שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי
אבן העזר · סימן ד
דין שומרת יבם.
נדרשתי לדעת על עסקי שומרת יבם שהלכה לעיר אחרת וחלצה מן היבם וחזרה ולא הביאה עמה שטר ראיה על חליצתה רק שהיא אומרת שנחלצה ויש עמה אשה אחרת שמעידה שראתה אותה כשחלצה. וכן יש איש אחד שמעיד ששמע מפי החולץ שהגיד לו שחלץ לזקוקתו אבל, הוא לא ראה החליצה אם יספיק זה להתירה לינשא לזר או לא. ושכמ"ה.
תשובה הנה בענין זה לא שמענו כיוצא בה שמעינן לרבנן קשישי עמודי ההוראה בהסכמה עלו הרי"ף והרמב"ם רוב בנין ורוב מנין, דנאמן עד אחד להתיר יבמה לשוק וכדעת רבא ורב ששת לכמ"ש מרן ב"י א"ה סי' קנ"ח ולא נמצא חולק בזה זולתי הרא"ש ורבינו ירוחם שנטו להחמיר. ומרן ז"ל שם בשולחנו הטהור סעיף ג' פסק כדעת הרי"ף והר"מ ז"ל ואפי' עד מפי עד ועבד ושפחה או אשה או גוי מל"ת נאמנין והגם דמור"ם במפ"ה שם הביא י"א דאין עד אחד נאמן מ"מ כמה פוסקים מקילין לעת הדחק ובמקום עיגון כמ"ש בס' בית שמואל שם ס"ק ב'. והיא בעצמה ג"כ נאמנת דכשם שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא כך נאמנת לומר מת בעלי שאתיבם כמ"ש מרן ז"ל בשולחנו סי' קנ"ח. מיהו אשכחן דהיא אינה נאמנת לומר מת יבמי כמ"ש הר"מ פ"ג מה' יבום דין י"א ז"ל אעפ"י שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה ע"כ. דון מינה לנ"ד מק"ו שאינה נאמנת לומר חלץ לה יבמה דהשתא ומה אם באשה שנאמנת לומר מת בעלה ותנשא אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי, כ"ש באשה שאינה נאמנת לומר גרשני בעלי כמ"ש ריש פי"ב מה' גירושי דמאחר דהוחזקה אשת איש אינה נאמנת על פיה, והואיל וכן הוא הדין והוא הטעם דאינה נאמנת לומר חלץ לי יבמי הואיל ויש לה חזקת זקוקה ליבם וק"ו הדברים כאמור.
איברא דראיתי למוהר"י מינץ סי' י"ד שכתב דבזמן הזה דמצות חליצה קודמת דיכולה להעיד שחלץ לה יבמה דלא שייך טעמא דסניא ליה יע"ש. ורואה אנכי דזה אינו לדעת הרא"ש דנקט דטעמא דלא מהימנא לומר מת יבמי היינו משום דזימנין דסניא ליה ושפיר. אמנם לטעמו של הר"מ דנקט מטעם שהוא איסור לאו ושמא יהא קל בעיניה ולפי זה גם בחליצה הוא הדין והוא הטעם דלא מהימנא מהך טעמא גופיה.
ואת זה ראיתי שהקשה הח' השלם הדיין המצויין כמה"ר יהודה נבון הי' תרי פסקי הרא"ש אהדדי דבענין עד א' ביבמה שהעלו הרי"ף והר"מ דמהימן והרא"ש ז"ל חלק עליו וס"ל דאין עד אחד נאמן ביבמה דחיישי' לשמא סנייא ליה ליבם ולא דייקא ואמטו להכי פסק דאיהי לא מהימנא ולא עד א' נאמן וכ"כ בטא"ה סי' קנ"ח בשם אביו הרא"ש יע"ש. וקשה עליו מההיא דפסק הרא"ש בפ' החולץ דאפי' ע"א וקרוב ואשה נאמנין להעיד שזה היבם הוא אחי המת וכך פסק בטא"ה סי' קס"ט יע"ש. ואמאי הכשיר ליחוש דילמא היבמה סניא ליה ליבם העיקרי ואין זה היבם שהעיד עליו אלא דמשנאתה ליבם העיקרי ניחא לה במ"ש שזהו היבם כדי להפטר מן היבם העיקרי. ולעולם דשקר ענה וא"כ אמאי מהמנינן לעד אחד ואפי' קרוב ואפי' אשה דנמצאו תרי פסקי הרא"ש דפלגן בהדייהו, והוא תירץ לזה דיש לחלק ביניהם דבשלמא התם דבחזקת איסור לשוק עומדת וזקוקה ליבם והעד מעיד שמת היבם ובא להוציאה מחזקתה ולהתירה לעלמא בההיא פסק הרא"ש דאין עד א' מהימן מטעם דחיישי' דסניא ליה כיון שהעד מעיד לסתור החזקה שהיתה בחזקת זקוקה ליבם. משא"כ בההיא דהיכר היבם שאין העדות סותר החזקה שהיה לה בחזקת זקוקה ליבם דאדרבא גם העדות מסייע לחזקה דבחזקת זקוקה ליבם קימא רק שמעיד שהוא אחוהי דמיתנא ושזאת היא יבמתו הילכך כל שאינו סותר החזקה מהימן עד אחד ואפי' עבד ושפחה ואשה זת"ד. ולדידי לא קשיא כלל דבהדיא אמרו בההיא דפ' החולץ דטעמא דעד אחד ואפי' אשה מהמני משום דגילוי מלתא בעלמא הוא וכתב הרא"ש עלה דהיינו טעמא משום דלאו אמילתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דהאי גברא הוא פלוני והאי איתתא היא פלניתא, ביאור הדברים דבשלמא אם היו באים לאוסרה לעלמא לומר שזהו אחיו של המת דאנן לא הוינא ידעי דאית ליה אח זולתי על פי עדותם אז ודאי דחד לא מהימן ובעינא תרי גברי כשירי אמנם ההיא מיירי בדהוחזק לן דאית אחי למת ובלאו הכי תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב ועדות זה אינו אלא גילוי מלתא בעלמא הילכך מהימן ע"א ואפי' פסולין, וכן כתב במרדכי פ' מצות חליצה וז"ל ואישתמודענוהי דפ' החולץ התם גילוי מלתא בעלמא הוא דבלאו הכי תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב והביא קרובים לעדות הא לא הוי גילוי מלתא וכו' פי' ובעינן שני עדים כשרים יע"ש. והן הן דברי הרא"ש הנז' אמטו להכי מהימני אפי' פסולים, משא"כ התם דהוי עדות גמורה דבאו להתירה לעלמא ע"י מיתת היבם הילכך העלה הרא"ש דעד א' לא מהימן מטעם דחיישי' דזמנין דסניא ליה כנ"ל חילוק ברור ביניהם.
אמור מעתה דבנ"ד שבזמן היותה בעיר הוחזקה לשומרת יבם אין להאמינה על פיה במה שאומרת שחלץ לה יבמה בעיר אחרת וגם אין עד א' מהימן בה דהואיל ובחזקת איסור לשוק היתה עומדת אין להתירה רק בשטר ראיה ובעדים גמורים.
ואם לחשך אדם לומר דאדרבא ממקום שבאת משם ראיה להכשיר בנ"ד עדות אשה ועד אחד וכל הפסולים. שהרי בפ' החולץ דף ל"ט אההיא דגיטא דחליצה דכותבין ואשתמודענוהי דאחוה דמיתנא מאבא ניהו, אמרו עלה פליגי רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה והלכתא גילוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. הרי דכל היכא דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא כשר אפי' קרוב אפי' אשה. וכיון שכן אף הכא בנ"ד דב"ד שבעיר אחרת חלצו לה כראוי. והעדים אינם אלא לגילוי מלתא יש להכשיר עד אחד ואפי' קרוב ואשה.
אף אתה אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן ולא חש לקמחיה דמכאן ראיה לדון דלא מהימנא בלתי עדים. ולהודיעך קושט אמרי אמת ראיתי לברר הדברים ואציגם לפניך. דע דהרא"ש ז"ל כתב דטעמא דמהימני משום דלאו אמילתא דאיסורא ולא אממונא קמסהדי אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דהאי גברא הוא פלוני וכו' כאשר הזכרנוהו לעיל. וכמו כן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות פ' החולץ דאפי' קרוב ואפי' אשה מהימני דלאו אמלתא דאיסורה קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו דהדין נינהו גברא פלן והא ניהי אתתא פלניתא וכיון דמודעי לוה הכי אתחזק גביה דההוא סהדא ושרי ליה לסהדא למסמך אפומיה ולמסהד עלויה דההוא גברא בין לענין איסורא בין לענין ממונא וכו' יע"ש.
ומדברי הרי"ף הללו נלע"ד למפשט ספק שנסתפק הרב הגדול כמהר"ר יעקב אלפנדרי בס' מוצל מאש אשר הודפס מחדש בס' הנכבד לכמוהר"ר יוסף קצבי ז"ל בסי' ט' ז"ל יש להסתפק ראובן ושמעון שהיה להם דין אחד וכפי טענותיהם היה תלוי אותו דין רך משל שאם היה לוי חי באותו זמן שטוען זה זכה ראובן בדינו ואם היה מת זכה שמעון ובאו עדים והעידו שהיה חי ועשו מעשה ב"ד ונפסק הדין אחר זמן בה דין אחר כיוצא בזה שהיה תלוי אם היה לוי חי ובא ראובן להוציא מעשה ב"ד הזה שכתוב בו שהיה חי והעדים הם קרובים לזה מהו וכו' עד ואף את"ל דאף בכה"ג קרוב פסול כיון שתלוי הדין בו בכה"ג שכבר העידו על דין אחר שלא היו קרובים לו וכו' מהו יע"ש שהניח הדבר בצ"ע. ולפי דברי הרי"ף הנז' כל דמפשטה ספיקיה דפשיטא דיש להכשיר על פי המעשה ב"ד הראשון כיון דאתחזק בבי דינא שהיה לוי חי וק"ו הדברים דהשתא ומה התם דעקר ההכרה היתה ע"י פסולים לעדות ועכ"ז אחרי אשר הוחזק כן בפני ב"ד שרי להעיד אח"כ בין לענין איסור בין לענין ממון. כ"ש הכא דעקר העדות הראשון היה בכשרים ונעשה מעשה ב"ד בזה דודאי דע"י מעשה ב"ד הראשון עבדינן עובדא להכשיר במעשה השני עפ"י מאי דהוחזק בב"ד במעשה הראשון כנ"ל לדון ולפשוט הספק ההוא.
תבנא לדיננא בההיא דכתבו הרי"ף והרא"ש דטעמא דהכרה דמהימן עד אחד ואפי' קרוב ופסול משום דלאו אמלתא דאיסורא ולא אממונא קא מסהדי אלא גילוי מלתא בעלמא הוא ואחזה מראות אלקים בס' מכתב לאליהו סי' ל"ה דף ס"ו עמד על זה וז"ל ולכאורה אין דבריו ז"ל מובנים דאיך קאמר דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי הרי אם אינו אמת דההיא אחוה דמיתנא הוא אין כאן חליצה ונמצאת יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה וכו' והוא ז"ל נדחק לפרש שדברי הרי"ף הם דברי הר"מ שחילק בין עדות דהכרה לעדות שבגוף המעשה כגון פלוני הרג או לוה דהתם אין אותו המעשה אלא לשעתו ואם אינו אמת אינו עומד להגלות דמאי דהוה הוה ברם עדות דהכרה הוא בדבר שעומד והולך לעולם והוי עשוי להגלות והיינו דקאמר דלאו אמלתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא כלומר אינן מעידין שעשה שום איסור או שלוה שום ממון שהו מעשה לשעתו ואינו עומד להגלות אלא גילוי מלתא בעלמא הוא דמגלו לן דהדין גברא הוא פלן והוא דבר עומד לעולם שנוכל לעמוד על אמיתתו בכל עת שנרצה וכו' יע"ש. ותמה עליו כמהר"י נבון שזה הפך דברי הנ"י בפ' מצות חליצה אההיא דאסיקנא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין. והקשה הנ"י דלמה בעי הכרה מאי שנא מההיא דפ' האומר דתנן קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן ליתן גט דאין אדם חוטא ולא לו. ותירץ דשאני התם דליכא למיחש למידי וכו' משא"כ ביבם דאין יכול לקלקלה דכשיבא ויאמר אני הוא מימר אמרי הוא בעצמו הנחלץ או אח אחר היה לו שחלץ הילכך חוששין שמא כיון אחד מן העדים כדי לפוטרה ושישאינה במקום אחר וכו' יע"ש. ואם כדברי הרב יקשה דהא הואיל והוא דבר העשוי להגלות לעולם שנוכל לעמוד על אמיתתו בלתי העדאתם אם כן איך יאמרו שהוא בעצמו הנחלץ או אח אחר היה לו שחלץ הלא הוא דבר העשוי להגלות וידוע לכל מי היה החולץ אם הוא אחיו של המת או אחר זהו תורף תמיהתו יצ"ו.
ואני בעניי גברא חזינא תיובתא לא חזינא דמה לו להתלונן על דברי כמוהר"א אלפאנדרי ז"ל שדבריו תלמוד ערוך בפ' החולץ שהעלו בהכרה אפי' ע"י קרוב ופסול כשר מ"ט גילוי מלתא בעלמא הוא. ותיקשי ליה על דברי הנמק"י מהש"ס דמאחר דהכשירו הפסולין משום מלתא דעבידא לאיגלויי היא א"כ איך כתב הנמק"י דלא מצי לקלקלה משום דמימר אמרי הוא בעצמו הנחלץ וכו' הלא מלתא דעבידא לאיגלויי היא. אלא ודאי על כרחין לומר דהתם איירי אחר שהתקינו דאין חולצין אלא אם כן מכירין דאחרי קבלת העדות אפי' מן הפסולין ודאי דב"ד מכירין בטביעות עין מי הוא הנחלץ ואחרי הכרתן תו לא ליכא למיחש שיאמרו שהיא בעצמו הנחלץ או אח אחר היה לו שחלץ דודאי דבית דין ידעי ומכירין. אך דברי הנמק"י הם אילו לא הוה בעינן מכירין דעל זה בא לתרץ ותירץ שפיר דאילו לא היו מכירין איכא למיחש לשמא יאמרו הוא בעצמו הנחלץ או אח אחר היה לו שחלץ כיון שחולצין אעפ"י שאין מכירין ואין מי שיכחיש אותם וזה ברור ובזה אין שום קושי כלל ועקר על דברי כמוהר"א אלפאנדרי כי החילוק ברור לעין כל דאחרי שהתקינו דאין חולצין אא"כ מכירין אפי' אם ילך למקום אחר חוקרין ודורשין במקום שחלצו לה לדיעה אם כנים הדברים ולא מצו אמרו אח אחר היה לו או הוא בעצמו הנחלץ וזה ברור שאין מדברי הנמק"י שום סתירה כלל כדבר האמור.
אמנם לעקר התמיהה שתמה כמוהר"א אלפנדארי על דברי הרי"ף הנז' אחרי ראותי דברי הריב"ש בסי' קפ"ב שכתב על דברי הרי"ף הנז' וז"ל ואני אומר שלפי לשון הרי"ף ז"ל נראה שאין אשה וקרוב נאמנין לומר זה אחיו של פלוני כשמעידין כן בממון או באיסור בשעת מעשה ומשנה שלימה שנינו וכו' אלא שאם אמרו כן קידם מעשה שאין מעידין לה על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ויכולים העדים או הדיינים לומר בלשונם ואשתמודענוהי וכו' כיון שכבר הוחזק על פיהם קודם מעשה עכ"ל יע"ש, ומעתה אזדא לה תמיהת כמוהר"א אלפאנדרי הנז"ל ודברי הריב"ש הנז' הביאם מרן הב"י בט"אה סי' קנ"ז ושכן כתבו בהגהות מיימוניות פ"ד יע"ש ועפ"י, זה הותרה גם התמיהה שתמה כמהר"י נבון על תרי פסקי הרא"ש אהדדי הזכרנום לעיל דמ"ש הרא"ש בפ' החולץ בענין הכרה דאפי' קרוב או פסול מהני היינו משום דלאו אממונא ולאו אאיסורא כלומר שאינם מעידים, בשעת מעשה אלא שלא בשעת מעשה וגילוי מלתא בעלמא הוא שאנו סומכין על החזקה שאמרו שלא בשעת מעשה, ומאחר שאינו מכח שבאין להעיד הוא דסמכינן עלייהו אלא משום גילוי מלתא הילכך פסק הרא"ש להקל וזה ברור שהוא הולך בכל פסקיו אחר פסקי הרי"ף כנודע זולתי בההיא דעד אחד ביבמה להתירה לעלמא שנטה דעתו להחמיר שלא כדעת הרי"ף מטעם דזימנין דסנייא ליה ודוק.
המורם מזה הוא שדעת הרי"ף ז"ל שלא הכשירו בעדות פסולים בההיא דהכרה אלא דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה לא מהימנינן להו. אלא שכתב הרי"ף שאחד שהוחזק כן יכולין להעיד השומעין על זה היבם בין לענין איסור בין לענין ממון שכתב וז"ל וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גבי ההוא סהדא מפומא דהאי קרוב ומפומא דהאי אתתא דהאי ניהו פלניא וכו' הלכך שרי ליה לסהדא למסהד עלויא דההוא גברא או עלה דההיא אתתא בין לענין איסורא בין לענין ממונא וכו' יע"ש.
מיהו מדברי הר"מ ספ"ד מה' יבום לפי הגירסא שהביא הריב"ש בסי' קנ"ה ז"ל אפי' עבד ושפחה או קטן וכו' נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתי וחולצין על פיהם וכן בשאר עדויות של תורה בין בעדות ממון בין בעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם כענין שביארנו בה' גירושין ע"כ. ומדברי הר"מ הללו למד החכם שכנגדו להכשיר עדות עד אחד ואפילו פסולין בין לממון בין לאסור במלתא דעבידא לאיגלויי והריב"ש ז"ל חלק עליו שאין כל מלתא דעבידא לאיגלויי שוין כי יש דבר שהוא בר לגלויי דבר מפורסם לכל ועתיד לגלויי בודאי בקרוב כההיא דקדשו ב"ד את החדש שנאמן עד אחד וכן שטרא פרסאה דמקרינן ליה לשני גויים זה שלא בפני זה ומגבינן ביה מבני חרי לפי שזה דבר שלא ישקרו בו מפני שרבים יודעים הלשון וכן בבדיקת סימני נערה שנבדקת על פי נשים וכו' וכן זה אחיו של פלוני וזו יבמתו שדבר זה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא כבר מוחזק כן בעיר ע"כ. נראה מזה דס"ל להריב"ש בעד הר"מ דאפילו בשעת מעשה מכשרינן להו להעיד משום דהוי מלתא דעבידה לאיגלויי וזה שלא כדעת הרי"ף ז"ל וחלוקים הם וזה ברור.
ובכן קשיא לי על דברי מוהרח"ש בקונט' העיגונא דף א' ע"ג שחלק על מוהרשד"ם ז"ל וכתב שעקר הנוסחא האמיתית בדברי הר"מ היא כמו שהביא הריב"ש וכן בשאר עדויות של תורה וכן יראה שהיא נוסחת הרב המגיד שכתב וז"ל אפי' עבד וכו' בפ' החולץ וכו' ומ"ש רבינו בעדות של ממון מבואר בהלכות שם ובהדיא כתב הרי"ף בפ' החולץ דמהניא גילוי מלתא בממון וכו' וז"ל וכיון דקי"ל דאשתמודענוהי וכו' וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גבי ההוא סהדא מפומא דהאי קרוב וכו' הלכך שרי ליה לסהדא למסהד עלויא דההוא גברא וכו' בין לענין איסורא וכו' יע"ש, ואני לא ידעתי דהיאך השוה דברי הר"מ לדברי הרי"ף מאחר שחלוקים הם ולא יכונו יחד דאילו לדעת הר"מ אפי' בשעת מעשה מכשיר בין לענין איסור בין לממון מטעם דעבידא לאיגלויי, ואילו לדעת הרי"ף אינו כן דלא הכשיר אלא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה לא אלא שכתב דאחר שהוחזק מפי קרוב שזה הוא אחיו של מת אחרי החזקה שרי ליה לסהדא לאסהודי עלויה בין לענין ממון בין לענין איסור. וא"כ אין מוהרח"ש השוה דעת הר"מ והרי"ף אהדדי ולדעתי לא יכונו יחד דחלוקים הם. סוף דבר לא יכולתי להלום דברי מוהרח"ש בזה וצל"ת דמאחר שראה דברי הריב"ש דסי' קנ"ה איך לא שלטו עיניו במ"ש הריב"ש בסי' קפ"ב בעד הרי"ף דמשם באר"ה כי חלוקים הם.
ומ"מ ממה שכתב הריב"ש בסי' קנ"ה בעד הר"מ למדנו שדעת הר"מ להכשיר בעדות איסור או ממון עפ"י הפסולים במלתא דעבידא לאיגלויי. והוא חלוק על הרי"ף דהרי"ף לא הכשיר אלא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה לא כמ"ש הריב"ש בסי' קפ"ב (דלא הכשיר עדות פסולים אלא שלא בשעת מעשה, וכתב על זהומ"מ קשיא לי בדברי הריב"ש למה לא הביא דברי הר"מ) ולפ"ז אזדא לה התמיהה שתמה כמוהר"א אביוב הובאו דבריו בתשו' מוהרשד"ם לא"ה סי' רל"ט שהביא מ"ש הריב"ש בסי' קפ"ב דלא הכשיר עדות פסולים אלא שלא בשעת מעשה וכתב על זה ומ"מ קשיא לי בדברי הריב"ש למה הביא דברי הר"מ בפ"ד שכתב סתם שאפי' קרוב ועבד ואשה נאמנין ולא חילק בין שעת מעשה לקודם מעשה ולדידי חזי לי דאין ספק דאשתמטתיה דברי הריב"ש דסי' קנ"ה שהביא דברי הר"מ הנז' ומתוך מ"ש הריב"ש שם אזדו להו כל שאר תמיהות שתמה כמוהר"א אביוב דאיך אפשר שעבד וקרוב יהיה נאמן בשעת מעשה והא תנן בהדיא האומר זה אחי אינו נאמן ולפי דברי הריב"ש דסי' קנ"ה אין תימא שהרי כתב דלאו לגמרי אמרו במלתא דעבידא לגילויי דנאמנין אלא דוקא בעדות דהכרה ודומיהן שמיד עביד לגלויי דהשתא ודאי דבשאר עדות ממון ודאי דלא אמר דמהימני והוא ברור לעין כל ודוק.
ברם פש גבן לבאר מ"ש מוהרשד"ם בסי' רל"ט על דברי כמוהר"א אביוב וז"ל והחילוק שכתב הריב"ש בשם רב אלפס ז"ל בין העיד בשעת מעשה לשלא בשעת מעשה הוא חילוק אמיתי איני חושב יחלוק שום אדם עליו כי הוא תלמוד ערוך ביבמות פ' הערל אמר רבא שחגר חרבו כישמעאלי ואמר כל שאינו שומע הלכה זו וכו' ופריך ומי מהימן והאמ"ר אבא אמר רב כל ת"ח שמורוה הלכה ובא קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ומשני שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים. וכתבו התו' קודם מעשה וכו' היינו דוקא דהוא עצמו נוגע בדבר כגון יתרא וכו' והיו צריכים הם לאותו עדות אבל אין צריכין שומעין לו אף על פי שלא אמרה אלא בשעת מעשה א"כ נמצינו למדים שחילוק זה אמיתי אי אפשר לחלוק עליו עכ"ד מוהרשד"ם יע"ש. ואין ספק בכונת דבריו דכי היכי דבנוגע לעדות שהוא בכלל הפסולים להעיד חילקו ש"ס בין שעת מעשה לשלא בשעת מעשה. הכי נמי בעדות קרוב ואשה ועבד ושפחה שהם בכלל פסולים לעדות שבכל מקום שנאמר דהוכשרו להעיד כגון בעדות דהכרה ודומיהן יש לנו לדון כמו כן דלא מהני אלא דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה לא כנ"ל ביאור דבריו ודוק, ואל יקשה עליך לדעת הר"מ דהכשיר בין לעדות ממון או איסור אפי' בשעת מעשה דנמצא הסוגיא זו מנגדתו. דילע"ד דאדרבא מסוגיא זו יש סעד לס' הר"מ שהכשיר בעדות פסולים במלתא דעבידא לאיגלויי אפי' בשעת מעשה. שהרי כשהקשו בהערל ומי מהימן וכו' תירצו שאני הכא דשמואל ובית דינו קיים. ופירש"י ומלתא דעבידא לאגלויי היא ולח משקרי דמרתת יע"ש, הרי דהימנוהו ליתרא בשעת מעשה אפי' שהיה נוגע בדבר מטעם מלתא דעבידא לאיגלויי. מכאן ראיה לדינו של הר"מ שהכשיר לפסולים להעיד אפי' בשעת מעשה בין בממון בין באיסור מאחר דעבידא לאיגלויי מיד ודוק, וכי תימא דלדעת הרי"ף בעדות דהכרה למה לא הכשיר אלא שלא בשעת מעשה, הרי מהסוגייא הנז' נר' אדרבא דמכשרינן אפי' בשעת מעשה במלתא דעבידא לאיגלויי הא לא קשיא כלל דהרי"ף ז"ל לא חשיב הא מלתא דעבידא לגלויי כלל ואמטו להכי לא הכשיר אלא שלא בשעת מעשה וחלוק הוא על הר"מ כדבר האמור
ומאחר עלות הדברים הללו הנאמרים באמת תבנא לדיננא לנ"ד דאין להאמין האשה או אפי' עד אחד בנ"ד משום מלתא דעבידא לאיגלויי דלא מיבעיא לדעת הרי"ף ז"ל כפי מ"ש הריב"ש ז"ל בעדו דלא הכשיר הרי"ף אלא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה לא וכמו שהביא ראיה מוהרשד"ם לחילוק זה מהסוגיא דהערל כנז"ל, דודאי לדעת זה גם בנ"ד אין להכשיר עדות האשה כיון דהוי בשעת מעשה אין להאמינה כלל ומכ"ש בעד ששמע מפי החולץ שחלץ לה דודאי אין להכשירו כיון דהוי עד אחד ומפי השמועה ואינו עד ראיה דודאי הרי הוא בטל ומבוטל ואין בו ממש. אלא אפי' לדעת החולקים וס"ל דמכשרינן עבד ושפחה אפי' בשעת מעשה ואפי' באיסור וממון כיון שהוא מלתא דעבידא לגלויי כמ"ש הר"מ אעפ"י כן הרי הריב"ש ז"ל בסי' קנ"ה גילה לנו שאין כל דבר עשוי להגלות שוין בגדר אחד דלא מכשיר הר"מ אלא דוקא בדבר שהוא מפורסם ועתיד ליגלות מיד בודאי כההיא דקידוש החדש ושטרא פרסאה וכן זה אחיו של פלוני וזו יבמתו שדבר זה כבר ידעו בו רבים ונוכל לחקור הדבר מיד כי אם אחיו הוא כבר מוחזק כן בעיר בהנהו ודומיהן מכשירינן עפ"י עד אחד וקרוב ופסול ובעידי מיתה שמעיד שמת בעלה התם כיון שאינו דבר מפורסם ואין בידינו לגלותו לא מהימנינן ליה אלא בהצטרפות טעם דדייקא ומנסבא יע"ש. והואיל וכן בנ"ד דאין הדבר ודאי עתיד להגלות ואינו מפורסם אצלינו, וגם טעמא דדייקא ומנסבא אינו כ"כ ברור דאדרבא איכא למימר זמנין דסנייא ליה ליבם דמטעם זה החמיר הרא"ש שלא להכשיר עד אחד ביבמה והגם דרבו החולקים עליו כנז"ל מ"מ מדי ספיקא לא נפקא וכיון שכן הדר דינא בנ"ד דלא חשיב דבר העשוי ליגלות בודאי ואין להכשיר עדות האשה ומכ"ש עדות האיש דהוי עד שמיעה ולא עד ראיה ודאי דאין בעדותו ממש להתירה לעלמא בלתי שני עדים שיעידו בדבר.
ובעמדי קורא ושונה בפרק זה הוגד לי מפי כתב יד קדוש מדבר ושמו לא נודע לי הוקשו בעיניו דברי הרא"ש אהדדי דבפ' גט פשוט בההוא עובדא דההיא תברא דהוה חתים עלה רבא בר רב חנן וכו' אמר אביי וכו' צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק וכתב הרא"ש שמעינן מינה דלהיכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ואפילו קרוב ואשה דמלתא דעבידא לאיגלויי היא מידי דהוה ביבם להכיר שהוא אחיו מן האב כ"כ בנמק"י שם בשם הרשב"א והריטב"א ודברי הרשב"א הם בתשו' סי' תרכ"ז יע"ש. והביא כל זה מרן הב"י בא"ה סי' ק"ך יע"ש. ותימא דבסי' קמ"א כתב הטור בא"ה ז"ל השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה עפ"י שני עדים שיעידו בפניו שהיא זאת אשתו ע"כ. וכתב מרן הב"י שכ"כ הרא"ש בפ' כל הגט בעובדא בההוא דשדר גט לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה זיל יהבא לאבא בר מניומי וכו' וכ"כ הרשב"א יע"ש. והתימא מבוארת דלמה הצריך שני עדים שיעידו לפניו הלא אפי' בעד אחד אפי' קרוב ואשה סגי וקושיא זו קשיא בין להרא"ש דידיה אדידיה בין להרשב"א. ואיברא דעפ"י תמיהא זו ניחא לי מה שתמה מרן הב"י בסי' ק"ך הנז' על הטור דלמה לא הביא הטור דברי הרא"ש שהכשיר בעד אחד ואפילו קרוב ואשה והניחו בתימא ולפי הדברים הנז' חדא קושיא מתרצן חבירתה די"ל דלפי שראה הטור דברי הרא"ש דפ' כל הגט דלא הכשיר אלא בשני עדים דחה דבריו שכתב בפ' גט פשוט מהלכה וסמך אההיא דפ' כל הגט להלכה ולמעשה ובזה הותרה תמיהת מרן מעל הטור ז"ל. ואל יקשה עליך שהרי הרא"ש הטעם שהכשיר בפ' גט פשוט אפילו אשה וקרוב דדימהו לההיא דיבם דמכשרינן בהיכר קרוב ופסול וכן פסק הטא"ה סי' קנ"ז וקס"ט דבהיכר יבם ויבמה סגי אפילו בעד אחד וקרוב ופסול וא"כ למה בהיכר איש ואשה לא פסק להכשיר בכל הני. הא לא קשיא דבשלמא בהיכר יבם שהוא תלמוד ערוך בהחולץ שאמרו דכשר פסק הטור כן אבל בשאר דוכתי לא והבו דלא להוסיף עלה כנ"ל בישוב דברי הטור.
אך חל עלינו חובת ביאור דעת הרא"ש והרשב"א דנר' דפלגן בהדייהו כנז' ונ"ל דההיא דמכשרי אפילו ע"י קרוב ואשה בהכרת איש ואשה מיירי בשמות בלבד דכבר מכירין גוף האיש ותוארו וכמו כן גוף האשה בצביונה וקומתה. רק שמם לחוד הוא דאין מכירין. אמטו להכי בהכרת שם איש ואשה סגי לן בעד אחד ואפי' בקרוב ואשה דמלתא דעבידא לאיגלויי היא וכן ההיא דיבום הוא שכבר מוחזק בעיר דהוא ניהו, אך קמי בי דינא אכתי לא אתחזק כל כי הא דאינו אלא גילויי מלתא בעלמא בהכרה כל דהוא כי הני סגי בעד אחד ואפילו בקרוב ואשה. משא"כ בההיא דהעושה שליח דאין השליח מכיר כלל לא תואר האשה ולה שמה וצריך היכר גמור בין בתואר ובין בשם הילכך לא סגי בעד אחד אלא בעינן שני עדים שיעידו לפניו שזו היא ויש קצת סעד לזה מדברי הרשב"א שהביא הרב המגיד פכ"ד דמלוה שכתב דבהכרת שמות סגי בעד אחד ואפי' ע"י קרוב ואשה אלא דאכתי אינו נוח לי, דהרואה יר' דעיקר דינא דהכרה דסגי ע"י קרוב למדוה מההיא עובדא דההוא תברא דפ' גט פשוט וההיא לא היה מכיר לא פרצוף ולא שם כמ"ש רב חנן אף אני אמרית דלא היא ואמרו לי דקט ועב קלה יע"ש ומשם מקור דין זה אלמא דבהיכר גמור מיירי והדרא תמיהת הסתירה לדוכתה והרציתי הדברים לרב אחי יצ"ו ההוא אמר דהחילוק ברור דמ"ש בסי' ק"ך מיירי דהאיש והאשה במקום כתיבת הגט הם עומדים גם שניהם והלכך בהכרת השם הכשירו ע"י קרוב ואשה דאינו אלא גילוי מלתא הואיל ותרויהו במקומן הם עומדים. משא"כ בההיא דהשולח גט ע"י שליח דהבעל במקום אחד והאשה המתגרשת במקום אחר ואיכא למיחש דלאו היא המתגרשת הילכך בעי דוקא העדאת עדים שיעידו לפניו דהיא היא ולא סגי בעד אחד כלל אלו דבריו יצ"ו, שוב מצאתי לתה"ד סי' רל"ח עמד על זה וישב. כן, ועיין בהראנ"ח ח"א סי' פ"ט, ובגט פשוט למוהר"מ חביב סי' ק"ך מה שהאריך בזה ומרן הב"י סי' ק"ך אחר שהביא דברי הרא"ש והרשב"א והנ"י והרב המגיד במ"ש דהכשירו בהכרה עפ"י עד אחד וקרוב ואשה כתב על זה וז"ל ומשמע מדבריהם דבין לענין איסור ובין לענין ממון קאמר דהא אמתני' קאי דמשוה גט לשובר וכו' וגם ההיא דיבמות איסורא הוא וסגי באשה או קרוב דמילתא דעבידה לאיגלויי הוא ע"כ, ואני תמה עליו דא"כ מהו זה שכתב הרא"ש בפ' החולץ בההיא דיבמות דטעם שהכשירו בקרוב ואשה משום דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא גילוי מלתא בעלמא הוא, והם דברי הרי"ף שהעתיק כמנהגו יע"ש. ואם כדברי רבינו הרי ההיא דיבמות כתב דהוי מלתא דאיסורא. ולדעתו קשין דברי הרא"ש דפ' החולץ הנז'. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דס"ל לרבינו שדברי הרא"ש דפ' החולץ הוא שהעתיק דברי הרי"ף כמנהגו וליה לא ס"ל כותיה אלא דאפי' דמעידין במלתא דאיסורא ממש מהני אפי' ע"י אשה וקרוב הואיל וגילוי מלתא בעלמא ופליג אדעת הרי"ף כן היה נ"ל לכאורה. ולא הונח לי דא"כ לא הו"ל להרא"ש להביא דברי הרי"ף סתמה ואם איתא דפליג עליה הו"ל לבאר ולגלות דעתו ולא הו"ל למסתם סתומי, ולכן נטיתי דעתי לדבר הזה באו' אחר והוא זה דהלא לעיל כתבנו מ"ש הריב"ש בכונת דברי הרי"ף דממ"ש דלאו אממונא ולאו לאיסורא וכו' זה יורה דאיירי כשאמרו כן שלא בשעת מעשה דוקא הוא דמהימני כנ"ז לעיל ומוהריב"ל בח"ב סי' מ"ט הראה פנים לדברי הריב"ש מדקדוק לשון הרי"ף שכתב בפ' החולץ וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גביה דההוא סהדא מפומא דהאי קרוב או מפומא דהאי אתתא דהאי ניהו פלניא וכו' הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עלה דההיא אתתא בין לענין איסורא ובין לענין ממונא וכו' והכונה לומר דהעד או העדים הבאים לפנינו ששמעו מפי הקרוב או מפי האשה דאינהו נינהו ומעידין למה ששמעו ומהני עדותן בין לממון בין לאיסור ומתוך הדברים הללו הוכיח בדעת הרי"ף כמ"ש הריב"ש דמיירי שהאשה והקרוב הם המדברים שלא בשעת מעשה זת"ד מוהריב"ל יע"ש. דבר הלמד מזה לפי פי' מוהריב"ל שפי' בדברי הרי"ף ז"ל דמהני העדאת עדים ששמעו מפי אשה או קרוב שזאת האשה וזאת היבמה להעיד עליהם בב"ד בין לענין איסור דהוא היבם ולהתירה בחליצה ובין לענין ממון להוריד ליבם בנכסי אחיו המת. והטעם דסמכינן אפומייהו דאשה או קרוב משום גילוי מלתא בעלמא הוא. ובזה נוחין דברי מרן הב"י הנז"ל שכתב בדעת הרא"ש והרשב"א והנלוים דמהני בהכרת איש ואשה בין בענין איסור בין בענין ממון כנז' שהכונה לומר שהשומעים מפיהם שזה האיש או האשה סומכין עליהם ומעידין השומעין עליהם בין לענין איסור בין לענין ממון הא ראיה מיבום דהוי דבר איסור ואפ"ה העדים ששמעו מפי האשה והקרוב דהוא אחוהי דמיתנא והיא היא היבמה מעידין על פיהם בין לענין איסור בין לענין ממון כדבר האמור ונמצא לפי זה שדעת מרן נוטה בפי' דברי הרי"ף כסברת מוהריב"ל שהבין כן בפי' דעת הרי"ף ז"ל.
ודרך אגב אמרתי לישב דברי הרי"ף בפ' החולץ במה שסיים אחר זה ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששה דחשדא לא מיבעי ליה לסהדא למסהד בין באיסור בין בממון עד דבדיק בהדי אחריני דאמרינן בגט פשוט ההוא תברא וכו' עד צ"מ לאו ארחיה למידק ואמרי' נמי אמר אביי האי צ"מ דאזיל לקדושי אתתא נדבר עם הארץ בהדיה דילמא מיחלפי ליה מיניה וכו', ואראה מראות אלקים למוהר"מ חביב בחיבורו לאבן העזר בס' גט פשוט סי' ק"ך ס"ק י"ד בפסקה המתחלת כתב הרי"ף בפ' החולץ וכו' הביא לשון הרי"ף הנז' ותמה עליו תרי תמיהי חדא דאיך חתם ר' ירמיה בההוא תברא דההיא אתתא על פי אשה או קרוב כיון דאיכא חשדא דאחלופי. שנית במ"ש הרי"ף עד דבדיק בהדיה אחריני דאם כונתו לומר דהיינו עפ"י שני עדים א"כ היאך מייתי ראיה מההיא דאמרו נדבר ע"ה בהדיה אלמא דבעם הארץ שמוליך עמו די וא"כ אין צריך שני עדים ודי בע"א וכיון דדי בעד אחד אפי' גבי צ"מ ותו ליכא למיחש דילמא מחלפה ליה מיניה מה לי אשה וקרוב דבכל דוכתא דאנו מכשירים עד אחד אנו מכשירים אשה וקרוב וע"כ דברי הרי"ף צ"ע עכ"ל יע"ש באורך.
ואני בעניי אחרי נשיקות עפרות זהב לו איני רואה שום קושי בדברי הרי"ף ואפרש שיחותי בע"ה. דלמה שתמה דאיך חתם ר' ירמיה בההוא תברא עפ"י אשה או קרוב. הנה רשב"ם ז"ל השמיענו פירוקא דהאי מלתא שכתב בפ' גט פשוט בעובדא דההוא תברא שפי' במ"ש אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא וכו' וז"ל אף אנא אמרי להו לסהדי החתומים עמי על השובר שאינה אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתיך עכ"ל, הודיענו בזה שמלבד חתימתו היו חתומים עוד עדים אחרים. והשתא נ"ל שבודאי, דע"י אשה או קרוב חתם הוא אך העיקר היה לפי שהיו עמו אנשים אחרים ואפשר שהיו עמי הארצות דדייקי בצורת הנשים וע"י שהם דייקי סמך וחתם לומר דהגם דאיהו צורבא מרבנן ולא דייק ודילמא אתו לאחלופי מ"מ העדים החתומים עמו דדייקי בה וידעי צורתה דהיא ניהי עליהו סמך ולכן חתם לסי' דאינהו דייקי בה וכן היה דאחר שאמר דלאו איהי אמרו לו עדים החתומים עמו דהיא ניהי ומיקש הוא דקשה ובגר לה קלה לו' שאתה לא דקדקת להיותך צורבא מרבנן אך אנו דקדקנו יפה והיא היא ולכן הודה לדבריהם ואמר והדין עמהם מאחר שהם דקדקו בצורתיך ולא אני. וזהו שכתב הרי"ף דהיכא דאיכא חששה דאחלופי לא מיבעי ליה לסהדי למסהד עפ"י האשה עד דבדיק בהדיה אחריני רצונו לומר שיהיו אחרים עמו עמי ארצות דבדקי בנשים ובצורתן, והביא ראיה לזה מההיא עובדא דתברא דלא חתם ר' ירמיה אם לא שהיו אחרים עמו דבקיאי ובדקי יפה טפי מיניה ובזה אין צריך שיהיו שנים אלא אפילו בעם הארץ אחד שיהיה עמו סגי כמ"ש נדבר עם הארץ בהדיה משום דבדיק ודוקא ע"י העם הארץ הוא דמהני אבל לא על פי אשה וקרוב משום דלא סמכינן עליהו דחיישי' לאחלופי ואין לסמוך עליהו כלל כנ"ל ביאור דברי הרי"ף דצדקו מאד וסרו מהר תלונות כמוהר"מ חביב ודוק. ואל יקשה עליך דנמצא דע"י עדים חתם ולא עפ"י אשה וקרוב וזה שלא כדברי הנ"י הא ליתא דלעולם בין ר' ירמיה בין שאר העדים חתמו ע"י העדאת אשה וקרוב שהעידו שזו היתה אשת פ' אך ר' ירמיה לא סמך עליהן בחתימתי זולתי על שאר העדים שנתנו טביעות עין באשה ההיא שהועד עליה אשה וקרוב דהיא היא והם דקדקו בצורתה ועליהו סמך ר' ירמיה דבקיאי בה ואורחיהו למידק וכדפי' ודוק.
זאת תורת העולה שהרי מצינו למוהריב"ל בתשו' הנז"ל מסיק דראוי להחמיר כסברת הריב"ש ושלא לסמוך אעדות אשה או קרוב אלא דוקא שלא בשעת מעשה ולא בשעת מעשה. והנה כי כן חזר הדין בנ"ד דהוי בשעת מעשה דמאן ספין ומאן רקיע למעבד עובדא הפך אבי התעודה אשר הורה זקן מוהריב"ל ז"ל שלא להקל בשעת מעשה ולכן ודאי דאין לסמוך בנ"ד אעדות אשה כלל, נוסף על זה דאפי' לדעת מרן לא הכשיר אלא בעדות דהכרה דסמכינן עליהו ואפי' דהוי איסור וממון, אבל בעדות כיוצא בנ"ד שבאה להתירה לעלמא אין לסמוך על אשה זולתי בעדות מיתה ובמקומות שהכשירו דוקא אבל בשאר עדיות לא דהיכא דאמור רבנן דסמכינן עליהו אמור והבו דלא להוסיף עליהו, וכטעמי תריצי דכתיבנא לעיל
עוד נלע"ד להביא ראיה לנ"ד שלא להכשיר כי אם דוקא ע"י שני עדים ואמינא לה מדתנן בפרק מצות חליצה דף ק"ד חלצה בשנים או בשלשה וכו' חליצתה פסולה ר"ש ור' יוחנן הסנדלר מכשירין ומעשה בא' שחלץ בינו לבינה בב"ה ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר ע"כ. ואני טרם אכלה לדבר למאי דאתינא עלה אציגה נא מאי דהוינא בה קט מזער. דרש"י ז"ל אמאי דתנן ור"ש מכשירין פירש ול"ג בשנים דהא בשנים עסוק ת"ק ע"כ, והתו' דף ק"ה ע"ב כתבו ר"ש ור' יוחנן מכשירין בשנים ולאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים עכ"ל יע"ש, והוינא בה לפירש"י דל"ג בשנים וכו' כנראה דס"ל דלא הכשירו ר"ש וריה"ס אלא דוקא בשנים ולא ביחיד. ויש לדקדק עליו מההיא דאמרו שם דף ק"ד ע"א רבא בר חייא עבד עובדא במוק ביחידי בלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעמיד כיחידאה וכו' ואמרי' דיחידי קשיא ליה היכי עביד ביחידי וכו' דתנן חלצה בשנים וכו' ורש"י ור"י מכשירין וכו' עד ואמר רב יוסף בר מניומי אין הלכה כאותו הזוג ע"כ, ואי כפי' רש"י דס"ל דלא הכשירו אלא בשנים ל"ל להקשות ממ"ש דאין הלכה כאותו הזוג דמשמע מינה דאי הלכה כאותו הזוג לא הוה קשיא ליה, והלא אפי' דתהוי הלכתא כותיהו תיקשי ליה דהרי הם לא הכשירו אלא דוקא בשנים ולא ביחיד לפי פירש"י ז"ל. ובשלמא לפי' התו' שכתבו דלאו דוקא שנים אלא אפי' ביחיד הכשירו, ניחא דהוצרך לומר דאין הלכה כאותו הזוג דכיון דלית הלכתא כותיהו איך עבד עובדא ביחיד דאי הוה הלכתא כותייהו הא לאו יחידאה היא. אבל לפרש"י קשיא כדכתיבנא. ולזה יש לישב לפירש"י דמאי דנקט הש"ס ההיא דאין הלכה כאותו הזוג לאלומי הקושיא נקטיה דאפי' בשנים שהכשירו ר"ש ור"י אמר רב יוסף בר מניומי דאינה הלכה כ"ש ביחיד דפסולה וא"כ איך עבד עובדא ביחיד וק"ל. ואל יקשה עליך לפי' התו' דהיכי קאמר הש"ס דיחידאה קתני לה. והלא ר"ש ור"י נמי מכשירין ביחיד ולאו דוקא שנים, הא לא קשיא דמאחר דנקטי בלשונם ור"ש וריה"ס מכשירים בשנים איכא למימר דוקא שנים ולא אחד ולהכי קאמר דיחידאה קתני לה דהוא מעשה דר' עקיבא דהכשיר ביחיד בהדיא ודוק. משא"כ בדברי ר"ש ור"י דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וק"ל. אך מאי דקשיא לפי גירסת התוס' שכתבו דלאו דוקא שנים דמשמע דביחיד נמי מכשירי ממ"ש בש"ס דף ק"ה ע"ב אפסקא דחלצה בשנים אמר רב יוסף בר מניומי אין הלכה כאותו הזוג והא אמר רב נחמן חדא זמנא אמר רב יוסף בר מניומי חליצה בג' צריכי דאי אתמר הך קמיתא הוה אמינא הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אפי' תרי קמ"ל אין הלכה כאותו הזוג וכו' יע"ש. ואם איתא דאותו הזוג מכשירי ביחיד ושנים לאו דוקא אכתי איכא למימר דבדיעבד מכשירי בשנים ומה שאין הלכה כאותו הזוג היינו ביחיד אבל בשנים כשר בדיעבד ומאי צריכותא עביד הש"ס, וילע"ד לישב לזה דהתוס' מאי דנקטו לאו דוקא היינו לומר דבין בשנים ואפי' ביחיד נמי מכשירי דלדידהו שני או אחד הכל שוין להכשיר, וא"כ כדקאמר הש"ס אין הלכה כאותו הזוג היינו לגמרי בכל מאי דמכשירי ל"ש בשנים ל"ש ביחיד לית הלכתא כותיהו הילכך שפיר עביד הש"ס צריכותא דמדקאמר אין הלכה כאותו הזוג היינו דאפי' בשנים בדיעבד לא מהני דאין סברא לומר שמאמר אין הלכה היינו ביחיד ובשנים דמתנו בהדיא יהיה הלכה זה אינו וק"ל.
והתי"ט בפי' המשנה עדיפא ליה פי' התו' שפי' דלאו דוקא בשנים וכו' מפירש"י. ונימוקו עמו ממאי דסמיך ליה במתני' ומעשה בא' שחלץ וכו' והכשיר לפי' התוס' דאף ביחיד מכשירין המעשה הלז אינו מעשה לסתור אלא סעד לסברת ר"ש ור"י דמכשירי אף ביחיד ושפיר, אבל לפי פירש"י שפי' דלא הכשירו אלא בשנים הך עובדא הוי מעשה לסתור זת"ד התי"ט עם שבאו דבריו במלות שונות זהו כונתו כאשר יר' הרואה ולבבו יבין ודוק, ולדידי חזי לי לקיים הגירסא דגרסי' בדברי רש"י ור"י מכשירין בשנים, שבאו לומר דוקא בשנים הוא דמכשירין אבל אם נמצא אחד מהם קרוב ופסול מודו לת"ק דפסיל. ולאו מטעם דהו"ל שנים כאשר פרש"י, אלא טעם אחר להם דהו"ל כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מטעם זה הוא דפסלי ר"ש ור"י כנ"ל לקיים הגירסא ודוק.
ומידי עומדי ראיתי לעמוד במ"ש הר"מ פ"ד דיבום דין י"ו וז"ל חלצה בלילה או שחלצה בפני שנים וכו' חליצתן פסולה וכן אם חלצה בפני יחיד ואפי' בינו לבינה ובלילה ה"ז חליצה פסולה, וראוי לדקדק דלכאורה נר' דהך שפסק בסיפא וכן אם חלצה בפני יחיד וכו' ובלילה דהוי משנה שאינה צריכה ושפת יתר, דהשתא אם אפי' בשנים פסק ברישא דפסולת כ"ש ביחיד, ומה צורך למהדר ולמתנייה, וכן הא דבלילה שכתב הוא ללא צורך דהא תני לה ברישא, עוד יש לדייק במ"ש וכן אם חלצה וכו' ואפילו בינו לבינה דלכאורה נר' דהו"ל למנקט איפכא וכן אם חלצה בינו לבינה ואפי' ביחיד דהוי לא זו אף זו, אבל השתא דנקט ביחיד תחלה והדר בינו לבינה הוי זו ואצ"ל זו, ולא זו הדרך. ועוד דהאי אפי' דנקט לא מיתבא שפיר, אמנם בראותי היטב הידק נתחוורו אצלי כשמלה חדשה ואין בהם נפתל ועקש וכל דבריו בדיוק נמרץ ומילי מילי קתני דמתחילה השמיענו דינא דמתני' שדעתו לפסוק כתנא קמא דמתני' דפסל בשנים או בשלשה וכו' ובסיפא השמיענו רבותא דלא תימא דוקא בשנים הוא דהוי חליצה פסולה אבל ביחיד ואינך שאר אינה חליצה כלל לפוסלה על האחין וריח חליצה אין כאן אלא אפי' חלצה ביחיד הויא חליצה פסולה נוסף על זה דאפי' בחלצה בינו לבינה ובלילה דהוי תרתי לגריעותא לא תימא דאינה חליצה כלל, אלא אף בזה הויא חליצה פסולה. וההבדל שיש באומרו אינה חליצה. למאמר חליצה פסולה עיין בדברי רבינו פ"ד דיבום דין כ"ו ומשם באירה. והא דפסל רבינו בחלצה ביחידי ואינך נפקא ליה מעובדא דרבא בר חייא דפ' מצות חליצה דף ק"ד דאמר שמואל עלה כמה רב גובריה וכו' דאלמא דס"ל דהוי חליצה פסולה ודוק.
וראיתי להלח"מ עמ"ש רבינו ואפי' בינו לבינה כתב וז"ל ומ"ש רבינו דהוי חליצה פסולה בינו לבינה אע"ג דמתני' לא קאמר אלא בשנים כבר כתבו שם התו' דר"ש דמכשיר בשנים דלאו דוקא בשנים ולא נקט שנים אלא משום עדות וה"ה בינו לבינה עכ"ל יע"ש. ולכאורה דבריו צריכים ביאור דאיך הביא מדברי התו' ראיה לרבינו דהלא התו' קיימי לשיטת ר"ש ור"י דמכשירין ומה ראיה לסברת רבינו דפסל, אך כונתו מבוארת דמאחר דלדברי התוס' ס"ל דר"ש ור"י דמכשירי הוא אפי' בינו לבינה ולאו דוקא שנים א"כ לדידן שפסק רב נחמן דאין הלכה כאותו הזוג כנז"ל הרי הדין יוצא לפסול בכל מאי דמכשירי ואפי' בינו לבינה כנ"ל ביאור דבריו וק"ל. אך הא קשיא לי במ"ש שכתבו התו' דלאו דוקא שנים וכו' וה"ה בינו לבינה לא ידעתי מנ"ל הא בכונת התוס' דהתו' לא קאמרי אלא דלאו דוקא שנים וכו' וכונתם דאפי' ביחיד מכשירי אבל בינו לבינה מנ"ל דיסברו להכשיר נימא דבבינו לבינה אדרבא אינהו סברי דאינה חליצה כלל ולא פסלה על האחין וא"כ מנ"ל לרבינו לומר דבבינו לבינה הוי חליצה פסולה, והנראה לישב בזה הוא ממאי דסמיך במתניתין אחר דברי ר"ש ור"י ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה וכו' דנראה שמביא סעד לסברת ר"ש ור"י כמו שכתבתי לעיל בשם התי"ט. מכאן ראיה שהם הכשירו אפי' בינו לבינה כי היכי דלא תיקשי לן מעשה לסתור כנז"ל, דון מינה לדידן דקי"ל דאין הלכה כאותו הזוג דמכשירי אלא דהויא חליצה פסולה כנ"ל ודוק, ומ"מ במה שהקשה הלח"מ מנ"ל להר"מ לפסוק דבבינו לבינה פסולה נ"ל דנפקא ליה מעובדא דרבא בר חייא דעבד עובדא במוק וכו' ואמר שמואל עלה כמה רב גובריה וכו' ומפרשי' דקשיא ליה יחידי. דיחידאה קתני לה דתנן מעשה שחלץ בינו לבינה וכו' יע"ש. משמע מכאן דחליצה ביחיד ובינו לבינה דינן שוה לפסול, דאי לאו הכי מאי קשיא מיחיד להך דחלצה בינו לבינה לימא דביחידי כשר ומתני' מיירי בחלצה בינו לבינה אלא ודאי עכ"ל דתרויהו שוין וחד דינא אית להו ומדקאמר דיחידאה ניהו אלמא דאין לפסוק להכשיר אלא בתרויהו הויא חליצה פסולה כנ"ל ברור ודוק.
תבנא לדיננא דהנה אמאי דתנן מעשה באחד שחלץ בינו לבינה פרכינן עלה מנא ידעינן ומוקי לה בעדים וכתב הרב נמוקי יוסף ז"ל בינו לבינה מוקי לה בגמרא ועדים רואים אותם מבחוץ משום דאפי' מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיוצא בזה שלהי פרק יש נוחלין בבעל שאמר גרשתי את אשתי אסיקנא זיל חוש לה וכו' יע"ש. הרי לך דכל שאין עדים שנים שחלצו אינה חליצה ומינה לנ"ד דליכא עדים דודאי אין להאמין ע"י אשה ואפי' עפ"י עד אחד דאין דבר שבערוה פחות משנים.
ואנכי הרואה דיש לדוחה לדחות דהיינו דוקא בעת החליצה דבעי' שנים אבל כל שכבר חלצה מעקרא בפני שני עדים תו מכשר אח"כ על פי עד אחד והביא ראיה הדוחה ממ"ש התו' ריש פ"ק דגיטין אההיא דנאמן לומר בפני נכתב וכו' ופריך עלה לבעי תרי מידי דהוה אכל עדויות שבתורה ומשני עד אחד נאמן באיסורין וכתבו התו' ד"ה עד אחד נאמן וכו' הקשה ר"ת מה תשובה היא זאת עקר הגט יוכיח שצריך לחתמו בשנים, ותירצו דבכה"ג דעקר הגט כבר נעשה בשנים ושוב אין צריך אלא גילוי מלתא לידע אם לשמה נכתב הלכך מהני עד אחד זת"ד יע"ש הכי נמי בנ"ד דכותה דכל שכבר נעשה עקר החליצה בפני שנים מהני אח"כ עד אחד דאינו אלא גילוי מלתא זו היא דחית הדוחה. והשבתי לו אדרבא משם ראיה דזה אינו אלא דרך דחיה שהרי פריך אח"כ אימור דאמרינן עד אחד נאמן כגון חתיכה ס' חלב וכו' דלא אתחזק איסורא אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכח זה מוקי לה דטעמא הוי משום דרוב בקיאין יע"ש. אמור מעתה דבנ"ד נמי הואיל ואתחזק איסורא דזקוקה ליבם ודאי הוי דבר שבערוה ואין פחות משנים להתירה, ואפי' שהיו עדים בתחלה כשחלצה כל דלא ידעינן בבירור שחלצה מפי שני עדים כשרים האידנא ודאי דאין להתירה על פי עד אחד וכל שכן על ידי אשה דלא מהני כלל, כן נראה לי לדין להלכה ולמעשה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורינו מתורתו נפלאות ללמוד וללמד ולכל בהן חיי רוחי. כה דברי מעתיר לאל צור מבטן גוחי.
ישראל מאיר מזרחי ס"ט