שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן לד
להיות כי כן דרכנו כפעם בפעם להשגיח על טהרת המקואות שבעיר. לאחר שהוריקו המים מהמקוה שלא ישאר שום מים בגממיות שנפלו מהכלי. שהם פוסלים המקוה. כמ"ש בסי' ר"א סעיף מ' לענין הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותו וכו'. ואירע פ"א שלא נמצה שם משגיח. ופתח הנכרי המים למקוה ונתמלא ונסתפקתי בהכשר המקוה ההוא שמא נשאר בו רביעית מים שאובין ונפסלה המקוה. מי אמרינן כיון שדרכן תמיד לנקות המקוה בספוג ע"ג הקרקע שלא ישאר אפילו כל דהוא מסתמא גם עתה. או דילמא לא סמכינן עלייהו במילתא דאיסורא:
תשובה. כתב רבינו ב"י ז"ל בסי' ר"א משם תשובת הרשב"א ז"ל בד"ה ובתשובה אחרת כתב, וששאלת גממיות שבבית כביברין הללו ויש בהם מ"ס יש לחוש שמא קודם שנתמלאו היו בהם מים שאובין ואין טובלין בהם. או חזקתם כשרים וטובלין בהם. תשובה. ראיתי רבים מגדולי המפרשים וכולם מסכימים דכולה שאובה מדרבנן. וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית וכן בפסחים. ותניא בתוספתא. מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר. מפני שספק מים שאובים כשרים ומדקתני ריקן משמע שלא היה בו מים כשהניחו ואפי"ה כשבא ומצאו מלא כשר. לפי שהשאובה אפילו כולה. אינה אלא מדרבנן. וספיקא דרבנן לקולא. אלא שאני רואה לרבינו שמשון ז"ל שכתב שכולה שאובה דאורייתא עד שיהיה שם רוב שאינו שאוב, ויש לו קצת ראיות ואין כח בידנו להשיב את הארי. ומיהו אם אין דרכן למלאת בכתף ולעשות ביברין. אלא במקבין מי גשמים או מי אגמים ועוד שהנכרי מסל"ת אפש"ל שסומכים עליו שכדאי הם המתירים לסמוך עליהם בכיוצא בזה, והמחמיר תע"ב עכ"ל:
הנה מ"ש הרשב"א ז"ל מיהו וכו' כוונתו ז"ל לדעת הר"ש דשאובה כולה דאורייתא. מ"מ אם אין דרכן למלאת בכתף וכו' כשר ויצא לו מתוספות דפ"ב דמקואות. דקתני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר וכו'. צינור המקלח למקוה. והמכתשת נתונה בצדו, ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה. פסול מפני שהפיסול מוכיח וכו' ובעלי סברא זו דהר"ש דסברי דשאובה כולה דאורייתא. מפרשי לתוספתא זו דמכשרי בהניחו ריקן ובא ומצאו מלא. היינו טעמא משום דחזקת עושה מקואות עושהו בכשרות כדקתני התם וחזקת המקואות כשירות. והיינו בדליכא ריעותא. אבל בפיסול המוכיח כגון שהמכתשת נתונה בצדו וכו' דאיכא למתלי שמא באו מים מהמכתשת למקוה פסול. ולהכי כתב הרשב"א מיהו אם אין דרכן למלאת בכתף וכו' כשר. דכיון דליכא ריעותא ופיסול המוכיח למלאת בכתף. חזקתו נעשה בכשרות:
אלא דקשה לענ"ד מ"ש בנכרי מסל"ת לסמוך עליו דאי הוי מדאורייתא אין הגוי נאמן אפי' במסל"ת כדמוכח בפ' הגוזל בתרא דף קי"ד. וכמ"ש מוהריק"ו ז"ל בשורש קט"ו דאין גוי מסל"ת נאמן אלא לעדות אשה בלבד. ולא לענין הכשר מקוה עיי"ש, וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל י"ח סעיף ט' ומה גם דמשמע מתשובת הרא"ש ז"ל הנז' דאף באיסורין דרבנן אמרינן אין הגוי מסל"ת נאמן כיעו"ש. ולכאורה נראה לומר דדוקא בדאיתחזק איסורא הוא דלא מהימן. אבל היכא דלא איתחזק איסורא כי הכא שאין דרכם למלאת בכתף נאמן. אלא דהש"ך בסי' צ"ח סק"ב דחה סברא זו מדפרכינן התם בהגוזל מהא דהתירו שבויה עפ"י קטן מסל"ת. ומשני בשבויה הקילו. והשתא מאי פריך הא בשבויה לא איתחזק איסורא עיי"ש. וגדולה מזו כתב הפר"ח סי' ס"ט ס"ק מ' וז"ל ודע דדעת הרשב"א בתשובה סי' ק"ח וקצ"ד דגמל"ת אינו נאמן בכל התורה כולה בין לאסור בין להתיר אף בדלא איתחזק איסורא ומפשט דבריו משמע דלא שאני לן בין איסורין דאורייתא לאיסורין דרבנן. וסוגייא דהגוזל מתוקמא. דוקא בפסולי עדות. ומשו"ה מהימני באיסורין דרבנן. אבל גוי לא מהימן כלל משום דמשקר. עיי"ש. וכן הוכיח בדעת הב"י ובפסק הש"ע בכמה מקומות עיין על דבריו וא"כ היכי קאמר מר הרשב"א ז"ל כאן גבי מקוה בנכרי מסל"ת שסומכין עליו. נהי דאינו אלא מדרבנן אפי"ה לא מהימנן ליה. ונראה לומר דלאו אנכרי לחוד קא סמכינן. אלא אהא דאין דרכם למלאת בכתף וכו' דליכא פיסול מוכיח. ונכרי גילוי מלתא בעלמא הוא דקאמר כהא דאמרינן גבי בכור שפסק מרן סי' שי"ו ס"ג דבהמה שהיא חולבת פטורה מהבכורה. שרוב הבהמות אינם חולבות אא"כ ילדו. ומור"ם בהג"ה הביא דעת י"א דאין סומכין על מה שהיא חולבת. מיהו אם יש עוד צד היתר לזה שהעכו"ם מסל"ת שלא להשביח מקחו ואומר שילדה סומכין להתיר. ע"כ. הרי דלאו על גוי מסל"ת לחוד סמכינן. אלא על מה שהיא חולבת. ורוב חולבות כבר ילדו. וגוי גילוי מלתא בעלמא קאמר. ואינו אלא סניף בעלמא:
ומעתה עפ"י דברי הרשב"א ז"ל. בנדון שלפנינו דאין חששא שימלאו בכתף וישפכו למקוה. אלא עם פתיחת הסילון המים באים למקוה, ואין כאן פיסול מוכיח. והנכרי מסל"ת שנתמלא כדרכו. בכהאי גוונא סומכין עליו להכשיר בדיעבד:
אלא דאכתי פש גבן בית מיחוש. דנהי דפלטינן מחשש מים שאובין בכולו או אפילו רובו, מ"מ חיישינן שמא נפלו למקוה ג' לוגין בשעה שהיו מריקין המים לחוץ אחר שנחסר מארבעים סאה ונפסלו כל המים שבמקוה וצריך להוציאם לחוץ כמ"ש סי' ר"א סעיף מ' ושמא לא הוציאם הגוי. ונראה שיש צד להקל בדיעבד גם בזה. עפ"י מ"ש מרן שם סעיף ט"ו דהא שנפלו ג' לוגין מב' או מג' כלים מצטרפין. היינו שהתחיל מכלי השני. עד שלא פסק מהכלי הראשון. אבל אם פסק הרא' קודם שהתחיל השני אין מצטרפין. והכא כך דרכם לשפוך המים לחוץ בכלי זה אחר זה. ובודאי פסק הראשון עד שלא התחיל השני. ואין מצטרפין לפסול המקוה. וכ"כ עוד מור"ם סעיף מ' דאפילו במקוה שאין בה מעין. אם אין הכלי גדול כ"כ שבודאי יפלו שם ג' לוגין שאובין. אלא שיש לחוש שמא נפלו בזה אחר זה. וכיוצא בזה. אזלינן לקולא דספיקא דג' לוגין שאובין הוי ספיקא דרבנן ואין לחוש בדיעבד ע"כ:
ובר מן דין יש לפנינו מקום מרווח בהיתר ספק זה. כמ"ש הש"ע שם סעיף י"א מקוה מים שאובים שהמשיכו עליו מי מעין. אפילו מי המעין מועטים. המועטים של מעין. מטהרים את השאובים המרובים בין קדמו מי מעין לשאובים. בין קדמו שאובין למעין ע"כ. והכא אפילו בודאי נפלו ג' לוגין מים שאובין. כיון שהמשיכו מי המעין למקוה. נטהרו השאובים. ואעפ"י שאין מי המעין נמשכין להדיא למקוה רק אל הבריכה הגדולה המחלקת מים לכל בתי העיר. ומשם אל המקוה. הרי תמיד יומם ולילה זב מי המעין אל הבריכה. ונמצא ניצוק המעין מחובר אל המקוה ונטהרו מי המקוה. כמ"ש שם סעיף יו"ד. וה' יטהר לבבנו לעובדו באמת ככל דיני התורה הקדושה אנס"ו. החותם ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: