שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן לג
נשאלתי מאת רב רחומאי רבי מימון בן סעדון נר"ו:
בענין מקוה טהרה שרפו לעשות בעי"ת "מישור" יע"א. ולמשוך לו מיום מן הבאר ע"י פומפ"א שיש לה בית יד, והאדם מגלגל או מנענע והמים עולים מאליהם ושופכים לחוץ לתוך צינור הבנוי בקרקע בסיד ובאבנים. ונמשכים עד המקוה. ומעשה אופן הפומפ"א כך הוא. שיש בה עמוד של ברזל חלול בתוכו נעוץ בתוך הבאר בקרקעיתו. והמים עולין בו מאליהן עד חציו באורך. הן חסר הן יתר. לפי גובה המים שיש בבאר. וראשו של עמוד יוצא לחוץ על פני הקרקע ומכוסה בבנין באדמה עד פי השופך לחוץ. ובתוך העמוד לצד ראשו. יש בו כמו כסוי נכנס בו כזכרות בנקבות, וסותם הפה בצמצום. שלא יכנס בו הרוח. וכשרוצים להוציא המים מגלגל בו האדם. וע"י כן הכסוי עולה למעלה. והוא ברוחו שואף המים ועולים עד כנגד הפה ויוצאים לחוץ. וכן בכל פעם. וזה נעשה מהר, באופן שבשעה שהמים יוצאים לחוץ הם מחוברים גוף אחד ממש. מן המקור אשר ממנו יוצאים. עד שנשפכים למקוה. ורוחב חלל העמוד הוא קרוב לארבעים סאנטימי"ם. ועפ"י זה נטפלתי לדעת. אם יד אדם פוסלת בזה או לא. והגם שיש להם מקוה טבילה כשר כדינו במקום אחר. מ"מ להיות שהוא מחוץ לעיר ובלילה אינם יכולות הנשים לטבול בו ומוכרחים לטבול דוקא ביום. ולכן רצו לעשות מקוה זה לקיים טבילה בלילה כדינה:
תשובה הנה ענין זה צריך תלמוד גדול. ובפרט להיות בקי בטיב מקואות מפי סופרים ומפי ספרים ומה גם נדון שלפנינו אית ביה ספיקי טובא, כידוע ליוצא ונכנס בדינים אלו. ואמרתי אל לבי למשוך את ידי שלא אכנס במקום דחוק כזה. אכן סעיפי ישיבוני כי לא זו הדרך ישכון אור. כי אדם לעמלה של תורה יולד. ויגעת ומצאת האמן. ועל כן ערבתי אל לבי לתור ולדרוש כאשר תשיג ידי יד כהה. ולהעמיד ולחזק דעתי החלושה בסמוכי"ן דרבנן. כאשר תחזינה עיני הקורא מישרים ואחר סמוך יוצ"ע לרבים רבני הדור היושבים ראשונה על כסא ההוראה, והם יעמידוני על האמת להלכה ולמעשה בס"ד ואני תפלה לפני"ת. החונן לאדם דעת ינחני במעגלי צדק למען שמו ולמען תורתו להוציא הדין לאמיתו אכי"ר:
ותחלת כל חובה רמיא עלי לדעת איך וכיצד. יש בענין זה תפיסת יד אדם. באשר שהמים אינם יוצאים מתחת יד אדם ממש. רק מכח. ואם אמרינן בזה דכוחו כגופו. ונראה להוכיח זה. ממאי דאיתא בחולין דף ט"ז. אמר מר השוחט במוכני שחי' כשירה, והא תניא שחיטתו פסולה. הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמייא. ואי בעית אימא הא והא בסרנא דמייא. ולא קשיא הא בכח ראשון. והא בכח שני. כהא דאמר ר"פ האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה ברקא דמייא ומית חייב. מ"ט גירי דידיה הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון. אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא ע"כ, ופירש"י, סרנא דפחרא. שחיטתו כשירה שאדם מגלגלו. דמייא שחיטתו פסולה. שהמים מגלגלין אותו וכו' בכח ראשון מיד כשנטל הדף המעביר את המים והתחיל לגלגל. ובתחלת גלגולו שהיה מכח אדם שנטל את הדף עכ"ל. הא קמן דלענין שחיטה דבעינן כח גברא. אם שחט במוכני דפחרא שמגלגל בידו. ומכחו שוחט שחיטתו כשירה כאלו שחט בידו ממש. וגם ללישנא בתרא בסרנא דמייא. אם שחט בכח ראשון. שבא מכח אדם. שחיטתו כשירה דהוי כגופו. ולענין קטלא. חשבינן כח ראשון דמים שבאו. מכח אדם כגופו וחייב. ומעתה בנדון דידן שמגלגל האדם בפומפ"א ועולין המים מכחו חשבינן להו כגופו ממש. והרי באו המים למקוה על ידי אדם ופסלי ליה:
ולכאורה נראה לחלק ולומר. דעד כאן לא אמרינן דכחו כגופו. אלא לגבי שחיטה דבעינן כח גברא והא איכא. אבל לגבי מקוה דפסלינן ע"י אדם והיינו משום דבעינן הוייתו ע"י טהרה. לפי"ז איכא למימר דדוקא אם בא מיד אדם ממש, דהיינו מגופו דמקבל טומאה. אבל אם בא מכחו. ולא נגע בגופו ממש. אפשר דלא פסיל. ולפי חילוק זה אתי שפיר מ"ש מרן הש"ע סי' ר"א סעיף ט"ל זה שאמרנו וכו' אבל אם נתנם אדם למקוה. הרי זה פסול. שכל ע"י אדם אפילו זילף בידיו וברגליו וכו' בד"א שנזדלפו ברגליו. אבל אם הוא רוכב ע"ג בהמה ונזדלפו מים ברגלי הבהמה לא פסלוהו. אעפ"י שע"י אדם שהוא רוכב עליה נזדלפו. אין זה כמזלף ברגליו ע"כ. הרי לך דבנזדלפו מתחת רגליו שנגעו בגופו. הוא דפסלי את המקוה. אבל בנזדלפו מתחת רגלי הבהמה שבאו מכחו. לא פסלי. איברא. דאחר העיון לא מצינו למימר הכי. שהרי לגבי טומאת מגע ומשא, אמרינן דכחו כגופו. והיינו לענין טומאת היסט. עיין בפרק רבי עקיבא דף פ"ג. וברמב"ם ז"ל פ"ח ממשכב ומושב והא דחילק הש"ע. בין אם נזדלפו מתחת ידיו ורגליו של אדם. לתחת רגלי בהמה. היינו משום דאדם מקבל טומאה. ובהמה אינה מקבלת טומאה. וכן פירש הרב מעדני יו"ט על ההיא ברייתא דזילף וכו' שכ' הרא"ש ז"ל. ואינו צריך לפנים כי פשוט הוא:
ומעתה דיצא לנו דאמרינן כחו כגופו לפסול את המקוה הרי בפשיטות כתב הש"ע שם. זה שאמרנו כל שאינו עשוי לקבל את המים. אינו פוסל את המקוה לא אמרו אלא כשנפלו מתוכו למקוה מעצמן. אבל אם נתנם אדם למקוה. ה"ז פוסל. שכל ע"י אדם וכו'. ובב"י שם הביא דברי הרבא"ד שם שממנו נובע מקור דין זה. ונעתיק לשונו להיותו שייך לענינינו. וז"ל וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב שכל מה שבא מיד אדם למקוה שלא בהמשכה. בין בכלי מנוקב. בין אינו מנוקב בין בחופניו בין ברגליו, פוסל המקוה כשאובים, וכדתניא. היו בשערו שלשה לוגים מים. וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה. כשר. סחטו לתוכו. פסול. ור"ש מכשיר. עד שיתכוין ויתלוש. והא ודאי שערו אינו עושה שאיבה. וכי סחטו לתוכו לאחר שחסרו וטובל פסול. ועוד תניא. רבי יוסי אומר זילף בידיו וברגליו ג' לוגין למקוה. כיון שהמים יורדין למקוה מתוך ידו פוסלים המקוה. וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם. הדולה למקוה. פסל את המקוה. ולא אמרו שאינו פוסל. אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה. דכיון שיצא מנקיבתו מתורת כלי ונופלין ממנו ממילא למקוה. כשר עד כאן לשון הראב"ד ז"ל:
וכן איתא בפ' שביעי דמקואות מ"ו הטביל בו את הסגוס והעלהו. ומקצתו נוגע במים טהור. ופי' המפרשים ר"מ ור"ש ז"ל. דהטבילו במקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות. וכיון שהוא עב. נתלו בו המים ונחסר המקוה ולהכי אם נשאר קצתו במקוה בתוך המים, נחשבו המים אשר בו. כמחוברות למקוה. והמקוה טהור. אבל אם העלהו כולו. נחשבו המים שבתוכו שאובים. והמקוה נחסר, והמים שמתמצין מתוכו למקוה. פוסלין המקוה וכן פירש הרב"י ז"ל:
הראת לדעת מכל האמור. שכל שיבואו המים למקוה מתחת ידי אדם יהיה מה שיהיה. פוסלים את המקוה. והכא נמי בנדו"ד. שיוצאים מתחת ידי אדם מכחו דהוי כגופו. דבר פשוט הוא. דהמקוה הנעשה מזה פסול:
אמנם. אחר העיון וחיפוש מחיפוש. נראה לצדודי בכחא דהיתירא. בס"ד. והוא עפ"י מ"ש הש"ע שם סעיף מ' וז"ל כלי שניקב בשוליו אפילו כל שהוא אינו חשוב כלי לפסול המקוה. ומ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה, ואם הנקב בצדדים. אינו בטל מתורת כלי עד שיהיה ברוחב הנקב כשפופרת הנאד. שהוא כשתי אצבעות ראשונים שבפס היד מתהפכות בתוך הנקב בריוח בין שהוא מרובע. בין שהוא עגול וכו' ע"כ. והוא דברי הטור מתשובת הרא"ש ז"ל, וכתב הט"ז בס"ק מ"ז. משמע דאם הנקב בכלי. כל שהוא. בזה אין לעשות מקוה לכתחלה. אבל אם הוא נקוב כשפופרת הנאד עושין מקוה מהן אפילו לכתחלה. והקשה ע"ז דהא אמרינן לעיל בסעיף שקודם זה. דכל שהוא ע"י אדם פוסל, אפילו אינו כלי. ותירץ דע"כ צ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה ע"י אדם האוחזו, אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן הכלי למקוה. וממשיך המים דרך עליו למקוה. דמותר מן הדין. אפי' בנקוב כ"ש בשוליו. מ"מ לכתחלה. לא יעשה כן אא"כ ניקב בשוליו כשפ"ה דאז מותר אפילו לכתחלה. והקשה עוד לפי"ז ממ"ש בסוף הסעיף דהרוצה לנקות את המקוה ושואב ממנו מים וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים. ג' לוגין למקוה. אחר שחסרו מ' סאה ויפסלוהו יקוב הכלי בשוליו כל שהוא וכו'. ומה מהני הנקב. הא מ"מ בא ע"י אדם למקוה ופסול בזה אפילו בלא כלי וכדלעיל ומכח קושיא זו. רצה לומר. דכל שהכלי נקוב אין חשש מחמת שבא מן ידי אדם. כיון שהמים שבכלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר. הוה כאלו לא נפסקו והוה חיבור. והאריך לבאר ענין זה. אי אמרינן גוד אחית וכו' וגם בענין ניצוק חיבור וכו' ועיין מזה בדברינו לקמן בס"ד. וכתב בסוף דבריו. ולפי זה מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כנאד ושופך המים למקוה. אלא שנדחק מפני מדרש חכמים מה מעין ביד"ש וכו'. והיאך יעשה כל המקוה לכתחלה על ידי כלי זה. דהא מ"מ לא נעשה ע"י שמים. ואנן בעינן דומיא דמעין. וע"כ צריכין אנו לומר גם כאן שהביאם ע"י המשכה למקוה. ואעג"ב דבהמשכה פוסל ברוב, וכאן עושה כל המקוה כן. התם שאני שממשיך משאוב אבל כאן אין שאיבה, כיון שלא נפסק מן המחובר. אלא שצריך תיקון שלא יהא פוסל כיון שלא נעשה ע"י שמים. ובזה מהני אפילו המשכה כולה בדרך זו. ע"כ השייך לענינינו בקיצור:
ולהיות שהרב ט"ז ז"ל עשה סמוכין לדבריו מדברי הראב"ד ז"ל. לכן מצוה עלינו להביא דברי הראב"ד ז"ל השייך לענינינו להיות לעינים והובא דבריו בב"י שם לענין שנפלו ג' לוגין למקוה וכו'. וז"ל כל אותם הכלים שאינם פוסלים את המקוה אעפ"י שאינם כלים לפסול את המקוה. אינם מכשירים את השאובים לחשוב אותם נמשכים למקוה ואין השאובה מטהרת בהמשכה. אלא או דרך הקרקע. או דרך צינור שקבעו ולבסוף חקקו. הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש. וכך נ"ל. אלא דקשה לי. דהא בטיל ליה מדרש חכמים. מה מעין בידי שמים. דהא כלי לא כתיב באוריתא. ומשו"ה מסתברא. דהך מתניתא דלגיון העובר דקתני ולא עוד. אלא אפילו מקוה בתחלה כשר. ארישא קאי. דקתני הולכים עם הקרקע כשר והא אתא לאשמועינן. דאעג"ב דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה. הכא כיון שלא היו שאובין מעיקרא שהרי בידיהם וברגליהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושין מהן מקוה לכתחלה. פסקו של דבר. כל שלא נתקבל בכלי. אעפ"י שבאו מתוך ידו למקוה. מטבילין בו עד מחצה. ממתניתין דסילון (ר"ל ממאי דתנן פרק ו' דמקואות. מטהרין מקואות התחתון מן העליון. ע"י סילון שמניח ידו תחתיו ומושכו ומשיקו וכו' ומפני שאין הסילון הזה כלי לפסול את המקוה. אין חוששין לירידת המים למקוה הבאים מסילון שעל גבי ידיו) וממחצה ואילך אין מטבילין בו. אלא א"כ הולכים עם הקרקע. דאהניא בהו אפילו רובא, כדאמרן ממתניתין דלגיון. עכ"ל.
ומעתה מאחר שעיקר יסוד ראייתינו בנויה עפ"י אדני הט"ז הנזכרים. חל עלי חובה לדקדק בדברי קודשו אליבא דהילכתא בס"ד ותחילה נשית לב במ"ש הנקודות הכסף ז"ל על דברי הט"ז בס"ק מ' וז"ל האריך לתרץ אמאי לא נפסל כיון שבא ע"י אדם. ועיין בש"ך ס"ק מ"ו ע"כ. ובש"ך כתב שהוקשה לו ג"כ האי קושיא שהקשה הט"ז דהשואב מים מן המקוה לנקותו וירא וכו' יקוב הכלי בשוליו כ"ש וכו' ומה בכך סוף סוף ע"י אדם אפילו ממילא פסול. ותירץ די"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם. א"כ ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם. דהא אדרבה שואב אותם משם. והוי ממילא. ודו"ק עכ"ל הש"ך ועמו הסליחה רבה. דבחנם טרח להגיה על הט"ז בזה. דהרי הט"ז עצמו ס"ק כ"ז כתב. דלמד מדברי הראב"ד שאין מחלק אלא בין נופל ממילא. לנופל ע"י אדם. אבל בנופל ע"י אדם גופיה. לא מחלק בין נפל במתכוין לאין מתכוין. וכתב עוד דההיא תשובה להרמב"ן קאי שם אמ"ש לעיל מזה. שמי שרוצה לנקות המקוה וכו' יקוב וכו'. ועל זה דחי לה התם בההיא תשובה ואמר דלא נקב כיון שבא ע"י אדם הדולהו. ר"ל מי שדולה ומנקה המקוה. לא הרויח כלום במה שמנקב הדלי. וא"כ הרי לפנינו דאעפ"י שהמים היוצאין מדלי בשעה שדולה לנקותו, לא ניחא ליה להדולה בכך שיחזרו המים שמה. אפי"ה פסיל ליה כיון שע"י אדם נעשה. א"כ מוכח להדיא דלאו ברצון האדם תליא מילתא. עכ"ל הט"ז הא קמן דהט"ז לא ניחא ליה במה שתירץ הש"ך והדרא קושיא לדוכתה. ועל זה האריך הרחיב בדברי ק"ו לומר דכיון שהמים מחוברים תמיד לתוך הבאר דרך הנקב. אין חשש מחמת שבא על ידי אדם:
אלא דלכאורה נראין דברי הט"ז דסתראי נינהו. דבס"ק כ"ח כתב דלהרא"ש והטור דסבירא להו דכל שמתחת יד"א. יש פיסול אפילו בלא שאיבה בכלי א"כ אף אם הוליכם בקרקע לא מהני. אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי. דזה הוי כמו שאר שאובים שנמשכו. שדין שלהם דלא מהני המשכה. אא"כ יש שם רוב המקור בהכשר. וזה היפך ממ"ש כאן, וז"ל דלפי"ז אם הנקב בכלי כשפופרת הנאד מותר. אף אם אדם שואב בכלי ההוא ושופך למקוה. ושפיר כתב הטור דאין להביא מים בכלי כזה. דמשמע אבל נקב כנאד מותר. אף אם אדם עושה כן ע"י שאיבה ע"כ:
והיה נראה לכאורה לומר. שחזר בו הט"ז עצמו בסוף הס"ק כ"ח הנז'. לפי מה שנדחק בדברי הרב מור"ם ז"ל. שכתב בסעיף ל"ו בהג"ה. דדין רגל בהמה כרגלי אדם. ובשניהם אינו כשר. אלא בהעביר ע"ג קרקע דהוי כהמשכה. וזה דעת הרא"ש. וכתב הט"ז דאין זה שום דיעה שיצריך המשכה מה שזילפה הבהמה ופי' הוא דמ"ש ובשניהם וכו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע"כ. הרי לפי"ז גם דעת הרא"ש שהוא היש אומרים שכתב בהג"ה. סב"ל דגם בזילף רגל אדם. אם נעשה כל המקוה כן. כשר ע"י המשכה. וליכא למימר דאעג"ב שכתב מור"ם ז"ל ובשניהם וכו'. לאו למימרא דדינם שוה אם כל המקוה נעשה כך. אלא האי כדאיתא והאי כדאיתא לגבי מה שזילפה הבהמה מכשיר אפילו עושה כל המקוה ע"י המשכה. ולגבי אדם לא מכשרינן אא"כ רוב המקוה בהכשר בלאו הכי. וכמ"ש לדעת הרא"ש וכו' דלא היא דמנקטינהו בבת אחת. משמע בחדא מחתא מחתינהו. ודין שניהם שוה.
איברא דאין האמת כן. אלא לעולם להרא"ש ודעמיה סברי מרנן כמ"ש הט"ז. דבזילף ע"י אדם לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלא"ה. שכן כתב גם הב"ח בענין העביר ג' לוגין וכו' בד"ה וכתב עוד או שניתזו וכו' שם בא"ד כתב דלהרא"ש והטור ס"ל כן ולחומרא נקטינן כוותייהו להלכה עיי"ש:
אלא דעכ"פ הדרא קושיא לדוכתה דדברי הט"ז סתראי נינהו. וכמש"ל. ונראה לתרץ עפ"י מ"ש הש"ע שם סעיף מ"ח הבא להמשיך מים למקוה. צריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה וכו' ובסעיף מ"ט כתב בד"א בממשיך מי גשמים בעלמא. אבל אם ממשיך ממעין או ממקוה. אפילו ע"י דבר המקבל טומאה. כשר. דחשבינן לזה המקום שממשיך המים לתוכו. כאלו הוא מחובר למעין וכו'. ומעתה לפי"ז מתורצים דברי הט"ז דהכא בס"ק מ"ז מיירי בשואב ממעין או ממקוה בכלי נקוב כשפ"ה. שתמיד המים מחוברים אל המעין או אל המקוה, ולהכי אין חשש אף אם בא מתוך יד אדם למקוה. שהרי יש להם השקה עם המעין אשר לא כן במים שנזדלפו בידי אדם. שאעפ"י שעיקרם מן הנהר. כיון שנתלשו ממקום חיבורן. פקע מנייהו דין מעין. והו"ל מי גשמים בעלמא. כמ"ש בסעיף יו"ד מעין שהמשיכו וכו' יש לו דין מעין. ואם הפסיק ראש הקילוח. חזר להיות דין מקוה וכו'. וכיון דנחשבו מי גשמים בעלמא. הא אמרן דצריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה. והכא נמי הרי נתהוו ע"י אדם המקבל טומאה כמ"ש הש"ך ס"ק נ' עמ"ש בהג"ה אם העביר וכו' ע"ג קרקע. שהמשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה. ולהכי כתב הט"ז בס"ק כ"ח דלדעת הרא"ש והטור אף אם הוליכם ע"ג קרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלא"ה. דזה הוי כמו שאר שאובים שנמשכו. והיינו משום שנתלשו ממקום חיבורם. ונזדלפו ע"י אדם דפסלי. כמ"ש בסעיף מ"ח הנז' ואף שהש"ע כתב בסעיף מ"ח הנז' דאף מי גשמים לא פסלינן. אלא אם נפלו להדיא מדבר המקבל טומאה למקוה. אבל אם נופלין על שפתו בחוץ ונמשכים לתוכו כשר. הכא בזילף בידיו וברגליו של אדם. לא נמשכו כלל מעצמם אלא הוליכם בידיו וברגליו עם הקרקע עד שנופלין לתוך המקוה. ולכך פסלי הרא"ש והטור דאזלי לשיטתייהו דבסעיף מ"ח. אבל הראב"ד סבירא ליה כיון שלא נתלשו לגמרי מעל גבי קרקע. לא מיפסלי בהכי בהולכת ידיו ורגליו של אדם, וכמ"ש הראב"ד בספר בעלי הנפש והעתקתי דבריו לעיל. וז"ל פסקו של דבר. כל שלא נתקבל בכלי אעפ"י שבאו מתוך ידיו למקוה. מטבילין בו עד מחצה ממתניתין דסילון. וממחצה ואילך אין מטבילין בו. אא"כ הולכין עם הקרקע דאהניא בהו אפילו רובא. כדאמרן ממתניתין דלגיון ע"כ. הרי דלהראב"ד אעג"ב דהוליכן בידיו וברגליו האדם כיון שהוליכן עם הקרקע. מהני לעשות בהן אפילו רובו של מקוה. וכן פירש נמי הראב"ד דעת הרא"ש וכו' דאיכא מ"ד דכל דשקיל ורמי להו למקוה ל"ש במנא. ל"ש בחפניו. ואפילו ברגליו כולהו גזרי בהו רבנן משום שאובין וכו'. ובעלי סברא זו הם הרא"ש ודעמיה. כמו שכתב הט"ז בס"ק כ"ח. הרי מפורש בדברי הרא"ש דלא עביד להו המשכה חוץ למקוה. אלא דרמי להו למקוה בחפניו או ברגליו ולהכי חשבי להו כשאובין דלא מתכשרי אלא ברבייה בלאו הכי.
ומעתה שנתברר לנו דכל היכא שהמים מחוברים אל מקורם. הגם שבאו ע"י אדם לא פסלי לפי"ז בנדון שלפנינו. שבשעה שעולים המים בפומפ"א עד שנשפכים לתוך המקוה הם מחוברים ממש עם המעין הגם שבאים ע"י אדם המגלגל בפומפ"א לא פסלי. ולפי מה שהודיעונו שהעמוד שבו עולים המים מן הבאר עד שנשפכים לתוך הצינור שחוץ למקוה. יש בחללו רוחב ארבעים סאנטי"ם. שהוא יותר ויותר מרוחב שפ"ה בודאי אין כאן ספיקא בדבר שמותר לעשות מקוה ע"י זה אפילו לכתחלה. כמ"ש הט"ז על דברי הטור:
וה"ן עוד נבי"א ראיה אחרת לענין זה בס"ד. והוא מאי דאיתא בפרק כל הבשר דף ק"ז. א"ר פפא האי אריתא דדלאי. אין נוטלין ממנו לידים וכו'. ואי בזיע דוולא בכונס משקה. מילף לייפי ומטביל בו את הידים. ופירש"י. מילף לייפי עם היאור ע"י דלי. ומטבילין בצינור את הידים דלאו טבילה גמורה היא ודייה בחיבור זה ולא בעינן כשפופרת הנאד ע"כ:
והתוספות כתבו ד"ה דאי בזיע וכו' ואעג"ב דלענין טבילת כל גופו. לא מהני מתרי טעמי. דניצוק אינו חיבור. וגם בעינן כשפ"ה לענין עירוב מקואות. גבי רביעית לידים לא החמירו. עכ"ל. שמעינן מדבריהם ז"ל. דאם היה נקוב כשפ"ה. שהוא עירוב מקואות. היה מהני גם לטבילת הגוף. ואעג"ב שהאדם הוא הדולה והשופך, כיון שהדלי נקוב כשפ"ה ותמיד מחובר אל הנהר. לית ביה משום תפיסת יד"א:
והרב בי"ת יוסף בסוס"י ר"א הביא מ"ש המרדכי בסוף שבועות משם הרוקח. בתשובת הר' אליעזר מוורדונא. על גלגל המגלגל במי נהר. ובגלגל קבועים כלים קטנים נקובים בכונס משקה. ומתמלאים הכלים הנז'. ושופכים למורד. והולכים עד מקום אחר. ומקבצים שם שיעור מקוה. והתיר לטבול בהם. וזאת ראייתו מדאמרינן בפרק כ"ה האי אריתא דדלאי וכו' כמועתק לעיל. עד ואי בזיע דוולא מילף לייפי וכו' דמשמע דוקא הידים אבל לא כלים וה"ק מתוספתא בפ"א דמקואות כל. מקום שאדם טובל וכו'. אין אדם טובל בהן. אין ידים וכלים טובלין בהן. ועל כן נראה לו. הא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונ"מ מטבילין בו את הידים הוא הדין לכל הטבילה, והא דקא אמר מילף לייפי י"ל אפילו אין באריתא שיעור מקוה ומי נהר משלימים לפי שמחוברים למי הנהר. ואעג"ב דאין ניצוק חיבור. הכא שתמיד עולים המים הוי חיבור וכיון דבזיע דוולא בכונ"מ. בטל ליה מתורת כלי לגמרי ואינו פוסל את המקוה ואין צריך כאן נקב גדול כשיעור עירוב מקואות. שהמים צפין על פי הכלי מכאן ומכאן והיינו חיבור עכ"ל בקיצור:
ומור"ם בהג"ה סעיף ל"ו פסק דמותר לטבול במקוה כזה. המתמלא ע"י גלגל. והכלים נקובים בדרך דלא מיקרי כלי. אם יש שיעור מס' במקוה עיי"ש אמנם רבינו ב"י עצמו שם כתב ודע שגדולי המפרשים והפוסקים חולקים על היתר זה וכו' עיי"ש. ומבואר מדב"ק דעיקר הקפידא היא משום שאינו נקוב כשפ"ה ואין כאן עירוב מקואות. אבל אלו היה נקוב כשפ"ה אין כאן בית מיחוש. וכ"כ בש"ך ס"ק פ' שמבואר שם בב"י דאם הכלים נקובים כשפ"ה. פשיטא דהוי חיבור אלא דהתם לא הוו נקובים רק בכונ"מ. ופשוט הוא ושם תמה על מור"ם ז"ל. דבעי שיהיו מ' סאה במקוה דהא כתב לעיל בסעיף ז' דבעינן נקב כשפ"ה לטהר הכלי. א"כ כיון דנקובים כאן בדרך דלא מיקרי כלי שהוא כשפ"ה הוי חיבור. וצ"ע עכ"ל הש"ך. נקטינן מהכא לדברי הכל אם הדלי נקוב כשפ"ה באריתא דדלאי מהני אף לטבילת הגוף והגם שהוא בא מתחת ידי אדם. כיון שמחובר תמיד אל הנהר ע"י ניצוק לא פסיל ועתה אורו עינינו בדעת התו"ס לחד טעמא דאמרי דניצוק אינו חיבור. היינו דוקא אם היה נקוב בכונ"מ אבל אם הוא נקוב כשפ"ה בהא וודאי אמרינן ניצוק חיבור אפילו אין במקוה מ' סאה. דחשבינן ליה כאלו מחובר אל הנהר ע"י הניצוק כמ"ש הש"ך. ומכל שכן אם יש במקוה מ' סאה. אלא שבא ע"י אדם כהא דאריתא דדלאי וכו' אין בו חשש. כיון שבשעה שהוא דולה היה מחובר אל הנהר ע"י ניצוק היוצא מנקב הדלי. והו"ל דין השקה:
אמנם עומד לנגדנו דברי הנוב"י תנינא ז"ל ביו"ד סי' קל"ו שהשיב ע"ד מקוה העשוי ע"י צינורו' הנמשכי' מן המעין ואין במקוה מ' סאה. והשיב אמנם אם יוכל למלא מקוה זה מים שאובין עד שיהיו מ' סאה. ואז יש חילוק אם הקנים המושכין מים מהמעין. באים למי המקוה תוך המים. ודאי שמחברין אותם למעיין ונטהרו השאובין אבל אם הקנים גבוהין מהמים. ושופכים מלמעלה למטה. המקוה פסולה. ואין זה חיבור שאין הזוחלין מערבין. כמבואר בסעיף ס'. ותמה על הש"ך שכתב בס"ק פ' וכו' שכתב הנוב"י לדעתי אחר מחילת כבודו שגה בזה. שהחליט שכיון שנקובים כשפ"ה הוי חיבור וכתבתי עליו בגיליון הש"ך שלו (הוא דגול מרבבה) דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס' מבואר שאין הנזחלין מערבין וק"ו בזה עכד"ק הרי לדעת הנוב"י אם המים נשפכין למעלה למטה הוו זוחלין ואין להם דין השקה. ולפי"ז נפל פיתא בבירא. דנדון שלפנינו אין המים באים בתווך אלא מלמטה למעלה. או להיפך בענין אחר. אכן ראיתי להפ"ת ס"ק כ"ה שהביא דברי החת"ס בסי' ר"ח שהשיג על הנוב"י בזה שהרי הש"ך שם ס"ק קכ"ט כתב דהא דאין הנזחלין מערבין היינו מי גשמים. וכו'. ובסי' ר"ט שם כתב שגם הגאון מוהר"ר זלמן מרגליות ז"ל השיג על הדגמ"ר בזה עיי"ש. וכעת אין בידי ספר חת"ס לעיין בדב"ק, איך שיהיה. מן המובן. מדברי החת"ס נחה דעתי דבמי מעיין מערבין בזוחלין, ומעתה אזדא ליה חילוק הנוב"י ז"ל, אלא שאף אם המים נשפכים שלא בהשקט ונחת מערבין, ויש להם דין השקה:
והשתא דאתית להכי לחלק בזוחלין המערבין. בין מי מעין. למי גשמים. לפי קט שכלי. נוכל לעמוד על דעת קדוש הריב"ש ז"ל בתשובה סי' רצ"ב וז"ל ומעולם לא שמענו מי שיאמר שהניצוק יהיה חיבור על המקוה, ותמה על עצמך בשני מקואות זה בצד זה. בעינן כשפ"ה ולמעלה כקליפת השום וכו'. וברחוקים זה מזה ובדרך קילוח יהיה ניצוק חיבור. אפי' מצרצור קטן. דהא בניצוק לא מפליגינן בין קילוח קטן לגדול ע"כ ודברי קודשו שגבו מני דקאמר מר דלא מפליגינן בין קילוח קטן לגדול דמשמע אפילו שיהיה הקילוח גדול כשפ"ה אינו מחבר המקוה. וזה אלא כדעת הש"ך שכתבנו לעיל. דאם יש נקב כשפ"ה אמרינן ניצוק חיבור אפילו להשלים מקוה חסר. ודוחק לומר דהאי קילוח גדול היינו שאין בו כשפ"ה. דהא גדול סתם קאמר אמנם לפי מ"ש החת"ס ז"ל אתי שפיר. דהריב"ש ז"ל מיירי במי גשמים דאין מערבין בזוחלין. ולהכי לא מפליג בין קילוח קטן לגדול ותדע לך שהוא כן. שהרי כתב לעיל מזה בראש התשובה. וז"ל וגם בעירוב מקואות. צריך שהמים המערבים שני המקואות. הם מערבין אותם בהשקט בעומדם במקומם הטבעי. שזהו אשבורן. ולא בהיותם זוחלין. שזהו נקרא קטפרס. דהכי תנן בפ"ח דטהרות. הניצוק והקטפרס ומשקה טופח. אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה. וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות מקואות. שלש גומות שבנחל (פי' בקעה) העליונה והתחתונה של עשרים סאה. והאמצעית של ארבעים סאה. ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל. אעפ"י שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין זה מהני. ואין מטבילין אלא באמצעית. ואין המים הזוחלין מתערבין אא"כ עמדו ע"כ עכ"ל הריב"ש ז"ל. הא קמן דמיירי במי גשמים. מדמייתי ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל. דמיירי בשטף של גשמים ולהכי קאמר הריב"ש שאין מערבין שני המקואות בהיותן זוחלין. ואין סברא לומר דלא מפליג בזוחלין בין מי מעין למי גשמים. דא"כ תיקשי ליה הא דתנן בפ"ה דמקואות מ"א. מעין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקה. הרי הוא כמקוה. חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת. עד שידע שיצאו הראשונים ע"כ והביאה רבינו ב"י שם והביא מה שפירשו עליה הר"ש והרא"ש ז"ל וכתב ומשמע לי עפ"י דבריהם. דבריכה זו מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן ובארבעים סאה, וכשהעבירו עליה מי מעין חזרו מי הבריכה כאלו הם מי מעין. לטהר אף בזוחלין ובכל שהוא. דע"י חיבורן למעין הו"ל כמעין. וכשהפסיק מי המעין. מלקלח בבריכה, כיון שאינה מחוברת עכשו למעין. חזרה למשפטה הראשון. שאינה כמקוה שאינה מטהר אלא באשבורן ובמ"ס. ואם חזר והמשיך מי המעין לתוכה אעפ"י שיש לה דין מעין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש. מ"מ עדיין הם פסולים לזבים וכו'. דבעו מים חיים. עד שידע שיצאו המים הראשונים שאינם מים חיים. וכך הם דברי רבינו הטור. וכן דעת הרמב"ם שדינו כמעיין לעניין טבילה. דכיון שמי המעיין נכנסים לה ויוצאים ממנה. מעלים הם את המים שבבריכה להיות כמעיין ע"כ מהרב"י, הרי מפורש בהדייא עפ"י המשנה זו. דמעיין מערב בזוחלין לטהר אף אם המקוה חסר. ושכן דעת הרמב"ם שהביא הריב"ש ראייה ממנו. ואיך יחלוק על משנה זו. אלא וודאי דלא מיירי אלא במי גשמים ובהכי קאמר דאין ניצוק חיבור. משום שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין. אבל במי מעיין שמערבין בזוחלין. יש לומר דסבירא ליה דאם הנקב כשפ"ה אמרינן ניצוק חיבור דדין ניצוק כדין זוחלין. והיכא דאמרינן דזוחלין מערבין הוא הדין ניצוק כשפ"ה מערב. שהרי הרב נוב"י דס"ל דזוחלין אין מערבין. להכי קאמר שאם הקנים שופכים המים מלמעלה למטה. אין זה חיבור. א"כ שמעינן מהא. דהשתא דאיתותב הנוב"י כמ"ש החת"ס כנ"ל, דיש לחלק בין מי מעיין למי גשמים ובמי מעיין אמרינן דמערבין בזוחלין. ה"ה בניצוק כשפ"ה דמערב. ופשוט הוא:
אכן יש להקשות עוד על זה. דהא רבינו ב"י. בעניין גלגל המגלגל במי נהר. דסתם מי נהר דעלמא הם מי מעיין כסתם נהר דעלמא, הביא ראיה ע"ז מהריב"ש כנ"ל שניצוק אינו חיבור למקוה. משמע דאף במי מעיין לא אמרינן ניצוק חיבור. וי"ל דרבינו ב"י לא הביא ראיה מהריב"ש דניצוק אינו חיבור. אלא דווקא אם הוא בעניין שאינו נקוב כ"א בכונס משקה כדמיירי התם דבזה אין חילוק בין מי גשמים למי מעין. דנקב בכונ"מ אין מערב שני מקואות. אמנם אם הוא נקוב כשפ"ה הא אמרינן דס"ל לרבינו ב"י דניצוק הוי חיבור וכמ"ש הש"ך. וכן כתב מהרימ"ט בשו"ת חב' סי' י"ז:
והשתא הדרן לדאתן עלה בנדון שלפנינו. שהמים הנשפכים אל המקוה מחוברים בשעת עלייתן עם הבאר. והם ממש גוף אחד. שעולים בתוך העמוד מן הבאר עד שנשפכים לתוך המקוה. והעמוד חלול ברוחב יותר יותר משפופרת הנאד. שהרי יש ברוחבו ארבעים סאנטי"ם, באופן שהוא ממש עירוב מקואות הגם שהם עולין מן הבאר ע"י כ"ח תנועת אדם. אפי"ה לא מיפסלי בהכי. דומייא דאריתא דדלאי דאמרן לעיל דאם הוא נקוב כשפ"ה מהני אף לטבילת הגוף ודו"ק:
ויש עוד אתי ראייה על עניין זה בס"ד. והוא ממ"ש רבינו הטור שם ופסקו הש"ע סעיף מ"ח וז"ל הש"ע הבא להמשיך מים למקוה צריך שלא יהיה בדבר המקבל טומאה, כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו. אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו וכו' והוא שיהיו המים נופלין להדייא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה. אבל אם נופלין על שפתו בחוץ ונמשכין לתוכו וכו' כשר. וכתב עוד בסעיף מ"ט וז"ל בד"א בממשיך מי גשמים בעלמא. אבל אם ממשיך ממעיין או ממקוה. אפילו ע"י דבר המקבל טומאה כשר דחשבינן ליה המקום שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעיין או למקוה שממשיך המים משם. ויש מי שאינו מחלק בזה. ע"כ:
וכתב בבית יוסף דפסק זה עפ"י משפ"י הרא"ש בפ"ה דמקואות משנה ה' נוטפין שעשאן זוחלין וכו' רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. ופ"י הרא"ש ז"ל שרוצה לעשות מקוה ממי גשמים שנקוו במקום אחד ומזחילין למקוה. וקאמר רבי יוסי שאין מזחילין בדבר המקבל טומאה. והלכה כר"י עיין בב"י באורך ע"ז. והא דמחלק בין מי גשמים בעלמא למי מעיין. גם זה דברי הרא"ש והוא מדין השקה דתנן בפ"ו דמקואות מטהרין את המקואות העליון מן התחתון והרחוק וכו' כיצד מביא סילון של אבר וכו' ומניח ידו תחתיו. עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפילו כשערה דיו עכ"ל. והא דכתב הש"ע ויש מי שאינו מחלק בכך. הוא דעת הרשב"א ז"ל. והביא דבריו בב"י ומ"מ גם לדעת הרשב"א. אי עביד להו המשכה כמו שכתב הש"ע כאן בסעיף מ"ח כשנופלין על שפתו ונמשכין לתוכו כשר. ומה שהוצרכתי לתרץ כן לדעת הרשב"א. הגם דקי"ל דבשכותב הש"ע סברא אחת בסתם והסברא האחרת בלשון י"א דעתו לפסוק כסתם. כ"כ שכנה"ג בא"ח סי' שי"ח בהגהת הטור. ועיין יד מלאכי כללי הש"ע סי' יז' שהביא להקת כל גדולי הפוסקים דסבירא להו כן. ולפי"ז גם כאן דעת הש"ע כסתם שהוא דעת הטור והרא"ש ודלא כהרשב"א. מכל מקום להיות שראיתי להב"ח שכתב וז"ל ובש"ע כתב תחילה כדברי רבינו. ואח"כ כתב ויש מי שאינו מחלק בכך עכ"ל נראה שדעתו ג"כ דיש להחמיר עכ"ל הרב"ח לכך הוצרכתי לתרץ כן לדעת הרשב"א ז"ל.
אמנם יש לדקדק במ"ש הרב י"מ שם דהוכיח דגם הב"ח ס"ל כדעת הכנה"ג דסתם ואח"כ י"א דעתו כסתם. ולא מצא סתירה לזה בדברי הב"ח ז"ל אלא ממ"ש בא"ח סי' רס"ח סעיף ג' שכתב ובש"ע כתב תחי' כלשון רבינו ואח"כ וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה ונראה דדעתו דנקטינן כדעת י"א שכתב לבסוף וכו' ותי' ע"ז עיי"ש ביד מלאכי ז"ל ואשתימטתיה הא דקמן דגם בזה כתב דדעתו כדעת יש מי שאינו מחלק ונראה דזה סותר כלל זה. ואפשר דלא תברא היא דבאמת לענין דינא דעתו כדעת הראשונה שכתב בסתם אלא דלענין מקוה שצריכין לצאת ידי כל הדעות דעתו להחמיר ג"ך כסברת הרשב"א, והכי משמע מלשונו שכתב ונראה שדעתו ג"ך מיש להחמיר. ולא כתב שדעתו כיש מי וכו' אכן עכ"ז לא משמע כן מתחילת דבריו דנחית לדייק דברי מי בראש וכו' ומצוה ליישב בסייעתא דשמייא:
הדרן לדאתן עלה דמבואר יוצא מדברי הטור והש"ע. דתפיסת ידי אדם ודבר המקבל טומאה דין אחד להם. כמו שכתבו הט"ז והש"ך שם דאדם הוי דבר המקבל טומאה. ועכ"ז הרי מבואר דאם ממשיך מים מן המעיין וכו' אפילו ע"י אדם כשר. ומינה נלמוד לנדון שלפנינו שהמים עולין מן הבאר ונמשכין עד שנופלין למקוה והם מחוברין עם הבאר הגם שעל ידי אדם המנענע בגלגל הם נמשכין אינו פוסל. ואפילו לדעת הרשב"א שאינו מחלק בין מי גשמים בעלמא למי מעיין הכא כיון שאינם נופלין להדייא לתוך המקוה אלא נופלין לתוך הצינור. ומשם נמשכין למקוה כשר וכנז"ל:
ולהיות שיסוד דין זה הוא נלמד מדין השקה. כנזכר בדברי הרא"ש לעיל לכן צריך ליזהר בנדון שלפנינו שיוכל לשער שלא נפסק העמוד היוצא מן הבאר. כל זמן שהמים תחת ידו עד שנופלים אל תוך הצינור וזה יכול להיות כשמניע הגלגל פעם אחת ולא ישנה לו שאז יצאו המים עד פי המקלח ולא יצאו עוד מים אחריהם ונפסק העמוד המחבר אל הבאר. ואין כאן דין השקה לכן צריך ליזהר לגלגל פעמים רבות תכופות זו אחר זו עד שיעור שיצאו המים מתחת ידו ואז אין קפידא ודבר זה דומה למאי דאיתא בסוף פ"ז דמקואות מחט שהיא נתונה על מעלות המערה. היה מוליך ומביא במים. כיון שעבר עליו הגל טהורה. ע"כ וכתב הרא"ש ז"ל ובלבד שלא יתלש הגל. דאז לא הוה מטהר אם אין בו מ' סאה. אלא מצד אחד יהיה מחובר למקוה ע"כ וכן פסק רבינו הטור והקשה התוי"ט על דברי הרא"ש דנראה מדברי הרא"ש שאילו היה בו מ' סאה שהיה מטהר אפילו אינו מחובר כלל. וקשייא לי דהא מהוה ע"י דבר המקבל טומאה, ולכן נראה בעיני דלעולם בעינן הכא שיהיה הגל מחובר למקוה ואפילו יהיה בגל מ' סאה. וכן הטור לא חילק, ע"כ וגם הפרישה הקשה כן דאפילו היה בו מ' סאה לא נטהר. דכיון שבא ע"י אדם. הו"ל הויתו ע"י טומאה. כמו לא יאחוז בידו דף ויעבירם וכו'. ואעג"ב דבממשיך ממקוה וממעין שרי אפילו ע"י דבר המקבל טומאה. שאני התם כדכתב טעמא דהו"ל כמחובר למקוה עכ"ל. הרי לדעת התוי"ט והפרישה. כיון דבשעה שנתלש הגל בא ע"י אדם. אפילו יש בו מ' סאה לא מטהר. אלא א"כ מחובר בצדו אחד למקוה והוא הדין הכא נמי בנדון דידן אם בשעה שעולים המים מן הבאר. נפסקו ממקום חיבורן קודם שיפלו לתוך הצינור והרי הם באים על ידי אדם. אפילו יש בהם מ' סאה לא מהני ודו"ק:
והט"ז בס"ק ע"ג הקשה על הרמ"א בהג"ה. שהביא פסק זה דכלי המונח בצד המקוה, מנענע בידו המקוה. כדי שיעשה גל במים וכו'. דהא אמרינן בס' מ"ח לא יאחוז בידו דף וכו'. ולהרא"ש דמחלק בין מי גשמים בעלמא. למי מעין ומקוה ניחא. אלא להרשב"א דלא מחלק קשיה, ותירץ דלא אמר הרשב"א אלא כשנוגע הוא במים עצמו. ועוברים ובאים למקוה על ידו. מה שא"כ הכא שהוא מנענע המים שבמקוה וממילא נתלש הגל מעצמו לא הויא ע"י דבר המקבל טומאה. ובזה מיתרצא קושיית התוי"ט והפרישה. וזה דעת הרא"ש ומ"מ כל לגבי דידן שהמים עולין מן הבאר בכחו ממש שהוא כגופו דהוי ע"י דבר המקבל טומאה. לא מתכשר הכא אלא להיותו ממשיך מן המעין שתמיד מחובר אל המעין ולא סגי בלאו הכי. עד שיפלו אל תוך הצינור המושך למקוה. דאז תו לא חיישינן:
ואכתי פש גבן לברורי בנדון שלפנינו. שהמים עולין מן הבאר ממטה למעלה. שלא כטבען. ואנו מכשירין אפילו באו ע"י אדם, משום השקה ואמרינן ניצוק חיבור. וע"ז קשה דלא מיבעיא לרבנן דב"פ אין דורשין דסבירא להו דאין חיבור כלל בשום ענין. לא מדין השקה ולא מדין עירוב מקואות, בין ע"י גוד אסיק בין ע"י גוד אחית. אלא אפילו לרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי עלייהו דרבנן. היינו בגוד אחית, אבל בגוד אסיק כו"ע מודו דלא הוי חיבור. עיין בהריב"ש ז"ל סי' רצ"ב דכן פירש פלוגתייהו. וא"כ לפי"ז הא בנדון שלפנינו אמרינן דמים שבמעין כאלו הם למעלה ומחוברין בשפיכתן למקוה. וזה נקרא גוד אסיק. ועיין בט"ז ס"ק מ"ו דהרבה להשיב בענין זה. ולבסוף העלה וז"ל ותו נראה דאפילו רבנן דפליגי וכו' היינו לענין שאתה צריך לומר שהמים העליונים אין למטה מ' סאה ויש כאן איסור ברור ואתה בא לתקנו. והא לא אמרינן משא"כ אם יש. למטה שיעור מקוה. רק שיש פיסול משום שאיבה הבאים מלמעלה ע"י אדם הדולה. לזה אמרינן שאין שם שאובין עליהם כיון שלא הופסקו מעולם לא באו לכלל פיסול. ונמצא שלא היה מעולם פוסיל ע"כ. והגם דהט"ז קרי ליה התם לְמַעֲלֶה המים בכלי נקוב גוד אחית. מ"מ לפי מה שהעלה לבסוף כדכתיבנא הכא. אין חילוק יהיה מה שיהיה. כיון שהמקוה יש בו מ' סאה. רק שיש עליו פיסול מחמת שבא ע"י אדם. בזה אמרינן שאין כאן פיסול כיון שמעולם לא הופסקו. בין ע"י גוד אחית בין ע"י גוד אסיק:
ועיין להרב ויאמר יצחקז"ל בשו"ת י"ד סי' ס"ב שנשאל בענין מקוה וכו' וז"ל שכתב בתוך השאלה. ומצד אחד לבור יש סיסטירנ"א תחת הקרקע וכשהמים עודפים מהבריכה הגדולה. יורדים לתוכה. ולעת הצורך שפוסקים מי המעין מעלים המים מהסיסטירנא ע"י פומפ"א של מתכת ע"י אדם. ושופכים לתוך ארון של מתכת. ומשם יורדין לבריכה הגדולה. ע"כ השאלה. והשיב הוא ז"ל ונראה לומר דעליית המים מהסיסטירנא ע"י פומפ"א. אין עליהם דין שאובים כיון שהסיסטירנא בעצמה המים שבה כשירים לטבול בהם כיון שבאו מהמים הנוטפים מהבריכה שהיו מהמעין ובודאי שיש בהם מ' סאה. וכשמושכים אותם לבריכה ע"י הפומפא כפי הנשמע. המים שבפומפ"א עם הסיסטירנא ואינם נפסקים כלל בעודם שופכים לבריכה. והו"ל ממשיך המים מהמקור להבריכה אמת דהו"ל ממשיך ע"י דבר המקבל טומאה. ולדיעה קמייתא דסתם לן מרן בסעיף מ"ט דממשיך ממקוה או ממעין. אף ע"י דבר המקבל טומאה שפיר דמי. אם כן בנדו"ד כשירה הבריכה ואין עליה דין שאובים עכ"ל. והוא ממש כדברינו:
ועיין להרב זכרון יוסף שו"ת יו"ד סי' י"ג שנשאל ע"ע מקוה שמתמלא ע"י אדם שמגלגל בגלגל כעין נדון שלפנינו. והשיב דנראה לו לאסור מתרי ומתלת טעמי אמנם חזר בו וצידד צדדי דהיתירא שלש כנגד שלש. א' ממאי דתנן פ"ה דמקואות מעין שהעבירו ע"ג השוקת פסול וכו' והאי שוקת היינו כלי והו"ל המים העוברים בה שאובין. ותו לא מיטהרי אפילו בהשקה ולפי"ז ה"ה בנדון דידיה אם המים עוברים דרך כלי נפסלו וצידד להתיר מטעם זה אם המים שבכלי הם מחוברים ע"י ניצוק וכיוצא להבאר בעת עלייתן למעלה. ויצאו מפי הצינור לתוך הסילון שלפניו. שמתוכו ימשכו לבור מקוה מים. ויהיה הכל חיבור אחד. דאז מתכשר בהשקה. עוד שנית. רצה לאסור מטעם דהוייתו ע"י אדם דמקבל טומאה וכו'. והעלה להתיר ממאי דכתב הש"ע. דדוקא אם נפלו המים מידי אדם למקוה פסול משא"כ כשנפלו חוצה לו. ונמשכים לתוכו. וא"כ בנדון דידיה דכ"ש הוא דנשפכין בריחוק מקום ונמשכין דלא מיקרי הווייתן ע"י טומאה. ומן השלישי הכי סבר לאסור. מהא דתנן פ"ב המעלה קנקנים לגג לנגבן ונתמלאו מים וכו'. הרי דלא מכשרינן אלא במעלן לנגבן. משום דלא הוי תפיסת יד"א. הא אם נתכוון שיתמלאו מים. ודאי מיקרי תפיסת יד"א. ומה"ט איכא למפסל מקוה דנדון דידיה וגם על זה צידד להקל מהא דכתב הש"ע כלי שניקב בשוליו וכו': דמשמע שאם נקוב כשפופרת הנאד מביאין מים מתוכו לכתחלה ושמעינן מינה דלא מיקרי תי"א. ולא דמי למעלה קנקנים. דשאני התם דנעשו שאובין בכלי ע"י אדם משא"כ הכא דבאין למקוה ע"י המשכה בעודם מחוברין ע"י ניצוק למי מעין. דלא מיקרי תפיסת ידי אדם. ודמיא לעושה חריץ שימשכו בו מים למקוה. דלכו"ע כשירה ולא מיקרי תי"א. והכא נמי בנדו"ד דכוותה. ועוד הוכיח דלא דמי למקוה שהמשיכו לה מים בסילונות ששפכום מן המעין בכלי מנוקב בשוליו כשפ"ה ושפכום ואסרו מקצת הגאונים כמובא בספר פלגי מים. די"ל דהתם היינו טעמא משום דמילאו בידיהם ממש המים מן המעין בכלי מנוקב. משא"כ הכא בנדו"ד דלא הוי אלא גרמא בעלמא. וכח כחו דאדם דלאו ככחו דמי. ועוד דגם הגאונים הנ"ל מודו דבשעת הדחק כשרה מקוה דהתם בכהאי גוונא עכ"ל:
הבט ימין וראה בראיות הרב הנ"ל שהם מתאימות למה שכתבנו בעניותין. וחדאי נפשאי שנתכוונתי לדעת קדושים ז"ל:
אלא מעתה יקשה עלינו מההוא עובדא שהביאו הפוסקים ז"ל. שנעשה בעיר רווייג"ו. במקוה שהמשיכו לו מים מן המעין. ע"י אדם השואב בכלי מנוקב בשוליו. ושופך אל הצינור שעפ"י הבאר ונמשכין המים עד שנופלין למקוה. שעמדו עליו בפני איטאלי"א מערכה מול מערכה. הללו אוסרין. והללו מתירין. דהשתא לפי מה שכתבנו אין טעם לפסול בכהאי גוונא שהרי המשכה זו מן המעין היתה. והכלי הוא נקוב באופן שהמים העולים בידי אדם הם תמיד מחוברים עם מקורן. שאין תפיסת יד"א פוסלת בזה וגם לדעת הרשב"א שאינו מחלק בין מי מעין למי גשמים, דבכולהו אוסר להמשיך בדבר המק"ט הרי עשו המשכה בצנור וגם בזה יצאו דעת הרשב"א כמ"ש לעיל. וא"כ מאי טעמיה דמאן דאסר. ואף שהרב זכרון יוסף ז"ל כתבנו משמו לעיל בסמוך דטעם מקצת הגאונים שאסרו בההוא עובדא. משום דמילאו בידיהם ממש המים מן המעין עכ"ז לא הורע כחו בזה וכמש"ל:
והנה הספרים שכתבו הגאונים שעמדו על מבוכ"ה זו שהם מקוה ישראל, משבית מלחמות. פלגי מים. שלשה המה נפלאו ממני. אין גם אחד מהם מצוי אצלי. לעמוד על דעת מהפקפק במקוה הלז. ועל כן זחלתי ואירא שמא יהיה איזה דבר המנגד לדברינו:
אכן האיר ה' את עיני במ"ש הרב פחד יצחק אות מ' שהביא תמצית ההוא עובדא וממנו נקח לעמוד על דעת האוסרים ומה טעמם בדבר, וז"ל בענין מקוה (של רווייג"ו) שהמים היו נמשכים לתוכו ע"י צינור של עץ מנוקב. וסמוך לאותו מקוה. באר מים נובעים אשר משם שואבים מים בכלי מנוקב בשוליו. בכמה וכמה נקבים. ובצד הכלי נקב ג"כ כשפ"ה. ומהכלי נשפכים לצנור הנזכר. ובדרך שיפוע יורדים המים מן הצנור לעוקה אחת תחת הרצפה. ונמשכים תחתיה כמו אמה ויותר ויורדין לתוך המקוה. זהו תמצית ועיקר המעשה בשאלה. עכ"ל:
ומעתה עפי"ז דעת לנבון נקל לעמוד על דעת האוסרים בזה. והוא מתרי טעמי. אחד. מה שלא היה הכלי מנוקב בשוליו במקום אחד כשפ"ה. טעם שני מה שהמשיכו המים בצנור של עץ שאין המים נבלעים בו. ובס"ד נבאר טעמם בזה לאסור: והוא דלטעם ה"א מה שלא היה הכלי נקוב כשפ"ה. הנה כתב רבינו הטור כלי שניקב בשוליו אפילו כ"ש אינו חשוב עוד כלי לפסול את המקוה. וכתב משם הרא"ש בתשובה מ"מ אין להקל לעשות מקוה לכתחלה ולהביא מים בכלי מנוקב כזה ע"כ. ופסקה הש"ע בסעיף מ' וכתב הט"ז משמע אבל מים הוא כשפ"ה מביא אפילו לכתחלה ע"כ ועל ענין זה כתב שם בב"י יש הרבה נקבים דקין אם הם מצטרפין לכשפ"ה. יתבאר ממה שאכתוב לקמן בשם המרדכי ע"כ. ולקמן כתב משם המרדכי בשבועות שכתב משם ראבי"ה. דנראה לו. שאם יש נקבים רבים דקים מצטרפים לכשפ"ה וכו' עיי"ש ראייתו, וכ"פ בש"ע. אמנם הרב שו"ת חכם צבי סי' מ' הביא דברי הרב"י משם המרדכי אלו. ונחלק עליהם. והוכיח דבעינן שיהיה כשפ"ה במקום אחד. ואעג"ב שיש נקבים הרבה אין מספר לא מיצטרפי עיי"ש ועיין בפ"ת ס"ק ל"ח שכ"כ משם לבושי שרד עיי"ש. והשתא הכא בעובדא דמקוה הלז שהיו שואבים בכלי מנוקב בשוליו בכמה נקבים רק הלא בהם נקב כשפ"ה במקום אחד. נוכל לומר דבזה הוו פליגי. דדעת האוסרים הוא כדעת הח"צ ז"ל דלא מיצטרפי הרבה נקבים לכשפ"ה. ואנן בעינן שיהיה הכלי שמביאין בו מים למקוה שיהיה נקוב בשוליו במקום אחד כשפ"ה ואין כאן. ומה שהיה נקוב בצדו כשפ"ה לא מיהני לענין זה. דנקב בצדו כשפ"ה חשוב כנקב כל שהוא בשוליו, כמ"ש שם בש"ע:
ועל דבר מה שהמשיכו המים בצינור של עץ. הנה בב"י כתב עוד בשם המרדכי בפ"ב דשבועות משם הרא"ם בס"י וז"ל שמעתי הלמ"מ הוא לא שייך המשכה אלא ע"ג קרקע או על ראויות להבליע בקרקע, ואז המים נתבטלו אגב קרקע. וכשזוחלת לגומא. נעשית כאלו באו מתמצית הקרקע כי נתבטל מהם שם שאובין אבל המשיכם ע"ג רצפת אבנים או נסרים שאינם ראוים להבליע הוי כמו שמונחת בכלי. ולא מיבטל שם שאובין מנייהו. שהרי אינו יכול לדונם כאלו באו מתמצית קודם שהמשיכו עליו. שהרי אינם ראוים לבלוע לתמצית. וכ"מ בתשובת הר' אליעזר מורדון ספר רוקח עכ"ל. ואח"כ כתב בשם המרדכי עוד וז"ל ומה שפסק הר"מ דאם המשיכה על רצפת אבנים או נסרים דלא הויא המשכה. בהא פליגי עליה השאלתות ע"כ. ופסקו דאם ע"ג צנור שקבע ולבסוף חקקו דכשרים עכ"ל. וכתב ב"י וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם שדעתו כדעת השאלתות ע"כ. וכ"פ בש"ע כדעת השאלתות. ומור"ם ז"ל הביא דעת המרדכי שכתב משם הרא"ם ורוקח. ומעתה בין תבין את אשר לפניך במאי פליגי הגאונים הנז' בענין המקוה. דדעת המתירין סברי לה כדעת השאלתות והרמב"ם וכפסק הש"ע. וסברת האוסרים אזלא כשיטת הרא"ם והרוקח שכיון שעשו המשכה בצנור של עץ. אינו ראוי להבליע ולא מיבטל שם שאובין מנייהו, וא"כ לדעת הרשב"א דלא מחלק בין מי מעין למי גשמים דבכלהו אוסר להמשיך בדבר המק"ט. ולא מיתכשרי אלא אם המשיכם. לפי"ז הרי בההוא עובדא שהמשיכו ע"ג צנור של עץ. לדעת הרא"ם לא מיקרייא המשכה וכיון שנשאבו ע"י אדם, דהוי כדבר המק"ט. בעו המשכה לדעת הרשב"א ואין כאן. ואף שלאחר שירדו מן הצנור לתוך העוקה. נמשכו תחת הרצפה כמו אמה ויותר ויורדין למקוה. שמא גם תחתית הרצפה כעליונה שאינו ראוי להבליע:
זהו מה שהעליתי במצודתי בנדון זה בכחא דהיתירא ואל אלהים אשים דברתי. הוא יחונן דעתי בתורתו הקדושה. לטהר לבבו לאהבה וליראה אותו תמיד כל הימים אכי"ר. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: