שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן
יורה דעה · סימן ל
למעלת חכם בחכמתו. אשרי יולדתו. יושב בשבת תחכמוני שלומ"י אמונ"י כקש"ת כה"ר יצחק אלמאליח נר"ו יאיר ברוב עז ושלום. בעי"ת "תלמסאן" יע"א.
חכם מפואר בישראל יתפאר.
מכתבו הבהיר הגיעני לנכון במועדו. ובתוכו רצוף פסק דין אשר שרטט וכתב רו"מ. בענין בת ישראל שנשאת לערל. וילדה לו בן בכור ונימול כדת, ועלה ונסתפ"ק בדין הפדיון כדת מה לעשות. וברוח מבינתו העלה להלכה דדעת מר"ן ומור"ם ז"ל שאין לפדותו עד שיגדיל ויפדה את עצמו. וכן דעת מהרי"ל ז"ל. ונמשכו אחריהם האחרונים ז"ל הט"ז ושאר פוסקים שהביא הפ"ת סי' ש"ה סקי"א. זולת הש"ך שפסק שיכולים הב"ד לפדותו בקטנותו. ובכן עלה על דעת קודשו לומר כיון דרבים חשו לדעת הט"ז והמציאו תקנות מר כדאיתיה ומר כדאיתיה. לכך אין לזוז מדברי הגאון מליסא ז"ל שהביא הפ"ת שם דהב"ד יזכו לו מעות לקטן ע"מ לפדותו בהן. על תנאי שאם יפדה עצמו בגדלותו. יהיו המעות מתנה לכהן מעכשיו ואם לא יפדה עצמו בגדלותו. הרי הוא פדוי בהן מעכשיו. ויתלו לו טס של כסף כמ"ש מורם ז"ל. אלו תוד"ק. ודעת שפתיו ברור מללו. תשואות חן חן לו. יישר חיליה לאורייתא. לעילא מן כל ברכתא. לטב לחיים ולשלם אמן:
אך אמנם דע ידידי כי הרבה דיו נשתפך מקולמוסי הפוסקים האחרונים ז"ל על ענין זה. ועיני"ק לא שלטו בספריהם. רק ואך ל"ו אח"ז דרך סלולה מה שפסקו הרבנים שהביא הפ"ת. ואף גם זאת לא כל דבריהם רק המורם מהם לפי המסקנא. וכן לא יאתה לפסוק הדין על דרך זו עד אשר ישקיף וירא במקורן ושרשן של דברים מאין מוצאם בהשתלשלות הפוסקים עד הסכמת האחרונים. ובכן חובתי היא ואעשנה בס"ד להציע לפני"ק מקור הדין ואת אשר נגזר עליו להלכה ולמעשה. כאשר חנני ה':
תחלת כל מאי דפשיטא ליה לרו"מ. דהבן הזה חייב בפדיון. ממאי דכתב הש"ע יו"ד סי' ש"ה סי"ח בדין הכהנת שנתעברה מנכרי וכו' כן הדברים בהדיא בטור וז"ל וכן בת ישראל מעוברת מנכרי חייב הבן לפדות את עצמו ע"כ. ומרן בש"ע לא חש לכפול דין זה. כיון דשמעינן ליה מדין כהנת שנתעברה מנכרי וכו' ופשוט הוא. אך באמת מה שיש להסתפק בזה הוא מ"ש רבינו הטור חייב הבן לפדות את עצמו. אם הכוונה דוקא עד שיגדל ויפדה את עצמו אבל בקטנותו אינו כלל כלל לא. או דילמא דאין החיוב מוטל על שום אחד ולא על ב"ד לפדותו כמו גבי מילה. אך אם נתטפלו בו ופדאוהו שפיר דמי והנה מור"ם ז"ל בהגה סוס"י כתב משם תשובת הריב"ש ז"ל דאין האב יכול לפדות ע"י שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב ע"כ, דנראה מדברי מור"ם ז"ל דבן זה שאינו מתייחס אחר אביו. אין ב"ד ולא שום אדם יכול לפדותו. עד שיגדיל ויפדה את עצמו. האמנם העומד על תשובת הריב"ש ז"ל בספרו. יראה שלא פסק כן הריב"ש אלא השואל הוא שנסתפק למה מברכין בנוסח זה על פדיון הבן דעל ידי שליח וע"י ב"ד לית לן. וכל האחרונים תפסו על מור"ם בזה. דהא מצינו בכל התורת כולה שלוחו של אדם כמותו. חוץ לדבר עבירה. ובריש פ' מצות חליצה כתבו התו"ס המקומות דאימעוט השליחות מקרא בהדייא. ולא זכרו ולא פקדו שום מיעוט גבי פדיון הבן. והר"ן שהוא רבו של הריב"ש כתב בהדייא בפ"ק דפסחים בסוגייא דברכות בעל או בלמ"ד וז"ל ויש מצוה אחרת שאעפ"י שמוטלת עליו. אפשר להיפטר ממנה ע"י אחר כביעור חמץ ומילה ופדיון הבן ודומיהן ומצות הללו כשהן נעשות ע"י אחר. הכל מודים שאותו אחר מברך עליהם בעל וכו' ע"כ. עיין להמע"מ בדברי חמודות פ"ח דבכורות סעיף י"ז. ובט"ז ובש"ך שעפי"ז פסקו כולם כאחד ז"ל דיכול לפדות את בנו ע"י שליח עיין בדב"ק איש על מקומו:
אך בזאת יצאו לחלק המע"מ והט"ז במקום שאין לו אב כגון אם מת קודם שפדאו שאין רשות לב"ד ולא לשום אדם לפדותו בקטנותו עד שיגדיל ויפדה את עצמו והרב צדה לדרך על רש"י פ' בא אל פרעה הובאו דבריו בספרי האחרונים ז"ל פסק הלכה למעשה בבכור שמת אביו קודם ל' יום. דיש כח ביד אבי אביו או ביד ב"ד לעדותו. וכן פסק מהר"ל מפראג ז"ל. וכן הש"ך בנה"כ הרבה להשיב על הט"ז. ופסק בש"ך דטוב יותר לפדותו כשהוא קטן ע"י הב"ד וא"כ לטס של כסף שכתב מור"ם בסט"ו עיי"ש:
ועם היות כי מך ערכי עלי ואין ידיעתי מכרעת לצד אחד על כן אמרתי בדרך זו אלך. אעמוד על דברי קודשם ואחקור בהם לפי קט שכלי על איזה יסוד ירו אבן פנתם. ולצד עילאה המוסכם אליבה דהילכתא כפי דעת פסק מרן הקדוש אחריו יאיר נתיב ושליחותיה עבדינן והנה המע"מ ז"ל שם כתב דבבן שמת אביו תוך ל'. נ"ל לחלק דהכא בפדיון הבן מצינו דלא נפדה עד ל' יום. ואם פדאו תוך ל' יום אינו פדוי א"כ יש לדמות באין לו אב. דכל תוך השנים עד שיגדל. דהוי דינו כתוך ל' לאב. דהא לאו טעמא דאינו פדוי תוך ל' משום שהוא עדיין אינו ודאי בן קיימא. אלא גזירת הכתוב הוא מבן חדש. וא"כ כל עוד שהוא קטן, אינו בר חיובא דליהוי כתוך ל' ואינו פדוי. וכן לפי"ז גם כן אם נפדה בקטנותו ע"י אחר או ע"י ב"ד. ונתאכלו המעות קודם שיגדיל. באנו למחלוקת רב ושמואל כדאיתא שם דף רע"ט דרב אמר בנו פדוי. ושמואל אמר אין בנו פדוי. וכבר כתבתי שיש להחמיר וצריך פדיון אחר. לכן אין לשום ב"ד וכ"ש גבר בעלמא שיפדה קטן שאין לו אב, ומהרי"ל ה' פדיון כתב מעשה שנהרג האב קודם שיפדה את בנו. וצוה מוהר"ר נתן ע"ה לתלות עליו טס של כסף. ולכתוב עליו בן כהן. לכשיתגדל ידע שיפדה את עצמו. ומהאי עובדא מוכח שאין לפדות ע"י ב"ד. מדלא נזקק החכם להטפל בזה עיי"ש ע"כ:
ובהורמנותיה דמר לא אחשוך פי. כי באמת תקפה עלי משנתו ז"ל. דמה דמות יערוך לקטן שלא פדאו אביו, עם פחות מבן ל'. דאפי' תימא שהוא גזה"כ כמ"ש הרב עצמו ז"ל אין לך בו אלא חידושו. והבו דלא להוסיף עליו. וראיתי להגאון חת"ס ז"ל בי"וד סי' רצ"ה טען בעד המע"מ דטעמו דתרי מצות עשה נינהו כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף כ"ט תפדה קאי אאב. וזמנו מיום ל' ואילך. ותיפדה קאי אהבן וזמנו לכשיגדיל, ואין זה בא להשלים את חסרונו של פדיון האב. אלא מ"ע באפי נפשיה הוא. וכשם שאם פדאו האב קודם זמנו אינו פדוי. הכא נמי אם נפדה הבן קודם זמן גדלותו. אינו פדוי ע"כ. האמנם דבק"ו ז"ל אינם מוכרחים ממ"ש הר"ן ז"ל שם אהאי סוגייא דתפדה תפדה וז"ל תפדה תפדה. לאו מקרא ומסורת דריש, דהא אמרינן בסנהדרין דף ד' דכל היכי דכי הדדי נינהו מימרא עיקר. דמקרא גופיה מסורת הוא. אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה את עצמך או תפדה אחרים עכ"ל דמזה נראה דלאו תרי מצות עשה הם. אלא חדא מ"ע נינהו, וכאשר כתב הגאון בעצמו ז"ל שם. ואף דלמסקנא בסנהדרין שם נסתר ראיית הר"ן ז"ל כבר יישב הברכ"י ז"ל ביו"ד שם אות כ"ד. דדעת הר"ן כרבנן דפליגי אר"י בן תימא בריש חגיגה עיי"ש באופן דדברי הר"ן חזקים כראי מוצק. דחדא מ"ע נינהו ולא שתים. ומעתה אזדא לה דימוי המע"מ הנז' ואפשר דלזה כתב עליו הש"ך ז"ל שאין דבריו מוכרחים עיין שם:
ועוד מ"ש המע"מ לחזק דמיונו כאריה. דלאו טעמא דאינו פדוי תוך ל'. משום שהוא עדיין אינו ודאי בן קיימא וכו'. בזה באנו למחלוקת רש"י והתוספות בפרק יש בכור דף מ"ט במשנת מת הבן בתוך ל'. אף עפ"י שנתן לכהן יחזיר וכו' פירש"י יחזיר. דנפל הוא וכן פירש לעיל גבי משנת שתי נשים שלא בכרו וכו' הואיל ומת בתוך ל'. איגלאי מילתא דנפל הוא ושלא כדין שקל ע"כ, והתוס' כתבו על פירש"י וז"ל ובחנם פירש כן. דאפילו קיי"ל ביה שכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא ע"כ. הרי לדעת רש"י ז"ל טעמא דקרא דאמר רחמנא ופדויו מב"ח תפדה. משום דכל תוך ל' יום אינו עדיין בר קיימא. ולדעת התוס' העיקר הוא משום גזירת הכתוב ומצינו סמך לדעת רש"י מש"ס דר"א דמילה דף קל"ה. רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מב"ח תפדה ופירש"י ופדויו. בבכור אדם כתיב. מבן חדש. מדתלי רחמנא בהכי. ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן ע"כ וכן פירש הר"ן ז"ל. ובגמרא פסקו הלכתא כרשב"ג כדאיתא התם. וכ"פ בש"ע אה"ע סי' קנ"ו עיי"ש, הרי דנקטינן עיקר כפירש"י דטעמא דקרא דעד בן ל' יום. לאו בר קיימא הוא. ולאו משום גזירת הכתוב כמ"ש התוספות:
רבב"ק דף י"א גבי בכור שנטרף וכו'. פירש"י בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום א"צ לפדותו. ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר. דהא כתיב מבן חדש תפדה. אבל השתא איצטריך לאשמועינן. דלא אמרינן אי לא איקטול. הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה ע"כ. וכתבו עליו התוס' משמע קצת דאם קיים לן בגוויה דכלו לו חדשיו וחי הוא חייב לפדותו. וקש"ה דבפרק יש בכור שם אמרינן גבי פודה את בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי. ואמאי והא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא. א"ו גזה"כ דאפילו קיי"ל שכלו לו חדשיו צריך ל' יום ע"כ. דנראה מדברי התו"ס הללו דפלוגתא דרב ושמואל. תלייא בפלוגתא דרש"י ותו"ס. דרב סבר כשיטת רש"י דכיון דחי עד לאחר ל' יום איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ואף אם נתאכלו המעות בנו פדוי שהרי כדין שקל בתוך ל' יום ושמואל סבר כשיטת תו"ס דמשום גזירת הכתוב הוא עד חדש ימים. ולא משום שאינו עדיין בן קיימא ודאי. ואם נתאכלו המעות תוך ל' יום אין בנו פדוי. דשלא כדין שקל ומה שהקשו התו"ס מדשמואל. אזלי בתר גירסת הש"ס דגריס ואע"ג דכל היכא דפליגי רב ושמואל וכו', הכא הלכתא כוותיה כשמואל מיהו הר"מ במז"ל בפי"א מה' בכורים הח"י פסק כרב וכ"פ הרא"ש ז"ל וכתב מרן ז"ל בכ"מ ובבד"ה סי' ש"ה שאין ספק שלא היה בנוסחת. הגמ' שלהם פסק הלכה בהדייא כשמואל כמו שהוא בנוסחת שלפנינו ע"כ, וכ"פ בש"ע כרב עיי"ש וכ"כ הגאון המפורסם רבינו יו"ט אלגאזי ז"ל שייחס פלוגתא דרב ושמואל לפלוגתת רש"י ותוס' עיין בביאורו על הרמב"ן ז"ל למס' בכורות בסוגיית הפודה את בנו בתוך ל'יום וכו' סעיף ע"ו בד"ה עוד יש ליישב וכו' והנמשך עיי"ש היטב ותמצא נחת בדברי ק"ו דברים ניאותים למי שאמרם:
נמצאת אומר. מעתה עפ"י הדברים האלה שהמע"מ שיצא לחלק בדין מי שאין לו אב וכו' יסודתו בהרר"י קודש עפ"י פירוש התו"ס דגזרת הכתוב הוא מבן חדש דוקא. דהיינו נמי טעמא דשמואל דפסקו כוותיה כמש"ל. אבל אנן בדידן דנקטינן כפירש"י דטעמא דקרא דעד ל' יום לא יצא מכלל נפל והיינו נמי טעמא דרב. דפסקו הרמב"ם והרא"ש ומרן הש"ע ז"ל כוותיה מעתה אין מקום לחלק במי שאין לו אב כלל אלא כל ששהה ל' יום יצא מכלל נפל וראוי לפדיון וכ"כ החת"ס בשו"ת מ"ש הש"ך על המע"מ שאין דבריו מוכרחים דר"ל. כיון דמבן חדש תפדה כתיב וקרינן תיפדה. אין לנו לומר ולחלק בין הזמנים. אלא בוודאי ביום ל' ומעלה זמנו הוא. אלא ידא הוא דכאיב ליה. ואין יכול לפדות את עצמו משום דלית ליה יד אבל אם ירצה אחד או ב"ד לזכותו למהר המצוה מאן לימא לן. דלא מהני. אלא דסיים החת"ס לומר מ"מ מחוייבים אנחנו למשכוני נפשין בתר מהרי"ל אשר מפיו אנו חיים ע"כ. ולולי דבק"ו ז"ל אפשר לומר דמהרי"ל ז"ל לא החליט ללמד דאסור לפדות בכור שאין לו אב בקטנותו. שהרי כתב בזה"ל אמר מהר"י סג"ל בכור שאין אביו קיים א"צ פדיון עד שיגדיל ואז יפדה את עצמו מכהן אחר. ואין האשה חייבת לפדות את בנה. ומעשה וכו' ע"כ דכוונתו ז"ל לומר דאין חיוב על ב"ד לפדותו כמו גבי מילה. אלא החיוב על אביו. ואי לא פרקיה אבוה כשיגדיל יפדה את עצמו ואין הכי נמי אם בא אחד או ב"ד לפדותו בקטנותו לא שמענו מדברי מהרי"ל ז"ל איסור בזה. וההוא עובדא שכתב מהרי"ל. אפשר לא היה שם אחד קרוב ממשפחתו להטפל בו. וגם הב"ד כיון שאין חייבין מן התורה לא רצו להטפל בו. וכ"כ ה' עפר יעקב בתשובה, וכ"כ ה' עמק המלך כאשר יובא לקמן:
ואשור"ה נא ואראה מ"ש הטז' שם סקי"א שהביא מ"ש הרב צדה לדרך הנז' וראייתו מסוגייא דנדרים דף ל"ו. דאיבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. וא"צ דעתו. או דילמא מצוה דיליה היא וניחא ליה למיעבדה. הילכך צריך להודיעו. ולא איפשטא ופסקו הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות. והש"ע סי' של"א סעיף ל' דתרומתו תרומה ואין צריך להודיעו וה"ה הכא נמי גבי פדיון הבן בכור דיכול אחר לזכות מממונו דזכות הוא לקטן ע"כ מהצל"ד. ועיין בכ"מ שם ובב"י שם דתמה כיון דהיא בעיא דלא איפשיטא היאך כתב הרמב"ם בפשיטות דתרומתו תרומה. ותי' משום דבתר הכי בעי רבי ירמיה התורם משלו על של חבירו טובת הנאה למי. ואסיקנא דטובת הנאה של תורם ומשמע דרבי ירמיה פשיט"ל דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעתו. דאי הוה צריך דעתו. פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי כיון דתורם שליחותיה קעביד אינו בדין שיהא טובת הנאה של תורם ע"כ ועיין להמל"מ שם שתי' בענין אחר איך שיהיה דלימוד הצל"ד וראייתו עולה יפה. אלא שהט"ז השיגו בזה וכתב עליו דאינו נראה כלל, דאדרבה מוכח להיפך ממ"ש התו"ס אפ"ק דכתובות די"א ד"ה מטבילין גר קטן וכו' דאין שליחות לקטן כשיש קצת חובו. ודקדק הט"ז ז"ל מדנקטו קצת חובו ולא נקטו סתם חובה, משמע דדווקא בה מטבילין גר קטן דאין שום חוב בעולם לגביה הוא דיד שליחות לקטן. אבל אם יש אפילו קצת חוב דלגבי גדול לא חשבינן ליה כיון דיש יותר צד לזכות מ"מ גבי קטן לא אמרינן דיכול לעשות שליח. עד שיהיה זכות גמור בלי שום חוב כלל. ומזה מבואר דמ"ש בנדרים דתורם משלו על של חבירו דמהני. אינו אלא בגדול. דאז לא איכפת ליה בהאי מילתא שלוקח ממנו זכות המצוה. שאינו אלא חוב קצת. אבל בקטן שאפילו חוב קצת פוסל כמ"ש התו"ס. לא הוי שלוחו מכח זכין לאדם שלא בפניו. דקטן אפילו בפניו מיקרי של"ב. משום שיש קצת חוב זה לקטן. שהרי לקח ממנו המצוה, דאלו הוה ממתין עד שיגדיל. הוה מקיים המצוה בגופו ובממונו. וא"כ הוא הדין ממש גבי פדיון בכור. יש לומר כך. כיון שבזה יש קצת חובה. לא הוה האחר הפודה אותו בקטנותו. כמו שלוחו ולזה סיים במסקנתו שאם מת האב לא יפדה עד שיגדיל. ע"כ:
והש"ך בנקודות הכסף הרבה להשיב על דברי הט"ז בזה. ולהיות שהפ"ת סקט"ז כתב שהרב יריעות האהל סתר כל דברי הנה"כ והעמיד דברי הט"ז וכו' והספר הזה אמצי"א לעיין בדבק"ו. אך זאת אעשה לי בס"ד לצרף וללבן דברי הנה"כ. עד שיהיו מוסכמים אליבא דהילכתא. עפ"י פסק מרן הקדוש ז"ל. ושוב אין אנחנו אחראין למשכוני נפשין בתר כל דברי הפוסקים. המתנגדים לזה. והנה הנה"כ כתב בתשובתו על הט"ז דליכא למימר דהכא הוי קצת חובה שרוצה לעשות המצוה בעצמו. דהא כיון שפסקו הרמב"ם והסמ"ג והטור דתרומתו תרומה והיינו מכח דנפשטא הבעייא דכיון דזכות הוא לו א"צ דעתו דזכין לאדם של"ב. מוכח שפיר דהצד השני של הבעייא דמצוה דיליה היא. לאו סברא היא כלל. והכי מוכח נמי ממ"ש שתוס' בכתובות שם דחובה קצת היא שמא רוצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. ואם איתא הא. אפילו לא רצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. חובה קצת היא לו. רוצה לעשות המצוה בעצמו. אלא דזה לא מיקרי אפילו קצת חובה. ועיי"ש שהאריך לברר פרט זה. ובאמת דברי קודשו נאמנו מאד עפ"י ההלכה מדפסקו הרמב"ם והטור ומרן הש"ע בהלכות תרומות דהתורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה. ולא חילקו בין קטן לגדול. נראה פשוט דלא כמ"ש הט"ז לחלק בקטן דאם איתא לא הי"ל לסתום אלא לפרש. ותדע דמעולם לא עלתה על דעת הפוסקים ז"ל סברא זו שכתב הט"ז ז"ל שהרי בדין האפוטרופוסין דתורמין נכסי יתומים כתב הכ"מ שם דדוקא להאכילם אבל לא להניח. וכמ"ש הרמב"ם בסוף ה' נחלות. והרשב"א בחידושיו כתב הטעם. כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר. וגם הרב המגיד ז"ל. הביא ופירש"י בפרק הניזקין שפירש עד שיגדלו ויעשרום הם כתב הטעם הוא כדי שתהא טובת הנאה שלהם, ואם איתא לסברת הט"ז הו"ל לפרש טעם פשוט כדי שיעשו המצוה בעצמם. אלא ודאי ליתא לסברא זו כלל:
אך שוב ראיתי להגאון חת"ס ז"ל סי' רצ"ה שהביא תשובת מהר"י מינץ ז"ל שהביא הד"מ סי' רמ"ח ובהגה ס"ג דטעם שאין האפוטרופוס תורם להניח. דהואיל ויכול להמתין עד שיגדלו והם עצמם יפרשו ע"כ. וכתב הגאון ז"ל דר"ל משום שלוקח מהם המצוה ולשיגדלו יהיו מצווים ועושים. ומזה הקשה על הש"ך בנה"כ שהביא דבש' הרשב"א הנז' ונעלמו ממנו תשובת מהר"י מינץ זו עיי"ש. וכשאני מתאבק בעפ"ר ק"ו לקוצ"ד נראה אין מזה תפיסה על הש"ך. דדברי מהרי"מ קרובים בלשונם להיות כדברי רש"י ז"ל שהביא הה"מ הנז'. וז"ל בפרק הניזקין דף נ"ב אבל לא להניח תבואה לאוצר עד שיגדלו. למה לי לעשורי. עד שיגדילו ויעשרום הם עכ"ל. והה"מ כתב הטעם לדברי רש"י לפי שכשיגדלו היתומים תהיה טובת הנאה שלהם ע"כ. ולא עלתה על דעת ק"ו לפרש הטעם שכשיגדלו יעשו המצוה בעצמם שהיא קרובה לדעת. אלא ודאי ליתא להך סברא וא"כ גם לדעת מהר"י מינץ ז"ל הכי אמרינן כמ"ש הה"מ בדעת רש"י ודו"ק:
אלא דאכתי לא איפרק מחולשא. ממאי דאיתא בפרק החובל דף צ"א שורי הרגת נטיעותי קצצת וכו' דאוקמינן בגמרא בשור המזיק העומד להריגה. ובאילן אשרה העומד לקציצה וכו' וקטעין ליה אנא בעינא למיעבד באו מצוה. דתניא ושפך יכסה מי ששפך הוא יכסה וכו' וכן פסקו הפוס' ז"ל ובטור ומרן בש"ע חמ"ש סי' שפ"ב דהדין כן בכל מ"ע שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשאה ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לו יו"ד זהובים עיי"ש. הרי דאמרינן בעלמא מצוה דיליה היא וניחה ליה למיעבדה כסברת הט"ז. ועיין להגאון חת"ס סי' רצ"ה דיישב לזה שכתב שאני ההיא דפרק החובל. דהתם אין המצוה מוטלת על הבעלים דוקא שהם יהרגו השור. אלא כל הקודם להורגו זכה ומ"מ כיון דשור דיליה הוא. אין לשום אדם ליקח המצוה ממנו. ואם עבר וחטפו לשור מידו והרגו. לא נוכל לומר דשליחותא דבעלים קעביד. וידו כיד הבעלים וחזרה המצוה לבעלים ממש. זה אינו. דאין החיוב מוטל על הבעלים טפי מאיניש אחרינא וכל מאן דעביד בדנפשיה קטרח. ומ"מ הפסיד לבעלים את שלהם. וכן בכיסוי הדם. ובברהמ"ז. ובמילה. נמי מצוה על כל ישראל נמי. ומאן דמל שלא בשליחות האב. עביד מצוה לנפשיה והפסיד להאב. משא"כ התורם של חבירו וכן הפודה בכור שהמצוה על האב או על הבן רמיא. וכל הפודה אינו פודה אלא בשליחותם. וחזרה המצוה להם נמצא לא הפסידם דבר. והיינו אם תרם מכריו של בעה"ב. או פודה משל אב. דמצי למיעבד שליח. הרי לא הפסידו כלום. אך כשתורם או פודה משל עצמו. בהא מספקא להש"ס בנדרים לנפשטא הבעייא כמ"ש מרן בב"י סי' של"א. וכמ"ש המל"מ פ"ה מהלכות תרומות למר כדאת"ל ולמר כדאת"ל. דגם בהא נעשה שליח ע"כ תוד"ק. הראת לדעת דבתרומה ובפדיון בכור אין סברא לומר מצוה דיליה היא וניח"ל למיעבדה שהרי כיון שהוא נעשה שלוחם מכח זכין לו לאדם של"ב נמצא שחזרה המצוה להם וכמו שעשו המצוה בעצמם: מיהו הגאון חת"ס ז"ל סיים שם דחוכך עדיין בקטן אי שייך לומר חזרה המצוה לו. דעכ"פ הוה אינו מצווה ועושה. ולכשיגדיל יהיה מצווה ועושה. והביא ראיה מתשובת מהר"י מינ"ץ ז"ל הנז' לעיל שאין האפוטר' תורם להניח עד שיגדלו ויפרשו הם בעצמם וכו' וכבר כתבנו בעניותין דאפשר דלאו להכי נחית מהר"י מינץ ז"ל דיש לפרש בדבריו כמ"ש הה"מ בדעת רש"י. או מטעם שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים כמ"ש הרשב"א ז"ל. איברא. דגם הרב זכרון יוסף ביו"ד סוס"י כ"ו כתב לסברא זו שכתב הגאון חת"ס ז"ל. מ"מ נראה דהגאון ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב דתרי מצות עשה נינהו תפדה קאי על האב וזמנו מיום ל' ואילך. ותיפדה קאי על הבן וזמנו לכשיגדיל. דמזה מבואר דציווי הבן אינו חל עליו עד שיגדיל. אבל כבר הוכחנו דנקטינן כדעת הר"ן ז"ל. דחדא מ"ע נינהו. ואינו מצווה הבן בפ"ע אלא בא להשלים חסרון האב. וכמ"ש בכוונת הש"ך דאין חילוק בין זמן האב לבן. אלא מיום ל' זמנו הוא אלא ידא הוא דכאיב ליה ואין יכול לפדות עצמו משום דלית ליה יד. ואם ירצה אחר לזכותו למהר המצוה. מאן לימא לן דלא מהני ע"כ. דמזה מוכח שפיר דלא אמרינן אינו מצווה עד שיגדיל. אלא מיום ל' פרקיה הוא, ואם פדאו אחר משל עצמו. נעשה שלוחו מטעם זכייה. וחזרה אצלו המצוה כמבואר לעיל: עוד שם בנקודות הכסף הביא ראייה להוכיח. דב"ד יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדייא בריש פ' האיש מקדש דף מ"ב. אמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר מנין שזכין לאדם שלא בפניו. שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה וכו' ותסברא זכות היא. הא חובה נמי איכא. דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא דניח"ל בבקעה ולא ניח"ל בהר. אלא כדרבא בר רב הונא. דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל א"ר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שבית דין מעמידין להם אפו־ טרופוס לחוב ולזכות. לחוב אמאי. אלא לחוב ע"מ לזכות. ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו וכו' ופירש"י כדרבא. כלומר לא זכות של"ב גרידא איכא למישמע מניה לגדולים. אלא לאורויי נמי דלקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות. רשאין ב"ד לעשות להן. כי הכא דלזכותם בנחלה באו, ואעפ"י שפעמים שחלוקה זו חובתם. דאיכא דלא ניח"ל בחלק שנפל לו אפי"ה לא הדרי בהו עכ"ל הרי להדייא דב"ד יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי נמי חובה עכ"ל הנה"כ ולכאורה נראה דאין ראייה מזה. לפי מ"ש הר"ן ז"ל שם וז"ל אלא כדרבא וכו' כלומר דהכא לאו מדין זכייה הוא. דהא הכא לאו זכייה גמורה היא דאיכא דלא ניח"ל בחלק שנפל לו. אלא מדין אפוטרופוס הוא. שיש לבי"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים. וחלוקתן גילוי מילתא בעלמא היא. וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך עכ"ל. וכ"כ בשיטה מקובצת למציעא דף ע"א בשם הרמב"ן ז"ל. דמשמע מזה. דדוקא בכה"ג דחלוקת קרקע שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא דשלהם מקודם היתה הוא דיכולים ב"ד לזכות לקטן אף שיש בו קצת חובה. אבל בענין אחר לא ועיין עוד בתוס' דקידושין שם ד"ה אלא וכו' שכתבו בסגנון זה עיי"ש. אך אחר העיון נראה דראיתו ברורה ממאי דאיתא בתוספתא פ"א דתרומות דאין אפוטרופוסין רשאין לדון לחוב ולזכות וכו' אלא אא"כ נטלו רשות מב"ד ע"כ. מבואר מזה שאם נטלו רשות מב"ד. אין חילוק בין תביעת ממון לחלוקת קרקעות. וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' הניזקין דף נ"ב וז"ל שמעינן מסיפא דברייתא דאף באפוטרופוס שמינוהו בית דין אין רשאים לעשות כל הדברים הנז' למעלה שלא לעשותן דהא בסיפא קתני ואם מינן אבי יתומים. מכלל דעד השתא במינוהו ב"ד איירינן. ומ"מ כשנטלו רשות מב"ד הכל מותר. וה"ג בתוספתא שם וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר עכ"ל. וכ"כ הטור בחמ"ש סי' ר"ץ משם הרמ"ה דכל זה שאין רשאי האפוטרופוס לעשות וכו' בלא רשות ב"ד, אבל ב"ד רשאין לעשות כל מה שיראה להם שהיא תועלת ליתומים וכ"פ מור"ם בהג"ה, וכתב מרן ב"י שכ"כ הה"מ בסוף ה' נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל, הראת לדעת שדברי הש"ך בנקודות הכסף מוסכמים אליבא דהלכתא דב"ד רשאין לזכות לקטן אף במקום שיש חובה, וראייתו ברורה כשמש. אשר עפ"י הדברים האלה פסק הש"ך בס"ק כ' דא"צ לטס של כסף שכתב מור"ם ז"ל, וגם פעמים הטס של כסף בא לידי חיבור על כן טוב יותר לפדותו הב"ד כשהוא קטן עכ"ל. כי עפ"י חששא זו שיאבד הטס, גם אנן בדידן כך היא חובתנו וכך יפה לנו לפדותו בקטנותו. טפי עדיף מלתלות לו טס של כסף לזכרון שלא נפדה. ולכשיגדל יפדה את עצמו בפרט בנדון כזה אשר לפנינו שאם יאבד הטס אין לו מי שיזכירהו בגדלותו. שהרי אמו שכחה ברית אלהיה והיא נתונה לעם אחר בחיקו של ערל. שקרוב לודאי שאינה חוששת על זה, וגם אין ב"ד קבוע שיעלה על זכרונם ענין זה. אמטו"ל נקטינן כפשיטות הרב צדה לדרך. והסכמת מהר"ל מפראג ז"ל וכפסק הש"ך ז"ל: ואכתי פש גבן למיסבר דעת מרן הקדוש ז"ל. מ"ש בש"ע שם סט"ו עבר האב ולא פדאו. כשיגדיל חייב לפדות את עצמו וכו' מה דעתו הקדושה בזה. אם נוטה לדעת פסק מור"ם ז"ל דדוקא עד שיגדל. לאפוקי שלא יפדוהו ב"ד ולא שום אדם בעלמא. ונראה דלא היא אלא מאי דנקט עד שיגדיל. היא גופא אתא לאשמועינן. דלא פקעה מצוה מניה אם לא פדאו אביו בקטנותו, וגם לא לטפלו בו לא ב"ד ולא אחד מקרוביו לפדותו. כשיגדיל מחויב איהו לפדות את עצמו. מדרשא דתפדה. תיפדה. כדאיתא בקידושין כמש"ל. וכ"כ ה' חכמת אדם כלל ק"ן סט"ו שהעתיק דברי מרן הש"ע וסיים עליו אם לא פדאוהו ב"ד. כדלעיל סעיף ז' (שפסק שם שיכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכול לפדותו וכ"ש אבי אביו כמ"ש הש"ך) ומ"מ אם אין נכסים לאב ולא פדאוהו ב"ד. כותבין לו טס של כסף או ד"א שאינו נפדה ותולין בצוארו. כדי שידע שלא נפדה עכ"ל. הרי דפשיטא ליה בדעת מרן ז"ל שכתב עד שיגדיל. אינו אלא אם לא פדאוהו בית דין או אדם אחר:
ועיין בפ"ת ס"ק ט"ז שהביא מ"ש האחרונים ז"ל בזה והעומד על דברי ק"ו. עיניו תחזינה מישרים שדעתם דעת עליון נוטה לדעת הש"ך. אלא שחששו בדעת הט"ז. והמציאו תנאים מר כדאיתיה. ומר כדאיתיה. ולהיות שכבר כתבנו שאין לנו על מי לבטוח שיזכרהו בגדלותו שלא נפדה. וגם שיאבד הטס כמ"ש הש"ך. לכן נקטינן בפשיטות כמ"ש הרב צדה לדרך וכאמור לעיל:
ועיין בפחד יצחק אות מע' תשובה מהרב עפר יעקב מעשה בבן בכור שנהרג אביו קודם ל' יום ללידתו ונסתפקו אם ראוי לפדותו כדעת הצל"ד ע"י אבי אביו או ע"י ב"ד. וכמו שהסכימו עמו הרבה גאונים הלכה למעשה. או אין ראוי לפדותו כדעת המע"מ והט"ז. והשיב הרב הנה דברי הצל"ד ברור מללו וטעמם ונימוקם עמם. ומה שהקשה עליו הט"ז כיון דסוגיין רהטא דתורם משלו על של חבירו מהני. אעג"ב דאיכא למימר דניחא ליה למיעבד מצוה. לא חשבו ליה התוספות לחובה דא"כ הו"ל להתוספות לאשמיעינן רבותא ולמינקט האי מילתא דשמא היה רוצה להפריש תרומה משלו ולעשותה בעצמו. דהוי טפי רבותא ממאי דנקטו בתורם משל קטן על פירות הקטן. דבזה יש צד חובה בבירור. דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת. אלא ודאי מדנקטו האי ושבקו להנך. סבירא להו דהתורם משלו על פירות הקטן לא אית ביה צד חובה כלל. ועוד דלא הו"ל להרמב"ם וסמ"ג וטור. למסתם הא מילתא. אדרבה הו"ל לפרושי דהתורם משלו על של חבירו. לא מיירי אלא בגדול א"כ זכינו בדין כיון שיכול אדם לתרום משלו על של חבירו בין בקטן בין בגדול. מטעם שזכין לאדם שלא בפניו. גם בפדיון הבן יכול לעשותו שאני לן אם קיים האב או לא. וההוא עובדא דמהרי"ל אפשר שלא היה שם אבי אביו. וגם הב"ד לא נזדקקו לו. כיון שאין חייבין מה"ת כמ"ש הצל"ד. ואין לדחות מקמי ההוא עובדא דמהרי"ל דכתיב בסתם ולא פירש. כל הנהו עובדי דכתב הצל"ד מהנהו גוברי רברבי דאסהידו עלייהו. ובפרט מהמאור הגדול מוהר"ר ליב מפראג ז"ל. אשר נודע שמו בשערים המצויינים בהלכה. וכתב עוד לדקדק מדברי הט"ז דאבי אביו יכול לפדותו אם מת האב. לא נחלק אלא אם הב"ד יכולין לפדותו עיי"ש. ובכן העלה דכיון דשלשה המה דעות הפוסקים בענין זה. המע"מ מכח סברא בעלמא סבר שאם פדאו אבי אביו הוי ספק נפדה והט"ז מודה באבי אביו ולא בב"ד. והרב צדה לדרך בהסכמת שני גדולי עולם הורה הלכה למעשה דב"ד יכולים לפדותו וכ"ש אבי אביו. וכ"פ הש"ך. ואחרי רבים להטות. ואיך נניח ודאן של אלו הגדולים. מפני ספיקו של הרב מע"מ מכח סברא בעלמא עיי"ש. וחתום הרה"ג נתנאל סגרי בשם הגאון אביו כמהר"א סגרי ז"ל:
וכ"כ ה' עמק המלך שו"ת ל"ה מנחם עזריה בעל מסגרת השלחן. שהשיב בסי' ל"א על נדון כזה ממש וכתב דנקיטנא בשיפולי גלימייהו דחכימייא דשרו לב"ד לפדותו אם ירצו. הגם שאינם מחוייבים בדבר. ודבעי מהרי"ל שהביא המע"מ ז"ל לא ראינו לו דכתב דלא שרי לב"ד לפדותו. אלא דכתב דאין צריך פדיון עד שיגדיל. גם על חילוק הרט"ז כתב משם ה' מח"א ה' זכייה ומתנה סי' ז' דהשיג עליו ודעתו להתיר לב"ד או לאיש אחר לפדות יתום קטן. כיון דקא מזכו ליה ממונה. זכות הוא לו ע"כ תוד"ק:
וכן דעת הברכ"י ז"ל שם אות י"ב וז"ל כשאחד פודה בכור יתום נחלקו במטבע הברכות. ורמז לעיין לה' בית דוד יו"ד סי' קנ"ב ובאות יג' כתב שה' באר שבע בס' צדה לדרך הסכים שיכול לפדות ע"י שליח. וחיזק דבריו הש"ך בראיות בנה"כ. וכ"כ מוהר"ר ישראל מברונא בתשובותיו כ"י וכו' עיי"ש. הרי שתים זו שמענו להרב ז"ל שקבלם בשתיקה. א' שיכול לפדות ע"י שליח. וזאת שנית גם ביתום יכול לפדותו גבר בעלמא שהרי כתב שנחלקו במטבע הברכה שמעינן מיהת דפשט"ל דיכולין לפדותו. ובשיו"ב סי' שה' אות ג' כתב עמ"ש מור"ם שאין האב יכול לפדותו ע"י שליח וכו' וז"ל עבר"י אנכי כתבתי דכמה חולקים יש ע"ז רבו כמו וכו' הביאו הזל"א יו"ד ח"ג. וכ"כ ה' חכמת אדם כלל ק"נ אות ז' כהש"ך שיכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו וכ"ש אבי אביו עיי"ש וכ"כ ה' בית עובד בדיני פדיון הבן אות י"ד ושכן העלו עיקר לדינא אחרוני האחרונים ז"ל ה' דבר שמואל סי' קט"ו וה' זרע אמת יו"ד סי' רל"ו ע"כ:
הראת לדעת דרבים הם אשר אתנו דסברי מרנן שיכולים ב"ד או גבר בעלמא לפדות לבכור שאין לו אב. ואנן בדידן בעקבותיהם נלך ושליחותייהו עבדינן ומהיות טוב אם יש אבי אמו של הבכור הוא ראוי לפדותו דבהכי עדיף טפי בדיל דלא לאפושי בפלוגתא כמש"ל בתשובה שהביא העפר יעקב: דהט"ז מודה באבי אביו שיכול לפדותו וכו' והוא הדין והוא הטעם באבי אמו שיכול לפדותו דטעמא חד לכולהו. דבני בנים הרי הם כבנים. והוא הדין בני בנות הרי הם כבנים כדיליף בפ' הבע"י דף ס"ב יעויי"ש ולעיל דף כ"ג אר"י ארשב"י אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי. בנך הבא מישראלית קרוי בנך וכו' אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך ע"כ:
ואחרי כותבי שוב ראיתי להרה"ג מופה"ד המלאך רפאל אנקאווא ז"ל בשו"ת תועפ"ר סי' ל"ח שנשאל בענין זה והשיב כיון דמור"ם ז"ל דקיי"ל כוותיה פסיק ותני שאין הב"ד יכולים לפדותו. ונוסף ע"ז אוריין תליתאי מהרי"ל ומע"מ והט"ז דעתם דעת עליון מסכמת. דבמת האב אין יכולים הב"ד לפדותו. הגם שהצד"ל פסיקא ליה דיכולין הב"ד לפדותו אפילו אחר מיתת האב והש"ך מסכים לדבריו: בכ"ז פשוט הוא דאין מניחין דברי מור"ם דקיי"ל כוותיה ותלת סבי הנ'ז וניקום אנן ולפדותו כדעת הצד"ל והש"ך. ולא יהיה אלא שהדבר במחלוקת שנוי. ודאי טוב הדבר להורות עד שיגדיל ויפדה א"ע דדילמא הלכה כדעת האומרים שאין הב"ד יכולין לפדותו. והיאך יניח עצמו בספק פדוי. מכ"ש עתה שמור"ם דקיי"ל כוותיה פסיק ותני שאין ב"ד פודין אותו בלא האב. ודאי אליו תשמעון ע"כ תוד"ק.
ועם היות מי יבא אחרי המלך. מ"מ אחוי קידה לפני הדר"ג תורתו. ולא אחשוך פי. באשר דברי קודשו מורים באצבע. שלא עמד הרב ז"ל בעיקר הדין על דעת המע"מ והט"ז על איזו סברא בנו יסוד פינתם. באשר להיות שדין זה תלוי בדין אחר. כמ"ש המע"מ שדין פדיון בכור שאין לו אב. דמי לדין מי שפדה בנו בתוך ל' יום ונתאכלו המעות. שהוא ז"ל פסק כשמואל. אנן קיי"ל כרב דבנו פדוי. וכן הט"ז כתב דהא דאמרינן התורם משלו על של חבירו דתרומתו תרומה היינו דוקא בגדול. אבל בשל קטן לא דהוי חוב קצת אצלו דניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו. וכן הדין בפדיון ואנן קיי"ל כפסק הרמב"ם והש"ע בה' תרומה דאין חילוק בין קטן לגדול. ופשוט הוא שאילו עמד הרב על דעתם ז"ל עינא דשפיר חזי. דלא קיימי אליבא דהילכתא. וכענין זה כתבו הפו"ס ז"ל לגבי פסק מרן ז"ל וכמ"ש ה' שמחת יו"ט סי' ג' דהגם דאנן בני ירושת"ו נוהגים לפסוק כהוראת מרן ז"ל. היינו בדבר שנודע לנו בבירור שעמד בעיקר הדין. ודעתו הכריע לפסק כן. אבל בדבר שלא הוברר לנו אם עמד בעיקר הדין כגון שהכריע בדין אחד כדעת פוסק אחד. ודין זה תלוי בעיקר דין אחר שפסק אותו פוסק ז"ל. ולשיטתיה אזיל. והתם לא קיים לן כאותו פוסק. כל כהאי גוונא. אין מן הראוי לפסוק בפשיטות כהכרעת מרן ז"ל. מאחר שלא נודע לנו שעמד בעיקר סברא זאת ע"כ הביא דבריו ה' ארה"ח כלל ד' ועיי"ש. ומזה אתה דן ק"ו בעצמך ואי משום דקיי"ל כמור"ם ז"ל וכו' פוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד הגאון רבינו חיד"א בשיו"ב שם שכ' על פסק מור"ם בזה דכמה חולקים יש על זה רבו כמו וכו'. דשמעינן שפיר דפסק מור"ם ז"ל בזה אינו מוסכם בדברי האחרונים ז"ל לבתר בתראי אזלינן כידוע ועיני לשמייא נטלית ינחני במעגלי צדק לאמיתה של תורה בהלכה ברורה. אכי"ר ע"ה מסעוד הכהן ס"ט: