אור ברסלב
שות פרי הארץ חלק ג אבן העזר › סימן ב

שות פרי הארץ חלק ג· רבי ישראל מאיר מזרחי

אבן העזר · סימן ב

סימן א

דין סבלונות.

שאלה ראובן תושב קוסט' יע"א דחיישי לסבלונות בא פה העירה ירושלם תוב"ב ויהי כמשלש חדשים שידך אשה אלמנה מבנות ירושלם ת"ו דלא חיישי לסבלונות, וראובן אחר השידוכין שלח לה סבלונות לפני עדים ר"ל שנמצאו שם שני אנשים. גם בשעה שקבלה הסבלונות נמצאו שם שני אנשים. אמנם הכל היה בשתיקה הן בשעת השידוכין הן בשעת שילוח הסבלוונית והנה קבע ראובן זמן הנישואין למשודכתו שלשים יום כי אלמנה היתה כנז'. ובתוך השלשים יום הלכה היא ונתקדשה לשמעון, וכשהגיע הזמן שקבע ראובן שלח לה לאמר כי הנה הגיע עת דודים שתהיה מזומנת ליום נועד לנישואין והיא שלחה אליו לאמר כי כבר נתקדשה היא לשמעון, ושאלו לה למה ככה עשית הלא ידעת אם לא שמעת שראובן הוא מאתרא דחיישי לסבלונות, והשיבה שהיא לא ידעה ולא שמעה דבר ולא כונה בקבלת הסבלונות אלא לדורון בעלמא, וראובן אומר שעל מנהג מקומו סמך וסתמו כפירישו שהסבלונות ששלח היו לשם קידושין, ואמרו לו א"כ למה לא ערערת בשעת קידושין של שמעון, והשיב שהוא לא ידע ולא שמע עד היום הזה. והנה ראובן מרוב הבושה שם לדרך פעמיו וחלף הלך לו ולא נודע מקומו איו, יורינו המורה אם האשה הזאת מותרת לינשא לשמעון או לא ויבא שכמ"ה

תשובה ריש מלין לצד עילאה. פכרנא ודאי בצלו לאלהא עילאה יאיר נתיב דנא מלתא להחויא ע"ד אמת וצדק ועל המוגמר אתן שבח והודאה לקול האות הראשון חזו הוית העמק שאלה מהתיר הגדול הודינו והדרינו עטרת תפארת לראשינו הרב המו' יצ"ו בלישנא קלילה מעט מחזיק את המרובה בלשון חכמים מכל אבקת רוכל דייק בלישניה כל שהתיבה קולטתו לפקוח עינים עוורות ללמד לאדם דעת ללקט אורות אור תורה שמועה זו נאה, למאן דלביש מדא ילבש מדא קלה בעיניו להוציאה, המה הגבורים אנשי השם מלומדי מלחמה במלחמת חובה להם לבדם הארש המאורות הגדולים ה' עליהם יחיו עמודי ההוראה אכן ידענא בי ולכל דאתי מחמתי ערכי עלי פחות שבערכין וחכמה לא איתי בי להשיב על ממון הקל כ"ש בדבר ערוה החמורה ששגגתה עולה זדון והנה היא לא"ה. האמנם אמרתי אני אל לבי להיות מבעלי תשובה הא למגמר כגמול עלי נפשי ולכיוצא בי לא להורות חלילה, אך תורה היא וללמוד אני צריך לפי השג יד עני ואביון ואלקטה באמרים מאמתחות הראשונים ואחרונים וה' אלקים יעזור לי. אנכי הרואה ראיה מהימנא כי מלתא כדנא חקרוה שרים קמאי ובתראי ותשורה אין להביא זו משלי רק להיות מטפס ועולה וכל היכא דמצינא למדרש אחוה דעי המעט הוא בעזר העוזר כי אין בלתו. הן קדם אחלקה שכם ספיקות הנופלות בנ"ד אחת לאחת הלא המה

ספק הראשון הואיל ואשה זו עצובת רוח דירתה במקום הקדושה מקום הטהרה זו ירושלם דלא חיישי לסבלונות אי אזלינן בתר דידה או לא.

ספק השני אף אי נימא דאזלינן בתר דידיה מאחר שהעדים שנמצאו שם בין בשעת השליחות בין בעת שניתנו הסבלונות לאשה לא הוזמנו להעיד רק בדרך מקרה אי חשיבי לאסרה בכבלי העיגון או לא.

ספק השלישי דפשט דברי מרן השואל שי' ממשמשין ובאין דהסבלונות ההם ששלח ראובן תכף ומיד אחר השידוכין היו באותו היום כי לא פירש זמן קבוע כששלחם, ועוד רבו הספיקות בנ"ד וזו מעלה ארוכ'ה לתו'ר ולדעת על כל פרט ופרט ואם יכשר בעיני מרן לקבוע זמן רח"ב רח"ב לדבר הלכה אוסיפה כהנה וכהנה לחוות דעי בס"ד, ברם לעת כזאת כי הזמן קצר לא יכולתי עמוד בהלכה זו על כל מוצא דבר פרטיה ודקדוקיה יען כי הלכות קבועות שנו כאן הלכות מרובות ועל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות לית ליה דיו ולהפיק רצון מרן השואל אחוה דעי עד היכן השיגה ידי יד כהה לעתות כאל וזה החלי בס"ד.

חזי הוית עקרא דהאי מלתא שורשה פתוח אלי מים ים התלמוד פ"ב דקידושין דף ן' אתמר רב הונא אמר חוששין לסבלונות וכן אמר רבא חוששין לסבלונות. ואמרי' עלה מאי הוי עלה אמר רב פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן, מסבלי והדר מקדשי' לא חיישי' וכו' יע"ש. ואיפליגו בה רבוותא מחלוקת קדומה בין מאור עינינו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דלרש"י ז"ל הא דחוששין לסבלונות היינו לומר שהסבלונות עצמם הן הן הקידושין שפירש וז"ל חוששין לסבלונות מי ששידך, באשה ונתרצה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הם ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון עכ"ל, התו' ז"ל הקשו לפירושו דכי שדיך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין באותו ענין. ומכח זה פי' ר"ח דחוששין הייני שמא קידשה כבר יע"ש, ותחילה דיבר נתתי אל לבי לעמוד פרקליט למאור עינינו רש"י ז"ל להצילו מפח יקוש מתמיהת התו' הנז' דמה יענה בה דהא בעינן שיהיו עסוקין מענין לענין כנז'

ואני בעניי הכינותי אל לבי לדקדק בדברי רש"י ז"ל דנראה דבלשון הזהב שלו מפרק לה כלאחר יד שכתב ז"ל וקדם ושלח סבלונות דמאי תיבת וקדם דנקט שנראה שפת יתר, והרגיל בדברי קדשו יראה כי רש"י ז"ל לית ליה די"ו אך למותר וכל דבריו מדויקים א' לא' ולאו ממהדורי מילי הוא. ולכן נ"ל שרש"י ז"ל נשמר מתמיהת התו' שלא תפול עליו ולהכי נקט בלישניה וקדם ושלח סבלונות כונתו רצויה שתכף ומיד ששידך ונתרצה בעוד שהיו מדברים בענין ההוא קדם ושלח סבלונות בעדים הלכך חיישינן לקידושין ובהכי מדייקה שפיר תיבת וקדם שנרגש מהתמיהה הנופלת עליו ותיקן עצמו כאמור כנלע"ד להליץ לכאורה עיין מה שאכתוב על זה לקמן.

ברם חזינא מחזה שדי בדברי מוהריק"ו ז"ל שורש קע"א דף קצ"ג ע"א נר' שאיזן ותיקן דברי רש"י ז"ל שהביא דברי רש"י ז"ל וכתב ויש לדקדק אמאי קאמר ששלחו בעדים הול"ל, שנתן לה סבלונות לפני עדים ל"ל למימר ששלחו בעדים דמשמע שהעדים עצמם הם השלוחים. ועוד דלמה לי לרש"י להזכיר עדים כלל לא הול"ל אלא מי ששידך אשה וכו' וכו' וממילא ידעינן דבעינן עדים כיון דחוששין לשמא קידושין הם יכו' אלא ודאי דלא הוצרך רש"י לפרש כאן ששלחם בעדים אלא משים דקשיא ליה היאך נוכל לומר דחוששין לסבלונות ממה נפשך אם הזכיר קידושין א"כ קידושין גמורים הם ואם לא הזכיר לשון קידושין אמאי חוששין והא אמרינן בפ"ק וכו' דדוקא בעסוקין באותו ענין הוא דהויא מקודשת והכא דאין עסוקין באותו ענין מדמותיב עלה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר זמן ומשום כך מתרץ רש"י דמ"ה חוששין אפי' היכא דאין עסוקין באותו ענין דכיון ששלח לה בעדים גלי אדעתיה קצת שלקידושין מיכוין מדלא שלחו ע"י שליח א' לבדו כדרך משלחי דורון. הרי לך דלדעת רש"י אין לחוש לסבלונות אלא א"כ עושה שני שלוחין להביאו יחדיו וכדפי' ואפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי וכ"ש באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי עכ"ל יע"ש. ולכאורה הוינא בה דמאחר דאין עסוקין באותו נין מה יושיענו זה ששלח בעדים. אכתי מה גילוי יש דלקידושין קא מיכוין, ולח ידעתי היאך נמצא מזור לתמיהת התו' הנז"ל דאכתי לא פלט רש"י ז"ל מתמיהתן, ותו מי שני ליה לרש"י ז"ל למינקט בהדיא ושלח לה סבלונות שני שלוחין.

ואחרי ראותי היטב בשורש קע"ב חכם א' פטפט כנגדו בזה והוא ז"ל בדף ר"א שנה ופירש דברותיו הראשונות וז"ל, ראשונה מה שהקשה אמאי לא קאמר בשני שלוחין יטול את תשובתו שהרי אין בה ממש שאם היה אומר בשני שלוחים היה במשמע אפי' קרובים לבעל או לאשה וכו' ואינו כן דדוקא בשולח עדים שיוכלו להעיד על הקידושין הוא דחיישי' דאז איכא גילוי דעתא. ועוד דאם היה אומר בשני שלוחים הוה אמינא דעכ"פ בעינן שני שלוחים לכן תפס לו זה הלשון לאשמועינן דה"ה אם צוה לשלוחו ליחד עדים כשיתנו הסבלונות דודאי היה מועיל וחיישי' לקידושין דמאחר דמיחד עדים גלי אדעתיה דלקידושין נתכון ולכך תפס לו זה הלשון דשלח בעדים דמשמע הא והא בלשון קצר וצח כדרכו של רש"י ז"ל בפירושיו בכל התלמוד שכולל כונה מרובה במעט דברים עכ"ל יע"ש. ומתוך זה אני למד דגם תמיהת התוס' אזדא לה דההיא דבעי' עסוקין באותו ענין היינו שתהא מקודשת גמורה, אך אמנם הכא דחששה בעלמא היא דמיחש חיישינן לקידושין היינו ע"י שזימן שני שלוחים כשרין להעיד להוליך לה הסבלונות איכא גילוי דעת קצת לשמא לקידושין נתכון מדשדר להו ע"י שני שלוחים כשרים להעיד כנלע"ד ברור בכונתו ודוק.

וממוצא דברי מוהריק"ו הללו יש לנו ללמוד דס"ל בעד רש"י ז"ל דע"כ לא קאמר דחיישי' לקידושין בסבלונות היינו דוקא כששלחן ע"י שני שלוחין כשרים להעיד. אי נמי כשצוה לשלוחו ליחד עדים כשרים בעת נתינת הסבלונות, ולדעתי הפעוט נר' דה"ה דבעת שמסר הסבלונות ביד השליח מסרם בפני שני עדים כשרים שיחדם להעיד, אז הוא דחיישי' לסבלונות. הא לאו הכי אם שלש אלה לא יעשה כגון בעת שמסר הסבלונות ליד שלוחו לא ייחד שני עדים כשרים, או לא אמר לו לשלוחו ליחד עדים כשרים בעת נתינת הסבלונות ליד האשה רק נמצאו שם שני עדים במקרה או שהשני שלוחים שעשה אינם כשרים להעיד כגון שהם קרובים וכיוצא דפסולי עדות נינהו בכל הני ליכא שום חשש סבלונות כלל לדעת רש"י כן נ"ל ברור ופשוט בתוכן דברי מוהריק"ו ז"ל הנז' וכדבעינן מימר קמן בס"ד. ומתוך דברי מוהריק"ו דשורש קע"א שהבאתי כנז"ל שכתב וז"ל ואם לא הזכיר לשון קידושין אמאי חוששין וכו' עד והכא דאין עסוקין באותו ענין דמדמותיב עלה ממתני' דשלח לה סבלונות לאחר זמן יע"ש. מאלה הדברים הדרי בי מהך שינויא דמשנינן לעיל בעד רש"י דמ"ש וקדם וכו' כונתו היא לומר דבעוד שהיו מדברים קדם ושלח סבלונות כנז"ל, דאין מקום לומר כן דליתא דא"כ מאי מותבינן עליה ממתני' דשלח לה סבלונות וכו' ומאי תיובתא נימא דמתני' דלא חיישי' לסבלונות בלאחר זמן היא הילכך לא מהני, ודברי רבא ורב הונא דחישינן לסבלונות היא מיד בעסוקין באותו ענין. אלא ודאי מדמותבינן עליהו ממתני' ש"מ דאידי ואידי בלאחר זמן היא כמ"ש מוהריק"ו ולפי זה אין מקום לישובינו והדרא תמיהת התו' לדוכתא וק"ל.

וראיתי תורה חדשה בס' משאת משה בח' א"ה סי' א' זאת התורה אשר שם משה הרב הכולל כמוהרמ"י יצ"ו האריך הרחיב למעניתו להליץ יושר על רש"י ז"ל ותורף דבריו דשאני הכא הואיל ושדיך ורובא מקדשי והדר מסבלי מטעם קפידא דקפדי שמא תחזור בה כמוזכר בדברי הפוסקים הילכך איהי ודאי דלשם קידושין קיבלתינהו יע"ש באורך וברוחב, ובתורת משה הנז' דף צ"ו ע"א ראיתי שאחר שהביא קושית התוס' שהקשו על פירש"י כתב וז"ל ואולם מי יתן ידעתי ואמצאהו היכי ניחא ליה להר"ם קו' זו אמאי דאמרינן התם וצריכא דאי אשמועינן התם וכו' אבל פחות מש"פ אדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר קמ"ל, דלדידיה נמי מי ניחא דהיכי הוה ס"ד למימר דכי משדר לשם קידושין משדר והא חסריה להאי מענין לענין וכו' דהרי לאחר זמן קתני והוא הפסיק הענין ע"כ. ולדידי חזי לי דלשיטת הר"ם ולפירושו דס"ל דחוששין לסבלונות היינו לקידושין שעברו שקדשה קודם בעדים. ניחא ההיא דאמר וצריכא וכו' דיפרש נמי דמ"ש וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין פי' אדעתא דקידושין שעבר בעדים משדר סבלונות השתא דמאחר דאדם יודע דאין קידושין בפחות מש"פ ודאי דקידש אח"כ קידושין גמורין ושוב אח"כ משדר סבלונות אדעתא דהנך קידושין גמורים שקדמו קמ"ל דלא. דאפשר דטעי ומאי דשדר סבלונות ע"ד קידושין דפחות מש"פ שקידש מתחלה שדר ולכך לית מיחוש בסבלונות, וכן יפרש הך צריכותא דעביד גבי קטן על הדרך שפירשנו ונמצא דלדעת הרם ולפרושו אין שום קושי מהך צריכות וכדפי' ולהכי לא הקשה זולתי על פירש"י ז"ל כנ"ל, וקצת סעד לזה לפי' ר"ח שפי' דחששה דסבלונות משום חששה דקידושין שקדמו היא דיפרש לס"ד פי' מתני' כדכתי' ממאי דמותבינן עליהו ממתני' דתנן אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת. ולפי' ר"ח ז"ל מאי תיובתיה הא מתני' מיירי ששלח הסבלונות עצמן לשם קידושין הילכך אינה מקודשת. משא"כ לרבא ורב הונא דחששה דידהו הוי משים קידושין שקדמו ומאי פירכא. אלא ודאי עכ"ל דמאי דמותיב מינה הוא דבמתני' נמי נימא שהסבלונות ששלח הוא להורות על הקידושין שקדמו דשמא מאחר שאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ דילמא קדשה אחר כן קידושין גמורין ואמטו להכי משדר סבלונות אח"כ, ומשני התם כדקתני טעמא וכו', הרי לך דלפי' ר"ח הוה ס"ד לפרש כן במתני' מדמותיב עלה. ובזה אין שום תימה עליו מהך צריכותא דיש לפרשה כדכתיב כנ"ל ודוק. איך שיהיה לדעת רש"י חשש הסבלונות הוא משום דהם עצמם קידושין ולשיטת ר"ח והגאונים החשש הוי משום קידושין שקדמו. ואיכא בינייהו דלפירש"י בעי' שיהיו עדים בעת הסבלונות הא לאו הכי ליכא למיחש למידי. ולר"ח ודעימיה אפי' דליכא עדים חיישינן לקידושין שקדמו כמ"ש בטור א"ה סי' מ"ה יע"ש.

והרב תרומת הדשן בסי' ר"ז הבין מדברי רבינו שמחה דס"ל דמאי דקאמר רש"י דבעי עדים היינו דבעי עדים בעת ששלח הסבלונות אבל בעת נתינת הסבלונות לאשה לא בעי עדים ומרן הב"י דחה דבריו דליתא דהא פשיטה דבעי' עדים בשעת נתינת הסבלונות יע"ש סי' מ"ה, ועיין במוהריב"ל ח"ג סי' צ"ה מה שתמה עוד על דברי התה"ד הנז'. גם הב"ח סי' הנז' דחה דבריו דמנ"ל לרבינו שמחה לפרש דברי רש"י לצדדין ודילמא מה שפי' רש"י דשולח סבלונות בעדים היינו שינתן ליד האשה בעדים ומכח זה העלה דס"ל לרבי' שמחה בעד רש"י ז"ל דלא בעי עדים כלל לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה לאשה אלא דלא פירש"י דבעי עדים אלא בתחלת הסוגייא למאי דקס"ד דאף במסבלי והדר מקדשי חיישי' לקידושין וכו' אבל למסקנא דמוקי לה באתרא דמקדשי והדר מסבלי ס"ל לרש"י דודאי לא בעי עדים אלא כיון ששניהם מודים ששלח לה סבלונות חיישינן לקידושין דאנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין כלל וכו' וזהו דעת הר' שמחה והגאונים דעימיה שהורו דאע"ג דליכא עדים חוששין ופשוטו דליכא עדים כל עיקר ואפ"ה חוששין באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מטעמא דאנן סהדי וכו' דלא כמו שפי' בתה"ד אלו דבריו ז"ל יע"ש באורך וברוחב, והגם שיש לדקדק לפי זה דא"כ כדקאמר הש"ס מאי הוי עלה אמר ר' פפא באתרא דמקדשי וכו' מסבלי וכו' ופריך עלה מקדשי וכו' פשיטא ומשני לא צריכה וכו' ולפי דבריו הו"ל לש"ס לשנויי דרב פפא אתא לאשמועינן דבמקדשי והדר מסבלי לא בעי עדים כלל, דמהו דתימא דליבעי עדים קמ"ל דחיישינן אף דליכא עדים כלל הואיל דהוי אתרא דמקדשי והדר מסבלי מטעם דאנן סהדי והך שינויא מרויח טפי ומדלא משני הש"ס הכי אדרבא נר' לאידך גיסה דאף במקדשי וכו' בעי עדים הפך דברי רבינו שמח. ויש לישב לזה דעדיפא מינה אשמועינן דאפי' באתרא דרובא מקדשי וכו' אף דמיעוטא מסבלי וכו' לא בעי עדים וק"ל.

דבר הלמד מענינו דלרבינו שמחה לפי' הב"ח דבמקדשי וכו' לא בעי' עדים כלל, ומה שהצריך רש"י ז"ל עדים היינו דוקא באתרא דמסבלי והדר מקדשי דאי ליכא סהדי אף דשניהם מודים לא מהימני, ועל פי סברה זו אשכחנא פתרי לדברי הרשב"ץ שהביא מרן הב"י ז"ל דאם אין שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפי' רש"י ולא לפי' התוס' עכ"ל רשב"ץ יע"ש. וכמה דיות נשתפכו בזה מלהקת נביאים יצאו נצבים וקראו עליו ערער דכל אשר בתוכו יתמה דאין לו מובן דמאחר דהוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אמאי כתב דדוקא אם אין שם עדים דמשמע הא אם היה עדים חיישינן. הלא אפי' דאיכא עדים כיון דהוי אתרא דמסבלי וכו', לפירש"י והתי' אין שם חשש כלל, ומוהר"י פראנניץ הובאו דבריו בשו"ת פ"מ ח"ג סוף סי' ס"ו הניחו בתימה, והרב פני משה בח"ב סי' ק"ט נדחק בישוב דבריו יע"ש, גם הרב המאסף בהגהתו לב"י א"ה סי' מ"ה אוה י"ג מטי בה משם שארית יהודה בהגהותיו שהניחו בתימה, והוא ז"ל נדחק בישוב דברי רשב"ץ יע"ש. והב"ח גופיה קרא תגר על דברי רשב"ץ וכל הדרכים הנאמרים בו בחזקת סכנה כאשר יראה הריאה איש על שמו הלא בספרתם דעיילי פילא בקופא דמחטא בכונת דברי רשב"ץ.

אולם אני לעצמי נ"ל דלפום מ"ש הב"ח בדברי רבינו שמחה כנז'. ולע"ד דמצאנו לו חבר לרבינו שמחה לסברתו הוא רשב"ץ ז"ל דס"ל כמי כן בעד רש"י דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי בעי' עדים הא לאו הכי לא מהימני, ואמטו להכי כתב דאם אין שם עדים דלית בהו בית מיחוש כלל, ובדוקא כתב כן לומר הא אם יש עדים ודאי דחישי' לפירש"י וכדעת רבי' שמחה הנז' לפי הפירוש שפי' הב"ח בכונתו כנז"ל. וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בדברי רשב"ץ בלי שום דוחק כלל.

ומתוך הדברים הללי הנאמרים באמת עמדתי מרעיד על הב"ח גופיה שאחרי כללות אלה הדברים סמוך ונראה הביא דברי רשב"ץ הנז' ותמה עליהם. ומפיק ודחיק ואתי מרחיק לישב דברי רשב"ץ כאשר יראה הרואה הלא בספרתו, ואשתומם על המראה דמאחר שהעלה בדברי רבינו שמחה כדבר האמור מדוע לא פי' גם דברי רשב"ץ כדעת רבי' שמחה ולא לעיולי נפשיה בשינויי דחיקי והוא תימה.

אחר הדברים האלה אינה ה' לידי ס' שו"ת מגיד מראשית בסי' ג' דף י"ד ע"ד דאייתי מתניתא בידיה דברי רשב"ץ הנמצאים אתו באמתחתי בבית גנזיו אשר מתוכן אין צורך לשום תירוץ דקושיא ליתא, ולהיות כי ספר זה אינו מצוי לעין כל ותשו' רשב"ץ ז"ל הוא דבר הנוגע לנ"ד אעתיקנה למען תהיה לי למשמרת ולהורות את בני ישראל כי סיבת קיצור דבריו דין גרמה לכל תלונות בני ישראל אשר הלינו עליו. ובהעתק תשובתו תכל תלונתם עליו והלא המה.

עוד שאלת מי ששלח סבלונות למשודכת שלו כמנהג העיר כדי לפרסם השידוכין ואח"כ טען שלשם קידושין שלחם ולא הביא עדים בדבר והיא אומרת לא קיבלתים בתורת קידושין אלא בתורת סבלונות כמנהג העיר מהו, תשו' בפ"ב דקידושין אמרינן אמר רב הונא חוששין לסבלונות שמא בתורת קידושין שלחם ור"ת ז"ל פי' חוששין שמא קודם ששלח סבלונות קדשה בפני עדים, ובין לדברי זה ובין לדברי זה אין כאן בית מיחוש כלל לפי שאין כאן עדים ואין לחוש שמא בתורת קידושין שלחם כפי פירש"י שאפי' הוא כדבריו הי"ל כמקדש שלא בעדים שאינה מקודשת. ועוד שהרי מנהגי המקום לשלוח סבלונות אפי' בלא קידושין ואין לחוש שמא קודם ששלח סבלונות קדשה כפי' ר"ח ז"ל שאין כן מנהג המקום והוא אינו טוען כן אלא שאומר שהסבלונות שלא בתורת קידושין ולא טען שקידש ואח"כ שלח הסבלונות, א"כ בין לפירש"י בין לפי' ר"ח ז"ל אין אשה זו מקודשת כלל ואינה צריכה גט ומותרת לינשא לכל מי שתרצה עכ"ל, המתבאר בדבריו אלו דתרי מילי קאמר חדא אפי' אם מנהג העיר היה דמקדשי והדר מסבלי אין שום בית מיחוש אפי' לפירש"י הואיל ואין כאן עדים. ועוד דמנהג המקום היה דמסבלי וכו'. ולכן אין שום מיחוש כלל אפי' לר"ח ז"ל מאחר שלא טען שקידש קודם לזה. ובזה סרו מהר כל דברי המתמיהין עליו דלסי' קיצור הדברים גרם להם וזה ברור

והרואה אותה אומר ברקאי כי ממנו תוצאות חיים לנ"ד דמאחר דפה עה"ק הוא אתרא דמסבלי יהדר מקדשי אין בית מיחוש לקידושין אלו של ראובן שאפי' דנחשוב עדים הנמצאים דעדותן עדות מ"מ מאחר דהיא אתרא דמסבלי וכו' אף דאיכא עדים לא חיישינן אפי' לפי' רש"י ז"ל, ופי' ר"ח בנ"ד נמי אין לחוש לקדושין שקדמו מאחר שהוא טוען שהסבלונות שלחם בתורת קידושין ולא טען שקידש קודם כן נר' לדון לדברי רשב"ץ הנז'.

ואכתי אשר עיני בשר לו המה יראו דאין זה מספיק לנ"ד להתיר דהרב ז"ל לא דיבר אלא דוקא באיש ההוא המקדש שהיה מתושבי העיר ההיא ושם היתה ארץ מולדתו ומאחר דבעיר ההיא מסבלי וכו' העלה להתיר ושפיר. אך בנ"ד דהאיש הלזה הוא מקושטא דהוא אתרא דמקדשי עדין הספק בדוכתיה קאי אי אזלינן בתר דידיה וכדבעי' מימר קמן בס"ד, דאכתי ידי משוכות מפרט זה לענין דינא, וכעת כל משאי ומתני הוא לדיעה ענין העדים אשר נמצאו בנ"ד הן בעת ששלח הסבלונות הן בעת שניתנו ביד האשה. דלפום ריהטא נר' דלפי' רש"י דחייש לסבלונות כל דאיכא עדים הרי כאן שתי זוגות עדים הן בשילוח הן בנתינה ובודאי דאיכא למיחש לנ"ד לסבלונות הללו לכאורה ומידי ספיקא לא נפקא.

ויתובי יתבינן בפרט זה ולא אשכחן בית מיחוש כלל, דאף אם נניח בנ"ד בהנח'ה סובר'ת דהואיל וראובן הלזה היה מקושטא יהבינן ליה כל חומרי מקום שיצא משם וחשבינן ליה בנ"ד אתרא דמקדשי והדר מסבלי. מ"מ יש צדדין להקל דלפי' רש"י הא בעי' דלהוו עדים בדבר, ומתוך דברי מוהריק"ו דשורש קע"א קע"ב הנז"ל הרואה יראה דבר המוכיח מתוכו דס"ל בעד רש"י ז"ל דלא חיישי' אלא דיקא כששלח הסבלונות ע"י שני אנשים כשרים להעיד והמה הוליכו הסבלונות ונתנום ליד האשה והוא אתרא דמקדשי והדר מסבלי אז הוא דחיישי' וכן נמי אפי' שלח ע"י שליח אחד וציוהו ליחד עדים בעת הנתינה וכן עשה אז ודאי דחיישי' וכמו שכתב כן להדיא בשורש קע"ב על מה שפטפט כנגדו החכם המורה במה שרצה לפרש בעד רש"י ז"ל יע"ש וכאשר זכרנו דבריו לעיל. דון מינה ממ"ש מוהריק"ו בעד רש"י ז"ל דה"ה אם ציוהו ליחד עדים. משמע דוקא אם ציוהו ליחד עדים שיהיו מיוחדים ומזומנים להעיד הא כיוצא בנ"ד שהעדים לא נתיחדו להעיד רק שבמקרה נמצאו דודאי דאין עדותן עדות כלל לחוש לסבלונות. וכן מצאתי ראיתי הדבר מפורש לכמוהר"א ברודו הובאו דבריו בשו"ת הפ"מ סי' פ"ח שנשאל בראובן תושב קושט' שהלך לגאליפול דהוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי ושידך שם אשה ונתן לה צמידים בפני קהל ועדה ע"י אמה שתתנם לכלתו והאריך הרב הנז' להקל וצידד בה כמה צדדין להקל, וא' מהסניפי' דשייך לנ"ד הלא הוא ועוד יש כאן סניף לסנף שלא לחוש בנתינת צמידים הללו לדעת רש"י שיהו משום קידושין עצמם. ממאי דכ' מוהריק"ו שיש לצדד בדברי רש"י דע"כ לא חשש רש"י וכו' אלא כששלח הסבלונות בשני שלוחים וכו' אמנם כששלח סבלונות בשליח אחד וכו' אף שנמצאו עדים בשעת נתינת הסבלונות אפשר שבדרך מקרה נמצאו ואיהו לשם דורונות כיון דלא מוכחא מלתא עכת"ד מוהריק"ו. מעתה דון מינה שיש לסנף בנ"ד כמו כן כיין שלא שלח הצמידים בב' שלוחין עכ"ל יע"ש דף רכ"ג.

ומינה אנו לומדים לנ"ד להקל כטעמיה וכהלכתיה דאין לחוש לסבלונות דהו"ל כמקדש בלא עדים דאינן קידושין, אף דנמצאו שם עדים הואיל ולא ייחדן והזמינם לכך והגם דהלכה רווחת פסקא בטור א"ה סי' מ"ב ז"ל אבל קידש בפני עדים אפי' לא אמר להם אתם עדים שפיר דמי. והר"מ פסק כן פ"ג מה' אישות והכי איתא בפ' האיש מקדש, עכ"ז נלע"ד דשאני גבי קידושין דהרי שמעו העדים כשאמר לה בפה מלא הרי את מקודשת לי הלכך כל שקידש בפניהם אף שלא ייחדן שפיר דמי משא"כ בסבלונות דאינו אלא חשש בעלמא לפירש"י דחייש לקידו' דהיינו שנחמיר כל היכא שייחד עדים מבוררים ומזומנים אבל לא בנמצאו שם דרך מקרה.

ותו דאף דנימא דאפי' בלא ייחד אלא שנמצאו דרך מקרה יסבור רש"י ז"ל דחיישינן הפך הדעת והסברה. הן לו יהא כן מסתיין דנימא הכי היכא דהוי באתרא דמקדשי והדר מסבלי. אבל כיוצא בנ"ד דהוי אתרא דמסבלי תחלה ודאי דזה לא יעלה על הדעת דמהני אם לא שייחד עדים על כך אי בעית אימא קרא אב"א סברה, אב"א סברא דבשלמא באתרא דמקדשי וכו' מאחר דכל בני המקום ההוא נהיגי הכי הרי נודע להם שכן דרך מנהגם לחוש לסבלונות ואז ודאי כל שנמצאו שם עדים לא בעי' דייחדן לכך אלא אפי' דרך מקרה מהני שהכל ידעי דמקדשי והדר מסבלי וחיישי' לקידושין והו"ל כמקדש בפני עדים ולא אמר להם אתם עדים דמהני כנז' ה"נ דכותה ושפיר, אבל באתרא דמסבלי כיוצא בנ"ד דשום אחד מבני העיר אינו יודע ואינו חושש בסבלונות דהוו לשם קידושין רק שבאנו לחוש עליו מכח מנהג מקומו קושט' דהוי אתרא דמקדשי וכו' דיינו שניחוש ליה כל שייחד והזמין עדים בדבר דאז איכא גילוי דעת דקידושין הואיל וייחד עדים כשרים, אבל בלא ייחד עדים רק במקרה שם נמצאו ודאי דמאפס ותוהו נחשבו דמי גילה להם רז זה בעת ההיא דלקידושין שדר. הא אדרבא דעתן היא דלדורון שדר כמנהג מקומן וכי רוח הקדש נצנצה בהם לדעת מחשבת האיש הלזה דפריש מרובה ולקידושין שדר, מי יתן כל עם ה' נביאים בדבר שלא יעלה על לב לפי מנהג מקומם וכל כי הא הדעת והסברה נותנת לדון דאף לרש"י ז"ל יורה יורה דכל שלא הוזמנו לכך פשיטא דאין בעמידתן שם דרך מקרה שום חשש כלל.

ואב"א קרא הלא אב זקן מוהריק"ו ז"ל שהעלה בעד רש"י ז"ל דאף באתרא דמקדשי לית לן למיחש זולתי בייחד עדים לכך או ששלח ע"י שלוחים שני אנשים כשרים המה להעיד ככתוב בתורת משה הנז"ל.

ותו ממ"ש מוהרי"ט בשניות חא"ה סי' כ"ט שהרבה לשאת ולתת על דברי הרב המורה בכל דבריו וז"ל הנצרך לנו בפסקה המתחלת ומ"ש החכם המורה נר"ו דלהכי לא חשש רש"י ז"ל לקידושין שקדמו וכו' משום דהמקדש בצנעה יוצא מכלל הרוב שהרוב מקדשי תחלה בנרות דולקות ומטות מוצעות והדר מסבלי לכך פירש"י שאם יש לחוש דוקא הוא היכא ששלח סבלונות בעדים שעשה בפרסום הדבר, הנה לפי דבריו יצא קולא גדולה דלפי' רש"י אם לא היה הדבר בפרסום אעפ"י שהיו עדים בהגעתן לידה לא נחוש לסבלונות דיצא מכלל הרוב, וקשה דהא אמרינן בפ"ב דכתובות דאע"ג דדיירי בחצר אחת לא אמרינן אם איתא דנתקדשה קלא הוה ליה למלתא דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא עכ"ל. ומכלל הדברים הללו אתה למד דלא מיבעיא לדברי החכם המורה דס"ל בעד רש"י דלא חיישינן לסבלונות אלא היכא שעשה הסבלונות בעדים בפרסום גדול דלפי דבריו ודאי בנ"ד לא חשיב הנך סהדי מידי הואיל ובמקרה נזדמנו ואין שום פרסום בדבר, אלא אפי' לסברת מוהרי"ט החולק עליו היינו דוקא דלא בעי רש"י ז"ל פרסום וכההיא דאייתי מפ"ב דכתובות אבל הא מיהא בעי עדים שיהיו בהגעתן לידה ובודאי דבייחד עדי' דוקא אבל דרך אקראי גם הרב מוהרי"ט יודה דאין בית מיחוש מטעמא תריצא דכתיבנה. ואם עדין לבך נוקפך לדון דמוהרי"ט יסבור בעד רש"י דבעדים סגי אפי' שלא ייחדן, אומר אנכי דהיינו דוקא באתרא דמקדשי וכו' אבל באתרא דמסבלי כיוצא דנ"ד גם מוהרי"ט ז"ל יסבור דבעינן עדים גמורים שייחדן לכך ולא באקראי בעלמא מהטעם שהזכרנו, זאת ועוד אחרת מצאתי עזר לתמכי בטעמא דכתבינן לעיל מדברי מוהר"א ברודו אשר עלו ובאו בפ"מ סי' פ"ח דף רכ"ב ע"ד וז"ל וההיא דמוהריב"ל דכתבינן לעיל שנסתפק אף כשהחתן התנה בפי' וכו' סובר אני דע"כ לא נסתפק מוהריב"ל בכך אלא כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים וכו' והמקום היה מקום שחוששין לסבלונות וכו', עד אבל בנ"ד שהש"ץ והעדים הנמצאים שם וכו' כגון דא סובר אני דאף דהוא כיוון לסבלונות כיון שהעדים אינם יודעים מכונתו וסברי כי לשם דורון נתנם כגון דא מקדש בלא עדים מקרי עכ"ל לעניננו, הרי לך עזר וסיוע למאי דכתיבנא דבנ"ד נמי כמו כן כיון דמנהג המקום דמסבלי וכו' והעדים סברי דכמנהג המקום שולחם דפשיטא דאין בעדותן עדות ומקדש בלא עדים מקרי וזה ברור ופשוט לע"ד.

ובלמדי בס' תורת משה תורה חדשה מהרב כמוהר"מ ישראל נר"ו חא"ה סי' א' ראה ראיתי מגילה עפה אשר הביא דברי מוהר"א ברודו הנז' ודחה דברי וזאת תורת משה דף צ"ז פסקא המתחלת ואולם לא מראש בסתר דברתי וכו' עד דאי מטעמא קמה מה נועיל כי נפגע בו שהודה לדברי החכם ונענע לו בראשו ותחשב לו כהודאה שתיקתו לענין שלא נחוש לסבלונות. ואיהו עליון יתן קולו דלשם מנהג מקומו שלח דלוא יהא דשתיקה דידיה וכו' עד אכן היכא דצווח ובא דלשם קידושין כמנהג מקומו וכו' והכי מתבאר מדברי מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' צ"ה דהתם אתנו בהדיה שיתנהג עפ"י מקום המשודכת וכו' וכתב הרב ז"ל ויש להקל כיון דתנאי היו הדברים וכי יהיב בסתם הוה וכו' דמשמע דאם באולי יאמר נא המשדך שנתכון לשם קידושין כמנהג מקומו אזדא ליה תנאה וכו' דהא חזיניה דביטל תנאו, ועוד בה יראה הרואה דאפי' במקום תנאה וכו' פקפק הרב מוהריב"ל שם להחמיר וכו' ואי כדפסיק ותני לה הרב כמוהר"א ברודו ז"ל הא מכיון דהודה המשדך לדברי האומר להתנהג כמנהג מקומם שוב אין מקום לחוש בכל גוונא ומה בכך אי לא אתנו בהדי אתתא ע"כ.

ואני בעניי גברא חזינא תיובתא לא חזינא דאיברא דהכי דייקי דברי מוהריב"ל כמ"ש, האמנם נדון הרב שאני דמסתמיך להקל טעמו ונימוקו עמו דלאו מטעם שהודה לדברי החכם ונענע לו בראשו לחודיה הוא דנטה להקל דאי מהא ודאי יש לדחות כמ"ש.

אכן הרב כמוהר"א ברודו ז"ל אתרי טעמי סמיך שכתב וז"ל ומה גם כי רואה אני שבנ"ד לה היה שתיקה וכו' שהסכים בדיבור ובמעשה עם החכם של העיר ששאל התרה לשבועה וכו', ועוד בה ששמו קנס מצד לצד על החרטה הכל בכתב הרי שהסכים שלא לקדש מאחר ששמו קנס כי אחר דאגידא ביה לא שייך קנס כי הקנס הוא שלא יחזרו בהם. הרי שהתר השבועה שהתירו לו ושימת הקנס אין לך מעשים גדולים מאלו וכו' יע"ש, אמור מעתה דמכח התר שבועתו ושימת הקנס ונכתב בשטר מה נועיל כי יצעק אח"כ ויאמר דלקידושין איכוון הא ודאי אפי' אי צווח כולי יומא לא משגחינן ביה, ולא דמי לנדון מוהריב"ל כלל דהתם אי משום התנאי לחודיה ודאי דאי פריש ומודה דנתנן לקידושין ודאי דאין בתנאי ממש אכן בנדין הרב דאיכא מלבד שהודה עם החכם אלא שנתחייב בקנס ונכתב שטר ודאי דאין בדבריו האחרונים ממש וזה ברור דאיכא בינייהו טובא.

עוד נ"ל דשאני בנדון מוהריב"ל דאתי עלה מכח דהתנאי היה בעת השידוכין אך בעת נתינת הסבלונות לא היה התנאי ההוא ולא חזרו והתנו בעת הסבלונות ולכן דיינו שנאמר דע"ד התנאי הראשון היה מאחר דבעת נתינת הסבלונות היה סתם ולא קרא ערער עוד משא"כ אם פירש דבעת הסבלונות לקידושין איכוון ודאי דמהני מאחר דהתנאי לא נעשה סמוך לנתינת הסבלונות אמרינן בטלו דבריו האחרונים את הראשונים. אבל בנדון מוהר"א ברודו דתכף שהודה לדברי החכם וקבלו עליהם קנס נתן הצמידים על ידיה לעין כל ודאי דע"ד מה שקבל עליו לפני החכם נתן, ותו לא מהימן לומר דלקידושין אכוין דלא אתי דיבור ומבטל מעשה רב שעשה בפועל בהתרת שבועתו ובקבלת קנס בעת ובעונה ההיא כנ"ל וראשון מחוור טפי, באופן דאין מזה קושי על דברי מוהר"א ברודו.

ברם מה שתמה האיש משה שי' עמ"ש מוהר"א ברודו על מוהריב"ל סבור אני דע"כ לא נסתפק בזה אלא כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים וכו' ובמקום שחוששין, ותמה עליו בתרתי דהלא מבואר בלשון מוהריב"ל דהסבלונות ההם לא נתנם בפני עדים והיכי קאמר הרב סבור אני וכו' וליתא גם בנדון מוהריב"ל איירי במקום שאין חוששין והיאך כתב דאיירי במקום שחוששין והניחו בצ"ע, הא ודאי תמיהה רבתי היא לעין כל לית לה פתרי נוסף ע"ז אני תמה על מוהר"א ברודו מקצתו אל קצתו דלעיל מינה דף רכ"א ע"ד הביא תשו' מוהריב"ל דח"ג וכתב ז"ל אלא שבנדון דידיה לא נמצאו עדים בשעת נתינת סבלונות וכו' יע"ש, אמור מעתה היאך סתר עצמו כאן לכתוב דמוהריב"ל מיירי כשנתן הסבלונות ההם בפני עדים דנמצאו דבריו סתרי אהדדי ולא ידענא מאי אידון בהו וצל"ת.

תו חזינא להרב כמוהרמ"י יצ"ו שם קרא ערער על מוהר"א ברודו וז"ל גם את השני שכתב דאיהו טעמא תריצא מפני דעתם של אלו והרואה אומר לשם דורונות והו"ל מקדש בלא עדים. תם אני לא אדע מה בצע במראית העין וכונת דעתם של אלו בהליח במונח דהמסבל אמנהג גופיה אמנהג קושט' סמיך וכו' דודאי כל שהעדים רואים נתינת הסבלונות וכו' עד אין העדר ידיעתם ומחשבותם לשם דורון מוציאתו מחשש קידושין וכו' והאריך בראיות לדחות את ס' זו יע"ש באורך וברוחב.

