אור ברסלב
שות פרחי כהונה אורח חיים

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

אורח חיים

סימן א

דרך הכבושה לרבים שמקדימים בימי החורף בבקר השכם. ומתפללים תפלת שחרית בעלות השחר ממש. וקורין ק"ש ומתפללין שמע בקדרותא דצפרא קרוב לשיעור שעה עד אשר לא תזרח השמש. ואעפ"י שפסק מרן הש"ע ז"ל בסי' נ"ח ובסי' פ"ט שאם קרא ק"ש והתפלל משעלה ע"ה יצא בדיעבד. מ"מ זמן מצותם הוא עם הנץ החמה. ועוד בה שכתב רבינו הטור בסי' נ"ח. שאם קרא ק"ש משעלה ע"ה בדיעבד יצא. והוא שלא יהא רגיל לעשות כן ע"כ. וכתב הב"ח דאם רגיל לקרות כן אף בדיעבד לא יצא. וכ"כ חדושי הגהות מהרל"ח. וכתב הב"ח עוד שם דהכי נקטינן. ומה שלא הביאו הש"ע לפי שהוא דבר פשוט. וכ"כ הברכ"י שם אות ה'. אשר מעתה נסתפקתי בדבר אי עדיף טפי להתפלל עם הצבור עם שלא בעונתה הן אל כביר לא ימאס או דילמא מ"מ בעונתה עדיף ואפילו ביחיד:

תשובה נראה להתיר ספק זה ממה שכתב מרן ב"י ז"ל א"ח סי' צ' על מ"ש הטור דאמרינן בש"סל דאסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור. שפירש הרב רבינו יונה ז"ל כלומר כשעומד בבהכ"נ אין לו להקדים ולהתפלל אלא ימתין כדי להתפלל עם הצבור שתפלת הרבים היא רצויה יותר לפני המקום. אלא אם רואה שהשעה עוברת ואין הצבור מתפללין מתפלל הוא בפני עצמו ע"כ. וגם הכלבו כתב דכדי להתפלל תפלה בעונתה שרי, ורבינו בסי' תר"ך כתב שהרא"ש כשהיה רואה שהיו מתאחרין ביוה"כ. היה מתפלל מוסף יחיד כדי להתפלל בזמנה. ואעפ"י שאין בדבריו הכרע אם היה מתפלל בצבור או שלא בצבור. נלמוד מדברי הר' יונה דאפילו בצבור שרי עכ"ל ב"י:

ודעת לנבון נקל ללמוד מזה דכשם שאם היתה השעה עוברת רשאי להתפלל בפני עצמו שלא בצבור הוא הדין נמי אם הצבור מקדימין להתפלל שלא בעונתה רשאי לאחר תפלתו ולהתפלל בפ"ע ביחיד. דמאי שנא וכן מובן מדברי הכלבו שכתב סתם דכדי להתפלל תפלה שרי. משמע בין להקדים בין לאחר:

אלא דצ"ע ממאי דפסק מרן בש"ע סי' רל"ה ס"א דאעפ"י דזמן ק"ש בלילה משעת יציאת ג' כוכבים קטנים וכו' מ"מ אם מצא צבור מקדימים לקרות ק"ש מבעוד יום יקרא עמהם ק"ש וברכותיה ויתפלל עמהם וכשיגיע זמן קורא ק"ש בלא ברכות ע"כ. דמזה מוכח דאעג"ב דזמן ק"ש ותפלה של ערבית עד צאת הכוכבים והצבור מקדימים לזמן הזה. עדיף טפי להתפלל עם הצבור. אפילו שלא בעונתה. ולא להתפלל ביחיד בעונתה וזה הפך ממה שהוכחנו. ועוד בה שכתב מרן ב"י שם תיקון אחר משם רבינו יונה שבבהכ"נ יקרא ק"ש עם ברכותיה ויתפלל ולא יתכוין לצאת בה י"ח ק"ש באותה קריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. ויוצא י"ח קריאת הברכות ואחר יציאת הכוכבים קורא אותה ויתכוין לצאת י"ח וכו'. הרי דרבינו יונה ז"ל בעצמו דסבר לה מר דתפלה בעונתה אפילו ביחיד עדיף מתפלת צבור שלא בעונתה הכא ס"ל דיתפלל עם הצבור מבעוד יום שלא בעונתה. וכן נמי השיב רבינו האי גאון ז"ל דמוטב שיתפלל עם הצבור אפילו מבעוד יום. כמ"ש בטור שם. ואין לומר דזמן תפלה של ערבית הוא מבע"י וזמן ק"ש אחר צאת הכוכבים. ומה שקורין ק"ש נמי מבע"י. הוא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. כמו שרגילים לומר אשרי קודם תפלת מנחה וכמש"ל משם ר"י. דלא היא דכולהו תנאי דפליגי בזמן ק"ש. סברי מרנן דזמן תפלת הערב שוה לזמן ק"ש, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

איברא דמעיקרא אין כאן קושיא. דשאני הכא בערבית מאי דאמור רבנן שיתפלל עם הצבור אף שלא. בעונתה היינו עפ"י מ"ש התוס' בפ"ק דברכות דף ב' ד"ה מאימתי קורין וכו' בא"ד וא"ת היאך אנו קורין ק"ש כל כך מבעוד יום. ותי' ר"ת דקי"ל כרבי יהודה דזמן תפלת המנחה עד פלה"מ ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית ור"י פירש דמה שאנו מתפללין ערבית מבע"י. סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום: ומשעה שבני אדם נכנסין להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום. וגם ראיה מרב דהוה מצלי של שבת בערב שבת: ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע וכו' ע"כ:

והרא"ש ז"ל הקשה על דברי ר"ת וקיים דברי ר"י ואעג"ב דלית הלכתא כהני תנאי וכו'. מ"מ בתפלה הקלו. גם מתוך הדחק נהגו כך לפי שמתקבצין הצבור לתפלת המנחה ואלו לא היו קורין את שמע ומתפללין תפלת הערב עד צאת הכוכבים. היה כל או"א הולך לביתו והיה טורח להם להתקבץ לאחר מכאן ולא היו מתפללין בצבור. לפיכך נהגו העם לקרות שמע ולהתפלל קודם צה"כ וסמכו על הני תנאי כדפירשנו אף על גב דלכתחלה אין לקרות ק"ש עד צאת הכוכבים כסתמא דמתניתין. וכרבי יהושע דפליג ארבי אליעזר בבריתא ע"כ ומאי דקאמר מר בתפלה הקילו. גם מתוך הדחק וכו'. פירש הב"ח ז"ל דכיון שהוא דוחק כדאי הם התנאים הללו דמקילין לסמוך עליהם בשעת הדחק. כדאמר רבי בפ"ק דנדה דף ט' כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעה"ד ע"כ:

דהשתא עפ"י האמור תורה יוצאה בהינומ'א דשאני תפלת ערבית מתפלת שחרית דבערבית כשיתפלל עם הצבור מבעו"י זמנה הוא לכמה מרבאוותא דסברי מרנן דתפלת ערבית מפלה"מ ואילך. והוי מתפלל בעונתה. משא"כ בתפלת שחרית דזמנה עם הנץ החמה אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג להכי אם הצבור מקדימים רשאי הוא לאחר ולהתפלל בעונתה ביחיד:

גם רבינו ה"ג ז"ל דהשיב דמוטב להתפלל עם הצבור מבעו"י וכו' הכי נמי ס"ל כמ"ש הרא"ש על דבריו משום דנראה לו שיותר טוב להתפלל תפלתו עם הצבור מפלג המנחה ולמעלה כר' יהודה ממה שיתפלל ביחיד ויסמוך גאולה לתפלה ע"כ:

ומאי דפשיטא לן מעיקרא דלכולהו תנאי דפליגי אזמן ק"ש. שוו בשיעורייהו דזמן ק"ש וזמן תפלה שוה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אתי שפיר לפירוש ר"ת שכתב דק"ש שקורין מבעו"י בבהכ"נ עיקר משום דקיי"ל כר"י כמ"ש לעיל משם התוס' דזמן ק"ש וזמן תפלה שוין. גם לפירוש ר"י כנז' שם דס"ל כהנך תנאי דברייתא וכו' א"ש דזמן ק"ש וזמן תפלה שוו בשיעורייהו אמנם לפירוש רש"י שכתב שאין יוצאין ידי חובת ק"ש מה שקורין בבהכ"נ מבעו"י. אלא במה שאדם קורא ק"ש על מטתו משתחשך. משמע דזמן תפלה מבעו"י כר"י. וזמן ק"ש עם יציאת הכוכבים. וכן מפורש בהדיא במה שהקשה הרא"ש על ר"ת דנהי נמי דתפלת המנחה עד פלה"מ. שהוא כנגד התמיד וכו'. ומשעה שנגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב. אבל לק"ש שתלוי בזמן שכיבה. אין ראוי לקרות אז דעדיין אינו זמן שכיבה ע"כ:

גם לתיקון שני שכתב מרן ב"י בשם רבינו יונה. דמי שרוצה להחמיר על עצמו יעשה כך. שיקרא ק"ש בבהכ"נ בלא פתיחה וחתימה ויתפלל עם הצבור ואותה תפלה יתפלל לשם חובה. ואחר יציאת הכוכבים יקרא ק"ש בברכותיה בפתיחה וחתימה ויתפלל לשם נדבה וכו' עי"ש:

הרי לך לשיטת רש"י והרא"ש ור"י ז"ל זמן תפלה לחוד וזמן ק"ש לחוד. ומ"מ נקטינן דאליבא דכולהו רבאוותא קיימי בחד שיטה מיהת דלענין תפלת ערבית זמנה מפלה"מ ולמעלה. דהשתא אתי שפיר מ"ש מרן הש"ע דאם הצבור מתפללין מבעו"י דיתפלל עמהם וכו':

אלא דלבי מהסס קצת במה שהקשה הרא"ש ז"ל על פיר"ת דלענין ק"ש שתלוי בזמן שכיבה וכו' דקשה לי דהא דכתבו התוס' בדף ב' ד"ה אמ"ל ר"י וכו' וי"ל דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך. אבל לרבנן דדרשי קשייא דאינו זמן שכיבה עכ"ל. דלפי מ"ש התוס' לעיל דר"ת קיים ליה כרבי יהודה. ועל כורחין לומר דאכולה מילתא קאי כר"י ולא דריש בשכבך וכו' וא"כ מאי קפריך הרא"ש ז"ל, ותגדל יותר הקושייא דגם הרא"ש הקשה הקושייא הנז' שהקשו התוספות ותירץ כשיטת התוס' דלדידיה דר"מ דקאי בשיטת רבנן קאמר וכו' עיי"ש. הרי גם הרא"ש ס"ל דר"י לא דריש בשכבך וכו'. ונראה ליישב דהכי כוונת קושיית הרא"ש על פיר"ת. דנהי דקיי"ל כרבי יהודה היינו לענין תפלה דעד פלה"מ מתחיל זמן תפלת הערב. אבל לענין ק"ש לא קיי"ל כרבי יהודה דלא דריש בשכבך, אלא כרבנן דדרשי בשכבך זמן שכיבה וכיון שתלוי בזמן שכיבה אין, ראוי לקרות אז. וכן משמע מתשובת רבינו האי גאון ז"ל כתבוה הרא"ש והרשב"א הביאו מרן ב"י שמתפללין ערבית עם הצבור מבעו"י ואח"כ קורין את שמע בזמנה וכתב עליו הרא"ש ז"ל משום שנראה שיותר טוב להתפלל עם הצבור מפלה"מ ולמעלה כר"י. וכן משמע מדברי רבינו יונה עיין בב"י. דנראה מדברי קודשם דמאי דקאמרי קיי"ל כר"י היינו דוקא לענין תפלת ערבית שמתפללין מפלה"מ ולמעלה. אך לענין ק"ש לא קיי"ל כוותיה אלא כרבנן דדרשי עד זמן שכיבה דזמנה אחר צאת הכוכבים:

והן יקר ראתה עיני להב"ח שם סי' רל"ה דלא ניחא ליה למימר דרבי יהודה לא דריש בשכבך. דא"כ הו"ל ר"י כב"ש עיין ברכות דף י"א. וכתב דצריך לפרש לפיר"ת כיון דלרבי יהודה הוי לילה כאחר פלה"מ לענין תפלת ערבית, הוא הדין דהוי לילה וזמן שכיבה לענין ק"ש. עיי"ש מה שפירש כוונת התוס' דקמקשי ר"י לר"מ וכו' בדרך זה. ובהכי מיישב קושיית הרא"ש על ר"ת וכו' עיי"ש. ולפי מה שכתבנו לעיל מוכח דקושיית הרא"ש על דברי ר"ת קושייא קיימת. דאף את"ל דדעת ר"ת כדמפרש הב"ח ז"ל מ"מ לא קיי"לן כר"י לענין ק"ש ולהכי הקשה הרא"ש:

ונחזור על הראשונות לקוטב נדון שלפנינו עפ"י מה שהוכחנו דתפלה בעונתה עדיף מתפלה בצבור שלא בעונתה: וכן ראיתי להרב פקודת אלעזר סי' נ"ח שכתב שיותר נכון להתפלל ברגע הנה"ח כוותיקין ביחידות ממה שיתפלל בצבור שאינם מדקדקים לקרות שמע ולהתפלל בשעה וברגע ההוא. והביא ראיה ממאי דאיתא בברכות פ"ג ירד לטבול וכו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא. וע"כ איירי שהוא קורא בלא תפלין דהא אסור להניח שם תפלין כשהוא ערום במים ואעג"ב שמעיד עדות שקר בעצמו משום שיותר טוב לקרות בזמנה בלא תפלין ממה שיקרא אח"כ בתפלין ואלו לגבי תפלה בצבור כתבו הפוס' עיין מ"א סי' ס"ו ס"ק י"ב, מי שאיחר לבוא לבהכ"נ ואם יניח תפלין אין לו פנאי להתפלל עם הצבור. יותר נכון שיתפלל ביחידות בתפלין ממה שיתפלל בצבור בלא תפלין שמעיד עדות שקר בעצמו. והנה נראה מכאן דלענין תפלה בצבור אמרינן דבלא תפלין מעיד עדות שקר בעצמו. משא"כ בענין ק"ש בזמנה מעט קודם הנה"ח אמרינן שיקרא במים בלא תפלין ולא משגיחין על עדות שקר. ומוכח בבירור שמשובח יותר תפלה בזמנה ביחידות ממה שיתפלל בצבור שלא בזמנה. וסיים שכן נראה לו להלכה ולמעשה. ושכן הסכים לדבריו רבו נ"ע עכ"ל:

והשתא חל עלי חובת ביאור אימת מיקרי זמן הנץ החמה שהוא זמן התפלה. והנה כתב מרן ב"י בסי' נ"ח משם מהרי"א ז"ל מה שפירש בכוונת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א ד"ה ק"ש ששיעור הנה"ח הוא שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש ע"כ דר"ל משיתחיל גוף השמש לעלות עד שיעלה כולו הוא שיעור שעה אחת. והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות ע"כ. וכתב הד"מ דהאמת הוא כמו שפירש מהרי"א ז"ל עיי"ש. וכן הוא דעת המ"א ס"ק ב' וכמו שפירש הרב לבושי שרד המשך דברי המ"א דהנץ היינו בתחילת הנץ יאמר גאל ישראל ויתחיל להתפלל. וכתב עוד דגם לכולהו פירושי א"ש הנץ היינו תחלת הנץ גם לפי גירסא ב' דעישור שעה וכו' אין חילוק לענין דינא דתרוויהו מיירי בתחילת נץ עיי"ש. ועיין אשל אברהם שחילק לענין דינא בין ב' הגירסאות. אלא שכתב שלדעת המ"א בסי' פ"ט דתפלה מצותה עם הנץ החמה הוא תחלת הנץ מיד עיי"ש:

דנמצא לפי שיטה זו זמן הנץ החמה. הוא בשיעור י"ב מינוטין אחר שיעלה עמוד השחר. שהרי קיי"ל דמעלות השחר עד שיעלה גוף השמש כולו על הארץ הוא שיעור שעה וחומש שעה. וכ"כ המ"א סי' פ"ט בשם הרמב"ם ז"ל. והוא שיעור ד' מילין, טול שעה אחת שיש מתחלת הנץ עד שיעלה כל גוף החמה נשאר חומש שעה שהוא י"ב מינוטין מעלות השחר עד תחלת הנץ וכ"כ הרב א"א שם עיי"ש:

וכ"כ הרב ב"ד ז"ל סי' ל"ו דף י"א דזמן הנץ החמה הוא שעה אחת קודם שיעלה השמש על הארץ ויראה לנו. עיי"ש הביא דבריו ה' בן איש חי פרשת שמות או"ג מכוון למה שכתבנו דוק ותשכח ואף שכתב דבתשובות רב פעלים שלו פקפק על סברת הרב ב"ד הנז'. מ"מ כתב כאן משם הרב החסיד מהר"א מני ז"ל דרוב הצבור בירושת"ו עושים כמ"ש הרב ב"ד ז"ל. אמנם יש מדקדקים שאינם מתפללים כ"א אחר יציאת החמה ממש עיי"ש.

דנמצאת אומר מעתה דהצבור המתפללים תפלת י"ח בבוקר השכם קודם לזריחת השמש על הארץ בשיעור שעה אחת יש להם על מה שיסמוכו סברת הרב ב"ד ז"ל הנז' דאותה שעה הוי זמן הנץ החמה כמ"ש לעיל. אך אמנם עוד חזו"ן הרביתי להרב כף החיים החדש סי' נ"ח אות ז' שכתב תוכחת מגולה על זה משם הרב יפה ללב ז"ל אות א' בשם מו"ק וז"ל הוי משכימי בבוקר בימי החורף. לחטוף ק"ש ותפלה בחשך ואפלה וקוראין אותה תפלת ותיקין. ורבים מעמי הארץ מתיהדים שכר ירדופו על ידי כך. ולא אור נגה עליהם בחשכה יתהלכו: דלא כמר ודלא כמר לא יצאו י"ח כלל. ואינה אלא יוהרא ורוח יתירה. והנהו דרדקי או עתיקי דלא דייקי. תלו בוקי סריקי בוותיקי ואעג"ב דחזינן לרבנן קשישאי דהוו עבדי הכי. אינהו הוו דייקי טפי וידעי ובקיאי טובא לכווני שעת כהוגן שכל מעשיהם לש"ש. אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ע"כ. ורמז עוד לעיין בספר לב חיים ח"ב סי' י"ט מ"ש בזה. ועוד נמשך מזה משכימי בבוקר חשך ואפלה קנאת איש מרעהו. וכל הזריז להתחיל ולגמור קודם הרי זה משובח. ועי"ז באין לחסר אותיות ותיבות וכוונת השמות. והחי יתן אל לבו גם לזאת שלא תהיה זאת לפוקה ליום הדין ח"ו עכ"ל והבוטח ביי חסד יסובבנו אכי"ר הצעיר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

סימן ב

למעלת מר מאהבה. יתיב בתווני דליבא. הח' השלם כהה"ר פינחס טבול נר"ו בעי"ת גירויל יע"א.

שאלת על ענין מה שעשה אחיטו"ב כה"ר שלום יצ"ו שהעלה לבר מצוה ישראל לס"ת ראשון. במקום שהוא בעצמו כהן והיה שליח צבור. וקרא הפרשה ונמצא שם מי שערער על זה. באמור שאסור לו לקרות הפרשה מאחר שהוא כהן. והיה צריך לצאת מבית הכנסת עד כאן תורף שאלתך:

תשובה. מפי הורה אחיטו"ב הי"ו וכדין עשה וכן עשינו תקנה בקהלתנו עי"ת תמושנת יע"א מזמן שראינו דוחקא דצבורא לעלות לס"ת ביום שמחת החינוך בר מצוה. או בעלי ברית. או חתונה. וכיוצא ומכריחים להכהנים לצאת חוץ לביהכ"נ. וכמה פעמים נמצאים שם ששה ושבעה כהנים בפ"י. וקשה להם לעמוד בחוץ ובפרט בימות החורף. לזאת תרתי אל לבי לתור ולחפש אחר הענין. ומצאתי און לי בס"ד דטבא להו עבדי להו. שיהיו מוחלים על כבודם שלא לעלות ראשון. וישארו בבהכ"נ ולא יראו החוצה. ויריתי אבן פנת יסוד דין זה עפ"י מ"ש רבינו ב"י ז"ל באו"ח סי' קל"ה תשובת מהרי"ק שורש ט' על קהל שהיו נוהגין בשבת בראשית. היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך ביהכ"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה וגם נהגו שאם יש שם כהן הוא קונה אותה מצוה. או מוחל על כבודו ויוצא מביהכ"נ וכו' עיי"ש. והקשה עליו הרב"י ז"ל וז"ל ואינו יודע למה הכהן צריך לצאת מביהכ"נ כשהוא מוחל על כבודו, דהא רב ורב הונא כי הוו קרו בכהני. לא משמע שהיו יוצאים הכהנים מבהכ"נ דאם יצאו הכהנים. לכל אדם נמי קורא ראשון ומאי רבותייהו דרב ורב הונא. דאין נראה לומר דהיינו רבותייהו שהיו הכהנים יוצאים מפני כבודם ולא היו יוצאים מפני כבוד אדם אחר. דא"כ הו"ל לתלמודא להזכיר שהיו הכהנים יוצאים מבהכ"נ. מאחר שזהו עיקר הכבוד הנעשה להם. אלא ודאי שבפני הכהנים עצמם היו עולים רב ורב הונא לקרות ראשון ולא מצינו שיצטרך הכהן לצאת מבהכ"נ אלא גבי נשיאות כפים: לפי שאם אינו עולה לישא כפיו עובר בג' עשה אם אמרו לו שיעלה. ולגבי קריאה בתורה ראשון. אינו עובר בכלום דקרא דוקדשתו קאי אישראל שיקדשנו. ואפילו קאי אכהן כיון שאינו נמנע מלעלות ראשון אלא מפני כבוד הצבור שלא יבטלו מנהגם או מפני כבוד התורה. אינו עובר כלל. ומהאי טעמא גם הישראל שנמנע מלקרותו ראשון אינו עובר בכלום. ואין לומר שאעפ"כ צריך לצאת משום פגמו כשיראו שישראל קורא בפני כהן. אתו למימר דחלל הוא. דהא מינכרא מילתא דכדי לקיים מנהג הצבור או מפני כבוד גדול הדור הוא נמנע מלעלות. ולא אתו למימר דחלל הוא. ואפילו ביום ג' תעניות שאחר פסח וסוכות שמבואר בסי' תצ"ב כשאין הכהן מתענה וקורא הישראל המתענה. כיון שידעון שאין הכל מתענים באותם ג' תעניות. אתו למימר שמפני שלא התענה לא עלה. ולא מפני שהוא חלל עכ"ל השייך לעניננו בקיצור:

הראת לדעת כשהכהן מוחל על כבודו ונמנע מלעלות ראשון בשביל כבוד מנהג הצבור וכיוצא. קורא אותו הישראל המתכבד לעלות ראשון בפני הכהן ואינו צריך לצאת מבהכ"נ. וליכא חששא בדבר שיאמרו פגום הוא. דכולי עלמא ידעי שמפני הצבור עשה כן ועיין להרב דרישה שחולק על דעת מרן ב"י וכתב שצריך הכהן לצאת. וכ"כ הט"ז סק"ה דמה שהוכיח בב"י מהגמרא דאי"צ לצאת. ועל כן כתב המ"א טוב שילך דמשמע ולא מצד הדין. אין זו תוכחה כלל דודאי צריך לצאת שלא יאמר שהוא חלל ופסול לכהונה עיי"ש. אך אמנם הסכמת האחרונים ז"ל כדעת מר"ן ב"י וכמ"ש הכנה"ג הגהב"י משם כת"י למוהר"ר לוי טרוויץ צרפתי ז"ל שאפילו לא יצא הכהן מבהכ"נ יקרא הישראל שהתנדב לעלות ראשון עכ"ל. וכ"כ המ"א סק"ז משמו וכ"כ הבאה"ט שהכנה"ג והפר"ח הסכימו לדעת מרן ב"י. וכ"כ הברכ"י אות ה' בשם מהר"ש שער אריה בכת"י. דיש נוהגים שביום שבועות. רב המקום קורא במקום כהן לכבוד התורה. וא"צ לצאת הכהן. ואומר בפירוש הש"צ יעמוד הרב וכו' ע"כ. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בקונטרס פרט ועוללות דף פ"ז ע"א שנוהגים האשכנזים בא"י שקורין ישראל במקום כהן. ולפעמים אומר החזן אעפ"י שיש כאן כהן. משום שמצוי אצלם בכל פעם אורחים שצריכים להעלותם לס"ת ומסתמא מוחלים להם הכהנים. דכיון שידוע שהוא דוקא משום כבוד אורחים. ליכא חשש משום דאתו לאנצויי. דהא בזמן דליכא אורחים אינם מוחלים וכו' ועוד דגדול כבוד הבריות וכו' כיון שהדרך הוא להעלות האורחים לס"ת ע"כ: כ"כ משמו הרב ארץ החיים סי' זה. והרב כף החיים החדש אות י"ד:

דממוצא דבר נמצינו למידין גם אנן בדידן שדרך הוא להעלות לס"ת כל הקרב הקרב לבר מצוה ביום שמחת חינוך מצותו לטלית ותפלין. וכל כיוצא בזה. אם הכהנים מוחלים על כבודם ונמנעים מלעלות ראשון מפני הכבוד, אינם צריכים לצאת חוץ לבהכ"נ אלא נשארים במקומם ואין דבר. וכמ"ש מרן ב"י והסכמת רבני הפוס' האחרונים ז"ל הנ"ל. ואתה ידידי דע לך כי לא נהגנו כן כ"א ביום שני וחמישי שאין רשאין להוסיף על תלתא גברי. אבל בשבת ויו"ט דאיכא רווחא להעלות לס"ת כל מאן דבעי. אין הכהנים מוחלים על כבודם להעלות ישראל בפניהם יהיה מה שיהיה:

ואכתי פש גבן להתיר ספק שאלתך אם הכהן ש"צ אם רשאי הוא בעצמו לקרות בשם ישראל במקום כהן. הנה כתב המרדכי בפרק הקורא את המגילה עומד. שרבינו אפרים היה מוחה לש"צ שהוא כהן לקרות כהן חבירו לס"ת. וכן לוי שהוא חזן לקרות לוי חבירו לס"ת מפני פגמו. כדאמרינן כהן אחר כהן לא קרא משום פגמו של ראשון וכו'. ורבינו יואל דחה סברתו וראייתו. ואמר כי מנהגינו טוב. כי הכל יודעים שכהן מותר להיות שליח צבור ואי משום אורחים מאין הם יודעים שהוא כהן. ואי משום המכירין אין לחוש עכ"ל. והביאו ב"י בסוס"י קל"ה וכתב משם האגור דאין הלכה כרבינו אפרים ז"ל וכן נוהגין העולם כרבינו יואל עכ"ל. וכ"כ מור"ם בהגה שם סי"א. וכ"כ הט"ז המ"א עיי"ש. ונמצאת אומר לדעת רבינו יואל דנקטינן כוותיה ספק זה הותר מכללו. ומותר לש"צ שהוא כהן לקרות בשם ישראל המתכבד בעלותו ראשון במקום כהן. ואין חשש משום פגמו. שבני מקומו יודעין שהוא מכבד אחרים בזה. ואין נגרע דבר מכבודו וכמ"ש רבינו יואל ז"ל:

סימן ג

מה ששאלת עוד על פסוק ויהי בשכון ישראל וכו' למה קוראין אותו בשני טעמים בס"ת.

תשובה. הנה כתבו המדקדקים בשם זוהר חדש דף נ"ד ע"ד דע"י פיסוק הטעמים במקרא וחיבורם. יוכל האדם להבין ענין מהות המקרא ופירושו והנה אמרו רז"ל במסכת שבת דף נ"ה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד ששקולים כאחד. אלא מה אני מקיים וישכב וכו'. מלמד שבלבל יצועי אביו וכו'. ופירש"י דכתיב בההוא קרא ויהיו בני יעקב וכו' להוציא מלבך שלא תחשדנו ע"כ. ופירש המהרש"א ז"ל דר"ל כיון דהתחיל ענין אחר והוא נפסק לפרשה אחרת. הו"ל נמי למפסוקי לפסוק אחר. אי לאו להאי דרשה דמוסב אדלעיל, דגם שהיה בראובן זה הגנות וישכב וכו' מ"מ י"ב בניו היו שקולים, כמו שלא היה באחיו זה הגנות ממש דוישכב כך לא היה בו זה הגנות ממש דוישכב וכו'. ולא נכתב בו כן אלא ע"ש שבלבל יצועי אביו וכו':

הרי מפורש בהדיא דעיקר דרשה זו דראובן לא חטא לא נפקא להו לרז"ל. אלא מדאמרינן ויהיו בני יעקב קאי אדלמעלה אוישכב וכו'. וזה לא יצדק אלא אם קורין אותו בטעם בחינת פסוק אחד. דהיינו ישראל באתנח. שנים עשר סוף פסוק. משא"כ אם קורין ישראל סוף פסוק. אינו מוסב ויהיו בני יעקב אלמעלה אוישכב וכו'. וכ"כ הגאון מהר"מ די לונזנו ז"ל בספרו אור תורה. וז"ל לפי שפסוק זה בבחינה אחת הוא פסוק א'. ובבחינה אחרת היא ב' פסוקים לכן בקצת מלותיו ב' טעמים. בבחינת היותו פסוק א' ראובן ברביע וכו' ישראל באתנחתא. ובבחינת היות ב' פסוקים. ראובן בזקף קטן וכו' ישראל בסוף פסוק ע"כ וכ"כ משמו הרב מנחת שי:

ולזה תקנו בעלי הטעמים ב' טעמים במקרא זה דהיותו בבחינת ב' טעמים הוא כפי פשוטו. ובבחינת היותו פסוק א' הוא כפי מדרשו. ועיין במד"ר פ' נשא פ' י"ג ע"פ ולזבח השלמים ענין קרוב לזה. ועיין להרב כרם חמר ח"ב דף כ"ה מה שהשיב על זה וכו' משם הרב כף נקי וכו'. ואנו ליה עינינו ינחנו במעגלי צדק בתורתו הקדושה אכי"ר החותם הצב"י מסעוד הכהן.

סימן ד

למעלת יקר רוח איש תבונה: ליבא ועינא. מרא'ש אמר'ה. הח' הש' כקש"ת רבי חביב ביטון נר"ו אא "והראן" יע"א.

שאלת ידידי במכתבך הבהיר. שואל כענין על מעשה שהיה במנחה של שבת קודש שהתחיל ש"צ חזרת התפלה וקראו הקדושה בעשרה. ויצאו שנים מהם ועכבו הקהל על יד הש"צ מלומר קדיש תתקבל עד שיבואו שנים להשלים המנין. ועלה על דעתך להורות כיון שהתחילו בעשרה הגם שיצאו מקצתן. יוכלו לומר קדיש תתקבל. עפ"י מ"ש מור"ם ז"ל סי' נ"ה ס"ג וכו' אלא שטענו הקהל שמעולם לא שמעו ולא ראו כדבר האמור. ובכן רצית לעמוד על מקור הדין לדעת מה יעשה ישראל. אם אירע כן איזה פעם:

תשובה. אמת הוא שסברתך נכונה וחזקה כראי מוצק מיוסדת עפ"י דרך קדושים. הרב תה"ד ופסקה מור"ם בהגה. אמנם לענין הלכה למעשה אין מורין כן. כאשר יבואר להלן. בס"ד.

והוא דאיתא בירושלמי הביאוהו הרי"ף והרא"ש בפרק הקורא עומד. אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה וכו' פחות מי' התחילו בי' והלכו להם מקצתם. גומר ועליהם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ע"כ ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות תפלה. והוסיף עוד דהוא הדין בקדושה וקדיש וכ"כ בתשובת שאלה הביאה הרד"א וז"ל התחילו בי' ברכת יוצר והלכו להם מקצתן. משלימין ואומרים הקדושה של יוצר. וכן בקדושה של תפלה. אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שם עשרה. שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה עכ"ל. הביאו ב"י בסי' נ"ה עיי"ש. דנראה דדעת הרמב"ם שמפרש הירושלמי דקתני גומר. היינו לומר שאם התחילו באבות גומר אפילו הקדושה וי"ח כמ"ש המ"א וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאו ב"י וכ"פ הש"ע אבל קדיש שאחר תפלה לא יאמר. דלא הוי גמר תפלה אמנם הרב תה"ד כתב שאם התחילו להתפלל בעשרה בשחרית, ולאחר קדושה יצאו מקצתם רשאים הנשארים לגמור סדר קדושה וקדיש. שכל זה מגמר תפלת י"ח הוא. שאותו קדיש שלם חוזר אתפלת י"ח שהרי אומר תתקבל עכ"ל:

והנה רבינו הטור בסי' נ"ה כתב וז"ל ומיהו אם התחילו בעשרה. ויצא אחד מהם גומר הקדיש או הקדושה ע"כ. ופירש הד"מ דמשמעותיה דוקא אותו קדיש או אותה הקדושה ותו לא. וכמשמעות תשובת הרמב"ם שכתב הרד"א. וכ"כ הב"ח מלשון רבינו משמע דאם התחיל הש"צ בקו"ר באבות: גומר אותה הקדושה בלבד. ולא גם הקדיש שאחר התפלה שזהו ענין אחר ע"כ. הראת לדעת שרבינו הטור פסק כדעת הרמב"ם ז"ל. ונמצאת אומר בדעת מרן הש"ע דנקט בלשונו הטהור כלשון הטור. שכתב וז"ל אם התחיל וכו' גומר אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל וכו'. מורה באצבע שפסק כדעת הטור דס"ל כשיטת הרמב"ם דאם בקו"ר בחזרת התפלה גומר הקדושה וכל הי"ח כמ"ש בס"ג. ולא יאמר קדיש תתקבל שאחר התפלה. ומור"ם בהגה שם פסק כדעת התה"ד שיכול לומר גם הקדיש שלם השייך לתפלה שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו'. ונמצא שחולק על פסק מרן הש"ע ז"ל. וכ"כ בהדיא הפמ"ג באשל אברהם אות א', וכתב משם הפר"ח למעשה אין לסמוך על הרמ"א. אלא כהרמב"ם ומשמע כפסק מרן ע"כ: וכ"כ השערי תשובה שם שהשכנה"ג והפר"ח חולקים על הרמ"א וס"ל שאינו גומר אלא קדושה וכן שאר ברכות העמידה אבל לא קדיש שלם. שאחר התפלה וכמשמעות לשון הש"ע. וכן הסכים הרב שלמי צבור ע"כ. ומה שסיים השע"ת שהעולם נהגו כהרמ"א והמ"א. היינו לבני אשכנז. דגרירין בתר רמ"א ז"ל וכמ"ש הרב פמ"ג שם. אבל אנן בני הספרדים דאתכא דמרן סמכינן, אין לנו לזוז מפסק מרן. וכמ"ש השכנה"ג והפר"ח וכ"כ משמם הזכו"ל ח"א בדיני קדיש. וכ"כ רבינו חיד"א ז"ל בקש"ג בדיני חזרת התפלה. וכ"כ הרב כף החיים החדש שם אות ל"ה בשם כמה אחרונים ז"ל. ומציא'ה מחיפו"ש ראיתי להרב ויאמר יצחק ז"ל בליקו"ד שכתב כדעת הרמ"א וכו' ותמיהני אחר מחילה רבה מהדרג"ת איך עינא דשפיר חזי פסק דלא כדעת מרן ז"ל. אחר שכל האחרונים נתנבאו בסגנון אחד שדעת מרן כהרמב"ם. ואפשר דלא שלטו עיני"ק בספרי האחרונים הנז'. או קרוב לומר דשמיעא ליה כלומר דסבירא ליה טעם התה"ד דקדיש תתקבל שייך שפיר לתפלה. טפי עדיף לומר שהוא גמר התפלה אבל אינו כן דעת כל האחרונים כאמור. נאם החותם בעתרת החיים והשלום הצעיר מסעוד הכהן ס"ט:

סימן ה

לקראת מעלת אח'י טו'ב הח' הש' כבוד רבי שלום הכהן נר"ו. בעי"ת גירויל יע"א.

את אשר שאלת אודות איש משכיל הר' מסעוד בנימין הי"ו שהוא שותף עם גוי בחנות. והסחורה היא של גוי גם החנות היא על שם הגוי. רק שהישראל הנז' שותף עם הגוי במלאכת הרצענות ונפשו לשאו"ל הגיע על ענין שבת ויו"ט שהגוי פותח החנות כדרכו בחול מה יעשה ישראל אם יש חשש איסור בזה או לא:

תשובה. עם היות שהשאלה סתומה כספר חתום אין הבין על מה אדניה הוטבעו. אם הוא שהגוי ג"כ עוסק במלאכה בחול כמו בשבת. וחולק עם הישראל. או דילמא שהגוי אינו עוסק במלאכה כלל רק נותן הסחורה לישראל והוא עוסק במלאכה. והגוי מוכר בחנות בין בחול בין בשבת. וחולקים הריוח. לזאת אבחר דרכם ואשיב על שניהם אחת לאחת בס"ד: על הדרך הראשון הנה כתב מרן ב"י ז"ל סי' רמ"ה בשם הר"ן ז"ל במרחץ שלקחוהו ישראל וגוי בשותפות וגוי מחממו בשבת בשביל חלקו. ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל, ובימות החול שניהם מחממים אותו. נראה דשרי. דגוי אדעתא דמחצה שלו קא עביד אעפ"י שישראל משתכר במלאכה שלו הו"ל כבעל שדה לגבי אריס וכו' וליכא משום שכר שבת כלל. וגם ליכא מפני שהיא נקראת על שמו. דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לגוי חלק בו. הו"ל כשדה. דכיון דעביד לאריסותא אמרינן אריסותיה הוא דעביד. ומ"מ דוקא ליקח מה שנשתכר במרחץ בשבת בהבלעת שאר ימים אבל אם בפ"ע לוקח. לא. ואעג"ב דבהיתירא אתא לידיה מיחזי כשכיר בשבת ע"כ וכ"פ מורם ז"ל בהגה שם ס"א בשם וי"א שכל זה לא מיירי וכו'. אבל כששניהם עוסקים ביחד וכו' מותר לחלוק עמו כל השכר וכו' עיי"ש. דהשתא הכא הוא ממש נדון שלפנינו שהישראל וגוי עוסקים במלאכה בשניהם בימות החול והגוי עוסק לבדו בשבת בשביל חלקו. דכיון דהגוי אדעתא דנפשיה קעביד. ואין המלאכה מוטלת על ישראל. מותר לחלוק עמו בריוח:

האמנם לא זו הדרך ישכון אור ההלכה. לפי מ"ש שם מרן הב"י ז"ל שאין נראה שיהיה כן דעת הרמב"ם. שהרי כתב תפ"ו מה"ש שהמשתתף עם העכו"ם במלאכה או בסחורה ולא התנו. כשיבואו לחלוק. נוטל הגוי שכר השבתות כולן. ומשמע דבחול שניהם עוסקין במלאכה או בסחורה ובשבת עוסק הגוי לבדו, ואפי"ה כתב שיטול הגוי שכר השבתות לבדו. ואם הוא דסבר ל"מ כדעת הר"ן הנז'. הו"ל למישרי. דהא הגוי כי עביד מלאכה או סחורה אדעתא דנפשיה קעביד. ואף דישראל מטי ליה רווחא. לית לן בה. ואעג"ב דחזר הב"י שם ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן וכתב דאפשר לומר דהרמב"ם מיירי כשאין שניהם מתעסקין תמיד יחד במלאכה או בסחורה אלא הגוי מתעסק יום שבת. וזה מתעסק יום אחד כנגדו' ומשו"ה אסור לישראל ליטול חלק בריוח השבת אבל אם היו שניהם יחד מתעסקין תמיד במלאכה או בסחורה ובשבת מתעסק בה הגוי לבדו. שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת. דדמי ממש לההיא דמרחץ שכתב הר"ן עכ"ל שעפ"י חילוק זה פסק מור"ם כהר"ן שם כמש"ל. אך מ"מ נראה דמר"ן ז"ל לא סמך על חילוק זה להלכה. מדכתב בש"ע כלשון הרמב"ם סתם ולא חילק בדבריו. וכן נראה משכתב מור"ם וי"א וכו' משמע דמרן בש"ע חולק על זה. וכ"כ הרב מטה יהודה ז"ל שם סק"ה וז"ל וכאן בש"ע מדלא הזכיר חילוק הר"ן ז"ל משמע דדעתו להחמיר כנראה מסתם דברי הרמב"ם וכן נראה עיקר. דאעג"ב דמור"ם ז"ל בהגה כתב חילוק הר"ן בסמוך בשם י"א. אין לתפוס אלא דברי הש"ע דבתריה גררינן ע"כ. וכ"כ הרב כף החיים משם הנה"ש או"ג. דהשתא נקטינן שאסור לחלוק עמו במה שעוסק הגוי בשבת:

ונראה שיש תיקון בענין זה שאין בו צד איסור אליבא דכו"ע הגם שיש אתנו כמה צדדים להתיר מ"מ תמצא שפקפקו בהם הפוסקים ז"ל. אך על פי תיקין זה אין בו פקפוק. והוא שיתנו הישראל עם הגוי שותפו שכשיבואו לחלוק הריוח מדי שבת בשבתו או מדי חדש בחדשו. שיטול הגוי חלק יותר מהמגיע לחלקו. למשל אם ירויחו שני אלפים בחדש. שנמצא הגוי נוטל אלף אחד לחלקו, צריך הישראל לוותר עוד מחלקו חמשה למאה ויוסיף אותם על חלק הגוי. ויפרש לו שזאת התוספת יגיע לו לבדו מריוח עסק השבת ובזה יוצאים ידי כל הפוסקים. דזה הוי כמו קבלנית שנוטל חמשה למאה. כמ"ש מור"ם בהגה לקמן סוף ס"ג אם ירצה להשכיר חלקו או לשוכרו בקבלנות שרי וגם לדעת הט"ז דפליג על זה שאין לסמוך על היתר זה להשכיר לו השבתות לחוד. אלא בהבלעה עם שאר ימים: הכא נמי הרי ריוח המגיע לשבת מובלע עם ימי החדש כמדובר ונכון הוא:

וכ"כ הרב פתח הדביר אות ב' הבי"ד ה' כף החיים או"ד בישראל שהוא שותף עם הגוי לקנות חטים ומרקדין אותם בכברה ובטבלא לנקותו מקש ותבן ושוב שולחין אותם חוץ לעיר לריחיים של מים לטחון. ומוכרין הקמח בחנותן: והגוי פותח החנות בשבת ועושה מלאכתו בפרהסייא בהרקדת החטים. ובמכירת הקמח. אלא דמעיקרא כשנשתתף עם הגוי. פיחת מחלקו שמונה למאה. והוסיף אותם על חלק הגוי ופירש לו שאלו הח' למאה. יהיו לך לבדך משלי בשביל הריוח המתהווה ממלאכת שבת. והעלה דזה היתר גמור יעו"ש והוא מכוון למה שכתבנו. וזה לפי הדרך הראשון:

ואם הוא כפי הדרך השני שהגוי אינו עוסק במלאכה רק נותן הסחורה לישראל ולעשות מלאכתו. והגוי מוכר בחנות בין בחול בין בשבת וחולקים הריוח נראה שאין שום פקפוק בזה לא מצד הדין ולא מפני מראית העין. דכיון שהגוי יש לו חלק בסחורה ובריוח מה שמוכר בשבת אדעתא דנפשיה קעביד. ואף שכתבנו לעיל דהרמב"ם ז"ל לא סבר לה מר היתר זה שכתב הר"ן ז"ל דגוי אדעתא דנפשיה קעביד: וכן הוא דעת מרן הש"ע, מ"מ היינו היכא דעכ"פ כששניהם מתעסקים יחד במלאכה או בסחורה. והגוי מתעסק בעצמו בשבת. אבל אם אין הישראל מוטל עליו לעסוק במכירה רק הגוי לעצמו הוא המוציא הוא המביא בין בחול בין בשבת. גם הרמב"ם מודה שאין כאן איסור ובר מן דין אין אנו צריכין לכל זה כי נתברר לנו עסק השאלה שבגוי יש לו סחורות הרבה בחנות למכור שאין לישראל חלק בהם כלל. וא"כ הגוי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד. ואשר יראה הרואה בחנות המלאכה שהיה עוסק בה הישראל בחול שהיא נמכרת בשבת ישפוט בדעתו שהישראל הוא פועל אצל הגוי בא בשכרו ואם באולי ידע פשר דבר שהישראל שותף בריוח העסק ההוא. א"כ. הוא יודע נמי שהגוי הוא בעל דבר ובשלו הוא עוסק. ואם בשביל חלק הריוח שנוטל הישראל אין חשש. שהרי גדולה מזו פסק מרן בש"ע סי' רמ"ה ס"ד יכול ישראל ליתן לא"י מעות להתעסק בהם. אעפ"י שהוא נושא ונותן ביום השבת. חולק עמו כל השכר בשוה. מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה. שנאמר שהא"י עושה שליחותו. וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"כ, ודון מינה ואוקי באתרין דבמקום שאין המלאכה מוטלת על ישראל לעשותה אעפ"י שהגוי חולק עמו בשכר אין חשש בזה. והכא נמי כיון שאין מוטל על הישראל למכור רק על הגוי. יוכל הישראל ליטול חלקו בריוח ואין חשש. ואין להקשות שהרי מרן ז"ל בש"ע שם הטיל תנאי דצריך שלא יהיה ניכר העסק ממי הוא. והכא הרי ניכר העסק שהוא מלאכה שעוסק בה הישראל בחול, דשאני התם שכל העסק שמתעסק בו הגוי בשבת ניכר שהוא של ישראל ובכהאי גוונא נראה שהגוי עושה שליחותו משא"כ הכא שהגוי הזה חנותו פתוחה למכור כמה מיני סחורות חוץ מעסק זה. וליכא למימר בזה שהוא שלוחו של ישראל. אלא בשלו הוא עוסק. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראני מתורתו נפלאות. אכי"ר הצעיר מסעוד הכהן ס"ט:

סימן ו

למעלת יקר רוח איש תבונה. ממנו יתד ממנו פנה. מרא"ש אמנ"ה כהה"ר הח' הש' פינחס טבול נר"ו משרת בקודש בעי"ת "גירוילי" יע"א.

מכתבו הבהיר קבלתי לנכון במועדו. ומה שלא השבותיך על אתר. להיות שהיו לפני בתורת מוקדם מה להשיב על שואלי דבר. בענינים שונים ועתה פניתי אני לעיין במאי ששאל מעלתו על ענין מה שהשגת רשות מהממשלה להיות ממונה לגבות מכס (לא ריגי) מאשר ישחטו בבית המטבחים משור עד שה וחששת מחטאת איסור שבת כדת מה לעשות בגביית יום השבת. וחשבת עצות בנפשך להעמיד נכרי על יום השבת לגבות המכס וכל הריוח המגיע מחלק יום השבת יטול אותו הנכרי לעצמו הן רב הן מועט ונסתפקת בדבר הלכה. ועיני"ק מיחלת לתשובתי אם כשר הדבר טוב. וא"ל תחדל מזה:

תשובה. מודעת זאת לפנים הלכה רווחת שכל מקום שהתירו חז"ל שכירות נכרי לעשות מלאכת ישראל בשבת. כגון בקבלנות או בקצץ עמו וכיוצא. לא התירו הקובע לו מלאכה רק בשבת כמבואר בהלכות שבת בש"ע למעיין עליהם. לבד ראה זה מצאנו גבי מכס שכתב המרדכי בפ"ק דשבת שפסק ר"מ על אודות היהודים הקונים מכסים. ושוכרים עכו"מ לקבל המכס בשבת. נראה דבקבלנות מותר. אבל בשכירות אסור והיכי דמי קבולת גבי מכס כגון שהשכירו כך לכשתגבה ק' ליטרין אתן לך כו"כ. ואת"ל שיש לחלק בין הנך שאין הישראל קובע מלאכתו לעכו"ם לעשות רק בשבת ובנדון זה קובע לו ליטול המכס בשבת. מ"מ נראה להתיר משום פסידא כדתניא בפרק מי שהחשיך דף קנ"ג דמשום פסידא שרו ליה רבנן ליתן כיסו לנכרי דאי לאו הכי אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. והכא נמי לא שנא. וכ"ש להציל מידם. דאי לא שרו ליה יפסיד כל חובו בדיחוי כל שהוא ע"כ. והביאו מרן ב"י בסימן רמ"ד עיי"ש וכ"פ בש"ע שם:

ועוד זאת שנית התירו כעין זה. בישראל הממונה על המטבע של מלך שכתב מור"ם ז"ל בהגה סוס"י רמ"ד שדינו כדין ישראל הממונה על המכס. אלא שחלוקים בטעמם דבמכס מותר בקבולת וכ"ש אם כל הריוח לעכו"ם כמ"ש שם בהגה. אך גבי מטבע אין היתר רק אם כל הריוח לעכו"ם ולא בקיבולת. דלא שייכא הכא קבלנות. כי אם לישב ולעשות מלאכה של הכאת המטבע. ומ"ש מור"ם דינו כדין מכס. לא קאי אלא אדסמיך ליה שהזכיר בהגה בשיריותא שכל הריוח לעכו"ם. וזה הוא דעת מרן ב"י שממנו שאב מור"ם בהגה. דלא כהמג"א שחלק על הרבים בזה. כ"ב הרב מטה יהודה שם, דבהני תרתי התירו אף שקובע מלאכתו לעכו"ם רק ליום השבת. וטעם מה שהתירו בזה היינו משום פסידא. כמבואר בהדיא גבי מכס בהמרדכי. וכן גבי מטבע בב"י בסי' רמ"ד ורמ"ה. אך במקום פסידא. לא שרי אלא בהבלעה עם שאר ימים כגון לשנה או לחודש. אבל לקבוע לו מלאכה רק בשבת. אם שיהיה כל הריוח לגוי אסור. וכמ"ש הרב מטה יהודה שם דזה שהוצרך מור"ם ז"ל. להשמיענו גבי מטבע שיהיה כל הריוח לעכו"ם דשרי משום פסידא דהא אתיא במכ"ש מדין מכס בקיבולת שכל הריוח לישראל. ואפי"ה שרי משום פסידא: כל שכן בדין מטבע שכל הריוח לעכו"ם דשרי משום פסידא. וזה דעתו של מרן ז"ל שלא כתב דין מטבע משום דאתי במכ"ש. אלא שהוצרך מור"ם ז"ל להודיענו בדיוק דבמקום דליכא פסידא אפילו בכה"ג שיהא הריוח לגוי אסור. דמ"מ הרי הוא נוטל שכר שבת עכ"ל:

והשתא הכא במאי דקמן שעלה על דעת ק"ו להעמיד נכרי על יום השבת לגבות המכס (לא ריגי) ויהיה כל הריוח לגוי. הגם דמדינא שרי דגוי אדעתא דנפשיה קא טרח. מ"מ כיון שאינו גובה המכס בשאר הימים רק ביום השבת. הרי קובע לו מלאכה בשבת וזה אסרו חז"ל מפני מראית העין דאתו למימר שליחותיה דישראל קעביד. ולא התירו בכה"ג אלא במקום פסידא והכא בענין זה אין כאן פסידא. כי אם מניעת הריוח דלא מקרי פסידא. וכמ"ש הב"י סי' רמ"ד לענין מכס דמיירי הר"ם שהביא המרדכי כמש"ל במי שכבר קנה המכס וצריך לעשות תקנה שלא יפסיד ממונו אי נמי במי שחייב לו השר מעות וקונה המכס כדי להציל החוב מידו עיי"ש. אבל בענין זה שלא הקדים מעות אין כאן כי אם מניעת הריוח. ולא התירו בזה אפילו שיהיה כל הריוח לגוי. וכמו שדייק המט"י ממה שהוצרך מור"ם ז"ל. להשמיענו דין מטבע וכו' כמש"ל: וליכא למימר דשאני התם שהישראל נהנה ממלאכת הגוי מיהת במה שמשכירו בין בקיבולת בין בשכירות: דהא איכא שכר שבת מ"מ ובדין הוא שיהיה אסור. משא"כ הכא שאינו נוטל ממנו כלום וכל ההנאה לגוי לחודיה ובדידיה קטרח. אף שהישראל קובע לו מלאכה רק בשבת אין חשש. דלא היא. דמה יועילנו מה שאינו נוטל כלום כיון דהפעולה היא מוטלת עליו לעשות. אף שמעמיד הגוי בדרך היתר מ"מ לא פלט מהחשד שיאמרו שהוא שכיר יום. כיון שלא קבע לו מלאכה רק בשבת נראה כשלוחו. וכמו שמפורש בדברי הפוסקים בענין ישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות שאם לא התנו מתחילה אין יוכל הישראל לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני בחול כיון שהיתה מוטלת עליו פעולת חצי היום בשבת נעשה הגוי שלוחו. עיין רש"י סופ"ק דע"א דף כ"ב בפירוש הסוגיא ההיא וכו'. וכ"כ בהדיא הרב ויאמר יצחק ז"ל א"ח סי' כ"ז עיי"ש. וזהו מחלוקת ר"י ור"ת שהביא הטור בסי' רד"ה דר"י מתיר בתנור שאין חלק ישראל מתעלה. ואוסר בשדה שחלק ישראל מתעלה וכו'. ור"ת אוסר בשניהם כמו שפירש הרא"ש טעם סברתם ועיין ב"י:

אלא דאכתי צריך עיון כיון שהגוי הגובה המכס (לא ריגי) אינו גובה בתוך העיר לעיני כל ישראל רק בבית המטבחיים שאין שם דיורין של ישראל. מי נימא כיון דאין שם מבני ישראל ליכא למיחש למראית העין או דילמא לא שנא כיון שהוא בתוך התחום ויכולין לבוא ביום השבת עד שם, ונראה לברר זה ממ"ש מרן ב"י סי' רמ"ד משם תשובה אשכנזית יהודי הדר ביישוב לבדו. אסור ליתן לגוי מעות להשכיר לו פועלים בשבת וביו"ט אעג"ב דליכא מתא דמקרבא להתם הרי עירו מיקרבא להתם. וא"כ בני עירו חשדי ליה ואורחים דמיקלעי לגביה חשדי ליה. ע"כ, ופסקה מורם בהגה סי' רמ"ד ס"א. ומינה אתה דן לכל מקום שיוכלו ישראלים לבוא לשם בשבת כגון שהוא בתוך התחום אעפ"י שאין שם דיורים ישראלים אסור להשכיר לגוי אפילו בקיבולת לעשות מלאכה בשבת דחיישינן למראית העין שמא יאמרו הבאים לשם שהוא שכיר יום. וזהו דאמרינן בפרק מי שהפך דף י"ב אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור וכו'. וא"ר פפא ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמיקרבא להתם וכו' וכתב הרב"י שם שעיקר פירוש סוגיא זו אשבת קאי. וכ"כ הרמב"ם פ"ו וז"ל פוסק אדם עם העכו"ם וכו'. בד"א בצנעה וכו'. אבל אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור וכו'. דמשמע כל שהוא בתוך התחום אפילו אין שם דיורין ישראל אסור. דחיישי שמא יבואו לשם ויראו הגוי עוסק במלאכת ישראל ויאמרו שהוא שכיר יום:

ואשר נראה לכאורה תיקון לענין זה. הוא מ"ש מרן ב"י סי' רמ"ה משם הר"ן ספ"ק דע"ז במרחץ שלקחוהו ישראל וגוי בשותפות. וגוי מחממו בשבת בשביל חלקו. ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימות החול שניהם מחממין אותו. כתב הר"ן דנ"ל דשרי. דגוי אדעתא דמחצה שלו קעביד. אעפ"י שישראל משתכר במלאכה שלו. הו"ל כבעל שדה לגבי אריס וכו'. וגם ליכא מפני שנקראת על שמו. דכיון שהכל יודעין שמרחץ זה יש לגוי חלק בו. הו"ל כשדה דכיון דעביד לאריסותא. אמרינן אריסותיה הוא דעביד וכו' וכתב הרב"י שם להשוות דעת הר"ן בזה עם מ"ש הרמב"ם בפ"ו שכתב המשתתף עם הגוי וכו' ולא התנו כשיבואו לחלוק. נוטל הגוי שכר השבתות וכו' דמיירי שהגוי מתעסק ביום השבת והישראל מתעסק יום אחד כנגדו. ומשו"ה אסור לישראל ליטול חלק בריוח השבת אבל אם היו שניהם מתעסקים יחד תמיד במלאכה או בסחורה. ובשבת מתעסק בה הגוי לבדו שרי לישראל ליטול חלקו מריוח שבת. דדמי ממש לההיא דמרחץ שכתב הר"ן עיי"ש. ופסקה מור"ם בהגה שם י"א:

והשתא הכא היה נראה לעשות תיקון זה שיהיה הגוי בגביית מכס זה בתורת שותפות לשליש או לרביע. ובימות החול יתעסקו יחד בגבייה זו. וביום השבת יעסוק הגוי לבדו. ויחלקו על תנאי הראשון ריוח שבת עם שאר הימים. דכיון שיש לגוי חלק בשותפות זו. אדעתא דנפשיה קעביד. ושרי ליה לישראל ליטול מריוח כמ"ש הר"ן ז"ל. אך אחר העיון נראה שאין לסמוך על זה. מאחר דמרן הש"ע לא פסק כן כדעת הר"ן וכתב סתמא כדברי הרמב"ם. משמע דלא סמך על חילוק זה. אמטו להכי מור"ם הביאו בשם י"א. ואנן אדעתא דמרן הש"ע סמכינן. וכ"כ המט"י שם. וכ"כ הנה"ש הבי"ד הרב כף החיים החדש שם:

והדרך הנכונה היא שיתן עסק זה לנכרי בתורת עיסקא. דהיינו שכל עסק זה של גביית המכס (לא ריגי) יהיה מוטל על הנכרי בין בחול בין בשבת והרווחים יתחלקו ביניהם כפי תנאם למחצה או לשליש או לרביע. ולא יחשבו הרווחים מדי יום ביומו. רק שבת בשבתו. או מדי חדש בחדשו באופן שיהיה שכר שבת מובלע בשאר ימות החול. וכ"כ מרן ב"י משם ספר התרומות בסי' רמ"ה וז"ל אם נכנס הגוי בשדה לחרוש ולזרוע חלקו של ישראל בשבת למחצה לשליש ולרביע מותר. דאריסותיה קא עביד. ופשוט הוא. וכן פסק מור"ם בהגה סי' רמ"ג ס"א. ואף שדבר זה לא מהני אלא בשדה דקיימא לאריסות. ולא יטעו לומר שהוא שכיר יום: אבל בשאר דברים שנקרא שם ישראל בעליו. עליו לא מהני תיקון זה. כדאיתא בפ"ק דע"ז לא ישכור אדם מרחצאו לעכו"ם מפני שנקרא שמו עליו ועכו"ם עושה בו מלאכה בשבת. ודייק בגמ' אבל שדה מותר מ"ט ומשני. שדה קיימא לאריסות. מרחץ לא קיימא לאריסותא ועיין פירש"י שם. והביאו הטור סי' רמ"ג וכ"פ בש"ע ס"א שם. מ"מ כיון שעדיין לא נקרא שמו עליו ולא נתפרסם שם ישראל על גבייה זו. מותר ליתנו לנכרי בתורת עיסקא. וכמ"ש ב"י משם תשובת הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או "פורנו" מגוי. והשכירם לגוי. והגוי עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא. כי יש גאונים אוסרים מפני שנקרא על שמו. ויש מי שמתיר משום שהוא לא בנאו ולא ישב בו הוא בעצמו. אלא מגוי קנאו ולגוי השכירו ולא נקרא שמו עליו ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואין בו איסור ע"כ. וכ"פ מור"ם שם בס"ב. והכא נמי כיון שעדיין לא נקרא שם גבייה זו על שם הישראל אין לאסור להשכירו לנכרי בתורת אריסות שיטול חלק מהריוח למחצה לשליש או לרביע אבל לא מהני שיתן לו דבר קצוב לחדש והישראל יקח הכל דבכגון האי לא אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. עיין מטה יהודה סי' רמ"ד סק"א: זהו מה שנלע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות: אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

סימן ז

בענין בין השמשות זה לי עידן עידנין ולבי ער ברעיונו' עתים ממללות עתים חשות. באמור אלי קום קרא בספרא דבי רב ופשיט הערות המתרגשות ואשתבנש כהנ"י בסברות שונות והפוכות מקצות הארץ ועד קצות. עד עמוד כה"ן על פרק במה מדליקין במסכת שבת אגב לימודי אמרתי עת לעשות. ואשפוך את נפשי לפני רוקע שחקים וארצות. יעזרני וינחני במעגלי צדק לכוין את שיחותי אליבא דכולהו רבוואתא בדעות הקדושות. בעזרת צורי וגואלי:

איתא בפרק במה מדליקין דף ל"ד ע"ב ברייתא. איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי ר' יהודה ופריך הא גופא קשייא וכו'. ואיפליגו האמוראים בפי' הברייתא. ואמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי ביה"ש וכו' ורב יוסף אמר וכו'. ואזדו לטעמייהו דאיתמר שיעור ביה"ש בכמה אמר רבה אר"י אמ"ש תלתא רבעי מילא. ורב יוסף אמר וכו'. ופסקו גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם בפ"ה מה"ש והרא"ש כרבה דמשתשקע החמה מתחיל ביה"ש עד תשלום ג' רבעי מיל שזהו שיעור שיכסיף העליון וישוה לתחתון ואז הוי לילה. ולקמן בדף ל"ה ע"ב איתא עוד אמר רב יהודה אמ"ש כוכב אחד יום: שנים ביה"ש ג' לילה. תניא נמי הכי וכו' אר"י לא כוכבים גדולים הנראין ביום. ולא כוכבים קטנים שאין נראים אלא בלילה. אלא בינונים ע"כ: וגם זו פסקוה להלכה גדולי ההוראה הנז' ושנאה הרמב"ם עוד בהלכות קידוש החדש פרק כ' ה"ט:

אלא שצריכין אנו למודע"י. אם דעת רבה דנקטינן כוותיה דביה"ש הוי ג' רבעי מיל. משתשקע החמה ועד הלילה. הסכמת להא דרב יהודה אמר שמואל. כוכב אחד וכו' והוי שיעורם שוה דמשיצאו ב' כוכבים עד שיראו ג' הוי ג' רבעי מיל. או חלוקים בשיעורם. והנה רב"י בכסף משנה בה"ש שם הביא מה שהקשה הרמ"ך על הרמב"ם והרי"ף שהביאו ב"י דינים אלו ונראה שהם חולקים וצ"ע. ותירץ וי"ל שרב יהודה אמ"ש אמרה לתרויהו שמע מינה חד שיעורא הוא עכ"ל:

גם מהרלב"ח בהלכות קידוש החדש שם הרבה להשיב שמימרא דרבה מסכמת עם מימרת ריא"ש כוכב א' וכו'. אלא דקשיתיה דלא ימנע הא דאמר ריא"ש כוכב א' וכו' באיזה זמן נראה זה הכוכב אם קודם ביאת השמש פשיטא דהוי יום דהכי שנינו בשבת פרק א' דף י"ז י"ח ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואם נראה אחר שקיעת החמה וקא קרי ליה יום. הרי קאמר רבה דמיד משתשקע החמה הני ביה"ש. וא"כ אינו מסכים למימרת כוכב אחד וכו'. ועפ"י הצעתו העלה מן הישוב לנכון דשניהם עולות בקנה אחד ושיעורם שוה. ועל המעיין לרוות צמאונו מדברי קודשו. אך זאת היא לבוא בקציר"ת האומ"ר בדברי ק"ו להיות לי לזכרון והוא כי זמן הראות הכוכבים אינו אחד בכל ימות השנה. דרך משל לדעת רבה יש ימים שכוכב אחד בינוני נראה קודם שקיעת החמה. ויש ימים שלא יראה עד אחר השקיעה. גם ב' כוכבים בינונים. יש ימים שנראים בסמוך ממש לשקיעת החמה. ויש ימים שלא יראו עד אחר זמן מה מהשקיעה. אבל לעולם לא יראו אלא לאחר השקיעה. ולעולם לא יתאחרו יותר משיעור מהלך קס"ז אמות: וזה כפי מצב השמש בגלגל וכפי ריחוק הכוכבים ממנו. וא"כ לדעת רבה. מהלך קס"ז אמות. שהוא חצי שתות מיל אחר שקיעת החמה יש ימים שיהיה כולו ביה"ש אם נראו הב' כוכבים סמוך לשקיעה"ח. ויש ימים שיהיה קצתו ביה"ש אם יתאחרו הכוכבים ליראות עד עבור מהלך איזה אמות אבל לעולם אחר זמן מהלך קס"ז אמות הוא ביה"ש תמיד כל ימות השנה. כי כבר נראו הב' כוכבים בינונים. ואם המביט אינו רואה אותם אולי הסיבה לקוצר ראותו. או אינו מסתכל במקום הראוי להסתכל. ועפי"ז אין קושייא כלל בסוגייא. שמה שאמר שמואל כוכב אחד יום. מדבר בין קודם שקעה"ח בין אחר שקיעת החמה. והחידוש הוא שהודיענו שביום שהוא אחר שקיעת החמה עדיין הוא יום כ"ז שלא נראו ב' כוכבים. ועכ"ז אינו סותר לדברי רבה. שדעתו הוא. שהאמת שזמן ביה"ש אינו מתחיל כפי הדין עד שיראו ב' כוכבים אבל כיון שזמן הראות ב' כוכבים. יש זמן בשנה שהוא עם שקיעת החמה יש לנו לומר שמתשקע החמה. תמיד יש לו דין ביה"ש. כי אולי הם נראים והמביט לא יוכל לראותם לקוצר ראותו. ואעפ"י ששני המאמרים לשמואל אין קושייא כלל. כי במאמר א' הודיענו זמן ביה"ש כפי האמת ושורש הדין. ובמאמר השני הודיענו שיעורו כפי הזמן שאפשר להסתפק בו. והרי דינו לחומרא כדין ביה"ש. כלל הדברים נתישבה הסוגייא בלי שום קושייא כלל. וגם דעת הרמב"ם. שלענין שבת וכל דבר חומרא כמו בזב בין השמשות מתחיל משתשקע החמה. ואעפ"י שלא ראה המביט ב' כוכבים" יש לנו לומר כי הגיע זמן ביה"ש וקוצר ראותו גרם שלא נראו לו הכוכבים. ע"כ מה שמציתי סולת דברי קודשו. ועל המעיין לטייל ארוכות וקצרות בדבריו הקדושים ויחכם עוד:

נמצינו למידין מפשט הגמרא ומדברי הרלב"ח ז"ל לדעת רבה דנקטינן כוותיה. דמיד שתשקע החמה מתחיל ביה"ש עד שיעור ג' רבעי מיל. שזהו שיעור משיראו ב' כוכבים בינונים עד שיראו שלשה כוכבים בינונים:

איברא. דכתבו התוספות שם בד"ה תרי תלתי מיל הקשו דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא רבעי מיל ורבי יהודה גופיה בפסחים דף צ"ד. סבר דמשקיעת החמה עד צה"כ ארבע מילין וצה"כ לילה הוא, וכו' ואור"ת דהתם מיירי בתחלת השקיעה. והכא משתשקע מסוף השקיעה אחר שנכנסה החמה בעובי הרקיע ע"כ, והבי"ד הה"מ בשם ר"ת והרמב"ן מבוארים הדברים באורך לז"ל ודע שר"ת והרמב"ן ז"ל פירשו ששתי שקיעות הן. הא'. משתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל הארץ. והיא מהלכת אחרי כיפת הרקיע. פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה והביאו ראיה לזה שיום הוא משהחמה נעלמת ממנו עד סוף השקיעה הזאת ובתחילת השנית. וכן נראין הדברים: וכתבו הם שהוא מהלך ג' מילין ועוד: ובזה"ז הוא תוספת מחול על הקדש ע"כ, גם הרב"י הביאם באו"ח סי' רס"א וכתב כן גם משם הר"ן ז"ל ומפורש יותר בדברי הר"ן עיי"ש. וכתב שם הרב"י שנראה שהרא"ש שלא הזכיר דבר זה במסכת שבת. הוא מפני שנסתפק בזה. מיהו במסכת תענית פ"ק לענין מקבל תענית סתם עד שקיעת החמה, כתב דשקיעת היינו עד צאת הכוכבים כפיר"ת דשקיעת החמה היינו סוף השקיעה שהוא זמן צה"כ. אלמא דס"ל הכי. ועל כן תמה רב"י על רביהט"ו שלא כתב דברי ר"ת וכתב משם הגאון מהרי"א ז"ל שרבינו הטור סבר כדעת ר"ת ונדחק בפירוש לשון הטור. שמוכח מזה שדעת רבינו ב"י נוטה לדעת ר"ת וכן פסק בהדייא בש"ע שם ס"ב שזמן תוספת מחול על הקדש. הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית עוד על הארץ. עד זמן ביה"ש. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע. רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה וכו'. וזמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמה קודם הלילה ע"כ. הרי דסבר לה מר דשתי שקיעות הם. דמשקיעה ראשונה עד שיעור ג' מילין ורביע. הוא יום גמור. ואז הוא סוף שקיעה. ומתחיל זמן בין השמשות שהוא זמן ג' רבעי מיל. עד צאת הכוכבים שאז הוי לילה גמור. וזה אדעת ר"ת. דנמצא מתחלת השקיעה עד צה"כ ד' מילין. ומעתה לפי פסק זה במוצאי שבת אסור לעשות מלאכה עד עבור שעה וחומש מתחלת השקיעה, שהוא שיעור מהלך ד' מילין לפי שיעור מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ליום. דהשתא לפי"ז לא מצאנו ידינו ורגלנו במנהג העולם שאין שוהין מלהדליק האור במוצאי שבת עד זמן זה ועל מי יש לנו לסמוך אם לא על פי פסק מרן הש"ע דאתכא דידיה סמכינן. ועין רואה שאין מי שחושש לזה, וכבר קדמוני בתמיהא זו כל הפוסקים המתמיהים על דעת ר"ת יעו"ש, והתמיהא היותר חזקה היא. שאין הפסק זה מסכים לחוש המ- ציאות. כי כל אדם חזו בו בבירור בלתי ספק. שג' כוכבים בינונים ואפילו קטנים ורצופים הם נראים קודם לזמן הזה שאינו מתאחר יותר משני שלישי שעה מתחלת השקיעה. ואז כל הרקיע נתמלא כוכבים בינונים וקטנים ורצופין. ואיך תיסק אדעתין שאותה שעה יהיה מותר במלאכה בערב שבת ואם הוא דקיים ליה לר"ת וסיעתו דלא נגמרה השקיעה עד עבור זמן זה. ואף אם יראו כל כך כוכבים לא מעלין ולא מורידין. א"כ לפי"ז תיקשי לן מימרא דאמ"ר יהודה אמר שמואל דג' כוכבים הוי לילה, והרב"י בסי' רס"ג תמה על רבינו הטור דהשמיט האי מימרא דכוכב אחד יום. שנים ביה"ש ג' הוי לילה משמע דנקטינן לה להלכה. וכ"פ בש"ע שם ס"ב וז"ל צריך ליזהר מלעשות מלאכה עד שיראו ג' כוכבי' קטנים ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים וכו'. וכתב הדגמ"ר שש נ"ב הנה זה פשוט דג' כוכבים קטנים אף שאינם רצופים הוא ודאי לילה. ומה דבעינן כאן רצופים היינו להוסיף מחול על הקדש ע"כ. וכן לעיל סי' רל"ה פסק בש"ע זמן ק"ש בלילה משעת יציאת ג' כוכבים קטנים ומפורש יוצא בב"י שם משם הר"י דהא דאמרינן מצאת הכוכבים ואילך הוא לילה. דוקא ג' כוכבים בינונים וכדאמרינן בס"פ במה מדליקין דף ל"ה. וכיון שאין הכל בקיאין בין בינונים לגדולים. צריך ליזהר עד שיראו הקטנים ע"כ. הרי לך דפסק דג' כוכבים בינונים או אפילו קטנים הוי לילה גמור לכל דבר. וא"כ כיצד יתקיים פסק זה עם מה שפסק בסי' רס"א דלא הוי לילה גמור עד מהלך ד' מילין מתחילת השקיעה. ואלו ג' כוכבים בינונים או קטנים הם נראים לעין כל לא יותר ממהלך שני מילין. ונמצאת אומר לא ראי זה כראי זה. ולא ראי זה כראי זה. והן יקר ראתה עיני להרב פקודת אלעזר בא"ח סי' נ"ח דף פ"ו שהביא מ"ש הרב דברי יוסף בדמ"ב ב' שהאריך להקשות על דברי ר"ת בענין ב' השקיעות שאי אפשר לפרש סברא זו עפי" המציאות וכל רואי שמש מודה בזה, ועיי"ש מה שתירץ קושיית התוספות דרבי יהודה סותר דבריו משבת דפסחים דמשקה"ח עד צה"כ ד' מילין וכו' וכתב שם בהגה, ואם תקשה איך יעלה על הדעת לומר שלא הבין הגדול הזה פעם אחת המציאות שלא יש בין שקיעת החמה ובין צה"כ זמן גדול כזה. ואען ואשיב ידוע תדע שאיש האלהים זה היה במדינת צרפת. ובחלק הצפוני מדינה זאת השחר והנשף מתקופת ניסן ועד תשרי כערך שנים עד ג' שעות ויותר. ואפשר דלא משערינן כ"א בכוכבים יותר קטנים הנראים זמן הרבה אחר השקיעה. וא"כ בשני אופנים אלה. נמצא לפעמים שיש זמן ארבעה מילין בין שקה"ח עד צה"כ. ומוכח שכל דבריו עפ"י המציאות אשר לפניו במדינה ההיא אשר יושב בה. (אמר הצעיר אלעזר מה נתרץ בזה על כמה גדולי עולם ראשונים ואחרונים ובפרט מרן ומור"ם ז"ל שפסקו כדעת ר"ת בלי חולק. הגם שאינם דרים במקום ר"ת ומוכרח לומר שאין חושבים כוכבים הראוים לדון עליהם שהוא לילה כ"א עד זמן לילה דר"ת. והקודמים לזה בכללמ"ש רז"ל לא כוכבי' הנראי' ביום וכו'). אבל מאחר שכבר ידענו שכל שעות בענין זה הם זמניות. והכל יש לחשב א' על פי מצי' א"י א' עפ"י מצי' בקו המשוה אמצע העולם. וא"כ כל הקושיות והתמיהות שכתבתי כנגד סברא הנ"ל כולם אמת ויציב והבן. והביא ראיה לדבריו ממ"ש התס' במס' עירובין נ"ז א' בד"ה ואין בין תקופה לתקופה וכו' שנזכר שם שיום ארוך ולילה ארוך הוא י"ח שעות. וזה דוקא באופק חלק הצפון. לא באופק ארץ ישראל ובבל עכ"ל: אמור מעתה דצדקו יחדו פסקי מרן ז"ל. דבאמת סל"מ כדעת ר"ת כמ"ש בסי' רס"א. ומ"ש בסי' רל"ג ורצ"ג דג' כוכבים בינונים או קטנים הוי לילה לכל דבר. מיירי בכוכבים הנראים בזמן לילה דר"ת וכ"כ הרב גט מקושר בביאור לתוספי הרא"ם סוף הלכות כפור אשר אעתיק דבריו לקמן בס"ד. דלפ"י ר"ת צ"ל שאין אנו בקיאים בשיעור כוכבים בינונים שהרי כל העולם מלא כוכבים ועדיין לא עבר חצי שעה משקה"ח ע"כ. וכ"כ הרב בתי כהונה דלכ"ע ההיא דשמואל דג' כוכבים בינונים הוי לילה. אלא דלר"ת אינם יוצאים אלא אחר ד"מ משקיעה ראשונה ע"כ. ומעתה אשובה ואראה על מה הוטבעו אדני סוגיין דעלמא שעושין מלאכה במוצאי שבת קודם זמן לילה דר"ת ולא חיישי לפסק מרן ז"ל. ואל ה' ויאר לנו במ"ש הגמ' הנז' שם דמדברי מרן בש"ע סי' רס"א ס"ב נראה שפוסק כר"ת. וא"כ נ"מ קולא לענין ע"ש. שיכול לעשות מלאכה אחר שקיעת החמה שאין השמש נראית על הארץ. כל זמן שלא הגיע שיעור ביה"ש. שהוא שיעור ג' רבעי מיל. ולענין מוצאי שבת חומרא שחייב העושה מלאכה אף שאין כאן שמש כלל. כל זמן שלא עבר ג' מילין ורביע שהוא ודאי יום. ולצאת ידי ספק ביה"ש נמצא צריך להמתין שעה ורביע אחר שקה"ח. ודבר זה לא נהגו העולם. ונראה שמנהג העולם נתייסד עפ"י סברת הגאונים ז"ל שאמרו שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש. שהוא ג' רבעי מיל והוא ספק יום ספק לילה. ולפי"ז התוספת צריך להוסיף מחול על הקודש קודם שקה"ח בכניסה. וכן נוהגין לקבל שבת מבעוד יום והשמש על הארץ ובמו"ש כל ששוהין שיעור מיל אחר שקה"ח יוצאין ידי ספק ביה"ש ותוספת מחול עה"ק. שהרי שיעור ביה"ש הוא ג' רבעי מיל ורביע אחד לתוספת. וסברא זו יראה המעיין שהיא קרובה לדעת יותר. ויהא שוה עם שיעור הכוכבים שאמרו רז"ל. דאלו לפיר"ת צ"ל שאין אנו בקיאין בשיעור כוכבים בינונים וכו'. ועל כיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו הגאונים ז"ל. ומ"מ מי שירצה להחמיר על עצמו כפיר"ת תבא עליו ברכה. אכן אין למחות ביד המקילין בזה כסברת הגאונים ז"ל. שאחריה נהגו כל ישראל בקולא זאת נגד ר"ת. ודוקא לענין חומרא טוב להחמיר כסברת ר"ת. אכן לענין הקולא דנפיק מינה. נלע"ד ודאי שאין להקל הפך המנהג. וכמ"ש מהר"ם אלשקאר בסי' צ"ו לענין נולד בע"ש או במו"ש אחר שקה"ח דנימול ביום א' ולא חשבינן ליה יום כר"ת ויהיה נימול הנולד במו"ש בשבת כסברת ר"ת עכ"ל: והמחב'ר ז"ל בסי' רס"א הביא דברי הגמ' הנז' בקיצור ובקונטרס אחרון שם וז"ל לפנים כתבתי שמורי הרב ג"מ זלה"ה כתב שמנהג העולם כסברת הגאונים וכו'. ועתה ראיתי למורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' שכתב. גם כן דסוגיא דעלמא דלא כר"ת. ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל כסברת החולקים. אף כי לפי הספרים הנמצאים רוב הראשונים כר"ת סבירא להו. הואיל ובמספר הדורות דעלמא סוגיין דלא כוותיה. אית לן למימר דמאז ומקדם סברו רוב הרא' דלא כר"ת. אלא שלא זכינו לדבריהם. וכתב עוד שאחר הכאת י"ב שעות מהיום בתקופת ניסן ותשרי מוחש שהוא אחר השקיעה. ורביע משעה א' העתידה הוא ביה"ש. ואחריו לילה עיש"ב ע"כ. וכתב עליו המחב'ר ז"ל הגם שיש להשיב על דבריו קצת במ"ש דגמרו רוב הראשונים וכו'. דהכא דמרן ז"ל כל יקר ראתה עינו רוב דברי הראשונים וחזינן דפסק כר"ת שמע מינה דבימיו לא פשט המנהג הזה בכל העולם אמנם קושטא הוי דמנהג העולם כך. וכמ"ש הרב המוסמך מוהר"ח אבולעאפיא הזקן שהיה תלמיד מהרימ"ט וקרוב לזמן מרן. ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת. ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה. לא רצה לומר סוגייא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. ודו"ק עכ"ל. ובברכ"י שם כתב משם הגו"ר בתשו' כת"י שהעולם נהגו בכל גלילות ישראל כסברת הגאונים, ובמו"ש בכדי שהות שנים ג' מילין מדליקין ומהרלב"ח פ"ב דקדוש החדש ייחס דיעה זו דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ודברי הנגיד רבינו אברהם בן הרמב"ם כסברא זו. וכמ"ש מהר"ם אלשקאר בתשו' סי' צ"ו משמע דקיי"ל כסברת הגאונים, ואפי' תימא שהמחלוקת שקול אין בידינו לבטל המנהג ע"כ:

והגם דאכתי יש לפקפק ולומר. מאחר דהכל מודים ואומרים דמרן פסק כר"ת. א"כ אנן בדידן דאשיפולי גלימיה דמרן נקטינן. אין לנו לזוז מאחרי פסקו ואחרי דבריו. אך אמנם ניחא לי במה שראיתי להרב ארץ החיים שם למהר"ח סתהון ז"ל שכתב משם הרב נחפה בכסף זולת מ"ש בספרו גט מקושר כנזכר עוד לו שם בביאורו לתוספי הרא"ם דף קנ"ד ע"ג כתב דגם בעיה"ק ירושלם תובב"א אתריה דמרן ב"י ז"ל לא נהגו כוותיה בהך דפסק כר"ת, וכתב דבודאי שהוא מנהג קדום להתפשטות קבלת הוראות מרן ז"ל ולא קבלנו עלינו הוראתו בפרט זה עיי"ש ע"כ:

ונלע"ד טעם שלא קבלו הוראת מרן ז"ל בפרט זה. היינו משום דאמרינן משם הפוסקים דמרן משער בכוכבים היותר קטנים הנראים זמן הרבה אחר השקיעה בזמן דהוי לילה לדעת ר"ת. והויא הוראה שאין יכולין רוב הצבור לעמוד בה. לפי שאין אנו בקיאין בשיעור כוכבים בינונים או קטנים כמ"ש הג"מ ויבואו לשער לפי ראות עיניהם בכוכבים הנראים קודם לזמן ההוא. באשר ישר יחזו כי כל העולם מלא כוכבים לפי המקום ולפי הזמן. ויתחייבו בעשיית מלאכה במו"ש בחושבם לפי ראות עיניהם שהוא לילה גמור ולפי פסק מרן ז"ל עדיין היא שבת. והויא חומרא דאתיא לידי קולא. לכן על צד היותר טוב. תפסו עיקר כסברת הגאונים שהיא דרך היותר בטוחה בלתי שום מכשול ח"ו. שהיא קרובה לדעת. וכולי עלמא יכולין לעמוד בה בקולא ובחומרא. וכיוצא בזה כתב הרב חכמה ומוסר למהר"א ענתיבי ז"ל בה"פ אות צ"ג דאם אבותיו לא נהגו כסברת מ"ד חוזר ונעור. טוב יותר שלא לשנות מנהג של אבותיו. דע"י זה ניצול ממכשולות רבים. וע"ז אמר התנא אל תהי חסיד הרבה ע"כ. והכא נמי מאחר שהיה מנהג אבותיהם בידיהם כסברת הגאונים. לא קבלו עליהם הוראת מרן כר"ת להחמיר על עצמם, כי בזה ינצלו ממכשולות רבים. כמדובר. ונכון הוא:

ובפרט שהצד השוה שבשניהם כמו שבסברת ר"ת יש קולא בע"ש וחומרא במו"ש כמ"ש הג"מ כמו כן בסברת הגאונים יש קולא וחומרא. חומרא בע"ש שמקבלין שבת מבעו"י. וקולא ששוהין שיעור מיל ומדליקין. ואין הכרע לצד חומרא בשיטת ר"ת יותר משיטת הגאונים. אשר לפי"ז צריך עיון קצת במ"ש רבינו חיד"א ז"ל בקונטרס אחרון שבמחב"ר הנז'. ואולי דגם מרן ידע וכו' ולרוב קדושתו פסק כר"ת ע"כ דמשמע מדב"ק דבשיטת ר"ת משכחת לה לחומרא אי לזאת. מרן ז"ל לרוב קדושתו פסק כוותה ובאמת אין כאן צד חומרא. ומא לי אפוקי יומא מעיולי יומא (עיין לקמן מה שאכתוב בזה) ומ"ש הג"מ ומי שירצה להחמיר כפיר"ת תבא ע"ב היינו לומר דבעיולי יומא יעשה כשיטת הגאונים ויקבל שבת מבעו"י ובאפוקי יומא יעשה כר"ת ולא ידליק עד אחר שיעור מהלך ד' מילין שהוא שעה וחומש וכמו שסיים שם דדוקא לענין חומרא טוב להחמיר כסברת ר"ת אבל לא לענין קולא היפך המנהג וכו'. ואולי יש לומר דלזה נתכוון רבינו חיד"א ז"ל בדעת מרן ז"ל דלרוב קדושתו פסק כר"ת כלומר בין להאי גיסא ובין להאי גיסא אזיל לחומרא דבע"ש רצה לעשות כולו קודש. הרי כאן כשיטת הגאונים. דמתחילת השקיעה הוי קודש: ובמו"ש כשיטת ר"ת. ונמצא דנקיט חומרי דכולהו. וליכא הכא משום מאי דאמרינן בערובין דמאן דעביד כחומרי ב"ש וכחומרי ב"ה היכא דסתרי אהדדי כההיא דשדרה וגילילת וכו'. עליו נאמר הכסיל וכו'. דשאני הכא משום חומר שבת כההיא דפרק כל כתבי דקי"ח אמ"ר יוסי יהי חלקי ממכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי. ומצינו שהיה רבי יוסי בציפורי. כדאיתא בפרק במה מדליקין דף ל"ג ר"י יגלה לציפורי ובסנהדרין דף ל"ב אחר רבי יוסי לציפורי. וכן פירש רבינו נסים גאון ז"ל גבי כשהלך רבי יוסי לציפורי דפ' כירה דל"ז ע"א וכיון שהיה דר בציפורי. אין עליו חיוב בהכנסת שבת אלא כפי מקומו. ואפילו הכי היה מקבל שבת כשיעור טבריא משום סייג חומר שבת ותוספת מחול על עה"ק וכ"כ הר"ן גבי הלכה כרבי יהודה לענין שבת. כלומר ערב שבת וכו'. וכרבי יוסי לענין מוצאי שבת וכו' וכפ"י רבינו הטור בסי' רס"ז וסי' רצ"ג להקדים ולאחר והביא ראיה מרבי יוסי עיי"ש:

ככל הדברים האלה דברו בקודשם הרב ויאמר יצחק בסוף ח"ב. וכן נמי הרב בקש שלמה זלה"ה סי' כ"ח שהביאו מ"ש הברכ"י ז"ל הנז'. משם הפוסקים הנז'. וגמרו אומר דסוגייא דעלמא כשיטת הגאונים ז"ל ולא קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל בפרט זה. וכן דעת הרב ליצחק רי'ח ז"ל שהביא בליקו"ד לאו"ח אות פ"א ס"ק ז' מ"ש הרב דברי יוסף שווארץ ז"ל דזמן שאיבת מים למצה. הוא בערך עשרה דקים קודם קריאת "למג'רב" שאז רגע שנכנס השמש תחת "תואפק" והוא תחלת בין השמשות עכ"ל. ועיין עוד לקמן אות שי"ן ס"ק יו"ד. הראת לדעת דשלשה המה מטיבי סעד אלו עמודי הוראה דכל בית ישראל נשען עליהם בערי המערב העי"א. ולעולם גרירי בתר פסקי מרן ז"ל מ"מ קיימו וקבלו עליהם סוגייא דעלמא כשיטת הגאונים ז"ל. ומ"ש הרב תועפות ראם ז"ל סי' מ"ט בענין זה לא יכולתי לכוין את שמועתו וכו' במחיל'ת הדרת גאון תורתו. והנה הרב כמוהר"י עייאש ז"ל בשו"ת בית יהודה ח"א באו"ח סי' כ"ח דעתו כפסק מרן הש"ע בסי' רס"א דזמן תוספת מחול עה"ק לא שייך אלא בשקיעה א' שהוא שיעור ג' מילין ורביע וכו'. וכן כתב עוד במטה יהודה ריש סי' רצ"ג דזמן ביה"ש הוא ג' רבעי מיל שהם אלף ות"ק אמה קודם הלילה שהוא מתחילת שקיעה שנייה עיי"ש. אך לא זכיתי להלום עפ"י שיטה זו מ"ש עוד במנהגים השייכים למילה וכו' ס"ג וז"ל אמר מורי ז"ל דבעת שקורא הקורא שלהם סמוך לחשיכה שקורין לו בערבי "למג'רב". הוא חצי בין השמשות. ונ"מ דאם נולד תינוק ערב שבת קודם "למג'רב". או אחריו. סמוך כחצי שעה מלפניו ומלאחריו דאסור למולו עד יום ראשון. והכלל מעת שקיעת החמה עד צאת הכוכבים ג' בינונים. הוא ספק שנכנס בסוג ביה"ש עכ"ל: שהרי דעתו ז"ל דעת עליון בין השמשות הוא בתחילת שקיעה שנייה אחר עבור שלשה מילין ורביע משקיעה ראשונה וקול הקורא "למג'רב" אימת הוי. בתחילת שקיעה ראשונה אחר עבור יו"ד דקים כמ"ש הרב דברי יוסף. וא"כ היכי משכחת לה שיהיה "למג'רב" חצי בין השמשות: והלא מרחק רב ביניהם. והגם אם נדחוק עצמנו ולומר שמשונה קריאה זו "למג'רב" שהיתה בימי הרב ז"ל שהיה קורא אחר עבור שקיעה שנייה בזמן בין השמשות. מ"מ למה לו להכנס לבית הספק כל חצי שעה אחר "למג'רב" בסוג ביה"ש. הגם שאינו מדינא אלא מצד חומרא. אין מקום לחומרא זו. שהרי כל עצמו ז"ל כייל לן בסוף דבריו שהספק הוא עד שיראו ג' כוכבים בינונים ותו לא. ומצינו דזמן צאת ג' כוכבים בינונים. הוא אחר שעה וחומש משקיעה ראשונה לדעת ר"ת שהם ארבעה מילין שיש מתחלת השקיעה עד צה"כ. ועיין במט"י סי' רצ"ג שכתב על מ"ש ה' חמ"י ז"ל ששוהין מלהבדיל במו"ש עד אחר שעה ומחצה מתחלת השקיעה כדי להוסיף מחול עה"ק. וכתב עליו הרב ז"ל דשעה ומחצה הוא שיעור ה' מילין לפי חשבון עשרה פרסאות ליום וכו'. ואין צריכין להמתין רק ד' מילין ורביע שיש שם שיעור שיראו ג' כוכבים קטנים ויש בזה זמן ביה"ש דרבי יוסי. ותוספת מחעה"ק מרווח. עיי"ש. וכ"ש ג' כוכבים בינוניים שהם נראים קודם לזמן הזה. וא"כ חצי שעה אחר קריאת "למג'רב" הוא יותר משעה ומחצה מתחלת השקיעה. דוק ותשכח. ומה מקום לחומרא זו:

וחזו'ן הרביתי להרב הגדול כמוהר"ש אבן דאנאן ז"ל בשו"ת בקש שלמה הנז' שהביא דברי הבי'ת יהודה הנז'. ותמה עליהם דאיך קא חשיב לכל זמן זה ביה"ש וכו'. ותירץ דנראה דדעת הרב ז"ל דודאי מדינא דש"ס וגם להפוס' ר"ת והגאונים ז"ל דביה"ש הוא ג' רבעי מיל מר כדאית ליה ומר כדא"ל ולהיות דמספקא לן כמאן הילכתא. אי כר"ת. או כהגאונים. להכי הטיס בסוג ביה"ש כל זמן זה דאיתיה בפלוגתא. ומ"ש חצי שעה מלפניו וכו' לא נחית הרב לדקדק בשיעורא. כי צריך לומר חצי שעה וששה מינוטין מלפניו. וכן מלאחריו. עכתד"ק:

ואני בעוניי שמעתי ולא אבין מה שדבר בקודשו דמשום דמספק"ל מילתא כמאן הילכתא פסק. כן דהרי מפורש יוצא בדברי הרב בבית יהודא ח"א באו"ח סי' כ"א ובמט"י סי' רצ"ג שדעתו כר"ת בהדייא כמש"ל. וא"כ מה מקום לספיקא זו. וכמו שכתב הוא ז"ל שם דאמאי מספקא ליה וכו' עיי"ש. ועוד שהרי כתב הרב בבית יהודה ח"ב סי' נ"ז ז"ל ודע דמה שמקובל בידינו דזמן "למג'רב" הוא חצי זמן בין השמשות. וחצי שעה קודם לו וחצי שעה אחריו הוא שיעור בין השמשות. נראה דהוא שלא בדקדוק, דבסי' רס"א מבואר דשלשה רבעי מיל הוא שיעור ביה"ש ואינו מגיע לשיעור רביעית שעה וכו'. ולא נהגו הראשונים שיעור זה המוזכר "באלמג'רב" אלא לחומרא לענין מילה שאינו נימול אלא בתשיעי ואינו נימול בשבת. אבל לשאר מילי אוקמה אדינא וכדכתיבנא בס"ד עכ"ל. הרי דקאמר מא "דאלמג'רב'" הוא חצי זמן ביה"ש לעולם בין שיהיה שיעורם רב כמו לענין מילה שהוא שיעור שעה. בין שיהיה שיעורם מועט כמו לשאר מילי דחשבינן להו לביה"ש שיעור ג' רבעי מיל, וזמן ביה"ש דקאמר הרב הוא בתחלת שקיעה שנייה. ועל כרחין על אותו זמן קאמר "דהאלמג'רב" הוא חצי ביה"ש. וא"כ אפילו לענין מילה דחשבינן חצי שעה מלפני "למג'רב" וחצי שעה מלאחריו ביה"ש. אותו חצי שעה המוקדם אינו נכנס בסוג שיטת הגאונים. ונמצא לפי שיטתו ז"ל עד עבור חמשה ושלשים מינוט מתחלת השקיעה אינו בכלל הספק והוא יום גמור ומשם והלאה יש ספק לענין מילה. ונמצאת אומר דאותו זמן שהוא לילה לשיטת הגאונים. הרב בית יהודה חשיב ליה יום גמור בלתי שום ספק. ועוד אפילו יהבינן ליה כל דיליה ז"ל קשיא דידיה אדידיה: דלפי דב"ק קריאת "למג'רב" דאתנח ביה סימנא שהוא חצי ביה"ש יהיה אחר ששה ושלשים מינוט מתחלת השקיעה. והרי כתב לעיל והוכיח במישור דקול הקורא "למג'רב" הוא אחר שמנה מינוט מהשקיעה. ואיך תוך זמן שלא נתייבש דיו מעל הקולמוס סתר דבריו אחר נשיקת עפר רצפת קבר מנוחתו ז"ל:

אשר על פי לחצנו זה הדחק שאי אפשר להלום מנהג זה עפ"י שיטת ר"ת. נראה לפי קוצ"ד לומר דאעפ"י דמעיקרא נטתה דעת הרב ז"ל אחר שיטת ר"ת לבסוף חזר בו כאשר עיני צדיק תחזינה סוגייא דעלמא דלא כר"ת. אמטו להכי עשה סמוכין דרבנן למנהג עפ"י שיטת הגאונים ז"ל. ואף אם לא גילה דעתו בזה בשום מקום בספריו הקדושים. אפשר שכתב כן ולא זכינו לה. ועל כרחין לומר כן שהרי אתנח ביה סימנא "שהאלמג'רב" הוא חצי ביה"ש וזמן זה אינו אלא בתחלת השקיעה. ואתי שפיר לפי שיטת הגאונים. דבין השמשות זמנו משקיעת החמה שאינה נראית עוד על הארץ עד י"ג מינוטין וחצי כמש"ל ומה שנהגו להחמיר לענין מילה בשיעור חצי שעה מלפני "אלמג'רב" וכן מלאחריו משא"כ בשאר מילי כמ"ש בבית יהודה ח"ב כנז'. היינו משום דלאו כו"ע בקיאי בזמן התחלת ביה"ש וסופו. להכי נתנו שיעור מרווח דלא אתו למטעי שיש קרוב יותר מרביע שעה לפני השקיעה שהוא ודאי יום בתחלתו, וכמו שפסק מרן הש"ע בסי' רס"א ס"ג מי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות. וכתב הרו"ח אות ב' והפת ה"ד או"ג דהנכון להדליק שליש שעה קודם שקיעת החמה הבי"ד הכ"ף החיים הנד"מ עיי"ש אות כ"ג. והיינו שיש חצי שעה מלפני "למג'רב" שליש שעה קודם השקיעה ועשרה דקים אחר אחר השקיעה לפני "למגר'ב". דאז ליכא למיטעי להכנס בספק איסור ביה"ש. וכן בחצי שעה מלאחרי "למג'רב": שיעור שיראו ג' כוכבים בינונים שאז הוא ודאי לילה וכמ"ש הש"ע בסי' תקס"ב ס"א כל תענית שלא שקעה עליו חמה דהיינו שלא השלימו עד צה"כ דהיינו שיראו ג' כוכבים בינונים ע"כ. ושיעור זה הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ כמ"ש הכ"פ החיים בסי' רס"א וסי' של"א עיי"ש. וכ"כ הרב בן איש ח'י פרשת ויצא אות א' דמאחרין תפלת ערבית במוצ"ש וכו'. ובעיר "בגדאד" נוהגין להמתין עד שיעבור שליש שעה מקריאת "המוג'רב". ומר אביו זלה"ה היה מחמיר להמתין עד חצי שעה ע"כ. וכן נמי לענין מילה כדי שיצא הספק מלבו. כתב הרב בית יהודה דנהגו לחשוב חצי שעה אחר "למג'רב" לביה"ש למי שנולד אז שאין מלין אותו לשמנה בשבת. עד יום ראשון והנולד אחר זמן זה נימול בשבת שאז ודאי לילה ובזה יצאו מידי ספק איסור שבת. ועפ"יז מדוקדק מאי דנקט בלשונו הטהור והכלל מעת שקיעת החמה וכו' ולא נקט משתשקע וכו' דהוה משמע מסוף השקיעה כמ"ש התוספות בשבת שם. וכ"כ הרה"מ בשם ר"ת והרמב"ן ז"ל דמשתשקע משמע מסוף השקיעה ששקעה כבר. ומשקיעת החמה הוא תחלת השקיעה. ומדנקט מעת שקיעת החמה משמע מתחלת השקיעה דאתי שפיר כשיטת הגאונים ז"ל. וכן נמי מדוקדק דנקט מעת וכו' ולא משקיעת וכו'. דר"ל מעת שרוצה החמה לשקוע ועדיין לא שקעה. דמשקיעת משמע מתחלת השקיעה כמש"ל. וכוונתו ז"ל לומר מעת שרוצה החמה לשקוע הוא בסוג בין השמשות לענין מילה עד שיראו ג' כוכבים בינונים:

ואתי שפיר מ"ש בפרטי דינים לחמץ ס"ז דזמן שאיבת המים ללישה הוא מעת שקיעה"ח עד יציאת ג' כוכבים בינונים שכל זמן זה נקרא ביה"ש וכו'. דהכא נמי נקט מעת שקיעת וכו' שצריך להקדים מעט מבעוד יום. כמ"ש מרן הש"ע בסי' תנ"ה ושואבין אותם מבעו"י וכו' עיי"ש ובמפרשי הש"ע וכו':

אך צריך עיון קצת במ"ש הרב אשר לדוד דף ה' וז"ל הנה אעפ"י שכתב מורנו בספר בית יהודה דזמן שאיבת מים וכו' הנה בספר מחזיק ברכה בסי' תנ"ה כתב וז"ל ונראה דלמה שנתפשט המנהג בענין ביה"ש כסברת הגאונים צריך להקדים לשאוב ע"כ והרי הוכחנו בעניותין דגם הרב בית יהודה חזר בו וקיים המנהג כסברת הגאונים. ומה חידש בטובו המחב'ר ז"ל. ונראה דהחילוק הוא דלפי דעת הבי'ת יהודה ז"ל יש זמן לשאוב עד יציאת ג' כוכבים בינונים. ששיעור זמן זה הוא חצי שעה אחר קריאת "למג'רב. שעד אותו זמן יש לו דין ביה"ש. והמחב'ר ז"ל כתב עליו דלפי שיטת הגאונים המשך זמן ביה"ש דוקא עד תלתא רבעי מיל אחר השקיעה. שאז הוא ודאי לילה ולכן צריך להקדים. אבל מודה הרב דביה"ש הוא בתחלת השקיעה כסברת הגאונים כמש"ל.

וכענין זה כתב הרב ארה"ח ז"ל שם דהפר"ח ז"ל הגם שבקונטריס בי שמשא הנדפס בסוף ספר שמן למאור. קאים בשיטת ר"ת. אך ממ"ש עוד בסי' תער"ב נראה דהדר ביה ע"כ והוא מ"ש שם על מ"ש הש"ע אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה, פי' דהיינו צאת הכוכבים. וזהו לפי' ר"ת דשקיעת החמה קודמת למשתשקע. ואינו עיקר. אלא היינו תחלת שקיעת החמה וכו' ע"כ עיי"ש והיינו מאחר שראה סוייגא דעלמא דלא כר"ת חזר ויישב המנהג עפ"י שיטת הגאונים. גם כל דבר מצוה שנוהג בליליה כחנוכה וזולתה יישבו עפ"י שיטה זו כמ"ש כאן בסימן תער"ב:

וכן נמי כתב רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ב שהרבה להשיב בענין זה. ויישב קושיית תוס' דמ"ש בפסחים צה"כ. היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראין עד שיהא לילה ממש וטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים. וצה"כ שאמרו בשבת שהוא לילה בכל מקום הוא בשלשה כוכבים בינונים לבד. והם נראין בהכסיף העליון והשוה לתחתון, ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים, לכך נתנו שיעור בהכסיף וכו'. ולפי האמור א"צ לשתי השקיעות. דכל השקיעות חדא היא. והשיעור לפי"ז מן השקיעה עד הלילה אינה אלא ג' רבעי מיל. ואף שבמדינתנו יותר היא היינו לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן. דהזמן של הד' מילין ושל ג' רבעי מיל. הכל על אופק שלהם בא"י ובבל. אבל כאן מאורכת יותר. וכן הזמן הוא על הימים השוים כיום תקופת ניסן ותשרי. שבהן הם משתער וכו'. ולפי מ"ש מתחיל ביה"ש תכף בשקיעת החמה. וזהו ביה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים. וכן אין להתפלל מנחה אז. וז"ש בברכות דף כ"ט, לייטי במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה. ואלו לדברי ר"ת עוד היום גדול. וכן אז מתחיל שבת, וז"ש בשבת די"ז ב"ה מתירין עם השמש. ותוספת שבת לית להו כמ"ש תוספות בפ"ק דר"ה דף ט' ע"א ד"ה וכו' ע"כ תוד"ק. וכ"כ עוד באורך בשנות אליהו פירוש עה"מ בריש מסכת ברכות עיי"ש ותמצא נחת. אך הגאון חת"ס ז"ל בחא"ח סי' פ' (אף שהיה מקום כבודו במדינות אשכנז שאינם שוין באופק לא"י כמ"ש הגאון רעק"א ז"ל) דעתו כשיטת ר"ת שכתב שם והנה אנחנו כולנו במדינות אלו עושים מלאכה עש"ק עד קרוב לשעה או ג' רבעי שעה קודם צה"כ. נמצא אנו תופסים בהחלט כשיטת ר"ת ע"כ עיי"ש. והגם דמוכח שפיר מתשובתו זאת שעיני קדשו לא שלטו בתשובת הגאונים שהביא מהר"מ אלשקאר ז"ל. דאיכא למימר שאלו ראה אותה היה נמשך אחרי שיטתם. והוא לא ראה רק מ"ש המרדכי בפרק במה מדליקין משם הרא"ם ז"ל והרוקח בסי' נ"א דסברי מרנן דהתחלת השקיעה הוה לילה גמורה מדאוריתא. וג' רבעי מיל קודם לזה הוא בין השמשות ואלו לשיטת הגאונים מתחלת השקיעה מתחיל ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל. ואחריו לילה גמור שהכוכבים ג' בינונים נראים: והיא קרובה לדעת כמ"ש הרב גט מקושר. והיה נמשך אחריהם. מ"מ להיות שהגאון חת"ס ז"ל היה דר במדינות הצפוניות שעד עבור ב' וג' שעות מהשקיעה ועוד הרקיע מזהיר בהיר הוא בשחקים ואין הכוכבים נראים מהר. לזאת תפסו בהחלט כשיט' ר"ת. וכמ"ש הרב דברי יוסף ז"ל שהבאנו דבריו לעיל לפי דעת ר"ת:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה