שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה
סימן א
נדרשתי לתור ולחפש על ענין איש אחד אשר בא ליטול רשות להיות שוחט עופות בפני עצמו. במקום שאין נמצא שם שוחט בכשרות. כי זה דרכו מידי שנה בשנה ליסע לערי "פראנצא" על המרחצאות. ואי אפשר לו לעמוד כמה ימים בלא בשר. ועם היות שזה האיש שלם במדות וכו'. עכ"ז נמצא בו דבר אשר לא טוב. שהוא עומד ומשרת לפני הממשלה יר"ה. לבקר בספרי "ריזיזטרמא". וכל היום היד כותבת דבר בעתו וא"א לומר ונקה להשמט ביום השבת מהיותו עומד על משמרתו: ומפורסם הוא לכל באי שער עירו. שכותב וחותם מן הבא בידו. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואם אמרנו שזה נקרא מומר לחלל שבת בפרהסייא. מעתה לא הועיל בתקנתו להתלמד להועיל לשחוט בכשרות באשר הלכה רווחת מש"ס חולין דף ד' ופסקה מרן הש"ע ביו"ד סי' ב' ס"ד דהמחלל שבת בפרהסייא הרי הוא כגוי לכל דבריו ששחיטתו נבילה ואפי' אחרים רואין אותו כמ"ש בסעיף א':
תשובה כאן היו וכאן נמצאו תלתא ספיקי המסתעפים בענין זה. א'. בהיות האיש הלזה יושב על משמרתו. בחדרי משכיתו. ועוסק במלאכתו. ואין עין כל אדם שולטת בו. מי אמרינן דכיון דכו"ע ידעי בגוויה דהאי גברא שהוא כותב בשבת. מיקרי פרהסייא או לא:
ב'. אם תמצא לומר דמיקרי פרהסייא. מ"מ יש להסתפק עוד דילמא לא מיקרי מומר אלא במחלל שבת במלאכה דאורייתא ולא במלאכה דרבנן או לא שנא:
ג'. את"ל דדוקא בדאורייתא. צריכין למודעי עוד הפעם אם כתב העכו"ם אסור מדאורייתא. או מדרבנן: ובעזרת צור ישעי אחפש בנרות בספרי דבי ר"ב הפוסקים ראשונים ואחרונים ונדקדק בדברי קודשם כיד ה' הטובה עלי. ואבוא עד תכונת הספיקו הנז' להתירם אחת לאחת בס"ד:
וזה יצא ראשונה. מאי דמספקא לן בספיקא קמא. אם נקרא מומר בסתר כבגלוי. נראה להוכיח דבר זה ממאי דאיתא ב"פ בן סו"מ דף ע"ד. וכמה פרהסייא אמר רבי יעקב אר"י אין פרהסייא פחותה מעשרה בני אדם מישראל וכו'. ופריך והא אסתר פרהסייא הואי ומשני אביי אסתר קרקע עולם היתה. ורבא אמר הנאת עצמן שאני וכו' ע"כ. וקשה מאי פריך והא אסתר פרהסייא הואי. וכי היתה נבעלת לאחשורוש בפני עשרה מישראל. אלא ודאי מוכח שפיר. כיון דכו"ע ידעי שאסתר היתה נבעלת לאחשורוש מיקרי פרהסייא. וכ"כ מוהריק"ו שורש ק"ס. וא"כ הוא הדין נמי בנדון שלפנינו. וכ"כ השמ"ח סי' ב' סעיף ט"ז וז"ל וכן המחלל שבת בפרהסייא דהיינו לפני עשרה מישראל, או שהדבר מפורסם. וידוע שיתפרסם וכו' ואפילו לתיאבון. ואפילו ראינוהו מקיים שאר מצות ושחיטה. הרי הוא כגוי ע"כ הצריך לענינינו:
ועל דבר הספק השני. אם מיקרי מומר לחלל שבת דוקא בדאורייתא, או גם בדרבנן הנה הפר"ח בקו"א סי' ב' הביא מ"ש הרב בה"י דממ"ש הש"ע בא"ח סי' שפ"ה שישראל מומר לעכו"ם או לחלל שבתות בפרהסייא. אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן. הרי הוא כגוי וצריך להשכיר ממנו רשות. וכתב שלפי"ז נראה פשוט. דגם כאן גבי שחיטה הדין כך. דמי שהוא מחלל שבת בפרהסייא. אפילו באחד מן האיסורין הוא פסול לשחיטה כעכו"ם ושחיטתו נבילה, ואין לומר דדוקא לענין ביטול רשות פסקו כך. משום דאיסורו משום שבת, אבל לא לענין שחיטה. זה אינו שהרי רב אסי תירץ בגמ'. שהאי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם ע"כ. דר"ל עפ"י מאי דאיתא פרק הדר דף ס"ט א"ר הונא. איזהו ישראל משומד. זה המחלל שבתות בפרהסייא. ופרכינן. כמאן. אי כר"מ דאמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי. אי כרבנן, האמרי חשוד לדבר א'. לא הוי חשוד לכל התורה כולה. עד דהוי משומד לעכו"ם. ומשני א"ר נחמן ב"י ליתן רשות ולבטל רשות רב אשי אמר האי שנא חמירא ליה שבת כעכו"ם וכו' ע"כ. וכתב עליו השד"ח אין מכאן שום ראיה לדבריו דנהי דחמיר לן שבת כעכו"ם היינו כשמחלל באיסורין דאורייתא. אבל באיסורין דרבנן. אף שבת החמורה. פשיטא שאין לדונו כעכו"ם. ודוקא לענין ביטול רשות הוא דמדרבנן עשאוהו כגוי. אבל לא לענין שחיטה ושאר איסורין. שאם הוא חשוד לאיסורין דרבנן. אינו חשוד לאיסורין דאורייתא. וכדלקמן בסי' קי"ט. ותדע דכי היכי לדרב נב"י חשוד לחלל שבת בפרהסייא. אינו משומד לכל התורה כולה. זולתי לענין ביטול רשות ה"ה נמי קסבר רב אשי לענין איסורין דרבנן דאינו כגוי אלא לענין ביטול רשות. אבל לא לשאר איסורין. וזה פשוט עד כאן לשונו:
ובחידושי הגאון רעק"א ז"ל על הש"ע יו"ד סי' ב'. ייחס פלוגתא זו דהבה"י והפר"ח. לפלוגתא דהרמב"ם והר"ן ז"ל. ונעתיק תוד"ק השייך לענינינו והוא דהנה בתוס' חולין דף י"ד ע"א. העלו דאף בשוחט בשבת במזיד ובפרהסייא שחיטתו כשרה, דמשום פעם אחת לא נעשה מומר. ובחידושי הר"ן חולין כתב בשם התוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששוחט לעכו"ם או בשבת בפרהסייא לא נאסרה. שאינו נעשה מומר אלא עד גמר השחיטה. וראיה לדבר מ"פ או"ב דאמרינן ראשון לשולחנו ושני לע"א חייב משום או"ב. ואם איתא דשחיטה הראשונה שחיטת מומר חשבינן לה. אמאי מחייבי רבנן. והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי משמע דלאו שם מומר עליו. אלא מאותו שחיטה ואילך ויש דוחים דלא דמי שבת לע"א. דבשוחט לע"א שאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה. הדין הוא דנכשיר שחיטתו הראשונה. דנעשית בהכשר. אבל שוחט בשבת. הרי בתחלת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא. הילכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ואין זה כלום אצלי. דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה, דמקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דפטור ע"כ דברי הר"ן. וכתב הגאון רעק"א ז"ל הנזכר. אעג"ב דדחה הר"ן הסברא האחרונה בשתי ידים, מ"מ מצינו פה קדוש אומר כן. הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת. דכתב להדיא דבמזיד שחיטתו אסורה. דבתחלת שחיטה נעשה מומר עיי"ש:
וכתב הגאון הנז' דהנה לכאורה ראיה ברורה להפר"ח הנז'. דמשום חילול שבת בדרבנן לא מיקרי מומר ממה דהעלה הר"ן דבשחיטה הרא' בשבת בפרהסייא דמותר. דלא הוי מומר עד גמר שחיטה. דמקמי הכי הוי מקלקל. והא מ"מ מקלקל הוי איסור דרבנן. אשר על כן ברור דס"ל להר"ן דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר. גם הוכיח מכמה מקומות בדעת הרמב"ם דדעתו בזה כהר"ן בהחלט. דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולא מחייב מיתה עד גמר שחיטה וא"כ יקשה איך כתב הרמב"ם בפיה"מ דהשוחט בשבת בפרהסייא דשחיטתו אסורה. דבתחלת שחיטה נעשה מומר. והרי הוכחנו דהוי מקלקל. אע"כ דטעמא דהרמב"ם דמ"מ מקלקל הוי מלאכה דרבנן. והוי מומר דרבנן. והיינו כדעת הבה"י הנ"ל דמומר לחלל בדרבנן. הוי מומר מדרבנן ושחיטתו אסורה וכו', וסיים הגאון בסו"ד היוצא לנו מדברינו בעה"י דדעת הר"ן דמשום חילול שבת דרבנן לא הוי מומר. ולהרמב"ם הוי מומר. עד כאן תוד"ק:
והשתא אנן בדידן שזכינו לאורו של הגאון ז"ל. שהורה לנו את הדרך. דפלוגתא זו דהרמב"ם והר"ן תליא בזה. אי מחלל שבת בדרבנן הוי מומר או לא. מעתה בדרך זו נלך לתור ולחפש בדעת מרן הש"ע ז"ל בענין דהשוחט בשבת בפעם הראשונה אל מי מקדושים נטתה דעתו. וממילא אתיא דהכי נקטינן לענין מומר והנה כתב רביה"ט ביו"ד סי' י"א השוחט בשבת אעפ"י שאילו היה מזיד מתחייב בנפשו. שחיטתו כשרה. עד כאן לשונו: וכתב רב"י דלשון רביה"ט יוצא מלשון המשנה בחולין דף י"ד דמוקי לה בג"מ בשוגג. וה"ק אעג"ב דבמזיד מתחייב בנפשו הוא. הכא דבשוגג שחיטתו כשרה. ומשמע דבמזיד שחיטתו פסולה. וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שחיטה. אבל התוספות כתבו על מאי דבעי לאוקמה בג"מ אפילו במזיד. תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה. הא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו וכו'. ותירצו וכו'. ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר. וכן משמע בפ"ב עכ"ל. ונראה דמ"ש הרב"י מעיקרא דמשמע דבמזיד שחיטתו פסולה. היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא. דהגמ' איירי דוקא בשוגג. אבל לפי מ"ש משם התוס' דמשום פעם אחת לא חשיב מומר נראה דחזר בו ממשמעותיה קמייתא. ואפילו במזיד שחיטתו כשרה בפ"א:
וכן נראה דעת הרב"ח שהבין גם הוא במשמעות הגמ' כן וחזר בו ממ"ש התוס' כנ"ל: שמעיקרא הקשה על רבינו הטור דמשמעות לשונו דאפילו מזיד שחיטתו כשרה. והוא הפך משמעות הסוגייא. ותירץ דרבינו נמשך אחר דברי התוספות שכתבו וכו' כמש"ל. וסבר רבינו דאעג"ב שהתוס' כתבו זה למאי דס"ד דבעי לאוקומי במזיד. מ"מ בע"כ דקושטא הכי הוא עיי"ש שהאריך. וסיים לענין הלכה נראה לפסוק כמ"ש התוס' ורבינו והרשב"א דאפילו במזיד שחיטתו כשרה, והכי משמע מדכתב הש"ע כלשון רבינו ולא כתב כלשון הרמב"ם השוחט בשבת בשוגג עכ"ל. הרי שהבין בדעת הש"ע שאפילו במזיד שחיטתו כשרה. כדעת התוספות דבפעם ראשונה לא חשיב מומר ואף שהרבנים דרישה ופרישה והט"ז תפסו על הב"י שכתב מעיקרא על דברי הטור שמשמע דבמזיד שחיטתו פסולה. היינו לומר דאף לפי הס"ד לא היה לו שום משמעות להבין כן בגמרא ובטור. אבל באמת ברור להם דעת הש"ע דבמזיד שחיטתו כשרה. ועיין בדרישה שהוכיח כן ממה שתפס רבינו הטור אליבא דהלכתא כרבי יהודה במבשל בשבת כמ"ש רש"י שי"ח וכתב ב"י דהכי נקטינן עיי"ש:
ומעתה שדעת מרן הש"ע לפסוק כדעת התוס' שהיא שיטת הר"ן. על כרחין צ"ל דסבירא ליה, דבמחלל שבת באיסור דרבנן. לא חשיב מומר. כמ"ש רעק"א בדעת הר"ן כמש"ל, והרי ראיה ברורה עוד להפר"ח מדברי מר"ן דלא כהבה"י ז"ל:
ועיין עוד בפ"ת שם סק"ח שכתב משם הרב משנת חכמים שחולק ג"כ על הבה"י מטעם דהא דקיי"ל דהחשוד על איסור אינו חשוד לאיסור חמור. וא"כ כ"ש שאינו נעשה מומר מדבר קל לחמור. וא"כ שם בשבת דאיירי לענין ביטול רשות דהוצאה. ובלי ביטול אסור מדרבנן. שפיר אמרינן דאם הוא מוחזק לחלל שבת אף באיסור דרבנן. הוא כעכו"ם לענין שאינו מועיל ביטול רשות. אבל שיהיה מומר לכל התורה לא הוי עד שיחלל באיסור דאורייתא. ע"כ:
וכ"כ הרב תבואות שור סי' ב' ס"ק כ"ח שיפה השיג הפר"ח על הבה"י. שכן משמע בברייתא דנקט לה דומייא דמנסך את היין דסתמיה דאורייתא. ועיי"ש לעיל ס"ק כ"ו. וכן הוכיח מפלוגתא דסוף הוריות בשאר מומרים. דת"ק ס"ל דוקא בדאורייתא הוי מומר וקיי"ל כת"ק. אלא דקשה מדידיה אדידיה דמהכא משמע דסבר לה בבירור כדעת הפר"ח, דלא חשיב מומר במחלל דרבנן. ולקמן בסי' י"א ס"ג בשמ"ח כתב דהשוחט בשבת בפרהסייא נ"ל דאסירא וכו' ובתב"ש סקי"ג האריך בענין זה. והרבה להשיב על דעת הב"ח שכתב שדעת רביה"ט והרשב"א והש"ע דשחיטה הרא' מותרת עיי"ש. וא"ר כיון דס"ל דלא חשיב מומר במחלל דרבנן. למה אסר בשחיטה הראשונה בשבת. הלא הא בהא תליא כמ"ש משם הגאון רעק"א ז"ל וי"ל דלדידיה לא קשיא. שהרי כתב שם בהדיא בתב"ש דס"ל כדעת הפוסקים דסברי היכא דחובל ויצא דם חייב בכל פורתא. משום נטילת נשמה דההוא פורתא וכו' עיי"ש, ונמצא לפי דעתו א"ש דמתחלת שחיטה שחיבל ויצא דם. חייב בכל פורתא. ונעשה מומר מדאורייתא, ולהכי דעתו לאסור בשחיטה הראשונה בשבת. ומ"ש שם שדעת הש"ע לאסור במזיד. לא הסכימו ע"ז כל האחרונים. כמ"ש הב"ח כנז' וכ"ד הש"כ וכ"כ הרב זבח"ת סי' י"א שכל הפוסקים דעתם להתיר אפי' במזיד ובפרהסייא. זולת השמ"ח שהוא יחיד בדבר זה ע"כ. וכ"כ הרב ערה"ש סי' ב' דמומר לחלל שבת בפרהסיא. דוקא באיסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן לא הוי מומר ע"כ. וכ"כ הרב לחה"פ סק"ט כדעת הפר"ח. וכ"כ הרב זבחים שלמים שם אות ח"י:
ועפ"י כל האמור זכינו לדין להתיר הספק השני. דעין רואה דכמעט כל הפוסקים האחרונים ז"ל סברי מרנן דבמחלל באיסורי שבת בדרבנן לא הוי מומר.
ומעתה נלכה נא להתיר הספק השלישי במאי דמספקא לן אם כתב העכו"ם אסור בשבת מדאוריתא או רק מדרבנן ודבר זה שנוי במחלוקת בין גדולי ראשונים והאחרונים, וכל אחד אזיל לשיטתו בפירוש המשנה דפרק הבונה דק"ג הכותב שתי אותיות בכל לשון חייב ופירש"י בכל לשון של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה ע"כ. וכן משמע בהרמב"ם ה"ש פי"א היו"ד שכתב בכל כתב ובכל לשון וכו' וכן פירש הר"ן בכל כתב של שבעים לשון וכן פירש הרע"ב ועיין הריב"ש סי' שפ"ז דמוכח להדיא בדבריו דכתיבת הגוי הוי מלאכה דאורייתא. הרי לפנינו מערכה ראשונה, דסברי מרנן דכתב עכו"ם אסור מדאורייתא:
ומערכה שנייה עומדת לנגדה לחלוק על דבריהם. והוא מ"ש הרב אור זרוע הלכות שבת סימן ע"ו הכותב שתי אותיות וכו' בכל לשון חייב. פירש"י בכל כתב וכו' והרב רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי מבו"ן פירש. שכתב כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית אם כתבו ישראל בשבת פטור מן התורה. דאינה כתיבה. ואינה חשובה מלאכה. דגרסינן בירושלמי מהו בכל לשון. אל'ף. אלפ'א. בי'ת. ביט'א, והוא לשון יוני'ת. ומשמע או בגופן שלנו או בגופן יוני'ת והיינו דאמרינן כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. וכן אומר לעכו"ם ועושה. בגופן שלהן שאין בו אלא שבות דרבנן. דגזרו על גופין שלהם אטו גופין שלנו שאסור אבל בגופין שלנו. זהו שבות שיש בו מעשה דאורייתא ע"כ, וכ"כ עוד לקמן סי' פ"ד אות כ"ה בענין אמירה לגוי שבות וכו' עיי"ש. וכ"כ בהגהמי"י פרק א' מהלכות תפלין אות ע' וכו' ועיין עוד שם בפ"ז אות מ' דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב וכו' עיין שם:
הרי דעל מבוכ"ה זו ישבו מרנן ורבנן גדולי הפוסקים ז"ל. הללו אומרים שכתב העכו"ם אסור מדאורי' והללו אומרים שהוא רק מדרבנן. ומר"ן ז"ל לא גילה דעתו הקדושה כמאן סבירא ליה. הגם שבב"י סי' ש"ו הביא משם הג"א פ"ב דמועד קטן בשם א"ז מותר לקנות בתים מן הגוי בא"י בשבת. והעכו"ם חותם ומעלה בערכאות עכ"ל. לא הביא עוד מה שפירש בה הא"ז עצמו כמש"ל. אי משום דלא סבירא ליה לענין כתיבה כדעת הא"ז. או משום דפשיטא ליה בכולה מילתא. כדעת הא"ז. האמנם. הד"מ שם סיים כולה מילתא להדייא כדעת הא"ז. דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של עכו"ם. שאינה אסורה אלא מדרבנן. אבל בכתיבה שלנו. שהיא דאורייתא אסור. עכ"ל, וכ"פ בש"ע בהגה. שלכאורה נראה דלא פליג על דברי מר'ן אלא מפרש דבריו. אבל מדברי האחרונים ז"ל נראה שאין כן דעת מרן. והוא מ"ש מרן הש"ע סי' קכ"ו ס"א באה"ע כותבין הגט בכל כתב. ובכל לשון. בין שהוא כתב העכו"ם וכ"ו. וכתב הב"ש סק"א. אעג"ב דכתיב בתורה וכתב לה. ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ונ"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות. ואמירה לעכו"ם לכתוב אפילו בכתב שלהם. לא הוי שבות דשבות. אלא שבות הוא וכ"ו ע"כ. וכ"כ רבינו חיד"א ז"ל בשיו"ב שם משם מהר"י ואלי בהגהותי"ו כ"י דמרן בי' כשהביא דברי א"ז. לא זכר שם הא מילתא דכתב שלהם. וכן נראה עיקר. דאין טעם ההיתר בזה משום דכתב שלהם אינו אסור מה"ת. והו"ל שבות דשבות. וכמ"ש העטרת צבי'. דליתא. דהא בהדייא תנן הכותב שתי אותיות וכ' בכל לשון חייב. ופירשי' וכ"ו. ומעתה מ"ש מור"ם דאינו אסור מדרבנן. הכוונה על האמירה ולא על אופן הכתיבה. וזה נ"ל פשוט, עכ"ל. וכתב עליו השיו"ב דאישתימטתיה דברי הגמי"י הנז"ל דכתבו דכתב גלחים אינו כתב ואינו אסור מדאורייתא. וכ"כ המ"א דכן משמע קצת מדברי מור"ם כאן וכ"ו. וחזה הוית להרב אליה רבא דבתחלה פירש דברי מור"ם כדתרגמין הרב מהר"י ואלי הנ"ז ועד אחרן אף הוא ראה דברי הגמי"י ושכן כתוב באגדה. פרק הדר ע"כ ועוד תמה על דברי כולם השיו"ב. דכולם בל חזו דברי מור"ם בד"מ בדין זה שכתב משם א"ז. דכתב בהדיא דכתב עכו"ם אינה אסורה אלא מדרבנן עכ"ל: גם לדידי אני הפעוט תמיהא לי מה שהקשה הרב מהר"י ואלו ממשנה דבכל לשון חייב. דהא הא"ז גופיה דהוא מרה דשמועה זו כתב בהדיא דלא כפירש"י אלא כפירוש הר"י בר יצחק מבו"ן עפ"י הירושלמי. דפירוש המשנה דבכ"ל חייב. היינו בכתב אשורית או יונית כנז' וכו'. ואפשר דלא שלטא עיני"ק בספר הא"ז הנמצא כעת לפנינו. גם בזה ניחא לי מה שתמה הנובי"ת א"ח סי' ל"ג על הא"ז והרמ"א מלשון המשנה דבכל לשון חייב וכו'. ותי' דאפשר לומר לדעתם דבכל לשון לע"ז. אבל הכתב צריך להיות אשורית וכו' עיי"ש דגם הוא ז"ל לא ראה אור זרוע אשר לפנינו דאל"כ לא מתמיה עליו מן המשנה: ולכאורה לפי מ"ש הב"ש והרב מהר"י ואלי בדעת מרן ז"ל דסבר לה דכתב עכו"ם הוי דאורייתא נראה להכריע כדעת הרמב"ם ודעמיה מדמצינו נטתה דעת מרן ז"ל בשתים ועלתה לו כדעת הרמב"ם כנ"ז. ועוד בה שלישיה מה שראיתי אור בב"י סי' רמ"ד מ"ש המרדכי משם ר"מ לענין מכס וכ"ו והקשה הרב"י למ"ל לאהדורי אפרק מי שהחשיך וכו'. לימא דשאני הכא שאין בקבלת המכס איסור דאורייתא. ות"י דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב. והא איכא מלאכה דאורייתא וכו' יעו"ש. הראת לדעת דסבר לה מרן ב"י דכתב העכו"ם אסור מדאורייתא. ועיין עוד להנוב"י שם שהוכיח מן הגמרא כדעת הרמב"ם. שכל כתב הוא מן התורה. מההיא דגטין דף ח' ובמרובה דף פ' הקונה בית בא"י כותבים עליו אונו בשבת. ומתמה בגמ' בשבת ס"ד. אלא כדרבא אומר לגוי ועושה. ומדקא מתמה בשבת ס"ד. אם איתא דיש איזה כתב שאינו אסור מן התורה. א"כ אין כאן תמיהא כ"כ על הברייתא המתרת, א"ו שכל כתב הוא מן התורה. ועכ"פ הא"ז הוא יחיד בדעה זו. ולא מצינו לו חבר. ע"כ. אמנם השד"ח בספר הכללים מע' כ'. כלל קי"א תמה על הוב"י במה שכתב שהא"ז הלא יחיד בדעה זו וכו' דהרי עינינו הרואות אמבוהא דרבנן קדישי דסברי הכי כנז"ל. וכתב עוד שמצא למרן החבי"פ בלב חיים ח"ב בסי' ק"ד שהשיג על הנוב"י מדברי האגודה דמ"ק ולא זכר דברי האגודה בפ' חדר. וסיים ומ"מ דעת רוב הפוסקים נראה דגם כתב שלהם הוא מן התורה. ורמז למרן חיד"א בשיו"ב ולהגאון חת"ס בשו"ת ח"מ סי' קצ"ה ע"כ: איברא דעם כל זה לא פסיקא לן מילתא. דדעת מרן מסכמת דגם כתב העכו"ם הוא מן התורה משום דמצינו סתירה לזה. ממ"ש הרב ישמח לב בסי' ח' הבי"ד המופ"ד תועפות ראם ז"ל סי' קמ"ח. שהביא דברי המ"א והב"ש דאה"ע שכתבו שלדעת מרן שהכשיר בגט כתיבת העכו"ם. מזה מוכח דמרן ס"ל דכתיבת העכו"ם אסורה מדאורייתא וחייב עליה. ותמה הרב הנז' וכתב וז"ל ולדידי לא שמה מתייא. דמה ענין גט לשבת. דבגט הגם דקרא כתיב וכתב לה. אין במשמעותו שיהיה הכתב כתוב על האופן שיקרא הכתב ההוא כתב שהרי מרן בב"י סי' קכ"ו כתב וז"ל ושמעתי שיש מגמגמים על גט שכתוב פרובינצא"ל ר"ל כתב רש"י משום דלא מיקרי כתב ולא דמי לכתב אשורית. והוא עצמו אינו קרוי כתב. אלא שבדו אותו הדיוטות מלבם ולכ"ע אין כותבים בו הגט ואם כתבו פסול, וכתב עליהם ואינו מחוור בעיני. דהא כיון שנהגו לכתוב בכתב פרובינצא"ל כתבים ושטרות וספרים. ודאי לא גרע מכתב העכו"ם וכו' ואייתי שם שמהר"י בן שושן נחלק על המגמגמים הנז' והורה לכתחלה דכותבים גט בכתב פרובינצא"ל ושעשה מעשה ע"כ. ובתשובת מרן סי' קנ"ב פירש הדברים יותר דלא בעינן כתב אשורית בגט. אלא בכל כתב. ואעג"ב דכתיב וכתב לה, לאו למימרא שיצטרך כתב אשורית. אלא כל כתב במשמע. ולא בא אלא למעט שאינה מתגרשת בכסף כדאיתא פ"ק דקידושין ע"כ. מבואר דמה שהכשיר בגט כתב העכו"ם. לא מפני שהם סוברים דחשיב כתב. עד דנימא דדעתם הוא דחשיב כתב מדאורייתא. וליחייבו משום שהיא מלאכה דאורייתא. לא היא. וכך לענין גט כל שכתב בכתב שרגילים העמים לכתוב וניכר. מהכתב שהוא מגרשה. שפיר דמי ומתגרשת עכ"ל הרי לפי זה נסתר ראיית הרב"ש הנז':
אכן חזה הוית להרב שערי רחמים למוהר"ר רחמים פראנקו ז"ל בשו"ת יו"ד סי' כ"ה. שעמד לימין הרב"ש. והרבה להשיב על הרב ישמח לב במה שסתר ראיית הרב"ש, וז"ל ולקוע"ד לא ידעתי מה מקום מצא בדבריהם שם לומר דס"ל דכתיבת העכו"ם לא מיקרי כתב דאורייתא. דאדרבה בפירוש כתב הרשב"א הבי"ד שם וז"ל ואעג"ב דכתיב וכתב לה. לאו למימרא שיצטרך כתב אשורית, אלא כל כתב במשמע וכו'. הרי בהדיא דכתיבה האמורה בגט. אף כתיבת העמים בכלל דכתיבה מיקרי. גם מרן ב"י ז"ל כשהביא דעת המגמגמים לפסול בכתב פרובינצא"ל וכו' סתר דבריהם דאף זה וכל כתיבת העמים כתיבה הוי. דוכתב דכתיב ביה לאו אשורית דוקא קאמר. דכיון דנהגו לכתוב בהם כתבים הסכמיים. הוי בכלל וכתב דקרא הוא. והביא ראיה ממ"ש הג"פ שם ס"ב דלענין כתב לא קפדינן שיהיה אשורית משום דקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות. כל כתב וכל לשון במשמע. ואף על גב דכתיב ספר. הא קיי"ל דלספירת דברים הוא דאתא עד כאן לשונו:
וכשאני לעצמי כמו שאמרתי. מתאבק בעפר קברו דהרב שע"ר ז"ל במחי"ר מכת"ר. שאין בדב"ק די השיב על דברי הרב ישמח לב ז"ל. מדברי הרשב"א ומכל מאי דאייתי בידיה מדברי ב"י וג"פ וכו'. דאדרבה משם ראיה ברורה להוכיח שכתב העמים לא מיקרי כתב מדאורייתא. שהרי הרשב"א צווח ככרוכיא ואמר מר. דלאו למימרא דוכתב דקרא שיצטרך כתב אשורית אלא וכו', דמשמע דמשום דקרא לא בא אלא למעט שאינה מתגרשת בכסף. אמטו"ל אמרינן כל כתב במשמע אבל אי הוה ניחא לן דוכתב דקרא. להכי הוא דאתא שיכתב אשורית. לא הוה מכשרינן בכתב העמים. ואי כתב העמים מיקרי כתב. מהיכי תיתי למעוטיה דהא גם הוא בכלל וכתב דקרא. א"ו לא מיקרי כתב:
וכן נמי יש להוכיח בבירור מדברי הרשב"א המובא שם בב"י וקנתה מקומה בחלק ה' משו"ת הרשב"א סי' צ"ג וז"ל ובכתיבת משיק"ה. דע שבכל כתב ובכל לשון כשר הגט ואפילו לכתחלה, ובהדיא תנן גט שכתבו עברית ועדיו יונית. יונית ועדיו עברית כשר, ויונית לאו דוקא. דה"ה לפרסי ושאר לשונות. אלא דחדא מינייהו נקט. וכדאיתא בפרק המביא תניין די"ט ע"ב אמר אמימר האי שטרא פרסאה וכו'. אלמא אפילו פרסי ושאר לשונות כשר. ובהדיא תניא בתוספתא גט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו עדים בה' לשונות כשר עיי"ש ע"כ. הרי דמדמי כתב משיק"ה לכתב העמים ומצאנו ראינו להתשב"ץ בח"א סי' ח' שנשאל אם מותר לכתוב מזוזה בכתב הנק' מאש"ק והוא הנק' אלמדבדב והשיב שכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. ומהאי טעמא התיר הרמב"ן ז"ל לכתוב פסוקים בלא שירטוט באגרת בכתב מאש"ק וכו' עיי"ש. ולענין גט כתב שם בסי' ה' שכתיבת מאש"ק כשר לגטין. שהרי גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' וכן השיב הרשב"א ז"ל ע"כ. הראת לדעת ששוו בשיעוריהם כתב העמים עם כתב מאש"ק. וכמו שכתב מאש"ק אינו קרוי כתב. הוא הדין נמי כתב העמים אינו קרוי כתב. ואפי"ה מותר לכתוב בגט והיינו משום דלא בעינן בגט כתב דאוריתא:
אלא דצריך עיון בדברי הרשב"א שהביא רבינו ב"י בא"ח סי' ש"ו וז"ל שאין אומרין בשבותין זו דומה לזו. ואין לנו בהם אלא מה שהתירו בהן בפירוש. שהרי לעתים מתירין אותם מחמת דבר אחד שהוא קל שמעלה וכותב בשבת בערכאות של עכו"ם. מפני קניית בית בא"י. ולעתים מעמידין אותם אפי' במקום כרת החמורה כהזאה ואזמל עכ"ל. וכ"כ ה"ה בפ"ו מה"ש דהשתא משמע דהא שכותב בשבת בששג. אין בו אלא שבות אחד. דומיא דהזאה ואזמל, ואפי"ה התירו בזה ולא בזה. דאם הוא כדאמרינן דכתב הגוים עצמו. אין בו אלא איסור שבות דרבנן מאי רבותיה לומר שאין מדמין בשבותין וכו'. דשאני הכא בקונה בית וכו' דיש בו שבות דשבות, משא"כ הזאה ואזמל. שאין בהם אלא שבות אחד. אלא ודאי דגם הכא בקונה בית בא"י ואומר לעכו"ם וכותב בשבת. אין בו אלא שבות אחד. שהיא אמירה לגוי במלאכה דאורייתא: ואפי"ה התירו בה. ומוכח שפיר לדעת הרשב"א דכתב העמים הוי דאורייתא. ונמצאו דבריו סתרי אהדדי משבת לגט. וי"ל דדעת הרשב"א שהוא מפרש הא דאומר לגוי וכותב היינו בכל אופן כתב שיודעים אותם הערכאות. ואפילו הוא אסור מדאורייתא וכגון במלכות יונית שכתב שלהם אסור מדאורייתא וכמ"ש הא"ז שמפרש המשנה בכל לשון חייב. דהיינו כתב יונית. ועכ"ז התירו בו אלא דבזה לא סבירא ליה כמ"ש הא"ז דלא התירו אמירה לגוי בזה כ"א בכתב העמים שהוא מדרבנן. אלא סבירא ליה דאפי' בכתב יונית שהוא דאורי' התירו:
גם בדברי הרב"י מונח להדייא דסבר לה מר דכתב העמים לא מיקרי כתב ואפי"ה כשר בגט. שהרי כתב באה"ע סי' קכ"ו להשיב על דברי המגמגמים שלא לכתוב בכתב פרובינצאל. דהא כיון שנהגו לכתוב בכתב פרובינצאל כתבים ושטרות וספרים. וודאי לא גרע מכתב העכו"ם שגם הם כתבים הסכמיים. וע"כ לא פסל ר"י הלוי בכתיבה תלויה מאד. אלא משום דלא לישתמע תרי לישני בגיטא. הלא"ה לא הוי פסול ליה משום שאינו כתב. ואפשר שכתב פרובינצא"ל הוא כתב מדבד"ב שהנהיג לכתוב בו. וכן מצאתי בא"ח שפירש מדבד"ב מאש"ק, וצ"ל שמשקי"ט שהזכיר הרשב"א הוא פרובינצא"ל. אלא שבמקומו קורין אותו משקי"ט. זהו תוד"ק:
ואם בינה שמעה זאת מדב"ק כמה הילכתא גברוותא אחת. דלא בעינן בגט מה שהוא קרוי כתב. ממ"ש משם ר"י הלוי דלא הוה פסול בכתיבה תלויה משום שאינו כתב. אלא משום דלא לישתמע תרי לישני בגיטא דמשמע שאף שאינו קרוי כתב. סותר לכתוב בו הגט ועוד מדקאמר מר. דכתב פרובינצא"ל הוא כתב מדבד"ב הוא כתב מאש"ק שהזכיר הרשב"א. שמעינן שפיר דכתב העמים לא מיקרי כתב. שהרי הוכחנו לעיל. שכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל לדעת הרשב"א. כמבואר בתשב"ץ כנז'. והכא קאמר על כתב פרובינצא"ל דלא גרע מכתב העמים. הרי שהשוה כתב פרובינצאל לכתב העמים. וא"כ מדכתב פרובינצא"ל שהוא מאש"ק לא מיקרי כתב. הוא הדין נמי כתב העמים לא מיקרי כתב דאל"כ מאי גריעותיה דכתב העמים. ועוד שלא מצא פתח היתר לכתב העמים אלא משום שגם הם כתבים הסכמיים. ואם הוא קרוי כתב. הול"ל דעדי מינה דהוא בכלל וכתב דקרא. ונוראות נפלאתי על הרב שע"ר ז"ל הנ"ז שהביא לנו לשון ב"י שכתב דכתב העכו"ם כיון דנהגו לכתוב בהם כתבים הסכמיים הוי בכלל וכתב דקרא. ובאמת חפשתי חיפוש מחיפוש ולא מצאתי לשון זה בבית יוסף רק כתב בלשון זה דכתב העמים גם הם כתבים הסכמיים. ותו ל"מ:
גם מה שהביא ראייה מהג"פ. אדרבה משם ראיה להיפך. דהכי קאמר כיון דספר דקרא לספירת דברים הוא דאתא. משו"ה אמרינן כל כתב במשמע. ולא מצרכינן כתב אשורית. אבל אי הוה אמרינן דספר דקרא להכי הוא דאתא. דגט איקרי ספר לכל מילי לא הוה מכשרינן כל כתב בגט כמו בס"ת. והיינו טעמא דלא מיקרי כתב אלא אשורית כדמוכח בפ"ק דמג"י בההיא דאין בין ספרים לתו"מ וכ"ו עיי"ש:
ונמצא דדברי השע"ר ז"ל במחיכ"ת ממקום שבא הוא מוכרע. דנראה בעליל מדברי הרשב"א ורב"י והג"פ. דסברי מרנן דכתב העמים אינו קרוי כתב. מה שהכשירו בו בגט. משום דלא בעינן בגט כתיבה הנקראת כתב. אלא כל שניכר בו מתוך הכתב שהיא מגורשת ממנו כשר. וכמ"ש הישמ"ח לב הנ"ז. ומעתה אזדא לה ראיית הרב"ש שהביא מאה"ע לענין גט דסבר לה מכן הש"ע דכתב העמים מיקרי כתב דאורייתא לענין שבת. וכמ"ש בעניותין:
גם הרב חכמת שלמה על ש"ע אה"ע סי' קכ"ו תמה על הרב"ש. מהא דכתב הח"מ והביאו גך' הרב"ש בסי' קכ"ג שאם כתב הגט בשמאל דכשר. אף שבשבת לא הוי כתב ופטור. משום שבשבת בעינן מלאכת מחשבת משא"כ לענין גט וא"כ י"ל לגבי כתב נמי כיון שאינו כתב ישראל. לא הוי מלאכת מחשבת. וגם לא דמי למשכן ששם הוי כתב ישראל. ובגט נמי. דלא בעינן מלאכת מחשבת. ע"כ כשר בכתב נכרי כמו שכתב בשמאל. ע"כ:
איברא לפי מה שכתבנו בדעת מרן הב"י באה"ע דס"ל דכתב העכו"ם לא מיקרי כתב. ונמצא שאין בו איסור רק מדרבנן. דהשתא עומד לנגדנו מ"ש בב"י א"ח סי' רמ"ד לענין מכס כמ"ש לעיל. דמוכח להדייא משם דהוי דאורייתא. והנה הישמ"ח לב תירץ לה והבי"ד השע"ר ז"ל דמ"ש בב"י דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב הכוונה דר"ל דא"כ גם היהודים הקונים המכס על הסתם הם כותבים. וא"כ יש במכסים מלאכה דאורייתא כיון שהיא כתיבה שלנו. ומעולם לא דבר הרב"י ז"ל שם על כתב שלהם ע"כ. וכך הבין הרב ויאמר יצחק ז"ל בשו"ת א"ח סי' כ"ז דף י"ח ע"א עיי"ש. האמנם באמת דברי רבינו ב"י. אין מקום להולמם עפ"י פירוש זה. דבאמת לאו לענין היהודים מיתשיל. אלא הכי קאמר רב"י. דמעיקרא מיקשי שהרי אין בקבלת המכס שום איסור דאורייתא ואף אם קובע מלאכתו לגוי בשבת שרי בקיבולת. וע"ז מתרץ דסתם מקבלי מכס צריכים לכתוב, ואם כן כשקובע לגוי לקבל המכס בשבת אף בקיבולת הו"ל כקובעו ג"כ לכתוב והא איכא מלאכה דאורייתא. ובוודאי מה שכותב הגוי היינו בכתיבה שלהם. ואפי"ה קרי ליה דאורייתא. אשר לא כן אם הוא כפירוש הישמ"ח לב מה מתרץ הרב"י על קושייתו וכן ע"י השע"ר וכ"ן דעת הנובי"ת א"ח סי' ס"ט:
אלא דעם כל זה אין סתירה למ"ש בדעת מרן ב"י באה"ע. אחר שנדקדק קצת בדברי ב"י אלו דסי' רמ"ד הנ"ז. והוא דתירץ שם שני תירוצם על מה שהקשה דבקבלת המכס ליכא מלאכה דאורייתא. ת"י ה"א דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב. והא איכא מלאכה דאורייתא ות"י ה"ב. ועוד י"ל דלא שאני לן באמירה לעכו"ם שלא במקום מצוה. בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן. ע"כ. דיש לדקדק דמאי דוחקיה בת"י ה"א עד שהוצרך לת"י ה"ב. שאדרבה ת"י ה"ב לגבי ה"א כיהודה ועוד לקרא (קידושין פ"ק) הוא, דכיון שיש כאן איסור דאורי' מה לנו עוד לאיסור אמירה דרבנן. אמנם האמת הוא משום דרבינו ב"י כל יקר ראתה עינו מחלוקת הפוסקים בענין כתב העכו"ם אי להוי דאורייתא או דרבנן. ולא פסיקא ליה מילתא להכריע לצד אחד. לזאת מעיקרא סלקא אדעתיה לומר דשמא העיקר כדעת האומרים דהוי דאורייתא. אמטו"ל שתריץ יתיב דיש כאן מלאכה דאורייתא. בכתיבה של הגוי המקבל המכס. ולא הותר להשכיר הגוי אף בקיבולת ולקבוע לו מלאכה בשבת. אלא משום פסידא כמו שתי' הר"מ עיי"ש. אחר זה נדחק דדילמא באמת העיקר הוא כדעת האומרים שכתב העכו"ם הוא מדרבנן והדרא קושייא לדוכתה שאין כאן בקבלת המכס איסור דאורייתא. דגם בכתיבה לדעת האומרים שהיא מדרבנן אין כאן איסור דאורייתא. ולמה לו להר"מ למיהדר אפרק מי שהחשיך ולתרץ משום פסידא. לכך חזר עוד לומר דמ"מ לא שאני לן באמירה לעכו"ם וכ"ו בין מלאכה דאורייתא לדרבנן. ואפילו אין כאן כ"א מלאכת איסור דרבנן. הוה אסור לקבוע לו מלאכה בשבת. אי לאו משום פסידא. כההיא דפ' מי שהחשיך וכ"ו דהשתא הכא לפי האמור דלא הכריע הרב"י בזה. ולא גילה לנו דעתו הקדושה כמאן אזלא. אין לנו להכריע בדברי קודשו ולומר דסבירא ליה דכתב העכו"ם הוי דאורייתא ממה שת"י בתי' ה"א. דהא עד כאן מצדד בה איצדודי, עד שהגיע לענין גט. ופשיט לה מדברי הרשב"א ודעמיה דהוי דרבנן וכמדובר:
ואחרי הודיע אלקים' אותנו את כל זאת. בדעת מרן ב"י ז"ל. נקל לנבון דעת מ"ש בש"ע בס"י ש"ו שפסק כדברי הא"ז דמותר לקנות בית בא"י בשבת וכ"ו ולא זכר שר ענין הכתיבה. והנה כתבנו לעיל משם מהרי"ל ואלי ז"ל שהוכיח מזה דלא ס"ל למרן ז"ל הא דכתב הא"ז דכתב עכו"ם הוי דרבנן עוד ראיתי אחרי רואי היפך מזה מ"ש הרב תועפ"ר להרה"ג המלאך רפאל אנקאווא ז"ל בס"י קמ"ח. דממה שסיים מורם דבריו על דברי מרן. הכי ס"ל דכתב העכו"ם אינו כתב ואינו אסור מדאורייתא. עי"ש. האמנם האיר ה' את עיני במ"ש הש"ך ביו"ד סי' ע' וסי' פ"א סק"ד. והבי"ד ה' יד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע אות י"ט ובשם הפר"ח ומ"א וש"פ דדרכו של רמ"א בהג"ה בכמה מקומות. שכותב איזה דין או איזה פרט על דברי הש"ע בסתם כאילו הרב מוהריק"א מודה לדבריו ואינו כן. והא דלא כתב וי"א. הוא משום שבדברי הש"ע אין הכרע כ"כ עכ"ל. א"כ נמצינו למידין לפי"ז הא דכתב רמ"א כאן בסי' ש"ו על דברי מרן ופרט דהא דאמרינן חותם ומעלה בערכאות שלהם היינו בכתב שלהם. דאינו אסור רק מדרבנן וכ"ו. לאו למימרא דמרן הש"ע מודה לדבריו כמ"ש ה' תועפות ראם ז"ל שאין זה דעת כל הפוסקים כמש"ל. וגם ליכא למימר דפסיקא לן מילתא דמרן חולק על מה שכתב מורם כמ"ש מהר"י ואלי ז"ל. אלא האמת הוא דלא ברירא לן דעת מרן כמאן אזלא. וכמו שפירשנו בדברי הר"י דס"י רמ"ד ולהכי לא כתב רמ"א וי"א שנראה כחולק עליו. להיות שלא נראה לו הכרע בדברי מרן וכמ"ש הפוסקים הנ"ל שהביא הרב יד מלאכי. ז"ל:
ויש עוד מקום אתי להוכיח בדברי מרן ז"ל. דס"ל דכתב העכו"ם הוא אסור רק מדרבנן. והוא שפסק בסי' ש"ז ס"ה וז"ל דבר תאינו מלאכה. ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות. מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי וכ"ו או מפני מצוה וכ"ו ויש אוסרין הג"ה ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר. וע"ל סי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא. ע"כ. וכן נמי פסק בסי' של"א ס"ו לענין מילה וכ"ו עיי"ש. הרי דפסק דלא התירו אמירה לעכו"ם במקום מצוה רק דווקא דבר שאסור משום שבות. אבל לא דבר שהוא אסור מן התורה והיש מקילין שהביא רמ"א היא דעת הרב בעל העיטור. שהביא הרן בסו"פ ר"א דמילה. והביאו ב"י בסי' ש"ז וכתב עליו שהרי"ף והרמב"ם חולקים ע"ז. דאפילו לצורך מילה לא התירו אמירה לעכו"ם בדבר שאסור מה"ת. ע"כ. ובש"ע נמי לא פסק כוותיה בשני המקומות דסי' ש"ז וס"י של"א. וגם רמ"א עצמו שהביאו כתב עליו לעיל ס"י רע"ו דיש להחמיר. כי רוב הפו"ס חולקים על סברא זו. וכ"כ הרט"ז סי' ש"י סק"ח שכן הוא עיקר כי הוא יחיד נגד רבים. וכ"כ הרב"ש ע"כ. והשתא לפי פסק זה איכא למימר דמרן סבירא ליה דכתב העכו"ם הוי דרבנן, ומשו"ה הקונה בית בא"י דהתירו לומר לעכו"ם וכותב אונו בשבת. היינו בכתב שלהם שהוא מדרבנן דלא התירו אמירה לעכו"ם במקום מצוה רק שבות דרבנן. אבל אם אמרנו דס"ל דהוי דאורייתא. היאך יוצדק לומר שהתירו אמירה לעכו"ם בדבר שאסור מה"ת. ואין לומר דאכתי אין ראיה מפסק זה דשאני ההיא דמשום יישוב א"י התירו אפילו בדבר שאסור מה"ת וכמ"ש התו"ס בגטין דף י"ז ובפ' מרובה דף פ' וכדתרצינן לעיל בדעת הרשב"א. וגם מרן נמי בשיטת הרמב"ם אמרה להאי. פסקא. שהוא בעל שמועה זו דלא התירו אמירה לעכו"ם במקום מצוה רק באיסור דרבנן. כמ"ש בפ"ו ה"ש ה"ט. ושמעינן ליה להרמב"ם שכתב דבכל כתב ובכל לשון חייב דאורייתא ואפי"ה כתב שם הקונה בית בא"י שאומר לעכו"ם וכותב בשבת. וגם בהדייא כתבה הרב המגיד שם הי"א דלגבי הקונה בית בא"י התירו שבות גמור. ע"כ. ומעתה לפי האמור אין ראייה למור דמרן ס"ל דהוי דרבנן. שתי תשובות בדבר חדא שמצאנו ראינו לו בב"י סי' ש"ז שהביא משם הגהות פ"ו בשם סה"ג בשם ר"י דדוקא משום מילה שהיא גופה דחייא שבת התירו אמירה לעכו"ם או משום יישוב א"י בדבר שאין בו אלא משום אסור שבות. ע"כ. הרי דגם משום יישוב א"י לא התירו אמירה לעכו"ם. רק בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות. ולא מצינו לו לרבינו ב"י דפליג על סברא זו. ואם איתא דסבירא ליה כשיטת הרמב"ם ודעמיה. דמשום יישוב א"י התירו אמירה לגוי בשבות גמור. לא היה נמנע מלגלות דעתו בזה:
וזאת שנית דיש לדקדק קצת שהרי דרך המלך מרן הש"ע להעלות על שולחנו. מאי דפסיק לה כדעת הרמב"ם. בלשון הרמב"ם ממש. והכא בלוקח בית בא"י למה הפריז על המדה ושבקיה ללשון הרמב"ם וכתבה בלשון הא"ז מותר לקנות בית וכו', ומה גם שלשון הרמב"ם. הוא עצמו הלשון המוזכר בברייתא הקונה בית וכו' ואם הוא שבא להשמיענו חידוש שמותר לקנות לכתחלה בשבת מה שלא שמענו בלשון הברייתא והרמב"ם שכתבו הקונה וכו' דדוקא מי שקנה בע"ש הוא שמותר לכתוב בשבת ע"י נכרי. אבל אסור לקנות לכתחלה בשבת. וכמ"ש הכנה"ג. בהגב"י שם. וכ"כ המ"א ומטו בה משם הרב משפטי צדק שכתב הריב"ש והרא"ש ז"ל. אי משום הא לא אירייא. דגם אי הוה נקיט כלשון הרמב"ם הקונה וכו' הוה שמעינן דגם לכתחלה מותר לקנות בשבת. אי הוה פשיטא לן דסבר לה כהרמב"ם. שהרי הרמב"ם התיר לומר לגוי לכתוב שטר על זה בשבת. ולדידיה הוי כתיבת הגוי אסורה מדאורייתא. א"כ פשוט הוא שכשם שהתירו שבות גמור באמירה לגוי משום יישוב א"י, כן התירו להישראל לקנות לכתחלה שאין בו אלא שבות דמה לי שבות דאמירה לגוי. מה לי שבות דקנייה (עיין שיו"ב מ"ש משם מהר"י ואלי) וא"כ למה נקט לשון הא"ז. אם לא שתאמר. דמרן ז"ל גילה לנו טפח בדעתו הקדושה שנוטה לדעת הא"ז בכולה מילתא. דלא התירו אמירה לגוי משום יישוב א"י. אלא בדבר שאין בו כ"א שבות דרבנן ובקנייה נמי לא עביד ולא מידי אלא שמראה לו כיסים של דינרים וכו' כמ"ש בב"י משם הא"ז. ושמעינן שפיר דדעתו לומר שכתב הגוי אינו אסור אלא מדרבנן. ולהיות שהדבר נוגע לאיסור שבת החמורה. כסה טפחיים ולא גילה לנו דעתו הקדושה שהוא מדרבנן. עד שהגיע לפרק המגרש לענין גט. וגילה דעתו בב"י דכתב עכו"ם לא מיקרי כתב וכדאמרן:
כללא דמילתא בהא סלקינן בהא נחתינן. דדב"ז שנוי במחלוקת הראשונים ז"ל. ומרן ז"ל אין הכרע בדבריו. ואין בידינו רק מה שהכריע מור"ם ז"ל שפסק כהא"ז שכתב העכו"ם אסור מדרבנן. וכדאי הוא מור"ם ז"ל לסמוך עליו בזה דלא שבקינן וודאו של מור"ם מפני ספיקו של מרן ז"ל. וכן כתב הניאי"ץ בא"ח סי' א' עפ"י דרכו בקודש וז"ל ואף את"ל דיש להסתפק בדעת מרן מ"מ אחר שמור"ם פסקו. הכי נקטינן עכ"ל. וכן דעת הנוב"י ז"ל שבסי' ל"ג היה מתכוין להוכיח מהגמרא כדעת הרמב"ם כמש"ל. וגם בסי' כ"ט הביא שכתב ב"י בסי' רמ"ד לענין מכס שכתב העכו"ם אסור מדאורייתא. ובמסקנתו כתב וז"ל ואנן על הרמ"א סמכינן דסובר שגוף הכתיבה של כתב גלחות אינו אלא שבות. ואף שהב"ש חילק. ועיין במג"א וכו' אעפ"כ כדאי רמ"א לסמוך עליו עכ"ל. דהשתא יקשה לן למה תלה המחלוקת בהב"ש. הרי סמוך ונראה הביא דברי מרן ב"י עצמו דס"ל דכתיבה דגלחות הוי דאורי' אלא דמצדד איצדודי. עפ"י הסברות החולקים בכתב העכו"ם וכנז"ל. אמטו"ל קאמר כיון דמרן מספקא ליה מילתא כמאן אזלא ורמ"א פשיטא ליה. אנן על רמ"א סמכינן. ולהכי תלה המחלוקת בהב"ש שהוא מפרש בדעת מרן כן. אבל לא מצי למימר דמרן ב"י חולק בפשיטות ועיין שם בהשע"ר מ"ש בזה:
ואח"ז בא לידי ספר הגאון חת"ס ז"ל. וראיתי מ"ש בחח"מ סי' קצ"ה דכתב גלחות כתב גמור הוא ולא דמי לכתב משיט"א שהתיר הרב תולדות א"ו שהביא רב"י בסי' תקמ"ה לכתוב בו בחוה"מ.. דשאני כתב משיט"א כיון דבעינן כתיבה תמה. אבל כתב גלחות כתב גמור הוא. ועל מ"ש הנובי"ת סי' כ"ט. כתב הרב ז"ל דיפה כתב הגאון. דאיהו עסיק באיסור דרבנן ע"י גוי דלרמ"א הוה שבות דשבות. ולשאר פוסקים הוי שבות אחד. ולזה כתב דבפהמ"ר כמו עובדא דהתם יש לסמוך בדרבנן ארמ"א. דבין כך ובין כך דרבנן הוא אבל לכתוב ישראל בעצמו. חלילה חלילה. דודאי הלכה פסוקה דלא כהג"ה הנז"ל וחייב חטאת עכ"ל:
והנה עם היות שדברי קודשו אין בהם די הכרע אליבא דמרן. עכ"ז יש עוד מה לפקפק בדב"ק בהורמנותא דכבוד הדרת גאון תורתו. חדא מ"ש דכתב משיט"א אינו כתב גמור וכתב גלחות הוי כתב גמור. הרי הוכחנו לעיל מדברי הרשב"א והרשב"ץ ז"ל שכתב משקי"ט והוא עצמו כתב משיט"א דינו שוה לכתב העמים. ושניהם כאחד לא מיקרו כתב. וכמ"ש הגמי"י פ"א ופ"ז מהלכות תפלין דכתב גלחות וכתיבה דקה שלנו. שוו בשיעוריהן ולא מיקרו כתב:
ומ"ש על דברי הנוב"י וכו' משטחיות דבריו נראה פשוט דלאו להכי נחית. אלא דעתו לסמוך על דעת רמ"א כיון שלא מצא הכרע בדעת מרן וכנז"ל. ותדע שהוא כן שהרי יצא לדון במ"ש הש"ע סי' רנ"ב ס"ב שאפילו קיבולת אסור בבית ישראל. אם הוא רק במה שהנכרי עושה מלאכה גמורה. דבזה חיישינן למראית העין שיאמרו שישראל צוהו לעשות בשבת. אבל אם עושה דבר שאינו אלא משום שבות. אולי כולי האי לא חששו לחשדא. ונדחק ממ"ש רב"י בסי' רמ"ד שהקשה על הר"מ שהרי דבר זה דקבלת המכס ע"י גוי פרהסיא הוא ובכה"ג ליכא מאן דשרי אפי' בקיבולת הרי דאף בשבות דשבות חיישינן לחשדא דקבלת המכס היא עצמה שבות. וע"י גוי הוי שבות דשבות. ותירץ שאולי הב"י לא הקשה זה אלא לתירוץ הראשו"ן שגם במכס יש איסור תורה שהיא הכתיבה. אבל לתירוץ השני אולי יש חילוק בין שבות למלאכה ע"כ. הרי דתפס עיקר כתירוץ השני דב"י שאין בכתיבה איסור דאורי' ואם יקשה לו תירוץ ראשון. הלא כבר כתבנו דכיון שלא מצא הכרע בדעת מרן ב"י סמך על דעת רמ"א דפשיטא ליה:
ואין מקום לומר דלא כתב הנוב"י כן אלא אאיסור מקח וממכר. דפשיטא ליה מעיקרא שאין בו אלא משום שבות. דלא היא. דגם אאיסור כתיבה קאי. דאסיק למילתיה כדעת הרמ"א כיעו"ש:
ומ"ש שהוא חייב חטאת. כל הרואה יתמה. כיון שהוא מחלוקת הפוסקים הרא' ז"ל. היכי מייתי חטאת לעזרה מספק והלא לדעת האומרים. דאיסור כתיבת העמים הוא מדרבנן. לדידהו הו"ל כמקריב חולין בעזרה. וכעין קושייא זו הקשה עליו ה' כמהרי"א אבולעפייא ז"ל הוב"ד בסה"ב ישא איש ז"ל בחאה"ע סי' א'. שהגאון חת"ס ז"ל הנ"ז כתב בחאה"ע סי' י"ט בענין כרות שפכה וז"ל דטוב לומר להם שהוא פלוגתא דרבוותא. ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ. וכתב עליו דכיון שהוא ספק סריס מכח מחלוקת רוב הפוסקים עם הרא"ש ודעמיה. היכי לקי. דהו"ל התראת ספק ודוחק לומר דלקי לדעת הרא"ש, דגם הרא"ש מודה דלא לקי. כיון דהרמב"ם ס"ל דכשר לבוא בקהל. וגם להרא"ש ליכא אלא איסור תורה. ע"כ. והכא נמי איכא למימר בנדון זה. והנראה לומר דהגאון חת"ס לא כתב כן אלא למיגדר מילתא ולמירמי אימתא. כעובדא דהתם שהקילו באיסור שבת לפתוח חנותים וכיוצא:
ועוד אני אומר דגם לדעת האומרים דמרן ב"י דעתו נוטה לומר דהוי דאורייתא, מ"מ אינו אלא ספק של תורה בהיות הדבר שקול ותלוי במחלוקת הראשונים ז"ל, ותלייא האי מילתא במאי דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. אי הוי דאורייתא או דרבנן. והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מ"ה טומאת מת הי"ב. כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות. אין להם אלא מדברי סופרים. ואין טמא מה"ת אלא טומאת וודאי כמו שביארנו בה' א"ב ובכמה מקומות. עכ"ל. ונחלקו עליו הרשב"א והר"ן בסוף פרק בתרא דקידושין וסברי לה דספיקא דאורייתא לחומרא. הוי אסור דאורייתא ועיין בב"י יו"ד ס"י רכ"ח דף קמ"ט בתשובת הר"ן מ"ש על זה. אלא שהרב מהרימ"ט בח"ב תשובה א' מוי"ד והפר"ח בכללי ס"ס האריכו למעניתם. והעלו במסקנתם להכריע כהרמב"ם ועיין להרב ארעא דרבנן אות סמך במ"ק ובתרא. ולהגאון רבינו חיד"א בעין זוכר אות סמך' שכתב שכל מה שהשיגו מהר"ם בן חביב ז"ל להפר"ח בזה. אין טענה על הפר"ח ולק"מ שהעיקר כהרמב"ם. שכל ספק רחמנא שרייה. אלא שאסרוהו מדברי סופרים:
והשתא הכא כיון שדבר זה במחלוקת שנוי. אפילו תימא שדעת מרן נוטה לדעת האומרים שהוא דאורייתא אינו אלא ספיקא דאורייתא ולחומרא דהוי מדרבנן כדעת הרמב"ם. ונמצא דלכ"ע לא הוי איסורו אלא מדרבנן. וא"כ מעתה בנדון שלפנינו שזה האיש שכותב כתב העכו"ם בשבת. אין אתה יכול לעשותו מומר מדאורייתא ודאי. להיות דלא פסיקא לן. מילתא דאיסור כתב העכו"ם הוא מדאורייתא ואינו אלא ספק מומר. ודמייא לההיא דקידושין דע"ג ע"א ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ספק ממזר יבוא דאתייא כדעת הרמב"ם. ונמצא כיון שהוא ספק מומר. ואתה בא לאוסרו מדרבנן. הו"ל מומר דרבנן ואין שחיטתו נבילה וכמ"ש לעיל:
קנצי למילין לכל דברות ולכל אמירות. עם היות שהראיתי פנים בכחא דהיתירא כיד ה' הטובה עלי. עכ"ז לא מלאני לבי חלילה להכריע הלכה למעשה נגד כמה דעות הפוסקים ראשונים ואחרונים שחולקים בזה ומה גם לחומר הנושא איסור שבת החמורה. אך בזאת יאות לי להצילו מאיסור נבילה. סמכתי עמ"ש רז"ל בפ"ק דקידושין דף כ"א מוטב שיאכלו יש' בשר תמותות שחוטות. ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. ולכן נתתי לו רשות לשחוט עופות דוקא לצורך עצמו ולא לצורך אחרים ואף גם זאת דוקא במקום שאין שם שוחט בכשרות. הא לא"ה לא. ואני תפלה יאיר עינינו במאור תורתו. לכוין דין אמת לאמתו. אכי"ר החו"פ בסיון עי"ת תמושנת יע"א התרצ"ז ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:
סימן ב
עוד זה מדבר על ענין הראשון
למעלת הרב המופלא. וכבוד ה' מלא. מוכתר בנימוסי. נזר אלקי"ו על ראשו. קדוש צניע ומעלי, יושב בשבת תחכמוני. שלומי' אמוני' כל חיך שטועמו אומר לי לי. מר ניהו רבה'. כקש"ת כמוהר"ר שלמה הכהן נרו' יאיר ברוב עז ותעצומות. ושלום עד בלי ירח:
רב' טוב' לבית ישראל. מקבלה ואילך מכתבו הבהיר ותשובת"ו הרמת"ה חדאי נפשאי. ויאורו עיני בתורה התמימה. בנוי"ת ברמה. משנה שלימה ועיני לשמיא נטלית יתמיד בריאותו ויאריך ימים על ממלכתו ביקר ת"ת גדולתו על התורה ועל העבודה אמן:
מידי עוברי על דברי קודשו פעמים שלש ובינותי בהם והנה כולם טהורים וברורים מאירים כספירים הגם הלום שהם נגדיים לתשובתי אשר כתבתי בעניותי הנה סהדי במרומים. כי עלתה על ראש שמחתי שכך חובתנו וכך יפה לנו לשקוד על דלתותי התורה הקדושה מפי סופרים ומפי ספרים לכיון לאמיתה של תורה עד יצא כנגה צדקה הלכה ברורה. כמשה מפי הגבורה. האמנם גם אנכי לא אחשך פי עוד הפעם לתרץ דברי קודשו אחת לאחת בשובה ונחת. עם היות שדברי קודשו אענדם עטרה לראשי. ואזני עשויה כאפרקסת לשתות בצמא את דבריו. עכ"ז כאשר אוסיף להביט בעומקה של הלכה ולשאוב מבאר הרבים הנהו רבוואתא שמהם נובעים דברי מרן ב"י. ועיני הדיוט כמוני חזה הוית בקצה האר"ש כי דבק"ו לא באו לכלל ישוב. ובריש כל מראי"ן סלח נא אנכי מבקש מהדרג"ת שידוניני לכף זכות ואל יאשימיני ח"ו אם באתי באיזה פר"ט הבצי"ר להשתעשע בדברות קודשו ולדקדק בהם כי תורה היא וללמוד אני צריך. וה' ינחני בדרך אמת:
הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני כסדרן של כתובים אחרון שהוא ראשון. והוא במה שהשיב על מה שהעליתי במצודתי להוכיח דמומר דרבנן לא מיקרי מומר ממה שפסק מרן ז"ל בסי' י"א השוחט בשבת שחיטתו כשרה וכו'. דאי משום הא לא אירייא. ואין בידינו לומר דמרן ז"ל הכי ס"ל שהרי סברת התוס' שכתבו בחולין דמשום פ"א אינו נעשה מומר. לא אתיא כדעת הר"ן. דהר"ן סבר שחיטה ראשונה הוא דכשרה ומשם ואילך פסולה. והתוס' לא כן דעתם אלא גם בשחיטה שאחר הראשונה כשרה. עד שיהא רגיל בכך. וכמו שכתבו בפרק הדר דף ס"ט ד"ה והוציא וכו' כפי מה שפירש ר"י וכו' וכמ"ש רעק"א בחידושיו בשיט' התוספות הללו וכו' ואף מרן שפסק כדעת התוס' דעתו נמי הכי דאינו מומר עד שיהא רגיל וא"כ אף אם נאמר דחילול דרבנן נקרא מומר. עכ"ז שחיט' כשרה. דאינו נקרא מומר אף במלאכה גמורה בפעם ראשונה עד שיהא רגיל ע"כ תוד"ק:
האמנם כד דייקת שפיר אין מקום לסברא זו להולמה בדברי התוס' הנז'. שהרי יגיד עליו ריעו מה שכתבו בסנהדרין דף ס"א ד"ה ר"ל אומר מותרת וכו' אי נמי אפילו באכילה מותרת כיון שלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר עכ"ל דמלשון זה מוכח שפיר דמשחי' רא' ואילך שחי' פסולה שהרי בשחי' רא' נעשה מומר ואוסר מכאן ולהבא. ואם הוא שאינו נעשה מומר עד ג' או ד' פעמים. א"כ מאי קאמרי הכא דבשחיטה זו נעשה מומר. הרי עד עתה לא נעשה מומר אפי' בפעם שניה. אלא ודאי כדאמרן. וא"כ כיון שפירשו דבריהם בשמועה זו דר"ל וכו' בסנהדרין. משם אנו למידים לכל המקומות אשר כתבו ענין זה. דמשום פ"א לא נעשה מומר. שפירוש דבריהם הוא לומר דמשום פ"א לא נעשה מומר לאסור שחי' זו הרא' אלא משם ואילך. שהרי בחולין מייתי ראיה מההיא דר"ל וכו' וא"כ ע"כ לומר דמשמעותן שוה. גם לשון התוס' דעירובין שמפרש ר"י דמומר לא שייך אלא ברגיל לחלל שבתות וכו' הכי נמי משמע דפעם ב' מיקרי רגיל. ולא בא לאפוקי רק דוקא פ"א אבל בפ"ב הוי רגיל ומיקרי מומר לכל מידי. וכן משמע מלשון המרדכי פ' הדר שם וז"ל גם פסק ר"י דבחד זמנא לא הוי מומר וראיה מפ"ק דחולין השוחט בשבת שחי' כשרה ע"כ הרי דשמעינן ליה דקאמר מר. דמאי דקאמר ר"י דמומר לא שייך אלא ברגיל וכו'. פירושו דוקא בחד זמנא וכן בהג"א פ"ק דחולין הגה המתחלת פעמים ג' כמ"ש הגהות הב"ח דכצ"ל השוחט לע"ז פעמים ושלש אסור לאכול משחיטתו. דהו"ל כמו עכו"ם מיהו אותה שחי' שנעשה זה עבריין אינה אסורה. ומה שישחוט אחרי כן אין ראיה להיתירא. אעג"ב שלא עבד עכו"ם אלא פ"א. פר"י ומהרי"ח עכ"ל. דר"ל דבשחי' ב' וכ"ש ג' מיקרי רגיל ונעשה כעכו"ם ושחיטתו אסורה. אפילו שחט סתם. אך אם לא עבד עכו"ם רק פ"א ושחט סתם. עכ"ז אין ראיה ברורה להכשיר לפי שנראה שדעת התוס' הוא רק דוקא אם שחט פ"ב לעכו"ם. שאז הוי רגיל ודינו כעכו"ם ממש. אבל אם שחט סתם בפ"ב. אף שבפעם א' שחט לעכו"ם אין לאסור שחיטתו. אך הג"א מסתפק בדבר. שמעינן מיהת שדעת ר"י שכתב משמו. דבפעם ב' אם שחט לעכו"ם הוי רגיל ושחיטתו אסורה. ולא בא לאפוקי רק שחי' א' וכ"כ הר"ן בפסקים בפ"ק דחולין בשם התוספות וז"ל אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחי' הרא' כשרה. שאינו נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך והביאו ראיה לזה וכתבתיה בחידושיי, ואכמ"ל עכ"ל הרי לך דמ"ש הר"ן בשם התוס' בחידושיו שהביא הגאון רעק"א ז"ל קאי אתוס' דחולין דמשום פ"א לא מיקרי מומר. ונמצא דדעת התוס' שפסק מרן ז"ל כוותיהו ודעת הר"ן אחד הם. וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"א סק"ג שמפרש דעת הש"ע דאפי' במזיד ובפרהסיא שחי' כשרה דלא נעשה מומר באותה שחי' אלא משחיטה רא' ואילך ע"כ. וכ"כ בסי' ב' ס"ק י"ו וכ"כ הפר"ח סי' ב' וסי' י"א עיי"ש. וכ"כ הב"ח סי' י"א וכן בסי' ד' שפירש לשון התוס' הנז' כמ"ש עיי"ש. וא"כ כיון שדעת מרן ז"ל ששחיטה הרא' דוקא היא דכשי' כדעת התוס'. מינה שמעינן דדעתו ז"ל דמשום תחי' שחיטה שיש בה איסור דרבנן לא מיקרי מומר. כמ"ש הגאון רעק"א בדעת הר"ן וכמש"ל:
ועוד אני אומר לפי קוצ"ד דמילתא כדנא אינה צריכה לפנים דכל מעיין ישר יחזה בדעת התוספות דהא דקאמרי דמשום פ"א לא נעשה מומר. כונתם היא להכשיר שחי' רא' דוקא. אבל לא שחי' שאחריה אם שחט לעכו"ם או חלל שבת, שהרי מעיקרא כי קא מקשו אמתניתין דהשוחט בשבת וכ"ו דניהוי שחי' מומר סברי מרנן דאפי' בשחי' רא' הוי מומר. דבהכי איירי מתניתין. וכן משמע מהברייתא דלעיל דף ד' דהמנסך והמחלל וכ"ו דסתמא קתני. ונמצא כשתירצו בתי' א' התם בפרהסייא והכא בצנעא. שמעינן שפיר שאין חילוק בין צנעא לפרהסייא אלא בפ"א וכמ"ש המרדכי שם וז"ל אף אם עבד ע"ז או חילל שבת במזיד פ"א ואינו מפקיר עצמו לכפור ולעשות בפרהסייא, נראה דהוא לא מקרי מומר לאסור שחי' בדיעבד. מדאמר ר"ל וכ"ו ע"כ. הרי שכתב שני תנאים פעם א' ולא בפרהסייא וכתב מוהריק"ו בשורש ק"ח דדעת המרדכי כשינויא קמא דהתו"ס עיי"ש. וכ"כ הד"מ סי' ב'. והדרישה שם ולפי שנדחקו התוספות ממאי דבעי הש"ס לאוקומי מתני' כר"מ. לזה כתבו ועוד י"ל דגם את"ל דבהכא בפרהסייא. משום פ"א לא מקרי מומר. נמצא דמיקיל תי' ב' לגבי תי' א' בחד דרגא. דלתי' א' בפרהסייא אף בפ"א חשיב מומר לאסור שחיטתו הראשונה נמי ואם הוא דאמרינן דדעת התוס' להכשיר אף בשחי' שאחר הרא' בפרהסייא. נמצא תי' ב' לגבי תי' א' רחוק טפי. וזה חוץ מדרכם. ועוד בה דבתי' ב' זהו החילוק שבין צנעא לפרהסייא. דאלו בפרהסייא דוקא בפ"א הוא דלא חשיב מומר לאסור שחיטתו. אבל בצנעא עד כמה פעמים. ועיין בדרישה שם במ"ש ורבנו נלע"ד וכ"ו ולא הזכיר שבפי' בלא פרהסייא נמי. מיקרי מומר בשעבד כמה פעמים ע"כ. דזה הוי כתי' ב' ומזה הוכיח שדעת רבינו כתי' א'. עיי"ש. וא"כ אם דעת התו"ס להכשיר אף בשחי' ב' בפרהסייא מעתה אין חילוק בין צנעה לפרהסייא. אבל לפי האמור ניחא:
ומה שקשה לדעת המרדכי דנקט כשינויא קמא דבמחלל שבת בצינעא אחר פ"א הוי מומר, דזה היפך דעת רשי' ז"ל בפ' הדר שם גבי צדוקי שמחלל שבתות בצינעה דלא הוי כגוי ומבטל רשות ע"כ. כבר תי' הרב בכור שור בחידושיו לחולין שם. די"ל דבתר דאסיקנא בג"מ שם דשבת חמירא כע"ז . כו"ע מודו דדינו ממש כע"ז. ובע"ז מוכח בכמה דוכתי בג"מ כמבואר שם בדבריו. דאין חילוק בין צינעא לפרהסייא אלא פ"א עיי"ש:
ומה שדקדק הגאון רעק"א ז"ל ומצא מקום לומר בדברי התו"ס שאף בשח"י שאחר הרא' היא כשי'. ממה שכתבו ראיה מב' אוחזין וכ"ו הגם דאיהו מדנפשיה חזר בו תוך כדי דבור וכתב שם סמוך ונראה כל זה לשיטת התוס' דחולין. אבל לפי מאי דנקט הראשונים דרק אותה שחי' מותרת וכו' דנראה דכתב כן רק דרך שקו"ט אבל לא לענין דינא. עכ"ז כד תידוק שפיר תמצא שראייתם ברורה. דדוקא שחי' הרא' היא דכשרה וכשישחוט פ"ב לע"ז מיקרי רגיל ואסורה דהכי מוכחי לה התוס' מההיא דב' אוחזין וכו' דקא משני הש"ס דעסקינן בישראל מומר דר"ל שכבר שחט לע"ז ונעשה מומר. והוקשה להו השתא כיון שהוא מומר אפי' שחט סתמא בלא שום אחד מכל אלו שחי' פסולה. אבל אי בחדא זמנא לא מיתסר שחי' עד שישחוט פ"ב לע"ז דאז מיקרי רגיל. ניחא דקתני ששחט לשם אחד מכל אלו. דבלא"ה אם שחט סתם לא מיקרי רגיל לאסור שחיטתו אבל עתה ששחט לשם אחד מכל אלו הרי עבד עכו"ם שנית ומיקרי רגיל ושחי' אסורה. אלא שאינה אסורה בהנאה. כמ"ש התוס' שם בדף מ' בד"ה הא דאמר להו וכו' דמיירי שעבדו. ואעג"ב דלא חשיב אלוה לאסור תקרובתו. כמ"ש רש"י דהר אינו נעשה עכו"ם. מ"מ עובדו בסייף וכו' עיי"ש, ועיין הרא"ש מ"ש שם בשם ר"י וכו' כיעו"ש:
ושבתי אני ואראה מ"ש המל"מ ז"ל בפ"ג מהלכות שגגות וז"ל ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה כולה שהוא דוקא מי שרגיל בכך. הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם, והנה התוס' בפ"ק דחולין כתבו דמשום פ"א לא חשיב מומר ע"כ. הרי דס"ל דבפ"א לא הוי משומד אף שחילל בפרהסיא. וכן בע"ז וכו' מההיא דהשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז וכו' ר"ל אומר מותרת וכו'. ואין לומר דשאני התם דבאותה שחיטה שהוא נעשה מומר. הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה. משום דשחיטתו ופסלותו באים כאחד. אבל לעולם אם שחט עוד שחיטה סתם שלא חילל שבת ולא עבד ע"ז כ"א פ"א תהיה אסורה. הא ליתא. שהרי התוספות הכריחו עוד סברתם מההיא דסו"פ שני דחולין בשנים אוחזין וכו' דאוקמינן בישראל מומר וכו' ותיפוק ליה דבלא"ה פסול. אבל אי בחד זמנא לא איתסר ניחא ע"כ. הרי מבואר דס"ל דבחדא זמנא לא חשיב מומר לכל התורה כולה. ובתוס' פ' הדר כתבו דמאי דאמרינן דמומר לח"ש אינו אלא באדם רגיל וכו' ודברי התוס' הללו הם כוללים יותר ממ"ש בחולין. ואפשר דאפילו פ"א או שתים לא הוי מומר לכהת"ו כולה. ומתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סי' קי"ט נראה דס"ל דבעינן שיוחזק ג"פ בחילל שבת ואז עושה יי"נ משום דהוי כמשומד לכהת"ו, אבל בפ"א או שתים אינו עושה יי"נ וראיתי בהג"א בריש חולין וז"ל פעמים שלש אסור לאכול משחיטתו וכו'. ונראה דזה שכתב פעמים שלש וכו' היינו כדברי התוס' דפ' הדר דלא הוי משומד אלא ברגיל בכך. וס"ל דבתלתא הוי חזקה. וכן נמי אותה שחי' שנעשה בו משומד. לכו"ע כשרה וכו'. אך מאי דמספק"ל במה שישחוט אח"כ אין ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש"י בפ' הדר. דנראה דס"ל דבפ"א חשיב כמשומד לכל התורה. או דילמא בתוס' דעירובין דבעינן שיהא רגיל בכך. עכ"ל בקיצור לפי השייך לעניינינו:
והגם שידיעתי מכרעת כי מך ערכי עלי ומה מני יהלוך לבוא אחרי המלך את אשר כבר הסכימה דעתו דעת עליון דדעת התוס' דלא מיקרי רגיל עד ג"פ דאז הוחזק לכך. מ"מ בהורמנותיה דמר. מקום הניח לי להתגדר בדב"ק. ואחר נשיקת רצפת עפרות זהב לו כל ראיותיו יש לפקפק בהם. א' מה שהכריח מן התוס' דפ"ב דחולין ודפרק הדר דשמעינן מהם דפ"ב או שתים לא הוי משומד לכהת"ו. מעתה מה יענה מר ניהו רבה בתוס' דסנהדרין דס"א ד"ה ר"ל וכו' שכתבו שאפילו באכילה מותרת כיון שלא היה מומר מעיקרא. ובשחי' זו הוא דנעשה מומר, והרי גם בשניה עדיין לא נעשה מומר אלא ע"כ צ"ל דרצה לומר אם ישחוט פעם ב' לע"ז איגלאי מילתא למפרע. דבשחי' זו הוא דנעשה מומר לאפוקי אם שחט סתם לא הוחזק למומר. ומינה שמעינן. דמ"ש מפ"ק דחולין משום פ"א לא נעשה מומר דר"ל בההוא שחיטה לא נעשה מומר עד שישחוט פ"ב לע"ז או בשבת. שאז הוחלט למומר. ושחי' אסורה כשחי' גוי. וא"כ השתא א"ש מ"ש בפ' הדר. דלא הוי מומר אלא ברגיל. דבשני פעמים הוי רגיל. ועל כרחין צריך להשוות דבריהם בהכי. אף שיש קצת דוחק כדי שלא יהיו דבריהם סותרים ממקום למקום. גם ההיא דשנים אוחזין וכו' לשיטתייהו אזלי התוס' שכתבו בדף מ' ד"ה הא דאמר להר וכו' דמיירי שעבדו להר וכו' וכמ"ש הרא"ש בשם ר"י דהשתא הרי שחט פ"ב לע"ז והוחזק מומר. ובלא"ה אין שחי' פסולה. שהרי לא שחט רק פעם אחת:
ומה שנסתייע מתשובת הרשב"א דבעינן שיוחזק ג"פ בחילול שבת וכו' אין הכרח מזה. שהרי כתב הרב גט מקושר סי' קכ"ג סק"ו דמדברי הרשב"א בח"י לחולין שהביא משם התוס' ז"ל דאין שם מומר עליו אלא מאותה שחי' ואילך. דנראה בהדיא דבפ"א מיקרי מומר וכ"כ התב"ש סי' י"א ס"ק י"ב שהרשב"א בתה"א אף עג"ב שהביא בשם התוס' לקולא לא הביא כ"א באותה שחיטה. אבל מכאן ואילך הוה מומר. וא"כ יסתרו דבריו אלו עם מ"ש בתשובה. אלא לענין סתם יינם הקיל ולא לענין שחיטה ע"כ עיי"ש:
גם מ"ש בשם הג"א דעד ג"פ הוא דמקרי רגיל וכו' תמיהא טובא קא חזינא הכא על הנח'ה זו דא"כ בכתיבה אשורית והוא הכתב המרובעות שכותבין בה ס"ת. לפי שאין נקרא כתב אלא אשורית. וכ"כ הרמב"ם (אולי צ"ל הרמב"ן) שמותר לכתוב פסוקים בלי שרטוט בכתיבה שאינה קרויה כתב. וכ"כ הרב רבינו יונה ז"ל וה"ה שמותר לכתוב מגילה לתינוק כן ע"כ. וכ"כ עוד לקמן סי' י"ח שכתב מאש"ק אינו קרוי כתב כלל עיי"ש ודברי התשב"ץ הללו מסכימים עם מ"ש מרן ב"י ביו"ד סי' רפ"ג משם תשובת הרמב"ם שכתב אין לכתוב מן התורה פסוקים פסוקים, ואם נדחקנו להביא פסוק לראיה. נשנה הכתיבה ונעשה סימנים וכו' ע"כ ומ"ש נשנה הכתיבה. הוא מבואר עוד שם וז"ל מן הראוי שתדע כי כתב אשורי. כיון שנתנה בו תורה. ונכתבו בו לוחות הברית. הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בספרי קדש. ע"כ שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי חול עכ"ל הרי מבואר דשינוי הכתיבה אינו קרוי כתב. ועיין בב"י א"ח סי' תקמ"ה שכתב משם רבינו ירוחם בשם ר"ת שמתיר לכתוב בחול המועד בכתיבת משיט"א שהיא כתיבה דקה בלא שינוי שהרי לא ניתנה בסיני רק כתיבה גסה, כדאמרינן בשבת דף ק"ג בתיקון סופרים וכתבתם כתיבה תמה בעינן דהיינו גסה עכ"ל. הרי ממוצא דבר אתה למד דכל מקום שנאמר כתיבה בקרא אינו אלא בכתיבה אשורית א"כ הא"ז דמפסיל כתיבה דקה בגט משום דכתיב בגט וכתב לה. דעתו ז"ל לפסול בגט כל כתיבה. זולת כתב אשורי. שהוא דוקא הנקרא כתב. וכל שאר כתב לא מקרי כתב וכן מפורש עוד בפיה"מ להרמב"ם במסכת ידים פ"ד וז"ל המשנה דאיתא התם מקרא שכתבו תרגום וכו' אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית ע"כ וכתב עליו הרמב"ם וז"ל והכתב הזה אשר אנו כותבים בו התורה הוא כתב אשורי. שהוא מאושר בכתבו לפי שאינו משתנה שיפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. לפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין בזה כשאר כתיבות עכ"ל. וכן פירש הרא"ש ז"ל שם. וכן פי' רבינו הא"ג ז"ל. ומעתה דעת הא"ז והכלבו והרא"ש בתשובה דקיימי בחד שיטה ובעו כתיבה אשורית בגט כמו שכתב בב"י טעמייהו משום דקרא וכתב לה להכי הוא דאתא:
אכן הרשב"א ז"ל שכתב להכשיר בכל כתב כמ"ש בתשובה שהביא מרן בי'. דעתו מפורש בתשובות המיוחסות סי' קכב' וז"ל ואעג"ב דכתיב וכתב לה. לאו למימרא שיצטרך כתב אשורית. אלא כל כתב במשמע ולא בא למעט אלא שאינה מתגרשת בכסף. כדאיתא פ"ק דקידושין וכו' ועיי"ש שהאריך בראיות להכשיר בכתב העמים אעגב' דלא מקרי כתב ע"כ והביד' הרב ישמח לב ז"ל וכ"כ מוהריק"ו בשורש ע"א ענף ב' משם תשובת הרשב"א דלא בעינן בגט כתב אשורית אלא בכל כתב כשר עכ"ל הרי שמענו ונדע דמה שהכשיר הרשב"א בשאר כתיבות אעפ"י שאין נקראים כתב. אלא משום דקרא וכתב לה לאו להכי אתא. הלאה' הוה פסיל גם הוא כל כתב זולת כתב אשורית. וכן נמי מ"ש דכתב העמים לא מקרי כתב. כוונתו רצויה מההיא דאיתא במגילה דף ט' דמתרץ מתני' דמס' ידים מקרא שכתבו תרגום וכ"ו דמיירי שכתבו בגופן שלהן דהיינו כתב העמים. אעגב' דלא מיתוקמא הכי. מ"מ שמעינן מיהת שפיר שיש חילוק בין כתיבה שלנו לכתיבה שלהן דאינו קרוי כתב ולא מקרי ספר לטמא את הידים. ומה גם דלאו משום הכי נדחה תי' זה אלא כדפריך שם הש"ס אי בגופן שלהן מאי אירייא מקרא שכתבו תרגום וכ"ו עיי"ש אבל מ"מ שמעינן שפיר דלא מקרי כתב ופשוט (עיין פי' הרעב' על משנת תרגום וכו') וכן יש להוכיח עוד מההיא תשובה שהביא מרן ב"י משם הרשב"א דיליף להכשיר בגט כתב מאש"ק מדקא מכשרינן כתב העמים וכו' והוא שהרי אוקמינן לעיל דדעת כמה רבוואתא שכתב משקי"ט אינו חשוב כתב. ולא מצינו דפליג הרשב"א בזה. ועוד בה שהרי התשבץ בסי' ה' שהכשיר בכתב מאש"ק בגט. הביא ראיה ג"כ מתשובת הרשב"א הנז' בב"י. ושמעינן ליה להתשב"ץ שכתב בהדייא שכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. ואי לאו דשמיעא ליה דדעת הרשב"א כן לא היה מביא ראיה ממנו לדבריו. וא"כ השתא שמביא הרשב"א ראיה מכתב העמים להכשיר כתב מאש"ק. כל זה בהני"ח אם כתב העמים ג"כ אינו קרוי כתב. אתי שפיר דילפינן מניה לכתב מאש"ק. אבל אם כתב העמים קרוי כתב גמור. מאי מייתי מניה ראיה לכתב מאש"ק, דאכיא למימר שאני כתב העמים דכשר בגט. היינו משום שהוא כתב גמור. אבל כתב מאש"ק שאינו נקרא כתב בוודאי פשוט דפסול לכתוב בו גט. אלא ודאי דגם כתב העמים שוה בשיעורו עם כתב מאש"ק דשניהם לא מקרו כתב ואפי"ה כשירים בגט. משום דלא בעינן בגט כתיבה גמורה. וכמ"ש בתשובות המיוחסות הנ"ל. ומעתה כולהו רבוואתא דקיימי בשיטת הרשב"א דלא בעו כתיבה אשורית בגט כמ"ש רבינו ירוחם משם תשובת הרמב"ם ומהר"י הלוי ז"ל שנהגו לכתוב בכתב מדבדב כמ"ש בב"י. טעמייהו נמי סברי מרנן. דקרא דוכתב לה לאו להכי אתא וילמד סתום מן המפורש:
ומעתה בין תבין את אשר לפניך דעת המגמגמים דרצו לפסול כתב פרובינצאל בגט. דהכי קאמר, לא מיבעיא לדעת הא"ז ודעמיה דבעו כתב אשורית משום קרא דכתיב וכתב לה וזה לא מקרי כתב אלא אף לדעת הרשב"א ודעמיה דלא בעו כתב אשורית. דקרא לאו להכי אתא. מ"מ לא התירו אלא בכתב משקי"ט. שאעפי' שאינו כתב גמור שנאמר עליו כתיבא דאורייתא. מ"מ כיון שהוא נגזר מכתב אשורי. ודמי לו עכ"פ יש עליו שם כתב בעלמא אבל כתב פרובינצא"ל דלא דמי לכתב אשורי. והוא עצמו אינו קרוי כתב גמור שאין לנו כתב גמור אלא כתב אשורית. ועוד זאת לו שבדו אותו הדיוטות מלבם. שאף בעלמא אינו קרוי כתב לכ"ע אף להרשב"א שהכשיר בכל כתב. מודה בזה שאם כתב בו שהוא פסול. ונראה דטעמייהו כלפי מ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' גירושין. צריך שיהא הגט מבואר היטב באותו כתב שיכתבנו עד שידעו לקרותו הקטנים שיודעים אותו הכתב וכו' ולא יהיה הכתב מעוקם ולא מבולבל. שמא תדמה אות לאות. ונמצא מענין משתנה ע"כ והביאו הטור סי' קכה' וכתב עוד שאלה מהרא"ש ז"ל גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותיות משתנות ממדינה למדינה. שיש מקומות שכותבין נו"ן זקופה כמו זיי"ן. ורי"ש גג שלה קצר עד שנראה כעין יו"ד. תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו (נתינתו) לינוקא דלא חכים ולא טפש. וא"ל אין כאן גט כלל ע"כ. ועפי' זה הם אמרו הגמגמים הללו דבכתב משקי"ט שהוא דומה לאשורי. ניחא. דכיון שיודעים כתב אשורי בטוב. גם כתב משקי"ט יוכלו להכירו בטוב אבל כתב פרובינצא"ל שאינו דומה לכתב אשורי. אלא שבדו אותו הדיוטות מלבם. ואין הכל בקיאין בו. אם נכתב בו הגט. אין ינוקא דלא חכים ולא טפש יוכל לקרותו. ואינו גט כלל כמ"ש הרא"ש בתשובה. והשיב על דבריהם רבינו ב"י. שאינו מחוור בעיניו. דהא כיון שנהגו לכתוב בכתב פרובינצא"ל כתבים ושטרות וספרים. יש עליו שם כתיבה בעלמא, והכל בקיאין בו. ותינוק דלא חכם ול"ט יכול לקרותו. דוודאי דלא גרע מכתב העמים. אעפ"י שבדו אותו מלבם. מ"מ כיון שהם כתבים הסכמיים שמוסכם בכל המדינה ההיא לכתוב בו כתבים וספרים הכל בקיאין בו. ותדע שכל דעתו ז"ל להוכיח דגם כתב פרונבינצאל הוא ניכר לכל ויודעין לקרותו מדמייתי ראיה מכתב העמים וכו' דהאם נוכל לומר שכתב העמים כשר לכתוב בו הגט בכל מקום אפילו במקום שאין מכירין אותו זה לא תיסק אדעתין שהרי בעינן שיהיה נקרא לתינוק דל"ח ול"ט. וזה אינם בקיאין בו. אלא ודאי מה שהכשירו בכתב העמים היינו דוקא במקום שמכירין אותו. אעפ"י שאין בקיאין בו במדינות אחרות ושם אין עליו שם כתי' כלל. הכא נמי בכתב פרובינצאל הגם שבדו אותו הדיוטות. ואין עליו שם כתיבה כלל. באשר שלא היה כבר לעולמים. עתה שנהגו לכתוב בו כתבים ושטרות וספרים. הרי עליו שם כתיבה בעלמא. להיות שהכל בקיאין בו והגט שנכתב בו ניכר לתינוק דל"ח ול"ט. ושמעינן מינה נמי כמו שכתב העמים אף שלא נקרא כתב גמור. להיות שלא ניתן בסיני כמו כתב אשורית. אפי"ה כשר בגט הכא נמי כתב פרובינצאל אף דלא מקרי כתב גמור. מ"מ כשר בגט כדעת הרשב"א. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב רבינו ירוחם. דע"כ לא פסיל ר"י הלוי בכתיבה תלויה. משום דלא לישתמע תרי לישני בגיטא. הלא"ה לא הוה פסיל ליה משום שאינו כתב גמור, שהרי לא בעינן בגט כתב גמור. כמ"ש הרשב"א ודלא כמ"ש הא"ז ודעמיה. וא"כ כתב פרובינצאל שאינו כתיבה תלויה. פשיטא שכותבין בו לדברי ר"י הלוי. מתרי טעמי. אם משום דלא בעינן כתב אשורי בגט שהרי הכשיר בכתב מדבד"ב שהוא משקי"ט. כמו שהוכחנו לעיל מכמה דעות הפוס' ז"ל שאינו קרוי כתב. ואם משום שאינו כתיבה תלויה. שהרי כתב הגט בו מבואר היטב. הרי שו"ר לפניך שדברי המגמגמים ותשובת מרן ב"י על דבריהם. בענין כתב פרובינצאל הוא משום שיש עליו שם כתיבה בעלמא. ויהיה הגט מבואר בכתיבתו היטב. ומה שקרא להם מגמגמים. משום שנראה שדעתם נוטה לדעת הרשב"א כמו שהסכימו רוב הפוס' והם מחלקים בין כתב משקי"ט לכתב פרובינצאל אבל ליכא למימר דדעתם הוא דפליגי דלא מקרי כתב גמור והוכיח מרן ב"י מדכותבין בו ספרים וכו' דהוי כתב גמור שהרי שפיל לסוף מסקנתו שכתב דכתב פרובינצאל הוא כתב מדבד"ב שהזכיר הר"י הלוי ז"ל הוא משקי"ט שהזכיר הרשב"א. ומהיכי תיתי לומר דדעת מרן ז"ל להוכיח בכתב פרובינצאל שהוא כתב גמור. שהרי הוא עצמו בב"י יו"ד סי' שפ"ד הביא כל הפוסקים שכתבו שכתב משקי"ט אינו קרוי כתב. ופסק כשיטתם בש"ע אלא ודאי כדאמרינן:
גם מ"ש כת"ר דכתב העמים מיפשט פשיטא ליה לרבינו ב"י דמקרי כתב. מדמייתו ראיה מניה. אחר הסליחה רבה אין ראיה מזה. שהרי המקור אשר שאב ממנו מרן ב"י דכתב העמים כשר לגטין. הוא כפי מה שמפורש בתשובת הרשב"א שהביא דבריו שם. והרי הרשב"א גילה דעתו הקדושה בתש"ו המיוחס' דלאו משום דמקרי כתב הכשירו הרשב"א. אלא משום דלא בעינן בגט כתב גמור. דקרא דוכתב לה לאו להכי אתא ולהכי כתב הטעם אף שאינו קרוי כתב כשר בגט. ומאין יצא לו לרבינו ב"י לומר שהוא כתב גמור. אלא ודאי כדכתבינן דלא בא להוכיח אלא שיש עליו שם כתיבה בעלמא. כיון שהוא מוסכם במדינה. וכותבין בו הכל בקיאין לקרותו, ומייתי ראיה מזה כמו דפשיט לה הרשב"א וכנז':
ומה שחזר עוד מרן ב"י וכתב ועוד אני אומר וכו' בא להשיב עוד תשובה על דברי המגמגמים לכתוב בכתב פרובינצאל אף לדעת הא"ז ודעמיה לכאורה. וכתב שאם באנו לחלק וכו' דר"ל לפי דבריהם שרצו לחלק ולומר דכתב משקי"ט נקרא כתב בעלמא וניכר כתיבתו בטוב. כיון שהוא דומה לאשורית. אבל כתב פרובינצאל אינו כן. אדרבה איפכא היא דאיכא לפלוגי. משום דכתב משקי"ט שהוא דומה לאשורי ולא נכתב כתקנו. חיישינן שיתדמו האותיות זו לזו וישתנה הענין. וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ה' שהטעם שלא נהגו לכתוב הגט בכתב מאש"ק. לפי שהתינוקות אינם יודעין לקרותו עד שיגדלו. וזה סיוע למנהגן של ישראל שכותבין הגט בכתב אשורי בלבד עכ"ל. והיינו משום שהתינוקות יבואו לטעות בדמיון האותיות. וא"כ בכתב פרובינצאל שהוא כתב בפ"ע אין בו חשש זה שיתדמו אותיות זו לזו. דלא גרע' מכתב העמים. דלא חיישינן נמי להכי וא"כ אפשר דגם הא"ז ודעמיה מודו בהכי. ויצא לו חילוק זה לכאורה ממ"ש הא"ז שם שהביא מ"ש הרמב"ם בפ"ד ה"ג צריך שיהיה הכתב מבואר היטב וכו' ולא יהיה מעוקם וכו' שמתדמות אות לאות ונמצא הענין משתנה וכו'. וסיים על דבריו הרי הקפיד אפילו על כתב מעוקם. וכ"ש על כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאינה כתיבה כלל עכ"ל הא"ז ז"ל. ומשו"ה סלקא אדעתיה דמרן ב"י ז"ל מעיקרא לומר דהעיקר דבעי הא"ז כתב אשורי. ופוסל כתב משטי"ט. הוא מטעם זה שיהיה הכתב מבואר היטב, וא"כ בכתב פרובינצאל שהוא כתב בפ"ע. הוא ניכר היטב. מודה דכשר לכתוב בו הגט. אך חזר בו מזה. וכתב דבאמת פשט דברי הרא"ש דבעי כתיבה אשורית. כדעת הא"ז ודעמיה. אין מורין כן. אלא שכל שלא נכתב בכתב אשורית היו פוסלין. והיינו טעמא כמו שמפורש בדברי הא"ז משום דכתיב בגט וכתב לה ועל זה בנה הא"ז עיקר יסודו שצריך כתיבה אשורית שהוא דוקא הנקרא כתב. ולא כן שאר כתיבות. לא שנא משקי"ט. לא שנא פרובינצאל וה"ה כתב העמים דכולהו לא מקרו כתב. וסיים דמ"מ חומרא בעלמא הוא. משום דקיי"ל דקרא לאו להכי אתא להצריכו כתיבה אשורית. אלא כל עיקרו לא בא אלא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף. כדאיתא בפ"ק דקידושין וכו' בכתיבה מתגרשת ולא בכסף. וממ"ש הרשב"א ז"ל:
ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת. מעתה יש בזה די השיב על מ"ש הרמג"א בא"ח סי' ש"מ ס"ה שהקיש על הגהמי"י שכתבו דכתב גלחות אינו אלא שבות וכו' וכתיבה דקה שלנו אינו חשוב כתב לענין שבת החמורה וכו' וכתב דהא דבעי זיוני. היינו בכתב אשורית. דכל זמן דלא זיינן לא נגמרה מלאכתן. ואפשר דבכתיבה דקה נמי פטור. כיון שהוא נלקח מכתיבה אשורית אבל בכתב כותים כיון שהוא כתב שלהן. למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י באה"ע סי' קכ"ו לענין גט וכו' וכוונתו רצויה שנתכוון למ"ש הרבי' שיצא לחלק ולומר דכתב פרובינצא"ל כיון שהוא כתב בפ"ע לא גרע מכתב העמים וכו'. ובאמת אחרי נשיקת רצפת כבוד מנוחתו. אין ראיה מדברי ב"י אלו כלום. דאיהו לא קאמר מר. אלא לפי דבריהם של המגמגמים. אבל לגבי דידיה הרי כבר כתב בהחלט לעיל דכתב פרובינצא"ל הוא כתב משקי"ט הוא כתב מדבד"ב. והצד השוה שבהן שכולם לא מיקרו כתב, וה"ה כתב העמים כדמוכח כל זה לפי שיטת הרשב"א כאמור לעיל ועוד בה דגם לדברי המגמגמים לא קאמרי דכתב פרובינצא"ל כתב בפ"ע ולא גרע מכתב העמים. אלא לענין שכתיבתו כתב מבואר היטב. ולא יבואו להדמות אות באות. אבל לאו למימרא דהוי כתב גמור משום כן ואף גם זאת אינו אלא לפי הס"ד דמרן בי' סבר דדעת הא"ז פסל כתיבה דקה משו"ה. אבל לפי המסקנא שכתב ב"י והוכיח דדעת הרא"ש והאז' והכל בו דכל שלא נכתב הגט בכתב אשורית פסול. לא שנא כתב משקי"ט ל"ש כתב פרובינצא"ל ל"ש כתב העמים. וא"כ מאין הרגלים לומר דדעת מרן ב"י לומר דכתב כותים כיון שהוא כתב שלהן, יהיה נקרא כתב. עד שנאמר שיתחייב עליו בשבת. וכמו שכתבנו בעניותין לעיל בתשובה הקודמת. להשיב על דברי הרב"ש כמ"ש הרב ישמח לב. ועיין מ"ש הרע"ב מס' ידים פ"ד מ"ה:
ומעתה חזרתי על המקרא מ"ש כת"ר דהתשב"ץ שפסל כתב מאש"ק למזוזה. מוכרחים אנו לומר שהוא סובר כתי' הא' שכתב ב"י שכתב מאש"ק שהוא אלמדבד"ב שהוא פרובינצא"ל שוים הם דכולהו מיקרו כתב. ושאני מזוזה דכתיב בה והיו בהוייתן יהיו ע"כ תמהתי על המראה איך פה קדוש יאמר כזה. והלא עיני"ק תחזינה מישרים בתשובת התשב"ץ הנ"ז ועד מהרה ירוץ דברו מפורש יוצא דכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. ומהאי טעמא התיר הרמב"ן לכתוב פסוקים בלי שרטוט באגרת בכתב מאש"ק לפי שאין זה נקרא כתב. ובמזוזה בעיא כתיבה וכו' ע"כ. הרי לך דקרי בחייל דכתב מאש"ק אינו נקרא כתב כלל. שאם הוא כדברי קודשו. דדוקא לענין מזוזה הוא דלא מיקרי כתב אבל בעלמא מיקרי כתב. למה חידש לנו בטובו היתיר כתיבה בלא שרטוט בכתב מאש"ק לפי שאינו כתב כמ"ש הרמב"ן. והלא לא שמיעא לן לפסול רק במזוזה ותו לא. ומה ענין כתיבה בלי שרטוט לכאן. אלא ודאי דדעתו ז"ל דלא מיקרי כתב כלל לכל מידי. דקיים ליה בשיטת הגאונים שהביא הגהמי"י כמש"ל. ובלא"ה הרי כתב כן בהדיא לעיל בתשובה סי' ב' לענין כתיבת מגילה להתלמד. שאין נקרא כתב רק כתב אשורית כמש"ל:
עוד זאת כתב כת"ר להשיב על מה שכתבתי בעניותין שדעת הרב"י בא"ח סי' רמ"ד בתי' ב' ועיי"ל וכו' דכוונתו ז"ל שנדחק לתי' ב'. משום דאולי העיקר כדעת האומרים דכתב העכו"ם הוא מדרבנן וכו' ע"כ ורו"מ כתב על זה דפירוש זה לא יצדק. דא"כ העיקר חסר מן הספר. דעיקר תי' זה הוא דחוזר לומר דכתי' העכו"ם היא מדרבנן. וא"כ היה ראוי לכתוב כן בהדיא ועל מה סמך לפרש בדבריו שאיסור כתיבה הוא מדרבנן עכד"ק:
ולפי קוצ"ד אין טענה זו מספקת לדחות סברא זו שכתבתי. שלכל הפירושים שאתה מפרש בדברי ב"י הללו. סברא זו אתיא ממילא. מכח שיצא לו לטעון טעון אחר בתי' ב', ועל זה דקדקתי בדברי קודשו דמאי דוחקיה בתי' א' עד שהוצרך לתי' ב'. אלא ודאי על כרחין לומר דסלקא ע"ד קודשו דוחק בתי' א'. דהניחא אי כתיבת הגוים היא דאורייתא. אבל אם היא מדרבנן. הדק"ל. לכך חידש לנו בטובו תי' ב' דגם במלאכה דרבנן לא שאני לן וכו'. ואלו בא לאשמועינן באמת ענין זה דכתיבת העכו"ם היא דרבנן. אין ה"נ שצריך לכתוב כן בהדיא. אבל הוא ז"ל לא נחית הכי אלא מילתא אגב אורחיה שמעינן לה מדהוזקק לתי' ב'. ופשוט הוא. ואציע לפני"ק פי' המל"מ בפ"ג מה' שבת מה שפי' בדברי ב"י ואעמיס בו סברא זו ויש בו מקום להולמה. והוא שכתב דנדון מהר"מ שהביא המרדכי שהישראל השכיר הגוי בקיבולת דודאי הגוי אדעתא דנפשיה קעביד. ואין כאן איסור. דדמי לההיא דנותנין כלים לכובס נכרי ועורות לעבדן. ואפי"ה רצה הר"מ לחלק בקבלנות בין כשהישראל קובע לו מלאכתו בשבת לשאינו קובע לו מלאכתו בשבת. ולזה הקשה מרן ב"י דאף דנימא שיש חילוק. מ"מ כיון שהיא מלאכה דרבנן ובקיבלנות. אף שקובע לו מלאכתו בשבת מותר לזה תירץ בתי' הרא' דהא הכא איכא מלאכה דאורייתא דכתיבה. ואף שהיא בקיבולת כיון שקובע מלאכתו בשבת אסור, ועמד לנגדו סברת האומרים דכתב העכו"ם היא דרבנן. וא"כ לפי"ז הדק"ל שאין כאן איסור דאורייתא. לזה חידש לנו בטובו תי' ב' לומר שאף שאין כאן איסור דאורייתא. מ"מ אין הפרש בין מלאכה דאורייתא לדרבנן אף בקבלנות. וזה חידוש גמור וכן נוכל להעמיס גם בפי' מהר"א ששון ז"ל שהביא שם המל"מ כיעו"ש:
ואם באנו לומר דדעת מרן ב"י בתירוץ ב' הוא במקום שאין כותבין. ודל כתיבה ואין כאן רק מלאכה דרבנן בקבלת המכס. וכמ"ש כת"ר דמעיקרא סלקא אדעתיה שאין מקבלי מכס צריכין לכתוב. וחזר בתי' א' לומר שמן הסתם צריכין לכתוב. ועוד חזר בו בתי' ב' שא"צ לכתוב. וחזר עוד חלילה בתי' האחרון לקיים תי' הא' שצריכין לכתוב וכו' ובאמת כל כי האי אפוכי מטרתא למה לי. ועוד דמרן ב"י קאמר בהחלט דמן הסתם צריכין לכתוב. ואי קאי דווקא במקום שכותבין הול"ל בתי' א' דהכא מיירי במקום שכותבין. דמינה שמעינן דמעיקרא ס"ד דמיירי במקום שאין כותבין, ועוד שהרי כתב בתי' האחרון שכן דרך מקבלי מכס לכתוב, דמשמע דלעולם דרכם לכתוב. ועיין בהמל"מ שם שכתב דלעולם איכא חשש כתיבה. אלא דלתי' א' הוי ודאי כותבין. ולתי' ב' הוי ספק. עיי"ש. ומאי דלא אסיק אדעתיה ז"ל לומר דודאי כותבין אלא שהיא מלאכה דרבנן דאז א"ש תי' ב'. היינו משום דאזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בכל כתב ובכל לשון חייב אבל אנן בדידן דיש לפנינו דרך זו נלך בדעת מרן ב"י לומר דאולי משום האי סברא דכתיבת העכו"ם דרבנן והיא דחקתו לבוא לתי' ב'. מצינן לאוקמה שפיר לעולם בודאי כותבין. והוא דמעיקרא ס"ד דמצד הכתיבה שכותב הגוי בשבת בענין המכס. רק אין דבר נוגע להישראל. משום דכל עצמו שהשכיר הגוי הוא רק בשביל המכס. אבל בכתיבה מאי איכפת ליה יכתוב או לא יכתוב. וא"כ הגוי אדעתא דנפשיה קא עביד בכתיבה שנתנו המכס לידו, וכמ"ש סברא זו בנו של הגאון נוב"י ז"ל במה"ק א"ח סי' מ"ו וקילסה מר אביו ז"ל. וא"כ אין חשש כלל בקבלת המכס רק מה שאומר לגוי לקבל והיא גופא דרבנן. ולזה הקשה מרן ז"ל למ"ל להר"מ לאהדורי אפרק מי שהחשיך וכו' ותירץ דסתם מקבלי מכס צריכין לכתוב. ונמצא דאדעתא דהכי נחית ליה והוא לצורך ישראל המשכירו וכתיבת הגוי הוי דאורייתא ולא התירו לו אלא משום פסידא וכו'. ועוד אף אם הוא כדעת האומרים דכתב העכו"ם דרבנן. הגם דאדעתא דהכי נחית לכתוב לצורך ישראל. מ"מ בין בקבלת המכס בין בכתיבה אינם אלא מדרבנן והדק"ל. לזה תי' די"ל דלא שאני לן בין מלאכה דאורייתא לדרבנן באמירה לגוי וכו':