ואני אומר להליץ בזה דהן אמת דכן הוא דכל היכא דחשו ליה הפוסקים בסבלונות ואפי' בעיקר ממקום למקום אף דהעדים לא ידעו ולא יבינו אי לקידושין איכוון אי לא ודאי דלא חיישינן לידיעתן וכלא הוא חשוב אלא כל שנתן הסבלונות בפניהם סגי, מיהו הכא בנדון הרב כמוהר"א ברודו שאני דהיינו טעמא דחשיב להו כמקדש בלא עדים משום דהנך סהדי הם הם אשר נמצאו בפני חכם העיר כשהודה לפניו שלא לשליח הסבלונות לקידושין וכשהתירו לו שבועתו והטילו קנס ביניהם כל זה היה בפניהם ומשם הלכו עמו לבית חמיו ונתן הצמידים, וכיון שכל ההתראות והקנס הכל היה בפניהם כל כי הא ודאי דסבורים הם דסבר וקבל לעשות כבני עירם ושלא ליתן הסבלונות לשם קידושין כלל. וא"כ אי נימא דהוא כיון בעת נתינת הסבלונות לקידושין תו שפיר הוי כמקדש בלא עדים אחרי ההתרה והקנס. ובהא מלתא דוקא הוא שנטה דעת כמוהר"א ברודו ז"ל דהוי כקידש בלא עדים אבל לעולם דבעלמא גם הרב ז"ל אזיל ומודה דלא אזלינן בתר מחשבת העדים וידיעתן והכא שאני דידיעת העדים היא הפך כונת המקדש מאחר דהמה ראו מעשה רב דהודה לדברי החכם כנ"ל למדקדק בדברי הרב כמוהר"א ברודו ז"ל ובזה הותרה תמיהתו מעליו.

ומ"מ גם אני נ"ל דדילמא בכל הנהו עובדי דמייתי כמוהרמ"י יצ"ו דחשו לסבלונות היינו לדעת ר"ח ז"ל דחשש הסבלונות הוי משום קידושין שקדמו דלדעת ר"ח אף דליכא עדים מהני, אבל אה"נ דלרש"י ז"ל דהסבלונות הוו גופייהו קידושין ובעי עדים ודאי דבעי' שגם העדים ידעו בדבר דמכוין לקידושין שלא יהא נראה כמקדש בלא עדים. ודברי מוהריב"ל דח"ג סי' צ"ה שהביא הרב יצ"ו סעד לדבריו דהתם במפרש הוא ואפ"ה חששו הרואה דברי מוהריב"ל שם בצביונן דלשיטת ר"ח הוא דח"ש להו ותדע לך שהרי כתב מוהריב"ל וז"ל ואם לחשך אדם דכיון דהסבלונות כשנתנם המשדך לא היו עדים בדבר וכו' אינן קידושין כלל הא ודאי לאו מלתא היא לפי' ר"ח וכו' עד ומילתא דפשיטא דלפי' ר"ח דאין צריך עדים כלל לא בשעת שליחת הסבלונות ולא בשעת קבלתם אם שניהם מודים וכו' יע"ש. אמור מעתה דגם כל המורים דחשו לסבלונות אפי' בהולך ממקום למקום אינו אלא לפי' ר"ח דלא בעי עדים ולא לפירש"י דאה"נ דלפירש"י ודאי דבעו סהדי שידעו בדבר דאיכוין קידושין וכמ"ש מוהריק"ו וחזר הדין כדכתיבנא דבנ"ד שלא הוזמנו העדים לכך ודאי דאין כאן בית מיחוש בנ"ד לפרש"י ז"ל והו"ל כקידש בלא עדים דלא מהני וכטעמי תריצו דכתיבנא וכמו שצידד כמוהר"א ברודו כנז"ל באורך כמו כן יש להקל בנ"ד מטעם העדאת העדים. אך מאי דאיכא לספוקי בנ"ד הוא לשיטת ר"ח דחייש בסבלונות משום קידושין שקדמו, וגם בזה לפי אשר ראיתי בדברי הפוסקים יש לדון להקל בנ"ד כאשר אבאר בס"ד.

דהנה המחמיר בסבלונות אשר עליו בנו דייק כל הפוסקים הוא הגאון מוהר"מ ז"ל והלא ראינו בתשו' להגאון הרא"ם סי' צ"ח שצידד להקל וכתב בנ"ד שאין לחוש לפי' ר"ח וז"ל ולא לשמה קדשה קודם לכן כפי' ר"ח שהרי תכף שלקח לה המפשר הקנין מיד שלח לה וכו' ועוד שאם היו שם קדושין שקדמו להם לסבלונות לא היה תובע המשדך להחזיקה לו לאשה מכח הסבלונות וכו' עכ"ל לעניננו. ומזה למדו הפוסקים שכל שמה שמחזיקה שהיה אשתו הוא מכח הסבלונות. הרי מורה ובא דליכא למיחש לקידושין שקדמו כמ"ש הפ"מ ח"א סי' פ"ח יע"ש. אף אנו נאמר הוא הדין והוא הטעם לנ"ד דליכא למיחש לקידושין שקדמו כיון שראובן מה שמחזיקה לו לאשה הוא מכח הסבלונות דזה יורה דמודה ובא דלא קדשה קודם לכן וזה ברור, והגם דמהך תשו' של הרא"ם ז"ל הרואה אותה בצביונה ובקומתה מתחלה ועד סוף ראה יראה דס"ל דלרש"י ז"ל כל דאיכא עדים בעת ששלחם לבד סגי אף דליכא עדים בעת הנתינה ומסתמיך הגאון מדברי הרב תרומת הדשן משום דאנן סהדי. וריהטת דבריו מוכיחין דלא בעי שידעו העדים דלקידושין איכוין אלא סתמו כפירושו וחיישינן בסבלונות לקידושין, ומשם ראיה למ"ש הרב כמוהרמ"י יצ"ו כנז"ל, מ"מ הרואה יראה דלא אמרה הגאון ז"ל אלא באתרא דמקדשי והדר מסבלי ושפיר, משא"כ באתרא דמסבלי וכו' כיוצא דנ"ד אכתי איכא לדון ככל האמור לעיל דיסבור דראית העדים לחודה לא יספיק בלתי שידעו דלקידושין אי כוין.

צא ולמד ממ"ש מוהר"א ן' יעיש ז"ל הובאו דבריו בתשו' הגאון הרא"ם ז"ל סי' י"ז וז"ל ומה שנסתפק לכת' עוד אם הסבלונות שחוששין וכו' הם אותם הנשלחים וכו' בקולי קולות בפומבי וכו' ואמרת שהסברא מכרעת שכיון שאנו מוציאין האשה מחזקת פנויה וגם רוב אנשי העיר מסבלי והדר מקדשי צריך שיהיו הסבלונות שאנו חוששין להם בדרך הוכחה וראיה על הקידושין דהיינו כשהם משלחים בפרהסיא מפני שאותו הפרסום מורה ששולח אותם לשם קידושין או שקדמו להם קידושין משא"כ בחתן שנותן הארוס לארוסתו וכו' ליתא וכו' יע"ש שדחה הגאון הרא"ם דבריו דאפי' בינו לבינה מהני כיון דשדיך ומ"ש רש"י שישלחם בעדים היינו לומר כדי שיהיו לעדים בעת נתינתן לאשה כמ"ש הר"ן או כדי שיהיו לעדים בעת שלוח הסבלונות לדעת רבינו שמחה זת"ד יע"ש. והרואה יראה דאף באתרא דמקדשי והדר מסבלי בעי שיהיו לעדים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופשט הדברים מוכיחים דבעי שיהיו מזומנים לעדים מדנקט שיהיו לעדים משמע הא דרך אקראי לא.

ועוד אני למד מדבריו שם דלא חלק הגאון עם מוהר"א ן' יעיש והעלה דאפי' בינו לבינה מהני מאחר דאיכא עדים או בשילוח או בנתינה למר כדא"ל ולמר דא"ל אלא דוקא באתר דמקדשי והדר מסבלי דאפי' בצינעה חיישינן הואיל ושדיך. אבל באתר דמסבלי והדר קדשי לא ביאר שם הגאון דמהני. וכל כי הא נראה לי דאזיל ומודה דבאתר דמסבלי תחלה בעינן שהסבלונות ישלח בפרהסיא וכמ"ש מוהר"א ן' יעיש שאותו הפירסום יורה ששלח אותם לשם קידושין הא לאו הכי לית בהו מיחוש לקידושין וכמי שכתב מוהר"א ן' יעיש שכן הסברה מכרעת ולא מצינו שחלק עליו הגאון גם בזה דהיינו באתר דמסבלי והדר מקדשי, אלמא דנענע לו בראשו להיכא דמסבלי והדר מקדשי דשתיקה כהודאה דמיא, והואיל וכן הוא הדר דינא לנ"ד דאתר דמסבלי הוא ולא נשלחו בפרהסיא רק בצינעה והעדים במקרה נמצאו ולא הוזמנו לכך דיש לדון שלא לחוש לסבלונות כלל לא לפירש"י ולא לס' ר"ח מטעמו של מוהר"א ן' יעיש ז"ל ושתיקת הגאון הרא"ם ז"ל דנראה כהודאה כאמור.

ודרך אגב הך תשו' דסי' ס"ח הנז"ל קשים לזווגה לפקע"ד עם תשו' הגאון ז"ל סי' י"ט והוא כי הרואה יראה בההיא דסי' ס"ח שנטה דעתו של הרא"ם להקל ועיקר טעמו הואיל והאשה מכחשת שלא באו לידה הסבלונות. וזהו טעמו וממשו אשר צידד בו כמה צדדין להקל כאשר יראה הרואה לשם באורך וברוחב, ואילו בסי' י"ט חלק על דברי מוהר"א ן' יעיש שהורה להקל וסוף דבריו שם כתב וז"ל וא"כ כל מה שבלה על זה הוא בנוי על תוהו עכ"ל, ואנא הוא עבדא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתיה ולחיכנא עפרא מתותיה קשיא לי בגויה דהא נדון מוהר"א ן' יעיש הוא שהאשה היתה מכחשת שלא קבלה הסבלונות שהם המועלים כמוזכר בשאלה וע"ז כתב מוהר"א ן' יעיש בתשו' דף כ"ג ע"ד ז"ל בנדון זה שאין לנו שום עדות ושום ראיה ולא שום קול בין השכנים והאשה מכחשת ואומרת שלא שלח לה שום דבר וכו' עד נלע"ד שאין לחוש בסבלונות אלו שום חששה ע"כ, אמור מעתה הגם דבשאר הטעמים שדי בהו נרגא, איך לא שת לבו הגאון לטעם זה שהאשה מכחשת דלדעתו ז"ל טעמא רבה הוא שעשה מעשה להקל בסי' ס"ח והלא בנדון דסי' י"ח לא היו עדים רק ששלחם ע"י קטן והקטן ההוא נתנם לאם הכלה ונמצא דאין כאן עדים לא בעת השילוח ולא בעת הנתינה וקטן לאו בר עדות הוא וא"כ הא עדיף מנדון דסי' ס"ח, ומדוע הרב ז"ל עשה עצמו מעלומי העין בפרט זה ועמד עליו וסתר את דבריו ולא זכר שר דאיכא טעמא רבה להקל מהכחשת האשה וגם שלא היו עדים בדבר כלל. ותמיהה זו נפלאה בעיני מאד ודברי הגאון ז"ל שגבו מני בשתי תשובותיו דנראה דפלגן בהדיהו וקשה לזווגן כעת וצל"ע.

הדרן למאי דאתינא עלה דבנ"ד אין לחוש לא לפי' רש"י מצד העדאת העדים דיש לצדד דכלא חשיבי הואיל ולא הוזמנו לכך, ולא לפי' ר"ח דליכא למיחש לקידושין שקדמו כדבר האמור

תו יש לדון דליכא לחוש בנ"ד לקידושין שקדמו לפי' ר"ח והוא מאשר הורה גבר הוא מוהרי"ט ז"ל בשניות סי' כ"ח וז"ל עוד יש לברר בשולח דורונות בקושט' סתם ולא פירש כמנהג כמדינה וכו' יש טעם לחוש לפי שבקושט' אין לחוש לקידושין שקדמו אלא לסבלונות שקדמו שהרי אין מנהג העיר לקדש קידושין גמורים אלא בשעת כניסתם לחופה ואין גם אחד שיעשה כך בהקפדה לקדש קודם הסבלונות לפי שהסבלונות עצמם חוששין להם לזיקה, יע"ש, דבר הלמד מענינו לנ"ד דאפי' שזה ששלח הסבלונות הוא מקושט' ובתר דידיה אזלינן כמ"ש הרא"ם ז"ל והנמשכים עמו להחמיר הרי הורה לנו מוהרי"ט ז"ל דבקושט' אין לחוש לקידושין שקדמו שהרי אין מנהג לשום אדם לקדש קודם סבלונות אלא דוקא בעת כניסתן לחופה וא"כ תו ליכא למיחש בנ"ד לקידושין שקדמו אף דבתר דידיה אזלינן גם מוהרי"ט בשניות חא"ה סי' ל"ט פסקא המתחלת וכבר ראיתי וכו' גם שם כתב כמו כן יע"ש גם בס' מגיד מראשית לכמוהר"ח אלפאנדרי ז"ל סי' ג' אחר שנשא ונתן באמונה באורך וברוחב בכל פרטי הסבלונות להחמיר וסוף דינא העלה להקל מטעם דחשש סבלונות דקושט' הו"ל ספיקא דרבנן, וחיליה ממ"ש מוהר"א ן' יעיש דחשש הסבלונות אינו אלא מצד הסכמה שכך הסכימו לחוש לסבלונות כמו שהגיד אליו הרא"ם ז"ל פה לפה וראיה לזה ממה שחוזרין ומקדשין בעת החופה ועוד ממה שחוזרין הסבלונות ואם איתא דהוו קידושין ממש אמאי הדרי הא קי"ל דקידושין לא הדרי כדי שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה אלא ודאי דאינו אלא מצד מנהג והסכמה זת"ד הרב שם יע"ש וזה מסכים הולך כדברי מוהרי"ט שכתבנו. והדר דינא כדכתיבנא דבנ"ד אין לחוש לקידושין שקדמו כלל.

ותו איכא סניף אחר להקל בנ"ד דלפי הנר' מתוכן דברי השאלה שהסבלונות שלחן מיד אחר השידוכין ולא עברו ימים רבים בין השידוכין לסבלונות דהלא כל הזמן שקבעו לנישואין ל' יום הוא מוכרח שהסבלונות ששלח מיד הוא, וכיון שכן באנו למ"ש מוהריק"ו שורש קע"א וז"ל ועוד נראה שאין לחוש כלל לאותם סבלונות הנעשות אחר הקנין תכף לא לפי' רש"י ולא לפי' הגאונים דמ"ש לחוש דשמא קדש קודם זהו דוקא היכא שאפשר לומר שכבר נתקדשה זה שנה אי שנתים בצינעה וכו' אבל היכא שעושין הקנין וכו' ותכף בו ביום או למחורתו שולחים הסבלונות אם איתא דקדש בין קנין לשילוח קלא אית ליה והביא ראיה לזה יע"ש ומהרש"ך בח"א צידד בזה להקל גם הפ"מ בח"א סי' פ"ח וח"ב סי' ק"ט ובס' בני חיי בא"ה סי' מ"ה כולם עשאוהו סניף להקל הלא בספרתם, ומינה דן אנכי גם בנ"ד להקל שלא לחוש לקידושין שקדמו מהך טעמא גופיה, גם לפי' רש"י כתב מוהריק"ו שם דליכא למיחש לשמא הן עצמם קידושין מכמה טעמים, חדא דאם איתא דלקידושין מתכוין היה הוא בעצמו מקדשה כדמוכח בריש פ' האיש מקדש דמצוה בו יותר מבשלוחו וגם איסורא איכא אם לא ראה אותה מקודם כדאיתא התם וא"כ פשיטא דכה"ג ליכא למיחש למיעוטא וכ"ש נגד חזקה עכ"ל יע"ש. ומינה גם לנ"ד הוא הדין והוא הטעם דליכא למיחש בהו שהן עצמן קידושין.

ואם נלך אחר בית דינו של משה הוא המבי"ט ז"ל בח"א סי' של"ח דן את הדין דאף דהאיש הוא מאתרא דמקדשי והדר מסבלי כל שהאשה היא מאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין לחוש לסבלונות כלל דבתר דידה אזלינן ולא בתר דידיה והאריך בראיותיו וכך העלה להלכה ולמעשה ככתוב בתורתו יע"ש, דלפי זה אי בתר דין הרב גרירנא ודאי דבנ"ד אתתא זו שריא ואין צורך לכל מ"ש. אלא דיראה דלא פסקא משה למילתיה והלכה זו אינה פסוקה לגבי משה כאשר אבאר. דהנה המבי"ט ז"ל צר לו לענין דינא מההיא דתשו' מוהר"ם שהביא המרדכי ס"פ האיש מקדש שכתב דמי יכניס ראשו לספק לידע מנהג המקום שיצא משם דמוכח מינה הפך דינו. וכדי שלא תהיה תשובה זאת עומדת לסתור דינו פירש אותה כמ"ש מוהריק"ו שורש קע"א דע"כ לא העלה להחמיר אלא דוקא כשבמקום האשה רובא מסבלי ומיעוטה מקדשי דאתו למיטעי, אבל כל שבמקום האשה כולהו מסבלי אף דהוא מאתרא דמקדשי ודאי דבתר דידה אזלינן ובזה לא החמיר מוהר"ם. ושוב כ' דהגם דמוהריק"ו מפרש לההיא דמוהר"ם אף שהאשה היא באתרא דכולהו מסבלי דחיישינן שמה הוא מאתרא דמקדשי, שנראה הפך דינו לא אמרה מוהריק"ו אלא בגליל א' יע"ש באורך באופן שדעתו מסכמת בפי' דברי מוהר"ם דלא חש לה אלא דוקא במקום דמיעוטה מיהא מקדשי במקום האשה אבל כל שבמקומה כלהו מסבלי לא חש לה כלל זת"ד יע"ש דרך ארוכה.

ואשתומם על המראה דבסי' מ"א כתב המבי"ט גופיה בנ"ד דהגם דארם צובא הן לו יהא אתרא דכולהו מסבלי אפ"ה חיישינן ממ"ש מוהר"ם דחיישינן לסבלונות שמאחר דמי ששלחם היה מארץ נכריה יע"ש והסתירה מבוארת מניה וביה דהלא בסי' של"ח הנז' יגע כמה יגיעות וטרח בעשר אצבעותיו להעמיד ולפרש הך כמוהר"ם ומ"ש מוהריק"ו עליה. דאינו אלא היכא דבאתרא מיעוטא מסבלי וכדמוקי לה באותו גליל הא לאו הכי ודאי לא חשש מוהר"ם להחמיר, א"כ איפה היאך פה בסי' מ"א העלה איפכא בעד מוהר"ם דאפי' דכולהו מסבלי חש מוהר"ם כבא מארץ נכריה, ובודאי דבשני המקומות דבסי' מ"א העלה להחמיר ובסי' של"ח העלה להקל לא פלגן בהדייהו דאין הנשואין שוין ואין הנדונים שוין וחילוק רב יש בין נדון דסי' מ"א לנדון דסי' של"ח כאשר יראה הרואה אך עיקר תמיהתנו אינה אלא במ"ש דאפי' אם ארם צובא היא מקום דכולהו מסבלי אפ"ה חיישי' ונסתייע ממוהר"ם הא ודאי קשיה לן ממה שהעלה בעד מוהר"ם בסי' של"ח שהם סותרים זה את זה, כדבר האמור.

שוב מצאתי להמבי"ט עצמו בח"א סי' ש"מ נרתע לאחוריו לענין הדין אחרי שראה דברי הרא"ם ז"ל והעלה להחמיר וחזר בו ממ"ש בסי' של"ח יע"ש, ובכן אני אומר דההיא דסי' מ"א לאחר חזרה היא שנויה, ולכן גם בפי' דברי מוהר"ם נטה דעתו לפרשה אפי' באתרא דכולהו מסבלי, וההיא דסי' של"ח קודם חזרה שנויה כנלע"ד.

באופן דמדברי המבי"ט הדבר יוצא לנדון דידן להחמיר דהרי חש לדברי הגאון ז"ל, אכן יש להקל מן הצדדין הנז'.

עוד יש סניף להקל לקוח הוא מדברי הפוסקים ז"ל והוא זה, כי נודע לנו לעין כל הדרים פה עה"ק ירושלים ת"ו אשר הסכמה קדומה בינינו בחרמות ונידוים ובכל תוקף מקדושים אשר בארץ המה נ"ע שלא לקדש שום בת ישראל טרם עת הנישואין בתוך תחומה של עיר זולתי חוץ לתחום וכל העובר לקדש בקרב הארץ הרי הקידושין ההם מופקעין ועומדין אפי' שיהיו במאה עדים אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והרי הוא נלכד ברשת הנח"ש. והסכמה זו נהוגה אצלינו עד יבא מורה צדק וכן אנו נוהגין לענין מעשה ואין מקדשין אשה פה עה"ק ירושלים ח"ו זולתי ב"שמעון הצדיק" שהוא חוץ לתחומה של ירושלם, או בתוך העיר בעת הנישואין דוקא.

ואיברא דאי מפאת הסכמה זו לחודה אין ממנה לימוד לנ"ד שלא לחוש לסבלונות הגם שהיא בחרם שהרואה יראה כגון זאת שאול שאל כמוהר"א ן' יעיש ז"ל הובאה שאלתו בס' מים עמוקים סי' ל"ו ששאל מהגאון הרא"ם והתשו' לא נדפסה שם רק היא מודפסת בשו"ת הרא"ם בח"א סי' י"ז שהשיב לו על כל פרט ופרט אשר שאל לו ועל פרט זה השיב לו ז"ל נלע"ד דמלתא דפשיטא היא דהסכמת הקהלות בקנס נח"ש אינה מועילה כלל דהא אילו אמר האיש שעבר על חרם הקהלות וקדשה בפני פ' ופ' וכו' מי לא הוו קידושין וכו' עד וליכא למימר מכיון שעבר על החרם נימה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא איכא חייבי לאוין ושניות לעריות וכמה עבירות דאוריתא ודרבנן דתפסי בהו קידושין וכו' וא"כ חרם דר"ג לא אלימא לאפקועי קידושין כ"ש וכ"ש בדורות הללו וכ"ש אם אמרו ששכחו החרם או שלא שמעוהו וא"כ אעפ"י שיש בזה הסכמה וכו' עדין יש לחוש שמא נתקדשה לרש"י ז"ל באותן הסבלונות ולר"ח קודם אלו הסבלונות וכו' והביא ראיה מתשובות הרשב"א יע"ש באורך.

והנה בדברים הללו שכתב דאף בהסכמה זו יש לחוש שמא נתקדשה בסבלונות לרש"י ז"ל, לא יכולתי להלמם. יען דהרואה יראה תורף השאלה שם במים עמוקים שנשאל מאת כמוהר"א ן' יעיש ז"ל עוד ילמדנו רבינו לפי שרבו הספיקות הנופלים בין הספרדים בענין הסבלונות בסיבת שהם נוהגים שהארוס יבא מיד אחר השידוכין בבית חמיו ואוכל שם ונכנס ויוצא תמיד ואינם יכולים להזהר שלא תקבל איזה מתן מיד הארוס והם רוצים למצוא תקנה להנצל מחששה זאת אם יועיל לדעת ר"ת דחייש שמא קדש קודם הסבלונות שיעשו הסכמה בין קהלות הספרדים בקנס נח"ש ששום אדם לא יקדש בפחות מעשרה וכו' דברי האי גונא נראה דליכא למיחש שמא קדש קודם לכן דמסתמא לא עבר על החרם לקדש שלא עפ"י ההסכמה וגם אין לחוש שקדש בפני העשרה שהנה החזן והממונים יכחישוהו ויעידו שלא קידש בפניהם וכו' יע"ש. הרי שחשש הרב הוא על איזה מתן שיתן הארוס לארוסתו בינו לבינה. דבכה"ג אם ההסכמה מועלת להנצל כדעת רש"י וא"כ מהו זה שכתב הרב ז"ל עדין יש לחוש מדעת ר"ח דחייש לקידושין שעברו דלדעתו לא בעי עדים לסבלונות דהא:

איכא למיחש שמא קידש בפני עדים והלכו להם למדינת הים. וניחא תשו' הרא"ם שהשיב לו דלא תועיל ההסכמה להנצל לדעת ר"ח ושפיר. חבל לפירש"י ודאי דליכא למיחש על המתן הזה שנותן בינו לבינה דליכא למיחש לסבלונות אם לא דאיכא עדים דאז הוי חשש קידושין אבל בלתי עדים לא וא"כ אמאי לא תועיל הסכמה זו להנצל לדעת רש"י וא"כ מהו זה שכתב הרב ז"ל עדין יש לחוש שמא נתקדשה לרש"י וכו' דהא הואיל וליכא עדים מאי חשש איכא. ואין לומר דיסבור הרא"ם בעד רש"י כס' רבי' שמחה ז"ל שהביא הרב תה"ד דלרש"י אפי' בלתי עדים חיישינן לקידושין. הא ליתא חדא דהרי רש"י ז"ל בהדיא אמר דלא חיישינן אלא בשולח סבלונות בעדים.

ותו דהא תרגם התרומת הדשן דברי רבינו שמחה דעדים בעי בעת השילוח אבל בעת הנתינה הוא דאמר דלרש"י לא בעי עדים כמבואר בת"ה שם יע"ש. ותו דהרא"ם עצמו בסי' ס"ח כתב בהדיא דלרש"י בעי עדים, והקל שם לסיבה שלא היו עדים כמבואר שם, אמור מעתה בשאלה זו שנשאלה המנו במתן שנותן בינו לבינה למה חשש לרש"י והי"ל לבאר לגאון דהיינו דוקא אם היו עדים ולא לסתום את דבריו. סוף דבר דלע"ד דברים הללי שכתב סתמה הם בלתי מובן וצל"ת שקיצר הגאון ז"ל במקום שאמרו להאריך, איך שיהיה מדבריו למדנו דההסכמה בחרם לא מעלה ולא מורדת להנצל מחשש הסבלונות כמבואר בדבריו הנז"ל, אך מאי דמספקא לי אף לדברי הגאון ז"ל בנ"ד שהרי הורה גבר בסיף התשו' הנז' הורה לו את הדרך ילכו בה להנצל מחשש סבלונות וז"ל אך אם יסכימו כל אנשי הקהלות אשר במדינה הזאת שמהיום הזה והלאה שיתנהגו עפ"י המנהג הזה ששום אחד מהם לא יקדש ואח"כ לסבל אלא שיסבלו תחלה ואח"כ לקדש נלע"ד דבהא לית דין ולית דיין דודאי אין חוששין לסבלונות וכו' יע"ש. ולדבריו אלה שפעה"ק ירושלים תוב"ב הסכמתם היא שכל אחד מכל הקהלות לא יקדש תוך תחומה של עיר כמו שהזכרנו לעיל ומעולם לא חיישי לסבלונות אם יועיל לדעתו ז"ל הסכמה זו להציל על איש הבא ממקום אחר דחיישי לסבלונות כיוצא דבנ"ד אם נצילנו מחשש סבלונות דע"כ לא חשש הרא"ם בסי' י"ט אפי' שהמשודכת היתה מסאלוניקו והעלה דהואיל והוא מקושט' דבתר דידיה אזלינן אלא משום דבסלוניקו לא יש הסכמה כזאת שלא לקדש תוך תחומה של עיר ולהכי העלה שכל כיוצא בזה בתר דידיה אזלינן. האמנם אנן דיתבין באתרא קדישתא הדין אשר יש בה הסכמה זו אי דמי למ"ש הרא"ם דכל שהסכימו כל הקהלות תו ליכא למיחש לסבלונות הכי נמי דכותה או אי נימא דלא אמר הרב דהסכמה זו מועלת היינו דוקא להנצל על כל הדרים בעיר ההיא שהם תושבי העיר. אבל אה"נ שאם יבא איזה איש זר ממקום אחר דמקדשי והדר מסבלי אף דאיכא הסכמה זו לא תועיל להיות מגן עליו להנצל מחשש סבלונות הא ודאי מספקא לי לדעת הרא"ם ז"ל, ולדידי חזי לי דגם דעת הרא"ם מסכמת שלא תועיל הסכמה זו על איש זר, דמסתמא לא יחלוק על דברי מוהר"ם שהזכרנו לעיל שכתב דמי יכניס ראשו לספק לידע מנהג המקום שיצא משם ע"כ, כ"ש היכא דנודע בבירור דאיהו מאתרא דמקדשי והדר מסבלי דודאי הואיל ובתר דידיה אזלינן הסכמת העיר לא מעלה ולא מורדת להנצל מחשש סבלונות כנ"ל לדון בדעת הרא"ם ז"ל והין ולאו ורפיא בידי. שוב מצאתי למוהרש"ך ח"ג סי' א' העד העיד דבסלוניקו יש הסכמה בחרם מפורסם שלא לקדש בפחות מעשרה, ועכ"ז כתב שאין להקל בקידושין מצד הסכמה זו יע"ש ומעתה הדבר יוצא לידון בנ"ד דמצד ההסכמה בחרם לא ניצולנו מחשש הסבלונות אי לדעת רש"י אי לדעת ר"ח ז"ל. גם מוהריק"ו שורש פ"ד כתב כן גם מוהרי"ט בא"ה סי' ט"ל העלה שאפי' בהפקעה מפורשת שהפקיעו הקידושין אפ"ה מיחש מיהא חיישינן וצריכה גט יע"ש שהאריך, וגם בסי' מ' חזר ושנה ופירש להעמיד דבריו אלה נגד מוהר"א מונסון יע"ש

ועם כל זה אני אומר שסניף מיהא הוי להקל וכמ"ש מוהרש"ך ח"א סי' ק"מ ומוהרח"ש סי' נ"א וסי' ס' והפ"מ בח"ב סי' ק"ט וח"א סי' פ"ח יע"ש, גם מוהראנ"ח ח"א סי' ס"ח צידד שיש להקל מצד החרם, וז"ל עוד יש צד קולא קצת מצד המקדש אעפ"י שאינו כדאי בעצמו וכו' מצד סברת קצת הסוברים דאדם שנשבע שלא לעשות שום דבר ועשאו לא מהני משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו' ומעתה אף אנו נאמר שכיון שהמקדש היה אסור עליו לעשות כן מצד החרם מאי דעבד לא מהני הן אמת שכל הפוסקים בענין הפקעת קידושין הנעשים כנגד הסכמת החרם נר' שהם חולקים בזה וכו' אבל מ"מ כבר יש מי שסובר כן כדכתיבנא וכו' יע"ש, הרי שעשה אותו סניף להקל אחרי ראותו כל הפוסקים דלא חשו בזה כלל מ"מ סניף מיהא הוי בהצטרפות סניפין אחרים, ומ"מ נ"ל דיש לחלק דשאני בנדון הראנ"ח שהמקדש ידע בהסכמה והחרם ההוא הלכך עשאו סניף ושפיר, אב בנ"ד שהמשדך היה מקושט' ואפשר שלא ידע מהסכמת עה"ק ירושלם ת"ו וא"כ לא מיקרי עובר על החרם ואכתי איכא חששה דסבלונות

עם כל זה נ"ל דבחשש סבלונות דאינו אלא חששה בעלמא יש לעשות סניף הך הסכמה וראיה לזה שהרי מוהרח"ש סי' ס' עשאו סניף להקל כאשר יראה הרואה לשם, וראיה לדבר שהרי מוהריק"ו שורש פ"ד יצא לקראת נשך לחלוק על מי שהורה שלא לחוש לקידושין מכח הסכמה בחרם שלא לקדש בפחות מעשרה והרבה בראיות שאין כדברי המורה ממש דהחרם הוא כחרמו של ים ואין בו ממש להפקיע הקידושין דלא אלים מחרם רבינו גרשום מאור הגולה יע"ש באורך. ואילו בשורש, קע"א בענין סבלונות העלה להתיר מצד שהקנין נעשה סמוך להכנסת כלה ובליל שבת שלח הסבלונות ומאחר שכן אי אפשר לומר שנתקדשה לפי' רש"י ולא ע"י קידושין אחרים כפי' הגאונים דהא אנן מקדשין בשבת ומאחר שכל הפוסקים ס"ל דאסור לקדש בשבת אין לנו לומר שעבר על דברי חכמים יע"ש באורך וברוחב, ואיברא דהך דסי' קע"א שכתב דמכח זה אין לחוש לא לפירש"י ולא לר"ח לא זכיתי להלמו דבשלמא לפירש"י דהסבלונות הן הן קידושין שפיר איכא למימר דליכא למיחש בהכי הואיל והסבלונות היו בשבת מאחר דאסור לקדש בשבת ליכא למיחש ששלחן לקידושין אמנם לפי' ר"ח דס"ל דחשש הסבלונות הם משום הקידושין שקדמו, א"כ גם בנדון זה ניחוש שמא קדמו קידושין יום ע"ש מבע"י ואפי' שהקנין נעשה סמוך להכנסת כלה מ"מ אפשר דקדיש קודם בעת שהיו מדברים בשידוכין וגמרו לשדך קודם הקנין יום או יומים וא"כ אמאי כתב דליכא למיחש בהו גם לדעת ר"ח, אם לא שנאמר דס"ל דגם לר"ח אין לחוש לקידושין שקדמו אלא דוקא בדשדיך קודם והכא גמר השידוכין היה הקנין והקנין נעשה ע"ש עם חשיכה כל כי הא ליכא למיחש שאחר הקנין קידש שהרי קדש היום ושבת היום ואסור לקדש ומסתמא אין להחזיקו לעבריין אף לדעת ר"ח אין לחוש בכגון זה וזהו שסיים מוהריק"ו שם וז"ל ופשיטא דאין לחוש בכך דע"כ לא פליג ר"ח אשאר הדעות והגירסות אלא שאין הכרע לומר שלא קידש אבל בכאן שיש הכרעה גדולה כדפי' נלע"ד שאין לחוש עכ"ל. ולעד"ן ההכרעה גדולה שיש כדי שלא לחוש לדעת ר"ח היינו ממה שהיה הקנין ע"ש עם חשיכה כדבר האמור כנ"ל ודוק.

הדרן למאי דאתינא עלה שהרי מוהריק"ו הקל מחמת שהסבלונות היו בשבת ובודאי דלא הוי עברין, ומה בכך אכתי נימא דעבר וקידש דהרי חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ואפשר שזה שלח הסבלונות לשם קידושין ועבר ע"ד רבנן וכההיא שכתב בשורש ע"ד כנז"ל. אלא ודאי דשאני ליה בין קידושין לסבלונות דדוקא בקידושין הוא דאמרינן דאין החרם מועיל להפקיע קידושי תורה משא"כ בסבלונות דאינו אלא חשש בעלמא, הלכך כל דאיכא הסכמה וחרם מסתמה אמרינן דלא עבר על החרם ולא שלחם לקידושין וסניף מיהא הוי להקל וכדעת מהרח"ש ומוהרש"ך והפ"מ כנז', ועיין בס' בני חיי בחיבורו לטא"ה סי' מ"ה מה שהאריך להקל בנ"ד בענין הסבלונות. ובדף פ"ו ע"ב עשה סניף פרט זה של ההסכמה ונסתייע מדברי כל הפוסקים שהזכרנו ובכללן הביא דברי מוהריק"ו הנז"ל סעד לתומכו יע"ש, ועל כרחין לחלק דס"ל לכמוהר"ח אלגאזי הנז' דיש לחלק בין קידושין לסבלונות וכדכתי', תדע לך שהרי בחיבורו לטא"ח סי' של"ט הביא פסק מוהר"ש אלגזי וס' עבודת הגרשוני שהורו על מי שקידש אשה בשבת דאין לחוש בקידושיו. והוא ז"ל דחה דבריהם מהלכה מכח הירושלמי שאמרו וכולן שעשו בין שוגגין או מזידין מה שעשו עשוי ואין להפקיע קידושי תורה כלל יע"ש. ומדוע לא תמה על מוהריק"ו ז"ל דהעלה דאין לחוש לסבלונות מכח שהיו בשבת וכמו שהביא הוא ז"ל דבריו בא"ה סי' הנז' סעד לתומכו עכ"ל דס"ל כדאמרן דשאני ליה בין קידושי תורה לסבלונות כדבר האמור. כלל העולה דלהקת נביאים יצאו נצבים להקל בסבלונות מטעם הסכמת העיר וכמו כן מינה יש לדון להקל בנ"ד, ואל תשיבני ממ"ש מוהרי"ט בשניות חא"ה סי' ל"ט וסי' מ' דאין להקל מצד ההסכמה כנז"ל דלא אמרה הרב אלא בקידושין ולא בחששה דסבלונות כאשר יראה הרואה יע"ש, וההיא דמוהרש"ך ח"ג סי' א' שלא חשש בהסכמת העיר אף שהיתה בחרם בקידושין איירי הלכך לא אלימא לאפקועי קידושי תורה. ויעיד ע"ז דהרש"ך גופיה בח"א סי' ק"מ בענין סבלונות עשה סניף להקל מכח ההסכמה. הרי דיש לחלק בין קידושין לסבלונות וזה פשוט, אך לבי מהסס טובה להקל בנ"ד מכח דנמצאו עדים הן בשעת שילוח הסבלונות הן בשעת נתינתן לאשה דהא ודאי צריכה רבה שלא לחוש להם. והגם דלעיל עמדנו על חקירה זו והעליתי דאין בית מיחוש הואיל ולא הוזמנו לכך רק באקראי בעלמא והבאתי סעד ממ"ש כמוהר"א ברודו בס' פ"מ ח"א עכ"ז לבי ירא ורועד להקל מפאת זה אחרי ראותי זה האיש משה הרב כמוהרמ"י יצ"ו בס' משאת משה יצא לקראתו לחלוק עליו במילי דסברא ונתן טעם בעיקר כאשר העליתי דבריו לעיל, והגם שאני לעצמי חלוק אני על דבריו כנז"ל באור מ"מ לענין מעשה מיראי ההוראה אני הגם דיש ויש רבים אשר אתי עזר לתמכני הוא הרא"ש מוהריק"ו ודעימיה על כל אלה לא ידענא מאי אידון בה למעשה רב.

ונפשי שמתני דעבידנא סמתרי לנ"ד אף דאיכא עדים יש סניף להקל ושלא לעשות העדאתן עדות. והוא מאשר קדמה לנו ידיעה בהסכמה בחר שלא לקדש בירושלם תוך תחום העיר ואפי' שיש עדים אפקעו רבנן לקידושין מיניה כנז"ל דהואיל ובאנו לידי מדה זו הרי העדים שנמצאו בעת הסבלונות יש לפוסלן לכאורה שעברו על חרמי הציבור וזו הלכה רווחת פסקא מרן ז"ל בטח"מ סי' ל"ד והריב"ש בסי' רס"ו דהעובר על חרם הקהל פסול לעדות.

ואיברא דגם מפאת זה ראה ראיתי להקת נביאים יצאו נצבים מערכה לקראת מערכה כאשר אספם בחכמתו הרב המאסף בכנה"ג א"ה בהגהתו לב"י סי' כ"ח ס"ק נ"ד יע"ש, ומתוכם יש ללמוד שאין לפסול את העדים מכח שעברו על החרם עאכ"ו דבנ"ד נמצאו דרך אקראי ולא לשם עדות דבכה"ג לא מפסלי כאשר הורה גבר מוהראנ"ח ח"א סי' ס"ח ומוהרי"ט ח"א סי' קל"ח וח"ב בא"ה סי' ל"ט וסי' מ' יע"ש ולא נמצא מיקל בדבר זולתי מוהרשד"ם בא"ה סי' כ"א וסי' ל' ומוהרי"ט בח"א סי' הנז' אחר שהעלה שאין לפסול העדים בכך בסוף דבריו חזר ונענע בראשו לדברי מוהרשד"ם יע"ש, והגם דבח"ב פסקיה לדיניה, בסכינא חריפא דאין העדים נפסלים בכך מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וסניף מיהא הוי בהצטרפות טעמים אחרים וכן נראה מדברי הרב עדות ביעקב סי' י"ט דף מ"ג ע"ב יע"ש, ואם באנו להרחיב הדיבר בזה יש ויש דרך שקלא וטריא בפרט זה, ובפרט במה שתמה מוהרי"ט בח"א סי' הנז' על דברי מוהרש"ך וכאשר עמד עליהם הרב עדות ביעקב סי' הנז' ואין הפנאי מסכים להאריך.

סיפא דדינא דבנ"ד דרבו בו הספיקות עבדינן סניף להעדאת העדים שעברו על החרם דפסולים וכדעת מוהרשד"ם הנז' ומהשתא בנ"ד איכא כמה ספיקי חדא דאעיקרא דדינא חשש הסבלונות הם משום ספק קידושין. ואיכא ספיקא אחרינא דאף את"ל דאית בהו סרך קידושין שמא היינו דוקא כשיחד עדים והזמינם בכך אבל באקראי בעלמא לא, והו"ל ספק ספיקא המתהפך תו איכא ספק אחר אם הסכמת העיר בחרם מועלת להפקיע חשש הסבלונות אי לא, ותו דגם העדים אילו יצוייר שהוזמנו לכך ואפי' שהיו באקראי חשבינן ליה כהוזמנו שמה פסולים בעדותם הם מחמת שעברו על החרם והסכמת העיר אי לא.

ותו דמאחר שעבר עליו שלשה חדשים ששהה בעה"ק הרי מצינו למוהריב"ל בח"ג דבשהית ל' יום חשיב כבני העיר, והגם דבמקום אחר העלה דבעי שהית י"ב חודש מ"מ מידי ספיקא לא נקפא. ועיין בס' בתי כהונה ס' ב' שכמוהר"ש הלוי חכך להחמיר אפי' בשהית י"ב חודש וכמוהר"י הכהן העלה דבי"ב חדש סגי מ"מ נ"ל אפשר דהיינו דוקא מח"ל לח"ל אבל כיוצא דנ"ד שעלה לדור בעה"ק ירושלם ושידך אשה בה דאין בידו להוציאה ממנו כנודע. א"כ מיד חשבינן ליה כבני עה"ק וסגי בל' יום אפי' לס' המחמירין. ואפילו אי נימא דלאו הכי לחלק בין הארץ לח"ל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ הואיל ובנ"ד רבו הספיקות יש לדון להקל שלא לחוש לסבלונות ההם כלל והרי היא מקודשת לשני מספק מחמת הסכמת העיר ואין להתירה לשוק בלתי גט מן השני אך מן הראשון מפאת הסבלונות לא חלו בה ידים של קידושין כלל כנלע"ד לדון להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי רבנן קדישי מורי הוראה. ועל ראשם מלמעלה חד בדרא שם האחד אליעזר צביונן של ישראל לעטרת תפארת כי גאה גאה, ואם אזכה לכוון ההלכה לתלמיה ע"ד אמת וצדק ישמח לבי גם אני ואשלמה תודות לתפארת ישראל אלק' עילאה. ואתחנן אל ה' יהיה אלקים עמדי ושמרני לבל אכשל בדבר הלכה והוא יהיה בעזרי ללמוד וללמד כל עוד נפשי בי אף רוחי, כי באלה חפצתי להגות בתורתו כל ימי חלדי ולכל בהן חיי רוחי, אמן כן יאמר ה' צור מחסי מבטן גוחי קטינא קטינא מאוס וסחי.

ישראל מאיר מזרחי ס"ט

תוכן העניינים

שות פרי הארץ חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה