שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
אבן העזר · סימן ה
דין שומרת יבם.
שאלה שומרת יבם מעוברת שילדה ולד מת לט' חדשים בשערו וציפורניו אי שריא ליבומי או נימא דדוקא חולצת ולא מתיבמת ושכמ"ה.
תשובה אל ה' ויאר לנו כיר"א. מלתא כדנא חזי הוית דנפתח בגדולים דהנה דעת מרן בשולחנו א"ה סי' קנ"ו לפסק הלכה היא כדעת הר"מ בפ"ק מה' יבום יכל הנלוים אליו רובא דמינכר הרשב"א וסיעתיה דכל שהולד לא יצא חי לאויר העולם ולא ידעינן בודאי שכלו לו חדשיו אף דילדה לט' אינו קרוי ולד כלל והרי היא זקוקה בין ליבום בין לחליצה. וכן הלכה רווחת בישראל כדעת הר"מ ולא נמצא חולק בזה זולתי ס' הר' פרץ והביאם מורם במפ"ה בשם י"א דאם נולד מת חולצת ולא מתיבמת. והשתא כלל מסור בידינו בפסקי מרן דכל שכותב סתם ואח"כ יש אומרים הלכה כסתם. כ"ש כאן דמרן ז"ל פסק כדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו דודאי דאליו אנו שומעין מאחר דפשטו הוראותיו בכל תפוצות ישראל ואנן הספרדים רובא דרובא אזלינן בתר פסקיו ולא בתר פסקי מור"ם זולתי לפרקים, אמנם כאן מאחר דעמודי ההוראה הורו להתירה ליבום ולא נמצא זולתי ס' הר' פרץ וגם מור"ם הביאה בשם י"א והואיל ויחידאה היא ודאי דאית לן למיזל אחר פסק מרן המוסכמת מרוב בנין ורוב מנין רובא דמינכר הר"מ וסיעתיה ומותרת להתיבם. כן היה נר' לכאורה לדון.
אמנם ירא אנכי להחליט הדבר כן אחרי ראותי לשלשת הרועים צביונן של ישראל אשר בית ישראל נכון עליהם המה המורים ראשון לציון מוהרשד"ם א"ה סי' כ"ח ומוהריב"ל ח"ג סי' מ"ד ומוהרח"ש בקונטריס המודעה סי' מ"א אחרי אשר נשאו ונתני והאריכו למעניתם ולבסוף חשו לס' הר' פרץ ונרתעו לאחריהם והורו לדון דחולצת ולא מתיבמת. גם מוהר"א ששון בתשו' סי' כ"ז וסי' כ"ט חשש לס' הר' פרץ מחמת דברי מוהרשד"ם ומוהריב"ל יע"ש. ומוהרש"ך ח"ג סי' י"ט נר' דחייש לס' הר' פרץ, והנה כי כן אחרי דגובא דאריוותא חשו לס' הר' פרץ לענין מעשה מי ישית ראשו לחלוק נגד עמודי ההוראה ובודאי דחולצת ולא מתיבמת והאריכות בזה להג הרבה ויגיעת בשר.
אך אמנה דרך אגב בהיותי קורא ושונה בפרק זה על מה שפסק הר"מ פ"ב מה' יבום דין כ"א על יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אינו חולץ לה יע"ש ודבריו הם לקוחים מהש"ס פרק החולץ דף ל"ו ואמרו שם דטעמא דמלתא דגבי זר דשרי בחלוצה לכך חולץ לה יבמה, אבל גבי כהן כיון דרבנן ס"ל דולד מעליא הוא הלכך לא תחלוץ דכרבנן עבדינן זהו תורף הש"ס יע"ש. נמצא דהך ולד לגבי ישראל לא חשבינן ליה ולד מעליא דקי"ל כרשב"ג דס"ל דכל שלא שהה ל' יום ספיקא הוי. וכתב הטור בא"ה סי' קס"ד יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד בתוך ל' וכו' אם עמדה ונתקדשה לשוק אם לישראל נתקדשה חולצת ואם לכהן נתקדשה וכו' לא תחלוץ וכתב הרמ"ה דאם נתיבמה כיון דספיקא הוא אין מוציאין אותה ממנו. ולא נהירא דהא טעם דשרינן לכהן משום דסמכינן אדרבנן דאמרי אעפ"י שצא שהה הוי בר קיימה והיא מותרת לשוק וא"כ אדרבא מהאי טעמא נמי תצא מיבם דלרבנן הוי בר קיימא והיא אשת אחיו שלא במקום מצוה עכ"ל הטור ז"ל. ומרן הב"י הליץ לתמיהה זו וז"ל ולהרמ"א צ"ל שהוא סובר דלא הוי טעמא משום הכי דכיון דקי"ל דהלכה כרשב"ג לא חיישי' לרבנן אלא טעמא הוי משום דלא מפקינן לה מיניה מספיקא וכו' יע"ש, ולא זכיתי להבין דברי מרן דמאחר דהש"ס קאמר בהדיא גבי כהן דטעמא דלא תחלוץ הוא משום דכיון דרבנן סברי דולד מעליא הוא כרבנן עבדינן. א"כ היכי קאמר מרן כיון דקי"ל דהלכה כרשב"ג לא חיישינן לרבנן והא תלמודא קאמר איפכא ואיך הרמ"א יחלוק על תלמוד ערוך לומר דלא חיישינן לרבנן וכעת הדברים קשים לע"ד. והגם דהר"מ סוף פ"ב דיבום כשפסק דין זה כתב הטעם משום דהוי ספיקא איני נגד הש"ס. אלא דס"ל דמ"ש גבי כהן דטעמא הוי כיון דרבנן סברי וכו' כרבנן עבדינן אינו משום דהלכה כותיהו אלא מאחר דרבנן ס"ל הכי גבי כהן חשו לס' רבנן מספיקא ולהכי לא תחלוץ אבל דברי מרן שכתב בדעת הרמ"א דלא חיישי' לרבנן הא ודאי קשיא כדאמרן, מיהו לס' הרמ"א דס"ל דגם בנתיבמה אין מוציאין אותה ממנו מספקא לן אם נתקדשה לישראל בעיר זאת ושוב הלכה למקום אחר שהיה היבם שם ונתיבמה ושוב נודע שנתקדשה קודם לכן לישראל מי מהם יפטרנה בגט היבם או הישראל שקדשה תחלה נימא ליה שיגרשנה על מי מהם מוטל החיוב לגרש ולהתר ספק זה טרם כל אקדים דמאי דאמור רבנן דאם נתקדשה לישראל תחלוץ מוכח מזה דהקידושין תלוין ועומדין עד שיחלוץ היבם וכל עוד שלא חלץ לה אסירא לישראל אף שקידשה משום סברת רשב"ג דס"ל דכל שלא שהה ל' יום ספיקא הוי ואפשר שולד מעליא הוא או לא והואיל וכן כל עוד שלא חלץ לה קידושין קידושי ספק נינהו ולאו קידושין גמורים ומאחר דדיינינן להו כקידושי ספק נ"ל לדון בנ"ד דהלכה ונתיבמה דתצא מזה ומזה ואסירא לתרויהו, ומדמינן לה לההיא דאמרינן בגיטין פ' המגרש אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקדשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו הדבר על בוריו והודיעוני וכו' לא מצאו הדבר על בוריו מהו אמר ר' הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא, מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין. ופירש"י אתי למימר מחזיר גרושתו דאמרי ע"י שגרשה ראשון תחלה קדשה שני ועכשיו חוזר ומחזירה ע"כ. וכן פסקו כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש והר"מ פ"ט והטור א"ה סי' מ"ו כהך אוקמתא דמגרש ראשון ונושא שני ולא ההפך יע"ש. ולכאורה היה נראה ג"כ בנ"ד דיגרש הישראל ותשאר עם היבם ולא ההפך כדי שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין.
אכן אחרי ראותי דברי הטור סי' הנז' שכתב וז"ל ודוקא שקדשה השני ולא כנסה אבל אם כנסה אסורה לו אחר שגירשה הראשון שכיון שמצריכין אותה גט מראשון הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצא שבא עליה השני בזנות ואסורה עליו עולמית וכתב מרן שפשוט הוא וכן פסק בשולחנו הטהור סי' מ"ו יע"ש. ומדברי הטור הללו יצא לידון מוהריק"ו שורש פ"ד שנשאל על אודות אשה א' שקדשה ראובן בתאנה והיא קבלתה בשתיקה ואכלתה ובאו לפני המורה והתיר האשה בלא גט והלכה ונשאת לאחר העלה מוהריק"ו התשו' וז"ל מכל הני טעמי נ"ל דבר פשוט הוא דיש לחוש להני קידושי דתאנה אחת ואם נבעלה לשני פשיטא דתצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכו' ואל יטעה אדם במ"ש בטור א"ה סי' ל"א קדשה בדבר שאין בו שוה פרוטה הרי אלו ספק קידושין ואם קדשה אחר וכו' יגרש ראשון ונושא שני דפשיטה דהתם איירי כשאין שם אלא קידושין אבל היכא שבא עליה השני טרם גירושי הראשון הרי נאסרה על הראשון מספק כדין אשת איש שזינתה תחתיו וכשם שנאסרה לבעל נאסרה לבועל וכו' והביא ראיה מדברי הטור הנז"ל שכתב אבל אם כנסה אסורה לו יע"ש, גם מרן הב"י א"ה סי' ל"א הביא דברי מוהריק"ו הנז' יע"ש. ובשולחנו הטהור העתיק דבריו הרב המפ"ה יע"ש. והגם שמרן בשולחנו לא הביא דברי מוהריק"ו ז"ל נ"ל דלא הוצרך להביאם להיותם דברים פשוטים. ועוד נ"ל שהדברים ברורים מאליהם שדעתו כמוהריק"ו ממ"ש וי"א שאם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר והיא ס' הרמ"א המוזכרת בטור כאשר יראה הרואה. וממה שהביאה בשם י"א אלמא דסברתו היא בסתם דהולד נמי פסול כ"ז שלא גירש ראשון והטעם ודאי דהואיל ונבעלה קודם הגירושין מלבד דאסירא עלויה גם הולד פסול וזה ברור. גם הרא"ש כלל לו' סי' י' על ראובן שגירש את אשתו ואחר כך נתיחדה עמו בעדים ואח"כ הלכה מן העיר וקבלה קידושין משמעון והיא פילגשו והשיב דמן הדין בעיא גיטה מן הראשון והלכך השני שנתקדשה לו לשם פילגש קודם שיגרשנה הראשון ושהתה עמו לשם פילגש בודאי בא עליה ונאסרה עליו כיון שהיא אשה משום יחוד של ראשון וצריכה גט משניהם ואסורה לשניהם עכ"ל. ועיין במוהרדב"ז במודפסות סי' רצ"ה דמתבאר מדבריו דכל שנשאת תצא מזה ומזה ואפי' שהיה בהוראת חכם שהורה לה להתיר אפ"ה צריכה גט מזה ומזה, וזה מסכים הולך לס' מוהריק"ו בסי' הנז"ל דהעלה דאפי' דהאשה נשאת עפ"י הוראת חכם כיון שהיתה הוראה בטעות אין זה אונס והלכך תצא מזה ומזה ונסתייע מהסוגייא דפ' האשה רבה יע"ש. ואיברא שראיתי להרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ט הביאה מרן הב"י סס"י י"ז על אשה שנתן לה המשודך טבעת וחשבה שלא היו קידושין והלכה ונשאת והשיב שאשה זו מקודשת גמורה לראשון ותצא מזה ומזה וא"ת אנוסא היא שלא ידעה שתהא אסורה להנשא, הא ליתא דהו"ל למידק. וא"ת מיכל איך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה וכו' עד א"נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתו אמלוה ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה באונס הוא עכ"ל, הנך רואה שדברי מוהריק"ו והרדב"ז הם נגד דברי הרשב"א וכבר נתעורר ע"ז הרב כנה"ג בא"ה בהגהתו לטור א"ה סי' י"ז דף נ"א אות תקצ"ט האריך הרחיב למעניתו להסכים דעת הרשב"א עם דעת מוהריק"ו וגם שם אות ת"ר הסכים דעת הרדב"ז בתשו' סי' ל"ט עם דעת הרשב"א אכן הך תשו' דסי' רצ"ה לא הזכירה, ונ"ל להסכימה לדעת הרשב"א דשאני בנדון הרדב"ז דלא חשיב אונס הוראת החכם. משום דהתם המורה לא טעה בדין דהוראתו נכונה היתה אילו לא היה שם יבם וכששאלו למורה לא סיימוה קמיה שהיה לו יבם ולכן הוראתו נכונה היא אך האשה ששאלה הדין מאת המורה העלימה ממנו שהיה לה יבם ונמצא שהיא גרמה להטעות לדיין להורות שלא כדין מסיבתה ולכן כל כי הא פשיטא דלא חשבינן ליה אונס להתירה משא"כ במיכל שב"ד של שאול טעו בעיקר הדין וטעו בהוראה והילכך חשיב ליה שפיר אונס כנ"ל ברור.
כלל העולה מזה שדעת כל המורים היא שכל שהלכה וניסת קודם שנתגרשה מן הראשון דתצא מזה ומזה וכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל, וגדולה מזו העלה מוהרש"ך ח"א סי' נ"ב דאף שלא נבעלה לשני אלא שנתיחדה עם השני דאסורה לזה ולזה יע"ש. והנה כי כן בנ"ד שנתקדשה לישראל והוה בעיא חליצה כדי להתירה לו וכל עוד שלא חלץ לה הוא בעיא גיטה מהיש' והיא הלכה ונתיבמה ליבם דהדבר פשוט דאסירה לתרויהו ותצא מזה ומזה וכל הדברים האלו בה כנלע"ד פשוט להלכה ולמעשה לס' הרמ"ה.
אך אמנה נסתפקתי באשה זו שנתקדשה לישראל דמדינא בעיא חליצה להתירה לו. וקודם שחלץ לה יבמה מת הישראל שקדשה והיה לו אח ונשארה זקוקה לו מה דינה אם מותרת להתיבם לשני אחר שיחלוץ הראשון או אם נאמר דהואיל ולא חלץ לה היבם הראשון אין עליה. שום זיקה לשני, עיין טא"ה סוף סי' מ"ד.
[א"ה ע"כ נמצא וחבל על דאבדין].
ישראל מאיר מזרחי.