אור ברסלב
שות פרחי כהונה יורה דעה › סימן כט

שות פרחי כהונה· הרב מסעוד הכהן

יורה דעה · סימן כט

סימן כח

למעלת חכם בחכמתו וכו' כקש"ת רבי יצחק אלמאליח נר"ו. בתלמסאן יע"א:

ידיד עליון. את אשר נדרתי אשלמה להציע לפני"ק מה שכתבתי בעניותי להשיב על דבריך הנעימים. התבוננתי בהם. מראשן עד סופן. והנה מעכ"ת עוד ידו נטויה להעמיד סברתו בכחא דהתירא בענין ההוא עובדא דיין הנזכר. אליבא דמרן הש"ע ז"ל אכן ראיתי אחרי רואי שעירבוב דברים שנו כאן בדברים שלא ניתנו להכתב. והנני מטריח על עצמי להשיב עליהם אחת אחת לפי קט שכלי בס"ד:

זה יצא ראשונה. מ"ש מעלתו כי כשהורידו החבית היתה יושבת על שוליה ובזה פרחה השגתי מעליך וכו'. זאת אשיב כי גם עתה עדיין השגתי במקומה עומדת. שהרי גם כשיושבת על שוליה פסק מרן הש"ע שהיין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה אם הוא עכו"ם. והשתא שהוא ישמעאלי נחתינן דרגא ומותר בהנאה ואסור בשתיה מיהת. ומעלתו התיר כל החבית בשתיה, אתמהא:

עוד זאת כתבת דלעולם אמרינן כסברת הרא"ש שאין לדמות הטרדות זל"ז. ולחלק יצאת בדברי מרן ז"ל דהסיק דס' כב' דנסדקה לארכה הוי טירדא גמורה. דחס העכו"ם שמא יצא היין כולו. משא"כ ההיא דס' כ"ג שנשמט הפקק לא הוי טירדא גמורה. דאף שלא הניח העכו"ם ידו על הנקב. לא היה יוצא כולו לחוץ ויספת לך עוד לומר דהרא"ש כהראב"ד קאי. במ"ש שאין הטירדות שוות. עפ"י חילוק זה שאם יש ישראל להציל לא הוי טירדא. ואם אין שם ישראל להציל הוי טירדא. ע"כ תורף דבריך:

ועמך הסליחה. כי שגית ברואה. דמ"ש הרא"ש ז"ל שאין הטירדות שוות. ביאר דבריו בהדיא, דלא מיקרי טירדא אלא מה שנמצא מפורש בהדיא בתלמוד כיעויין שם. אבל לא איתשיל לענין החילוקים הללו שכתב כבודו. ובר מן דין הנה מעכ"ת תלי תניא בדלא תניא. במאי דתלי דעת מרן הש"ע בדעת הרא"ש ודעת הרא"ש בדעת הראב"ד ואין זה אלא עירבוב דברים אשר לא כדת. ומר כדאיתיה ומר כדאיתיה ויש לך לדעת דברים על בוריין. דמאי דקשיא לן דמ"ש גבי חבית שנסדקה לארכה שחבקה העכו"ם שמותר בהנאה ומאי שנא בנשמט הפקק והניח העכו"ם ידו על הנקב דאסור בהנאה. וכל אחד משלשה זקנים הללו מתרץ לטעמיה דהראב"ד ז"ל מתרץ עפ"י חילוק זה. דבחבית דאישתקול ברזא. מיירי בדאפשר להציל על ידי ישראל. וגבי חבית שנסדקה לארכה מיירי בדלא אפשר להציל ע"י ישראל. וכ"כ הרשב"א כמ"ש ב"י שם, והרא"ש ז"ל אף דלא מחלק בזה וסבר אף בדאיכא ישראל לא אסרינן ליה מספק. מ"מ כתב דבנשמט הפקק לא הוי טירדא כולי האי. ומרן ז"ל יתרץ בענין אחר דלא כשיטת הראב"ד והרא"ש ז"ל דבשלמא אינהו ז"ל דסברי מרנן בדין מדדו ביד מותר בהנאה אמטו"ל נחתי לחלק בהכי מר כדאיתיה ומר כדאיתיה. אשר לא כן דעת מרן ז"ל דפסק כהרי"ף והרמב"ם ז"ל בדין מדדו ביד דאסור בהנאה. לא נחית לחילוק הראב"ד ז"ל דהא אפילו בדלא אפשר להציל ע"י ישראל אוסר בהנאה בנשמט הפקק. מטעם דנגע העכו"ם בידו ביין ממש ודעת לנבון נקל דלדעת מרן ז"ל הרי זה מבואר החילוק בדין חבית שנסדקה לארכה וחבקה עכו"ם. דהו"ל מגע נכרי ע"י ד"א שלא בכוונת ניסוך, שהרי להצלת היין נתכוון כמ"ש שם בב"י. הראת לדעת דלא צדקו יחדיו דעת ז"ל עם דעת הרא"ש והראב"ד ז"ל, והאי כדאיתא והאי כדאיתא.:

ודעדיפא מכלהו מה שכתבת בפירוש מ"ש הרא"ש שאין הטירדות שוות. הוא שאם יש שם ישראל להציל לא הוי טירדא. ואם אין שם ישראל להציל הוי טירדא גמורה. אין זה אלא סברת הכרס. שהרי הרא"ש ז"ל צווח ככרוכיא דלא מחלק כלל חילוק זה. ועל מה שהרהבת עז בנפשך לומר על גאון ישראל הרא"ש ז"ל שלא דקדק בדברי הראב"ד. הס כי לא להזכיר חס ושלום. ומאריה דאברהם לישרי לך על זה:

עוד דקדקת להוכיח דמ"ש מרן בס' ז' אם היה איסורו בגלל נכרי שאינו עכו"ם שנגע ביין שלנו וכו' היא נגיעה בידים ממ"ש. ממה שכתב בס' י"ט או שהיה מטפח עפ"י חבית הרותחת וכו' ודקדקת לומר דהיינו נגיעה בידים ממש. דאת"ל דוקא ע"י ד"א הו"ל לפרש ולא לסתום ע"כ. תשובה על דבריך. ולמה זה העלמת עין שכלך ממ"ש מרן ב"י שם בדין מדד היין וכו' שפסק כרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל. דמסכימים לדיעה אחת שאם מדדו ביד אסור בהנאה. והקשה וז"ל וא"ת לפי דבריהם אמאי שרינן במטפח עפ"י חבית מרותחת. ותירץ כבר נזהר רש"י ופירש היה מטפח וכו' שהיה מתמצה ומעלה רתיחות וטיפח בידו על הרתיחות. אין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה. עכ"ל. והרמב"ם כתב עפ"י חבית מרותחת כדי שתנוח הרתיחה ע"כ. נראה שהם מפרשים כיון שאינו נוגע אלא דרך טיפוח אעפ"י שהוא מותר בהנאה ואין דרך ניסוך בכך. ונראה עוד שלא אסרו אלא במטפח על הרתיחה. אבל היה מטפח על היין ממש אסור בהנאה עכ"ל, הרי מפורש יוצא בב"י דמ"ש בש"ע היה מטפח עפ"י חבית וכו' היינו או כפירוש הראשון שאינו נוגע ממש. אלא נוגע ואינו נוגע המטפח יד על יד. או לפי' שני שלא היה מטפח אלא על הרתיחה שעולה על גבי היין דהו"ל כנוגע על ידי ד"א. אבל במטפח על היין אסור כדין מדדו ביד: וכן נמי הענין מפורש בהדיא שם סמוך ונראה ממ"ש אהא דתנן במתניתין התיז את הצרעה בקנה ימכר דלדעת האומרים דמדדו ביד שוה למדדו בקנה ומותר בהנאה. ה"ה להתיז את הצרעה בידו. וכ"כ הרשב"א ז"ל וכו' אבל לדעת האוסרים מדדו ביד ה"ה להתיז את הצרעה ביד שהוא אסור, שזהו דעת רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל. הרי נראה בעלי"ל דבכ"מ דאיכא טירדא ונגע הנכרי ולא נתכוון לנסך. ל"מ כ"א בתנאי שלא נגע ביין בידו ממש. כגון האי דאמרינן מדדו בקנה או מטפח עפ"י רתיחת החבית. או התיז את הצרעה. ומעתה בין תבין את אשר לפניך בדעת מרן הש"ע ז"ל דפסק כוותיהו. דדוקא במדדו בקנה הוא דשרי בהנאה אבל במדדו ביד אסור. ה"ה נמי בהא דנשמט הפקק וכו'. כיון שנגע הנכרי בידו אסור בהנאה:

עוד כתבת להוכיח דמ"ש מרן בס' ז' היינו נגיעה ממש בידים. דאם היא נגיעה ע"י ד"א הרי היא מפורשת בס' כ"ד וז"ל מגע נכרי שלא בכוונה ע"י ד"א וכו' ולמה חזר ושנאה ב' פעמים. אלא ודאי חובה עלינו לומר דמ"ש בס' ז' היינו נגיעה בידים ע"כ. ומאנה הנחם נפשי לקבל דבריך בשתיקה. שאין זה אלא כמציץ מן החרכים. ואינו נכנס למעמקים. דמי מעכב על ידך מלעמוד על מקור הדין בש"ס וב"י. ואז תבין הדין לאשורו ולזות שפתים הסר ממך. כי הלא דע לך כי שני ענינים הם בדין מגע נכרי שלא בכוונה אחד הוא מגע נכרי שלא בכוונת ניסוך. והשני. הוא מגע נכרי שלא בכוונת מגע. ופירושם הוא כך הא דמגע נכרי שלא בכוונת ניסוך. היינו כגון שבא להציל את היין שלא ילך לאיבוד. או שמדדו. או התיז את הצרעה. או מטפח עפ"י חבית מרותחת. וכיוצא. דלדעת הראב"ד והרשב"א והרא"ש ז"ל אין חילוק בין אם נגע בידו ממש. או ע"י ד"א. דבכלהו שרי בהנאה דהא במלאכתו קא עסיק ולא נתכוון לנסך. ולדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל. דוקא ע"י ד"א הוא דשרי בהנאה. אבל נגע בידו ממש אסור בהנאה. ואם הוא מגע ישמעאלי נחתינן דרגא שאם נגע בידו ממש שרי בהנאה ואסור בשתיה. ואם נגע ע"י ד"א שרי אף בשתיה ובדין זה מיירי מרן הש"ע בס' ז' כמו שיתבאר לקמן לפירוש הש"ך. ובדין מגע נכרי שלא בכוונת מגע כגון הא דאמרינן בפ' ר"י דף נ"ז בההוא עובדא דהוה נחית נכרי מריש דיקלא ונגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכוונה. ושרייה רב לזבוניה לנכרי עיי"ש. דלפי גירסת הרי"ף דל"ג ברישא דלולבא. אלא נגע בחמרא וכן הסכים הרא"ש וש"פ. וכן משמעות פסק מרן בש"ע סכ"ד. דנמצא הדין בזה הוא כך. דאם נגע הנכרי ביין בגופו בלא כוונת מגע. אסור בשתיה ומותר בהנאה ואם נגע ע"י ד"א מותר אפילו בשתיה. דאיכא תרתי למעלייתא. שלא נגע בכוונת מגע וע"י ד"א וזה אפילו בנכרי עכו"ם. ובדין ישמעאלי דנחתינן ביה דרגא. אפילו נגע בגופו ממש. אלא שנגע בלא כוונת מגע מותר אפי' בשתיה. וכמ"ש מור"ם בד"מ אות י"ז עיי"ש: מעתה בין תבין תבין את אשר לפניך דמ"ש מרן בס' ז' בדין ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה וכו' מיירי שנגע ע"י ד"א בכוונת מגע. וכמו שפירש הש"ך בס"ק י"א וס"ק מ"ז דבנכרי דנגע ע"י ד"א בכוונת מגע, אבל לא נתכוון לנסך, כגון שמדדו בקנה וכו'. בכה"ג מותר בהנאה ואסור בשתיה. ובישמעאלי בכה"ג נחתינן דרגא ומותר אף בשתיה ומ"ש בס' כ"ד שנגע הנכרי ע"י ד"א מיירי בלא כוונת מגע כלל ושרי אף בשתיה:

וגם לפי' הט"ז בס"ק ל"א דמפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל להתיר בישמעאל שנגע שלא בכוונה וכו' היינו בלא כוונת מגע כלל. א"ש נמי משום דבנכרי אפילו נגע בגופו ממש בלא כוונת מגע אסור בשתיה ומותר בהנאה ובישמעאל נחתינן דרגא בכה"ג ומותר אף בשתיה. כמש"ל. אבל מ"מ לדידך דמפ' דמפרשת שהיא נגיעה בידים ממש. ומיירי בכוונת מגע בלא כוונת ניסוך, וכנדון שלפנינו שבא להציל. הס כי לא להזכיר זה לדעת מרן ז"ל, דפשוט הוא דגם בישמעאל אסור בשתיה וכנזכר.:

ודע לך שהוא כן הביטה והבן בדברי מרן בס"ז דמה שהתיר בנגיעת ישמעאלי שלא בכוונה אף בשתיה היינו דוקא במה שכנגדו בנכרי עכו"ם. שנגע בכה"ג שלא בכוונה שהוא מותר בהנאה ואסור בשתיה. וזה לא משכחת אלא אם נגע ע"י ד"א בכוונת מגע בלא כוונת ניסוך כגון אם מדדו בקנה וכו' אבל אם נגע בידים אפילו בכה"ג הרי הוא אסור אף בהנאה. אם הוא נכרי עכו"ם. ואם נחתינן דרגא בישמעאלי. לא יהיה מותר אלא בהנאה ולא בשתיה וכמשמעות מרן בס' י"ט. וכמ"ש מהרלב"ח ז"ל בתשובה כאשר כתבתי בפסק הא' קחנו משם.

עוד אחר"ן הכביד כמשא כבד נלאתי נשוא מ"ש ללמוד מדין נכרי עכו"ם שנגע ע"י ד"א דשרי בשתיה לדין ישמעאל שנגע בידים, מדין נחתינן דרגא ע"כ. ולהשיב על זה. חדא. ועוד קאמרינן. חדא. דלא דמו אהדדי. דהא דאמרינן בס' כ"ד בנכרי שנגע ע"י ד"א שרי בשתיה מיירי שנגע בלא כוונת מגע. דאיכא תרתי למעליותא. שנגע בלא כוונת מגע כלל. וגם נגע ע"י ד"א. משא"כ בישמעאלי שנגע בכוונת מגע וגם נגע בידים ממש דבודאי גרע טפי. ועוד שאין זה בסוג נחתינן דרגא המוזכר בפוסקים. דלא אמרינן הכי אלא מחמור לקל כגון אם הנכרי בידים שהוא גרוע ואסור גם בהנאה. אם נגע הישמעאלי בכה"ג שהוא קל נחתינן דרגא ואינו אסור כ"א בשתיה. או אם נגע הנכרי ע"י ד"א בלא כוונת ניסוך שהוא אסור בשתיה אם נגע הישמעאלי בכה"ג נחתינן דרגא ומותר אף בשתיה. אבל בכגון האי שכתבת אינו אלא דין סלקינן דרגא מקל לחמור. והוא כלפי לייא:

באופן שחזרתי על כל הצדדין ולא מצאתי שום צד להקל בנדון זה לפי דעת מרן ז"ל אף ראה זה מצאתי לפי מ"ש בב"י בלשון אחרון לחלק לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. דהכא לא הוי מגעו ממש אלא שאילולי לא הניח ידו על הנקב היה יוצא כל היין. ונמצא הכל כבא מכחו ולא דמי למדדו בידו דהכניס ידו בהדיא תוך היין. ואפשר לומר שאם לא היה שם ישראל להציל אין לאסור דבעבידתיה טריד ולא נתכוון לנסך. וכמ"ש כל זה בפסק הא' עיי"ש. וא"כ השתא דעסקינן בישמעאל שרי גם בשתיה דנחתינן דרגא. וכ"כ הט"ז סוס"ק ל"א שנתן טעם לדעת הב"ח שהתיר בשתים בכה"ג עיי"ש:

אכן אחר העיון שבתי וניחמתי שאין רו"ח נוחה בזה שהרי מרן ז"ל קבעה כיוון להלכה כלשון ראשון שכתב שם דבנגע בידו אסור. וכמ"ש סוס"י קכ"ד סכ"ז חבית של עץ שהיה היין מטפטף או שותת הרבה צריך ליזהר ביותר שלא יגע העכו"ם ביין בידו. אבל בסכין בדיעבד שרי וכו' ומפורש בב"י שאם נגע הנכרי הו"ל כמניח ידו על הנקב שנשמט הפקק וכו' עיי"ש. והא הכא נמי אף אם נגע הנכרי ונתן הנעורת בידו אינו אלא כחו שמנע היין מלצאת. וגם בעבידתיה טריד ולמה יאסר היין שבחבית.. אלא ודאי דמרן ז"ל תפס עיקר להלכה כלשון רא'. שאם נגע הנכרי לא מהני טירדא ואסור אף שאין שם ישראל להציל. ואין לומר שאין זה רק לכתחלה צריך ליזהר. אבל אין לאסור בדיעבד. שהרי מדקאמר אבל בסכין בדיעבד שרי. משמע שאם נגע ביד ממש אף בדיעבד אסור. דדוקא בסכין דהו"ל נוגע ע"י ד"א שלא בכוונה וכמ"ש הש"ך שם. שאם נגע ביד לדעת מרן ז"ל דפסק במדדו ביד אסור. ה"ה נמי אם נגע ביד אסור. וכמ"ש הש"ך שם ולדידן אף ביד שרי דהכוונה לדעת רבני אשכנז ז"ל דפסק מור"ם ז"ל כדעת הרא"ש ודעמיה במדדו ביד מותר ה"ה אם נגע ביד מותר. אבל לא לדעת מרן המחבר ז"ל דפסק במדדו ביד אסור וכאמור. ואני תפלתי לאל חי ינחני בדרך אמת לכוין לאמיתה של תורה אכי"ר. הצב"י ע"ה מסעוד הכהן ס"ט:

תוכן העניינים

שות פרחי כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה