתי למרן הב"י בח"מ סי' ס"ב הביא ס' יש מי שכתב הנז"ל אלמא דמרן ז"ל מיחש חייש בה.

ונתתי אל לבי לתור בחכמה לדיעה ס' זו מאיזה מקום מוצאה אם יחידאה היא או לאו. וראיתי לש"ך בסי' הנז' ס"ק י"ז את מקורה הערה כי ס' זו היא מוצאת מדברי התוס' בבתרא דף נ"ב אהך מימרא דאחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כתבו שם בד"ה ומודה לי אב"א ויש לומר וכו' עד ונראה דרב מודה במאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי ולרב פפא דפריך מינה נר' לו לדמותה לאונות ושטרות ע"כ. ומינה הוכיח הש"ך את ס' יש מי שכתב שכתב וז"ל וכן מוכח עוד בתו' והרא"ש ומרדכי וריב"ש שם ממ"ש לתרץ אתקפתא דרב פפא דלא דמי למאי דאפיק רבא זוגא דסרבלא מיתמי ולא טענינן ליתמי וכו' מטעם הנ"ל יע"ש, וכן כתב חכם א' בתשו' מוהרשד"ם בח"מ סי' קס"ד ומוהרשד"ם חלק עליו בדברים שאינן נרצין לפע"ד עכ"ל הש"ך יע"ש באורך, ובודאי כונת הש"ך רצויה דס"ל פי' דברי התוס' דע"כ לא אמרו דאם מת על האחין להביא ראיה אלא דוקא באונות ושטרות הואיל ויוצאין על שמי אבל בשאר מטלטלין כגון זוגא דסרבלא על היתומים להביא ראיה ובהכי מתרצא אתקפתא דרב פפא הרי דשאני להו בין אונות ושטרות למטלטלין וכן כתב המרדכי שם בשם מוהר"ם ז"ל שהעתיק דברי התו' אות באות יע"ש דף רנ"ד ע"ג וגם הרא"ש הביא תירוץ התו' יע"ש. אלמא דסברא זו של יש מי שכתב היא מוסכמת מהתו' והרא"ש והמרדכי ז"ל, גם הרב פ"מ בח"ב ס"ס פ"ז הוכיח כן, מדברי התו' הנז' והריב"ש יע"ש. ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת מצאנו מקום להפלאת הפמ"א שהיא נשגבה מאד, וביותר יגדל הכאב על מוהרי"ט מס' הרא"ש גופיה והתי' והמרדכי הנז' דס"ל הכי לחלק בין אונות למטלטלין וא"כ איך מוהרי"ט נעלמה מזיו חכמתו כל הסברות הנז', שוב מצאתי להרב הגדול כמוהר"ר חסדאי הכהן הובאו דבריו שם בפמ"א בחלק הנז' סי' י"ו שהחזיק כן הקושיא על מוהרי"ט והניחו בתימה יע"ש.

ואני בעניי הכינותי את לבי להליץ בעד מוהרי"ט ז"ל דס"ל דפי' דברי התוס' שכתבו וי"ל וכו' עד ומודה רב במאי דאפיק זוגא דסרבלא וכו' אין כונתם לחלק דבכל המטלטלין על היתומים להביא ראיה. דלעולם (ס"ל דדין המטלטלין שוה לאונות ושטרות דאם מת על האחין להביא ראיה וכמ"ש רבינו ירוחם גופיה כנז"ל. אלא כונתם רצויה דדוקא בזוגא דסרבלא וספרא דאגדתא שהם דברים העשוים להשאיל ולהכשיר הוא דמודה רב דעל היתומי' להביא ראיה אבל בשאר מטלטלין גם רב ס"ל דעל האחין להביא ראיה דומיא דשטרות הואיל ואינן דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כנ"ל ברור בכונת התוס' והרא"ש והמרדכי שהביא דבריהם מוהר"ם ז"ל וכמ"ש מוהרשד"ם לחלוק על שכנגדו כנ"ל עיקר. וכ"כ המרדכי בשבועות פ' כל הנשבעין וז"ל ובפ' המקבל דרבא אפיק זוגא דסרבלא וכו' בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכו' פירש"י הכא וז"ל ודוקא ספרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תמיד אבל שאר ספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר וכו' ויכול לומר לקוחין הם בידי ואין לכתוב עליהם שטר מכירה אלא לרוחא דמלתא וכו' עד מוהר"ם ור"ת ז"ל אומרים דבכל הספרים עשוין להשאיל ולהשכיר וכו' יע"ש, הרי שפירשו דדוקא בעשויין להשאיל ולהשכיר הוא דעל היתומים להביא ראיה. דון מינא דהא בכל מטלטלין שאין עשוים להשאיל דינם שוה לשאר אונות ושטרות וכדכתי' וממה שיורה ע"ז בפי' כונת התו' הוא מדברי מוהר"ם שהביא המרדכי כאן דף הנז"ל שהעתיק דברי התו' אות באות. ואם איתא דס"ל כמ"ש הש"ך בכונתם שדעתם לחלק בין אונות למטלטלין א"כ קשיין דברי מוהר"ם אהדדי שהרי אחר שהביא המרדכי דברי התו' בשם מוהר"ם דף רנ"ד סמוך להם הביא תשו' מוהר"ם ז"ל שנשאל על ראובן נשא לאה והוליד ממנה חנוך ודינה ומת ראובן ולא נשבעה על כתובתה והלכה לאה ונשאת לשמעון והכניסה לו חמשים זקוקין כסף וספרים שהיו של בעלה ראובן וכו' אחר זמן מתה לאה ובא חנוך וערער על שמעון לאמר כל מה שהכניסה לך אמי שלי הוא. והשיב שאע"ג דאמרינן אחד מן האחין שהיה נושא ונותן וכו' ולא היתה נאמנת לומר נפלו לי בירושה מ"מ כיון שמתה על חנוך בנה להביא ראיה דאמרינן התם ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה וכו' זהו תור דבריו יע"ש באורך. ואם איתא דס"ל למוהר"ם פי' דברי התוס' כמ"ש הש"ך דבמטלטלין על היתומים להביא ראיה, א"כ יקשה דהרי בתשו' זאת שטענת חנוך היה על המטלטלין כמוצג בשאלה וא"כ היה לו לדון דעל שמעון בעלה להביא ראיה הואיל ובמטלטלין היא ונמצאו לפי דברי הש"ך דקשיין דברי מוהר"ם אהדדי. אלא ודאי עכ"ל דס"ל למוהר"ם בכונת התו' דמ"ש דעל היתומים להביא ראיה אינו אלא דוקא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכדפי' ובהכי עלו דברי מוהר"ם על נכון שאפי' שהעתיק דברי התו' הנז' פסק בהך תשו' דעל חנוך להביא ראיה דס"ל דאף בשאר מטלטלין דינן שוה לאונות ושטרות. וכן יש להוכיח עוד מתשו' אחרת דמוהר"ם הביאה המורדכי ריש פ' חזקת דף רי"ג ע"ב בתשו' המתחלת ונשאל לר"מ באלמנה סרח בת אשר וכו' והתשו' ארוכה מארץ מדה יע"ש ובסוף התשו' ההיא כתב וז"ל ושאר דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן וכו' ואפי' כי מתה על היתומים להביא ראיה עכ"ל הנצרך לנו יע"ש באורך. ואם כדברי הש"ך הו"ל לחלק בין מטלטלין לאונות ושטרות ולומר דבכל המטלטלין אם מתה על היתומים להביא ראיה ומה לו להזכיר דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אלא ודאי דס"ל דבכל מטלטלין נמי דינן שוה לאונות ושטרות זולתי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר דאז על היתומים להביא ראיה וכדאמרן כנ"ל ברור ופשוט בדברי התוספות וכדעת מוהר"ם ז"ל. ובזה מצאנו סעד למוהרשד"ם ז"ל במ"ש לחלוק על שכנגדו דיש לו אילן גדול על מה לסמוך הוא מוהר"ם ז"ל. וכן נמי י"ל לדעת הרא"ש דס"ל כשיטת מוהר"ם רבו דגם במטלטלין על האחין להביא ראיה ודינן שוה לאונות ושטרות כל שאין עשוים להשאיל ולהשכיר ומעתה דברי הש"ך וראיותיו אין להם על מה שיסמוכו ואדרבא דעת כולם שוה דמטלטלין דינן שוה לאונות ושטרות ודברי היש מי שכתב יחידאה היא, ועל פי זה עיניך הרואות דאזדא לה תמיהת הרב פרח מ"א הנז"ל שתמה על תירוץ מוהרי"ט ז"ל דאין כאן תימה ועלו ובאו דברי מוהרי"ט במ"ש לדעת הרא"ש חזקים כראי מוצק כנלע"ד להליץ בעד מוהרי"ט ז"ל.

אכן דברי הרב פ"מ בח"ב סוף סי' פ"ז הם עומדות לנגדינו שהוא העלה מתוך דברי התו' דדוקא באונות ושטרות על האחין להביא ראיה אבל לא במטלטלין ותמה על רבינו ירוחם דאמאי הביא סברא זו בשם יש מי שכתב כנר' דיש חולק והלא סברא זו היא מוסכמת מהתו' והרשב"א והריב"ש הרי דס"ל ביאור דברי התו' כמ"ש הש"ך ולכן לי אני הדיוט נר' לי דאין זה מן התימא כלל דלא זכר שר למוהר"ם דפליג וס"ל דגם במטלטלין דינן שוה לשטרות וכמ"ש לעיל מדבריו. וגם רבינו ירוחם גופיה בנתיב כ"ג ס"ל כן כנז"ל. וגם מדברי הריב"ש והרשב"א שהביאו דברי התו' אין מדבריהם הוכחה כלל דיש לפרש דבריהם דס"ל ביאור דברי התוס' כדכתיב' דדוקא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר היא דעל היתומים להביא ראיה וכדעת מוהר"ם ומוהרשד"ם ז"ל וכמו שהארכנו בזה. ועוד שהרי הרב פ"מ בעצמו בסי' ס' דף קי"א לא חייש לס' היש מי שכתב וז"ל וכ"ש שנראה מדברי רבינו ירוחם הביא דבריו מרן בח"מ סי' ס"ב נר' שם מדבריו שיש מי שסובר דלא מיבעיא באונות ושטרות אלא אף במטלטלין על האחין להביא ראיה עכ"ל יע"ש, הרי לך שהפ"מ גופיה חש לה לסברת הסוברים דמטלטלין דינן שוה לשטרות וכמ"ש לעיל בשם מוהרשד"ם וחזרו דברי מוהרי"ט נכונים וברורים.

ואנכי חזון הרביתי להרב פרח מטה אהרן שם ובכמה ומתשו' בירר לו דרך לעצמו בישוב שתי תשו' הרא"ש הנז"ל וז"ל והנלע"ד בדברי הרא"ש דבתשו' הא' שכתב דמהני במטלטלין מיירי שתפסה המטלטלין בכתובתה ומן הדין מהני לה והויא גביתה גביה ואין מוציאין מידה וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' צ"ג ז"ל כתב הרשב"א עכשו שנהגו לכתוב מטלטלי ומקרקעי וכתובה גובה אפי' מן המטלטלין אפי' תפסה לכתובה אפי' לאחר מיתת הבעל מה שתפסה תפסה ולזה כתב הרא"ש שאם נתנה מטלטלין הללו מתנתה מתנה וכו' והשתא מ"ש בתשו' הב' וכו' מיירי שנתנתם בקנין למקבל המתנה ולא תפסה אותם ולהכי לא מהני המתנה כיון דלא זכתה בהם עכ"ל. ואחר המחילה רבה מכתר דבריו עצמו לי מאד דאיך איפשר דבתשו' הב' מיירי בלא תפסה דמשמע הא אי תפסה מהני והלא ראית הרא"ש היא מדברי רבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ואי אקדיש אז זבין לאו כלום הוא. והתם אפי' בתפס מלוה לא מהני כיון דמכאן ולהבא הוא גובה, ועוד דלפי תירוצו נמצא דס"ל להרא"ש דאף לאחר תקנת הגאונים לא מהני אלא א"כ תפסה. ותימה דמדברי הרא"ש גופיה נר' איפכא דס"ל דלאחר התקנה אף אם לא תפסה מהני שהרי כתב בריש פ' אלמנה ניזונית אמימרא דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה וכתב עלה הרא"ש וז"ל וההידנא דתקינו רבנן כתובה אפי' במטלט' כיון דמזוני תנאי כתובה הוא ותנאי כתובה ככתובה דמי ניזונית נמי ממטלטלי בין תפסה בין לא תפסה הרי לך דהרא"ש ס"ל דמן התקנה ואילך לא בעי תפיסה למזונות ומינה נפקא דגם לענין כתובה האידנא כן הוא דהא תלי טעמא דמזוני משום דהוי תנאי כתובה וככתובה דמי הרי דבכתובה נמי ס"ל הכי דלא בעי תפיסה וזה ברור.

ואם נפשך לומר דדוקא גבי מזוני הוא דקאמר הרא"ש דמהני בלתי תפיסה האידנא אבל לא לכתובה. הרי הרא"ש גופיה בפ' יש נוחלין כתב דהאידנא דתקינו הגאונים דב"ח וכתובה גבו ממטלטלין אם גבו היתומים מטלטלין בחוב אביהם הרי הם כמקרקעי וב"ח וכתובת אשה גובה מהם, ופסקם הטור א"ה סי' ק' יע"ש. הרי לך דאפי' במטלטלין שגבו היתומים לאחר מיתת אביהם ולא שייך תפיסה אפי"ה כתובה גובה מהם כ"ש מטלטלין דישנן בעין דאפי' בלתי תפיסה מהני וזה ברור. ומעתה מאחר שדעת הרא"ש מסכמת דהאידנא גביא כתובה ממטלטלי אף בלתי תפיסה. דלפי זה גם אם נתנה מתנה מהני אפי' שלא תפסה, וא"כ היאך העלה הפרח מ"א דלא מהני אלא בתפסה הא ליתא דהאידנא אין צורך לתפיסה כלל וכמו שהוכחתי. ושמא תאמר שהרי הרב ז"ל נסתייע מדברי הרשב"א שהביא מרן דמוכח דלא מהני אף האידנא בלתי תפיסה ולפום מאי דכתיבנא נמצא דהרא"ש פליג אהרשב"א וזה תימא. לזה אודיעך דאחר המחילה רבה מעצמות הרב הנז' ז"ל לא בא אל נכון בכונת דברי הרשב"א שהביא מרן ז"ל דנ"ל דלא נתכון הרשב"א לומר דאפי' האידנא דוקא אי תפסה מהני דהא ליתא דאם איתא דכונת הרשב"א היא להורות לנו דהאידנא נמי בעי תפיסה הו"ל להרשב"א לומר דהאידנא שתקנו וכו' אפי' תפסה מטלטלין מהני ותו לא, ומה לו הרשב"א להאריך בלשונו עוד ולומר ואפי' תפסה לאחר מיתה, אלא ודאי זה יורה דאין כונתו לומר דדוקא בעיא תפיסה אלא כונת מרן שהביא דברי הרשב"א בזה לא בא אלא כלפי מ"ש מקודם לזה דברי רבינו ירוחם שכתב דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני כאשר יר' הרואה שם ביתה יוסף. וכלפי זה הביא דברי הרשב"א שחלוק היא עליו וס"ל דהאידנא דכתובה נגבית ממטלטלי אפי' תפסה לכתובה ואפי' שהתפיסה היא לאחר מיתה מהניא תפיסתה וטעם הרשב"א בזה נ"ל נכון דהואיל דלאחר התקנה אין צורך לתפיסה הלכך מהני אפי' לאחר מיתה משום דתפיסה זו לא מעלה ולא מורדת ואין צורך בה דבין תפסה בין לא תפסה האידנא גובה ממטלטלי הלכך לא שייך בה לומר דהוי תפיסה דלאחר מיתה. ולפי זה נמצא שדעת הרא"ש ודעת הרשב"א שוין דהאידנא אין צורך לתפיסה כלל. שוב מצאתי כדברי שהבין כן בדעת הרשב"א כדפי' הרב נתיבות משפט בנתיב כ"ג חי"א דף ש"ט וז"ל ומ"ש רבינו והאידנא שתקנו כתובה ותנאיה ממטלטלין מה שתפסה תפסה נר' שכונתו לומר דהאידנא דתקנו כתובה ממטלטלי אפי' תפיסה דלאחר מיתה מהני לכתובה והן הן דברי הרשב"א הביאה הרב מוהריק"א בטא"ה סי' צ"ג וז"ל עכשיו שנהגו לכתוב ממטלטלי וכו' אפי' תפסה לכתובה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה עכ"ל, הרי לך דס"ל ביאור דברי הרשב"א כדפי' ולפי דרכו למדנו שגם דעת רבינו ירוחם שוה הוא לדעת הרשב"א דהאידנא אפי' תפיסה דלאחר מיתה מהניא ודלא כדעת הרי"ף שהביא מרן ז"ל.

עוד נ"ל בכונת הרשב"א הנ"ל שבא לאפוקי מהסברא שכתב הריב"ש בסי' ק"ז וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא שלא אמרו חכמים אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא לדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי אבל לאחר שתקנו שתזון ממטלטלי אם תפסה מוציאין מידה, אבל מה אעשה שלא מצאתי מי שכתב כן אבל מדברי הר"מ נר' הפך ולזה לא אסמוך על סברתי עכ"ל, ולדידי חזי לי דלאפוקי מס' זו בא הרשב"א לומר דאף לאחר התקנה תפיסתה תפיסה ואין מוציאין מידה וכדעת הר"מ ולאו למימרא דדוקא בעי תפיסה אלא כונתו כדכתי' ועיין בכרם שלמה חא"ה סי' ל' מה שעמד על דברי הרשב"א הללו ויש לי לישב תמיהתו ולאהבת הקיצור לא הארכתי.

ומתוך מאי דכתיבנא קשים אצלי דברי הפמ"א במה שהעלה בכונת הרא"ש דהואיל ובלא תפיסה מהני פשיטא דמתנתה מתנה, אמנם ראה ראיתי שם בהרב נ"מ דף הנז"ל דס"ל כן דלענין מתנה לא מהני אלא א"כ תפסה שכתב וז"ל ואע"ג דהאידנא גובה ממטלטלי ואפי' לא תפסה נפקא מינא טובא במה שתפסה לכמה מילי חדא שאם יש ב"ח מוקדם וקדמה היא ותפסה. ועוד נפקא מינא לתפסה ולא נשבעה ונתנתם לאחר ומתה כמ"ש לעיל עכ"ל, ובזה מצאתי מנוח לתירוץ הרב פרח מטה הרן ז"ל.

ואשר אני אחזה לי לישוב הני תרי תשו' הרא"ש כאשר יורוני מן השמים נראה לי בעניותי לישבן בחדא מתרי גוני. זה יצא ראשונה והוא במה שיש לדקדק דבשאלה הב' נקט אלמנה שנתנה מנכסי בעלה וכו' ואילו בשאלה הא' לא נקט כהאי לישנא אלא ונתנה מהם ואמאי שינה בלשונו ולא נקט בלישניה מנכסי בעלה ולכן נ"ל עפ"י מ"ש הריב"ש בסי' קס"ט וז"ל אבל מצד אחר יש לזכותו שאם יש בנכסים ההם מטלטלין שהיו מנדוניתה והם בעין לא היתה היא צריכה שבועה בחייה ונוטלתן בלא שבועה דהכי אמרינן בריש פ' אעפ"י מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה וליתנהו בעינייהו איכא פלוגתא התם ומסקנא בלא שבועה וכו' עד ואע"ג דההיא דריש פ' אעפ"י מיירי כשיחדן לה הבעל לאחריות כתובתה, הרי כל שאין מנדוניתה הרי הן מיוחדין לה שהרי יכולה לומר כלי אני נוטלת ואין הבעל יכול לסלקה בדמים משום שבח בית אביה כרב יהודה דס"ל הכי בפ' אלמנה לכ"ג וקי"ל כותיה עכ"ל הנצרך לנו, עוד העלה שם הריב"ש דה"ה אם נמכרו נכסי נדוניתה ולקחו אחרים בדמיהן דנוטלתן בלא שבועה. ואתה תחזה להרא"ש שם בפ' אעפ"י שהעלה שאף אם נגנבו או נאבדו אינה צריכה שבועה וכפי' רש"י וכ"כ הטור א"ה סי' צ"ח יע"ש. המורם מזה דבמטלטלי הנדוניא העלה הריב"ש דמתנתה מתנה ואפי' שנמכרו וקנו אחרים תחתיהם. ועפ"י זה נ"ל לפרש כונת הרא"ש ז"ל בתשו' הא' באשה שנשאה ונתנה וכו' שהעלה דבמטלטלין מתנה קיימת דמיירי בנותנת מנכסי נדוניתה ומיירי שנשאה ונתנה בהם שנמכרו וקנו אחרים תחתיהם להרויח והלכך העלה דמתנתה קיימת במטלטלין הואיל והיא עצמה נוטלתן בלא שבועה הלכך זכו מהם בהם מקבלי המתנה אבל בקרקעות לא הואיל וצריכה שבועה, ובתשו' הב' דקדק הרא"ש ז"ל לומר אלמנה שנתנה מנכסי בעלה להשמיענו שאינו מנדוניתה אלא דוקא מנכסי בעלה ואז ודאי צריכה שבועה הלכך העלה שאינה מתנה אפי' במטלטלין הואיל ונתנתם קודם שבועה אין מתנתה כלום.

ואם לחשך אדם דאם איתא דבתשו' הא' מיירי בנותנת מנדוניתה א"כ אמאי בקרקעות לא מהני הא כל טעמא דבנדוניא מהני העלה הריב"ש ז"ל משום דיכולה לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה, ולדעת הריב"ש בתשו' סי' כ"א הרואה יראה דאף בקרקעות יש בהן משום שבח בית אביה ויכולה לומר כן יע"ש. וא"כ אמאי כתב הרא"ש דבקרקעות אינה מתנה.

אף אתה אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן דאיברא שגם הרא"ש סובר כן דאף בקרקעות יש בהם משום שבח בית אביה כדעת הריב"ש ז"ל וכדמוכח מדברי הרא"ש גופיה בכלל ל"ח סי' ב' עיין עליו. אכן מדברי הרא"ש שם בכלל ההוא סי' ו' שמענו ישוב לזה שכתב וז"ל שאלת שהמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא נותנת שטר מתנה עליו והוא כותב לה שט"ח על עצמו וקורין לאותו שט"ח נידוניא וכו' אם יש לו דין נכסי צאן ברזל או כדין שאר נכסים דידיה, והשיב דפשיטא דאין לו דין נצ"ב אלא חשוב כנכסיו יע"ש.

אתה הראית לדעת דלפי המנהג אשר נהגו אף במכנסת קרקע בנדוניא ס"ל להרא"ש דאין לו דין נצ"ב אלא הרי הוא כנכסים דידיה אמור מעתה דלכך העלה הרא"ש דבקרקעות אין מתנתה מתנה ואפי' שהוא מנדוניתה ודבריו סובבים הולכים עפ"י המנהג אשר נהגו דלפום הך מנהגא אין לו דין נדוניא כלל, ולעולם דבלא המנהג ההוא איה"נ דאיהו נמי ס"ל כדעת הריב"ש ז"ל שדין קרקעות נדוניא הוא שוה למטלטלי הנדוניא. כנ"ל ישוב דעת הרא"ש ז"ל דהשתא לפי זה נמצא דכל שאינו מנדוניתה ס"ל להרא"ש דאין מתנתה מתנה אפי' במטלטלי וכדעת מוהר"ם רבו דס"ל כן וכדבעי' מימר לקמן בס"ד. אלא דאכתי לא ניחא לי הך שינויא דלפום מאי דכתיבנא נמצא דדוקא בנותנת מנדוניתה הוא דמחלק הרא"ש בין קרקע למטלטלין, חבל מנכסי בעלה אין מתנתה מתנה אפי' במטלט' ואם כנים הדברים הי"ל לרבינו בעל הטורים שהביא ס' הרא"ש בסי' צ"ו לפלוגי בהכי. ומדסתם ולא כתב אלא דברי הרא"ש אביו שחילק בין קרקע למטלטלין אלמא דס"ל דאפי' שהם מנכסי בעלה ס"ל להרא"ש לחלק בין קרקע למטלטלין וא"כ לדעתו ז"ל הדרא תמיהת מרן ז"ל מהתשו' השנית שסתם ולא חילק אלמא דלגמרי ס"ל דאינה מתנה והתימא נופלת על הטור בנו איך לא הזכירה והחליט הדבר בתשו' הראשונה ולא זכר שר הך תשו' המנגדת את זו ולכן אין דעתי נוחה בהאי פירוקא.

אמנם המחוור יותר בישוב שתי תשו' הרא"ש ודעת הטור בנו נלע"ד כי הוא זה דלעולם דעת הרא"ש ז"ל לחלק בין קרקע למטלטלין וכמ"ש בתשו' הראשונה כן הוא עיקר דבמטלטלין מתנתה מתנה ולא בקרקע והך תשו' השנית שכתב דאין מתנתה מתנה בקרקעות היא בדוקא והגם שסתם את דבריו מ"מ מכח דברי התשו' וראיותיו שהביא מהם אני למד דבקרקעות היא בדוקא וכמו שאכתוב בס"ד, דהנה הראיה הראשונה שהביא הרא"ש ז"ל בהך תשו' דאין מתנתה מתנה הוא מהסוגיא דפ' כל שעה דקי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ואי אקדיש מלוה לא קדיש, והרואה יראה בהך שמעתתא דמ"ש דלדעת רבא דאי אקדיש מלוה לא קדיש היינו דוקא בקרקעות וכן פירש"י שם אבל במטלטלין גם רבא ס"ל דאי אקדיש מלוה או זבין דמהני והגם דמכאן ולהבא הוא גובה שאני מטלטלין דקי"ל כרב יצחק דקאמר דב"ח קונה משכון. וכן העלה בפי' השמועה הרב המאור שם ז"ל וז"ל הנצרך לנו ושמעינן מינה דישראל המלוה את ישראל על המשכון בעלמא אע"ג דלא א"ל מעכשיו קני ליה כדר' יצחק וכו' עד ואי אקדיש או זבין שפיר עבד והאי דינא במטלטלי בלחוד היא ולא במקרקעי וכו' עכ"ל יע"ש באורך, גם הרמב"ן ז"ל שם הגם דחלק על הרב בעל המאור בהצעה של השמועה ופירשה בחכמתו. מ"מ הרואה יראה דבהא מילתא אזיל ומודה ליה דבמטלט' אי אקדיש מלוה מהני ודברי רבא בקרקעות היא שאחר שפי' הצעת השמועה כתב בסוף דבריו וז"ל אבל בדבר א' בלבד דלג רבינו שהוא יוצא מכלל השמועה הזו שנראה לפי פשט הסוגייא דישראל מישראל דקני משכון כדר' יצחק אי זבין או אקדיש שפיר עבד עכ"ל, הרי לך דילפינן מהך סוגיא שהביא ממנה הרא"ש לדבריו דדוקא בקרקעות הוא דאי אקדיש או זבין לא מהני אבל במטלטלין מהני וכמ"ש הני אשלי רברבי. ומעתה אם איתא שדעת הרא"ש דאפי' במטלטלין אין מתנתה מתנה אין ראיתו ראיה דהתם ליכא למילף מינא אלא בקרקעות דאינה מתנה הואיל ואי אקדיש או זבין לא מהני, אבל במטלטלין מהני וא"כ היכי מייתי מינה הרא"ש למילף למטלטלין לא מהני וראיתו סותרת את דינו. אלא ודאי שדברי הרא"ש אינם אלא בקרקעות אבל במטלטלין גם בתשו' זו סובר שמתנתה מתנה וכמ"ש בתשו' הראשונה. הילכך הואיל ובקרקעות היא שפיר ראיתו נכונה מההיא דפ' כל שעה מדברי רבא דס"ל דבקרקעות אי אקדיש או זבין מלוה לא מהני וה"ה גם לענין מתנה דאינה מתנה.

עוד יש לי ללמוד מתוך דברי התשו' הלזו שדברי הרא"ש ז"ל הם בקרקעות דוקא והוא שאחרי שהביא הרא"ש הך סוגיא דפ' כל שעה ללמוד הימנה דאינה מתנה הוקשה לו בעיניו מההיא דאיפליגו ר"ש ורבנן שדעת רבנן הוא דאלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין מוכרת וכו' ור"ש קאמר מן הנישואין וכו' וקאמר עלה בשלמא מן הנישואין משום מזונות אלא מן האירוסין מ"ט אמר עולה וכו' וא"כ מאחר דרבנן סברי דמן האירוסין מוכרת לכתובה היה לנו לדון דכי היכי דמוכרת גם מתנתה מתנה, ותירץ הרא"ש דדוקא במכירה שייך טעמא דחינא וכו' וגם אין אדם רוצה שתהא אלמנתו מתבזית בב"ד וכו' אבל במתנה לא שייכי הני טעמי הלכך אין מתנתה כלום ע"כ, והרואה יראה דהך פלוגתא דר"ש ורבנן בימי הגמ' היא קודם שתקנו הגאונים שתגבה ממטלטלין כי בימי התלמוד מטלטלי לא משתעבדי. ואם איתא שדברי הרא"ש הם במטלטלין מאי קא קשיא ליה ומאי תירץ דמשמע דאי הוו שייכי הני טעמי במתנה היינו אומרי' דמתנתה מתנה תיפוק ליה דבלאו הכי במטלטלין אינה מתנה משום דלא משתעבדי לדינא דגמ'. והי"ל לתרץ דבמטלטלין אינה מתנה משום דלא משתעבדי. אלא ודאי שדברי הרא"ש לענין קרקעות בדוקא היא במשעבדי לכתובה אפי' לדינא דגמרא ולכך היקשה לו דכי היכי דמצינו דמוכרת הכי נמי נימה דמתנתה מתנה. ולכך הוצרך לחלק דהואיל דלא שייכי הני טעמי אין מתנתה כלום. ונמצא לפי ההכרחות הנז' שדברי הרא"ש בתשו' השנית שפסק דאינה מתנה בקרקעות בדוקא היא אבל במטלטלין ס"ל דמתנתה מתנה וכמ"ש בתשו' הראשונה דחילק בין קרקעות למטלטלין והגם שדבריו באו סתומים ילמד סתום מן המפורש מכח ראיותיו הן הן עידיו דבקרקעות היא בדוקא וכדאמרן. ובזה עלו שתי תשו' הרא"ש על נכון כנלע"ד ועל פי זה ניחא דעת הטור בנו שהביא דבריו בתשו' הראשונה שחילק בין קרקע למטלטלין וסתם כמותה משום דס"ל דתשו' השנית בקרקעות בדוקא היא וכדאמרן כנ"ל דעת הטור.

ואי לאו דמסתפינא אמינא שגם דעת מוהר"ם רבו כדעת הרא"ש דמחלק בין קרקע למטלטלין והגם שדבריו באו סתומים והביאם המרדכי פ' הכותב וז"ל והר"ם פסק הלכה למעשה אעפ"י שראבי"ה ור' ברוך ור' שמחה פסקו דמה שנתנה האלמנה קודם שנשבעה מתנתה קיימת נ"ל דברי הגאונים עיקר שפסקו אין מתנתה קיימת וכו' עד שלא היו הנכסים שלה אלא שעבודא בעלמא דקי"ל כרבא דאמר בפ' כל שעה כל היכא דאקדיש מלוה ולא קדיש לוה לא קדיש דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והקדש עדיף טפי ממכר וכו' יע"ש, הגם שדבריו הם בסתם מ"מ מכח ראיתו שהביא מההיא דפ' כל שעה נראה לי להוכיח דבקרקעות מיירי מוהר"ם בדוקא וכמו שהכרחנו לעיל בדעת הרא"ש מכח הראיה הלזו דבקרקעות בדוקא היא כנז"ל באורך, מינה יש לי להוכיח בדעת מוהר"ם שדוקא בקרקע הוא דקאמר דאינה מתנה, אבל במטלטלין גם דעת מוהר"ם שוה דהרא"ש דמתנתה קיימת. ובהכי ניחא לי דברי המרדכי שם דקודם לזה כתב המרדכי שם וז"ל אבל ראבי"ה פסק לעיל דהמתנה קיימת וכן הסכים רבינו יואל וכן דנו בקולוניא וכן פסק הר"ם והעיד שכך דנו בימי הקדמונים עכ"ל, הרי דלעיל מינה כתב שהר"ם פסק כראבי"ה והעיד בדבר. וא"כ היאך הביא אח"כ דברי הר"ם שפסק הפך ראבי"ה דהשתא נמצאו תרי פסקי מוהר"ם דסתרי אהדדי. ולפום מאי דפרישנא כונת הך תשו' דמוהר"ם דבקרקעות בדוקא היא ניחא דלעולם גם מוהר"ם ס"ל כדעת ראבי"ה ודעימיה דסברי דמתנתה קיימת. מיהו לאו לגמרי ס"ל כותיהו דלדידהו אפי' בקרקעות סברי דהמתנה קיימת. אכן דעת מוהר"ם מודה במקצת הוא דדוקא במטלטלין קיימת אמנם בקרקעות לא וכמו שהוכיח מהסוגיא דפ' כל שעה וההיא בקרקעות היא כדפי'. ובהכי לא קשין דברי מוהר"ם אהדדי, וסעד לדברי אלה היה נראה לי ממ"ש מוהר"ם בתשו' הגדולות סי' תקפ"א וז"ל על עסק לאה שנישאת לראובן והיו לה בנים ומת ראובן וניסת ליעקב ומת יעקב בלא בנים ואחר מיתת יעקב נתנה כבינתה ושאר מטלטלין לבת ומתה לאה ועכשיו באים אחיה מראובן ותובעים מאחותם מה שנתנה לך אמנו כי לא נשבעה על כתובתה והנכסים בחזקתנו, והשיב דעתי נוטה שזכתה הבת וכו' ואין יכולין להוציא מידה וכדאמרינן ריש פ' אלמנה ניזונית אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה מה שתפסה תפסה ואין על היתומים להוציא ה"נ בתה הבאה מכחה אין מוציאין מידה אפי' נתנה באלמנות ראובן וכ"ש אחרי שנתאלמנה וניסת ליעקב וכו' עכ"ל יע"ש. הרי שכתב שמתנתה מתנה והוא הפך התשו' הנז"ל שסתם ולא חילק. הא אין עליך לדון אלא כדכתיבנא דיש לחלק בין קרקע למטלטלין ותשו' זאת במטלטלין היא וההיא דלעיל בקרקעות היא. שוב ראיתי שדברי התשובה הלזו אינה ממוהר"ם אלא מראב"ן וכדמוכח שם בסי' תק"פ שכתב תשו' רבינו אבן וכו' ונראה שגם תשו' זו דסי' תקפ"א היא מראב"ן וכאשר הובאו דבריו בהגהות אשירי ריש פ' אלמנה ניזונית וכן הביאה המרדכי שם בשם ראב"ן וכאשר כתב הרב נתיבות משפט דף ש"ט יע"ש איש על מקומו. ומאחר שהך תשו' הם דברי ראב"ן אין מזה סעד לתמכני.

אכן פשפשתי ומצאתי און לי וסעד לדברי מתשו' מוהר"ם גופיה שהביא המרדכי בבתרא פ' חזקת דף רנ"ד סוף ע"ג וז"ל ונשאל לר"מ ראובן נשא לאה והוליד ממנה חנוך ומת ראובן ולא נשבעה על כתובתה והלכה לאה ונשאת לשמעון והכניסה לו וכו' ובא חנוך בנה וערער על שמעון וכו' והשיב שאין בערעור חנא ממש וזכה שמעון יע"ש, ובסוף התשו' כתב וז"ל ואם מכרה או נתנה מקרקעי של בעלה ולא נשבעה על כתובתה מה שמכרה ונתנה בטל שמספק לא מפקינן ממונא מחזקת יורשין עכ"ל יע"ש באורך. הרי לך דמוהר"ם גופיה חילק בתשו' זאת בין קרקע למטלטלין. דבמטלטלין העלה דעל חנוך להביא ראיה ובקרקעות העלה דאינה מתנה, ולא מפקינן ממונא מחזקת יורשין, ובכן עכ"ל דהך תשו' הנז"ל שסתם דאינה מתנה בקרקעות היא וכדפי' לעיל. ולמ"ש לעיל בדברי הר"ם שהביא המרדכי שהעיד שכך דנו בקולוניא זה הר"ם אינו רבנו מאיר אלא רבינו משה וכן הביא בפי' מוהריק"ו שורש י"ח יע"ש, ומ"מ זכינו לדין שדעת הרא"ש מסכמת כדעת מוהר"ם רבו ושוין הם דבמטלטלין הוי מתנה ובקרקע אינה מתנה כן היה נר' לפקע"ד, אכן ירא אנכי שהרי הרב הגדול מוהר"י קולון ז"ל בשורש י"ח אין דעתו כן בדעת מוהר"ם דס"ל דהך תשו' דמוהר"ם במ"ש דאין מתנתה מתנה לגמרי קאמר בין במקרקעי בין במטלטלי כאשר יראה הרואה לשם. וכן נר' שהבין מוהרי"ט בא"ה סי' מ"ד בכונת מוהר"ס וגם הרב פרח מטה אהרן סי' צ"ה הבין כן ולדעתם ז"ל צריך לישב הך תשו' של מוהר"ם שהביא הפ' חזקת הנז"ל דמ"ש דבקרקעות אינה מתנה לאו משום דס"ל דבמטלטלין הוי מתנה אלא התם היינו טעמא דמוהר"ם משום שהיתה נושאת ונותנת בנכסים הילכך במטלטלי זיכה לשמעון בעלה אבל אי משום מתנה גם דעתו ז"ל מסכמת דאף במטלטלין אינה מתנה כנ"ל ישוב הך תשו' דמוהר"ם לדעתם ז"ל, ברם הא תמיהא לי בדברי מוהריק"ו שם במה שהשוה דעת הרי"ף לדעת הרא"ש וסיעתיה דס"ל דבמטלטלין מתנתה מתנה ואפי' שלא נשבעה דהדבר תמוה דהרואה יר' בתשו' הרי"ף שהביאה מרן הב"י בסי' צ"ו דס"ל דאינה מתנה אלא א"כ נשבעה לבסוף הא לאו הכי לא וא"כ היאך השוה דעת הרי"ף לדעת הרא"ש. דאיברא דלענין מטלטלין שוין הן דמתנתה מתנה מיהו לענין השבועה חלוקים הם דלדעת הרא"ש אפי' שלא נשבעה מהני ולדעת הרי"ף לא מהני אלא בנשבעה לבסוף, תו קשה במ"ש מוהריק"ו לפסוק כדעת הרא"ש וסיעתיה דמחלק בין קרקע למטלטלין וכתב שכיון שהרא"ש היא אחרון ממוהר"ם כותיה נקט' יע"ש. ותימה היאך לא זכר שר התשו' אחרת של הרא"ש דסתם דאינה מתנה ולא חילק בין מטלטלין לקרקעות וזה כדעת מוהר"ם שלא חילק, ומאי קא חזי דסמך אהא ולא אאידך אחריתי, לולא כי נר' לי כי בימיו עדין לא נתפשטו תשו' הרא"ש בדפוס, ולכן לא הביא אלא דברי הטור ואילו היה רואה הך תשו' אחריתי היה פוסק איפכא כדעת מוהר"ם, ועוד לאלוק' מילין בישוב דעת מוהריק"ו להסיר מעליו מה שתמה מוהרי"ט ז"ל בסי' הנז' ולאהבת הקיצור איני מאריך.

זאת תורת העולה דבענין אלמנה שמכרה או נתנה קודם שנשבעה רוב בנין ורוב מנין ס"ל דמהני ה"ה הרי"ף ורבי' שמחה ור' ברוך ור' יואל ופוסקים אחרים שהביא המרדכי פ' הכותב דמהני אפי' בקרקעות. ולדעת הרא"ש ומוהריק"ו אשר סמך ידיו עליו להלכה ולמעשה ומרן הב"י שהעלה כדעת הרא"ש דבמטלטלין מתנתה קיימת אבל לא בקרקעות. ובכן דן אנכי בנ"ד דאם מתנת האלמנה שנתנה לשליח היא בקרקעות מצי המוחזק לומר קים לי כהרי"ף וסיעתיה ולא מפקינן מיניה וכמ"ש הרב פרח מטה אהרן בסאאט"ו ו"ן ובכמה מתשו' יע"ש ובתשו' עדות ביעקב סי' כ"א יע"ש. ואם בנ"ד היא המתנה במטלטלין ליה דין צריך בשש דזכה מקבל המתנה לדעת הכל ואין כח ביד המערערים להוציא מיד השליח וזה פשוט.

ובר מן דין דן אנכי מטעם אחר דזכה מקבל המתנה דנ"ד לא שייך למחלוקתם ז"ל ובנ"ד כל אפיא שוין לזכות לשליח במתנה, דע"כ לא איפליגו בענין מתנת האלמנה אלא היכא שנתנה או מכרה ממש גוף הדבר המשועבד לה מקרקעי או מטלטלי אבל כיוצא בנ"ד דמה שמכרה או נתנה אינו אלא חוב כתובתה בהא כל אפיא שוין דמתנתה מתנה וכאשר הורה גבר הוא מוהרי"ט ז"ל בא"ה סי' מ"ד יע"ש. ובלבד שתקנהו בכתיבה ומסירה כדין קנית אותיות יע"ש. גם הרב עדות ביעקב בסי' כ"א פסק כן. והביא ראיה ממה שפירש"י בפ' כל שעה על הא דאמרו כי פליגי דאקדיש מלוה וכו' ופירש"י דאקדיש מלוה את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש החוב אלא הקרקע וכו' עכ"ל ופשוט הוא.

ומעתה הוראת ב"ד הצדק נכונה ויפה הורו יפה ד שתקנה לשליח סך מה מכתובתה מאשר יגבה במתנה ובודאי דהיינו כדין האותיות בכתיבה ומסירה. ובהא כל גדולי המורים מודו דמתנתה מתנה ואין בטענת המעוררים כנגדו ממש ותוהו והבל יפצה פיהם, והוראת ב"ד הצדק היא שרירא וקימה על קו האמת והצדק. ואם עדין לבך נוקפך דאכתי היכי מהני מתנתה כנ"ד הא אינה מקנה לשליח כל כתובתה אלא מנה ממנה, וא"כ היכי שייך כתיבה ומסירה במקצת החוב הואיל ואינה מקנה לו כל חוב כתובתה, אף לזאת אודיעך שהרי כבר העלותי בספרי שהדפסתי ס' פרי הארץ בח"מ סי' ד' דאותיות נקנין לחצאין והארכתי בראיות לזה עיין עליו, ולעת הלום אוסיף נופך להביא ראיה אחרת מהסוגיא דקמא דף ע' ע"א בענין אורכתא שאמרו שם האי אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לית בה מששא וכו' ואם כתב לו לשליש ולרביע מהני ופירש"י שהקנה לו שליש וכתב לו עליו זיל דון ונתנו טעם משום דמיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכולה. ואף כי הך סוגיא בהרשאת מטלטלין או פקדון היא ולא במלוה דמדינא דגמ' לא כתבינן אורכתא אמלוה הואיל ולהוצאה ניתנה, מ"מ שמעינן מינה דלדידן אחר תקנת הגאונים שתקנו דכתבינן אורכתא אף אמלוה משום נעילת דלת דהוי נמי דינא הכי שאם כתב לו על שט"ח מלוה שביד חבירו זיל דון וזכי לשליש ולרביע דמהני במיגו דמשתעי דינא אפלגא וכו'. ומינה אתה דן דאותיות נקנין לחצאין וזה ברור. ומתוך כך הוראה יוצאה לנ"ד דהגם שלא הקנתה לשליח כי אם סך מה מכתובתה דמהני ע"י כתיבה ומסירה וכהוראת ב"ד הצדק י"ב, גם מתוך דברי מוהרי"ט והרב עדות ביעקב דף נ"ה ע"ד בתשובה הנז"ל שהעלו דבמקנה החוב של כתובתה דמהני בכתיבה ומסירה. והתם הרואה יראה שהקנתה סך מה מחוב כתובתה ולא כולה כמוצג בשאלתם יע"ש. מדבריהם אתה למד דס"ל דאותיות ניקנין לחצאין. ובכן הדין פשוט לנ"ד דמהני במקצת וכדכתיב'.

ואניף ידי אל החלק השני במיגו השייך לנ"ד. לטענה שטענו הב"ח כנגד לוי התופס דהואיל והמתנה מועטת מסך חוב הכתובה אינו יכול לזכות אלא עד שיעור המתנה דאיכא מיגו אבל לא במותר כמוצג בשאלה, דהנה לכאורה נר' דהדין עמהם בטענתם זו ולהקת נביאים עמהם המסכימים לסברה זו כאשר אבאר בס"ד. והוא דהגם דמרן ז"ל בב"י בח"מ סי' ק"ה על דברי הטור שכתב שם וז"ל ואם ראובן חייב ליהודה מהני מה שתפס לצורך שמעון וכו' ביאר מרן ז"ל דעתו דהכי קאמר לא מיבעיא אם תפס בבת אחת כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמיגו דזכי לנפשיה וכו' אלא אפי' תפס לחוב חבירו ולא לעצמי אפי"ה קנה במיגו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' יע"ש, המתבאר מדבריו אלה דס"ל דכשתפס בבת אחת מהני בפשיטות ואפי' שאין חובו שוה לחוב חבירו במיגו דזכי לנפשיה וכו' מ"מ עינינו הרואות כי רבים לוחמים אתו ואין הכל מודים לו בזה ה"ה הב"ח והסמ"ע שם בס"ק ג' והרב משאת בנימין סי' ל"ב והכנה"ג בהגהתו לב"י אות ב' ומוהר"ם די בוטון כולם כאחד חלקו על מרן ז"ל וס"ל דבמה שתפס יותר מכדי חובו הוי חב לאחרים ולא זכה והביאו ראיה לדבריהם יע"ש איש על מקומו.

ואיברא שדברי הרב כנה"ג קשים לפקע"ד במ"ש וז"ל והסוגיא שהביא מפ' ב' אוחזין מציאה שאני דאין כאן חב לאחרים עכ"ד, ואתר המחילה רבה מעצמות הרב לא ידעתי היאך דחה ראית הג"ת במילי בעלמא. דהיאך החליט הדבר לומר דבמציאה לא הוי חב לאחרים, דהא רב נחמן אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה משום תופס לב"ח, ואפי' ר' יוחנן דפליג וס"ל דקנה הרי כתבו שם התו' דאע"ג דר' יוחנן ס"ל דתופס לב"ח וכו' מציאה שאני דמיגו דזכי לנפשיה. ואם כדבריו מאי קושיא הא במציאה לא שייך דין תופס לב"ח, אלא ודאי דאי לאו המיגו הוה שייך במציאה דין חב לאחרים אלא דע"י המיגו דזכי לנפשיה זכה. ופשט דברי התו' מוכחו מדנקטו מיגו דזכי לנפשיה דס"ל דאפי' שאין חובו אלא מועט ואכתי במותר איכא חב לאחרים אפ"ה מיגו דזכי לנפשיה קנה, מדלא נקטו התו' מיגו דאי בעי זכי לנפשיה. וא"כ ראית הג"ת תקיפא טובה ומה דחיה היא זו. ואולי ס"ל להרב ז"ל דכונת דברי התו' שכתבו דאם חייב לתופס דזכה במיגו היינו במיגו דאי בעי זכי אבל מיגו דזכי לנפשיה לא מהני. והחילוק ברור לעין כל דאי אמרינן מיגו דזכי לנפשיה נפקא לן דאף אם תפס יותר מכדי חובו קנה. ואי אמרינן מיגו דאי הוה בעי זכי לנפשיה נפקא לן דדוקא בתפס לצורך חבירו ולא לעצמו הוא דקנה במיגו דאי בעי זכי לנפשיה אבל אם תפס לעצמו תחילה אין התפיסה מועלת אלא עד כדי חובו דאז הוא דאיכא מיגו דזכי לנפשיה אבל במותר לא זכה דלא שייך מיגו. ומציאה לדעת ר' יוחנן דס"ל דקנה היינו במיגו דאי בעי זכי לנפשיה, וכן נר' דס"ל להב"ח ז"ל בכונת דברי התו' שכתב בסי' ק"א סעיף ב' וז"ל ואם ראובן חייב וכו' כן כתבו התו' במציעה פ"ק ובגיטין פ"ק וכ"כ הרא"ש ונ"י בפ"ק דמציעא בשם ר"ת דאם היה חייב גם לתופס הוי זכי נמי לחבריה במיגו דאי הוה בעי זכיה לנפשיה ומשמע מלשונם דלא שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה וכו' יע"ש ועפ"י זה חלק על דברי מרן הב"י שכתב דאפי' במותר זכה במיגו דזכיה לנפשיה דליתא דממציאה ליכא למילף מידי דהתם לא שייך חב לאחרים משום דהתם במיגו דאי בעי זכיה לנפשיה הוא דקנה אבל במיגו דזכי לנפשיה לא קנה אלא עד כדי חובו ותו לא. וזו היא כונת הרב המאסף. אלא שדבריו באו בקצרה וסמך על המבין כנ"ל ודוק. באופן שגם הרב המאסף הוא נלוה עם כת החולקים על סברת מרן ז"ל, וא"כ שורת הדין ניתנת לכאורה לדון בנ"ד שזכו הב"ח בטענתם זו ומוציאין מיד לוי המותר.

האמנם אמינא ולא מסתפינא דבנדון דידן אין בטענתם ממש. כי הלא ראש הממשלה הראשונה ראשון לכל בית יוסף הוא המורה דאפי' דחוב התופס הוא מועט ממה שתפס דזכה, ואחריו כל ישרי לב עמודי ההוראה עומדים על ימינו לעוזרו ולתומכו, ראשון לציון הוא הש"ך בסי' הנז' הביא דעת הסמ"ע וסיעתיה וסתר ראיותיהם והחזיק בדברי מרן ז"ל. והביא ראיה מפ' שנים אוחזין דף ט' יע"ש בס"ק ב'. גם הרב גד"ת כתב בפשיטות כדעת מרן ז"ל, גם הרב בית הלוי בכללי המיגו אופן ט' הביא דברי הסמ"ע ז"ל וחלק עליו וסתר ראיתו והחזיק בסברת מרן ז"ל לפסק הלכה וכתב וז"ל דפשיטה דאם חייב לו מאה ולחבירו מאה דאז יש לו מיגו דזכי לנפשיה. אלא אפי' תפס שני מאות אמרינן גבי מאה הראשונים מיגו דזכי לנפשיה וכו' וא"כ מאה הנשארים בידו הוא זוכה בשבילו ודלא כסמ"ע, והביא סעד וראיה להחזיק דברי מרן ז"ל וז"ל ונלע"ד להביא ראיה ברורה להלכה ולמעשה מגמ' דנדרים פ' אלו נדרים דף פ"ח ע"ב דאמר ר"מ יד אשה כיד בעלה דמיא ומקשה איתיביה רבינא לרב אשי אלו שזכין להם בנו ובתי הגדולים וכו' ואי אמרת דיד אשה כיד בעלה דמי עירוב הא לא נפק מרשות דבעל אלא אמר רב אשי מתני' כשיש לה חצר באותו מגו דמיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני, ופי' הרא"ש וצריך הבעל לזכות גם לאשה הלכך זכיא גם לאחרים, והתם על כרחין אין כולה שלה דאם רוצה האשה לזכות בכולה אינה יכולה לזכות דגם לאחרים יש זכות בו ואפ"ה זכיא לאחרים במיגו כמו כן בנ"ד עכ"ל יע"ש.

וטרם אחלה לדבר בראיה זו דיש לי לפקפק עליה כמו שאכתוב לקמן בס"ד. דרך אגב אמרתי לעמוד אהך סוגיא דנדרים הנז' דרך שקלא וטריא כפי חולשת דעתי הקלוש כי תורה היא וללמוד אני צריך וה' יהיה בעזרי כי"ר. דהנה על מאמר רב דס"ל כר"מ דיד אשה כיד בעלה מותבינן עליה ממתני' דעירובין דתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' ומזכה להם וכו' ועל ידי אשתי ואי אמרת קנה יתהון בעל לא נפיק מרשותיה ומשני אמר רב וכו' מודה הוא ר"מ לענין שיתוף כיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא, ופירש הר"ן בהך שינויא דנהי דאמר ר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה ה"מ היכא דיה ב לה אחר מתנה אבל מודה הוא דבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאמרינן פ' חזקת הבתים ולא שמעינן ליה לר"מ דפליג עליה וכו' אלו הן דברי הר"ן ז"ל, גם הרא"ש ז"ל פירש כן שם וז"ל בד"ה כיון דלזכות וכו' עד כדאמרינן במתנה שהבעל נותן לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות, גם התוס' שם ז"ל כיון דלזכות לאחרים וכו' כיון דבעל עצמו מזכה בהם ומסתלק עצמו מחלקם זכיא כדאמרינן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, הנה שלשתם לדעת א' נתכונו דדמי לההיא דפ' חזקת הבתים דבמתנה קנתה וכו' ומפשט דבריהם מוכח דלהכי גבי עירוב לא חשיב ידו כידה משום דהוי כמתנה שנותן הבעל לאשתו דמסתלק הבעל מגוף הקרקע ומהפירות והואיל ויש לה יד במתנה שנותן לה בעלה לזכות לעצמה בקרקע ובפירות, ה"נ גבי עירוב יש לה יד לזכות לאחרים הואיל והבעל מסתלק מכל וכל מהחבית ההיא תו לא הוי ידו כידה, וכן נר' להוכיח בההיא דפ' חזקת דהיינו לומר דאין לבעל לא גוף ולא פירות מדברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ט סי' ג' וז"ל חוב שחייב הבעל לאשה כמו נ"מ הם וכו' וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות וכו' ולא דמי להא דאמרינן פ' ח"ה נתן שדה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם נתן לה אחר שנשאת ובעין יפה נתן לה שלא ישאר לו בו כלום עכ"ל הצריך לנו מדכתב שלא ישאר לו בו כלום משמע דס"ל דאין לבעל לא גוף ולא פירות ולכאורה סעד למה שפי' הרא"ש ז"ל בנדרים כנז"ל שכונתו כדפי'.

אמנם לא כך אנכי עמדי בביאור כונת תשו' הרא"ש דלע"ד נר' דאי אפשר לפרשם כפשטן, דס"ל דבמתנה אין לבעל גוף ולא פירות דהלא בפ' חזקת הבתים דף נ"א ע"ב שאמרו דבמתנה קנתה וכו', הרואה יראה דהתו' ז"ל הוקשה להם מעובדא דגיטין פ' הזורק גבי ההוא ש"מ שכתב גט לדביתהו וכו' אתא לקמיה דרבא וא"ל ליקני לה ההוא אתרא וכו' וא"ל רב עיליש מה שקנתה אשה וכו' איכסיף ואמאי איכסיף ומתוך זה העלו בשם ר"ת דמ"ש קנתה ואין הבעל אוכל פירות לאו למימרא דהגוף קנוי לה דלעולם אין הגוף קנוי ואם מכרה או נתנה אינו כלום, ואינה מתנה אלא לענין פירות בלחוד והואיל ואין הגוף קנוי לה לא חשיב חצירה לענין גיטין. ור"י תירץ דדוקא פירות הוא דאית לה וחשיבי נכסי מלוג וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. הילכך הואיל והבעל אכיל הפירות לא חשיב חצירה לענין גיטין זהו תורף דברי תוס' ז"ל דרך קצרה יע"ש באורך, והרא"ש ז"ל שם סמך עצמו כתירוץ ר"ת ור"י והעלם הטור בנו בא"א סי' פ"א להלכה דהא דבמתנה קנתה היינו לענין פירות אבל אם מכרה ונתנה בטל וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות יע"ש איש על מקומו באורך. ואם איתא דפי' דברי הרא"ש בהך תשו' במ"ש שלא ישאר בו כלום דהיינו אפי' הגוף נמצא הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשו' ואם נפשך לומר דאין זו קושיא דכל הגדולים השמיעונו בכמה מספריהם דאין להקשות עליו מפסקיו לתשו' כדאשכחנא בדוכתי טובא, מ"מ בתשו' הלזו אם הדברים כפשטן יפול עליו תמיהת התו' שתמהו מעבודא דגיטין דאמאי איכסיף רבא ומה יענה הרא"ש ז"ל לתמיהה זו, ועוד יקשה על הטור בנו דבסי' פ"ה הביא דברי אביו שבפסקיו. ואילו בסי' קי"ח הביא הך תשו' של אביו הרא"ש הנז' והעלם להלכה ולמעשה ולא נרגש שדבריו סתרי אהדדי, ולא עוד אלא שבסי' פ"ה גופיה אחר שהביא דברי הרא"ש בההיא דקנתה וכו' כמו שפי' בפסקיו סמוך לה מיד הביא דבריו שבתשו' הנז' כאשר יראה הרואה ואמאי לה חשש ולא קרא עליו תגר כיון שהם סותרות זו את זו, וביותר תפול התימא על מאור עינינו מרן הקדוש ז"ל איך לא נרגש מזה. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דס"ל דפי' מ"ש הרא"ש בתשו' שלא ישאר לו בו כלום היינו לענין הפירות בלבד דלא הויא מתנה בגוף הקרקע זולתי לענין פירות לחוד אבל אם מכרה ונתנה בטל וגם בפירות ההם חשיבי כנכסי מלוג וימכרו ויקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות ובזה אין שום תימא מפסקיו לתשו' דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולדעת א' נתכוונו וכדפי'.

ואם לחשך אדם לבאר כונת תשו' הרא"ש דלענין פירות לחוד היא ולעולם ס"ל דכנכסי מלוג וימכרו עלהם בהם קרקע והבעל אוכל פירות דא"כ דברי הרא"ש בהך תשו' אינם מובנים דמה חילוק יש בין נדון הרא"ש לההיא דפ' חזקת דהלא גם בנדון הרא"ש העלה כמו כן דימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. וא"כ הרי שוה לההיא דפ' חזקת דימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות דדינם כנכסי מלוג ונמצא דהנושאין שוין ואיך מחלק הרא"ש ביניהם ובשלמא אם היינו מפרשים דמ"ש הרא"ש בההיא דפ' חזקת הבתים דקנתה שלא ישאר לו בו כלום דהיינו לומר דאין לבעל לא גוף ולא פירות ניחא דחילוקו ברור כי רב המרחק ביניהם בין נ"ד לההיא דפ' ח"ה הרחק כמטחוי קשת, אבל לפום מאי דפרישית אין חילוק ביניהם דהשתא נ"ד וההיא דפ' חזקת שוים הם. וכיוצא בזה מצאתי למוהרש"ך בח"ב בתשו' האחרונות סי' כ"ח שתמה על א' מהמעיינים שרצה לפרש כן בדברי הרא"ש, ולע"ד אחר המחילה רבה מעצמותיו הקדושים שותיה דמר לא ידענא דנר' לע"ד דלעולם העיקר בדבריו כדפי', וחילוק הרא"ש בין לההיא דפ' חזקת ברור כשמש, דאיברא דההיא דבפ' ח"ה נמי דינם כנ"מ וימכרו וילקח בהם קרקע מ"מ בפירות ההם שגדלו בקרקע אין לבעל זכות בהם לאוכלם וליתנם במתנה שכבר זכתה האשה בהם. אלא שדינם כנ"מ ומוכר הפירות ההם ולוקח בהם קרקע ואוכל הפירות דאשתכח דמאי דקא אכיל בעל הוא פירי פירות דוקא אבל הפירות עצמם אין לו שום זכות בהם לא לאכלם ולא למוכרם ולא ליתנם במתנה מאחר שזכתה בהם האשה והרי הם בחזקתה. משא"כ בנדון הרא"ש במתנה שנתן לה הבעל בעודה ארוסה דמיד שגבתה אותם קונה בהם קרקע והבעל אוכל פירות שהפירות בעצמם הגדלים בקרקע הוא אוכל אותם ואין צורך למוכר ולקנות בהם קרקע כדי שיאכל פירי פירות אלא אף הפירות עצמם הם לבעל ולכך הוקשה לו מ"ש נ"ד מההיא פ' ח"ה ונתן טעם לשבח דבנ"ד הואיל ומתנתו היתה בעודה ארוסה לא אלים כח מתנתה לאסור הפירות עצמם לבעל אלא אף הפירות הם לבעל משא"כ בההיא דפ' ח"ה דהמתנה היתה לאחר שנשאת דאלים כח המתנה לענין הפירות שאין הבעל יכול לאכלם אלא פירי פירות בדוקא הוא דקא אכיל. ונמצא דחלוק נדון הרא"ש מההיא דפ' חזקת לענין הפירות עצמן וחילוקו ברור כצאת השמש בצהרים. ואם יקשה עליך דאמאי בההיא דפ' ח"ה מה שהוא מוכר הפירות ולוקח בהם קרקע חשיב להוא פירא דפירי טפי מנדון הרא"ש, הלא גם בנדון הרא"ש קונה בנכסים פירות והרי מנכסי המתנה אינו יכול לאכול אלא מהפירות שיגדלו בקרקע אחרי קנייתם מהנכסים ההם ואין לו כח וזכות לאכול מהנכסים ההם עצמם, ועוד דהרי גבי נפלו לה זיתים וענבים וגפנים אמרינן בכתובות פ' האשה שנפלו דף ע"ט לדעת רבנן דקי"ל כותיהו דבשדה שאינה שלה ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, הרי דהאכילה ההיא קרינן להו פירות ולא פירי פירות ה"נ בההיא דפ' חזקת שאין לאשה אלא פירות הואיל ומהפירות קונה קרקע ואוכל הבעל אמאי פירי פירות ולא פירות עצמן וא"כ גם בנדון הרא"ש דכותה ומה הוצרך הרא"ש ז"ל לחלק בין נ"ד לההיא דפ' ח"ה מאחר דיכולין אנו לדמות נדון הרא"ש להביא דפ' חזקת דבכולם פירי נינהו דקאכיל ולא פירא דפירי וכההיא דפ' האשה שהבאתי. לזה אודיעך דלא קשיא חדא דאיכא למימר דגם בההיא דפ' האשה שנפלו הואיל וזתים וגפנים הם מה שאנו אומרים ימכרו וכו' והוא אוכל פירות דלא חשיב פירי אלא פירא דפירי הם וברייתא שלימה שנינו בפ' הכותב דף פ"ג ע"ב ז"ל ת"ר אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות הכניסה לו קרקע וכו' הרי הן פירות, מכר פירות ולקח בהן קרקע וכו' הרי הן פירי פירות ע"כ. אם גם בההיא דפ' האשה שהבאתי עכ"ל דלא חשיבי פירות אלא פירא דפירי ופירות דנקט במתני' לאו דוקא, ואף אם תאמר דההיא דפ' האשה פירי מקרו יש לחלק דהתם להכי מיקרו פירי משום דהזתים והגפנים אינם הם בעצמם הפרי שהרי מהגפנים יוצא ענבים ומהזית יוצא זיתים והענבים והזתים הם הנקראים פירי ולכן מה שמוכרים הגפנים והזיתים לקנות קרקע היוצא מהקרקע הנקנה נקרא פירי ולא פירא דפירי. ומ"ש בברייתא מכר פירות ולקח בהם קרקע וכו' הרי הן פירי פירות איירי במוכר גוף הפירות ממש כגון הזתים והענבים והתאנים וכיוצא דאז היוצא בדמיהן נקרא פירי פירות, אמור מעתה דבנדון הרא"ש הנקנה מדמי המתנה אינו פירי פירות אלא פירות עצמן. אבל בההיא דפ' חזקת הבתים דמוכר גוף הפירות והם התאנים והענבים ולוקח בהם קרקע ואוכל מפירותיו הא ודאי נקרא פירי פירות וכן כתב הרא"ש עצמו שם בפסקיו בההיא דפ' ח"ה יע"ש, ולכן הוקשה לו להרא"ש מנ"ד שאוכל הפירות עצמן דמאי שנא מההיא דפ' חזקת דאינו אוכל אלא פירא דפירי והוצרך לחלק וכי תימא דאכתי הו"ל לחלק להרא"ש בין נ"ד לההיא דפ' חזקת בגוונא אחריתי ולומר דלא דמו דבנ"ד זכתה האשה בגוף הקרקע ובפירותיו למכור וליתן כאדם העושה בשלו והלכך הואיל ובנ"ד גוף הקרקע הוא קנוי לאשה לכל מילי הלכך אין לבעל אלא פירות דוקא, משא"כ בההיא דפ' חזקת שאין שום זכות לאשה בגוף הקרקע כלום לא למכור ולא ליתן ואפי' פירי פירות הם לבעל הלכך אינו אוכל פירות דאם נאמר דגם הפירות הם לבעל נמצא שלא נתן לה כלום. ומשום כן אמרינן דאהני המתנה לענין הפירות והשאר שייר לעצמו. וא"כ הי"ל להרא"ש ז"ל לחלק בהכי בין נ"ד לההיא דפ' חזקת אף לזאת נטיתי ידי ואודיעך דאי אפשר לחלק כן שהרי גם בנדון הרא"ש עכ"ל דאין שום זכות לאשה בגוף הקרקע לא למכור ולא ליתן דמאחר שהם כנכסי מלוג הלא הדבר ידוע דלאחר תקנת אושא המוזכרת פ' האשה דף ע"ח ובכמה דוכתי כל דבר דהוי נ"מ אין כח לאשה למכור וליתן כלל הלכך הוקשה לו דאמאי בנ"ד אוכל הפירות ובההיא דפ' חזקת אינו אוכל אלא פירי פירות ולכן הוצרך לחלק ביניהם בטוב טעם, והעולה מדבריו דבנדון הרא"ש הכל הוא לבעל דמלבד שאין לה שום זכות לא למכור ולא ליתן אלא גם הפירות הם לבעל ומכ"ש פירי פירות ואין לה שום זכות במתנה זולתי דלאחר שתתאלמן או תתגרש דשקלא לההיא ארעא לבר מכתובתה, ובההיא דפ' חזקת נמי לענין מכירה ונתינה והפירי פירות הכל הוא לבעל אבל הפירות לחוד הם שלה בדוקא, וכל הדברים האלה הם מבוארים בדברי הטור בנו בא"ה סי' פ"ה בדרך קצרה בלשון הזהב שלו עיין עליו. ודלא כמ"ש הדרישה שם ס"ק י"ח דמ"ש הטור וה"מ שאינו אוכל פירות כשנתן לה אחר הנישואין וכו' עד הפסידה כל מה שנתן לה שכל אלו הם דברי הרמ"ה דלע"ד נ"ל דהאי והני מילי שכתב הטור הם דעת הרא"ש בתשו' הנז' ואינם דברי הרמ"ה אלא אלו שכתב והרמ"ה כתב שאם מכרה ונתנה קיים וכו' עד וה"מ ומשם ואילך הם דעת הרא"ש בתשו' הנז' שחילק כן, ואיברא דעל דברי הרמ"ה שכתב שאם מכרה ונתנה קיים דמשמע דס"ל דקנתה לגמרי. תפול עליו תמיהת התוס' שתמהו מהך עובדא דגיטין דאמאי איכסיף כיון שהמתנה היא לגמרי כנז"ל. וצריך לישב לדעתו ז"ל דיסבור כתירוץ ר"י שתירץ בפ' חזקת דשאני בההיא דגיטין שלא היה נותן לה הבעל מקום הגט אלא משאיל. ודוקא במתנה הוא דאמרינן דקנתה יע"ש כמו כן צ"ל לדעת הרמ"ה ז"ל, וכן מצאתי שישב מוהרש"ך בח"ב בתשובות האחרונות סי' כ"ח יע"ש. והגם בתירוץ זה הוא דחוק וכאשר דחה אותו הרא"ש ז"ל בפ' חזקת יע"ש כן צ"ל לדעת הרמ"ה ז"ל. המור"ם מזה שלמדנו שדעת הרא"ש בין בפסקיו בין בתשו' שוה לדעת התוס' בההיא דפ' חזקת דמ"ש קנתה אינו אלא לענין הפירות בלחוד אבל אינה יכולה לא למכור ולא ליתן כי אין לה זכות בגוף הקרקע ואפי' פירי פירות הם לבע וכמ"ש באורך.

ואחרי הודיע אלקים לנו את כל זאת בההיא דפי' חזקת דמ"ש במתנה קנתה דעת הרא"ש מסכמת לדעת התוס' דפי' קנתה אינו אלא לענין הפירות מעתה תפול התימא בהך סוגיא דנדרים הנז"ל בהא דמשני שאני עירוב כיון דלזכות לאחרים וכו' במה שנמנו וגמרו התוס' והרא"ש והר"ן לפרשה משום דדמי להא דקנתה, דאין משם ראיה כלל דהלא לפי מה שפי' התוס' והרא"ש דלא קנתה כלל לא למכור ולא ליתן ואפי' פירי פירות הם לבעל ונמצא דאין לה יד לזכות במתנה ואמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וכההיא דגיטין וא"כ מאי קמדמו לה לההיא דפ' חזקת. דאדרבא אם באנו לדמותה לההיא דפ' חזקת נמצא הדבר בהפכו דגם בעירוב לא מהני לזכות על ידה, ונמצא דאכתי מאי דמותבינן עליה דרב מההיא דעירובין התיובתא במקומה עומדת דאמאי זכתה ולית לה פתרי ומאי משני הש"ס לפי פירושן, ומה סעד הביאו לפירושן מההיא דפ' חזקת ומינה תברתייהו, ואף אם לדעת הר"ן נדחוק דס"ל בההיא דפ' חזקת דקנתה לגמרי וכדעת הרמ"ה שהבאתי, ויסבור לתרץ תמיהת התו' כתירוץ ר"י וכדכתיבנא לדעת הרמ"ה. מ"מ אין זה מעלה ארוכה ומרפא לדעת הרא"ש והתו' אחרי שהם פירשו דלא קנתה כלל והיכי מייתו מהתם סעד לדבריהם.

ואין לומר דראיתם היא דהגם דבההיא דפ' חזקת אין לה רשות למכור וליתן, מ"מ מדאשכחן דלענין הפירות אין הבעל אוכלם אלמא דיש לה יד לזכות מינה ילפינן לעירוב דטעמא דמהני היינו כי היכי דע"י דזוכה בפירות בדיהיב לה הבעל מתנה ולא חשיב תו ידו כידה גם בעירוב לא חשבינן ידו כידה הואיל ולזכות לאחרים היא. ונמצא דכל הדמיון לההיא דקנתה היינו ממה שמצינו דזכתה בפירות. אכתי אין בזה מנוח. דאם נאמר דע"י דזוכה בפירות תו לא חשבינן ידו כידה ולא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ הדרא תמיהת התוס' והרא"ש במה שתמהו בפ' ח"ה מעובדא דגיטין דאמאי איכסיף הא הואיל ואין לבעל פירות תו לא הוי ידו כידה ולא שייך תי לומר מה שקנתה אשה קנה בעלה. ומה תירצו התו' והרא"ש בזה, אלא ודאי דהכל תלוי במכירה והנתינה ואכילת הפירות אינה מעלה ואינה מורדת. והגם דאינו אוכל פירות חשיב ידו כידה, והלכך בעובדא דגיטין אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה הואיל ואינה יכולה למכור וליתן. וא"כ הדרא תמיהתין לדוכתא דהיאך בהך סוגיא דנדרים חשיבו להו דאין ידו כידה ע"י הפירות. דא"כ קשו הני תרי סוגיי אהדדי הך דהכא עם ההיא דגיטין ונמצא לפי זה פי' הרא"ש והר"ן והתו' בהך סוגיא דנדרים דבריהם קשים להלום כעת.

האמנם הנלע"ד נכון בכונתם במה שפירשו בנדרים דאין כונתם לדמותה לגמרי לההיא דפ' חזקת שהרי אין הנדון דומה לראיה דשאני בההיא דפ' חזקת המתנה היא לאשה ואין לזרים אתה, ואילו בההיא דעירובין אין לאשה שום זכות במתנה לעצמה ועיקר המתנה היא לאחרים שהם בני המבוי ואין לה חלק ונחלה עמהם אלא שמזכה על ידה וא"כ היכי מדמה להי להדדי דאדרבא מינה יש לדון דלזכות לאחרים לא מהני כלל וידו כידה. וההיא דבמתנה קנתה שאני שגוף המתנה היא לעצמה אלא ודאי נ"ל שכונת ראיתם היא להא מלתא להורות לנו שכל שהבעל מסתלק מהמתנה ההיא לגמרי יש לה יד לזכות וראיה לזה מההיא דפ' חזקת דהגם שאינה רשאה למכור וליתן ולהכי חשיב ידו כידה לענין גיטין הרי מצינו דלענין הפירות שהבעל מסתלק מהם לגמרי דיש לה יד לזכות מבעלה לענין אכילת הפירות. והואיל ולמדנו משם דבמה שהבעל מסתלק יש לה יד לזכות, מינה ילפינן גבי עירוב דמסתלק הבעל מכל וכל בין מגוף ובין מהפירות ונותנה לאחרים לגמרי דהואיל ומסתלק הבעל לגמרי יש לה יד לזכות כי היכי דאשכחן דזוכה בפירות ע"י סילוק הבעל ה"נ דכותה. והגם דאינה יכולה למכור וליתן ולהכי חשיב חצר דידיה לענין גיטין שאני התם דאכילת הפירות אינה מעלה ומורדת והכל תלוי במכירה ונתינה וכל שאם מכרה או נתנה בטל לא מיקרי חצרה לענין גיטין, אבל שמעינן מינה דבאכילת פירות יש לה יד לזכות ע"י סילוק הבעל. ומינה דגבי עירוב דמסתלק הבעל לגמרי וכונתו ליתנו לאחרים דמצי זכיה ולא חשיב ידו כידה, כנ"ל ביאור דבריהם ז"ל, למדקדק היטב בהם ובזה אין שום תימא עליהם כלל, עד כה ראיתי לשאת ולתת דרך אגב בפי' הך שמעתתא לפי הנר' לקע"ד.

ומעתה אשובה אניף ידי למאי דאתינא על הראיה שהביא הרב כללי דמיגו מהך שמעתתא להחזיק סברת הגאון ז"ל במ"ש דמיגו דזכי לנפשיה וכו' כנז"ל. דלע"ד איכא למשדי בה נרגא ואכתי יד הדוחה נטויה דלא דמי דיש לחלק ביניהם. והוא דהלא ידעת דשיעור השיתוף ושיעור העירוב א' הם ושיערו חז"ל י"ח גרוגרות וכשהם מועטים גרוגרת לכל אחד ואחד. ואף כשהם רבים מאה או מאתים שיערו רבותינו הי"ח גרוגרות שהם מזון שתי סעודות דכשהם רבים פלגינן הי"ח גרוגרות ביניהם עד שיבא רביע גרוגרת לכל א' או פחות באופן דלכל אחד יש לו חלק ברור בי"ח גרוגרות לפי הנמנים בעירוב או רבים או מועטים הכי נמי נחלקים הי"ח גרוגרות לכל א' וא', ונמצא שנתנו קצבה חז"ל י"ח גרוגרות ומעתה יש לדחות דשאני בההיא דעירוב דאמרינן מיגו היינו משום מיגו דזוכה בכל החלק לעצמה דרך משל כשהם שלשה דצריך שלש גרוגרות וכשהיא באה לזכות בכל גרוגרת מהם לכל א' מהשלשה שייך מיגו שפיר, מיגו דאי בעיא זכיה בגרוגרת ההיא לעצמה בכולה זוכה נמי לכל אחד ואחד משלשתם ע"י המיגו וכשהם מאה או יותר דפלגינן הי"ח גרוגרות ביניהם באופן שיגיע דוקא מהגרוגרת לכל א' מהם והלכך כשהיה באה לזכות בעדם איכא מיגו בכל א' שזוכה בעדו אמרינן מיגו דיכולה היא לזכות בכל החלה ההוא לעצמה זכיה נמי לאחר בחלק ההוא, הא למה הדבר דומה לא' שחייב לעשרה בני אדם או יותר ומיהו חמשה מהם חובם שוה מנה לכל א' וגם לתופס חייב לו מנה כמוהם דהשתא אם בא התופס לזכות בעד אלו החמשה שחובם שוה לא הוי חב לאחרים דהואיל וחייב גם לו מנה. נמצא דבכל מנה מחמשתן שבא לזכות בעדו איכא מיגו דאי בעי זכי במיא ההוא בשביל חובו זוכה לאחר במנה ההוא. כמו כן דמנה ההיא דעירוב הואיל ונתנו קצבה י"ח גרוגרות. אבל כשחובו מנה ותופס אלף בעד חבירו במקום שחב לאחרים הא ודאי דלא שייך מיגו מאחר שאין חובו אלא מנה. וא"כ אין ראיתו מכרעת מההיא דעירובין דשאני התם הואיל ואיכא קצבה הרי חלק כל אחד ברור המגיע לו ואז שייך מיגו שפיר בכל חלק וחלק וכדאמרן, וא"כ אין הנדון דומה לראיה דאיכא למידחי כדכתיבנא

ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה מרן ז"ל ומקמי דיקר אורייתיה נ"ל להכריע כדעת מרן ז"ל הגם כי אין תלמיד מכריע כ"ש פחות שבערכין כמוני, ומה גם שדברי מרן הקדוש חזקים כראוי מוצק וכל דבריו אמת וצדק כאשר ה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ולא צריכה לי ולמטלעתי, מ"מ אמינא בתר דלחיכנא עפרא מתותיה ואתינא כננס ע"ג אדם הגדול שבענקים הוא מרן ז"ל דלדידי חזי לי דמות ראיה לדברי מרן ז"ל מההיא שפסק הטא"ה סי' פ"ה ובח"מ סי' קכ"ב בבעל שיש לו פירות נכסי אשתו שיכול לדון על נכסי אשתו שיש לה ביד אחרים מבלי הרשאה ולא מצי אידך לומר לאו בעל דברים דידי את משים דמיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי אכולהו נכסי והוא תלמוד ערוך בגיטין ס"פ השולח יע"ש.

ודרך אגב רגע אדבר בדין זה לברר דעת הרא"ש ז"ל כי הנה הטור בח"מ סי' הנז' רמז ט"ו וי"ו הביא דין הש"ס הנז' דבדאית ליה פירי דן בלי הרשאה במיגו והביא תשו' אביו הרא"ש ז"ל דכלל ל"ח סי' א' פירות צריך הרשאה, הרואה יראה ולבבו יבין דהבין בדעת הרא"ש בתשו' הנז' דחלוק על ס' רב האיי גאון וס"ל דאף דליכא פירות כל שראוי לימכר וליקח בו קרקע ולאכול פירות מצי לדון בלי הרשאה. ובאמת שפשט דברי הרא"ש בתשו' הנז' מורין כן שדעתו הפך מרב האיי יע"ש.

ותמיהה לי תשו' אחרת להרא"ש בכלל מ' סי' א' הסותרת לזו שנשאל בענין הבושת שיש לו חלק לבעל אם היא יכולה למחול. ואי בעי קנין לדון על חלקה, והשיב דאינה יכולה למחול דחלקו אינה יכולה למחול ושלה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות דהוו נ"מ ואינה יכולה למוחלו, והא דאין הבעל צריך קנין לדון על נ"מ וכו' היינו היכא שאדם מחזיק בנכסי אשתו והבעל בא להוציא מידו קרקע אגב פירות שבקרקע שהן שלי דן נמי על הכל. אבל בנדון זה שאין כאן פירות צריך הרשאה עכ"ל, הנה מדכתב דבנדון זה בעי הרשאה ואפי' שיש לו פירות בחלק האשה שדינן כנ"מ זה יורה דס"ל כדעת רב האיי גאון דס"ל דכל שאין הפירות בקרקע עצמו אינו דן אלא בהרשאה, ותשו' זו הביאה הטור בנו בא"ה סי' פ"ג וז"ל ומ"מ אינו יכול לתובעו אלא בהרשאה ופירש שם הפירשה וז"ל אינו יכול לתובעו פי' חלק שלה אלא בהרשאה משום דאין לו שייכות בחלקה אלא משום פירות והשתא אין כאן פירות וכמ"ש בח"מ סי' קכ"ב שהסכים רבינו לדעת רב האיי דמצריך להיות בקרקע פירות בשעת תביעה עכ"ל יע"ש. ולפי זה הדבר תמוה דנמצאו תרי פסקי הרא"ש דפלגן בהדיהו דבתשו' דכלל ל"ח פסק הפך רב האיי ואילו בהך תשו' דכלל מ' פסק כרב האיי והתימא על הטור בנו ומרן הב"י שלא נרגשו מב' תשו' אלו דסתרי אהדדי, שוב מצאתי להרב נתיבות משפט דף ק"מ ע"ד שתמה על שתי תשו' הללי והניחם בצ"ע יע"ש.

ומצאתי מנוח בישובן עפ"י מ"ש הב"ח בא"ה סי' פ"ג סעיף ג' עמ"ש מרן הב"י דעל חלקה אינו יכול לתבוע וכו' וז"ל וקשיא לי וכי גרע ח דארעא דאמרינן מיגו וכו' ולפיכך נראה דאף אחלקה צריך הרשאה דל"ד לשאר נכסי אשתו דידועין גוף ופירי מקמי תביעה אבל כדמי חבלה שאינו ידוע חלקה וחלקו אלא לאחר פסק דין הלכך בשעת תביעה צריך הרשאה. ילפי זה אם היה ידוע חלקו וחלקה בשעת תביעה ודאי אין צריך הרשאה דמיגו דנחית אחלקו נחית אחלקה ודלא כמו שפסק בש"ע עכ"ל הב"ח יע"ש. ועפ"י חילוק זה אין שום תימא על דברי הרא"ש דלעולם דעת הרא"ש הפך מרב האיי וכההיא דכלל ל"ח והכא בכלל מ' שאני משום דבדמי חבלה אין ידוע חלקו וחלקה בשעת תביעה הילכך כתב דבעי הרשאה, ובהכי אין שום תימא על הרא"ש ולא על רבינו בעל הטורים. וזה ודאי שלא כדעת הפרישה שהבאתי שכתב דס"ל כרב האיי גאון דליתא דלדידיה קשין שתי תשו' הרא"ש הנז' אהדדי וגם על מרן הב"י יקשו השתי תשו' הרא"ש וצל"ע אמאי לא נרגש מהם מרן ז"ל והעיקר נ"ל כמ"ש הב"ח.

חזרנו למאי דאתינא עלה למילף מהכא דהרי מצינו לענין נ"מ שהבעל אין לו אלא פירות בלחוד וגוף הקרקע הוא לאשה דהפירות חשיבי דבר מיעט לגבי חלק האשה. ואפ"ה אמרינן שדן על הכל בלי הרשאה במיגו דנחית אפירי נחית אכוליה. וגדולה מזו למדנו מדברי הרא"ש הנז' דאף דהפירות ליתנהו בעולם דן בלא הרשאה במיגו ולא אמרינן דהוי מיגו גרוע. מכאן נ"ל דמות ראיה לדעת מרן ז"ל במ"ש דכל שחייב לתופס אפי' שאינו כשיעור החוב דשייך שפיר לומר מיגו דזכי לנפשיה במקצת זכי לאחריני בכולהו וכן יש לדמותו לההיא דאמרינן בקמא דף ע' האי אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לית ביה מששא ואי כתב לו לשליש ולרביע מיגו דמשתעי אפלגא משתעי אכוליה. והרואה יראה שם במאי דאסיקנא דכיון דכתב ליה כל מאי דמתעני מן דינא וכו' שליח שוייה ופירש"י עלה דאתא לאפלוגי אאמימר וס"ל דאי תפס מפקינן מיניה וללישנא קמא אם תפס שליח משל נאמן מפקינן מיניה דהוי כתופס לב"ח זהו כלל דברי רש"י יע"ש, וכיוצא בזה כתב הנמק"י שם יע"ש. הרי דללישנא קמא דמיירי בדלא כתב לו זיל דון כאשר יראה הרואה לשם פליג רב אשי וס"ל דמפקינן מיניה הואיל ושליח שוייה הוי כתופס לב"ח. משמע הא בכתב ליה זיל דון תו לא שייך דין תופס לב"ח ולא מפקינן מיניה. ומינה דכ"ש בדכתב ליה לשליש ולרביע דאיכא תרתי לטיבותא דהרי כתב לו זיל דון, ועוד שהקנה לו שליש או רביע דתו לא שייך דין תופס לב"ח במיגו דמשתעי אפלגא וכל זה ברור בדעת רש"י ז"ל למעיין, הרי לך דהתם אין לו כי אם שליש או רביע מהחוב ואפ"ה אמרינן מיגו ותו לא הוי חב לאחרים, ומכאן ראיה לדעת מרן ז"ל דס"ל שאפי' שחוב התופס הוא סך מועט דמהני במיגו ולא שייך דין חב לאחרים כנ"ל סעד לדינו של מרן ז"ל לפקע"ד. ועוד לאלוק' מילין בהך סוגייא דקמן כאשר אבאר לקמן בס"ד.

תבנא לדיננא לדון בנ"ד שהרי מצינו לראש המדברים ראש לגולת אריאל הוא מרן הקדוש ז"ל שהעלה להלכה ולמעשה דכל שחייב לתופס אפי' שהוא סך מועט דזכה במיגו, והגם שחלקו כנגדו, מ"מ העומדים בסברת מרן רבו על החולקים רוב בנין ורוב מנין ה"ה הש"ך בסי' ק"ה שהסכימה דעתו כן וחלק על הסמ"ע ודעימיה וסתר ראיותיהם והביא סעד לתומכו. והג"ת דף שנ"ט החזיק דברי מרן יע"ש. והרב כללי המיגו הביא סעד לדבריו והעלה כן להלכה ולמעשה כנז"ל ומכת הקודמין הוא מוהר"ש בתשו' סוף סי' ס"ז נראה שדעתו מסכמת כן. ומוהרשד"ם בח"מ סי' שפ"א הסכים כן יע"ש, והרב פ"מ בח"א סי' צ"ה העלה כדעת מרן להלכה ולמעשה יע"ש, ומאחר עלות דרובא דרבוותא גדולי הפוסקים רובא דמנכר הסכימה דעתם להלכה ולמעשה כדעת מרן ז"ל.

הנה כי כן דן אנכי בנ"ד שתפיסת לוי הוי תפיסה הואיל ואיכא מיגו, והמעוררין כנגדו בטענתם זו בטלים הם ברוב האחרונים שהסכימו כמו שהעלינו איש על שמו ואין כח בידם להוציא מיד לוי והוראת ב"ד הצדק תכריע ויפה דנו ויפה זיכו וה' עמהם שהלכה כמותם.

ומה שטענו עוד דהואיל ואין חוב של לוי מצד הבעל אלא מצד האלמנה אכתי שייך דין חב לאחרים. ולא ידעתי מי גילה להם רז זה דמה בכך הלא כל הנכסים בחזקתה לשעבוד כתובתה. והואיל ומתנתה קיימת כמו שהוכחנו בחלק הראשון הרי כחה ככח בעלה ושייך שפיר מיגו ומנ"ל לחלק ביניהם ס' הכרס דלדידי אין חילוק ביניהם ועוד דהגם דיהבינן להו טעותייהו בנ"ד נ"ל דאין בטענתם זו ממש. דנ"ל דבנ"ד לא שייך דין תופס לב"ח לכ"ע וכאשר אבאר בסע"ד, ואתנהלה לאטי בעטי בדין תופס לב"ח כיד ה' הטובה לברר דין זה.

ואבוא אל החלק השלישי בדין תופס לב"ח וה' לי בעוזרי, גמרא ערוכה בפי כל בכמה דוכתין בגיטין פ"ק ובמסכת כתובות פ"ט ובפרק קמא דמציעא התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והלכה רווחת בישראל. אמנם עינינו הרואות מחלוקת ישנה בין מאור עינינו רש"י ז"ל והראשונים ז"ל אם דין תופס לב"ח נאמר אף בשליח או לא. דמדברי רש"י לפי מה שפי' בפ"ק דמציעה מוכח דכל שעשאו שליח תו לא שייך דין חב לאחרים. ורבים לוחמים יצאו לקראתו חלוצי צבא ומקהו אקהתא לחלוק עליו רבותינו בעלי התו' ואחריהם כל ישרי לב. וחילייהו מעובדא דיימר בר חשו דכתובות דמוכח מינה דבעשאו שליח לא מהני וביותר פליאה נשגבה על רש"י ז"ל מיניה וביה דבהך עובדא דיימר בר חשו פרש"י גופיה דאף בעשאו שליח לא מהני, ורובא דרובא יצאו נצבים מליצי יושר על מאור עינינו רש"י ז"ל להעמיד ולקיים דבריו כאשר יראה הרואה הלא בספרתם.

ואני בעניי רגע אדבר בהשג יד עני כמוני ליקוטי בתר ליקוטי, ואומר הנה זה יצא ראשונה הרב התרומות שער ס"ו ח"ב סי' ב' ז"ל ואיכא דפליגי ומתרצי ההיא דארבא לאו ראיה היה דארבא שאני דאין הדבר מוחזק ביד התופס וכו' עד אבל בשאר מטלטלי מהניא עכ"ל יע"ש. ורואה אנכי שתירוצו זה אי אפשר לישב בזה דברי רש"י ז"ל. וגם הרב התרומות לא נתכון בזה להליץ על רש"י ז"ל זולתי באיכא דפליגי הוא דקאמר לה ולא ליתובי דברי רש"י. וממה שיורה ע"ז שהרי רש"י ז"ל בעובדא דיימר בר חשו דפ' הכותב פי' להדיא שליח התופס מטלטלין של לוי וכו' ואם איתא הול"ל שליח התופס ארבא ומדנקט מטלטלין זה יורה דלא שאני ליה בין ארבא למטלט' וס"ל דבכולם לא קנה אף בעשאו שליח. מיהו עפ"י חילוק זה אשכחנא פתרי למאי דתמיהה לי במה שעיני ראו ולא זר דברים תמוהים שפלטתן קולמוס שלא מדעת להרב הגדול מוהר"י איסקאפה ז"ל הובאו דבריו בשו"ת בני אהרן סי' י"ד עמ"ש רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ב על ראובן ששלח שלוחו ליקח לו יין מן הגוי בחובו וכן עשה וכו' וכאשר הביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו וכו' כתב רבינו מאיר בתשו' ואין שליחות לגוי כמ"ש למעלה ועוד דהו"ל שליח תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אע"ג דאמר ליה זיל תפוס לי כדמשמע בפ' הכותב ע"ב. ותמה עליו הרב הנז' ז"ל ואעפ"י שבטעם השני שכתב יש לי לדון עליו דכתב ועוד דהו"ל שליח תופס לב"ח וכו' דמנא ליה דאין עוד מעות וכו' ועוד התפיסה דהכא אי הוי חב לאחרים הו"ל לתת לזה החצי ולזה החצי. ועוד דנראה דאין לומר תופס לב"ח וכו' אלא כשתופס מעצמו בלי שליחות בעל הדבר אבל הכא שעשאו ראובן שליח הו"ל שלוחו של אדם כמותו והו"ל כאילו תפס הוא עצמו עכ"ל הצריך לנו והניחו בתימא. ואני בעניי גברא רבא חזינא ותיובתא לא חזינא במה שתמה דלא אמרינן תופס לב"ח וכו' אלא כשלא עשאו שליח וכו' דהא סיים מוהר"ם דבריו אע"ג דא"ל זיל תפוס כדמשמע בפ' הכותב ע"כ. והא עובדא דיימר בר חשו בעשאו שליח הוא ואפי"ה לא קנה. ועוד דהרי רבינו מאיר גופיה בתשו' הגדולות סי' קכ"ד כתב וז"ל תופס לב"ח וכו' מכאן משמע אעפ"י שעשאו שליח כי הכא דא"ל זיל תפסה ולא כפירש"י בפ"ק דמציעא ע"כ, אמור מעתה מאי קמתמה עליו ואף אם נאמר שהדברים הללו שכתב רבינו ירוחם בטעמא השני ועוד דהוי תופס יכו' אינם דברי מוהר"ם אלא סברא דנפשיה דרבינו ירוחם אכתי מאי קמתמה דמי גילה לו רז זה דרבינו ירוחם יסביר כפי' רש"י כדי לתמוה עליו דאעיקרא על הראשון אדם מאור עינינו רש"י ז"ל אנו מצטערים מהך עובדא דיימר בר חשו דמוכח איפכא אלא שהרב הנז' בא לחלוק עלינו את השוים הוא רבינו ירוחם דמנ"ל דיסבור כפירש"י ולא עוד אלא שדבריו ברור מללו דמוכח דיני מההיא דהכותב ואין לומר דיסבור דההיא דהכותב מיירי בשליחות דעלמא הלכך לא מהני אבל בשליח הבא בהרשאה יסבור הרב דלא שייך בזה דין תופס לב"ח וכדבעינן למימר לקמן בס"ד דאיכא מאן דס"ל הכי דגם בזה אין שים תימא. חדא דמי גילה לו דעובדא דרבינו ירוחם מיירי בהרשאה כי אדרבא סתמות דבריי משמע דבשליחות בעלמא היא מדמייתי ראיה מהאי דכתובות. ועוד דאף אם נאמר דהוי בהרשאה אין שום קושי על רבינו ירוחם כלל כי אתה תחזה לרבינו ירוחם גופיה בנתיב ו' ח"ז שכתב וז"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים פי' ואפי' בהרשאה שעשאו שליח וכו' עד ורש"י כתב דאם עשאו שליח דקנה וראשון עיקר וכו' מעתה ומעכשיו אשר עיני בשר לו יגדל תמיהתו על תמיהת מוהר"י איסקאפה כי אחר המחילה הרי הוא כמגדל הפורח באויר ותמיהתי על רבינו ירוחם אין לה קיום והעמדה אחרי ראות דפליג על רש"י ז"ל ולכן אמרתי אני אל לבי לתת מקום לתמיהתו עפ"י דברי הרב בעה"ת הנז"ל דשמא יסבור הוא בעד רבינו ירוחם דע"כ לא קאמר דשייך דין התופס לב"ח ואפי' בעשאו שליח בהרשאה אלא דוקא כגון ההוא עובדא דארבא דלא שייכה בה תפיסה הלכך לא מהני בה שליחות אפי' בהרשאה אבל בשאר מטלטלין מהני שליחות וכדברי הבעה"ת. הלכך יש מקום לתמיהתו על רבינו ירוחם דמאחר דבנדון ההוא היה שאר מטלטלין דהיינו יין מהני בהו תפיסה מאחר שעשאו שליח וא"כ היאך פסק דלא מהני כנלע"ד להליץ בעד מוהר"י איסקאפה ז"ל לקיום תמיהתו כי רב הוא כי היכי דלא להוי טועה בדבר מ"ש חלילה. ולתמיהה האחרת אשר תמה על רבינו ירוחם דמאחר דדיניה כדין תופס לב"ח היל"ל דיחלוקו ביניהם לזה אני אומר דהא נמי לא קשיא בשלמא אם עדיין היה היין ביד השליח ועליו היו דנים דלא מהניא תפיסתו אז ודאי שורת הדין נותנת כמ"ש הוא דיחלוקו בין ראובן ושמעון. אבל בנדון רבינו ירוחם היה אחר שנטל היין שמעון שהוא הב"ח אחר וא"כ תו לא שייך לומר יחלוקו כי ב"ח שתפס מעצמו לא מפקינן מיניה וזה ברור ופשוט מפי סופרים ומפי ספרים לא ניתן לישאל. סוף דבר דברי מוהר"י איסקאפא נפלאו בעיני

ובכן אשובה אניף ידי למה שראיתי מיישבים דעת רש"י ז"ל להסיר מעליו התלונות וראיתי למוהרשד"ם ז"ל בא"ה סי' קס"ד הרבה להשיב לדעת רש"י. ושני תירוצים נאמרו שם כאשר יראה הרואה לשם ועל שניהם קרא תגר בעל כללי המיגו בס' בית הלוי באופן תשיעי דף ל"ו כאשר עיני הרואה המה יביטו יראו, ועל תירוצו שני קרא עליו ערער מהסוגיא דגיטין דמוכח מינה דאף בידע השליח אפי' הכי אמרינן התופס לב"ח. ולעד"ן להליץ בעד מוהרשד"ם דגם הרב ז"ל דעתו כן דאף בידע השליח לדעת רש"י ז"ל לא מהני כל שלא עשאו שליח בעדים וכתירוצו הראשון. אלא דלפי תירוצו הב' בא לומר דהתם בעובדא דיימר בר חשו איכא תרתי לריעותא חדא דלא ידע השליח שהיו לו ב"ח אחרים כדמוכח ממאמר את תופס לב"ח. ועוד דלא היה שליח בעדים, ולעולם דאה"נ דבידע השליח נמי לא מהני אלא בעשאו שליח בעדים וכל עצמו בתירוץ השני לא בא לומר אלא דהתם הוו תרתי לריעותא ולהטעים דברי הש"ס את תופס לב"ח, ולדידי מוכרח הדבר כן בדברי מוהרשד"ם לפרשם כן דאי לאו הכי אלא שכונתו היא לומר דבידיעת השליח הדבר תלוי והתם היי משום שלא ידע תיקשי ליה מפירש"י שם בהכותב על הא דהתופס לב"ח שפי' רש"י עצמו שליח הבא לתפוס וכו' דאלמא דאף בידיעות השליח נמי ס"ל לרש"י דלא קנה וזה הפך ממוהרשד"ם ז"ל כי ע"כ נ"ל כונת מוהרשד"ם דלעולם אשינויא קמא הוא דסמך דשאני ליה בין שליח שעשאו בעדים ללא עשאו בעדים וכל עצמו בתירוץ השני לא בא אלא לישב דברי הש"ס וכדאמרן כנ"ל בכונת מוהרשד"ם ז"ל ומה שערער עליו הרב הנז' על תירוץ הראשון ממה שפי' רש"י בעצמו במציעא אמת שפשט הדברים מוכחו כן. מיהו לפי ישוב מוהרשד"ם צ"ל דס"ל לרש"י דכל שלא עשאו בעדים חשיב כאדם הבא מאליו דשוין הם אבל בעשאו בעדים מהני. ומ"ש רש"י מאחר שלא עשה אותו שליח פי' בעדים. כן נר' לפ' דברי רש"י לדעת מוהרשד"ם ושבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. איברא דבדברי מוהרשד"ם בסי' הנז' במה שהעלה לנ"ד דמהני תפיסת השליח במה שתפס למזונות דלא שייך ביה דין תופס לב"ח בענין המזונות הואיל ובלאו הכי היורשים חייבים במזונותיה ונסתייע בזה מדברי הריב"ש ז"ל בסי' ק"ז שחילק כך יע"ש באורך. ואצלי לפקע"ד דבריו קשים כי רואה אנכי כי מרן הקדוש בתשו' בדיני גבית כתובה סי' ה' נשאל על אלמנה שתפסה למזונותיה והיורשין תובעין ממנה מה שתפסה והשיב ששה דברים בתפיסה והג' היא דאם היתה ע"י שליח לא מהני דהו"ל תופס לב"ח וכו' דאפילו עשאו שליח לא מהני, ומטי בה מההיא דיימר בר חשו יע"ש. ובנדון מוהריק"א לפי הנראה שם ממ"ש בסוף התשו' דלענין מזונות היא ואפ"ה העלה מוהריק"א דכל שהתפיסה היתה על שליח לא מהני, וא"כ היאך מוהרשד"ם העלה דלענין מזונות אפי' דהוי ע"י שליח דמהני ולא שייך דין תופס לב"ח הפך דברי הגאון מוהריק"א ז"ל אשר מימיו אנו שותים, ולכן לבי אומר לי דבימי מוהרשד"ם לא עלו על מזבח הדפוס תשו' מוהריק"א וברי לי שאם היה רואה אותם לא היה חולק עליו וכההיא שאמר לא שמיע ליה מהדר קא מהדר ביה, ועיין בס' נתיבות משפט דף ש"ח ע"ב שהשיג כן בדברי מוהרשד"ם יע"ש.

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה